אל תשכחיני, כי אני עודני מחכה.
ונכון, גם אני שכחתיך אחרי שנים של ציפייה, וכמוני גם את, אבל למי אכפת? כעת את נזכר בך ואת נזכרת בי.
זוכרת? כיצד הייתי תמים וטהור, בדיוק כמוך, איך היית זכה וטהורה.
וחיכיתי. חיכיתי ולא באת. חיפשתי, באמת שניסיתי, אבל היה נדמה כי את ממאנת להימצא.
התייאשתי.
ולפתע קרצו לי האורות הזרים, וידעתי, מוטב יהיה שלא אביט בהם.
רציתי להתרגש - ממך, אור אמיתי שכמוך, לשאוף אותך ולחלום אותך בתום.
אבל את, את מיאנת להימצא.
אז הייתי נאחז בקושי באור שבקצה המנהרה, אבל לפתע היה נדמה שגם הוא כבה.
והאורות הזרים חיכו לי בפינה, והנה בחושך קרצו לי יותר מתמיד.
פתאום חשבתי להביט בהם מעט, אולי אמצא בהם קצת אור אמיתי שאוכל ללמוד ממנו, ללכת דרכם ולהביא אותו אליך.
אבל הארות הזרים הקיפוני מכל פינה, ליפפוני בחוזקה כמעט עד כדי חנק, ורק סתנוורתי מכיעורם.
הם מצצו את שארית כוחותי, עד שנשארתי שרוע בתחתית, שותת דם.
ונשארתי ערום ועריה, בלעדייך, בלי תום, בלי טוהר. ובלי אור.
אפילו האורות הזרים כבו והתגלו בחשכתם, השאירוני עם השחור השחור הזה. השחור שבהם, השחור שבי.
והחושך כבד, ואת אינך, וכנראה גם לא תהי עוד.
ואני צמא, צמא לך ולא יודע ל-מה. צמא לאהבה הזכה שידעת אז, צמא לתום ולגעגוע אמת.
וחושב פתאום, אולי גם את שקועה במערבולת החושך?
אז אני בוכה וקורא לך, קומי! התנערי מעפר ולבשי בגדי תפארתך.
התעוררי, התעוררי כי בא אורך. קומי! אורי!
אם עודך קיימת למעני, דעי שגם אני.
רוצה לשוב אליך, למצוא אותך, ולראות כיצד את נוצצת תחת שכבות הפחם והלכלוך ורוצה שתראי שגם אני, מתחת לשחור, כולי געגוע, טוהר ותום,
בדיוק כמוך.
מחכה לך היום יותר מתמיד. שובי אבידה.