היוש, אני תלמידה בכיתה יב' כמעט בת 18 וזה משהו שכתבתי לעצמי. מכיוון ואני ילדה מאוד סגורה אני לא מסוגלת לפתוח את זה עם מישהו פנים מול פנים, ואני גם לא רוצה שמישהו שאני מכירה ידע, אבל אני בהחלט צריכה פידבק. אני לא באמת מכירה את הפורום הזה, הגעתי אליו במקרה, ואני חושבת שזה יהיה ממש נחמד לפרוק משהו לראשונה ובאנונימי. תרגישו חופשי לכתוב הכל, גם אם לדעתכם אני סתם ילדה מטומטמת ומגזימה, אני מאוד מעריכה כנות ואני אקבל כל דבר באהבה ואעריך כל קריאה וכל תגובה.
תודה
לא, אמא שלי לא מתה חס וחלילה, אבל זה לא אומר שיש לי אמא.
אמא שלי לא החסירה ממני דבר, היא תמיד דאגה לי וקנתה לי כל מה שרציתי. אבל דבר אחד היא כן החסירה ממני- אמא. אמא שאכפת לה, אמא שדואגת, אמא תומכת עוזרת ומייעצת שכולם כל הזמן מדברים עליה ואני אף פעם לא הבנתי על מה לעזאזל כולם מדברים.
אמא שלי גידלה אותי בהמון אהבה ודאגה, אבל מתישהו בכיתה ז משהו התחיל להתחרבש שם... ואני לא מאשימה אותה! הייתי ילדה מגעילה, אגואיסטית, שנאתי את כולם, שנאתי את עצמי. הייתי נועלת את עצמי בחדר ולא יוצאת, לא לומדת ולא עוזרת, ולא עבר יום שלא קיבלנו טלפון מבית הספר על כמה שאני ילדה חרא. אז כן, הייתי ילדה חרא, אני מודה, ואני לא יכולה לצפות ממנה לאהוב אותי אם אפילו אני לא אהבתי את עצמי.
אבל היא לא הייתה שם בשבילי אף פעם, היא אף פעם לא שאלה אותי מה קרה. זה נראה כאילו לא עניין אותה שהבת שלה בת ה12 מייחלת למוות כל יום וכל דקה. לפעמים אני משתגעת איך זה לא עניין אותה? ואז אני מרגיעה את עצמי כי היא בכלל לא ידעה.. אז הכל בסדר לא? מה זה משנה אם במשך שנתיים היא לא טרחה לשאול? וגם במקום לשאול, היא דאגה כל יום לספר לי כמה אני חרא, כאילו אני לא יודעת כבר..
מתישהו בכיתה ט' יצאתי מזה, אני לא יודעת איך ובאיזה כוחות, אבל לגמרי לבד החזרתי לעצמי את הרצון לחיות.
בכיתה י' האשמתי את עצמי בהכל, שנאתי את עצמי על זה שבגלל שהייתי ילדה חרא לאמא שלי כבר לא אכפת ממני, הערצתי ואהבתי אותה בכל ליבי.. ניסיתי להתקרב ולשתף אותה כמה שאפשר, גם בדברים הקטנים.. אבל התגובות שלה היו "אין לי זמן אלייך" "את רואה שאני עסוקה" או שהיא הייתה בטלפון שלה עם חברות ולא הקשיבה.. היחס שלה היה זהה ליחס של אז, היא כל הזמן דאגה להגיד לי מה לא בסדר בי.. למרות שאני יודעת שמכיתה י' הפכתי לילדה טובה, חייכנית, לא מעשנת ולא שותה(עד היום), ואפילו הצטיינתי בלימודים.
מתישהו הפסקתי להתאמץ, הקשר פחות או יותר השתפר, אבל היה מלווה בריבים יום-יומיים, שאמנם אופייניים לריבים של אמא ובת בגיל ההתבגרות, רק שאצלנו היו רק ריבים ושום דבר מעבר.. והמון פעמים הם קצת עברו את הגבול. לאט לאט כבר הפסקתי להתרגש מהם והתחלתי להתרגל.
בתחילת שנה(יב) החלטתי לשים לזה סוף, ואחרי ריב מטופש שהתגלגל בעקבות הגירושין של ההורים, אמא האשימה את אבא והכל בסופו של דבר כמובן נפל עליי, כמו תמיד אני האשמה. אחרי הריב הזה אמרתי לעצמי ולה "דיי". היא עשתה צעד מאוד בוגר וחסמה אותי בווטסאפ, אני חסמתי אותה מחיי. מאז אנחנו לא מדברות.. משהו כמו ארבעה חודשים.
אבל אני לא מתכוונת להשלים איתה, וזה ממש לא מטינה, ממש ממש לא, אני לא שומרת טינה, אני גם משתדלת שלא לשנוא ורק לתת אהבה, למרות שלפעמים קצת קשה לי. אבל אני מאחלת לנו שלא נשלים בחיים, פשוט כי ככה רע לי אבל הרבה יותר טוב לי.
נכון, אני נשמעת חרא ילדה, אולי אני בעצם כן כזו.. אבל אני לא רוצה אמא! אני כבר כל כך מאוכזבת, כל כך פגועה מאנשים וכבר אין לי אמון כמעט באף אחד. אני לא חושבת שהיא יכולה פתאום אחרי 6 שנים להיזכר בי ולהיות לצידי כשקצת יותר קל לי, הרי שהיה לי קשה- מי היה בשבילי? אף אחד!! הייתי לבד. ומאז אני לבד. לא כי אני באמת לבד, אני לבד כי אני בוחרת להיות לבד, ולפעמים אני גם מרגישה ככה. לפחות משהו אחד היא כן לימדה אותי.
כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שזה יעבור מתישהו, הרי אני בת 12 ואני צריכה אמא לצידי.. הייתי בטוחה שכשאגדל אני לא אצטרך אותה יותר.. אבל זה שקר, היום אני כמעט בת 18, אמנם עדיין צעירה.. אבל חשבתי שזה גדול ושאני אהיה מספיק בוגרת בשביל אמא, לצערי.. טעיתי. אני צריכה אמא, לעזאזל אני צריכה נואשות אמא, אני מייחלת לאמא שיהיה לה אכפת, שתתן לי חיבוק אימהי ותגיד לי שהכל בסדר והיא איתי לנצח בכל מצב.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם כן הייתה לי אמא שהיה לה אכפת, אולי היה לי קצת פחות קשה אז, או היום.. אבל שוב, אמא יקרה, אני לא מאשימה אותך, אני מאשימה את עצמי בהכל, הייתי חרא ילדה, אני מצטערת. למרות שאני יודעת שאף פעם לא היה לך אכפת ובטח גם לא יהיה, בכל זאת אני מבקשת סליחה על זה שאני לא אוהבת אותך, למרות שבטח לא אכפת לך..
.