פורום הורות (עמוד 125)

תציעי לו את הצד השני בתנוחת שכיבה כמו הצד הראשון

אם כן, נסי לשאוב כמה פעמים כדי להגביר את כמות החלב ואולי זה יעודד אותו.

מתי שיש מבצעים (נגיד עכשיו) אפשר במחיר ממש טוב.

יש לי סדינים שקניתי שם לפני 4 שנים- הם עדיין במצב מעולה. לא דהה, הגומי חזק- ממליצה!!

הרבה מאוד יצירה חופשית

ובשביל זה צבעי גואש וצבעי אצבעות מעולים!!!

אם תשיגי גליונות נייר גדולים אז ניתן לשים על הרצפה ולהדביק עם סלוטייפ שלא יזוזו,

ואפשר אפילו לצייר עם הרגליים.

או לתלות על קיר ולתת לצייר עם הידיים או עם טושים ולחזק את חגורת הכתפיים.

עם פלסטלינה - 

צייר להם ציור פשוט עם בית, פרח ווכו,

ואת החללים הם "יצבעו" עם פלסטלינה,

לוקחים חתיכה קטנה, מניחים ומורחים בחוזקה עם האגודל.

כמובן שאפשר לעשות יצירה בשלבים ואח"כ להדביק מסגרת של מדבקות ועוד.

אני גומלת בלילה בשלב הרבה יותר מאוחר.

יש ילדים שמסוגלים לעשות את צרכיהם הגדולים בתחתון, והם אפילו לא יבקשו שיחליפו להם...

תמשיכו לנסות בנחת, ורק אם אחרי הרבה זמן הפחד שלו לא עובר - לפנות לייעוץ כלשהו.

(ויש ילדים שפשוט מתאפקים בגן, ולא עושים שם "גדולים", רק "קטנים"...)

לא לכל הילדים זה מתאים,

אבל אצלנו עזר לדבר על זה לפני כן, שכשיצטרכו גדולים, יאמרו לי,

ואכנס איתם לשירותים.

וכשאכן היו צריכים נכנסתי איתם, לפעמים ליטפתי את היד/החזקתי אותה, או חיבקתי,

ועודדתי תוך כדי.

"גיבור", "איזה יופי" ועוד

לגבי גמילה בלילה - חלק מהילדים שלנו נגמלו בשלבים - קודם יום ואחרי תקופה לילה,

וחלק בו זמנית.

זו בשלות של כל ילד.

לי אישית היה נוח בהדרגה,

כי בד"כ היה תינוק/ת בשלב כזה ולקום בלילה פעמיים זה לא היה לי קל.

תמיד הייתי צריכה להעיר אותם גם בלילה לשירותים כדי שלא יהיו פספוסים.

אם את רואה שבמשך היום מצליח להתאפק אפילו 5-6 שעות ולא לעשות,

שווה לנסות לילה.

אבל, לדעתי, אם כל שעה - שעתיים הולך לשירותים,

חבל שיהיו לו חוויות שליליות ותחושת כישלון. זה לא נעים לקום רטוב.

המון המון הצלחה!!!

הלכות חינוך מתחילות בהרגל. "קטן היודע לנענע לולב, אביו קונה לו לולב" וכו'.

ההרגל המופנם, מגיל צעיר, טרם ההבשלה השכלית, יש בו ערך חוויתי בפני עצמו. חינוך אינו רק שיגיע למסקנות בהבנתו.

יש עוד הרגלים מגיל צעיר למדי, הרגלי נקיון, צורת דיבור וכד'. לא רק "דתיים". מי שמאמין שהאמת שבתורת חיים אינה פחותה מזה, ואינה פחות "טבעית" לנשמת הילד מזה - יקנה חוויות יהדותיות בנועם מגיל צעיר.

עם הזמן, נוסף ההסבר, המשלב בהירות-שכל ורגש, לפי השלב בחיים. הרי יגיע גיל שהילד יבחן בעצמו את אוצרותיו. השילוב הזה יעזור לו.

לגבי מה יעדיפו לומר לילד שכיפתו נפלה, דומני שלילד אין כל חילוק בין כך או כך. גם לא חילוק סמוי.

אז מתי נאמר שהילד מאולף ולא מחונך?
מה יעשה את החילוק?

אנחנו לא חייבים להשתעבד לטרמינולוגיה הזו.

אבל אם הכוונה היא, מתי נאמר שאין חינוך מופנם אלא הרגל בלבד (שלפעמים גם זה לא מבוטל ומונע צרות) - 

מסתבר שאם גם כאשר ילד גדל, הוא עושה דברים בתור "מצוות אנשים מלומדה" בלבד, ללא הזדהות רגשית או שכלית - וקל וחומר אם חש ניגוד לדברים הללו בגלל חוסר הרגשה/הכרה - אז חסר בענין של ה"חינוך".

ומה שהבאת משל מהתנהגות של בעלי חיים, מה שנקרא "התניה פבלובית", אחת ההשגות על הנסיונות הללו היא, שבני אדם אינם כבעלי חיים - ולטווח ארוך, התנהלות שכולה מיוסדת על "תרגולת" ללא כל הזדהות, לא תחזיק בצורה אמיתית. החסר יורגש.

א. יש ילדים שכן רוצים כיפה. 

ב . לא מכריחים בכוח לשים כיפה, ומה זה משנה מה לומר כשכיפה נפלה, זה סתם עוד פריט, בעיניי לפחות.

ג. גם אם ילד לא מסכים יש מצבים שהחלטה באה מלמעלה גם אם לא בא לו.  נגיד הרבה ילדים לא אוהבים לבדוק כינים ולא תמיד הם רואים תועלת בזה. 

ד. גם אם ילד בגיל שלוש השתכנע במשהו, בגיל עשר הוא יכול לשנות דעתו ואז גם בגיל 15 וגם אחרי זה. 

אבל הרגל טוב נותן נקודת מוצא ומפחית התמודדות. כמובן שהורים צריכים לענות על השאלות ולהסביר אם צריך

ה. לפעמים רווקים שעדיין נמצאים בתפקיד ילדים במשפחה מורחבת שלהם לא מבינים מה זה ילדים , ויש להם ציפיות ודרישות גבוהות מדי מהורים ומעצמם כשיהיו הורים. כדאי להיות מציאותיים

כמו תמיד בחינוך!

ולא בדיבורים אלא במעשים, ולא כדי לחנך את הילד אלא כדי לחנך את עצמנו.

כי ילדים קולטים הכל, והם קולטים אמת פנימית.

לגבי הכיפה - 

אנחנו אישית לא הערנו לילדים על כיפה שנופלת, הם היו מתרגשים מזה בעצמם.

לפעמים מתעוררים באמצע הלילה כי הכיפה נפלה.

קודם כל, יש ילדים שיותר רגישים לזה, באופן טבעי.

כשהם קטנים ההתרגשות סביב הכיפה היתה - "אמא סורגת לי כיפה"

לפעמים היו בוחרים צבע חוט בעצמם, רואים את אמא סורגת - עכשיו זה קטן, הנה זה גדל...

הכיפה מוכנה!!!!

הכיפה בד"כ מספיק גדולה שלא צריך סיכה והיא לא נופלת בקלות,

זה חוסך נפילות והערות.

דווקא אני חושבת שיש הבדל במינוח ובמשמעות,

לפעמים מספיק לומר עם חיוך - "הכיפה"

ילדים בד"כ שמים לב לבד שהכיפה נפלה, לא תמיד הם פנויים או רוצים להתייחס לכך.

התייחסות מצידנו לפעמים תשיג את ההיפך ממה שרצינו.

ולגבי אילוף/חינוך

ככל שננה להרגיל את הילדים בהרגלים טובים מתוך שמחה ונעימות

הם יהיו מוכנים, לכשיגדלו, להפנים את משמעות הדברים אליהם הורגלו, ובכך יהפוך האילוף לחינוך.

ולמעוניין - בגן העצמאות שבירושלים אכן אסור להבעיר אש.

בתל אביב - לא יודעת.

את מחפשת פתרון ברפואה אלטרנטיבית, אז הומאופתיה יכולה להיות פתרון.

לא בבת אחת, עד שתגיעי לאותו אחד שעושה לו טוב.

אקווזום

אקווס

יש עוד המון, לא זוכרת..

אלו השניים שאני מכירה.

אני חשבתי שכדאי להקפיד על מקלחת יומית כדי שהעור לא יזדהם מלכלוך...

כבר המלצתי על חומץ תפוחים, אבל בעלי משתמש, זה שורף

לא יודעת שמתאים לילד אבל זה באמת עוזר

ראיתי כזאת המלצה באחד השרשורים הישנים...

זה נהיה יותר טוב עם השנים (להרבה אנשים זה נעלם בכלל עם הגיל).

תקלחי אותו עם בלנאום ( או במוצרי רחצה היפואלרגניים אחרים בעלי רמת pH נמוכה) מקלחות קצרות וחמימות.

תכשירים לתפרחת החיתולים כמו baby כיף או בייבי פסטה יכולים ממש לעזור למניעה והקלה על הגירוי,

אם את רוצה משהו יותר רפואי אז אפשר דרמקול.

להלביש בבגדים לא לוחצים, ללא תוויות ומבדים טבעיים (100% כותנה , כדאי להימנע בכלל מצמר!)

השתמשי באבקת כביסה שמתאימה לעור רגיש. 

להרחיק מבעלי חיים ואבק כמה שאפשר.

(בתור ילדה לימדו אותי גם להתרחק מדבק, גירים, צבעים מסוימים, מגע ישיר עם דשא..בחיים לא קראו לי ללוח ביסודי )

אה ולגזור כמה שאפשר ציפורניים, אני הייתי שורטת את עצמי בטירוף...

שיהיה בהצלחה! 

שייכת לחברת פוראוור.

אני יודעת שהיא טובה מאוד להקלה על בעיות עור שונות, גם לכאלו פנימיות יותר וקשות.

שווה לך לנסות לברר אם יש לך בסביבה משווקת של החברה או לנסות פה בפורום?

היא לא זולה, אבל מאוד מאוד יעילה.

אני משתמשת בה המון עם הילדים וגם לנו.

אני קניתי מהם מן "ספריי עזרה ראשונה" לתפרים של הלידה, וזה פשוט לא עשה כ-ל-ו-ם במקרה הטוב (במקרה הרע רק הרע את המצב), וגם שניסיתי פעם להתיז את זה על פצע (אמרו לי שזה עוצר דימום) - אפס. כלום. עלה לי יותר ממאה שקל....

אז המשחה שלהם את אומרת שכן עובדת????

בין שלל המשחות והקרמים שניסינו.

אולי עוזר קצת. אבל לא עושה פלאים אצל שני הקטנים שלי.

יש הרבה מאד חומרים טובים ושימושיים שמייצרים אותם מחומר גולמי שאף אדם שפוי לא היה מכניס לפה.

כמו כן, הוא לא נספג כלל בעור. (למעשה, הוא "חומר איטום". אם תמרחי וזלין על כלי כסף הם לא ישחירו כיוון שזה אוטם אותם לאויר וכך הם לא מתחמצנים).

אמול כבר המון זמן אני משתמשת, ועדיין לא ראיתי ממש שיפור...

ביום רביעי שעבר התחלתי לנסות להוריד את כל התכשירים (כולל הכל) - בינתיים יש מצב שיש קצת שיפור, אעדכן אתכם בהמשך...

אם לא - אולי באמת אנסה לפנות להומאופתיה.

תודה רבה לכולן/ם!!!!

טוב ששפכת, זה גם עוזר, לפרוק קצת

בטח לכן יצא טיפה מבולבל, אז אני מקווה שהבנתי נכון

מנסה לכתוב מה שהבנתי, וגם קצת מה שאני חושבת, בתקווה שיעזור גם לקוראים הבאים, שבטח יודעים יותר ממני.

ביקשת תגובות ממי שהיה במצבך, אני לא שם, אם לא מתאים לך לקרוא - תרגישי חופשי לדלג, אני ממש לא רוצה לפגוע. 
 

פעם הוא היה מחושב עם המזונות, שילם מה שצריך ולא מעבר, לא 'זרק כסף' 

והיום את מרגישה שההתנהלות שלו שונה? יודעת לשים את האצבע על ההבדל בין פעם להיום?

יש לבעלך ילדה בת 22, שעברה איזשהי טראומה והיא מקבלת קצבת נכות ועד היום בחיים לא עבדה.

כשאת משווה את עצמך אליה - זה נראה לך אי צדק בולט, את בגילה עשית כל כך הרבה יותר. למרות שהתנאים שלך היו הרבה פחות טובים...

מבינה את הקושי, אבל זה כך תמיד בנישואין, כל אחד מגיע עם המטען שלו, עם ההרגלים ומה שהוא חושב שנכון וטוב לעשות בכל מצב. 

לא יודעת ממה נגרם ה'פינוק' של הילדים שלו, אם זה הוא או בכלל גרושתו, שבטח מערכת היחסים טעונה ובכל מקרה, לא יודעת כמה זה יועיל להיכנס לזה כי כרגע את מנסה להתמודד עם מצב נתון.

והמצב הנתון הוא שאתם חיים על משכורת אחת, בעיקר, כי את לא יכולה לעבוד, חוץ ממעט בקיץ, ועם זה הילדים שלו באים אליו בדרישות שונות. 

אז קשה לך עם זה, שהתנהלות בבית שלך מחושבת, אבל כשהילדים שלו באים בדרישות, נותנים להם, וזה נראה לך יותר ולא במקום. את באופן טבעי מעדיפה לפנק את הילדים שלך ולא את הילדים שלו.

נראה לי שתמיד מערכת יחסים במצב כמו שלך היא מורכבת יותר. תמיד את ה'אמא החורגת' שצריכה יותר לברור מילים ולא להצטייר כאדם הלא טוב בסיפור. 

ולכן, מערכת היחסים שלו עם הבנות שלו נראית לי יותר עניינו מעניינך. לא יודעת כמה נכון להתערב בזה, כי זה עניינים שלו.

זה נוגע גם אליך, כי אתם מנהלים משק בית משותף, ומה שהוא מביא לה/להם (לא הבנתי בכמה בנות שלו מדובר) יורד מהתקציב שלכם, אז נראה לי שזאת הנקודה שעליה צריך לשוחח.

לתקוף ולהגיד שהיא נראית לך מפונקת, ולא בסדר, וכו' לא נראה לי יעיל, אדם לא מגיב טוב כשמכניסים אותו למצב מגננה. 

חוץ מזה שהחינוך או אי החינוך שלה לא קשור אליך, ובטח לא ל'ילדה' בת 22, מה שאת תאמרי בטח לא ישנה לה יותר מדי. 

אז הנושא לדעתי זה ההחלטות שלכם, כזוג, על מצב החשבון שלכם, והתקציב המשפחתי. 

ושם הייתי מתמקדת, ומנסה מאוד שזה יהיה רק שם. 

שאני מבינה שאתה רוצה לפנק את הילדים שלך, אבל מאחר והמשאבים שלנו מוגבלים צריך לעשות את זה בצורה מחושבת, כמו שעשינו פעם, כששילמת מזונות. 

כשילד גדל הצרכים גדלים, ותמיד הורה רוצה לתת הכל לילד שלו, אבל ב"ה יש עוד ילדים בתמונה, וגם אותם צריך לקחת בחשבון. גם להם מגיע.

קשה שבזמן קושי המחשבות שעולות הן על פרידה, זה כאילו הכי קל, לצאת מהמצב הכואב. לא להתמודד איתו.

אבל בזה יש לי טיפה יותר ניסיון, ואני יודעת שהמחשבות האלה רק מורידות אותי. הן לא עוזרות לי לבנות את הקשר, ולא לנהל שיחה איתו שיחה שתוביל לאיפשהו, ואפילו מקשות עלי לבטא את עצמי כמו שצריך. 

כי אני מתחפרת בכאב ובקושי שלי, ובבאסה שבמצב, במקום לאזור כוח ולנסות לשנות.

אני בטוחה שהיו לכם מספיק סיבות טובות להתחתן. בטח עם כזה סיפור רקע, ההחלטה בטח לא הייתה הכי פשוטה.

ובכל זאת התחתנתם, ואני בטוחה שכשתצליחי לצאת מהתסכול שבמצב הנוכחי תיזכרי למה. כשאת מסתכלת בתמונות של החתונה שלכם גם הלב שלך מתרחב קצת? את נזכרת בתחושות שהיו אז, בדברים הטובים, באהבה?

מצליחה לחשוב גם הלאה, על הקשר שהיה, על האושר כשנולדו הילדים, על ההתמודדויות ביחד עם כל הקשיים שהחיים זימנו לכם?

מהנקודת מוצא הזאת אני מצליחה להתחיל לבנות משהו, לפתור את הפלונטר שאני מתמודדת איתו עכשיו, ולבנות משהו טוב חדש. 

הרבה הצלחה. 

בהצלחה בכל מקרה..

את פשוט אצילית!

נותנת מעצמך לילדים שלך ולבעלך, עם כל מה שכרוך בכך!

את מחנכת את ילדייך לחיים עצמאיים וטובים באמת,

הם רק ירוויחו מכך בעתיד, כשיקימו בתים משלהם.

בעלך מתמודד עם כמה יחסי תקשורת מורכבים מאוד - 

הגרושה והבת הגדולה.

נראה שהוא סחוט כלכלית ונפשית.

זה לא פשוט להרגיש שהשני מקבל משהו שמגיע בעצם לך או לילדים שלך,

אתה חוסך מפת לחמך והשני מבזבז במחי יד מה שחסכת בעמל רב.

וזה לא פשוט כי את לא האמא של הגדולה, וזה לא תפקידך "לחנך" אותה,

ולהציב לה גבולות,

כמו שאמרתי את אצילית! 

את גיבורה ממש!!!

אין לי עצה מעשית איך להתמודד עם הוצאת הכספים,

אך אולי את ההרגשה הזוגית אפשר לשפר

על ידי שיחה על הדברים.

אולי תראי שגם לבעלך המצב לא קל ולא כמו שהוא היה רוצה שיהיה.

וכמובן - תפילה לבורא עולם

שיאיר את עיניו לראות את המצב, ולעשות את השינוי הנצרך.

חזקי ואמצי!

שיש לך כיוון נכון

והמצב בעייתי- על אף שהוא גם מורכב.

יש צד ג' שיוכל להעביר לכולכם חוות דעת??

יש לך טענות

בעלך רואה את העניין- סביר להניח- בראייה שונה

לכו למישהו שמקובל על שניכם- 

והוא יאמר לכם איך הוא רואה את התמונה

כי זה בערב וכי מצטלמים, וזה גם לקהל מורחב יותר.

הכל די בזול.

אצלנו הבר מצווה היתה מיד אחרי החגים, וכמו שאת מתארת, בשתי פעימות .

אז כיבסתי את בגדי השבת לאירוע ביום חול (עשינו קידוש לקהילה ושבת משפחתית מצומצמת לסבתות וסבא, ועליה לתורה עם סעודה בשבוע שאחר כך).

אבל אם ממילא את קונה לחגים, תקני 2 חליפות בגדים במבצעים.

אם יש לך בנות- אפשר למצוא שמלות מהממות ב30-50 שקל באיביי.

שווה את התצוגת אופנה וזה גם בגדים שנשארים למשך העונה.

ב"ה הולך ממש טוב.

אני חושבת שא' כל זה מה שאת משדרת לילד.

אני מבינה מאד את הלחץ שלך, רוצים כבר להיות אחרי וצריך המון סבלנות.

עם זה את צריכה לבדוק קודם כל באמת שהילד בשל לכך, ואם החלטת שכן את צריכה לתת בו את מלא האמון, להחליט בתוכך שהוא יכול ומסוגל וממילא לשדר לו זאת- ברגע שמורידים את הטיטול אז לגמרי, עד הסוף.ובלי לחץ!

מסבירים לו יפה שהוא כבר גדול ועושה בשרותים, כמו ילד גדול, וכל פעם שהוא עושה- יקבל עדש או פרס אחר קטן, זה מתגמל ומעודד אותו.

כמובן שכדאי לקנות ישבנון לאסלה (בחנות למוצרי תינוקות בדר"כ) שמקל מאד על ההתרגלות של הילד וגם יותר ידידותי ובטחוני ופחות מפחיד ומאיים.

ועוד משו- ברגע שהחלטת שהוא בשל ומבחינתך הוא גמול אז גם כשקורה והוא מפספס לא להתרגש מזה, לא צריך לדבר יותר מידי ולא לשדר לו לחץ ועצבים. פשוט לנקות בשקט, לומר לא נורא ולא קרה כלום ופעם הבאה תעשה תגיד לאמא כשאתה צריך ואמא תיקח אותך לשרותים ותקבל עדש!

בהצלחה!!

א. לחץ מצידך לא יעזור. פשוט תנסי לשחרר לגמרי. גם אם יגיע לגן עם טיטול לא יקרה כלום. יש הרבה ילדים עם טיטול בתחילת גן 3. מאז שגן 3 נכנס לחינוך חובה הסייעות מחויבות לטפל גם בטיטול, מה לעשות.

ב. קחי בחשבון שגמילה זה לא "זבנג וגמרנו". יש ילדים שכן, ויש ילדים שגם יקח להם כמה חודשים עד שבאמת ילכו לשרותים כל פעם שצריכים. אז תאזרי בסבלנות...

ג. מה יקרה אם יסתובב בבית בלי טיטול ובלי תחתונים? שיסתובב יום יומיים ככה- מדי פעם תשאלי אותו "יש לך פיפי?" ותזכירי לו שאם יש לו אז שילך לשרותים ואם יעשה בשרותים- יקבל פרס. אבל אם מפספס- אל תתעצבני...תגידי משהנו בסגנון "הפיפי יצא פה במקום בשרותים. חבל..בפעם הבאה תעשה בשרותים ואז תקבל פרס".

העיקר- אל תשדרי לו שהוא לא בסדר, ואל תשדרי לחץ מהענין. רק תעודדי ותאדירי את ההצלחות (אתה שומע אבא? היום X עשה שלוש פעמים פיפי בשרותים!! כל הכבוד!!). 

אגב- זה שהוא עושה ומיד מוריד זה טוב. זה שלב אחד לפני גמילה. זה שלב שבו הוא מרגיש שעושה וזה מפריע לו. השלב הבא זה להרגיש לפני שעושה.

אז בהצלחה!! ובנחת...

ככה הוא לא מתבלבל, תקני לו כמה תחתונים עם ציורים שיתלהב ותכיני את עצמך לפספוסים לרוב.. 

תקחי אותו בעצמך לשירותים כל כמה זמן, תני לו לשבת וכדאי כמה שפחות לשאול אותו "יש לך פיפי?" כי התשובה כמעט תמיד תהיה לא. פשוט לומר לו "בוא הולכים לעשות פיפי" אם את נתקלת בסירוב, תעשי מזה משחק.. אני אגיע קודם, אני אוריד את המים.. ואז אולי הוא ירצה בעצמו.. גם כמו שכתבו פה ספר בשירותים זה מועיל.

חשוב מאוד להצטייד בהמון המון בגדים ספייר.. זה מוריד מהלחץ של הכביסה.

בהצלחה! ולנשום עמוק- זה עובר מתישהו

אני קצת נחרצת בנושא הזה אז סליחה מראש..

תנסו לשכוח את מה שלימדו אתכם עד היום אנשים עם אינטרסים כלכליים (פסיכולוגים, חברות הטיטולים וכדומה)

אני אמא לחמישה (גמולים, הקטנה בת שנה ועשרה חודשים, שנגמלה לפני חודשים) ומעורבת בגמילות של ילדים גדולים עם לקויות קשות (ברמה של תינוקות ממש).

לגמילה אין שום קשר לבשלות!! 

אני אחזור על זה: לגמילה אין שום קשר לבשלות!!

גמילה זהו תהליך מוטורי-התנהגותי שבו הילד לומר לעשות את צרכיו במקום אחר ממה שהוא הורגל עד עתה.

זה כל הסיפור. השרירים של הסוגרים הם פשוטים מאוד בצורת מעגל והם נפתחים ונסגרים לפי שליטה נרכשת של הילד.

בע"ח לומדים לשלוט בסוגרים לאחר מספר ימים (תלוי בסוג).. עכשיו תשכנעו אותי שילדינו פחות חכמים מהם..

כשנכנסים לגמילות בגיל מבוגר (מעל שנתיים וקצת) לפעמים ילדים מתחילים להסתבך עם זה.. סיבוכים שלא קיימים בגמילות מוקדמות יותר (שנה וחצי)..

לפעמים ילדים מסתבכים עם גמילה בלי קשר לגיל שלהם ולא צריך להכליל מהם על השאר (אודיה). סביר להניח שהחמוד היה מסתבך איתה באותה מידה בגיל שלוש ואז זה ממש לא נעים למשוך גמילה בגילאים אלו.. דווקא עם המסתבכים כדאי להתחיל כמה שיותר מוקדם..

לפותחת השרשור, תורידי לחץ.. ככל שלך לא יהיה אכפת מהגמילה והוא יבין שזה לא נושא ביניכם הוא יצליח ללמוד את המיומנות. ברגע שזה נהפך לנושא שחשוב לך אנו מתחילים לערב פסיכולוגיה ומתחים בין הורים לילדים. תתייחסי לזה כאילו את מלמדת אותו לגזור במספריים/לרכב על אופניים.. אנחנו לא באמת כועסות כשזה לוקח להם קצת זמן.. עם לחץ או בלי זה ייקח את הזמן שלו.. אז למה לערב רגשות שליליים..

אשתף בסיפור אישי, כשבני היה בן שנה וחצי הוא הוריד את החיתול מעצמו מטעמי נוחות ואני קפצתי על המציאה.. הגמילה לקחה זמן ונכנסו לחורף.. היה שבוע גשום מאוד והבגדים לא הצליחו להתייבש בתוך הבית (קניתי כמויות..).. נכנסתי ללחץ אדיר לקראת סוף שבוע וביקשתי מבעלי שלא יחזור בחמישי בערב בלי מייבש בגדים איתו.. וכך היה, בעלי הצדיק חזר עם מייבש כביסה.. באותו רגע מפלס הלחץ ירד לאפס ואמרתי לו, "חמוד אתה יכול לפספס מעכשיו בלי הפסקה, זה לא מפריע לי בכלל" (תוך שעתיים יש מכונה מכובסת ומיובשת).. החמוד באמת הקשיב (למפלס הלחץ שלי) והפסיק באותו רגע לפספס בכלל.. הגמילה נגמרה באותו יום (הוא כבר היה בן שנה ועשרה חודשים).. רק אז הבנתי בכמה לחץ אני הייתי ואיך זה השפיע על

הגמילה של בני.. סתם נקודה למחשבה..

יצא ארוך..

בהצלחה..

לפעמים זה יוצא מעולה בגיל שנה וחצי ולפעמים זה לוקח חודשים..

אין כללים בזה.

לפעמים גמילה של ילד בוגר לוקח יום ולפעמים שנים (מריחות צואה וכדומה)..

ועדיין חושבת שאין קשר לבשלות. 

יש קשר למוכנות הורית בלבד.

אני אף פעם לא משכנעת לגמול, זה צריך לבוא כשלהורה זה מתאים במכלול השיקולים.

החמוד שלך שלא הצליח להיגמל מהר היה עושה את זה בכל גיל שהיית מורידה לו.. 

אם תקשיבי לסיפורים מסביבך תשמעי סיפורי גמילה מהירים/קשים בכל בית.. אנשים נוטים לקבוע כללים לפי הניסיון האישי בביתם.. וזה לא ממש נכון..

אין בכלל ויכוח.. ואני לא מנסה לשכנע אותך..

הורה צריך לעשות מה שמתאים לו. אם מתאים לך לחכות לגמילה כשהילד רוצה זה נהדר.. 

אני האחרונה שתגיד משהו..

וממליצה לכל ההורים לעשות בדיוק מה שמתאים להם.. כך ההורות יותר בריאה והתקשורת עם הילדים יותר טובה..

מטרתי הייתה לחשוף את ההורים לעוד גישה וכל אחד יעשה מה שמתאים ומתחבר לאופי שלו, בלי קשר ל"נכון" ו"לא נכון".. כי זה לא שייך בחינוך ילדים.

להושיב את הילד על האסלה הפוך- עם הפנים למכסה האסלה, ולתת לו לורד מחיק לצייר על המכסה... אומרים שזה עוזר

אין לי ניסיון עדיין עם ילדים בגמילה, אבל בכל זאת...... אומרים ...

בהצלחה! 

וגם ממש חשוב שלא תשדרי לו שהוא לא בסדר או עצלן!!

וכמו בהרבה תחומים- יכול מאוד להיות שברגע שתפסיקי לשדל, זה יקרה דווקא אז.

הלחץ שלך בענין לא מוסיף כלום. להפך- רק גורם לו להמשיך בסרוב.

תרפי לגמרי וזה יבוא.

עוד לא ראינו ילד בכיתה א' עם טיטול...

ואגב, יכול להות שזה קשור לזה שהוא בכור. 

הילדים הבאים במשפחה כבר רואים איך הגדולים עושים בשרותים וזה מלמד אותם באופן טבעי לגמרי. 

בגן בגיל הזה הם מודעים לעניין שיש ילדים שעוד לא גמולים..

גם הבן שלי עולה לגן ועוד לא גמול 

הוא יהיה מההכי קטנים שם.. ובתכל'ס אני לא דואגת... נגמול אותו בחופש..(הקצת זמן מהמעון...)

מטבח, חול קינטי, פאזלים, בובות ששמים על היד, עגלה,ספרים, השחלות של מקלות, פונפונים, מקלות גפרורים ועוד לתוך קופסאות עם חור.., קוביות, לגו, כדורים, תיק רופא, בצק, תיקים ומטפחות, משחק זיכרון, לוטו, יצירות למינהן( צבעים, טושים, דבק, טושטוש, נצנצים), מיקסרים ובלנדרים עם בטריות ששמים בפנים מים וסבון ועושה קצף לשחק עם הכלי מטבח...

לוח מחיק, חוברות צביעה, קלפים, קפלות, בובות, ספרים.

עד שהדיו מתמוססת כולה אל החלב.

יש אחד שקוראים לו בלנאום...

שמתי לבן שלי כשהיה תינוק והיה לו את הקשקשים האלה... וזה לא חזר לו.

אז אולי זה יעזור לך גם...

החשודים המידיים - מוצרי חלב.

יש טיפול הומאופתי.

לפעמים זו פטריה. (כמו במקרה שהיה לנו)
אחרי שנמאס לי, הלכנו לרופא קיבלנו משחה, מרחנו כמה שצריך, ומאז ב״ה לא חזר.