פורום הורות (עמוד 106)

ושאלתי גם מראש..ממש לא ברגע האחרון...

לדעתי זה לגיטימי. אני בד"כ לא אומרת שתהיה יומולדת ביום כך וכך.. אלא רק אחרי התייעצות עם הגננת, וקביעת מועד ברור. אחרת הילד מצפה, ומתאכזב.

אבל מכיון שכבר אמרתם לה, אז אם מאוד חשוב לך כן שתהיה לה יום הולדת בזמן שנקבע, אפשר לארגן משהו קטן עם סבא וסבתא אולי גם חברות, בבית.

בהצלחה!! 

היא ביקשה משהו ספציפי והייתי כבר בחנות שבעיר אחרת אז כבר קניתי..

לא העלתי על דעתי שצריכה להיות בעיה...

זה לא שנה ראשונה שלה בגן, ותמיד עשו לה את היומולדת בזמן הזה..

פשוט בגלל שהיא בהריון וקשה לה אז החליטה שלא עושים

סליחה שאני נתפסת לזוטות...

"יש מוצלחים יותר ויש פחות, לא חייבים להיות מושלם". 

אני לא בטוחה שאני מסכימה עם המשפט הזה. לדעתי אין ילדים פחות מוצלחים. יש ילדים מוצלחים בתחומים שונים. או מקסימום, יש ילדים איטיים יותר ומהירים יותר. אבל ילד איטי לא הופך ללא מוצלח. 

אחד הבעיות הכי גדולות זה כשיש לנו בסביבה ילד באותו גיל שמתפתח אחרת ואז נורא קשה לא להשוות..

אז תדעי לך שההתנהגות שאת מתארת - חוסר שיתוף פעולה - קלאסי לגיל שנתיים! 

ההתנגדות לזרים - קלאסית מאד לגיל שלה.

לגבי הנשיכות/מכות - את אומרת שזה פוחת אז לא הייתי נלחצת מזה מדי

תוציאי לך את הסרטים מהראש. אצלי רוב הילדים היו לגמרי אנטי חברתיים ואני מבינה מאד את התחושה שלך שאת הילד ההוא כולם אוהבים ועל הילדה שלך בקושי מסתכלים כי היא לא משתפת פעולה אבל תדעי לך שזה עובר עם הגיל. ואצלי אני ממש רואה את זה. היו ילדים שלקח להם יותר זמן והיו שפחות. במשך השנים הם למדו יופי להסתדר בחברה ויש להם חברים למרות שבגיל שנתיים הם היו אנטי חברתיים ממש.

כל ילד יש לו את הקצב שלו, את הטמפרמנט שלו. בטוחה שיש המון מה לאהוב בה. תשחררי את הפחדים, הם ממש חסרי בסיס (הפחדים על העתיד שלה אני מתכוונת)

המטפלת אומרת שהיא כן משחקת יפה בקבוצה - אז את יכולה להירגע לגמרי!

אם את מרגישה שאבחון ירגיע אותך - לכי על זה. אבל קחי את התמונה הכללית בפרופורציה

נשמע נורמלי לגמרי.. 

היא לאט לאט לומדת על עצמה, ומבטאת את עצמאותה. בהתחלה זה נראה קיצוני, אבל בהמשך זה מתאזן.

גם בעניין של שיתוף במשחק, ישנו גיל בו הילדים לא מוכנים לשתף. ע"מ לדעת לשתף, הם צריכים לעבור דרך שתעזור להם להבין קודם מה שלהם. 

לענ"ד עלייך לא לקחת קשה מידי, להמנע ממאבקים מיותרים במקומות בהם לא באמת חייבים להתעקש (לא חייבים מקלחת כל יום, לדעתי. לא חייבים להחליף טיטול עכשיו, אפשר גם אחר כך)

נסי להגיע אליה ממקום של הבנה וחמלה.

ברגע שמגיעים ממקום כוחני, כך היא מגיבה בחזרה.

בהצלחה

יש טווח של "נורמליות" בגיל הזה, והיא אולי נמצאת בקצה שלו, אבל סה"כ היא לא נשמעת חריגה...

וגם אם כן, ויש לה קושי בוויסות חושי - זה לא סוף העולם... ב"ה אפשר לטפל בזה (בריפוי בעיסוק בד"כ), ואפשר ללמוד להסתדר עם זה עד שזה כמעט לא מורגש.

אבל היא עדיין קטנה... תני לה את הקצב שלה... למיטב ידיעתי מתחילים לטפל בתחושתיות רק בגיל ארבע-חמש (אני לא אשת מקצוע).

את יכולה עכשיו להתייעץ בקטנה עם מרפאה בעיסוק, שתיתן לך רעיונות לתרגילים פשוטים שתוכלי לעשות איתה בבית - אבל לא להילחץ יותר מדי.

בע"ה עוד תרווי ממנה הרבה נחת!

אין לך מה לדאוג.

חכי לתוצאות האיבחונים...

את נשמעת אמא מסורה

(והאם נולד אח או שינוי אחר בזמן האחרון?)

מתלהב מתפילה בסידור.

מעונינת להשכיר אותו לאחרים 

את מתכוונת שאתם מעונינים לשכור? תפני לחברת השכרה ותבררי

אם נראה לך שמאז ומתמיד היה לו דימוי עצמי נמוך או שבזמן האחרון אולי קורה משהו, אולי יש איזה חבר שיורד לו לחיים או משהו כזה וזה גרם לו לשינוי לרעה בדימוי העצמי כי את אומרת שזה מאד החמיר בזמן האחרון

היה שינוי אחר בבית בתקופה האחרונה - לידה? הריון? מעבר דירה?

יש ספר מעולה של רחל ארבוס - "קורות בתינו" מקיף את כל הנושאים בגידול וחינוך ילדים בשפה זורמת ונעימה.

מזל שגילית את זה בזמן.

אכן, סביבה רגועה, "מפרגנת" ומחזקת.

בהיות שהוא ילד חכם, וגם עם ביקורת עצמית, אז כנראה לא מספיק שתגידי לו "באויר"... הוא צריך "הוכחות", וגם צריך לקבל גישה לכשלונות קטנים - וגם, צריך לראות האם אין מישהו בביה"ס, שממנו המחשבות הללו מתחילות.

א. לשוחח איתו על מעלותיו. הכל לגמרי בנחת, שיחה עניינית וחביבה. אתה חכם. בוא אראה לך.. ותכיני לפני כן, הכל בשלוה, במה זה מתבטא. השוואה לאחרים בני גילו (לא דמויות ספציפיות). אתה מצליח מאד.. תביאי "קבלות". איזה ילד יפה אתה.. תגידי מי עוד מהמשפחה אמר את זה..

ב. באיזשהו שלב, מן הסתם יגיד: אבל קיבלתי רק תשעים וחמש וחצי במבחן בחשבון... אולי אפילו פחות. אולי לא הצליח באיזה משחק עם החברים.  נצלי את ההזדמנות, "תרציני", ותגידי לו: אני צריכה להסביר לך משהו מאד חשוב. מי שרגיל לקבל ציונים נמוכים, לא להצליח בכל מיני דברים - אז אם הוא מקבל קצת יותר, הוא שמח. אצלו אולי היצר הרע זה להתעצל.. לא כ"כ למד, לא כ"כ מתאמץ. לפעמים סתם לא כ"כ עם כישרון.

אבל מי שהוא תלמיד טוב, רגיל להצליח, אז לפעמים אם משהו לא הולך לו הכי טוב, חושב שהוא נכשל. כאילו הכל צריך להיות הכי מושלם. זה סוג של יצר הרע... הרי אחרים היו מאד שמחים בזה... מה יעשה היצר הרע? הילד הזה יותר מידי מוצלח כאילו, יכול להיות מידי שמח....  הוא אומר לו: זה לא מספיק, היית יכול עוד יותר.

אל תשמע לו. יש כאלה שנקראים "פרפקציוניסטים".. רוצים שהכל יהיה מושלם. הצד הטוב בזה, שהם רוצים להצליח, לעשות דברים בצורה טובה. הצד הלא טוב, שמרגישים "לא מרוצים" אם לא הכל מושלם. במקום לשמוח בכשרונות, מבזבזים את זה על  צער. אל תעשה כך. טוב שאתה רוצה להצליח, זה מצוין, אבל לא לתת להצטער אם לא הכל הכי מושלם. גם להיות שמח זו מתנה מה', חשוב לא פחות מציונים. תשתדל להצליח - אבל לשמוח במה שיש. אין אדם שהכל אצלו מושלם. אחרת היה כבר משעמם... ככה תמיד יש מה להתקדם, ולהנות מזה שמצליחים בעוד דברים.

ג. ואז תשאלי: מישהו בביה"ס, מישהו מהחברים, אמר לך שאתה לא כזה טוב?.....  שווה לבדוק גם את זה. לפעמים, מסיק איזה חבר קנאי, כדי לגרום לילד להרגיש כך. צריך לפחות לשלול את זה.

ד. אם יבין א ה"תיאוריה" של מה שאמרת, ויסכים עם זה עקרונית. תגידי לו: כעת צריך להתאמן... לראות את הטוב שה' נותן לך, ולשמוח בזה. התרגלת קצת להתלונן - צריך להתאמן הפוך. אני ארשום כל יופ על פתקים, דברים אמיתיים שהצלחת, שהיית טוב בהם, משמחים - וכשתראה מה הצטבר, תקרא היטב, וזה יעזור לך לראות שאתה באמת כך, "להשתכנע".....  תסיימו בחיוך וממתק לרגל התחלת הענין - ובאמת תרשמי, בלי שיראה. ומידי יומיים-שלושה, תושיטי לו "ערימה", שיקרא ממש בשימת לב. כל דבר עם "אסמכתא" מתי זה קרה... בסוף תוסיפי כמה מילים טובות ושמחות שיש לך בן כזה..

אפשר לנסות. אולי יעבוד...

הצלחה רבה.

(שמחמאות על התהליך, המאמץ וההשקעה תורמות יותר לביטחון עצמי ומוטיבציה מאשר מחמאות לגופו של הילד.)

עכשיו עוד קצת רק ממה שנראה לי (אני לא אשת מקצוע): אולי דווקא בגלל שהילד חכם מאוד ורגיל שמשבחים אותו על כך הוא בנה את תחושת הערך שלו על בסיס זה והוא מפחד לאבד זאת. כל ״טעות״ מאיימת על תחושת הערך שלו. כך שייתכן שכדאי גם לומר לילד כמה אוהבים אותו סתם ככה בלי שום סיבה, לא כי הוא חכם או יפה או מוצלח. פשוט כך. כמה הוא שווה בלי קשר לשום כישרון או הישג, אלא רק כי הוא נברא בצלם אלוקים ויש בו נשמה טהורה.

זה אמנם רק מה שנראה לי, אבל זה מאוד נראה לי... נראה לי שזה מאוד חשוב ויכול למנוע בעיות בעתיד אם ילד לומד לא לתלות את הערך העצמי שלו בשום דבר. זאת אומרת, לא להתמקד בלשכנע אותו שהוא דווקא כן חכם, אלא יותר לנסות לשכנע אותו שאם הוא אהוב או לא, אם הוא שווה או לא - לא תלוי בכלל בכמה הוא חכם או מצליח. וזה כמובן קשור למה שקודמתי אמרה, ואולי לא הוספתי עליה הרבה, אבל הנקודה הזו נראית לי כל-כך חשובה שבכל זאת...

פשוט להתחיל לחזק בו צדדים אחרים שלא קשורים ללימודים והצלחה חברתית

כל פעם שאת תופסת אותו מתייחס יפה לאח/אחות - להחמיא לו על זה. 

כל פעם שסבר הפנים שלו נעים - להחמיא לו על זה.

כל פעם שהתארגן יפה לשינה/סידר משהו/וואטאבר - להחמיא לו על זה.

ולא להחמיא בצורה מוזגמת - מספיק לומר בפשטות - כמה נעים לראות את החיוך המתוק שלך ולחבק ולתת נשיקה.

פחות דיבורים יותר מעשים, ככה הוא יתחיל להפנים את זה. שהוא אהוב מעצם היותו ולא בגלל תוצאות שהוא מספק

כשרים לפסח.

ולפני שנה או שנתיים ביררנו על קרם ידיים בשם פנג'אל אצל הרב יוסף זריצקי, והוא אמר לנו שגם הוא כשר לפסח.

אפילו אין צורך. תכבסי את החולצה עוד פעם פעמיים, בדרך כל הכתמים יורדים לבד בכביסה חוזרת.

קרה לנו עם חולצה מהממת. ניסינו מסירי כתמים מכל הסוגים ובכלל לא עזר.. בסוף שמתי אקונומיקה והיא השאירה כתם צהוב. לא כ"כ רואים אותו. 

אבל בדיעבד הייתי מנסה קודם לדלל את האקונומיקה במים.. אולי זה היה עוזר.

ההרבה מובנים שאת כבר אמא שלהם, זה דבר גדול. 

מגיעה לך המון הערכה על מה שאת עושה.

זה מצב מורכב, ומה שאת עושה ומצליחה בו הוא דבר גדול. תזכרי את זה את, וגם בעלך צריך לדעת את זה ולהעריך אותך מאוד על כך.

לא פשוט.

באמת אי אפשר לבוא בטענות לבן השלוש, אפילו לא לבת השבע, מצד שני צריך לעזור גם לך.

אולי בעלך יכול להאיר את עינייך איך לגשת אליהם כך שתוכלי באמת להתחבר אליהם? אבל בלי לטעון כלפייך שאת לא מצליחה להכיל.

אולי את או אתם כזוג או כל המשפחה צריכים לקבל כלים מאיש מקצוע, זה יכול לעזור.

אומרים תמיד שנתינה מולידה קשר רגשי והכלה. זה כנראה מעגל קסום כזה.

אם את מסוגלת להיכנס אל המעגל הזה מעצמך, להיפתח, אליהם, להקשיב להם באמת, לחבק אם אפשר, לראות את הצדדים הטובים שלהם, לעשות דברים נחמדים יחד ולהנות מהם,

זה יכול לעזור לך מאוד להיקשר ולהרגיש כלפיהם.

בהתחלה אולי כמו שגננת נקשרת אל הילדים בגן שלה, ואחר כך, מטבע הדברים, בגלל השהות המשותפת האינטנסיבית, אפילו יותר ויותר.

ותקחי לך זמנים של התרחקות קצת, שבעלך יטפל בכולם, כולל הבן שלך, ואת תעשי דברים שאת אוהבת בנחת ותתארווררי.

בזמנים האלה תוכלי להתבונן קצת מרחוק על מה שאת מרגישה כלפיהם, ואני משערת וגם מתפללת בשבילכם שככל שיחלוף הזמן, את תרגישי שהם חסרים לך ויהיה לך טוב לחזור אליהם ולהמשיך לגדל אותם כמו שאת עושה.

לכתוב את כל הדברים הלא-נעימים האלה עזר במשהו?

אני חושבת שאת חכמה ומיוחדת מאוד, וממש מתכווץ הלב לשמוע כמה שאת סובלת.

אני חושבת שאין לאף אדם בעולם זכות לקרוא לך בכינויי גנאי. גם אם זה מקובל בכיתה - זה לגמרי לגמרי לא בסדר. מי שעושה את זה היא בפירוש לא חברה. רחמנות עליה.

אני מציעה לך להתרחק מחברתה של כל ילדה שמדברת אלייך לא יפה. זה טוב שאת משתדלת לא לריב. באמת לא כדאי לריב. אבל לשמור מרחק כמה שרק אפשר.

וכשהיא בכל זאת מתנהגת בצורה המצערת הזאת, תזכרי ותשנני לעצמך שזה לא קשור אלייך ולא אומר כלום עלייך - רק עליה. תנסי ממש לא לשמוע את המילים המכוערות האלה. להישאר בעולם המחשבות הטוב והיפה שלך.

וכמובן לעשות חיים עם החברה שכיף לך איתה, שהיא באמת חברה!

החברה הטובה הזאת היא בשכבה שלך רק בכיתה אחרת? את חושבת שיש אפשרות לבקש לעבור לכיתה שלה?

והאם בית הספר שלכם הוא עד כיתה ח? ושנה הבאה אולפנא? תוכלי לנסות ללמוד עם החברה הטובה באותה אולפנא?

כתבת שמפדח לך לשתף את ההורים, וזה מובן. אבל אולי תוכלי לספר להם בעקיפין? אם לא בעל פה - אז בכתב. אם לא ישירות - אז בעזרת מתווך. למשל אולי תספרי לדודה שאת מאוד אוהבת ותבקשי שתספר בשמך להורים? אפשר גם רעיונות יותר יצירתיים - אולי למשל תכתבי מכתב לחברה על כל מה שאת עוברת ואופס - תשכחי אותו על השולחן בסלון לדעתי אם ההורים יידעו, הם ינסו לעזור לך. ויבינו אותך יותר, ולא יכעסו שאת לכאורה מזלזלת.

אל תתייאשי. גם לי היה שלב שהיה לי מאוד מאוד קשה חברתית בכיתה. ב"ה גדלתי ודברים השתנו מקצה לקצה. שמרי על אופטימיות 

זה בכלל לא נשמע "מגעיל" שאת כותבת כך. הרי כל יום אנחנו מתפללים לה' שיציל אותנו מחבר רע...

תראי לו מה שאמר רבי יוסי בן קיסמא, "איני דר אלא במקום תורה", ותסבירי , שלמרות שרבי יויס בן קיסמא בוודאי היה חזק בטוב שהוא רוצה בכל זאת ידע שחברה לא טובה, זה משפיע לא טוב. אח"כ כבר עלולים לא כ"כ להרגיש לא בסדר מדברים שאינם טובים. כמו אדם שמאבד תחושה ביד.. גם לאבד תחושה בנפש זה לא טוב.

תמחישי לו מה יכול לצאת משיחה טובה. שאיפות טובות, דברים טובים שרוצים לעשות. דברים מעניינים שיש להם איכות. וכמה ההיפך זה משיחות כאלה.

את יכולה לומר לו: קח לדוגמה, כדי להרגיש את הדברים. נניח שאתה כמה שנים בשיחות כמו הרמה של השיחה שלהם. אתה מסתכל על עצמך עוד כמה שנים, אומר: וואי, על מה בזבזתי את השיחות עם החברים, איזה נושאים טפשיים זה הכניס לי בראש. לעומת זה, נניח יש לך חברים השיחה איתם גורמת יותר לדברים טובים, רצונות טובים, אוירה נעימה - עוד כמה שנים אתה מסתכל אחורה, אומר: איזה מזל שלא מילאתי את הראש בזבל, שהתרגלתי לחֶברה טובה, עם רמה.

יתכן שמבט כזה, שילד בדרך כלל לא מסתכל עליו, על "איך זה ייראה" כשמצטבר, ימריץ אותו להתנתק מהם, ולהתחבר עם האחרים. אם תראי שהוא איתך בכיוון, את יכולה לייעץ לו מעשית: לשניים האלה, תגיד שלום כשאתה רואה אותם ו"תמהר" הלאה... תייצר לך את החברה שטובה לך באמת.

הוא חווה משהו לאחרונה שגורם לו לפנות דווקא אל חברתם של חברים שמורידים אותו?

תנסי לברר איתו בעדינות מהזווית הזו.

איזה יופי שהשיח פתוח והוא משתף. לא מובן מאליו.

אותה איפה בדיוק הכאב? בצידי הראש? לאורך המצח? סביב איזור האף?

בצדדים בד"כ זה מעיד על מגרנה

במצח- לחץ, מתח 

סביב איזור האף- ייתכן סינוסיטים

מעבר לזה, כמו שכתבו ייתכן באמת גם התייבשות. ממליצה להעזר ברופאה האלטרנטיבית עוד לפני הטיפולים הקונבנציונאלים.. תרגישו טוב!!

ראשית אכתוב שמאוד אהבתי את השיטה שהציעה ערשק בהעלותך.  לא פוקדים על הילד, רק מתארים עובדות.  נותנים לילד להגיע למסקנות לבד.

הספר "לשיקום הסמכות ההורית" נכתב על ידי ישראלי, בישראל.  תחילה כתב באנגלית, כי חשב שלא יהיה מי שיתעניין ברעיון בישראל...  בהמשך תרגם את עצמו לעברית.

הספר טוען שילד תמיד רוצה לעשות את הדבר הנכון (בהנחה שהוא ילד נורמטיבי הגדל במשפחה נורמטיבית...).  אבל לפעמים קורה משהו, והילד עובר את הגבול.  היכן הגבול?  כל משפחה והגבול שלה.  באותו רגע, הילד בעצם מבקש מהמבוגר האחראי שיחזיר אותו לתוך הגבול המקובל.

עם ילדים צעירים, הפתרון הוא חיבוק דב.  לדוגמא - ילד זרק משחק במקום להרים ולסדר.  האמא\אבא, בעדינות, אוספים את הילד אליהם, אומרים שאצלנו בבית שומרים ומכבדים משחקים, ופשוט מחבקים אותו, עם הגב של הילד אל החזה של המבוגר, בלי להכאיב, למשך כמה דקות.  בספר הוא ממליץ על שעה.  מעולם לא הייתי במצב כזה.  כמה דקות בהן הילד מנסה לחמוק מהידיים, רואה שאי אפשר, מרגע, אולי מנסה שוב.  יש ילדים שמתעצבנים וזורקים את הראש אחורה, אל הסנטר של מי שמחזיק אותם - תזהרו!

תוך מספר דקות בהן ההורה אינו מדבר (את המשפט האחד הוא אמר, לא נכנסים לדיונים עם הילד), הילד נרגע.  בד"כ הילד שעכשיו רגוע, מסתובב בתוך החיבוק ומבקש בעדינות - אמא, את יכולה לחבק אותי?

לכאורה, כל הזמן הזה הילד היה מחובק, אלא שהילד מבין שבעצם המבוגר הציב לו גבול פיזי, כי הוא חרג מהגבול המשמעתי.  המבוגר לא הכאיב לילד.  בשום פנים ואופן אין כאן ענישה פיזית אלא ישנה הצבת גבול פיזי.  ואחרי החיבוק והנשיקה, החיים חוזרים למסלולם התקין (והצעצוע מורם על ידי הילד בלי שההורה מבקש זאת שוב.

טכניקה מעניינת מאוד.  אפשר לעשות עם ילדים צעירים מאוד, גם בני שנתיים.  מומלץ למצוא את הספר ולקרוא אותו.  יש הצעות מעניינות גם לגילאים בוגרים יותר.

הרעיון הוא למשוך את הילד פנימה, אל ההורה, ולא לדחוף אותו החוצה (להבדיל  ממכות\סטירות - גם מעליב וגם מעיף את הילד ממני).  הילד רצוי, ההתנהגות טעונה שינוי.

בהצלחה!

אולי יחלקו עליי כאן (וזה בסדר ) אבל---

אני מעדיפה בגילאים שנתיים-שלוש-ארבע לא לאתגר יותר מדי את שרירי הציות של הילדים.

אני רואה על הילדים הגדולים שלי שכבר בגילאי בית ספר - אם הבקשה שלי היא נורמלית וסבירה, אין להם בעיה לציית. זה כאילו לא -- לא מאיים עליהם, מבינה? הם מרגישים כבר מספיק מגובשים, יש להם מספיק 'אני עצמי', כדי שהם יוכלו לעשות משהו שמישהו אחר אומר להם ועדיין להישאר שייכים לעצמם.

בגילאים הצעירים יותר זה אחרת. מסביבות גיל שנה וחצי, שנתיים, כשילד מתחיל לנסות לגלות מי הוא ומה הוא עושה פה ומה הוא רוצה מעצמו - רואים אצל הרבה ילדים שהציפייה שהם יעשו משהו לפי הוראה מבחוץ כאילו מערערת אותם. והם מרגישים חייבים להתמרד מולה, להראות שהם הקובעים. זה נורא קריטי להם להיות הקובעים והמחליטים - כך הם בונים את עצמם.

אז לכן בגילאים האלה, אם אני רואה שילד מתחיל להגיב באנטי, אני מנסה לנטרל הזדמנויות כאלה מראש. לא להעמיד אותו במצב של או-או = או שתציית לי או שתתנהג בחוצפה (אני גם לא רוצה שיתייג את עצמו כילד חוצפן, לפעמים התיוג הזה מחריף את המצב).

אז אני עוקפת. למשל רואה שזורק צעצוע, לא מגיבה. אחרי חמש דקות הוא בא אליי עם איזה עניין - אמא תספרי לי סיפור, אמא תורידי לי את הטושים, אמא השרוול נתקע לי, אז אני אומרת שאני לא יכולה לעזור. הוא מופתע, תולה בי עיניים גדולות ומתוקות: "למה?" אני אומרת - כי הלגו זרוק על הרצפה. זהו, רק יידעתי אותו למה אני לא עוזרת, לא פקדתי עליו... אז הוא לא מתמרד, הוא מבין שזה בידיו. בחלק גדול מהמקרים (לא תמיד) הוא יבחר מעצמו בשלב הזה ללכת ולאסוף.

מבינה את העיקרון? איך זה נשמע לך?

אם קצת קשה לו, אפשר לעזור לו או לוותר. אפשר גם לא לשים לב ולא להגיב אם הוא עושה משהו בדווקא.

מצד שני יש ילדים שאם לא מגיבים מיד פשוט מביאים את המצב עד שלהורים לא תהיה ברירה אלא להתערב אז עדיף כבר להתערב ישר וזהו. 

צריך ועדת שילוב.
ההוראה מתקנת זה בעצם שעות שילוב.

זה לא ועדה מלחיצה. יותר משהו רישמי כזה. בד"כ זה המורת שילוב, היועצת, המחנכת, אולי הפסיכולוגית של המועצה, אולי המנהלת של הבי"ס. וההורים כמובן.
דנים קצת בילדה, מה הבעיות שלה ומחליטים אם מגיעות לה השעות או לא. ההחלטה תלויה  גם בכמה ילדים שצריכים את השעות יש בבי"ס...

אם יש איבחון מסודר אז די בטוח שתקבלו את השעות. אבל כנראה שזה לא הכרחי.

כל מה שכתבה חילזון123.

וגם - מורת השילוב (מורת הוראה מתקנת בעצם) תוכל להורות על הקלות בבחינות כגון בחינה בעל פה, הקראת השאלות עבור הילדה, תוספת זמן וכו', שיחייבו את כל המורים.

כששעות השילוב מעוגנות במערכת בצורה רשמית, בדרך כלל מורת השילוב רואה את עצמה אחראית לילד גם באופן כללי. זה בא לידי ביטוי ביחס אישי והתעניינות לאורך כל שבוע הלימודים, ומורות מסורות במיוחד יתנו מעבר לשעות בפועל ויכנסו מדי פעם לשבת לצד התלמיד בכיתת האם ולסייע.

אין מה להילחץ . להשתדל בוועדה להיות "עורכת הדין" או ה"שגרירה" של הילדה. אם את חושבת שהשעות שהיא מקבלת מיטיבות איתה, והיא נהנית מהסיוע של ההוראה המתקנת, ספרי בועדה כמה הילדה נתרמת מכך וכמה זה מקדם אותה, ושאתם מצפים לקבל שעות בשבילה גם בשנת הלימודים הבאה.

בהצלחה.