פורום הורות (עמוד 120)

@ירושלמית טרייה - זו החנות שדיברת עליה בשרשור בהיריון ולידה?

זו החנות שמצאנו בבניין של עצמל'ה. אבל אולי היו שם שינויים...

"...ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר"

השיר הראשון שפרסם הרב יהושע אנגלמן הנפלא, לפני 20 שנה. מלים של אבן גבירול.

Yehoshua Engelman - Early Years Collection, by Yehoshua Engelman יהושע אנגלמן

אשמח!!

של הרב אנגלמן. ביצוע מומלץ - של יזהר פלורסהיים. שיר נשמה יפהפה.

יש ללהקת המדרגות, המילה 'שחר' מוזכרת רק פעם אחת, בטח לא יהיה לך טוב:

 

ע של יזהר פלורסהיים.. יש לך אןתו?

אבל אין לי את הדיסק. היתה תקופה ששאלתי מחברה.

דיסק יפה בלי קשר ומומלץ

הביצוע ממש יפהפה, עברתי קצת ביוטיוב ולעניות דעתי הוא יותר יפה ממה שיש שם. 

 

מאד מאד יפה!

נמצא בדיסק שפת היום.

האם מישהו מההורים או האחים נוהג לכסוס צפורניים ?

 

לא הייתי ממהרת עם מרה ודומיו.

חשוב לדעתי למצוא את שורש הבעיה. 

אולי חצי שנה.
בבית אף אחד לא כוסס..

אני מדברת איתו על זה כל הזמן אבל הוא עושה את זה בלי לשים לב.

אם יש גננת שאת סומכת עליה - הייתי מתייעצת איתה.

אם לא, אז אפילו עם רופא ילדים. 

חשוב למצוא מה סיבה לכסיסה. 

 

מבינה את תסכולך אבל תודי להשם שהוא מוציא מילים.

אם את רואה שעד גיל שנתיים וחצי בערך הוא לא מובן בכלל שווה להתייעץ

אבל שנתיים זה עוד בסדר גמור. מניסיון אישי.

בהצלחה והרבה נחת  

אני לא דואגת שההתפתחות לא תקינה,
אני מנסה לעזור לו להביע את עצמו ולא יודעת איך😖

גם המטפלות יודעות לתרגם אותם לפעמים
ואח"כ לתמלל לו בנחת בבית, הכי חשוב הסבלנות שלך מולו
לנסות עוד מילה ועוד מילה.
לתמלל את הרגשות שלו - יקל עליו, שאת מבינה אותו ואת הקושי שלו

אני מהתחום וממליצה כן להתחיל לעשות ברור.
לא בלחץ, אבל כדאי לבדוק שמיעה דבר ראשון ולהתייעץ עם רופא הילדים לגבי ההמשך...
חבל שיצבור פערים אם יש מה לעשות

ב''ה שומע מצוין, כל רשרוש מחוץ לבית הוא שם לב.

כך ילדים בני שנתיים מדברים, כולם אצלי דיברו כך וגם בן השנתיים וחצי מדבר כך וכולם ברוך ה' שומעים ומדברים מצויין. למיטב ידיעתי זו התפתחות נורמלית לגמרי לגיל הזה. בגיל מאוחר יותר יש טעם לבדק אם הילד מחסיר אותיות. לא מכירה בני שנתיים שמדברים אחרת...

יש ילדים שמדברים בגיל מאוחר.
אצלינו במשפחה, גם המורחבת הרבה בגיל שנתיים עוד לא מגיעים לרמה של סיפורים.
אולי משפטים פשוטים והרבה פעמים לא מובנים.
הגיל כזה ממש לא הייתי צופה לפירוט של מה היה במעון ומה עשית?. כן תשובות של כן ולא או מילה וגן זה לא תמיד. .... וגם בהנחה שהשאלות תואמות גיל וממוקדות.

בבית אם חשוב לי להבין אותו. רוצה משהו מסויים.
אז אני אומרת לו, מה אתה רוצה? בוא תראה לי...
לאט לאט השפה שלו נעשית עשירה.

זה באמת מתסכל בהתחלה אבל לא להראות לו את התסכול. ולא להראות לו שלא הבנת מה עשה במעון.
מה גם, שגם בגיל מאוחר יותר הם לא ממש מפרטים אלא יותר ככה:
איך היה לך היום? כיף
בדוק 99% עונים ככה עד גיל הטפשעשרה שאז זה מעומעם יותר.
תשאלי אותו אכלת פרוסה עם חומוס? תמקדי שיענה לך בכן ולא.

תלמדי אותו מילים ותגידי לו את המשמעות ותשאלי שאלה שיש בו את המילה הזאת ותשאלי אותו מה למדנו ואתכם והוא יחזור על המילה ולאט לאט הוא יבין גם מתי להגיד שכיף לא וכל מיני כאלה

 

והעיקר-לא להתייאש!! אתאזרי בסבלנות ותראי מה יוליד יום

די מכובד לגילו. העניין הוא צורת ההגייה שלא תמיד מובנת לי. לרב אני מבינה..

כי המילה קשורה למשהו מהגן.

אז אני חוזרת איתו על זה בבית. שופר, רימון וכו'. העניין שהוא נראה לי יותר מספר דברים שהיו עם חברים, שמן הסתם היא לא שמה לב, וגם לא נעים לי לחפור למטפלת כי היא באמצע לטפל בילדים וכו'.

ולא מחייב שהיא לא שמה לב, בד"כ שמים לב מי שיחק עם מי וכו'

גם שלי לפעמים נותן נאום שלם שאני לא יכולה להבין את כל העלילה זה לגמרי נורמלי ותקין כמובן.

אז אני שואלת אותו: "כן? באמת?" ואז הוא מבסוט שהבנתי

אולי אם מתסכל אתכם אפשר מראש לנסות להמנע משאלות שצפויות להתקע בתשובות לא מובנות

בן שנה וחצי, אומר מילים בודדות, והשאר- נושא נאומים שלמים בג'יבריש כשאנחנו עונים לו על זה במילים משלנו, וזה ממש מרגיש שיחה...

(וזה מתוק מדבש, אגב... )

פעם ראשונה עם הבת שלי בת 3.5,
הדבר הראשון שהיא אמרה לנו זה שנתנו לה מתנה גדולה- התחושה שהיא מובנת,
כן, זה דורש סבלנות בלי סוף,
מקווה אצלכם שהכל ילך חלק ותוך כמה חודשים תהיו כבר אחרי,
אבל לבנתיים תהיו שם בשבילו... זה הכי חשוב.

לאט וברור ואם את בטוח מבינה אז גם תרחיבי.

לדוגמא שאמר "אוצה" תחזרי אחריו בטון איטי ברור " אני רוצה ללבוש חולצה עם פסים"

ככה כל דבר שאומר לחזור לאט וברור ולהרחיב.

 

זו  שיטה שמרפאה בעיסוק לימדה אותי. היא קראה לזה הדהוד ואמרה שמנסיון זה מאד עוזר שהדיבור יהפך לברור, לוקח איזה שלוש שבועות שישפיע.

לדעתי, 

כדאי פחות לחקור אותו אחרי שהוא מספר,

לתת לו לספר חופשי בלי לנסות לפענח מה שאומר.

זה ייתן לו ביטחון להמשיך לספר 

ועם הזמן ילד להיות יותר מובן.

כמו שבבי"ס בתחילה נותנים לילדים לכתוב סיפור חופשי ולא מתקנים להם שגיאות כתיב או ניסוח,

העיקר הביטחון והרצון להמשיך לכתוב,

כך במיוחד בבית - תנו לו לספר, תחייכו, תשבחו באופן כללי מידי פעם לפי מה שכן הבנתם.

 

כשמחזירים ילד כל הזמן אחורה, לדייק במילים או בצליל,

זה עלול לסגור אותו.

בגיל שנתיים זה עדיין בסדר, אפילו שנתיים וחצי.

מן הסתם בחוץ/במסגרת יידרש יותר להיות מובן וזה לא קל בכל החזיתות.

מעצמו הוא אף פעם לא מספר , משגע אותי שהוא עובר את רב היום עם אנשים אחרים ןאיןמלי שמץ של מושג איך עבר עליו היום, המטפלת לא יכולה להגיד לי מה באמת הוא הרגיש וכו'. היא מבחינתה אומרת לי-היה מצויין, אכל טוב, ישן טוב, שיחק יפה. היא מסתכלת על הזווית שלה-היה לי ילד נח. אבל מהזווית שלו אני מרגישה שהוא כל הזמן במלחמה על המקום שלו בחברה, הוא כל הזמן מגיע עם מושגים- זה לא שלך , זה שלי, זה שלנו, זה לא שלנו . והוא אף פעם לא נראה לי מחייך במעון. ובבית הוא הילד הכי חייכן בעולם, כל הזמן צחוקים ושטויות.. שם הוא רציני כזה.
אז אני שואלת אותו איך היה? מה עשיתם? הייתם בחצר? עם מי שיחקת? אני כן מבינה את רב הדברים שהוא אומר, אבל יש פעמים שאני מרגישה שהוא אומר דברים חשובים לו, שהרביצו לו, שהמטפלת צעקה (הוא רגיש ולא רגיל לזה כי הוא בכור, )ואני לא עד הסוף מבינה אותו אז זה לא שייך להגיד- וואו! איזה יופי! אם הוא סיפר שיונתן לקח לו את הסוס...
הבנתם את העניין? ברגיל שהוא סתם מקשקש ומדבר לא נורא אם לא הבנתי את כל המשפטים, אבל כשהוא סוף סוף מוציא איזה מידע קטן על מה שעבר עליו במהלך היום, אז אני ממש רוצה להבין גם כדי לעודד אותו לשתף...

ילדים במסגרות באמת מתמודדים הרבה על המקום שלהם ויש שימוש רב במילים שלי, שלנו וכו'.

 

אם את מודאגת מהשינוי במצב הרוח שלו וזה נראה לך קיצוני בהשוואה לבית, אולי נסי לדבר עם אימהות אחרות ולהתרשם.

לפעמים ילדים מתנהגים שונה במקום אחר, לא כי רע להם אלא כי הם מתאימים את עצמם לסביבה ולכללים, שזה טוב.

אני חושבת שאפשר בגבול הטעם הטוב, לומר למטפלת שחשוב לך לשמוע גם על דברים פחות נעימים שקורים לילד בגן כדי שתוכלי לדובב אותו בבית לספר מה קרה. כשתדעי מה קרה, תוכלי לכוון אותו.

זה מתסכל אבל זה שלב בהתפתחות.
לגבי מושגים כמו "שלי" "שלך" "שלנו" הם תואמי גיל לגמרי.
זה גיל שהם מתחילים ממש לתקשר ולשחק אחד עם השני וזה חלק האינטראקציה ביניהם שתואמת גיל לחלוטין. זה הגיל שבו מתחילות התמודגויות חברתיות.
אגב "זה שלי" זה הכי קלאסי לגיל שנתיים. אצל ילדים שהם לא בכורים לפעמים זה הצמד מילים הראשון

אני קלינאית תקשורת שעובדת עם הקטנטנים
אז ככה: בגיל שנתיים:
מצופה מהילד לצרופים של 2 מילים בדיבור החופשי. (יש תמיד את המקדימים והמאחרים קצת)
הילד מתחיל להגביר את קצב הוספת מילים חדשות.
הדיבור בהחלט לא תמיד ברור, במיוחד שמדבר בהפקות ארוכות. תהליך המובנות משתפר לקראת גיל 3 (שגם אז עדיין יש צלילים שעדיין לא מצופה שיהגה נכון).
בגיל הזה יש התקדמות משמעותית ביכולת ההבנה והחשיבה של דברים שלא נמצאים באופן מוחשי ליד הילד וישנם הרבה חוויות חדשות שהם במעגל רחב יותר בחייו.
תפקיד ההורים בגיל הזה הוא להראות לילד שאתם שמקשיבים לו, גם אם לא תמיד מבינים.
אפשר לנחש לפי סיטואציה.
בשאלות יזומות כדאי לדעת מה הסיטואציה או החוויה שהילד עבר ואז יהיה יותר קל להבין את מה שהוא אומר.
אפשר לחזור באופן יצירתי על מילה שהבנת, כמו " הילד אומר: "רוצה טוס" (כשהוא מצביע על הכוס), ההורה יכול לומר לו " אה, אתה רוצה כוס, אתה רוצה לשתות!", ולהמשיך בזמן שהוא שותה " הנה , עכשיו אתה שותה מיץ מהכוס, איזה כיף לך" וכד'
בשלב הזה מאד חשוב לדבר עם הילד על כל דבר, לנהל איתו שיחות "כמו עם מבוגר", לשאול שאלות חשיבה, לתאר פעילות שאתם עושים וכו.
רק אוסיף שהנורות האדומות בגיל הזה הם:
ילד מתוסכל או אלים. ילד שלא נמצא בהתקדמות מתמדת של הדיבור, ילד עם קושי רציני במובנות. ילד שמראה קשיי הבנה.
בכל מקרה של ספק כדאי להתייעץ עם קלינאית תקשורת, אפילו רק לפעם אחת.
ולגבי בדיקת שמיעה- לא תמיד ילד שאנחנו חושבים ששומע, שומע כמו שצריך. בד"כ הכל בסדר אך לפעמים עדיף בדיקת שמיעה כאמצעי לשלילה.
בהצלחה רבה, ותהני מהדיבור המתוק של הגיל הזה!

ב"ה 'לפי הספר' הכל תקין ואף יותר מכך... 

האמת שלא חששתי שיש אצלו בעיה כלשהי, יותר חיפשתי עצות או הזדהות כי כמו שכתבתי למעלה שהוא מספר דברים שעברו עליו במעון ולא מבינה אותו.

הנה, היום גיליתי שאני לא סתם חוששת... יש ילדים בקבוצה שלו (בני שנתיים וחצי) שמפטפטים בחופשיות וסיפרו לאמא שלהם שהמטפלת צועקת וכל מיני כאלה שאני לא אפרט כאן בגלל אאוטינג. מההתחלה היא נראתה לי קשוחה

גם הבן שלי היה רגיש לרעשים אבל מסתבר שלא שמע טוב וזה עיכב לו את הדיבור. נוזלים באזניים לדוגמא, זה כמו לשמוע בתוך בריכה.

שהוא עובד קשה מבוקר עד ערב ומפרנס.
שהוא טוב עם הילדים ויוצא איתם
ושכשאת היית בריאה היית בסך הכל מרוצה מהמצב.

אל תחליטי כשאת מרגישה חולה וחלשה.
עניין ה"לבוא למשפחה שלי" טעון בירור. יש נתק גם עם המשפחה שלו, נכון?
תדאגי קודם כל לבריאות שלך
וכשתתחזקי תחשבי איך לשוחח איתו בלי כעס.
מה ללמד אותו לעשות בבית, ומה לבקש ממנו, ומה לא.
אם הוא מדוכא אולי זו הסיבה שלא רוצה לצאת מהבית
שנה טובה

אין נתק עם המשפחה שלו. הם לא בקשר להם יש אפשרות בית גדול לי אין גרה בבנין בית קטן מצידי להביא אוכל להשתתף רק שיזמינו
אבל מפחדים על הבית שלהם.
כולם עם ילדים נשואים ר.
ק אנחנו ועוד אח עם קטנים לא בא להם
. הנקודה היא שצריך לעורר אותו .
גם אני מקבלת קיצבה יפה ולא חייתי על חשבון אף אחד .
אסור לי לעבוד יותר מארבע שעות ו.
עובדת בהכול וקשה מחכה לוועדה רפואית עכשיו המצב העיצבי שלי לא טוב. הוא עכשיו התעורר בדק את התיק לילדים עשה שיעורים רק שאני עושה רעש זה קורה

מצער לשמוע את מה שאת עוברת...
נשמע לי שטיפול אישי עבורך יכול לעזור לך להיות מוגדרת ומבוררת יותר
ואם הוא מסכים לטיפול זוגי אז בכלל מומלץ.

המון בריאות לכולכם

תודה רבה

שהסתכלו עלייך בהלם? אולי זו רק הרגשה שלך...

הם ישבו ספסל לידי ופערו את פיהם

אגב, מה זה מכוסה? יצא לי לראות כיסויים הרבה יותר מידיי קטנים כדי לכסות כמו שצריך, גם הבייבי לעיתים קרובות זז וזה יכול להשפיע על כמות הכיסוי.

אם זה זה או משהו בסגנון, לא מבינה מה יכול להפריע למישהו..

בוודאות. 

יש מקומות שזה לא מקובל
יש שלא מבינים מה את עושה
יש סקרנים. מבחינתך זה בטח לא במקום אבל זה קיים בעולם.
ויש אנשים שבוהים באויר ואת חושבת שזה מופנה אליך...

עשית מה שטוב לך ולתינוק. כמה שיותר בצניעות. אז זהו. היה.

אני מניח שאת מתכוונת "הסתכלו", נשים.

 

 

כנראה צריך להתחשב ב"מנהג המקום", שהוא משפיע הרבה על שימת הלב.

גם אם לא רואים כלום והכל מכוסה. מה עם בנים שזה יכול לגרום להם להרהורים? בעיני זה לא ראוי בכלל.
נקודה למחשבה-
האם היית עושה זאת מול רב גדול כדוגמת הרב אליהו?

שיסתכלו עד מחר ויקפצו להם.את מכוסה ואין בזה שום בעיה מבחינה הלכתית!

ואם אין בדיוק אוכל והתינוק רעב ואין אופציה להניק במקום אחר זה עניין אחר.

אבל מכאן ועד לא להרגיש בושה להניק מול כולם (גם שמכוסה) ולא להבין מה הבעיה זה נראה לי הזוי. איפה נעלמה הצניעות הטבעית של האישה??

אז מה להיות בעונש???
מקובל להניק במקום בצניעות. לא רואה בזה בעיה.

לא הזוי לדעתי שאת מכוסה . מי אמר שאת מניקה ? לא הנקתי בלי כיסוי בכלל . זה דבר טבעי לחלוטין בעיני.

וברור שלא מול כולם! אני לא אשב עם גיסים ואניק.. אבל במקום שיש רק אמהות וילדים קטנים מה בדיוק הבעיה? ועוד גינה צדדית וחשוכה 

אלא אם כן האמא תהיה במעצר בית.
לשאוב כל פעם שיוצאים לגן משחקים?
יש נשים ששאיבה ממש קשה להן, יש תינוקות שלא לוקחים בקבוק.
ובכלל אם אמא לכמה ילדים לא תזוז מהבית בלי שאיבה זה ממש ממש יגביל אותה. בשביל שאשה תצליח להניק מלא והרבה זמן , הנקה צריכה להיות חלק טבעי בחיים. לא מצליחה להבין מה הבעיה להניק בצניעות , בצד , או בחברת נשים בגן שעשועים. לא רואים כלום, אז יודעים מאיפה התינוק יונק, אז מה? יודעים גם מה יש מתחת לחולצה סתם כשאת חושבת.
אני מוסיפה שלמדתי פעם שלדעת הבן איש חי כשהאשה מכוסה המקום לא נחשב לא צנוע. כמובן שאם זה ממש לא מקובל בסביבתך, תנסי להמעיט, אבל איך אפשר? מה הנשים האלה עושות? נותנות בקבוק בחוץ? נשמע לי מוזר.
וחוץ מזה, מה עשו בכל הדורות? לא היו בקבוקים, ברור שנשים הניקו, לפחות בחברת נשים.

קודם כל, אפשר לדאוג לא להגיע לכך. הרי יודעים שתינוק יצטרך לאכול.

 

ולהגדי "שיסתכלו עד מחר" וכו' - לא ישנה את המציאות, במקום שזה כך. זו עצימת עיניים.

 

ולהגיד, "אין שום בעיה מבחינה הלכתית", כאשר מדובר במקום שזה אכן מושך שימת לב, מי אמר?..  וגם מעבר ל"הלכתית", צריך חושים נורמליים.

 

 

לא יונק בדיוק כל x שעות( הנקה לפי דרישה) ולכן זה לא לגמרי צפוי מראש וגם אם מניקים לפני שיוצאים מאוד יכול להיות שאחרי שעה שוב יהיה רעב.
אצל הגדולה שלי, כשעוד לא ידעתי איך מניקים מחוץ לבית , היא הגיעה פעם אחת למצב של צרחות היסטריות כי לא רציתי להניק בחוץ , רצתי הביתה , אבל בינתיים היא נכנסה ממש לבכי היסטרי של רעב.
מאז החלטתי שזה לא יקרה שוב, תינוק רעב, עד שתאספי את כל אחיו ותגיעי הביתה ,זה נצח בשבילו.
לפעמים זה כורח המציאות . בעיני כל מי שחושבת אחרת לא חוותה מציאות של הנקה מלאה , בלי בקבוק ולפעמים גם בלי מוצץ( רוב התינוקות שלי סרבו למוצצים), ובמשך תקופה ממושכת. לא רק בחודש הראשון שגם ככה לא יוצאים כמעט מהבית.
ובמיוחד עם עוד ילדים.

אני לא אומר שמכונה ח"ו... אבל מתוך נסיון עם ילדים, שכן חוו מה שכתבת, לא חייבים להגיע לזה (לפעמים בקבוק עם מים רתוחים  לכמה דק' וכד').

 

דבר שני, אני לא אומר שזה "ייהרג ואל יעבור". בוודאי לא במקום שהדברים מקובלים.

אלא שגם לא להגזים לכיוון השני, "שיסתכלו עד מחרו יקפצו להם".. זה נסיון להנדס את המציאות.

כמו בכל דבר, צריך איזון נכון בין הערכים והצרכים שעומדים על הפרק באותו זמן ובאותה מציאות.

אז כל המשפחה תכנס למעצר בית כי אמא לא יכולה לצאת לגינה כי עוד 45 דק' התינוק ירצה לינוק?

חושים נורמליים - כידוע כל אחד מגדיר את הנורמה לפי המיקום שלו...

ולתת בקבוק מים רתוחים לתינוק שעדיין לא אוכל מוצקים זה עלול להיות מסוכן. אז לעשות את זה רק כדי לא להיניק בחוץ?

בעיני הקטנות זה ממש מוגזם. וברור לי שלא הייתי מצליחה להיניק את ילדי הנקה מלאה אם הייתי מנסה לא להיניק בחוץ.

 

האחד -אמרתי מנסיון שאפשר. זו עובדה. יתכן שלאחרים יש קשיים אחרים, לא נכנָס לזה. וגם כל אחד עם כמה שזה עקרוני לו.

 

דבר שני, אישית אינני מתפעל מהענין הזה כלל וכלל - אבל לכתוב "שיסתכלו עד מחר" וכו', זה מוגזם. התעלמות ממציאות. על זה כתבתי, שזה לא רק ענין הלכתי, אלא חושים נורמליים. כלומר, במקום ש"כולם מסתכלים", כפי שהיא כתבה, אז החוש הנורמלי אומר שזו הגזמה לנהוג כך.

 

אז אכן לפעמים יש מציאות מורכבת, שיש בה צדדים לכאן ולכאן. להגיד בקיצוניות "שיסתכלו עד מחר", לא ישנה את המציאות. צריך שיקול לגופו של ענין ולגופו של מקום.

מיים רתוחים יעכבו תינוק, אולי לכמה דקות, לא מספיק זמן כדי לאסוף ילדים וללכת הביתה. תינוק שלא לוקח בקבוק, פשוט לא יודע מה לעשות איתו ולא יעזרו מיים רתוחים, גם אותם לא ישתה. הפותחת לא הניקה באמצע הרחוב , אלא בגן משחקים בו היו נשים, למיטב הבנתי. מה הבעיה? לא מובן לי.
ודאי שבכל מצב צריך להפעיל שכל ישר ולחפש מקום צדדי , פחות בולט , במידת האפשר, לא חייבים לשבת מול כל העולם, אבל יש בהחלט מצבי אין בררה, ממש אבל ממש לא מבינה איך אפשר להניק מלא בלי להגיע אליהם. ב"ה הנקתי 8 ילדים, שונאת לשאוב, רובם לא אהבו בקבוק בגיל צעיר וחלקם ללא מוצץ. הטלת וטו על הנקה ( צנועה ) מחוץ לבית משמעותה הגבלה משמעותית על היכולת של האמא לצאת אפילו לגן משחקים. ממש לא מצליחה להבין את ההתנגדות.

לגבי הרישא - אני מסכים איתך שלא מובנת הבעיה מצד עצמה. כנראה, בגלל ההרגל שלהם להניק בצניעות בבית, עצם הענין "הרעיש" אותן. אבל את צודקת שאם זו כל החברה שנמצאת שם, אין בעיה אמיתית.

 

[אני לא הבעתי "התנגדות" או ההיפך. הסברתי מה יכולה להיות הבעייתיות, ושלכן מוגזם לומר - על גברים, שזו ההודעה עליה הגבתי כאן - "שיסתכלו עד מחר"... אני מניח שגם לדעתך זה מוגזם..]

אני חושבת שכאשר זה מותר הלכתית ולא הייתה לי ברירה אחרת, כן! הייתי עושה את זה מול הרב אליהו או כל רב אחר.
כי אם אני עושה את זה בצניעות זה לכל גבר באשר הוא.

אני גם יאכל עוגיות בגינה ומול הרב אליהו לא..
זה לא אומר שזה לא צנוע, זה פחות מכובד, יש יראת שמים לרב גדול, אז גם לא אניק מולו...

פשוט מסתובבים לצד, מכסים, ומניקים.

מי שנמנע לדעתי נקרא "חסיד שוטה".

 

לא צריך לקרוא ככה למי שנמנע.
לפני שהתחתנתי ונולדו לנו ילדים אודה שהרגשתי מאוד משונה ולא נח כשהניקו ליידי, אם זה קרה, גם כשהכל כמובן היה מכוסה.

היום אני רואה את זה אחרת אבל לא נשאר נוכח בכח כשמניקים...

שמחנו לעזור!

 

הייתי עם תינוקת בת חודש במנשא והלכנו לקניות במקום מסוים.

כל העיינים הופנו אלי. הילדים סובבו אותי עם עיניים פעורות ואמהות הסתכלו עלי מרחוק בתמיהה.

 

כן, כן, הם אף פעם לא ראו תינוק במנשא. שאלתי אותם.

אז כנראה שזה פחות או יותר מה שקרה לך, רק עם ההנקה...

כפי שמשתקפת גם בספרות ההלכתית.

 

אז נכון, צריך להשתדל, ונשים מניקות יראות שמיים נוהגות כך בפועל ומשתדלות להניק בצניעות מירבית.

יחד עם זה, צריך להיזהר מלהיסחף לקיצוניות מהצד השני.

מובא במשנה ברורה, לגבי כיפה, שהיום זו כבר הלכה ברורה. אע"פ שלא ברור שבאופן מקורי זה כך.

 

בענייני צניעות, הרבה תלוי במנהג המקובל. ודברים כאלה, אצל גברים צעירים, במקום שזה לא "שטאנץ" רגיל, אכן בעייתיים. לא התעלמות תפתור את זה.

 

לגבי השאלה מה "הטבעיות והנורמליות" בענין זה, אני לא בטוח מה משתקף מהספרות ההלכתית. תמיד אפשר לקחת פינה מכאן או מכאן. וגם - צריך להיזהר מלקרוא "טבעיות" לכל דבר שהוא נעלה וטבעי מצד עצמו, אך לא דווקא ברה"ר.

 

אבל אני מסכים שיש צד כמו שאת אומרת. אבל, זה מה שכתבתי, צריך להיזהר מקיצוניות לצד השני..... (השני מזה שאת הערת עליו..). וההערה שלי היתה על אמירה "קיצונית" לצד הזה.

 

אבל ברעיון היא מניקה בצד בגינה מכוסה. מה עוד היא אמורה לעשות? לא להאכיל? לרוץ הביתה כל פעם שהתינוק בוכה? יש תינוקות שממש לא יונקים מסודר אלא כל הזמן וזה מה שמרגיע אצלם כאבי שיניים וכו. אז מה נפסיק את החיים? לא נצא עם הילדים לגינה יותר? אף אחד לא מדבר על להניק מול כולם סהכ בגינה בצד.חוצמזה שבגינה לא אמורים להיות גברים בדכ

אני מניקה במקומות ציבוריים בפינה מכוסה. ולא נתקלתי במבטים או משו...

אבל המשפט הזה הזוי בעיני...
אצלינו בגינה יש ימים שיש הרבה יותר אבות מאמהות.

נתבע אותך על הדרת גברים

אני מניחה שתחושת אשמה לא מתפתחת בעקבות מקרה אחד.

בבית שבו מאשימים הרבה יגדל ילד שמרגיש אשם ואז גם הוא יהפוך למאשים.

אי אפשר ממש להסכים או לא- כי זה לא מתמטיקה...

כש'מענישים' צריך ללמד את הילד לקחת אחריות. זה בדיוק ההיפך מההאשמה. מראים לו דרך לתקן.

וכן, לצעוק- כמה שפחות עדיף כי זה סוג של איבוד שליטה. להראות כעס כן צריך וזה ממש לא חייב להיות בצעקות.

לא אמא בעצמי, אבל אחות בכורה ומורה אז הרשיתי לעצמי להגיב..

זה המון!
(בן זקונים...)

(חדשה כאן בפורום, ולא רוצה להידחף, זה פשוט ה-תחום שלי.)

 

כגננת, וכבת ראשונה במשפחה, אני יכולה להגיד שחשבתי לפני שילדתי (במיוחד לפני הבן השני. הראשון די מלאך.) שזה פשוט לא לצעוק על הילדים. זה לא.

רמת הקרבה הנפשית היא כזאת גדולה, רמת העומד והאחריות מכבידה. ההתמסרות באימהות מטשטשת גבולות בינינו ובין הילדים, וזה עלול לגרום לתסכול, אם לא יודעים להתנהל נכון רגשית. ולכולנו יש מה להשתפר.

אחד מהדברים שעלול לגרום ליותר צעקות הוא: לחשוב שאת /אמורה/ לא לצעוק.

 

אני חושבת שיש איזה פחד סביב הנושא של אחריות ואשמה. העמדת גבולות לילד מאפשרת לו לפתח את המרחב שלו. בו הוא חש גם אחריות וגם אשמה. שתי התחושות האלו בריאות ותקינות כשהן מגיעות במקום הנכון: אחריות על המעשים ותחושת אשמה על השגיאות שעוזרת לנו לחזור בתשובה ולהתקדם. לא היינו רוצים לחיות עם אדם שאין לו את התחושות האלו, וזה יכול להיות אפילו פסיכוטי.

גם כאן, בהרצאה מקצועית ששמעתי הסבירו שהתחושה של הלופ וההתבלגנות עם רגשות אשם, שמגיעים לתחושה שאין לי סיכוי וכמה גרועה אני - כל זה קורה בתהליך כזה:

אדם חש רגש כלשהו -> הוא מרגיש שאסור לו להרגיש אותו -> חשש רגשות אשמה -> חש שאסור לו להרגיש רגשות אשמה (כי זה סימן לחולשה, כי זה בקשת עזרה. מכל מיני סיבות) ->חש על זה רגשות אשמה חמורים יותר -> וכו וכו.

אחד מהרגשות האנושיים הוא אשמה. כדי להתנהל איתה נכון חייבים לחוש בה, לעבוד איתה. אם נתעלם ממנה או נכחיש אותה ייסתם צינור הרגשות כולו. מותר לחוש אשמה, צריך לחוש אשמה לפעמים, קטנה כזאת. להרפות ולדעת שגם כשאני מרגישה אשמה וגם כשאני אשמה - אני עדיין בסדר גמור. להתנצל אם צריך, ולקבל לעתיד לבקש עזרה או להתנהל אחרת.

וככה להתנהל גם עם הילדים: אני כועסת עליך (עדיף לא בצעקה, ברור.) ואני עוזרת לך לקחת אחריות על המעשים שלך, להתנצל ולהשתדל להיות יותר טוב. ובכל מקרה, גם כאשני כועסת עליך - אני אוהבת אותך! ולהדגיש את זה שוב ושוב.

וכמובן, אצל כל ילד זה אחרת, בצורה ובמינונים.

 

(כתבתי על זה קצת בבלוג שלי,

כאן על החזרה בתשובה הַיוֹם הֲרַת עוֹלָם

וכאן על הצעקות היום נדבר על צעקות.

מוזמנת לקרוא.)

 

מאחלת לך להיות בדיוק האמא שאת רוצה להיות, כשתהיי

תצליחי גם את!

תינוק, זורק כפית (אז מה..); צועקים עליו - הוא לא מבין מה רוצים בזה.

 

אז היא טוענת שדבר כזה שחוזר בקביעות בכל מיני אופנים, מפתח רגשי אשם לא בריאים. מרגיש בכללי, "אשם".

 

למה? כי הוא הרי אינו מבין מה לא עשה בסדר. למה היה אמור לעשות אחרת. ממילא מרגיש שהוא כנראה מישהו כזה שעושה דברים שצועקים עליהם... אם היה יודע שבאמת לא כך צריך לעשות ומבין למה, אז היה מבין את הגערה.

 

 

אבל:

 

קודם כל, זה לא קורה כ"כ מהר. בד"כ, תינוק שצועקים עליו (למה..), שזרק כפית באמצע האוכל, באמת לא מבין, עובר הלאה, לפעמים משתעשע גם מזה, וימשיך לזרוק..

 

אבל זה נכון שסתם "גערות" באופן קבוע, ללא הבנה למה היה אמור לנהוג אחרת, זה יכול לגרום לחששנות. לא יודע אם דווקא "אשם", אבל תחושה כזו שהוא "לא בסדר"...  וזה כמובן דבר גרוע.

 

 

ובכללי, ילד קטן לא אמור להרגיש "אשֵם", לדעתי, גם בדברים שמבין. הוא קטן מידי בכדי לעכל את הענין, לקחת את זה על עצמו. הוא לא בגיל להרגיש "אני לא הייתי בסדר". זה לא השלב. אבל, לפי הגיל, מתפתחת אמירה גם של מה לא עושים, וזה לא יפה שאמרת לו כך, הוא מצטער, תבקש ממנו סליחה, תעשה "טובה"; ואם פיזרת את כל המשחקים, אז כעת צריך לאסוף, וכד'.  אבל לא במובן של רגש אשָם אישי, אלא הערה על המעשה.

 

 

בגיל יותר מבוגר, יש מקום ל"רגש אשם" מקומי אצל האדם. כמו שאנו אומרים: אשמנו, בגדנו... בצער.

והרב קוק זצ"ל כותב, שאחד מהיסודות של התשובה במחשבת האדם זה הכרת האחריות על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזה גם תוכן הוידוי, שמודה האדם שאין שום ענין אחד שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו כי אם  את עצמו - ובזה הוא מברר לעצמו את חפש הרצון ואת היכולת שלו, וכך מפנה את הדרך לשוב לה'.

 

כלומר, בשלב בשל, הכרת האחריות גורמת לתחושת אשמה על מה שנעשה לא כהוגן, כי האדם יכול אחרת - וממילא גם יכול לחזור בתשובה ולעלות על דרך טובה.

 

ה"בהלה" כיום לפעמים, בסגנונות תרבות מסויימים, שח"ו "לא תרגיש אשם", היא לא מדוייקת... למה לא? אם אתה אשם במשהו - אתה אשם.. אז תתקן. זה ההיפך מ"רגש אשם" קבוע, לא-יוצלחיות כזו. אדרבה, אדם אופטימי, רואה שעשה משהו לא כראוי - אומר, אוי, אני אשם בזה (אם הוא באמת אשם.. לא תמיד). קדימה - תיקון.. נגמר.

 

כמובן, צריך גם ללמד זכות - לפעמים גם על עצמו - על למה דברים קרו אבל לארגן מחדש את הבחירה בצורה טובה יותר.

 

 

ובכללי, אין ענין לכעוס ולצעוק על ילדים. אפשר לגעור כשצריך גם בלי זה. ואם קורה, לא צריך להיבהל יותר מידי, כשזה בתוך מכלול טוב ובצורה לא מופרזת ממש.

לפעמים יש מקום להראות - בצורה לא מוגזמת - "כעס הפנים"; כלומר, כלפי חוץ להראות הבעה/אמירה של אי שביעות רצון מהתנהגות כלשהי.

בד"כ, עם השנים לומדים גם דברים כאלו לומר בצורה מתונה, שיש בה לא פחות חד משמעיות.

 

 

וגם אין ענין, לדעתי, להשתמש במילה הזו יותר מידי "כועס/ת" עליך. בשביל מה.. כעס זו לא מידה טובה. אפשר להעיר על הענין המדובר עצמו.

אני יכולה לראות יותר שזה נכון.

 

כשהם היו קטנים השתדלנו להימנע מנתינת משמעות שלילית

למעשים שנעשו מתוך כוונה פשוטה או תמימה,

ובאמת הם היו רגועים ולא היו בעמדת התגוננות והאשמה.

 

ככל שהם נחשפו יותר במקומות הלימוד

ליחס (שהרבה פעמים בלתי נמנע ובצדק) נוזף ומעניש כלפי הילדים,

כך הם הפכו להיות יותר מתגוננים, יותר מתקיפים,

יותר מאשימים אחרים בכוונות לא טובות כלפיהם ובכלל.

 

אני רואה קשר ישיר

ולכן חשוב במיוחד בגיל הצעיר להפריד בין הפירוש שלנו את המעשים שלהם

לבין הכוונה האמיתית שלהם.

לתת להם מידי פעם ללכלך, לצעוק, לקפוץ,

כי הם רק ילדים שצריכים להוציא מרץ

וזו הדרך שלהם להוציא.

 

כמה נקודות שכדאי לשים אליהן לב.

מקום- כמו שכתבת שלא יתפוס מקום משמעותי ויהיה נוח לקיפול, הזזה וכד'

ניקיון- שיהיה נח לפירוק, הרכבה, ניקוי. הילדים נוהגים לאכול מעט ולהעביר "הלאה" את הרוב... כדאי שיהיה נגיש וקל לניקוי.

אולי זה יותר "נוח" לילד אבל יותר קשה לנקות
ועדיף פלסטיק שמתנקה בקלות אחרי כל פעם.

לנו יש אחד שנקשר לכיסא וזה מתאים לנו ונוח

אם אין מגש לכיסא - לשים לב שהידיות לא גבוהות מידי ותוכלו לקרב לשולחן

ועם גב " שטוח" ולא "מקומר" ו" גלילי".

זול

קומפקטי

מתפרק ומורכב ב10 שניות אז אפשר לקחת לכל מקום

מגש שנאפשר להפריד אז אשר לנרות

גם את הכיסא עצמו קל לנקות

ויש אפשרות לקנות גם ריפוד שמלבישים מבפנים עם רוצים

כי אם כן אולי אפשר כסא מתלבש. אם לא, זה עלול להיות מסוכן.


לנו יש כסא ליפסיק של כתר.
אבל כבר לא מייצרים אותו.
כסא נח מאוד.

שהיו לו 3 פונקציות

כסא אוכל

ואז אפשר להשכיב וזה כסא עם "שולחן עבודה" לצייר/ לשחק/גם לאכול

ואם משכיבים לצד השני זה כסא נדנדה

 

משהו מבין למה אני מתכוונת?

הלוואי ויכולתי להשיג אחד כזה

פחות איכותי מהישנים.

כנראה שחזק

גם קצת יקר.. מצד שני זה כמו לקנות משחק ושולחן כתיבה...

אולי שווה  לנסות ביד 2?

 

תודה רבה לכולם על התגובות!!

חמותי סיפרה לי שלפני 40 שנה היו כסאות עם סיר מתחת לכסא אוכל.
בדורי כבר לא היו....

כשחיפשתי כיסא אוכל לגדול שלי לפני כשלוש שנים עדיין היה

 

 

איקיאה

קל לניקוי ולתנועה בבית..

 

כל המרופדים למינהם צוברים לכלוך, קשים לניקוי

ופשוט סתם יקרים..

 

 

אם זה חוקי או לא אבל במהלך חיינו בדרך כלל התמרון הוא שונה לחלוטין. אם כל ההורים ישלמו יהיה קשה לעמוד בלחץ ולא לשלם גם אם זה לא 'חוקי'.

 

אם זה לא חוקי? נעשה מלחמה ולא נשלם? נאמר שיקר לנו מדיי וננסה לגבש קבוצת הורים?

לא תמיד זה יהיה שווה לנו.

 

תעשי מה שטוב לך. בין אם זה חוקי ובין אם לא תנסי למצוא עם מי אפשר לדבר ולהעלות מולו את הבעיות, אם יש. בהצלחה!

על שיטת "מצליח" שמעת?

 

כבר קרה לי לא פעם שמוסדות החינוך ניסו לעשות דברים שאסור להם לעשות פשוט כי רוב האנשים שותקים, גם אם הם מתעצבנים בינם לבין עצמם

וכשבאתי ואמרתי שזה לא מקובל עלי הם נסוגו. כי באמת אסור להם לעשות את זה

 

רק שלפני שאני באה ואומרת למעון שזה לא מקובל עלי אני צריכה לדעת אם בכלל יש לי קייס או לא.

 

אם אסור להם לגבות דמי שכלול אז הנושא הוא מאד ברור. אני לא משלמת. ואין פה שום מלחמה (אולי שגם אני אבקש מהם לשלם דמי שכלול לי?)

 

אם מותר להם חוקית והסכום נראה לי מופרז אני יכולה לדבר איתם אבל השיחה תהיה בסגנון אחר....

 

או שבכלל זה באמת מותר להם וזה מה שמקובל וזו רק אני שלא הכרתי ואאלץ להשלים עם הרעיון 

 

הבנת?

קודם כל את חייבת לדאוג לעצמך ומשפחתך זה ברור לכולנו.

דבר שני צריך לבדוק האם זה חוקי, למי הולך הכסף, כמות כסף הגיונית או מופרזת ולאיזה מטרות.

 

אני לא אמרתי לך לא לפעול אלא הסבתי את תשומת ליבך שכדאי לחשוב איך לפעול. 

תעשי את הבירורים שלך, תראי מה לגיטימי בעינייך ומה מוגזם ולפי זה תראי כיצד לפעול בדרך שלא תפגע בך, בילד ובטווח הרחוק.

 

לו יצוייר שיאמרו לך שהכסף נאסף כהחלטה של וועד הורים והצוות של הגן לשכלול [כשמו כן הוא] של הציוד, האירועים, האוכל שיהיה באירועים ועוד ועוד שבסופו של דבר זה לטובת כל משתתפי הגן. במקרה כזה חוקי או לא, לא רלוונטי, הבנת?

ואז מה תגידי?

 

אני מכוון אותך לפעול גם אם זה יהיה חוקי וגם אם לא. כשאת באה ושואלת האם זה חוקי? את נתפסת ככוחנית גם אם זה לא ככה [ואת לא נשמעת לי כוחנית בכלל אלא אחת שכבר נפגעה ממוסד שלקח כסף בצורה רשלנית בעבר] וחבל. כדאי לברר יותר מעבר לחוקי ולא חוקי [לדעתי ] ולאור זה להתנהל.

למעשה אנחנו לא ממש חלוקים בדעותינו

רק שהחוליה החסרה לי פה זה האם זה חוקי או לא חוקי

לא כי אני באה לנפנף בזה בצורה כוחנית, ממש לא.

אלא בגלל שזה משפיע על הגישה שלי לעניין. כמו שכבר הסברתי בהודעה הקודמת

 

וחוץ מכל הפלפול הנ"ל, שורה תחתונה - ידוע לך אם זה חוקי או לא?

 

התשלום היחיד שהוא חובה על פי חוק הוא הביטוח של הילד [בבתי ספר יש עוד תשלום קטן של עניינים רפואיים]

 

בכל אופן אף פעם לא תראי גן ללא דמי שכלול כי לגן יש צרכים שהמדינה רואה אותם כמותרות וההורים לא. מכאן יש תוקף של החלטה ציבורית [לא יודע מבחינה משפטית מה זה אומר על הסטטוס] להחלטות וועד ההורים. הורה במקום עשיר שוועד ההורים החליט שיהיו משחקים יקרים בגן ישלם דמי שכלול יקרים, כנראה, ולהפך.

 

האם ההורה יכול למחות? כמובן, השאלה למי? הרבה פעמים הגננת לא הכתובת ונמצאת בין ההורים שיש להם ורוצים לשפר את כל תדמית הגן ומבקשים לקחת דמי שכלול גבוהים לבין הורים שלא רוצים להוציא דמי שכלול יקרים מסיבותיהם.

 

עוד נקודה היא האופן שזה נגבה והניהול והפיקוח של הכסף. הרבה פעמים הגננת אוספת ולא ידוע לאיזה צינורות זה הולך... הכסף על פי חוק צריך להיגבות על ידי הורה במקרה כזה ולהיכנס לחשבון בנק על שם הגן עם אחראים מטעם ההורים והגן [אולי אני טועה זה מה שאני יודע].

 

הכל אמור להופיע במה שמכונה חוזר מנכ"ל. תחפשי בגוגל...

ואין ועד הורים. זו דרישה של מנהלת המעון

השנה נתקלתי בזה. משהו ממוקד-תמורת חוגים וספריית פיג'מה. שווה בעיני.

אותי מטריף דוקא דמי שכלול בבי"ס.

לא בטוחה שזה חוקי הנושא הזה.

ובסוף שנה מתנות לילדים.

אצלנו זה חוג פעם בשבוע חיות/ ריתמיקה.

שזה לטובת והעשרת הילד, המעון לא לוקח לעצמו.

לק"י

אצלינו בסוף שנה ההורים אספו למתנות לצוות.
ועל חוג ריתמיקה אנחנו גם משלמים בנפרד (אבל זה הגיוני שתלוי במעון וכמה משלמים).

לק"י

זה כולל הפתעות לילדים וכדומה.

קשה לי להאמין שזה לא חוקי.

הכוונה - אם את מסתכלת אחורה - זה תמיד היה שם? או שלאחרונה צץ השלב הזה?

 

 מזדהה.

קחי אותו לטיפול הומאופתי. אצלנו הטיפול עזר מאוד (וכבר היתה לנו אבחנה מראש המחלקה הנוירולוגית בשער"צ, וגורמי מקצוע נוספים).

תודה על התגובה...

 

אפשר לשאול אבחנה של מה?

את ממש גיבורה!

לא קל להתמודד עוד כשיש קטנה בת חצי שנה שמן הסתם הרבה על הידיים ומגבילה את יכולת התנועה שלך.

ברוך ה' "צרות" מבורכות, שתזכו לגדלם בנחת.

 

לפעמים בגיל הזה עדיין לא מדברים טוב, וקשה לבטא את עצמם,

אז משתמשים בידיים ונכנסים למתח וכעס ותסכול.

 

אם את מרגישה שזה משהו מעבר,

ואם במסגרת גם רואים את זה כמשהו יחסית יוצא דופן או עוצמתי יותר,

שווה לבדוק ריפוי בעיסוק,

לתת לו הזדמנויות לפרוק מתח ועוצמות על "עצים ואבנים".

 

 

ב"ה אוצר מילים מלא.

רק שהרבה פעמים בוחר לא להשתמש בו...

 

נגיד אם הגשתי לו אוכל בצלחת שהוא לא אוהב, והוא רצה בצלחת אחרת, התגובה הרגילה שלו זה משהו בסגנון לזרוק את הצלחת או להשטתח על הרצפה ולצרוח.

באחוז קטן מאד מהמקרים הוא יגיד- אמא אני רוצה צלחת אחרת

 

במסגרת עד עכשיו וגם שנה שעברה לא אמרו לי כלום- ולא הייתי רוצה להגיד בעצמי למטפלת- שלא תסמן אותו ככזה...

כי זו דרך לקבל צומי, מתחרה כאילו עם הילד השני על מקומו בבית, פורק מתחים מהגן... אם תגידי שגם בגן הוא ככה, הייתי פונה לעזרה של איש מקצוע. פסיכולוג ילדים..

הבת שלי בת שנתיים ושלוש. גם מרביצה לאחותה הקטנה וזה קשה מאוד.. אין שניה שאני יכולה להשאיר אותם לבד.

מתנחמת שזו תקופה זמנית שתעבור!

 

לגבי ההקפדות על הגבולות.

כאילו אם אני מנסה להיכנס לראש של הילד, הוא בן אדם עם רצונות. וזה ממש מבאס שמבטלים לך את הרצון (לא מדברת על דברים מסוכנים)

אני מנסה להיות יותר גמישה אם זה לא משהו עקרוני. 

בדוגמא שלך אולי כן לתת עוד קוביה ולהגיד לו שזהו.

 

 

 

יש לך ילד חזק עם אופי חזק,
בגיל כ"כ קטן זה מתבטא כך,
בע"ה הוא יגדל וידע למתן את ההתנהגות שלו,
אבל האופי שהוא יודע ומנסה לעמוד על שלו- יישאר בע"ה.
זה מתיש לגמרי הגיל הזה,
תתנחמי שאתם כרגע בשיא, מכאן לאט לאט זה ילך ויירגע, במיוחד אחרי גיל 3
תנסו לנתב את הכוחות שלו לעשייה חיובית, ילדים כאלו צריכים תעסוקה נון סטופ

בהצלחה רבה!!

הלכתי בעקהות יעוץ של הפזיוטרפיסטית של הטיפת חלב למכון פזיוטרפיה.... אבל מהר מאוד התחילה לזחול על שש אירי שקבעתי את התור... גם תאומות בנות שנה ו4 היום ב"ה...

זה שהם תאומים לא אומר שהם חייבים להתפתח באותו הקצב. וזה בטווח הנורמלי שניהם.

לא לשדר לחץ לילדים. אל תדאגי, שתיהן תלכנה בסוף.

אין שום קשר בין השאלה לבין זה שהן תאומות, לא היה שום צורך לציין את זה..

אבל יש קשר. בהחלט.

את אמא לתאומים?

כשיש לך שני ילדים בני אותו גיל בדיוק, אתה לא חולם כל לילה שהם יעשו בדיוק אותו דבר, אבל הם מושווים אחד לשני באופן אוטומטי. וזה בריא ותקין. כמובן שחובה להזכיר לעצמנו שכל אחד והקצב שלו, אבל למה שלא אשווה? שוב, לא ממקום תחרותי, אבל עומדים לנגד עיניי כל הזמן שני ילדים שאחד מתקדם כך והשני כך. זה לא שאני צרה וכאובה איך ה"איטי" כזה איטי... אבל אני חושבת ובודקת ותוהה אם זה תקין. זה בדיוק מה שעשתה פותחת השרשור.

ציון העובדה שהן תאומות אולי לא רלוונטי לשאלה אם זה תקין/בטווח. אבל רלוונטי לסיבה שהתהיה הזו עלתה במוחה. 

(אגב, לא ברור לי למה הרגשת צורך להעיר לה כך ש"לא היה צורך לציין את זה". זכותה אגב.. אבל מקווה שהבנת מתשובתי איך הגיעה ל'טעות הנוראה' הזו...)

אני גננת בהכשרתי ...אז אותי זה מעניין ממש .. סתם לידע הכללי הרבה מחקרים בהתפתחות הילדים נעשית ע"י תאומים ...כי יש הבדל בינהם חוץ מגיל. אז זה נורמלי ....אני הייתי עוקבת אחריה יותר ומנסה לקדם אותה כמה שאפשר. ..

לעומת זאת מכירה הרבה שההתפתחות שונה לגמרי וזה בסדר. טוב שאת במעקב ועם "יד על הלב".
עם זאת, אל תלחצי עם הזמן תגלי שאחת מתפתחת יותר מהשניה בתחום אחר (לדוגמא בתחום הרגשי) שעכשיו לא יכול לבוא לידי ביטוי בגיל הזה. אפילו שיש להן את אותם הורים יש להן נשמות שונות וכל אחת היא עולם ומלואו. אני חושבת שהתפקיד שלנו (בין היתר) לחזק את נקודות החולשה, כל אחד ומה שחלש אצלו.
בע"ה שתראי מהן רק נחת

שיניים צמחו לה רק בגיל שנה ו-4.

מבחינה רגשית ומילולית היא תקינה לחלוטין ברוך ה'.

לא יודעת אם זה עוזר. מקווה שמעודד.

שלוש ילדות שלי שגמלנו ותן ממוצץ עברו לאצבע ועכשיו לכי תפטרי מהאצבע.

מוצץ הן מעצמן יזרקו באיזשהו שלב בכל מקרה.

עם המוצץ היה נוחר כבר ב8. והיום 9:30-10:00 לא לפני.

 

מצד שני כל יום עם מוצץ הוא נזק לשיניים ולדיבור...

יש לי 3 בנות שהיו עם מוצץ ובלי עין הרע הם מממשות את כל 9 קבין של שיחה שכל אחת מהן קיבלה.

גם הרביעית שעוד עם מוצץ מדברת יפה מאוד. 

גם לא ראיתי נזק לשיניים. יותר מזיק האצבע...אוף...

בגלל ההרגל לדבר עם מוצץ ולשון בין השיניים,

ונהיה לו רווח מוזר בין השיניים העליונות לתחתונות.

 

הבת שלי הוגה ש' עם לשון שמבצבצת בין השיניים והיא אף פעם לא היתה עם מוצץ (אגב, עד גיל 6 ממש לא צריך להתייחס, אם בגיל 6 ההגייה עדיין כזאת כדאי לפנות לטיפול של קלינאית דרך התפתחות הילד).
וגם לגבי השיניים- אני ואחים שלי גדלנו בלי מוצצים (וגם בלי אצבע בפה) ורובינו היינו צריכים יישור שיניים בכל זאת...

להביא לו את המוצץ רק כשהוא עייף או בוכה. ובשאר הזמן הוא יכול להתנחם בדובוני שלו.

הם יודעים כבר מה זה הרגלים וכללים.
הבן שלי בגיל הזה היה קיים בבוקר או משנת הצהריים ומיד שם את המוצץ במגירה.

במיוחד אם הם רוצים, אז בלילות הראשונים יהיה להם קצת קשה, אם הם שניים הם יכולים לחזק אחד את השני, ובסוף הם ירדמו. אולי להשכיב אותם לישון קצת יותר מאוחר מרגיל, ואז הם יהיו ממש עייפים. אולי ללטף אותם ולהרגיע.
הרי קורה לפעמים שהם עייפים ונרדמים צהריים בלי מוצץ, נכון? אצלי זה קורה גם עם הקטנה בת שנתיים, עוד לפני שניסיתי לגמול אותה, אז גם בלילה זה צריך להצליח. ייקח זמן, בסוף יירדמו, ואני מאמינה שאחרי יומיים שלושה, זה כבר לא יהיה אישיו.
בהצלחה.

כבר שבועיים בלי מוצץ, ב"ה.

מיומהולדת ארבע.

הבטחנו לו על כל לילה שהוא ישן בלי מוצץ- יקבל בבוקר שקל,

הוא אוסף אותם בקופסא, וביום שישי יוצאים לקנות ארטיק שהוא בוחר לו לכבוד שבת

 

אצלינו קראנו את הסיפור מ"הספר המתוק הזה" יש שם סיפור על ילד שלא רצה לזרוק את המוצץ שלו..בסוף הסיפור הוא זורק דרך החלון את המוצץ..וזה מה שעשינו פשוט קראנו איתו ביחד וזרקנו את המוצץ....זה עבד!

שווה נסיון. בהצלחה!

אין מצב שאגיע לדילמה הזאת בגיל חמש ולא בגיל שלוש, מוצץ זה לתינוק שלא יודע כלום ולא מבין כלום גג עד שנה וחצי. פשוט ההורה מחליט מתי הזמן. הכל תלוי בנו!!! ובגיל שנה וחצי מספרים סיפור לפני השינה שמים דיסק עם מנגינות שהילד אוהב והם שוכחים תוך יומיים מהמוצץ. ככל שעובר הגיל הם מפתחים תלות חזקה וגם ההורים בטוחים שבלי זה לא ירדמו.

 

אני במיקצועי בגיל הרך רואה הרבה בעיות סביב מוצץ.. כולל הוצאת ריר מהפה שיניים עקומות ועוד.. וזה חבל.

 

אנחנו קובעים ומחליטים וצריך לדעת בזמן. לשדר לילד שהוא גדול.

אל תכריזי אין מצב לפני שאת שם...

ילדים מפתיעים אותנו לפעמים...

הילדים שלנו הם לא ספר. הם נשמות.

ויש לי ילדה שמריירת המון ורופא שבדק אותה בכלל לא היה בטוח שזה מהמוצץ. זה יכול להיות מהרבה סיבות אחרות.
כנ"ל שיניים עקומות זה לא רק למי שהיה לו מוצץ.

ומעדיפה שילד שלי יהיו שיניים לא מושלמות, אבל נפש יותר רגועה. (והגמילה תיהיה בקצב ובהתאמה לילד. בגיל 3 או בגיל 5 וחצי כמו הבן שלי)

מי ערב לך שהוא לא ימצא את האצבע כתחליף?

כל ילד בגיל אחר

גם לא מבקבוק

גם לא מחפץ מעבר

כל עוד זה מספק לילד איזהשהוא צורך לא הרגשתי שנכון לי לקחת לו את זה בכוח

כן דברנו על זה, הצעתי להם, ניסיתי להסביר שהם גדולים וכבר אין בזה צורך אבל אם הילד התנגד, או ניסה והיה לו מאד קשה - הרפיתי.

כל ילד אצלי בגיל אחר החליט שזה כבר לא מתאים לגיל שלו ועזב את זה. למיטב זכרוני טווח הגילאים שבו הם גמלו את עצמם נע בערך בין 3 ל 6 אפילו היו בגיל יותר מאוחר

 

כיום במבט לאחור - לא נוצר שום נזק לטווח ארוך (גם לא לטווח קצר) - לא בדיבור, לא בשיניים, לא בבגרות הנפשית והרגשית. 

 

מעניין לציין שבעיות אורטודנטיה יש אצלי דוקא לילד שנגמל ממוצץ הכי מוקדם מכולם - בסביבות גיל שנתיים.

שבגיל היחסית גדול אם עדיין היו זקוקים למוצץ או לחפץ מעבר בלילה כן הגבלתי את השימוש בזה ביום.

ז"א אם בגיל קטן כשיוצאים לגינה למשל הייתי לוקחת את כל הציוד אז בגיל גדול כבר לא הרשיתי. מוצץ היה רק לשינה.

גם לא להסתובב עם זה כל היום בבית, אבל זה כבר בגיל גדול שילד יכול להבין שאנחנו שומרים את המוצץ במקום שלו עד הלילה ולא כדאי להסתובב איתו שלא יאבד וכו' לא בגיל שנה שנתיים

אחרי שקראתי את כל העצות והתגובות

החלטתי לעשות כעצתך-לא לגמול, הרי הם לא יתחתנו עם מוצץ...

תודה!

לק"י

מילים לא מעליבות, כמו: פיפי וכו'- מציעה לא להתרגש. הנאה של הקטנים להגיד את זה שוב ושוב. אם לא נעשה מזה סיפור- זה כנראה יעבור.

מילים מעליבות- באמת שאלה...
אולי לשבת ולספר סיפורים על כמה שזה נעים שמדברים יפה ולהיפך.
בזמן רגוע ולא אחרי מקרה ספציפי.

ואם מגזימים- אפשר לשים בחדר לכמה דקות. ולהסביר, שאם מישהו לא יודע לדבר יפה ולא נעים בחברתו, אז הוא יהיה לבד בחדר עד שירגע.


ומאמינה שזה מופיע בכל חברה.
רק שבכל חברה- המילים תהיינה קצת שונות מן הסתם.

בס״ד

״אם לא נעשה מזה סיפור זה כנראה יעבור״ - בינתיים מה שקורה זה שהקטנה לומדת מהגדול וזה מה זה לא נעים לנו לשמוע את זה שוב ושוב ושוב... האם את ממש מציעה להתעלם לחלוטין? זה כל-כך צורם לנו... (אנחנו בדרך כלל מגיבים בצורה עניינית ומשתדלים לא להראות שזה מציק לנו מאד. לא עושים מזה סיפורים גדולים אבל כן מגיבים...). לגבי הגדול שלנו זה כבר הרבה מאד חודשים שהתופעה הזאת כאן, באה והולכת... עם המון שיפורים אבל בלי שהגענו אל הנחלה ואל המנוחה...

לפעמים הם משתמשים במילים האלה סתם כדי להצחיק את עצמם ולפעמים כנגד השני/השנייה.

לק"י

אולי באמת תגידי לגדול, שכל פעם שהוא רוצה לדבר ככה, שילך לשירותים ושם יממש את רצונו.
מתישהו זה כנראה ימאס לו, והוא יעדיף לשתוק.

אומרים להם שמילים של שירותים אומרים בשירותים.
על מילים לא יפות אחרות היינו אומרים להם ללכת לשטוף את הפה. אחרי ששוטפים את הפה כמה פעמים- זה נמאס להם

והם משתמשים "בהומור" כדי לחזק אץ הביטחון העצמי שלהם
ולשלוט בגוף.
כמו שמבוגרים צוחקים על קשיי פרנסה או זוגיות וכו

אם בבית הוא שמע שמקללים , אז למה שהוא לא ידבר באותה השפה?
ברור שניבול פה זה מכוער ולא ממש מאפשר סביבה נוחה.
צריך לגדוע את זה כשזה טרי אחרת זה יהיה קשה יותר מאוחר.
להתחיל מהסברים שאסור ושזה מילים לא יפות שאנחנו לא אומרים אותם. אם ההסברים היפים לא עוזרים , אז אפשר קצת להיכנס יותר לעובי הקורה. העיקר לא לתת לזה לחלחל ולהיות נורמה.

בס״ד

זאת בדיוק מטרת השרשור בשבילי - לקבל רעיונות איך פותרים/מתקנים מצב כזה.

ברור שחינוך מתחיל מהבית. לא כל-כך הבנתי מה כתבת... ב״ה בעלי ואני לא מקללים...

כתבת שיש ניבולי פה אצל הילדים שלך או אצל ילדים של אחרים?

 

אתם לא מקללים אבל אולי הורים אחרים מדברים בלי לצנזר מילים כאלו ואחרות..ואם הילדים שלהם שומעים אז הם לומדים לדבר ככה ואם הילדים שלך נמצאים איתם בגן - אז כנ"ל...

 

להיכנס לעובי הקורה מבחינתי זה להעניש - למנוע טוב בגלל שקודם לכן הוא אמר מילה שסיכמנו שלא אומרים יותר.

אחרי אמירת מילה גסה - ללכת לשירותים ולשטוף את הפה במים וסבון - זה ממש ממחיש לו שאנחנו מתכוונים במלוא מובן המילה שאלו מילים מלוכלכות.

לא חסרות דרכים..

 

בס״ד

...מדובר בסוג מילים כמו שיעל מהדרום כתבה. גילאי גן בכל זאת... (אולי המינוח ״ניבולי פה״ היה חזק מדי?)

ברור שאת הדברים האלה הגדול שלנו שמע מילדים אחרים שבטח שמעו מילדים אחרים וכו׳ (לא מעלה בדעתי שמבוגרים ממשיכים לדבר ככה הרי...). ולכן אחת משאלותיי בהודעת הפתיחה היתה האם זה קורה בכל קהילה / מגזר (וזה למעשה מעין שלב התפתחותי רגיל) או לאו דווקא.

{אנחנו עוד לא מצאנו את ״מקום הקבע״ שלנו מבחינת מקום מגורים ויכול להיות שהידיעה שיש מקומות שזה כלל לא קיים היה מוסיף לנו חומר למחשבה בהקשר הזה.}

לגבי שטיפת הפה במים וסבון - זה לא כל-כך הסגנון שלנו, אבל תודה על ההצעה...

הם יודעים טוב מאד (סביר ששמעו במעון או בגן) שזה מילים שלא תרצי לשמוע ושזה מעליב ולכן הם אומרים את זה.

לפני המילים האלה זה, אצלנו זה היה- "אתה לא!" (שזה ממש מעליב מבחינתם בגיל הזה... הבן שלי היה מתלונן אלי "הוא אמר שאני לא.."וגם היה אומר את זה לילדים אחרים כדי לעצבן אותם.. אז עכשיו זה עבר למשהו אחר... )

אנחנו פשוט הסברנו שאנחנו מדברים רק מילים יפות ונעימות... כל פעם שהוא אמר את זה.. וגם אם רצה להגיד את זה. עזר קצת..אבל הוא יותר קטן משלך נראה לי (שנתיים ושמונה)

שהבת שלי קיללה את אחותה- אולי מטומטמת או משהו בסגנון,

הייתי כ"כ המומה (גם בהבעת פני) והבעתי צער בפניה

ובנוסף הסברתי שאנחנו שומרים על הפה שלנו נקי לדיבורים טובים ולדברי תורה

ולכן היא צריכה ללכת עכשיו לשטוף אותו היטב בכיור.

 

לא ביקשתי מים וסבון. 

 

היתה לזה השפעה עצומה והדבר לא חזר על עצמו.

גם עם בני הגדול היה מקרה כזה שנה קודם והגבתי באותו האופן. 

 

אולי לא כדי לשלול, אני חושבת שהאפקט של זה עצום בהנחה שהדיבור של האם יוצא מלב אל לב.

ולא מילות שירותים למינהן- שמהן אני לרוב מתעלמת או מתייחסת עינינית. (לדוג' -קקי זו פסולת שיוצאת לנו בשירותים, נראה לי שאחיך לא עונה להגדרה הזו! זה קצת מצחיק אותם ופשוט עובר מאליו)

לשטוף את הפה עם סבון זו התעללות ופגיעה פיזית . סבון לא נועד שיכניסו אותו לפה או שיבלעו אותו .

ובכל זאת הילד קולט בחוץ דברים. הם כל כך חכמים בגילאים האלה , שמספיק שהוא שמע מישהו אומר מילה אחת ש'קרצה' לו הוא עף עליה  ולא מפסיק להגיד את זה.

המשפחה של בעלי עושה מהמילים האלו פרצופים אבל אני פשוט הפנמתי והשלמתי שהוא ילד! וילדים בגיל הזה הם תוכים. כמובן שהעמדתי אותו במקום והוא כל הזמן מזמר 'אמא ,נכון שלא אומרים מילות כאלה' חחח

(בשירות לאומי הייתי בגן חינוך מיוחד והילדים שם היו ממש בקטע הזה, וההנחיה של איש מקצוע היתה שזה שלב התפתחותי של ילדים בשלב שמגלים את הגוף שלהם וכו')
מבחינת יחס- לדעתי לא להתרגש או לכעוס אבל כן להגיד שאלו מילים שמתאימות לשירותים ופחות נעים לשמוע אותן בסלון/חדר/איפה שאתם נמצאים, ולכן אפשר ללכת לשירותים ולהגיד אותן שם.

ואל תדאגי,

לרוב עובר עם הגיל.

 

במיוחד אצל בנים - הם נחשפים למילים בגן או בבית ספר, מספיק מילד אחד, וזה מתרבה במהירות...

אני מסבירה, כמו שאמרו, שזה מילים של שירותים.

אני גם מסבירה שלא כל מה ששומעים נכנס אלינו הביתה. יש מילים שבבית שלנו לא אומרים. ואם אלו מילים שכן אומרים  אבל הן לא "צנועות" אז רק כשצריך, לדוגמא בשירותים, או כדי להסביר לאמא איפה כואב ודברים כאלה.

כשהילד קצת יותר גדול - אולי כמו הגדול שלך, לא יודעת מה הגיל ומה ההבנה, אני מסבירה שה' נתן לנו פה ולא לחיות, כי הוא יודע וסומך עלינו שנשתמש בו לדברים טובים (שואלת אותם - תנו לי דוגמא לדברים טובים? לברך, להתפלל, לומר תודה, מחמאות וכו'), ה' סומך עלינו שלא נשתמש בו לדברים רעים (לקלל, לומר דברים לא צנועים, להתחצף וכו') אם אומרים מספיק פעמים ומספיק עקביים זה עובר, לבן שלי הצורך להגיד דברים כאלה מדי פעם עבר רק בתחילת כיתה ג (ומילים אחרות.. שהיית יותר מזדעזעת..) אבל עבר.. ולדעתי - לא צריך להתרגש. אצל הבת בכלל לא הופיע, ואצל זה שבגן - מופיע אבל בתדירות יותר נמוכה. ושוב - הסברים.

אם הוא חוזר באותה פעם אחרי שהזכרת לו שלא - אפשר גם להעניש, פחות על המילה ויותר על החוצפה שעושה מה באמא אמרה כרגע לא (אני לפעמים כן שולחת לחדר). אבל אם זה מן הרגל, יכול להיות גם בגלל שזה עובר בגן (גם בגנים דוסיים...), צריך קודם להזכיר.

נראה לי במקום להגיד לילד שלא מדברים על דברים כי הם 'לא צנועים', לומר לו שלא מדברים עליהם בפומבי כי הם 'צנועים', ולכן אומרים אותם רק כשצריך ולא בכל מקום ולא עם כל אחד.. (איזה ניסוח שנוח לכם).

לא ליצור מצב שהילד ירגיש שאסור לו לדבר על נושאים שקשורים לגוף שלו עם אבא ואמא, כי אז במקרה של פגיעה חס ושלום, יש הרבה יותר סיכוי שהוא לא ידבר (מה שגם ככה קורה, וחבל לעודד ולהחמיר את זה..)

אולי זה מוזר אבל כמו שאת אומרת: ״מילים של שרותים״

אני אומרת לילדים שלי להכנס לשרותים עד שהם גומרים להוציא את כל המילים האלה מהפה כי לשם זה מתאים

כך אני מרגישה שיש להם דרך להוציא תא זה אם הם צריכים

מועבר מסר לאן זה מתאים

ובצורה מאוד יפה אנחנו לא צריכים להנות מזה

בדרך כלל אנילא צריכה להתעקש או להכריח הם הולכים או מפסיקים

גם מנסה ״לא לשמוע״ כשאפשר

אבל בגדול מאמינה שקורה בכל מגזר כמו שאמרו פה רק בטח התוכן טיפה שונה...

לא לתת לזה לגיטימציה..
אפילו להגיד שלא יפה לדבר ככה..
אבל לא להגזים עם התגובה...
כל עוד הילד לומד...אם הוא מתחיל להגיד עלייך כל מיני מילים יש לנהוג ביותר חומרה לדעתי

כל הילדים שלנו ניסו בשלב כלשהו לומר כל מיני מילים כאלה. אנחנו מגיבים באופן ברור מאוד, שבבית שלנו לא מדברים ככה ואצלנו זה עבד, לא שומעת בבית כמעט מילים כאלה. בנושאים אחרים זה פחות עובד לנו. הולכים מכות גם כשאני אומרת אלף פעם שאנחנו לא מרביצים בבית. בנושא המילים זה עבד , אולי כי הינו מאוד ברורים בנושא הזה.
אולי היו מקרים בודדים ששלחתי ילד לחדר בגלל שדיבר בצורה מסוימת.
כנראה שהם קלטו שזה ממש לא שייך אצלנו בבית , לא יודעת איך.
לא חושבת שצריך לקבל או להרשות מילים כאלה.
אם הדיבור מופנה להורים , התגובה עוד יותר חד משמעית, כבוד להורים זה בסיסי ולדעתי אסור בשום אופן לעבר בשתיקה על דיבור כזה להורים. וצריכה להיות גם תוצאה לזה , לא רק אמירה ברורה, אלא מעשה מתקן של כיבוד הורים כמו לעזור היום בבית יותר משאר האחים, לבקש סליחה מההורה.
לילד קטן- גילאי שנתיים שלוש, זה לא מתאים, אפשר לקחת לחדר, להראות שאנחנו עצובים, יש גם מקום שההורה השני , לא ההורה שהילד פגע בו , אם הוא נוכח יגיב לילד , יקח אותו לחדר ויאמר, שאמא עצובה מאוד ולא מדברים כך לאמא ונהיה בחדר עד שתבקש ממנה סליחה. העיקר לא להתעלם ולשדר שלא מדברים כך בבית שלנו.

בעקבות הגמילה לפני שבועיים, בן השלוש שלי הגדיל את "אוצר מילים" שלו והוא משתמש בזה כדי להעליב (אתה קקי... ) הסברנו לו שזה מילים של שירותים ורק שם אפשר לדבר ככה. אז הוא הולך לשירותים וקורא לתוך האסלה את כל "הפנינים" שלו ואח"כ מוריד את המים, תוספת שלו, כשהוא יוצא- אנחנו מחפשים מילים נלמדות להגיד. הוא מסתובב בין כל הנוכחים בחדר ואומר להם מילים נעימות

מה שיש לי להוסיף על כל הדברים החכמים של כולם, שהבנתי מבעלי שניבולי פה זה אחד הדברים שעליהם נאמר חוסך שבטו שונא בנו - דהיינו, חמור עד כדי שלפי חכמים מכים על זה (כמובן כדאי שיתקבל על דעתו של הילד, וללא צורך בזה).

מעבירים מסר ברור שלא מדברים ככה.

לקטנים אני אומרת להם שהנשמה הטהורה שלהם מצטערת כשהיא שומעת מילים כאלה.

 

לגילאי העשרה שלפעמים מגלגלים  מילים ששמעו בחוץ על הלשון, אני מבקשת שיפסיקו, ואם צריך, אני מסבירה במילים ראויות מה כוונת המילה הגסה שהם אומרים, ובזה זה נגמר.

כי הפותחת התכוונה לשימוש במילים של שירותים, שרוב הילדים משתמשים בהם סביב גיל גמילה ולפעמים גם בהקשרים פחות מתאימים, אבל לא לקללות או ניבולי פה ממש.
העצות שנכתבו לגבי ניבולי פה בהחלט חכמות ונכונות, רק שלא ברור שנכונות למקרה עליו הפותחת שאלה.

בס״ד

קיבלתי הרבה! תבורכו!

להגיד אתה קקי' זה פשוט כיף ומשחרר!!!

רק אומר שזה נפוץ ובעניי הם בהחלט מבינים שזה מעליב..

אני אומרת בנעימות 'בבית שלנו לא אומרים מילים כאלו' או 'אני לא מרשה להגיד את זה, זה לא נעים'

אם זה לא נפסק, אני שולחת לחדר ואומרת שלא נעים לנו להיות ליד מי שאומר מילים כאלו וכשהוא ירגע ויתחרט הוא יכול לחזור.
עובד ב-99% מהפעמים.

וצריך איזון- לא להתרגש ולהתעצבן מזה יותר מדי ומצד שני- לא להתעלם לגמרי אם זה מפריע.

מזכיר לי שבחופש נסענו באוטו והבנות התחילו להשתעשע ברעיון של ילד עם שמות מוזרים. הן הכריזו, אחת אחרי השניה: "ויקרא שמו בישראל: קקי!" וכולן נקרעו מצחוק מאחורה. וכו' וכו'. הרבה "מילים של שרותים" רצו שם...

באיזהשו שלב גם אנחנו התחלנו לצחוק מהצחוק שלהן והוספנו משלנו, דברים קצת יותר עדינים כמו "נזלת", וכד'....

אחרי כמה דקות הרגשנו שזה עובר את הגבול אז הפסקנו את זה.

לפעמים בשולחן שבת הילדה בת 4 וחצי (הגיל לזה) אומרת כל מיני מילים ובאמת אני אומרת לה שזה מתאים לשרותים ולא לשולחן שבת אז שתלך לשרותים אם היא ממש רוצה להמשיך להגיד את המילים הללו.

 

 

ולגבי מגזרים- אני לא באמת חושבת שזה משנה אם ילד אומר "פיפי" או "קטנים" מבחינתו זה אותו דבר. רק מבחינת המבוכה של ההורה זה אולי שונה, אבל זה כבר בעיה של ההורה, לא של הילד.

 

בקיצור- זה ככה, ובגיל 15 הם לא ידברו ככה, אז כנראה שאין מה להילחץ מזה. יותר מזה- לא כדאי שזה יהפך להיות קלף בידיהם לעצבן את ההורים בשעת הצורך...אז עדיף פשוט לא לעשות מזה סיפור ואם זה לא שייך או מפריע אז לשלוח אותם לחדר או לשרותים שיגידו שם כמה מילים שהם רוצים.

 

ולא נראה לי שזה קשור למה שהן שומעות מאיתנו. באמת שאנחנו לא מכנים זה את זו במילים כאלו...

 

לק"י

ולאחרונה הוא מתלהב כנראה מהמילה "קקי":
"הנה קקי" על לכלוכים למיניהם.
"אכלתי קקי".

משעשע אותי..
אני קולטת כמה הוא גדל פתאום (הוא עוד לא בן שלוש).
ואני מגיבה בלי להתרגש..
וזאת מילה שמשתמשים בה בבית בהקשרים המתאימים.
לא יודעת מאיפה הוא קלט, שזאת מילה "רגישה" כביכול.

בלי קשר לגיל...😆

בהנחה שהם לא מתכוונים לקלל, רק קצת מצחיק אותי או מזכירים את זה בהקשר לא שייך, אנחנו או מתעלמים (זה גיל שהם מגלים את הגוף שלהם), או (נגיד נאמר ליד השולחן) אומרים בנחת שהמילים האלה לא מתאימות לשולחן/ אנחנו לא רוצים לשמוע את המילים האלה כאן.
התעסקות יתר, עונשים, וכו' סביב המילים, רק יעורר יותר רצון לחזור אליהם ולקבל את ה'צומי' שמסביב. ויהפכו את המילים ל'עניין'. אם לא תעשו מזה עניין, ותעבירו את זה כדבר טבעי שילדים עוברים בגיל הזה, הם ימשיכו הלאה גם וישכחו מזה בהמשך.

כמו יעלדרום.
מצוי- שלב ..
אם חריג- ניתן חד פעמי לשים סבון או סחוג..

האמת היא שיש גם מבוגרים כאלו רק שהחברה והבגרות לעיתים מעדנת את התגובות שלהם אז זה פחות בולט.
ראשית, נשמע לי נורא לא להזמין מישהי אחת לחלק מהאירועים. באילו אירועים מדובר? אם זה משהו במסגרת כיתתית אולי כדאי לערב את המחנכת שתעשה שיחה בכיתה עם כולם על החשיבות של ואהבת לרעך כמוך, אולי ככה תגיע ללב שלהן או לפחות לשאר הבנות שנמשכות אחריהן.
שנית, הייתי מאוד מנסה להעצים אותה, לחזק אותה נפשית בעידוד,.מילים טובות ולהיות המון עם יד על הדופק. זה קשה לעבור את מה שהיא עוברת.
עצה נוספת להציע לה להקים "חבורה" של בנות אחרות שלא מוכנות לנהוג ככה באחרות אם הן "המקובלות" אז החברות שלה יהיו חבורת "המתורבתות" או משהו בסגנון, למצוא חברות שיעצימו את התכונות החיוביות אחת אצל השניה ולא ירגישו מקופחות בעקבות אכזריות של אחרות.
יישר כוח גדול על האחריות ההורית ותשומת הלב, הלוואי ותצליחי לעזור ולראות אותה גדלה עם ערכים טובים.

זה אחד הדברים שהכי קשים לנו כהורים.

 

הייתי מציעה לשדך לה את הספרים של חיים ולדר "ילדים מספרים על עצמם".

זה יכול גם לתת לה כלים להקשיב לרגשות שלה ולבטא אותם,

להרגיש שהיא לא לבד ויש הרבה ילדים שמתמודדים עם זה,

גם להסתכל נכון על הסיטואציה החברתית

וגם לנסות להתמודד עם המצב נכון.

 

בגלל שזה ישוב ומן הסתם רוב הילדות לומדות יחד באותה כיתה/שכבה,

כדאי ליידע את המחנכת ולבקש ממנה להקדיש זמן לשיעורי חברה שמתייחסים לערכים האלו.

 

חודש אלול ותשרי יכולים להוות מפתח לשינוי בעניינים של בין אדם לחברו.

 

מעבר לזה - תאמינו בה שהיא חזקה ומסוגלת להתמודד.

 

אולי הייתי מעודדת אותה להתמקד בחברה אחת טובה שיכולה לשנות את כל התמונה.

 

 

נשמע לא פשוט בכלל.

אולי כדאי לנסות לתת לה כלים להתמודד עם זה. לחזק לה את הבטחון העצמי.

למצוא חברה או שתיים שכן מסתדרות ולהזמין אותן הרבה כך שיווצר קשר. 

היה כתוב שם שחבר אחד טוב יכול להוציא ילד ממצב של דחייה חברתית. אז,ממש,חשוב, כבר מגיל הגן, לשים לב שלילד יש לפחות חבר אחד.

כמובן חשוב שתעצימי אותה - כמה היא נהדרת ושיש לה חברות שלא רומסות אחת את השנייה. לפתח את הביטחון בעצמה. להגיד להגיד כמה את אוהבת אותה וגאה בהתנהגות האצילית שלה מול החברות המסכנות האלה שלא יודעות כיצד מתנהגים. זה ישדר גם לסביבה שלה ויהיה לה יותר קל להתמודד מולן.

זוכרת בתור ילדה שלימדו אותי על ''הנעלבים ואינם עולבים''. השפיע עליי כילדה שלא הייתה כ''כ מקובלת..
זוכרת גם שאמא שלי תמד אמרה לי ''אני מעדיפה שהילדה שלי לא תהיה מקובלת, העיקר שהיא תדע להתנהג בכבוד לכל אדם''.

קראי באינטרנט עד כמה התופעה נפוצה
ויש הרבה דרכי התמודדות איתה
לא רוצה לפרט כאן, אין לי עניין לפתוח ויכוח מה נכון לעשות

הילדה בת 11.
היתה לה חברה ממש טובה שמשפחתה עזבה, יש לה עוד חברות פחות קרובות. אבל עדיין היא סובלת מהקבוצה החזקה של ה"מקובלות".

מעבר לזה אולי לרשום אותה לחוג שיש לה בו כישרון שיבוא לידי ביטוי *חברתית* דבר שיחזק לה את האגו!!!
כגון ניגון על כלי נגינה, ריקוד וכו'..
כמו שכבר הציעו לחבר בינה לבין חברות פחות מקובלות ואתם כהורים תדאגו להפגיש בינהן לפעילויות מעניינות דבר שאולי יעורר בנות נוספות מהכיתה להצטרף אליהן.
לא לחכות שהמוסדות החינוכיים יעשו את העבודה אין להם כלים לטפל.
שתי בנות שאני מכירה חוו זאת ולמערכת החינוך לא היה מענה.
במקרה של שתיהן היה מדובר בבנות מוכשרות ומעל הממוצע.

לפני כשנה היינו בסיפור ממש דומה עם ביתנו בת ה12.
זכינו להתייעץ עם חוה סנדרס,מנחת הורים מדהימה
שנתנה לנו כלים כיצד להתמודד ולעזור לביתנו.
היום ב"ה המצב הרבה יותר טוב חברתית וגם הבטחון העצמי של ביתנו השתפר מאד.
ממש ממליצה לך ללכת להתייעץ עם איש מקצוע.

אז קודם כל חיבוק ענקי לך ולילדה הגיבורה שלכם!
הלוואי שתתהפך הכף והיא תהיה אהודה רק בזכות הנועם ואצילות הנפש שיש בה (כך ניכר מדברייך)

הציעו לך רעיונות נהדרים, מדגישה שבאמת חשוב לשדר לילדה ביטחון, להעצים אותה בבית, להרעיף עליה המון חום ואהבה. להעריך אותה על זה שהיא גם משתפת אתכם (לא מובן מאליו, הרבה אנשים קשה להם לשתף ב"מגרעות"), ועל זה שהיא מתנהגת בכבוד למרות ה"חוויות" שתוארו.

דבר נוסף, אולי יש מקום לדבר עם ההורים של אותן הבנות? לבקש אולי מהמורה לרכז את זה, או באמת כמו שהציעו בגלל הגיל הבוגר לעשות שיעורים חברתיים ולתת מקום נרחב ליחס בן אדם לחברו...

ילדות שמתנהגות כך מעליבות וכו' תשמרי מהן מרחק.

מרגישה.

בדור שלפני ימות המשיח. אין לנו בית מקדש. ותחושת החוסר הזה מתבטאת אצלינו

בחוסר שמחה וחוסר חיות. אני חושבת שאין אישה שאינה חווה במידה זו או אחרת את מה שאת מתארת.

אין פתרונות אינסטנט לבעיה, רק המון שיעורי תורה, למידה של משהו קבוע. לי באופן אישי עוזר מאוד ללמוד חסידות.

הרב מיכי יוספי באתר שמיים, הרב אייל ורד בערוץ מאיר, הרב יורם אליהו בערוץ מאיר, נורית איילון הירש המתוקה באתר אשירה. וכל אילו בחינם חינם. אם אפשר אז כדאי גם ללמוד במקום קבוע, לימוד קבוע עם עוד נשים.

אבל כל הזמן לשמוע ולצפות בשיעורי תורה. זה מים חיים לנפש עייפה.

עכשיו אני יודעת שאני נורמלית
אם כי זה עדין לא לגמרי מנחם;)
תודה על ההזדהות.
ותודה לך תיקוןהמידות, אשתמש בהמלצות שלך!

תנסי לקחת לך זמן בכל יום, כשלא נמצאים "מסביבך", ולהתבונן בנינוחות במה שיש לך, מה שכתבת. לחוות את הטוב שבזה. את חסד ה'.  כמה אצית - ומה שב"ה יש. גם להגיד תודה.

 

זה תירגול.

 

אח"כ, לנסות גם תוך-כדי, לשים לב לרגע פה ושם, למה שחשבת עליו לפני כן.

 

ועוד - להתבונן מידי פעם על המגמה הכללית של הכל. הערך של בניית בית טוב בישראל, עם מידות טובות, מעשים טובים, רצון ה'. לא רק "חיים פשוטים ונינוחים".. אדם מחפש משמעות.... בכוונה ה' עשה אותו כך. כי יש.

 

ואז גם אפשר, בהדרגה, לראות בתוך היום-יום, איך כל ניקוי ובישול וטיפול, הוא חלק מזה. כשכל דבר קטן הוא חלק ממשהו גדול וערכי ומשמח, אז הדבר הקטן אינו כבר קטן ושגרה חולפת בלבד - אלא עוד שלב, עוד נדבך, בבנין של משהו גדול ומשח. גם בנין בפנים הנפש, וגם בנין בערך העצמי שלו, הכללי.

כאילו חיה את החיים מלמעלה..

אני לא יודעת בדיוק לענות.

אבל עלו לי שני דברים:

א. אני חושבת שהמצב שלך הוא מצב טוב. כלומר- התסכול הזה הוא בעצם מתנה מה' לדחוף אותך קדימה- אל היעד הבא...בעצם יש לך הזדמנות להתבונן רגע על החיים שלך ולראות מה את עושה איתם מעבר למה שיש בהם עכשיו. הרבה אנשים אין להם את כל מה שיש לך, והעבודה שלהם היא התחזקות במקום שלהם. לך יש הרבה, אז העבודה שלך היא מה לעשות עם זה. 

ב. שמעתי עכשיו שיעור של הרב מיכי יוספי ביוטיוב, ואולי זה ידבר אלייך בהקשר הזה. חפשי"על כל פשעים תכסה אהבה".בעיקר תחילת השיעור.

בית ומשפחה

חיכיתי לכם...

 

ר"ה תשע"ג-

תפילות קורעות לב מתי אזכה להינשא ולהקים בית.?

אני כמהה למקום משלי. ליעוד ולתכלית.

 

ר"ה תשע"ד-

התחתנתי תודה לך רבש"ע .אבל זרש"ק.בני..

כולן מסביבי כבר מצפות -

ואני כעקרה לא ילדה..

 

ר"ה תשע"ה-

מדדה לחלק מהתפילות 

ד' תעזור שיהיה בשעה טובה...

 

ר"ה תשע"ו-

בת השנה בידיים .

הודו לד' כי טוב .

עכשיו יש דמעות וכח להתפלל

ואין אפשרות.

 

כמהה לחזור  לביהכנ"ס 

להתפלל על הכל

מהתחלה...

יש לנו נטיה לשכוח מאיפה הטוב הזה בא. שוכחים להודות. ואז כשחס ושלום יש צרות נזכרים שיש מישהו למעלה שאחראי לכל .
כדאי להתחיל כל יום להודות על הטוב והשפע שקיבלנו. ולזכור לכאוב ולהתפלל על כל עמ"י שזקוק לעזרה ועל השכינה שעדיין אין לה בית.
נראה לי שכולנו נוטים לשקוע במשימות היומיום ולאבד את המשמעות הגדולה והכללית. זה נראה לי טבעי במיוחד כשיש ילדים קטנים שתלויים בנו כל הזמן ולא משאירים לנו זמן לחשוב ולהרגע. לכן נראה לי חשוב כן למצוא את הזמן הזה של אני עם עצמי. זמן של מילוי מצברים כל אחד בדרך שמתאים לו, זמן שמאפשר לנו לחשוב קצת מעבר לעכשיו והרגע. אני מאמינה שכשאנחנו מחוברים לעצמינו באמת אנחנו יכולים יותר להתחבר לקב"ה, להתחבר לחיים, למצוא את המשמעות שלנו בחיים.
וגם בתור אמא מאמינה שכל אמא צריכה למצוא זמן לתחביבים. כל אחת מה שהיא אוהבת. אותי זה מחזיק שפויה וממלא אותי בשמחה.

חייבת לשתף שאני כבר תקופה ארוכה בתחושות משותפות לשלך ואפילו הצפתי את זה לא פעם עם אנשים (ובעיקר נשים) שאני מתייעצת איתן לא מעט.

כרגע, אחרי דין ודברים ביני לבין העולם ובמיוחד שיחות נפש עם ריבונו של עולם הבנתי משהו שאני חושבת שהוא מאוד גדול ואני עוד מעבדת את זה.

לנו הנשים, האמהות, הבשלניות וכו' יש לנו הרבה מאוד כובעים והקב"ה יצר לנו תפקיד מאוד תובעני בעולם הזה מכל הבחינות. בנוסף, הדור שלנו הוא דור אינסטנט, אם תחשבי על זה רגע אנחנו התרגלנו שלהגיע לקצה של הארץ לטיול לוקח כמה שעות במקום כמה ימים כמו שהיה לוקח פעם "מסע" שכזה, התרגלנו שכביסה נקיה זה עניין של לחיצה על כפתור וכך הלאה מי היתה חושבת לחיות בלי מגהץ או לבשל על פתיליה. אז מצד אחד החיים שלנו הרבה יותר נוחים אבל חסרים בעשייה בכלל ופרט כזאת שממלאת את הנשמה ומכאן לעניות דעתי הבעיה בתחושת הסיפוק גם השחיקה של המטלות שהיא גדולה ומגבירה את הקושי.

נכון להיום הבנתי שאני חייבת לחלק את הדברים שממלאים אותי באנרגיה לקטגוריות שיהיה לי קל לאפיין ולזמן אותם כשאני צריכה, נגיד:

לגוף - פעילות ספורטיבית קלה (הליכה/התעמלות/שחייה) עושה פלאים למצב הרוח ויש לא מעט מחקרים שמחזקים את זה. עוד אופציה של חיזוק באמצעות הגוף להכין או להזמין לעצמך אוכל שאת מאוד אוהבת (סלט גדול ומושקע עם כל מיני דברים טובים או מוקפץ, זה לגמרי עניין של טעם) אנחנו נוטות לאכול הרבה פעמים "חבלים" (מלשון "חבל לזרוק את מה שהילד לא סיים אז זאת תהיה ארוחת הערב שלי") לגמרי לא, מגיע לך אחת לתקופה משהו אישי ומפנק רק שלך.

לנשמה- רבנים שאת מרגישה שממלאים לך את המצבור של הרוח, להחזיק בשלוף דיסקים או ללכת לשיעור או אפילו ספר שאת מתחברת.
שוב, רק דברים שאח"כ את מרגישה התעלות רוחנית, לא משהו שגוזל אנרגיה אלא ממלא.

להתחדש- כל דבר שמשנה את המקום שהייתי בו קודם ומחדש בדרך כלשהי אותי, זה יכול להיות טיול משפחתי למקום שאנחנו לא מכירים, זה יכול להיות קניות של חפצים או בגדים חדשים, זה יכול להיות אפייה אם לא היתה לי נגיעה בתחום הזה לפני כן, או תפירה או אפילו צביעה מחדש של הרהיטים בבית. כל מה שקשור בתחושה של "חידוש". אני ממש מכינה רשימה של דברים שאני רוצה לדעת/לעשות ומשתדלת כל.פעם לבחור משהו משם.


יש עוד כמה קטגוריות שאני מנסה לפענח אבל זה בגדול הכיוון, למצוא מה ממלא אותך ולהעשיר את שיגרת היום שלך כמה שיותר בזה.

מקווה שהצלחתי קצת לעזור או לתת כיוון ובעזרת השם הרבה הרבה הצלחה

ואני חושבת שמה שלי נותן סיפוק והרגשה שלא סתם עבר לו עוד יום זה כשאני מצליחה לעמוד באתגרים. כשאני מתקדמת עם הזוגיות עם הסבלנות מול הילדים עם אוכל יותר בריא שהצלחתי להכניס הביתה... וכמובן כל מה שכתבו פה. שיעורי תורה התחדשות במשהו. גם לתרגל חשיבה חיובית עוזר מאד.

מה שממש עוזר לי, במיוחד בימים האלה של חשבון נפש וחזרה בתשובה, זה להפנים ולשנן לעצמי שמה שאני עושה עכשיו זו עבודת ה' שלי, וזה התפקיד שלי בתקופה הזו של החיים.

נכון, אני לא מצליחה להתפלל בבי"כ ולא יכולה לשמוע שופר- אבל אני עם הילדים בשמחה בבית, מברכת ומתפללת איתם מחנכת אותם לאהבת ה',מדברת איתם על חג ושבת ומשתדלת לגדל אותם בע"ה בדרך התורה כמו שה' רוצה. משתדלת לתמוך בבעלי שילמד תורה ועוד ועוד...

כמובן שאני יוצאת ומשקיעה בעצמי כדי לקבל כוחות! מה שכתבתי מתייחס להרגשה הכללית של שמחה בשיגרה ובעבודת ה'.

תודה לכולן על התמיכה והעצות הטובות . אתן מקסימות וזה מחזק מאוד!
ההזדהות שלכן איתי מעודדת ומראה לי עד כמה יש לנו הנשים תפקיד גדול. ולכן איתו באות גם מורכבויות ואתגרים...
בפעם הקודמת שקראתי את מה שכתבן,היה לי קצת זמן וחיפשתי לי שיעור שיחזק אותי. משמיים קפץ לי שיעור במכון מאיר שדיבר אליי מאוד (מודה שלא הספקתי לשמוע עד הסוף....מאותה סיבה מדוברת ) אבל מה שהספקתי חיזק אותי ונתן לי כיווני מחשבה.
מכיון שיש עוד שחשות כמוני, חשבתי לשתף אתכן-

איך נהנים בחיים באמת?/ הרבנית דינה ראפ
ערוץ מאיר-איך נהנים בחיים באמת ? - חוקי חיים

איש מיוחד עם מחשבה חופשית.

נפטר לפני כמה שעות.

לשים 2 טיפות על כפית, יש כפיות חד פעמיות ממש קטנות, ולהכניס לפה שלה כשהיא חצי שוכבת על הזרוע שלך.

סליחה על הבורות...

תודה

מוסיפים קוואקר, אחרי שרותח מנמיכים את האש ומבשלים, צריך לערבב מדי פעם שלא ידבק.

את יכולה לשים חלק מהנוזל מים, אפשר להוסיף לילדים אבקת שוקו או קינמון.

שופכת לסיר, מוסיפה מים ומבשלת, ממתיקה עם דבש

או בלי לבשל- שמה בצלחת עם חלב ומים ונותנת לזה כמה דקות להתרכך

כדאי לקנות קואקר מהיר הכנה, אפשר גם בואקום

 

אני מכינה את זה מיד כשאני קמה ואז מתחילה להתארגן, כך שזה מוכן כשכבר צריך לאכול

אבל עדיין טעים ובעיני עדיף

לק"י

הבן שלי במעון, ואוכלים די מוקדם.
בדרך כלל אני נותנת לו עפ"י בחירתו: פרי, ירק, קורנפלקס, עוגיה וכדומה.

איזה כיף שאוכלים אצלכם כאלה דברים בריאים.
אצלי אוכלים בבוקר שלוש ארבע עוגיות עם חלב.

ואצלנו זו ממש ארוחה באופן יחסי לשאר האנשים
מצחצחים שיניים אחרי ולפני רק שוטפים את הפה במים/מי פה
הילדים שלא קמים (בחירה ואחריות שלהם) לוקחים בד"כ סנדוויצ'ים לדרך או משהו כזה

קציצות ירק - קרות אם אני לא מספיקה לחמם
מאפינס/לחמניות ממלואות - מפשירה בטוסטר אובן

אם יש זמן אוכלים ממש חביתות/ביצה קשה וירקות חתוכים
דייסת קוואקר
לחם מטוגן- אם יש זמן וכוח
אם מכינים פנקייק או קרפ או פיצה ערב לפני אז מכינים כפול שיהיה גם לבוקר.

ולפעמים נותנת שקית עם משהו לדרך- ביגלה או פרי או עוגיה ביתית.

קוואקר דק, טחינה, דבש או סילאן ומים.

מערבבים ולשים ויוצרים כדורים. אפשר גם להוסיף תמרים קצוצים, חמוציות וכד'.

חליטה.

ואח"כ להוסיף את שאר החומרים. לא כדאי לאכול אותו ככה.

בדרך למעון מביאה פריכיות/לחמית... בהמשך אולי יהיה לי כוח לחתוך פירות.