עוד סיפור/משל ל'ספר' שלי... אשמח לשמוע את הארותיכם..
כדרכם של חתן וכלה בימי שבע הברכות הם איחרו, התעכבו עוד כמה דקות בביתם החדש, המקושט בצבעוניות רבה, מעשה ידיהן של חברותיה הקרובות, ועוד כמה דקות בהליכה איטית אל עבר שכונת הקרוואנים שאט אט גדלה לה בהחבא.
אי שם במהלך הפגישות שלהם, תקופה שנראתה רחוקה מחמת השבועות הארוכים שהפרידו בין ההחלטה לחתונה, אך בפועל החלה רק לפני חודשים בודדים, איפשהו שם בשבועות הראשונים כשדברו בפתיחות על צניעות הוא הזכיר שזה לא כל כך פשוט ללכת ככה ברחוב ולהחזיק ידיים, אבל עכשיו שניהם לא הצליחו לוותר על זה, ובכל זאת הלכו קרוב-קרוב כדי שהדבר כמה שפחות יוכר.
כמה רגעים לפני העיקול האחרון אל עבר השורה בה הסכימו להעביר את סעודת שבע הברכות האחרונה שלהם, הוא נאנח אל תוך השקט היישובי, שהחל להתמלא ברחשי החברה ההומה מאחת החצרות הסמוכות. "מה קרה?" היא שאלה בשקט, הם פסעו עוד כמה צעדים זה לצד זו עד שהאט נעצר. "את יודעת..." הוא ניסה לשוות לקולו נימה משועשעת, אך סיים בכנות "קצת מעיק עלי כל הקטע הזה של שבע ברכות". היא התנתקה מצידו ונעמדה לפניו כך שעדיין היו קרובים מאוד, עדיין אוחזים ידיים. "כל יום במקום אחר, עם אנשים אחרים.. וכל השמחה הזו, שוב ושוב, ואותם שירים, ועוד דברי תורה.." הוא לקח אוויר לאט ונאנח שוב, קצת יותר בקלילות, "לא יודע. אנ'לא מבין מה העניין וזה קצת מעמיס עלי". היא הנהנה בראשה, נותנת לו עוד כמה רגעים. "זה לא שאני לא שמח," הוא הוסיף במין התנצלות, ומיד האירו פניו, תוך שהוא אסף את ידה השנייה אל ידו התואמת, "להיפך, אני מאושר! אבל... לא יודע", סיים, כשעיניו פונות אל האספלט הדהוי.
פתאום זה עלה בה, כל כך בהיר, טהור. היא לחצה את ידיו והוא נשא אליה את מבטו. "אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו?" היא שאלה אותו, מחויכת מאוזן לאוזן. "ברור" הוא ענה, נדבק בחיוכהּ, "נראה לך שאשכח את השמיכה המשובצת שהבאת לפרוס על הדשא?" היא צחקה קלות בחן. "נו.." הוא זרז אותה בחיוך, "כן כן", השיבה, לוקחת אוויר, "וזוכר מה שאמרת לי על המבחן הזה ברבנות שבדיוק נבחנת בו לפני?"
"תזכירי לי.." אמר, מרים גבה. "אמרת שלמדת המון לפני ועשית מלא חזרות, אבל לא הרגשת שאתה יודע, וכל פעם שניסית להזכר לבד – זה לא כל כך עבד לך; אבל כשניגשת למבחן והנחת את העט על הדף – פתאום הכל התחיל לזרום ממך בלי הפסקה. כמו...", היא הרהרה לרגע קט, "כמו נקודת חולשה בסכר, שהמים פורצים ומתפרקים ממנה באין-סופיות".
צעדיו הכבדים של חבר שלו, שבדיוק ירד בדרך אל יעדם הפרידו בין ידיהם, ובזמן שאחל להם מזל טוב, ניתנו לה עוד כמה רגעים לחשוב על המשך דבריה.
"אבל כדי שזה יקרה, צריך שיהיו המון מים מאחורי הסכר. זה כל מה שאנחנו אוספים ובונים בזמן הזה, אהבה ושמחה שיתפרצו בנקודות של חולשה בהמשך", סיימה במתיקות. הוא הביט בה משתאה, ולאחר רגע התעשת ושאל אותה בשעשוע "את בטוחה שלא את זו שצריכה ללמוד בישיבה?" היא צחקה וכשהתקדם אליה חזרה ללכת לצידו, שוב מחזיקים ידיים. רגעים לפני שהגיעו אל החצר המיועדת הרגישה שהוא מהדק את ידו על ידה, היא נשאה אליו אל עיניה וראתה אותו מביט השמימה כשרוח חמה נשאה את המילים שיצאו ממנו בחיתוך שפתיים הלאה ממנה. "בכל מאדך". וחיוך.
