פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 74)

הייתי שומע תמיד על אנשים שנהרגו או מתו,

כמה גדולים הם היו, כמה מושלמים הם היו, וכו'

והייתי לפעמים שואל את עצמי (במיוחד החל מגיל מסוים) :

באמת כל אלה שמתים הם כל כך מושלמים? באמת רק הטובים נופלים?

ואז, כשהייתי בערך בן 24, חבר שלי נפטר בפתאומיות (בן 21).

ושמעתי את ההספדים, ואת הניחומים, ואת כל הדברים שאמרו אחרי לכתו.

ולא רק זה, גם חוויתי פתאום בתוכי חוויה עמוקה של שינוי ביחס אליו.

(גם לפני זה אהבתי אותו, והיה לנו אפילו חברותא בין השאר כי הערכתי אותו,

אבל זה לא אומר שלא ראיתי בו חסרונות)

ואז הבנתי, שכולנו מלאכים. כן כן, כולנו מלאכים.

פתאום בהספדים הבנתי, שמגיע יום שאתה עובר מן העולם הזה,

וכל החסרונות שלך הופכים ללא רלוונטיים,

כי מי שהיית באמת זה אדם שנאבק לעשות טוב בחייו.

וזה גם מה שעשית. ועשית המון. המון. דברים טובים וגדולים, ענקיים אפילו.

ואם לפעמים היו תקלות - אלה פרטים קטנים ולא חשובים, שלא שייכים למי שאתה באמת.

כל עוד אתה בעולם הזה - אתה מתעסק בזה, החברים שלך מתעסקים בזה, כי אתה עוד כאן.

אבל כשמגיע היום, כל מה שנשאר אחריך זה המעשים הטובים שעשית.

כולנו מלאכים, אבל מלאכים שמסתובבים בגוף ועם נפש אנושית. 

כשהגוף הולך, אז נשאר רק אור מלאכי שמאיר את מי שאנחנו באמת.

אל תחשבי שהזוגיות שלה היתה ללא התמודדות.

"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולא משנה כמה הוא גדול.

ואת, תחפשי לך מלאך, אבל תכירי בזה שאת המלאך שבו את זו שצריכה לראות,

ושיש לו גוף ואישיות שמסתירים את זה. 

ושכל החיים שלכם יהיו לכם קשיים, כי העולם הזה הוא עולם מלא בהתמודדויות.

היתה חברה שנפטרה בפתאומיות, 

ובהספדים, ובניחומים - 

הרגשתי כאילו בכלל לא הכרתי אותה, 

למרות שגדלתי איתה מגיל 0.

ולא היה לי כלום לתרום -

הרגשתי כאילו שלמרות כל השנים והזמן שבילינו יחד,

לא היה לי שום דבר מיוחד לומר עליה,

שום חוויה משותפת משמעותית.

אז נכון, 

היא לא היתה החברה הכי טובה שלי.

אבל אני חושבת שאולי יש לי בעייה כלשהי -

להעריך את האנשים כשהם נמצאים.

כאילו פספסתי את כל מה שאתה מתאר

את כל השאיפות האלה לעשות טוב

וראיתי בעיקר את מה שמשתקף בחוץ

כחברה לא הכי קרובה -

מישהי שהיא בסדר, ממוצעת,

לא בולטת במיוחד בשום דבר.

ואז פתאום, אחרי שהיא כבר לא איתנו -

אנשים אחרים פתאום מאירים נקודות שפספסתי.

וזה מה שאני חולמת גם בזוגיות -

אני יודעת שזה משהו שעובדים עליו,

אני לא מצפה שהכל יהיה מושלם,

אני בטוחה שיהיו לו חסרונות -

בדיוק כמו שיש לי -

אבל השאלה היא איך אני יכולה להאיר את הנקודות האלה בקשרים שלי,

איך להתמקד בטוב שבצד השני -

לא כי אין קשיים והתמודדיות -

אלא כדי לראות איפה השאיפות,

לאן העיניים נשואות.

תודה שוב על הנקודת מבט הזו,

זה נתן לי מערכת ייחוס -

זה לא שזה משהו נדיר, 

שרק יחידי סגולה מגיעים אליו -

אלא כולנו יכולים ומסוגלים לשאוף לזוגיות כזאת,

שבה כל אחד מהצדדים יוכל לעזור להדגיש את הנקודות הטובות בשני,

ולהמשיך להתקדם ולצמוח יחד כל החיים.

קודם כל במצב שאנו נמצאים כרגע הרגש מאוד ערני.

ולפעמים הרבה רגשות מתערבבים לנו ביחד.

"הקנאה" בזוגיות טובה ומיוחדת יכולה להימצא גם בזוגות חיים בלי הספדים...

רק ששם לא יוצא לשמוע על כך בפרהסיא.

בנוסף אני לא חושב שאת צריכה להרגיש איזו בעיה...

את לא מקנאה בה...

עובדה שלא היית רוצה להיות במקומה ח"ו.

את מאוד מעריכה שואפת כמהה וכו' לזוגיות מיוחדת.

זו לא לא קנאה ואם נאמר קנאה על זה נאמר קנאת בופקים תרבה חכמה...

קלטת משהו טוב ומיוחד ואת מעוננית גם לדבר כזה אין כאן שום דבר רע...

ובאקר למי שאת יוצאת איתו....את צריכה לזכור שלא הכרת אותו בכלום כי כל החיים זו היכרות ומפגש....

בנוסף זה הרבה תלוי בסוויות ראיה בסיטואציות ומצבים שעוברים בחיים.

ויותר מהכל יש משהו שמיוחד עבורך וטוב רק לך...

אפילו בעבודת ה' מה שטוב לאחד אפילו שיהיה דבר בעל ערך מבחינה רוחנית בשביל אחר המדרגה והדרך הזו יכולה להיות רעה ומורידה רוחנית וכך בדיוק בזוגיות צקיך התאמה מתוך ההתאמה בונים בית של השראת שכינה...משם לא צריך שום דבר זו שלימות...שלימות אלוקית.

בהצלחה גדולה ובשורות טובות

למדתי לאחרונה שקנאה זה לא תמיד דבר שלילי

והשאלה היא מה עושים איתה.

זה אכן דיוק חשוב, כמובן שלא הייתי רוצה להתאלמן בגיל צעיר, לא מאחלת לאף אחד.

אבל כל כך מצפה ומייחלת לזוגיות כזאת כבר...

נראה לי שכולנו בסוף מרגישים את החוסר הזה,

והעובדה שיש מלחמה, ושלאחרים יש עכשיו כאבים אחרים, לא משנה את זה.

(וגם המלחמה עצמה היא טריגר לתחושת החוסר והבדידות...)

לפחות שלי...

ועכשיו שהמצב נכנס למעין שגרה,

אני מבינה שהתגובה הראשונית שלי היתה די נורמלית, ומשותפת להרבה אנשים - 

עוצמת המכה שחטפנו כעם מכאיבה לכולנו -

אבל יש אנשים שנפגעו יותר (כמו תושבי הקיבוצים) -

ולכן במבט ראשון כל הרגשות שלי התגמדו מול העוצמה של הכאב והחוסר של אותם אנשים,

ולקח לי כמה ימים לצאת מההלם ולנסות להגיע למה שדיברת עליו @הפי 

להגיד כן -

חסר לי,

כואב לי,

אני בודדה -

וזה שאנשים אחרים חטפו מכה הרבה יותר כואבת ממני -

לא אומר שהכאב שלי לא קיים,

וגם לא אומר שהחמלה שלי מוגבלת -

אני יכולה לכאוב גם את הכאב הפרטי שלי וגם את הכאב הכללי.

ואני ממש מסכימה, @אני77

המלחמה הזאת, עם הזוועות האלה, 

אני מרגישה שזה עורר בי ובאנשים סביבי ובמי שאני נתקלת בו

איזשהו רגש הישרדות שהיה בתרדמת,

שהוביל לתגובות מאוד קיצונויות,

ועכשיו כשאנחנו בשגרה לא נורמלית

שגרה של המתנה

כולם מסתובבים באיזשהו מצב שבו מנסים להבין

איך ייראו החיים אחרי שמחת תורה תשפד.

מה שאת מרגישה רק מראה עד כמה הלבד דופק לנו את הנפש באופן חזק מאוד. נרצה או לא.

לאמא צעירה עם זאטוטים שבעלה במילואים והיא באזור מסוכן קשה מאוד, אבל זה בתוך מסגרת כללית של חיים נורמלים וטובים שעכשיו הם יהיו לא נורמלים לתקופה מסויימת (ובעז"ה שאצל כולן זה יהיה רק לתקופה מסויימת!).

לנו אין חיים נורמלים בכלל. אמנם יש לנו זמן ואין לנו אחריות על ילדים ואין לנו בן זוג לדאוג לו, אבל את הבסיס של החיים אין לנו.

אבל עכשיו צריך לשים את זה בצד, להתמקד בכאב של הסובלים ולתמוך כמה שאפשר, ולהתפלל לקראת הכניסה הקרקעית שתגיע במוקדם או במאוחר שכמה שפחות חיילים יפגעו.

איך עושים את זה? לדעתי כמו חיילים שיוצאים לקרב, מסירות נפש. מחליטים שאנחנו בצד עכשיו ועמ"י במרכז. לזכור שבעומק נפשנו ונשמתנו הכח הזה נמצא. להקדיש לזה זמן, ולא לשמוע יותר מדי חדשות כדי לא להיות באווירה תמידית של עצב כי ככה לא נוכל לעשות את תפקידנו.

ובעז"ה בזכות מסירות הנפש של העם למען אחיו ולמען ארצו, נזכה שה' יוריד אח"כ אור גדול של ישועות כלליות, שיתגשמו אצל כל אחד לפי מה שהוא צריך.

אם אני אשים את עצמי בצד,

ואתמקד בכאב של הסובלים -

אני לא בטוחה שאוכל לשרוד מבחינה מנטלית.

אני מתפללת, מתנדבת איפה שאפשר -

אבל דווקא דרך ההתנדבות הזאת אני מקבלת כל מיני עקיצות כאלה

שמדגישות את הרווקות שלי -

נניח כשעזרתי לאמא צעירה עם זאטוטים שבעלה במילואים,

ההערות של הילדים היו מאוד דוקרות.

ברור שאין להם כוונה לפגוע,

הם חמודים ומתוקים

אבל לי אין עורף

וזה כל כך קשה

במיוחד בזמן הזה,

כשמצפים ממני, הרווקה שאין לה את העול הזה

להתגייס ולעזור

ולא מבינים שגם לי יש מאגרים שמתרוקנים

שגם הכוחות של מוגבלים

שגם אני עברתי טלטלה מאוד גדולה-

ואין לי את מי לשתף בזה, 

אין לי עם מי לחלוק את החרדה הקיומית הזאת,

אין לי עם מי לנסות לאסוף את הנקודות הטובות -

גם אם זה טלפון פעם בשבוע....

ואולי זה חלק מהבעייה -

אני לא יודעת "מה התפקיד שלי"

במלחמה הזאת...

בתוך העניין הלאומי יש גם את הצד הפרטי. אנחנו כואבים עם הנפגעים לדוג', ועוזרים, אבל בסופו של יום הכאב הוא בעיקר שלהם. ובפרט בהמשך שכל המעטפת תקטן.

הצד הפרטי זה מה שה' החליט לתת לכל אחד מתוך העניין הלאומי הכללי.

אז ככה גם פה, אולי תגידי לעצמך- אני עוזרת כמה שאני יכולה, אבל כמו שלאמא שבעלה במילואים יש את הקושי הפרטי הלגיטימי שלה, ככה לי יש את הקושי הפרטי הלגיטימי שלי, וכמו שאני עוזרת לאמא הזאת ככה אני צריכה לעזור גם לעצמי.

נכון שיש נטיה לדרוש מרווקים יותר, ולפעמים אין ברירה ואנחנו לא יכולים או לא רוצים לסרב מכל מיני סיבות, אבל צריך לזכור שהקושי שלנו לגיטימי ולהכיל אותו עם עצמנו, וגם לדעת לשים גבולות כשאנחנו מרגישים שזה באמת מוגזם, אחרת זה יכול להתפוצץ בתוכנו, וזה לא רצון ה'. גם אנחנו חלק מהעם שנפגע, ואין טעם להעמיס על עצמנו יותר מדי ולהגיע למקומות לא טובים, כי הרי זו בעצם גם פגיעה בעם. וגם בסוף החיים יחזרו למסלולם, ואנחנו צריכים להיות שם במצב מאוזן כדי שנצליח להתקדם הלאה ולבנות עוד בניין בעם ולהרבות טוב כנגד הטוב שאבד.

שלא נקלעת למלחמה הזו עם דאגה מטורפת וגעגוע לאיש שלך. את חופשיה לפחד ולדאוג לקרובים שלך ללא העול הסיוטי של לדאוג לאהוב שלך. להודות על זה ולא פחות. חברה שלי כתבה לי שהיא כל כך רוצה עכשיו בעל ותינוק, אני חשבתי שהיא נפלה על הראש שעכשיו היא רוצה תינוק לדאוג לו דאגה מטורפת ובעל. בקיצור את בת מזל שלא נקלעת לסבל המלחמה עם אהוב ומי יודע מה ילד יום.

תודי לה' שהוא האהוב שלך, אהוב שלא צריך לדאוג לו ושום דבר לא יכול לפגוע בו, שרק בו צריך לדחוק "מהר אהוב כי בא מועד".

אני מעדיפה להיות בדאגה מטורפת וגעגוע לאדם ספציפי

כי זה אומר שיש שם מישהו שאוהב אותי ודואג לי,

שאכפת לו ממני, שדורש בשלומי.

הלוואי שהיה לי תינוק

זה כמו מניות לטווח ארוך, גם אם יש רגעים קשים.

מה זה עוזר לי שאני עם עצמי?

ואולי זה אגואיסטי גם להגיד -

אני לא רוצה למות רווקה,

לפני שחוויתי זוגיות, אינטמיות, הורות.

ואם חס וחלילה אני אפגע ואמות -

אז לגמרי פספסתי את החלק הזה בחיים,

והמחשבה הזאת מפחידה אותי מאוד.

ב"ה שיש לי את הקב"ה שאני יכולה להשתפך בפניו

אבל נראה שאנחנו בתקופה של הרגע קטון עזבתיך

ושכל זה גורם חילול השם עצום בעולם -

אבל 

אבל

אבל

להבדיל

אני לא מצפה לטלפון ממנו שישאל אותי מה שלומי,

יהיה אוזן קשבת לפריקות שלי...

תודה על התגובה - לקראת נישואין וזוגיות

יש מצווה על הלוחמים להסיר מעליהם את המחשבה על הבית, זה טבעי שבזמנים קשים דואגים למשפחה הקרובה, וזה שיש לחיילים מצווה כזו לא אומר שלך יש.

זה נותן כוח לדעת שכשיוצאים לחזית יוצאים לשמור על נשותינו ומשפחתנו, גם אם עוד לא הוקם הבית בפועל, וגם שלא כולנו מושלמים. אבל בעת הזו ניתן למצוא מאות אלפי בחורים שאוזרים חיל למלחמה, לא תתקשי יותר למצוא גיבורים.

אני לא בטוחה שגיבור זה ההגדרה של מי שאני מחפשת

אני גם חושבת שגיבורים זה לא משהו של רגע, זה חיים שלמים

זה כמו שלימדו אותנו, שרועי קליין חי חיים של גבורה כדי להגיע לרגע של הקפיצה על הרימון,

שהוא הכין את עצמו והתעלה למדריגה כזאת.

אז אני לא מחפשת מישהו שדווקא יקפוץ בפועל על רימון,

אבל אני מקווה שאולי אחד האחים שלי 

יפגוש מישהו נחמד ורווק במילואים....

קודם כל, אני רוצה לתת לך חיבוק גדול, להגיד לך שאת לא לבד.

אנחנו כולנו עוברים תקופה קשה ומטלטלת מכל כך הרבה בחינות. ובמיוחד שזה גם הגיע אחרי תקופה שאולי היתה לך לחוצה מבחינה נפשית של החגים.

הבדידות זה מאפיין של הרווקות. אפשר להיות בסביבה עם הרבה אנשים, ועדיין לחוש בדידות. בדידות פנימית, עמוקה.

יכול להיות גם שבשלב הזה של חייך את נמצאת ממש לבד - תלוי באמת באיזה שלב את בחייך - לימודים\עבודה, ומהי שגרת החירום שלה.

תזכרי: זה שקשה לאחרים לא אומר שלא קשה לך! אם יש לי כאב בטן, כואב לי, גם אם יש מישהו שסובל מייסורים גופניים הרבה יותר קשים. אנחנו לא בתחרות של מי סובל יותר, ואם לך קשה - את צריכה להתמודד עם הקושי שלך, בלי להתייחס לצרות של אחרים - חייך קודמים לחיי אחרים. ההשוואה היא חסרת טעם - אפשר להשוות בלי בעייה בדברים כמותיים, אבל בדברים איכותיים זה בלתי אפשרי - אם שתינו נאכל שוקולד, למי מאיתנו יהיה טעים יותר? ואם אוכל איכשהו להגיד שלך טעים יותר ממני, האם זה ממעיט משהו מהטעם הטעים שאני חוויתי כשאכלתי את השוקולד?

גם בתקופה הזאת, לחשוב על הקשיים שלך ועל הצרות שלך - זה אולי גם דרך להתמודד עם דברים שאנחנו לא מצליחים לתפוס, לא בשכל ולא ברגש.

יש לי 2 עצות לתת בנושא הזה עכשיו:

1. ללכת להתנדב איפשהו - בהיקף כלשהו שמתאים לחיים שלך. זה יכול להיות ברמה של להרים טלפון ולדבר עם קשישה שנמצאת לבד, לארוז חבילות, לעשות בייביסיטר על ילדים של מישהי שבעלה במילואים, לבשל אוכל לתושבים שפונו מהחזית.

התנדבות זה עשייה. זה עוזר לשכוח קצת מהסערה שקורית בחוץ, מהאסון הנורא שעדיין אנחנו לא מעכלים אותו. זה להוסיף עוד טוב בעולם שהרוע השתלט עליו. זה יוצר אצל המתנדב תחושה של ערך, של מסוגלות - ואולי הרגשות החיוביים האלה יעזרו קצת לתעל את הכוחות למקומות טובים יותר.

2. לפנות לעזרה מקצועית - יש היום הרבה קווי סיוע נפשיים. אם את מרגישה שזה קשה לך, גדול עלייך, דוחף אותך לקצה, שאת מוצאת את עצמך במקום שאת לא רואה איך את מצליחה לקום ממנו - לפנות לאיש מקצוע - או אפילו לסתם מישהו שיכול להיות אוזן קשבת בעבורך, מרחב שבו תוכלי לפרוק את הדברים שיושבים לך על הלב.

ככל שהרווקות מתמשכת, כך הולך וגדל הפער בינך לבין קבוצת השוות שלך - 

כי הן כבר התארסו, התחתנו, ילדו - ואת עוד בשלב של לפני האירוסין.

זה טבעי ונכון לקנא במי שיש לו את מה שאין לך - והכוונה היא לקנאה למצב, לא לגבי אדם ספציפי ח"ו.

להגיד שאת מקנאה באנשים שהיה להם זוגיות טובה ובריאה - מי מאיתנו לא מקנא במצב הזה? מי מאיתנו לא חולם ג"כ להיות בזוגיות כזאת?

אני חושבת אבל שצריך לדייק כאן בכמה עניינים:

א. זוגיות טובה ובריאה - זה משהו שמפתחים עם הזמן. צריך לעבוד קשה כדי לבנות זוגיות כזאת, זה לא נופל מהשמיים. כבר עכשיו את יכולה להשקיע זמן בלרכוש כלים ליצירת זוגיות כזאת. וצריך גם לזכור, שלא כל מה שנוצץ כלפי חוץ הוא גם ככה מבפנים...

ב. הספד, כמו כל הספד, נועד להדגיש את הצדדים הטובים של בני האדם. אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם, זה מציב לנו רף מול העיניים במה אנחנו יכולים להשתפר ולהיות טובים יותר. עם זאת, אני בטוחה שכל אחד מהם, אם היתה לך היכרות קרובה, יכולת למצוא בהם גם חסרונות. מעבר לכך, כתבתי פעם על למה אני לא רוצה להתחתן עם מלאך, ראי קישורים מכאן:

לא בטוחה למה בדיוק אתה מתכוון - לקראת נישואין וזוגיות

ג. השאלה היא מה עושים עם הקנאה הזאת. אם כל כך הרבה אלמנות הצליחו ליצור קשרים כאלה מדהימים עם אנשים כאלה טובים - אולי זה אומר שהם לא יחידי סגולה? שיש הרבה מאוד אנשים טובים שתוכלי לבנות איתם בית נאמן בישראל?

אני שוב שולחת חיבוק גדול. הרגשות שלך נשמעים לי טובים ובריאים, רק שאולי כדאי לתת להם מסגור נכון עם עזרה מאיש מקצוע.

אם תרצי לדבר איתי באופן אנונימי, מוזמנת לפנות אליי מהמשתמש שלך או לפתוח משתמש חדש ולכתוב לי הודעה אישית.

הלכתי להתנדב, וגם דיברתי עם מישהי באחד מהקווים האלה.

כתבתי כבר בתגובות קודמות כל מיני דברים שמתכתבים גם עם מה שכתבת כאן.

תראי נגיד כאן: תודה על התגובה - לקראת נישואין וזוגיות

אני מרגישה שאנחנו כמגזר של רווקים נדחקנו קצת לצד

בגלל השגרה הלא נורמלית שנאחנו נמצאים בה.

אני רואה מסביבי קבוצות תמיכה לנשות מילואים, להורי מילואים, לילדי מילואים -

ואני חושבת שכמו שאני הייתי צריכה תמיכה, 

שבטח יש כאן עוד כמה שישמחו להשתתף בקבוצה כזאת.

וברגע שלא נכנסים -פלוסים- בחיים,

אז ברגע שאנחנו רואים את -הפלוסים- של האחרים, זה מעורר קנאה לא בריאה והרגשה לא טובה

ומתחילות להיות מחשבות שגם מעוותות המציאות ואת התפיסה שלנו.

 בגדול את צריכה להכניס -יותר- פלוסים בחיים

ולהכניס -פחות- מינוסים בחיים.

מה זה הפלוסים -שלך- בחיים ? רק את יודעת. 

לשמוע מוסיקה, לעשות ספורט, לנגן, לצייר, לקשקש עם חברות, לשבת בשמש, להכין עוגה, יש מיליון דרכים להכניס פלוסים.

אבל תהיי בטוחה, שכדי שלא תרגישי קנאה באלמנה שמדברת על בעלה, את לא חייבת בעל משלך -מיד-

את רק צריכה להכניס -יותר- פלוסים.

כמובן שגם עוזר, להכניס -פחות- מינוסים.

מה זה מינוסים ? זה כל מה שגורם לך לא להרגיש טוב ולא יזיק לך אם תוותרי עליו.

לדוגמא : אכילה ריגשית או האזנה וצפייה בהספדים.

אם תתעדי לך בדף,

את הפלוסים והמינוסים וגם את ההרגשה הכללית שלך, -מדי יום-,

תוכלי לראות את הקשר הישיר

ואז תראי איך גם בלי להתחתן -מיד-,

את יכולה להיות מאוד מאוד שמחה ולא לקנא באנשים אחרים.

את פשוט צריכה להסתכל על דברים שאת לוקחת כמובן מאליו .

כמובן הכל כאן כללי יותר.

אבל דבר אחד בטוח - המצב שלך -מעולה-. את פשוט לא -מודעת- אליו.

מלא אנשים היו מוכנים להתחלף איתך -מיד-. 
תשאלי את עצמך ״למה ?״  = תכניסי יותר ויותר -פלוסים- לחיים  = להעריך את מה שיש = פלוס.

הלכתי לפתוח מחשבון.
 כן, לי מכניס פלוסים, 
כשאני מכניס במחשבון 342 ועוד 1235 ואז אני מנסה לפתור בראש כמה זה...

לוחץ ״=״ והאם התשובה נכונה, רק הדבר הפצפון הזה מייצר לי -פלוס- קטן וחביב. פצפון.

ברגע שיש המון קטנים כאלה, אני מרגיש טוב יותר

ואז אין לי בעיה לראות בני זוג עם 18 ילדים, הבעל בהיי-טק, טס מסביב לעולם, אשתו מדענית חלל. שיהיה להם לבריאות.

 מה זה קשור אליי ? 

אני יודע שיש לי עוגת גבינה אוכמניות קטלנית שהכנתי. אף אחד לא יקלקל לי את זה.

תודה.

החיים שלי די סבבה סתם ככה

אני לא חייבת בעל משלי -

אני רוצה, שואפת, כמהה לזוגיות.

אני לא יודעת איך לנסח את זה במילים

ולמה זה דווקא מתעצם עכשיו כשיש מלחמה

אבל זה חלק די מרכזי ומהותי בחיים.

אני שמחה בדרך כלל

אבל איזה משמעות יש לשמחה

כשאין לך עם מי לחלוק אותה?

כשאתה לא מעביר את השפע שלך לדור הבא?

זה לא שאני רוצה להתחתן עם מלאך,

זה שאני לא רוצה להיות בודדה,

וההודעה שלי נכתבה מתוך מקום שבו הרגשתי

שזה מאוד אגואיסטי להסתכל בזמן הזה

על הכאב והבדידות שלי

כשיש אנשים שיש להם מטען הרבה יותר כבד ממני....

שזה מה שעולה לך בראש,

דווקא בתקופה כזו חסרה הזוגיות מישהו שיתמוך וישאל שלומך,

אבל תאמיני שיגיע הבעל שלך שעוד אחרות יקנאו בך ;)

אבל לא דג שמן שלא תבנה על משהו אחר

אם תהיה שעת חירום תתקשר אליה

אל תשכח,

אולי יגיע לך יום של בדידות ותישבר ותתקשר אליה

זה לא בושה

להתחתן מוקדם.

He viewed marriage as key to preventing the moral corruption of young men

מדינת חולשה ותעתועים
מעמד במלחמה לא מחזיקים
כקורי עכביש הם מתגלים
כשהמפגש עם אבירים

(מקווה שלא יעצרו אותי על הסתה לטרור חחח זה בצחוק

אבל השיר להיט)

הבחור לא בריא.

תנסי לפנות למישהו שמכיר אותו,

ואם זה ממש הטרדה אז צריך אפילו אמצעים קשוחים יותר.

תודה.

אני אבדוק מה אני יכולה לעשות...

אם איחלת למישהו בהצלחה והוא ״הסכים״ עם ההחלטה שלך (לא שמישהו שואל אותו כן ?) וסיים יפה..
ואז חסמת בוואצאפ והוא שולח לך שוב הודעות ב sms

זה אומר דבר אחד פשוט :
הוא לא סופר אותך.

הוא מזלזל בך.

את בסה״כ שעשוע בשבילו.

אז אין כאן בכלל דילמה. מדובר באידיוט.
לחסום גם ב sms
 להתעלם -בכל מקרה- , גם אם ישלח פתאום יונת דואר או פתאום יגיד משהו ״מעניין״ בדרך אחרת שתגיע אלייך.
 לא להגיב -בכלל-. 

אוקי אז הוא כותב הודעות

יאללה לא צריך להיות מידת הדין ולדרדר עניינים

ולדבר על הטרדה ועל משטרה, סה"כ הוא מתגעגע אליך

הוא ימצא עוד מעט מישהי אחרת ויעבור לו

צריך מישהי שמבינה את זה ורואה את המעלה הגדולה שבזה ומתאימה לזה.

ובאופן כללי ובלי קשר למה שכתבת- חשבתי על זה שברווקות מבוגרת צריך להפנים שזה מפגש של שני "פצועים". כל אחד וסוג הפציעה שלו. אין טעם להתכחש לזה, זו תוצאה טבעית שקורה לאדם שנמצא הרבה זמן במצב לא טבעי של רווקות. 

ומה שירפא את הפצוע (כשהמצב סביר) זה לא כל מיני התייעצויות וטיפולים ומודעות לעצמי, אלא זוגיות, והדרך לזוגיות עוברת במודעות לזה ששני פצועים נפגשים, וממילא הם יותר מכילים זה את זה, מקשיבים באמת, יוצאים מקבעונות, מבינים שהעומד מולם לא משקף את מי שהוא באמת בחלק מהדברים, לא מפחדים לזעזע את האקסיומות שלהם כי מבינים שהאקסיומות יכולות להיות תופעות לוואי של הפציעה. ואז קל יותר להגיע למקום הבריא שמתחת ולבדוק את ההתאמה באמת.

לחלוקי גברים נשים בעניין הזה.

אלו דפוסי התמודדות לא תלויי מגדר.

וזה בסדר, כל עוד קיימת מודעות שלך ושל הפרטנרית לא רואה את זה כהרסני.

אבל הן יודעות לווסת את זה כי הן לא שומרות את הכל בפנים.

ברור שיש חילוק בין אנשים ודרגות שונות אבל זה באופן כללי.

ויש הרבה אנשים ונשים עם רגשות אשם ותחושת כישלון על זה שהם לא כמו שהם "אמורים" להיות.

אתה צודק שבהרבה חברות של בנים בלבד (ישיבה תיכונית וכו) אין מספיק הרגלים של שיח רגשי, מה שיוצר מחסומים כמו שתיארת.

ב"ה לאט לאט זה משתנה

למה להתמודד עם הרגש דרך השכל זה רע? 

וגם אני רוצה להגיד לך, שלא תחשוב שנשים מתמודדות יופי עם כמויות הרגש שלהן.

כמעט לכל הנשים יש ייסורי אשמה סתם. תמיד מרגישות שאנחנו לא מספיק טובות... בעיקר כשנהיים אימהות זה מתעצם... 

לקויות נפשיות יותר נפוצות אצל נשים (לעומת לקויות קוגניטיביות ותקשורתיות שיותר נפוצות אצל גברים). 

ו.. אולי תנסה כן להוציא את הרגש? אולי דרך כתיבת רגשות, דרך שירים או בכל דרך שאתה מרגיש שחסר לך.

והכי חשוב אתה שלם כמו שאתה...תשתדל להעצים את הטוב

הרגש שלהן דרך תקשורת עם האחר, כי יש להן יכולות חברתיות יותר מפותחות מגברים (כמו שכתבת), ולי אישית פחות יש יכולות חברתיות.

זה אפשרי לפתח את זה...

כי אם ליראה.

בשבילו זה 'מה'.

עבר עריכה על ידי אחו בתאריך י' בחשון תשפ"ד 22:30

גם לא נראה לי שאצל נשים יש בהכרח יותר רגשות. זה בערך כמו לטעון את אותו טיעון על ספרדים מול אשכנזים או ליטאים מול חסידים...

וגם לגבי וויסות רגשות - לא נראה לי שקשור לבנות. אצל בנים ויסות רגשות גרוע זה הפרעת אישיות אנטיסוציאלית ואצל בנות זה יהיה יותר לכיוון של הפרעת אישיות גבולית / היסטריונית. תאמין לי יש בנות מאוד מופרעות וזה שהן נותנות לרגשות שלהן לבוא לידי ביטוי לא מועיל לא להן ולא לעולם.

אכן לרוב הנשים יש יותר תכונת agreeableness שמתפרשת כחמלה / הקשבה / "אינטליגנציה רגשית" (= להיות רך ונחמד)

וגם מהבחינה התרבותית יש גם "תרבות תקשורתית" נשית שמאפשרת שיח פחות "פרגמטי-תכל'ס" וגם חלק מאותה תרבות תקשורתית הוא גשטלטים מסוימים (דבר ששמים לב אליהם או רגשות מסוימים שמקבלים חשיבות.

ממה שאתה מתאר (באותם קווים כלליים) אני לא רואה בעיה של ממש.

בעוונותיי יצא לי לדבר ולהתכתב עם הרבה בנות בעבר ואני יכול לומר את הדבר הבא,

היה לי מאוד כיף להתכתב עם בנות בדיוק מהסיבה הזאת - השיח אוטומטית הופך לפחות פרגמטי-שכלי ויש הרבה יותר מקום לרגשות, חוויות, מחוות קטנות, כו', וזאת תופעה שראיתי גם אצל בנים אחרים (כלומר ההבדל בין תקשורת בין בנים-בנים לבין בנים-בנות)

בתקשורת פנים אל פנים זה לא תמיד עובד מהסיבה הפשוטה שיש יותר איפוק ואי-נוחות (ואולי גם מידה מסוימת של ריסון כדי לא להיגרר מעבר לתחום של ידידים טובים) אם כי זה עניין יותר תרבותי ובתרבות מאוד מתירנית גם זה יכול לעבוד (אם כי לא נראה לי שזה טוב)

לכן אם אתה מרגיש שאתה לא מצליח לבטא את הרגשות שלך ושאתה שכלי מדי אז סיכויים מאוד טובים שהאישה הממוצעת תיתן לזה במה באופן טבעי וזה פשוט "יזרום",

ה-catch הוא שזה מסוג הדברים שיכולים (או עכ"פ אמורים) לקרות רק אחרי החתונה, כפי שאני מכיר אותך מהפורום אני מנחש שאתה ממש לא בעד "להסתחבק" בפגישות מה שכמובן מעורר את החשש הזה אבל כמובן ראשית זאת ההנהגה הנכונה ושנית אחרי שמורידים את החומות הדברים האלה הופכים להרבה יותר טבעיים

וכמובן אפשר בתקופה הראשונה שאחרי הנישואים לעשות כל-מיני דברים שעוזרים להיפתח מהבחינה הזאת, החל מלהתחיל לדבר כלה בכל משחקי הקופסה היצירתיים האלה לזוגות, כמו שאתה אומר יש לך הרבה רגשות ואתה מרגיש שלא ניתן להם מקום אז למעשה אין סיבה להתחיל להתרגל לתת להם מקום באופן הדרגתי או כיפי, שיח ידידותי עם בנות לרוב אינו דומה לניסיונות שלי לסתור אותך בויכוחים בצמ"ע

בקיצור אני לא חושב שצריך לשבור את הראש יותר מדי סביב זה, אם כי, אם אתה מרגיש שאתה אדם ביישן אז יכול להיות הכיוון הכללי עדיף שיהיה מישהי שפחות מחפשת אובר-ריגושים ודברים בסגנון כי בסוף האופי הבסיסי שלנו לא נוטה להשתנות כל-כך

אם כי, דעתי האישית היא שבכל הנושא של פגישות כו' יש יותר מדי התחרבשות, פעם היו לך 3 בנות בגיל שלך בשטייטעל, אם סיימת את הש"ס בגיל 14 אז היו משדכים אותך לבת של הרב, ואם בגיל 16 אז לזאת שמכינה את הלאטקעס הכי טעימים ואם לא היית מסיים אז לזאת שמכינה לאטקעס פחות טעימים, אחרי החתונה היית מסתגר שלוש שנים בעליית הגג כדי ללמוד מסכת יבמות עם אליהו הנביא והאישה מסיימת כל יום ספר תהילים ו"תחינות לאישה ביידיש" כדי שיוולד לה בן תלמיד חכם ואחרי זה היית או מוכסן של בית מרזח או נוסע ללייפציג ליריד למכור סידקית ולהרוויח קצת זהובים

ונראה לי שברמה הבסיסית לפחות הסתדרו בסדר כי פשוט לא היו גשטלטים סביב כל הנושאים המסובכים האלה אז זה לא היה מעניין

שיחה ירדו לנשים. הכוונה שהן לא מדברות על עצמן אלא מתקשרות ומדברות עם אחרים.

לא יודע לגבי יותר או פחות רגש בכמות, אבל הן יותר פועלות לפי הרגש ונותנות לו ביטוי מרכזי בחייהן, ביחס לבנים.

אני לא טוען שתמיד זה בריא אצלן אם לא משתמשות בזה נכון, אבל מבחינתי האישית אני כן הייתי מרוויח מתכונות אלה שנמצאות אצל נשים.

ולגבי פעולה לפי הרגש בסוף זאת שאלה של דפוסי הסתגלות. לרוב אנחנו פועלים לפי איך שאנחנו פועלים כי זה מה שעבד לנו לאורך החיים או לפחות לאורך הילדות (בהנחה שלא הספקנו להתבגר מאז), כמובן יש דברים שעובדים יותר טוב עבור בנות (מלבד הגשטלטים התרבותיים השונים והשוני ברגש ה"היולי" בכמות או באיכות כו')

אני חושב שהאנושות מתחלקת לשני מחנות, אלה שצריכים ללמוד איפוק ואלה שצריכים ללמוד שחרור

לצורך העניין, בניגוד לשאול המלך, דויד היה הרבה יותר רך בגישה החינוכית שלו ויצא שהילדים למדו שאפשר לעשות מה שרוצים כי זה עובד ולא באמת נושאים באחריות אחרי זה. וחלק מתהליך הריפוי הוא ההבנה שזה פשוט לא עובד במציאות (כמו בהפרעת אישיות גבולית למשל שדועכת עם הזמן. אגב אחת משיטות הטיפול היא תישאול סוקרטי, כלומר, כשמטופל אומר איזו אמירה רגשית פתולוגית כמו "אני מרגיש שהחבר שלי לא אוהב אותי יותר" (שלצורך העניין תלושה מהמציאות באופן כמעט פסיכוטי) אז השאלה היא "אוקיי מה הראיות שלך?")

ומהצד השני יש כאלה שהיו צריכים לשאת בהרבה אחריות מגיל יחסית צעיר (או לאו דווקא גיל צעיר) ולהתמודד עם הכישלונות שלהם ואימצו גישה מאוד שמרנית ומתגוננת (גישה שעומדת למשל מאחורי הפרעת אישיות סכיזואידית), שהיא לרוב אגב די בטוחה אבל לא כיפית

הדרך לצאת מזה היא הרבה יותר מסובכת כי בניגוד לראשונים שהחיים בסוף ילמדו אותם על-כרחם להשתמש במוח על-ידי כאפות חוזרות ונשנות הרי שהשניים מסתדרים סבבה לכן זה קשה למדי לצאת מאזור הנוחות. והאמת? לרוב זה לא רק קשה אלא גם בעייתי כי לאורך הזמן אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים ובנסיבות ובמערכות יחסים שפחות או יותר מתאימים לנו ולהתחיל פתאום לבצע שינויים דרמטיים יכול לגרום לרעידת אדמה.

אבל בגדול הרעיון הוא לפרק בעדינות מנגנוני הגנה מיותרים, והדרך הכי טובה עד כמה שיצא לי לנסות על עצמי זה סקרנות בריאה, כלומר פשוט לנסות לעשות דברים קצת אחרת,

לצורך העניין הייתה תקופה ארוכה שהייתי שקוע המון בהגיגים פילוסופיים רציונליים מרירים ולומר את האמת זה לא עשה לי מצב רוח טוב אז פשוט לקחתי את הרגליים והתחלתי להסתובב במוזיאונים כדי לראות אומנות ולהתחיל "לחשוב אומנותי", מערכת המושגים קצת השתנתה וגם השיח שלי עצמו קצת השתנה ולדעתי נהיה הרבה יותר בריא, אמנם, הדברים האלה מאוד אינדיבידואליים וזה משהו שצריך פשוט למצוא

בסוף הרגשות צריכים "להתנתב" לאנשהו, ניקח למשל את רגש הכעס, אצל גברים שחרור של כעס לרוב יבוא לידי ביטוי באלימות פיזית (אלמ"ב קללות כו') ואצל נשים זה יותר אלימות מילולית או מזימות (ריכולים, או כמו למשל יוחנה בת רטיבי בגמ' בסוטה שהייתה עושה כשפים לשכנות שלה). 

אז גם צריך לשאול את השאלה, באילו מקומות אלטרנטיביים היית רוצה שהרגש יבוא לידי ביטוי כך שתרגיש שזה יותר מועיל וגם אתה מרגיש יותר משוחרר וטבעי

ושוב לגבי תקשורת עם נשים לדעתי אחרי הנישואים זה פחות בעייתי (בהנחה שיש תיאום ציפיות), לא יודע, בסוף זה משהו שכנראה כל בחור ישיבה ליטאי שעסוק מגיל 0 עד גיל 20 בלולב הגזול ופתאום נחשף למושג "בנות" עובר

גם מהצד של אשתך

גם מהצד של בוא אנשים פה מחפשים את האיש/אישה הראשונה ואתה מדבר על שנייה

וגם אולי קצת מהצד של הבנות פה למה נראלך מישהי פה תנרצה להיות אישה שניה של מישו? קצת מזלזל

אבל לא נפגעתי.אבל קצת לא שייך

אני פגעתי באנשים כאן, פגעתי לא מעט.

אבל לא זוכר שמישהו או מישהי נפגעה מדאחקה על פוליגמיה כאשר ברור שזה נעשה לשם השעשוע, להפגת השעמום ומעל לכל ספק שאין בדל של מחשבה בליבי שנראה לי שמישהי מהבנות כאן תסכים להיות אשה שניה (וגם אני לא אסכים, מה אני צריך צרות בבית).

ברכותי

הלכה הדאחקה מוקדם מהצפוי.

אבל יש כאן אנשים שהנושא הזה יותר מדי רציני בשבילם בשביל לראות את השעשוע שבזה..

בעיניי זה בעיקר מוזר אבל סבבה.

למציאות

ועכשיו ברצינות,

נראה לי הכי יעיל שתעברו ביחד על כרטיסים בשליש ובשבע ותזמינו את מי שהכי מתאימה לשבת אצלכם.

(אני אישית לא חושב שמצוות פדיון הבן כזאת חשובה, אבל זה כבר שלך).

אבל רק בתנאי שזו שיבת ציון פרידמן.

(זו היתה הדרך שלי לפרסם כמה אני מחבב אותה)

צעירה מאוד..

פעילת ימין מוכרת בירושלים..

היו עליה כמה כתבות בטלוויזיה. לפי מה שהבנתי התחתנה שנה שעברה. נראלי בת 21

אבל מנהיגה בת 21 , לא מפסיקה לדבר לעשות באלגן

ובמקביל להאמין שזה מועיל לעם ישראל.

סגנון (בואו נעלה עם דגל איפה שיש מלא ערבים ונשיר..) עכשיו בואו נבכה שהמשטרה עצרה אותי ונצלם את זה

במקביל היא חמודה סך הכל אבל ילדה 

קשה לי לקחת אותה ברצינות 

אם היתה קצת יותר ממותנת אולי הייתי מצביעה לה.

אתה לא יכול לדבר איתה באותה רמה שדיברת קודם. 

יש הבדל בין לעצור אישה נשואה ולהגיד לה "הי את.. אפשר איתך תמונה?"

לבין אישה רווקה..

נ.ב מניח גם שיש לה עכשיו כיסוי ראש אז זה פחות מגניב 😁

הייתי עושה סלפי עם שתיהן.

הייתה לי התלבטות לעשות סלפי עם סיון רהב מאיר, אבל חששתי שלא יהיה לה נח.

ולמען הדיוק

אני בת 23 תכף

המצב הזה קיים ונפוץ מאוד.  

ביישובים, בקהילות, נוצרים היכרויות וקשרים קרובים.

תהיי את זו שעושה את הצעד הראשון…

בהזדמנות מתאימה - לשתף ולהגיד מה שאת מרגישה… וגם שאת שמה לה שמצידו יש כנראה רצון למשהו מעבר לידידות רגילה…

ואם זה לא מתאים לכיוון זוגיות - לבקש שזה לא יפריע להמשיך להיות חברים טובים.   

מציעה לך לראות ביוטיוב סרטונים של יהונתן קליין, אפשר גם לקרוא פוסטים שלו בפייסבוק אם יש לך.

אפשרות ללמוד על זוגיות וגבריות ממבט חדש נקי ובעיני גאולתי ממש

לפי דבריך,התחתנת בגיל 23 היית צעיר מאוד ,

היה לך שנה נוראית החלטת להקשיב לעצמך ,

עכשיו אתה יותר בוגר הכל בסדר

עכשיו אתה כבר לא שם .. לעשות סגירת מעגל לא רק בשכל אלא גם ברגש .

הרגש לפעמים נתקע על סטואציה ולא מרפה

להרגיש גם שאתה לא שם תסתכל איפה אתה עכשיו תרגיש את זה (: , תגיד לעצמך תודה שאתה עכשיו במקום אחר .

תעשה הפסקה כרגע תרגיש שאתה לא שם .. אחרכ אפשר לראות בבהירות יותר

איזה צורך רצית להביא שם שלא הגיע לידי מימוש ?

ומה אתה יכול לעשות הפעם אחרת?

לספר לו על הגיהנום שחווית

והוא ינסה להבין מה היתה האחריות שלך בנושא אם בכלל ואיך להשתפר למשפחה החדשה שתקים בעזרת השם.
ואח״כ להתקדם עם שאר הבעיות כמו לא לפסול שטויות.

בהצלחה.

חבר שלי העביר את החתונה מקרית גת לפביליון.
התחתן ביום ראשון שעבר.

כא - ל

לא - מ

מא - נ

נא - ס

סא - ע

עא - פ

פא - צ

קא - קיב

(גם בנט דיבר על זוגות שיוצאים תקופה ארוכה)

את הבסיס של ההתאמה ומשיכה וכימיה כמובן שצריך, מה שקרה נותן את הפרופורציות שלא צריך מעבר.

וגם בעניין אישור הצעות, צוריאל מפרוייקט רנ"ב פרסם משהו שמישהי שלחה לו:

אם יש משהו שחשוב להדגיש בעניין הזה של רווקים מבוגרים, זה לא סתם להפתח להצעות ועוד לפני אלמנות עם ילדים - להסכים לצאת עם בנות גילן או עם בנות שצעירות מהן בשנה או שנתיים ..

בסופו של דבר כל כך הרבה הצעות נופלות על רקע פסילת גיל מצד הבחורים, ואני מדגישה את הבחורים המבוגרים.

אז ברור שיש עניין ביולוגי, ומצד שני יש הרבה בנות דואגות כיום להגיע לגיל בוגר ולשמור על אפשרות עניין הבאת ילדים לעולם ולנקוט באמצעים הדרושים.

בנוסף  - בסופו של דבר יש כאן חיפוש של זוגיות של חברות.

אז לפסול הצעה שיש לה פוטנציאל ומרכיבים מתאימים רק בגלל הגיל?

להמשיך להישאר בלופ של חיפוש אינסופי ובדידות וכאב בשביל מה?

אם יש משהו שאפשר לבנות כרגע בהווה אז ללכת עליו - ומה אפשר להפסיד מלהסכים לפגישה כזו שהכל נשמע כה מתאים [חוץ מהגיל]

ואולי לגלות פתאום שהנה יש כאן סיכוי להגיע סוף סוף אל היעד...

מה בסוף המטרה שלכם במערכת החיפוש הסיזיפית הזו?

(לא נראה לי שאת חולקת, רק רציתי להוסיף את העניין הזה).

אמרו לי אין מקום הכל מפוצץ

אבל 2 דברים לגבי הshorts של יוטיוב- 

באינטרנט רימון הם לא נפתחים ברמת חסימה גבוהה כך שלא כולם יכולים להכנס. 

ודבר שני הם בדיוק כמו סרטוני טיקטוק. זה אותו דבר רק בשם אחר. גם ברמת התוכן וגם בזה שהם ממכרים, כשנכנסים לשורטס בקלות אפשר להעביר תזמן מסרטון לסרטון וחבל כאילו. אני לא באה להטיף או משהו כן זה סרטונים משעשעים וכולנו נתקלים בהם בווטסאפ וכו'. אבל יכול להיות שלכן האנשים פה לא עפים על זה. 

(לי אישית יש גישה וזה קשה לי לא להכנס אבל זה מתסכל אותי לפעמים אח"כ שראיתי תשטויות האלה)

זה בשביל שמחה ,ולא היה פה שום דבר לא ראוי הכל מכובד (:

לגבי "ודבר שני הם בדיוק כמו סרטוני טיקטוק"

אין לי טיקטוק , מחילה .

לא ברור לי על מה מדובר .

הם מעולים, אם מכירה עוד בסגנון אשמח לקבל חח

משמח לראות את המורל הגבוה והמצב רוח הטוב, עושה המון טוב בתוך כל המצב ההזוי הזה

  נראה בחור/ גבר טוב

מי שתזכה שתתחתן איתו פשוט תזכה

חחח

סבתא שלי רוצה לשדך לך מישהי

מה הבעיה אם היא יפה ועשירה תביא

חח איזה טמבל 

אני מסתכל על זה בצורה מעט שונה אבל אני חושב שתשובתי תתן לך מענה חלקי לפחות.

קודם כל אני לא מסתכל על זה בתור תזונה בריאה אלא אורח חיים בריא, שזה כולל תזונה (בתור מושג רחב יותר מאשר אוכל בריא), כושר ואצל רוב האנשים בעיקר גנטיקה.

במונחים שלי, בתור מישהו מהקבוצה הראשונה לא הייתי יוצא עם מישהי מהקבוצה השלישית. במונחים שלך אני לא בטוח איך נכון לשים את עצמי. ובכל זאת, במונחים שלך הייתי יוצא עם הקבוצה הראשונה והשנייה ועם הקבוצה השלישית אולי (זה בהנחה שאני אולי לפעמים בקבוצה השלישית, האוכל בישיבות לא הכי בריא בלשון המעטה…)

בהקשר של זוגיות אוסיף שלעניות דעתי הקשר בבסיסו מושתת על התאמה בסגנון חיים לפחות ברמה תקינה, זה יכול להתבטא בנושא שהעלת אבל זה תקף לתורניות, שאיפות, מידות וכו'.

זה פשוט נושא שעלה לדיון במהלך הפגישות

וככה ביררנו מה טוב לנו ואיך נתנהל

היום אנחנו מאד מאד משתדלים להתנהל באורח חיים בריא (לא תמיד פיקס, אבל מבחינת תזונה פה בסביבה אנחנו נחשבים "בריאים")

הוא בא מבית פחות "בריא"

אני באתי מבית יותר מקפיד

ומצאנו לנו את דרך האמצע איכשהו.

אני כרגע משתייך לקבוצה הראשונה אבל לא בקנאות. משתדל ושם לב.

מישהי מהקבוצה השניה זה בסדר גמור.

מהקבוצה השלישית - כל עוד יש לה מודעות תזונתית ובריאותית, והיא מרשה לעצמה לאכול זבל מתוך מחשבה שהיא תתמודד בהמשך ותמצא דרך נכונה, והיא מוכנה עקרונית לשנות צורת תזונה אם יהיה צורך כן. אם היא אוכלת זבל וזה לא עושה לה טוב אבל היא לא מסוגלת להשתחרר, זה כבר בעיה באישיות.

בסוף כולנו עושים דברים לא בריאים, יש כאלה שמעשנים, יש כאלה שאוכלים סוכריות, יש כאלה שלא עושים ספורט, אמנם אני משתדל לא לאכול שטויות אבל לא הייתי אומר שאני מקיים את כל המלצות משרד הבריאות בדבר אורח חיים בריא

יש מקומות מסוימים שבהם זה יכול להיות מעצבן למשל אם אחד מבני הזוג אחראי על בישול ואין שום קשר בין הטעם שלו לשלה, אבל גם במקרה כזה אפשר למצוא פתרונות

מאידך למשל - לי מאוד מפריע העניין של נימוסי שולחן, אני מתחרפן כשאנשים לא אוכלים עם סכין ומזלג ובאיטיות / לועסים עם פה פתוח / מלקקים אצבעות כו' זה פשוט דיל ברייקר עבורי חד־משמעית

יש אנשים שזה בכלל לא מזיז להם או שבאים מתרבות שבה פשוט אין כל־כך הקפדה על־זה (בסופו־של־דבר נימוסי שולחן זה נורמטיבי)

כנ"ל כאן זה גם תלוי כמה זה חשוב לאינדיבידואל

ביחס לתפיסת זוגיות: דבר ראשון תמיד צריך לצאת מנקודת הנחה שאף־אחד לא הולך להשתנות. אם זה קורה אז אשרינו ומה טוב חלקנו אבל אי־אפשר לתלות בזה תקוות.

למישהו קטנוני קשה לומר "תפסיק להיות קטנוני" ולצפות שזה יקרה בן־לילה. וגם לא צריך להתפשר על כל דבר ולחיות בעצבים של אש נמוכה כדי להוכיח שאנחנו לא קטנוניים. אני כן חושב שצריך לשאול שתי שאלות, אחת היא האם זה באמת משהו שמפריע, ואם זה משהו שמפריע, האם יש פתרון יצירתי, לנושא האוכל למשל אצלי זה כנראה יהיה להכין תבשילים נפרדים, אבל לעניין נימוסי שולחן אין באמת פתרון קסם לכן אין מה לעשות

התחתנתי עם מישהו ששייך לקבוצה ה2

אבל זזה בסדר כי אני מבשלת תאוכל בבית והוא זורם ממש על בריא אז יוצא טוב

בכללי אני חושבת שהאישה אחראית על הבישול קניות וכו אז יוצא שמה שהיא רגילה בדרך כלל הבית יתנהל לפיו

ובילדים אני לא מסכימה מתוקים וכו יותר מדי רק בשבתןת וחגים והוא זורם אז הכל ממש מצויין

לא חושבת שצריך להפריע הנקודה הזו

זה חמור מאוד.

מעדיפה באזור אשדוד.

אבל אם אני לא אמצא, אני אבקש ממך. 

תחנת משטרה

אנחנו צריכים לנהל שגרה עד כמה שאפשר

צריך לזכור שהמציאות מורכבת מאד

וחלק חשוב ממה שהאוייב רוצה זה לשתק ולהכניע.

ולהכיר על מנת לבנות בתים זה חשוב מאד. 

וכאן זו שאלה אישית אלייך:

האם את מרגישה לשבת השבוע בבית קפה או בפארק?

אני חושבת שברור לכולם שהתשובה לשאלה הזאת תהיה שונה אם קבעתם באשקלון או שקבעתם בפתח תקווה.

מעבר לכך, אני לא חושבת שחייבים לעשות דווקא דייט פיזי - אפשר להיפגש בזום.

אבל מעבר לתחושת הביטחון הפיזית, יש גם עניין נפשי - גם שלך וגם של המדוייט.

אין כאן עניין של בסדר או לא בסדר, יש כאן עניין של מתאים או לא מתאים.

אני מניחה שחלק מהאנשים כאן גויסו למילואים, וכנ"ל חלק מהמדוייטים. ואם לא הם - אז אבא, אח, גיס, חבר, שכן. ובנוסף, ייתכן שהם עצמם\שהמשפחה\חברים גרים ביישובי העוטף.

מה שקורה עכשיו כאן, זה סדר גודל מטורף, והתמונה עדיין לא לגמרי ברורה, וכרגע הערפל שמתפזר מראה דברים לא טובים. כל מי שגדל כאן חווה פיגועים, מבצעים ומלחמה - אבל רק אם נחמר הרבה מאוד מהם יחד נגיע למספרים שאנחנו רואים עכשיו.

תחושת הבלבול וחוסר האונים שזה יוצר, זה שזה בלתי נתפס שדבר כזה קרה - ילכו וידעכו עם הזמן. לא כי אני חושבת שנבין או נתפוס את זה יותר, אלא כי הזמן עושה את שלו. אירועים כאלה יכולים לעורר תחושות קשות, ונכון לדבר ולשתף אותם.

האם מסגרת של דייט זה המקום הנכון לעשות את זה?

יכול להיות.

אולי זה תלוי בשלב של הקשר.

אולי זה תלוי בשלב של המבצע.

לדבר על זה מכניס אותנו למקום סופר פגיע, ויכול להיות שזה יותר מידי לשלב שאת נמצאת בו.

אז הנה התשובות שלי לשאלות שלך:

-מה עושים עם דייטים שנקבעו? 

קודם בוחנים מול עצמינו - האם אני מוכנה נפשית למפגש כזה היום? אם לא, האם עוד כמה ימים, כשנהיה בסוג של שגרת מבצע, זה ישתנה?

לגבי הצד השני, צריך לשאול ברגישות אם זה מתאים לו.

-לגבי הפחד לצאת - אני חושבת שזה תלוי איפה אתה גר ומה קורה שם. כפי שכתבתי, אפשר להיפגש בזום. עשיתי את זה בקורונה - אולי זה לא אידיאלי, אבל זה חוסך נסיעה ומפגש במקום ציבורי, ואולי שווה לשלם את המחיר של מפגש וירטואלי כדי להרוויח פחות פחד ולחץ מהנסיעה והשהות במרחב הציבורי.

דייטים זה חשוב - אבל צריך להגיע אליהם ממקום נפשי מסוים.

וזה בסדא גמור להגיד - 

עכשיו קשה ומבלבל,

אני צריכה קצת זמן כדי לאסוף את עצמי,

לדאוג ליקרים לי.

אבל יכול להיות שאת כבר נמצאת בקשר, שיש לו בו מרחב ביטחון נפשי, ודווקא השיתוף של המקום המבלבל הזה יכול להיות משהו מקרב.

ואולי מתאים שתלכו להתנדב איפשהו ביחד?

ואולי אני צריכה לשאול אותך שאלה -

למה את מרגישה לא בסדר שאת חושבת על זה?

למה זה מפריע לך?

אני חושבת שאם תנסחי את התשובה במילים, זה יעזור להבהיר את המצב.

תגידי לו תודה ,

מה שהוא עושה זה מדהים 

ההתייחסות שלנו לדברים שנחשבים קטנים עוזרת לנו לשרוד מצבים קשים

אם שניכם באותה עיר ואין עוצר וכאלה אפשר להיםגש אם מרגישים בנוח (זה הגיוני לחלוטין להחליט שזה לא מתאים כרגע בגלל המצב הכללי והנפשי).

אני לא מפחדת לצאת, אבל אנחנו אמורים להישאר בישוב אז אני רק מסתובבת בישוב אם אני מוכרחה אוויר.

אין לי מושג

קח לך תחילה זמן להתבשל. אין שום היגיון בלהתחיל לחפש חודש אחרי גירושין. וגם מהיכרות אישית של מקרה דומה זה עשה רק נזק.

קודם־כל צריך לתת לזמן לעשות את שלו, להקל את המטען הרגשי, לעשות הרבה חושבים של למה ואיך ומה, חישוב מסלול מחדש כו' אחרת אתה פשוט הולך להשליך את כל התסבוכת הרגשית אל הקשר החדש מבלי לדעת מה אתה עושה ואנה פניך.

מתבייתים על משהו וקשה למח שלי לעזוב את זה.

אז אם באתי לדייט מתוך זוהר אז כל הדייט הראש יהיה על זה, ואם באתי מתוך גמרא אז הראש על זה, ואם באתי מעבודה בהיסטוריה או הכתיבה ההיסטורית שלי הראש על זה, ואם באתי מפודקאסט מעניין הראש על זה.

הקשב והריכוז שלי יותר ברעיונות ופחות באנשים, וקשה לי לעזוב את הרעיונות במוח שלי ולרדת לדייט.

יש שם פרקים על זוגיות. לא בטוח שיש על דייטים אבל זה נותן הרבה כיווני חשיבה

הרצאה מסויימת משם?

יש משהו בהפרעת שקשב שהיא מצד אחד מקשה על ההתמקדות בסיטואציות מסויימות אבל מצד שני היא נותנת פיזור שיכול לגרום ליצרתיות

התכוונתי לקושי אחר אבל אני בכוונה לא אומרת אותו כי אני רוצה לראות אם אני היחידה שמבינה על מה אני מדברת

אבל זה קצת כמו לשאול איך זה לצאת עם מישהו מעדה מסוימת.. זה דורש להכיר צורה שונה של מנטליות/התנהלות/צורת חשיבה/אופי

ספציפית הביטויים? אממ יכולה לחשוב על אימפולסיביות(במהלך שיחה נגיד), על קושי במעברים (שדייטים וחתונה דורשים הרבה!), על תחושה שהבנאדם לא מעניין אותי (הוא מעניין מאוד! פשוט דיבר יותר מ 10 שניות ולא בטון הכי מלהיב שיש ובדיוק עבר רכב צבעוני עם קרניים), על הבנה שונה של סיטואציה, שלא לדבר על שלב של קבלת החלטה..

מצד שני, הרבה פעמים עם הפרעת הקשב יש גם הרבה חן אישי, יש פיתוח של אסטרטגיות יעילות, יש מודעות גבוהה, יש רגישות לסביבה ושימת לב יחודית לפרטים (משהו שיכול להיות מאוד שובה), יש שמחת חיים, יש אנרגיות, יש סקרנות, יש קצב.

לענ"ד 

יכולה לשאול אותך משהו בפרטי?