עבר עריכה על ידי ניצנים בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 09:42
עבר עריכה על ידי ניצנים בתאריך ט"ז בניסן תשע"ט 03:18
אשתי היקרה
אני רגיל לשמוע, לקרוא, איך כשמגיעים להתרת ספקות, איך כשמוצאים סוף סוף את מי שלה/לו ייחלנו- איך פתאום, במבט לאחור, יודעים להסתכל על הדרך, ולהשלים איתה. הרבה פעמים גם להבין אותה. להבין איך (כמעט) כל דבר היה במקום. איך הכל התנקז להיות חלק מהדרך, הדרך המובילה אל השלמות- מי שאיתו/איתה נשתלם בע"ה עד מאה ועשרים.
אבל אני רוצה לומר לך, אהובה.
נכון.
נכון שעוד לא מצאנו אחד את השניה.
נכון שהיו רגעים וזמנים בהם חשבתי, הרגשתי, שהנה, זה פה סוף סוף- ונכון לעכשיו מסתבר שלא. עוד לא זכיתי למצוא אותך.
ואת יודעת יקרה שלי, כמה זה קשה. כמה קושי וכאב, תסכול ואי וודאות יש בדרך הזו-
אך אני רוצה לומר לך שגם היום. כשאני פשוט לא יודע מי את והיכן את. ועוד קשה לביים קשר אחר כשאני אחרי קשר כה משמעותי עם מישהי כה מיוחדת-
אני עדיין שמח על הדרך. לא למפרע. כאן, עכשיו.
את יודעת הרי- או שיותר נכון, עוד תדעי- איזו דרך אני עושה בשבילך. רק בשבילך, בשבילנו. בשביל לעשות אותך מאושרת בחיינו. שנהיה מאושרים, עובדים, מתקדמים, שמחים.
יקרה שלי, ישנם אנשים שנולדו על רום האוורסט. ישנם אנשים שחיים שלמים מטפסים אותו.
אני נמנה על הקבוצה השניה, יקירתי. לא זכיתי למודל זוגי חיובי בבית, וכבר שנים שאני במסע רגלי, כל הדרך אלי, אליך, אלינו.
לו יכולתי לבחור מראש, מיוחדה שלי, הייתי בוחר להיוולד על רום ההר.
אך על כרחינו נבראנו, בריאה יחידה שלי. ומשנבראנו- פה אנו עובדים ומתקדמים.
הייתי בוחר מראש להיוולד על רום ההר, יקירתי.
אך אין תחליף לכל הכוחות שמתפתחים, כשמטפסים אותו בעצמנו.
השרירים מתחזקים, יקרה שלי. סיבולת לב הריאה משתפרת פלאים, לב שלי. ומעל הכל- מתרגלים ללכת. לומדים לאהוב אתזה. ולא מפחדים מדרך ארוכה. מסתכלים עליה ברצינות ובחיבה. מסוגלים להסתכל על רום ההר הנמצא אי שם אל על, ולא לפחד מהדרך שעוד צריך לצעוד- כי מאחורינו כבר כברת דרך שעלינו, טיפסנו, כבשנו. ויודעים שבע"ה נמשיך לצעוד ולהתקדם ולא נוותר- בע"ה ובהשתדלותינו.
האמיני לי, אחת ויחידה שלי- זו זכות עצומה והזדמנות נפלאה להוולד על רום ההר -
אך אין תחליף למי שאהיה בשבילך. יעידו עצמותיי, שריריי, נשימותיי, צלקותיי, כוויות השמש והקור, כאביי והצלחותיי בשנים של טיפוס ארוך. כברת הדרך שעשיתי, השפות שלמדתי בדרך, הסבלנות שפיתחתי להליכה ולמסע החיים של ההתקדמות. והציפיה הכה גדולה בשבילך.
אז מתוך הקושי ואי הוודאות, יקרה שלי, אני יודע להתבונן בעין טובה ולהודות.
לשמוח על כל הטוב העצום שנולדתי איתו וקבלתי במתנה
וגם לשמוח על כל הטוב העצום והנשגב שלא היה חלקי הראשון, אך אני זוכה להיות הולך ומפתח בקרבי במהלך הדרך.
ובאמת להודות על הרעה כפי שאני מודה על הטובה.
לא שהייתי בוחר מסלול זה מלכתחילה, אהובה שלי-
אך זו המציאות שפגשתי, ומתוכה אני הולך ונבנה, בצורה נפלאה, ב"ה.
אני רוצה לשתף אותך במשהו שנותן לי הרבה כח-
אחרי שרשב"י יצא מהמערה, התפתח רוחנית ולמד הרבה תורה, ראה אותו אבי אשתו- רבי פנחס בן יאיר. חמיו של רשב"י ראה כמה גופו מצומק אחרי שנים של לימוד תורה במערה, ואכילת חרובים.
רבי פנחס בן יאיר ראה את רשב"י, ובכה.
אמר לרשב"י- אוי לי שראיתיך בכך.
ענה לו רשב"י- אשריך שראיתני בכך,
שאלמלי לא ראיתני בכך- לא מצאת בי כך.
עולות בי דמעות כשאני לומד את הגמרא הזו, אהובתי. גם עכשיו ברגעים אלו.
הרי כמה קושי היה לרשבי. אוי לו שכך קרה לו.
אבל כמה הוא התפתח משם. ולא היה משיג זאת לולי כך התרחש.
אהובה,
הדרך למעלה קשה- אבל היא עושה אותנו גדולים יותר, חזקים יותר, טובים יותר. ומתוך הרעה יצאה כל כך הרבה טובה- אם רק נבחר בכך, נשתדל, ונתפלל.
כמה התפתחתי, צמחתי וגדלתי מתוך כך, יקרה שלי. ב"ה, ואשריי שזכיתי.
איני יודע עוד כמה נותר לי ללכת עד שנפגוש האחד בשניה ונמשיך את הדרך הנפלאה והמבורכה ביחד-
אולי יום, אולי שבוע, אולי יותר.
אולי אנחנו כבר מכירים, ופשוט עוד לא זכינו.
אבל בע"ה לא אוותר על העבודה. בשבילי, בשבילך, בשבילנו. בשביל השכינה שאני מקווה ונזכה ותשרה בביתינו.
מבטיח לך בע"ה אף פעם לא להפסיק ללכת, ותמיד להמשיך בטיפוס. וגם אם נופלים, ונחבלים קצת תוך כדי- מבטיח לך שאקום, אנער את הבגדים, אנקה ואחבוש את הפצעים, ואמשיך בדרך. תמיד להמשיך ולטפס במעלה ההר.
ובתקווה גדולה, תפילה ועבודה, שאת המשפחה שלנו נקים, והילדים שיוולדו לנו בע"ה, יוולדו- על רום ההר.
שלך, ורק שלך
!["3.jpg"](https://w1.chabad.org/images/holidays/sefirah/days/3.gif?lg")
!["4.jpg"](https://w1.chabad.org/images/holidays/sefirah/days/4.gif?lg")
