יש לי ילד מתוק בן שנתיים וחצי. הוא מתפתח יפה, מדבר יותר ויותר, אוהב ללמוד דברים חדשים. הוא גם ילד חם.
אבל מה, הוא זז המון! תמיד היה ככה.
בבית הוא מסוגל לשבת איתי לקרוא ספר גם 20 דקות, אחרי שהוא עשה כמה סיבובים ושיחק בכמה משחקים.
הוא הולך למעון ל3 שעות. הגננות אוהבות אותו ב"ה, אבל הן אומרות שהוא משחק יפה, אבל לא יושב בזמן תפילה,
או בזמן מפגש. הוא הולך לשחק, אבל המפגש לא מעניין אותו. מצד שני הוא חוזר על השירים שהוא שומע, למד לתת צדקה וכו'.
הוא גם מדבר עם הגננת, מספר מה הוא רואה.
העניין שהוא לא יושב קצת מדאיג אותי. בשנה הבאה הוא ילך בע"ה לגן עירייה ושם יהיו כבר מפגשים יותר ארוכים, ודרישות יותר גבוהות.
האם עם הזמן ילדים אנרגטיים יותר מסוגלים לשבת?
אני רוצה לשבת וללמוד איתו יותר מעכשיו, מצד שני יש לי עוד תינוקת קטנה שגם צריכה טיפול ויחס.
כמה כדאי לשבת איתו כדי להכין אותו לגן?
אם יש למישהו ניסיון עם התופעה אשמח לשמוע.
תודה רבה על התשובות!
שואלים .
במיוחד שיש מטפלות במעון שאומרות שילדים אחרים כן יושבים למפגש.
ויש גם אחת שאמרה שהבת שלה בגן והיא לא יושבת למפגש ושלחו אותה לבדיקה בהתפתחות הילד.
אז זה הבכור שלי ולא הכל מובן. בגלל זה שואלים.
נפש חיה, אשרייך שאת שופטת לכף זכות!
כל ילד הוא שונהנפש חיה.יש לי ילדה בת 5+ אנרגטית (מגיל 0) ושובבה מאוד.
מצד שני היא מאוד חכמה וסקרנית ומאוד אוהבת ללמוד.
אז כשיושבים ולומדים משהו/ שומעת סיפור חדש/ דבר מענין- היא מרותקת!
היא יכולה גם לשבת יפה מאוד ולכתוב, לצייר, לגזור.
יש פעולות שהיא עדיין "זזה" ו"קופצת" המון. בעיקר באוכל (כי היא לא ממש אוהבת לאכול) ולפני שינה (גם לא אוהבת לישון)...
היא האחרונה שתסיים לאכול והאחרונה שתירדם- גם אם תהיה הכי עייפה!
זה אופי סוער כזה ומאתגר אותנו בתור הורים.. אבל מבורך בהחלט!
ושוב- כשיש משהו חדש ללמוד- היא תשב בשמחה!
(אז אני חושבת שזה גם תלוי בגננת/ במורות שיהיו לה. מקווה שיעניינו אותה וילמדו חומר מענין וחדש כדי שהיא תלמד כמו שצריך)
לא יודעת אם זה אצל כל הילדים האנרגטיים...
אבל אצלנו - זה ככה.
בהצלחה רבה וגידול קל ונעים!
מרגישה צורך לתת לזה מקום, להתייחס לזה.
הם כבר לא תינוקות.
מצד שני לא מבינים את משמעות המוות- וטוב שכך..
אשמח לתובנות
שנתיים וחצי - שום דבר.
בן 4. ליום השואה: כשהיהודים היו בחוץ לארץ, בגלות, לפני שה' עזר לנו לחזור לארץ, אז היה זמן שהגרמנים הרעים הרגו הרבה יהודים ועשו להם צרות. שנזכור אותם, עשו צפירה ביום הזה ועומדים בצפירה. כך גם יודעים כמה צריך להגיד תודה לה' שאנחנו בארץ שלנו, ויש לנו צבא שלנו, חזק, שהגויים מפחדים להילחם נגדו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל,אפשר לשלב עם סיפור יום העצמאות. אפשר לספר קצת "היסטוריה" של עם ישראל, בקצרה, מ"לך לך" לאברהם אבינו.. ואז כשמגיעים לקום המדינה, מספרים שהיו מלחמות שניצחנו בהן, אבל גם נהרגו חיילים כדי שאנחנו נוכל לחיות בארץ ישראל. ולזכור אותם, קבעו שביום הזה תהיה צפירה, כנ"ל. ושכך גם יש לנו תודה אליהם, ושהם מאד חשובים אצל ה', כי נלחמו בשביל עם ישראל.
זה משהו אחר.
גם לקטנצ'יק צריך להגיד, קצת לפני כן, שעוד מעט תהיה צפירה, להמחיש לו איך זה נשמע - ולומר לו שהגדולים עומדים אז בשקט (להמחיש גם). אם תרצה, אתה יכול לעמוד גם. אם לא, אז לא...
כמובן, כשמגיע, לחייך אליו: הנה, עכשיו, שומע?...
בגנון שלנו הילדים בני שנתיים, אנו מדברים איתם על השואה בדרך שתובן להם ולא תפחידם.
"פעם בארץ רחוקה-לא בארץ ישראל, היה איש רשע מאד היטלר (מזכיר את סיפורי אנטיוכוס, המן ופרעה) שרצה לעשות רע לע"י שהיה בגולה-לא כמונו בא"י. לילדים ההם לא היה אוכל, לא היה בית, לא היו הורים, לא היו צעצועים וספרים כמו שיש לנו, לא גן וחצר עם דשא שמש ופרחים.הילדים שהיו שם היו עצובים מאד,כי לא היתה להם מדינה עם דגל כמו שיש לנו ולא צבא וחיילים שישמרו עליהם כמו שיש לנו ובצפירה אנו עומדים וחושבים על הילדים העצובים וכמה טוב לנו שאצלנו זה לא כך(הרחקה מהם להרגעה, וגם הכנה ליום הזיכרון בו אנו מדברים,חושבים וזוכרים את "החיילים שנפלו" בלי להסביר מה פרוש נפלו והרי גם הם נופלים וקמים)
וכמובן מדגימים את העמידה. לא להאמין איך הזעטוטים הללו עומדים דום ברצינות ובכובד ראש שתי דקות תמימות.
כשהבת שלי הייתה קטנה, הייתי מתחילה מסיפור הפורים (בדיוק היא למדה אותו לפני חודשיים), ואז הייתי עוברת לנאצים שגם רצו להשמיד ולהרוג...
אינם מובנים להם כלל (בני שנתיים). לא "ארץ ישראל". לא "גולה". לא מדינה. ואם אומרים "נפלו" ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אז הם בכלל מתבלבלים..
אכן, הם מבינים מההסבר הזה, שהיו ילדים עצובים בלי אוכל ובית וצעצועים וכו' ושטוב לנו שאצלנו זה לא כך.
אבל מה הענין שילדים קטנים "יבינו" דבר כזה?
אלא מה? שיש נטיה - חיובית ביסודה - שכל מי שמתעסק עם איזה גיל, רוצה "לחנך" באותו הגיל. אבל צריך לראות למה שייך ולמה לא. בשלב זה, אין צורך לספר להם על "ילדים עצובים". שישמחו...
הבת שלי אתמול התלוננה לנו בצפירה: אני לא אוהבת את השיר הזה!
ואילו לידה הבן (6) עמד בצורה רצינית מידי, שקצת הפחידה אותי.
לרגע לא הבנתי למה השם שלי מופיע תחת תגובה שלא זכורה לי
כשאומרים יזכור לנשמות בבית הכנסת נהגו לעמוד.
כשרב/הורים/סתם זקן עוברים אמורים לעמוד.
כנראה שלתת כבוד על ידי עמידה זה מנהג יהודי לגמרי. ומי ראוי לכבוד הזה אם לא אנשים שמתו על קידוש השם?
א. כמו שכתבו, בוודאי שלחלוק כבוד ע"י עמידה זה מנהג יהודי. קמים בני ס"ת, הורים, תלמיד חכם.
ב. לדעתי, אין כל ענין להגיד תהילים וכו', דווקא בזמן הצפירה.
יש לפעמים כאלה, שבמשך היום מזדמן להם ביטול תורה לא מועט.. ודווקא בעת הצפירה פתאום חרדים מזה...
לא מזיק לעמוד קצת בשקט, ולעשות "חשבון הנפש" הלאומי, מי מסרו נפשם, על מה מסרו נפשם.. וכו'.
ג. גם אם כל עם ישראל היו מחליטים שברגע אחד הם מרימים יד ביחד.. מצד ה"ביחד", לדעתי המלאכים היו רועדים מזה...
יש בשו"ת הרשב"ש (שמעתי בזמנו מהר"צ טאו שליט"א) שאלה על מקום שהיו זורקים פיסות נייר בעת לוויה. כמובן, מצד עצמו חסר כל טעם. אמר לא לבטל - כי עושים את זה משום כבוד המת. כלומר, יודעים מה מתכוונים לבטא.
אלא מה? אם אתם עושים כי "כך אמרו לכם" מי שאתם נוהגים לפיהם - אז אין כ"כ מה להתווכח. ללכת לפי רב שקובעים, זה גם חשוב..
דווקא ציבור שטוען טענה כזאת סוחב המון מנהגים לא יהודיים. שמות גרמניים לדוגמא כמו גיטה ווולף, היו מאוד נפוצים בימי ביניים בגרמניה ולא רק. או לפנות לה' התברך באוקראינית מסיבה לא ברורה - מילה "טאטע " באה משפה אוקראינית.
אצל חסידים גם שמעתי בשולחן שבת שיר באוקראינית על שתייה מופרזת מלפני מאתיים שנה, כמובן לא מבינים מה הם שרים
מנגינה נורא יפה.
כמובן שיש איזה פירוש למה יש בזה משמעות נשגבת כלשהיא אבל מסכימה שזה מצחיק
יש לך קישור?
[והם מבינים מצוי את המשמעות. כל חבדני"ק ממוצע, וגם מי שמתענין, יודע מה עניינו של השיר הזה]
עד מתי היא במטפלת?
קוואקר הכי משביע-אפשר בערב או בבוקר.יש מהיר הכנה
(בת 30 כתבה לי פעם וש.א הלוי-שאלתי גם בנושא פה בעבר-תעשי חיפוש)
אנחנו בערב אוכלים מבושל
בצהרים פסטה לפעמים
טונה,ביצה,פירות
הבת שלי עד 1 בגן
אני שולחת בבוקר לחם פריכיות פרי יוגורט
מה שהיא לא אכלה
אני מביאה לה כשבאה
היא מורעבת אז...
וגם אצלינו כשבאתי לקחת אותה היא היתה כמה שניות מתבלבלת
עד שהיתה באה אלי
שלי בת שנה ו9.
בבוקר- פרי או דייסה ולפעמים גם לחם אם רעבה מאוד.
אצל המטפלת- לחם עם ממרח, ירק ואח"כ פרי.
כשחוזרת הביתה ב2- א. צהריים.
אחה"צ- פרי ושלוק...
א. ערב בסביבות 5 וחצי- 6.
כלומר- לו"ז של כל שאר הילדות הגדולות פחות או יותר.
לגבי המשך המשחק שלה- לא יודעת להגיד לך. אולי זה סימן שטוב לה?
קרקפת, פנים, כתפיים, צוואר, חזה. הוא טופל בפוטותרפיה שהועילה לו מאוד, אבל כעת חזרו הנגעים.
אפשר לשאול אותי במסר אישי.
אחד הטובים בארץ הוא פרופ' אלן רובינוב.
מקבל בשרפ הדסה בירושלים ובתל אביב. כדאי ללכת מהר כי הוא כבר מבוגר מאד, בטח יפרוש מתישהו.
ולמה לא לחזור על הפוטותרפיה?
ים המלח במימון קופ"ח וכו'..
אבל הכי חשוב ללכת לרופא מומחה.
פסוריאזיס היא מחלה אוטואימיונית ואפשר לנסות לטפל בה באמצעות גישצ "פליאו אוטו-אימיוני"
רק אמונה, אם היית יודעת במה מדובר היית מבינה שסבון זה עניין שטחי לגמרי.
חלק ממה שעוזר בים המלח זו פשוט השמש והיובש למיטב ידיעתי.
יש חדרי סולריום לשיזוף ללא בגדים על הגגות של המלנונות בדיוק למטרה הזו.
פסוריאזיס מחלה שעלולה להיות מאד לא פשוטה. אם הבעיה היא רק קוסמטית אז זה סופר קל ב"ה.
ואם הם ממשיכים מיד לנושא הבא, לא צריך לעצור כדי שירגישו שחשוב לך כל פרט... הם מרגישים את ההקשבה, והכי חשוב לפטפט...
[יש בדיחה בכיוון הזה, ששואלים הורים אם הילד כבר יודע לדבר; עונים, כן - עכשיו אנחנו מלמדים אותו לשתוק...
אבל האמת, שגם לכיוון השני. עוד יתכנו גילאים שתתגעגעו לזה שהילד כל הזמן דיבר ושיתף... תלוי-ילד]
גם חמוד. כמובן, בהתחשב ביכולת..
וזה מתמתן עם הגיל.
כמובן, גם טוב שיהיו להם משחקים שאפשר להציע שישחקו עצמאית - כך יתן להם גם אופציית גיוון, וגם לאמא קצת מנוחה.
[ושלא תרגישי אמא לא טובה, אם לפעמים את אומרת - רגע, ילדים כעת הולכים לשחק במשהו, כי אמא צריכה רגע שקט/לנוח/לבשל משהו ולשים לב מה היא עושה]
אופטימיתתמודדת כובעיםזה עולם שלם כשילדים משתפים ומדברים, הם פורקים ואת לומדת עליהם ויודעת מה טוב להם, מה קשה להם וכו.
הלוואי שימשיך בגיל הגדול יותר.
כמה מוכר!נקודה
לגננת ולסייעת...(לא אוספים קבוצתי..)
תודה
העיקר שתישן טוב בלילה
גם בת שלי הייתה בגיל הזה יוצאת בקיץ ממיטה ונרדמת על הרצפה. אולי להשאיר חלון פתוח
שבוע בלי תני הכבאי, והוא מקבל פרס.
מכור קטן.
אם על הילד, ממש ממליץ למצוא תעסוקות טובות יותר, "ממשיות" יותר.
לקרוא בנימה רצינית.
עם כל האנחה האימהית שבזה...
והקיר.
שווה כל מאמץ של ניקוי.
הבעיה שגם המחשב בבית שלו מלא בעקבות של ילדון זריז
הדור שלנו קשה, בלי ספק
מדבקות:
אני קונה בהכל בשקל את אלו הקשיחות והבולטות
הם מאד נהנים להדביק על הכיסאות, ואחר כך גם לקלף את זה בעצמם... 
יום קמח:
לנפות קמח- 4 שלבים:
מטאטאים טוב את הרצפה,
מניחים את הנפה בתוך קערה יותר גדולה, ומסבירים להם איך "לנפות".
זה מעסיק אותם רבע שעה בכיף,
אם לא אכפת לך שהם ממלאים את הידיים ו"מוחאים כף" על כללל הסביבה 
כל מה שמגיע לתוך הקערה- מניחים למעלה לשלב 4.
לוקחים מטאטא, אוספים מהרצפה- נותנים לכל אחד בלון, שימלאו מזה מרגמיש.
אפילו בן השנתיים ישב חצי שעה ודחף קמח לבלון 
(וגם ניסה לנפח אותו מדי פעם..)
ואז מנערים אותם טוב טוב, מכניסים לאמבטיה ומטאטאים שוב את הסלון (ושוב ושוב...)
ואם יש לכם עוד קצת אומץ לשלב 4- מכינים יחד עוגיות מהקמח בקערה... 
(בדרך כלל מכניסים לתנור וכבר הולכים לישון, ואז על הבוקר הם רצים "לבקר" את העוגיות בתנור)
וככה יש לכם יום פעיל ומעניין...
ארגזים:
כל ארגז וכל קרטון שיכול לנחות לכם בבית,
לקשקש עליו, להדביק עליו להתחבא בתוכו... ובסוף-
לתת להם שיפודים לתקוע חזק שיעשה חורים בקרטון. בגיל שנתיים שלוש הם עושים את זה שעות ברצף 
בריאות ונחת 
נירוונהעבד פלאים
(אצלנו לדעתי יש היום ארבעה רק. בעבר היו יותר על פחות נפשות)
אלא אם כן היא מצלמת ממש תמונות אישיות לילדים.
אם זה סתם תמונה משותפת מפעילות אז באמת היא לא מתכוונת כנראה.
בס"ד
הרבה פעמים קרה גם במוסדות החינוך של ילדיי,
ששולחים תמונות מפעילויות וטיולים ולרוב הילדים שלי לא נמצאים בקלוזאפים,
ולפעמים לא רואים אותם בכלל.
עם כמה שזה מאכזב- אף איש חינוך לא חייב לנו צילומים של הילדים בזמן אמת...
זה טעם טעימה מהיום של הילד, לא מעבר.
לא רואה מקום להעיר על כך לגננת, היא באמת לא צלמת.
מצד שני כן ניתן לבקש באופן חיובי ונעים שיצלמו גם אותו אם זה מאד חשוב לך.
סתם ככה יש ילדים שיותר סביב הגננת, ויש ילדים שיותר אוהבים מרחב,
וטבעי שהיא מצלמת את מי שסביבה...
יצא לי לראות פעם בגן גננת כועסת על ילדה בגלל שהיא הורסת לה את התמונה,
ולא משתתפת מספיק יפה,
מדובר בגננת שמקפידה לעשות בוק לכל ילד בפעוטון...
לדעתי זה טוב שהגננת לא חיה את נושא התמונות באופן כזה, אלא מצלמת מה שיוצא וזהו.
מה שכן חשוב לשים לב,
זה שהילד שלך הולך לגן בשמחה, מה הוא מספר, ובכללי שטוב לו.
כל עוד טוב לו לא הייתי דואגת לזה
בס"ד
הגננת הספציפית הזאת (שעליה דיברתי) ממש לא בסדר,
ומה שהתכוונתי לומר זה שלפעמים חוסר תשומת לב מי מופיע בצילום ומי לא,
רק מעיד על כך שהראש של הגננת במקום הנכון, עם הילדים,
ולא הפכו את היוצרות...
לצלם ילדים כדי שכולם ייראו מחייכים יחד
ואף אחד לא מנוזל בדיוק, והקוקו של כולם במקום,
(ועד שניגבת לזאת את האף ההוא יצא מהפריים.. וההיא הרסה את התסרוקת...)
זה לא פשוט בכלל,
ומי שהכי נפגע זה הילדים, שמשאבי תשומת הלב והסבלנות המוגבלים של הגננת,
(בתור בת אנוש) מתבזבזים על צילומים.
למרות שההרגשה שלך מובנת
תמונה לא משקפת כלום וזה בטח לוקח המון זמן לצלם את כל הילדים כמו שצריך.
הורה אוהב לראות את הילד שלו קופץ בטרמפולינה, צובע את הציור בצבעי מים, אוכל ומשחק. ויש את הילדים שצריך לחפש אותם ולבקש מהם להניח את עיסוקיהם ולהסתכל למצלמה.
באופן טבעי הסוג הראשון יככב יותר...
יכול להיות שזה המצב?
איזה יופי שאת מצלמת ושולחת, רואים שהם נהנים בגן..
אני אשמח לראות את הבן שלי גם אם לא קשה לך..
את יודעת אני מתגעגעת אליו וכל כך נחמד לקבל דרישת שלום באמצע הבוקר ועוד כל מיני מילים כאלה...
כשאנחנו באים ממקום מבקר אנשים מיד מתגוננים ומסרבים, כשמחמיאים ואומרים בצורה נעימה וכאילו שאת צריכה אותה אנשים מיד מסכימים
לא היתי מתפלאה אם היא היתה אומרת: הבן שלך לא מצולם? בכלל לא שמתי לב, ממש לא קשה לי, אני אשתדל לשלוח לך בהקדם וברור לי שהיא היתה שולחת לך..
לא נכנסת בכלל לדיון של הצילום, אם כבר הגננת מצלמת זה יפה וראוי שכולם יהיו בתמונות
בס"ד
זה לגמרי לא מובן מאליו, ולענ"ד אי אפשר לדרוש מכולן להיות כמוך.
בין הבנים יש לי בת
האם הייתן שומרות בגדים כשיש הפרש של בערך5 שנים עד שיתאימו?
כי אפשר להעביר הלאה שמישהו אחר יהנה. וגם 5 שנות איחסון אולי מקלקל את הבגד?
למרות שהבת שאחריה הגיעה רק אחרי שבע שנים...
הבגדים נשמרו מצוין, והיה כיף (ועדיין) לפגוש אותם שוב...
ויש לי עכשיו אחיינית שקטנה בשנתיים מהקטנה שלי, ואני מעבירה לה את הבגדים שהיו שלהן - ואח"כ הן חוזרים אליי. כך שבינתיים עוד מישהו נהנה מהבגדים...
כל לילה לוקח לה שעה+ להירדם,
ואם אנחנו משאירים אותה בחדר היא לא מסכימה וכל פעם קמה מהמיטה.
נרדמת רק כשישנים לידה.
אשמח לעצות איך אפשר להרדים אותה יותר בקלות ושזה לא ישאב ממנו כל כך הרבה זמן..
תודה
* כשמארגנים לשינה בזמן הזה, היא יודעת בבירור שעכשיו הולכים לישון.
כנ"ל קיום הטקס- פיג'צה, צחצוח שיניים, שמע ישראל וכד ' [לפי מה שאתם רגילים]
עקביות וסבלנות.
להסביר לה שאמא פה גם כשהיא לא בחדר
ולא לוותר מהר. התמדה.
תוך תקופה בע"ה היא תתרגל ותלמד לישון.
בהצלחה רבה!
למה צריך להרדים אותה?
בגילאים האלה אנחנו נותנים להם להחליט לבד מתי הם רוצים לישון.
יש ארוחת ערב, מקלחת ואח"כ שיסתובבו. אם הם ערניים, למה להרדים בכוח?
כשאנחנו הולכים לישון, הם נרדמים כבר. מרדים לראות את כל הבית ישן.
דווקא הולך לנו תמיד.
1. שיהיו לה מספיק שעות לישון בלילה
2.שתישן בחדר שלה ולא אצלנו
3.שיהיה לה סדר יום
4.שיהיה לנו זמן לזוגיות
היא בטח משלימה ביום שעות.
לגבי 3 - זה כל כך משנה אם סדר היום שלה יגמר ב- 9 במקום ב- 7?
לגבי 2 ו-4 - זה בשבילכם, לא ש"היא ממש צריכה את זה". ואם 4 היא הבעיה המרכזית, אז כדאי למצוא פתרון.
כנראה לכם זה מתאים אבל בעיניידבוריתששעת השינה הסופית נעה בין 8 ל- 10, ובעיני זה נקרא סדר יום.
תינוק זה לא רכבת.
לדאוג לילדים שלך לסדר יום.
ברוב המקרים ילד עייף לא ילך לישון מעצמו אלא ישתולל יותר (יכול להיות שהמקרה שלך חריד.. גם זה קיים)
בס"ד
האם אתם משאירים לה אור קטן בחדר ? אם לא , אפשר לשים מנורה קטנטנה ליד המיטה.
אפשר לפני כן לקחת איזו בובה שהיא אוהבת ולספר לה .. " הנה הבובה גם הולכת לישון , בואי נכסה אותה ועכשיו תשכבי על ידה ונכסה גם אותך , גם האוטו הולך לישון וגם הכדור ..וכו' ..
שמע ישראל ...
נשיקה וחיבוק , לילה טוב , ניפגש מחר לקראת היום החדש.
אצלנו הטקס הזה קבוע.
לפני כן יש מקלחת ופעילות יחסית שקטה , לא השתולליות , גם לא ממתקים ואוכל כבד לפני השינה.
אפשר לעמעם קלות את האורות בבית , לתת אווירה של שינה .
וגם בקבוק עוזר , תה קמומיל עם דבש / מים חמימים / מטרנה .
*לקבוע שעה שהיא סבירה להירדמות בגילה בהתאם לפעילות שלה במהלך היום ושנת הצהריים , לדעתי האידיאל הוא בן 19:00-20:30 במילא לוקח להם זמן להירדם במיטה והם ממלמלים עד שנרדמים בפועל.
עוד נקודה חשובה ,
חשוב לשדר החלטיות , אם החלטנו משהו לעמוד על כך .
פעם פעמיים , הילד יבין שההורה הוא הסמכות הקובעת וזה פותר המון קונפלקטים מיותרים מניסיון 
ישנה בצהריים בין שעה וחצי לשעתיים.
ניסתי לקצר לשעה וחצי וגם זה לא תמיד הולך כי היא לא רוצה לקום מהשינה.
(במשחתון שהיא נמצאת היא לא ישנה,רק בצהריים)
מתעוררת בבוקר ב7 בד"כ.
יכול להיות שהיא לא עייפה..
אשמח לשמוע דרכים איך לגרום לה לישון בצהריים פחות זמן
אצלי הילדים שוכבים ומקשיבים לקלטת או דיסק עם סיפור עד שנרדמים... מתאים גם בגיל כזה לדעתי.
בהצלחה
והיא לא מסכימה להישאר לבד בחדר.
היא קמה מהמיטה ובאה אלינו,
גם כשאנחנו מחזירים אותה היא קמה..
אצל הגדולה שלי הכל היה לפי הספר והיא ידעה להשכיב את עצמה כבר בגיל חודשיים.
אצל הקטן, בן שנתיים וחצי זה לוקח יותר זמן. וזה לגיטימי בעיניי.
אחרי שהוא במיטה, מכוסה עם חושך ומוזיקה (כך אצלנו), אני יושבת לידו. משקיעה נגיד חמש-שבע דקות לשיחה איתו או לסיפור בעל פה.
אח"כ כשהוא רפוי ונינוח אני אומרת לו שאני יוצאת רגע וכבר חוזרת.
מוסיפה מילים מרגיעות: "הנה, תשמע את השיר שאתה אוהב" או מצרפת לו בובה וכו'.
חוזרת אחרי חמש דקות.
או שהוא כבר ישן או שהוא ער וחיכה לי.
נמצאת איתו דקה -שתיים ויוצאת.
לאט לאט זה עובד.
אני הבנתי שיש ילדים שיותר רגישים והם באמת זקוקים לבטחון וליותר הדרגה.
אגב, מאז שאנחנו פועלים כך הוא החל "לרקוד" במיטה תוך כדי שכיבה ולהגיד "כיף פה"
היוש, אני תלמידה בכיתה יב' כמעט בת 18 וזה משהו שכתבתי לעצמי. מכיוון ואני ילדה מאוד סגורה אני לא מסוגלת לפתוח את זה עם מישהו פנים מול פנים, ואני גם לא רוצה שמישהו שאני מכירה ידע, אבל אני בהחלט צריכה פידבק. אני לא באמת מכירה את הפורום הזה, הגעתי אליו במקרה, ואני חושבת שזה יהיה ממש נחמד לפרוק משהו לראשונה ובאנונימי. תרגישו חופשי לכתוב הכל, גם אם לדעתכם אני סתם ילדה מטומטמת ומגזימה, אני מאוד מעריכה כנות ואני אקבל כל דבר באהבה ואעריך כל קריאה וכל תגובה.
תודה
לא, אמא שלי לא מתה חס וחלילה, אבל זה לא אומר שיש לי אמא.
אמא שלי לא החסירה ממני דבר, היא תמיד דאגה לי וקנתה לי כל מה שרציתי. אבל דבר אחד היא כן החסירה ממני- אמא. אמא שאכפת לה, אמא שדואגת, אמא תומכת עוזרת ומייעצת שכולם כל הזמן מדברים עליה ואני אף פעם לא הבנתי על מה לעזאזל כולם מדברים.
אמא שלי גידלה אותי בהמון אהבה ודאגה, אבל מתישהו בכיתה ז משהו התחיל להתחרבש שם... ואני לא מאשימה אותה! הייתי ילדה מגעילה, אגואיסטית, שנאתי את כולם, שנאתי את עצמי. הייתי נועלת את עצמי בחדר ולא יוצאת, לא לומדת ולא עוזרת, ולא עבר יום שלא קיבלנו טלפון מבית הספר על כמה שאני ילדה חרא. אז כן, הייתי ילדה חרא, אני מודה, ואני לא יכולה לצפות ממנה לאהוב אותי אם אפילו אני לא אהבתי את עצמי.
אבל היא לא הייתה שם בשבילי אף פעם, היא אף פעם לא שאלה אותי מה קרה. זה נראה כאילו לא עניין אותה שהבת שלה בת ה12 מייחלת למוות כל יום וכל דקה. לפעמים אני משתגעת איך זה לא עניין אותה? ואז אני מרגיעה את עצמי כי היא בכלל לא ידעה.. אז הכל בסדר לא? מה זה משנה אם במשך שנתיים היא לא טרחה לשאול? וגם במקום לשאול, היא דאגה כל יום לספר לי כמה אני חרא, כאילו אני לא יודעת כבר..
מתישהו בכיתה ט' יצאתי מזה, אני לא יודעת איך ובאיזה כוחות, אבל לגמרי לבד החזרתי לעצמי את הרצון לחיות.
בכיתה י' האשמתי את עצמי בהכל, שנאתי את עצמי על זה שבגלל שהייתי ילדה חרא לאמא שלי כבר לא אכפת ממני, הערצתי ואהבתי אותה בכל ליבי.. ניסיתי להתקרב ולשתף אותה כמה שאפשר, גם בדברים הקטנים.. אבל התגובות שלה היו "אין לי זמן אלייך" "את רואה שאני עסוקה" או שהיא הייתה בטלפון שלה עם חברות ולא הקשיבה.. היחס שלה היה זהה ליחס של אז, היא כל הזמן דאגה להגיד לי מה לא בסדר בי.. למרות שאני יודעת שמכיתה י' הפכתי לילדה טובה, חייכנית, לא מעשנת ולא שותה(עד היום), ואפילו הצטיינתי בלימודים.
מתישהו הפסקתי להתאמץ, הקשר פחות או יותר השתפר, אבל היה מלווה בריבים יום-יומיים, שאמנם אופייניים לריבים של אמא ובת בגיל ההתבגרות, רק שאצלנו היו רק ריבים ושום דבר מעבר.. והמון פעמים הם קצת עברו את הגבול. לאט לאט כבר הפסקתי להתרגש מהם והתחלתי להתרגל.
בתחילת שנה(יב) החלטתי לשים לזה סוף, ואחרי ריב מטופש שהתגלגל בעקבות הגירושין של ההורים, אמא האשימה את אבא והכל בסופו של דבר כמובן נפל עליי, כמו תמיד אני האשמה. אחרי הריב הזה אמרתי לעצמי ולה "דיי". היא עשתה צעד מאוד בוגר וחסמה אותי בווטסאפ, אני חסמתי אותה מחיי. מאז אנחנו לא מדברות.. משהו כמו ארבעה חודשים.
אבל אני לא מתכוונת להשלים איתה, וזה ממש לא מטינה, ממש ממש לא, אני לא שומרת טינה, אני גם משתדלת שלא לשנוא ורק לתת אהבה, למרות שלפעמים קצת קשה לי. אבל אני מאחלת לנו שלא נשלים בחיים, פשוט כי ככה רע לי אבל הרבה יותר טוב לי.
נכון, אני נשמעת חרא ילדה, אולי אני בעצם כן כזו.. אבל אני לא רוצה אמא! אני כבר כל כך מאוכזבת, כל כך פגועה מאנשים וכבר אין לי אמון כמעט באף אחד. אני לא חושבת שהיא יכולה פתאום אחרי 6 שנים להיזכר בי ולהיות לצידי כשקצת יותר קל לי, הרי שהיה לי קשה- מי היה בשבילי? אף אחד!! הייתי לבד. ומאז אני לבד. לא כי אני באמת לבד, אני לבד כי אני בוחרת להיות לבד, ולפעמים אני גם מרגישה ככה. לפחות משהו אחד היא כן לימדה אותי.
כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שזה יעבור מתישהו, הרי אני בת 12 ואני צריכה אמא לצידי.. הייתי בטוחה שכשאגדל אני לא אצטרך אותה יותר.. אבל זה שקר, היום אני כמעט בת 18, אמנם עדיין צעירה.. אבל חשבתי שזה גדול ושאני אהיה מספיק בוגרת בשביל אמא, לצערי.. טעיתי. אני צריכה אמא, לעזאזל אני צריכה נואשות אמא, אני מייחלת לאמא שיהיה לה אכפת, שתתן לי חיבוק אימהי ותגיד לי שהכל בסדר והיא איתי לנצח בכל מצב.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם כן הייתה לי אמא שהיה לה אכפת, אולי היה לי קצת פחות קשה אז, או היום.. אבל שוב, אמא יקרה, אני לא מאשימה אותך, אני מאשימה את עצמי בהכל, הייתי חרא ילדה, אני מצטערת. למרות שאני יודעת שאף פעם לא היה לך אכפת ובטח גם לא יהיה, בכל זאת אני מבקשת סליחה על זה שאני לא אוהבת אותך, למרות שבטח לא אכפת לך..
לא מעוניינת לחזור לדיון הזה
אבל זו לא צורה להתבטא להורים, גם בשעת כעס
ולכן הזעזוע.. סך הכל התייחסות נקודתית.
לא מבינה למה המוגזמות סביב זה
הבנתי שאתה לא מסכים
אני חושבת הפוך
אין טעם לדוש עוד ועוד
1. תמ"ת
2. שילמנו בתחילת השנה 400 ש"ח בערך. כולל מן הסתם מתנות למטפלות (לא יודעת בדיוק מתי ומה), ופעילויות העשרה במהלך השנה- הצגות תיאטרון, חוג חיות וכו'.
3. לא דרשו מאיתנו שום תשלום נוסף נכון להיום.
4. אין לי מושג. לא נתקלתי בנושא הזה.
אבל בחנוכה הם קיבלו שקית גדולה של משלוח מנות (ארוכה כזאת) וסביבון עם מטבעות שוקולד.
עוד לא קיבלנו דגל..
1. תמ"ת
2. 350
. חוגים לחצי שנה, מתנה קטנטנה בטו בשבט, משלוח מנות לגננות בפורים (סמלי), מתנת סוף שנה לילדים ולצוות, מסיבת חנוכה ומסיבת סופשנה
3. כלום לא נדרש מהוועד- מלבד לשלם על החוגים ועל המסיבות
4. שותפים בקטע של הכסף= לקנו תמתנות להודיע על המסיבות וכו
בעיות ושיפורים- בד"כ לא עוברים דרכנו לצערי
א. התכוונתי ש"אובייקטיבית", כלומר מצד האמת - זו לא חציית גבול. אדרבה, נחמד מאד.
ב. לגבי החששות - מה נעשה... אכן עלולים להיות מיעוט קטן שינצלו. זו באמת בעיה קשה.
אחד הדברים הכאובים, שמפסידים דווקא את ביטוי היחס של המלמדים היותר טובים, בגלל מי שאינם בסדר.
אני לא יודע אם הפוטנציאל לנזק הוא "עצום", סה"כ, אמורה להיות שימת לב את מי לוקחים ללמד. ויש אפשרות למי שאחראי, אם הוא אדם מנוסה, להבחין אם צריך להזהיר מישהו לא לנהוג קרבה יתירה.
אבל אני מסכים, שגם אם בפוטנציאל כלל לא "עצום", בשביל מישהו שנפגע חלילה, זה המאה אחוז...
ג. הקושי הוא לא "של הרב". אם הוא מלמד נורמלי, אין לו כל קושי לשדר חום גם בלי זה.
אולי ה"נפקא מינה" כמו שאומרים, היא לגבי השיפוט של הדברים:
לדעת שבאמת זה יכול להיות מאה אחוז. לפתח כלים לשימת לב. ויתכן - בצער רב - שבמציאות שנוצרה כיום, צריך במקומות מסויימים לחשוש ל"מראית עין". חבל..
תחשבי מה קורה בראש שלו, שעוד לא מכיר את העולם.
הוא רגיל שהכל מקבלים ומגיע, בלי בלי שמץ כללים, אז ברור שמתקומם כשרוצים להכתיב לו משהו, או לקחת משהו שהוא רוצה; זה נגד החינוך שלו...
אז כעת הזמן ללמוד להרגיל באהבה לכך שיש גם סדרים וכללים. בנחת, באהבה בהסברה, ובהרגל מתמיד, נחוש.
ואפשר גם לקחת לאיזה מישהו ממש מומחה, שיאבחן קצת מה קורה איתו. אולי הוא גם היפר נוסף להרגלים..
נשמע די ברור שהבעיה פה זה שאתם לא יודעים איך להציב גבולות
אבל מאד קשה ללמוד את זה מהודעות בפורום
זה קצת כמו ללמוד שחיה על גבי הפורום
תלכו לקבוצת הורים, הנחיית הורים, את לבד או שניכם ביחד. תוכלי גם להתייעץ עם המדריכה באופן אישי
זה יכול מאד לעזור לכם
בהצלחה
תלוי באיזו שיטה הם עובדים.
אם כי ברור שבמקרה כזה צריך הדרכה/הכוונה כלשהי.
ילד לא מגיע לגיל ארבע ו"פתאום" מתנהג בצורה נוראית כ"כ.
מצטער להצטרף למהקלה כאן - הבעיה היא בכם. אתם הבאת אותו להתנהג כפי שהוא מתנהג
חשובות בוואטסאפ?
האם הורים מחויבים להיות בוואטסאפ של כיתה ושל גן?
אחד המורים שולח הודעות חשובות רק שם. אחד המורים מקצועיים שולח להורים הודעות עם שיעורי בית, באחד הגנים אין פתקים - רק סמס או וואטסאפ.
תבקשי אחרת.
אי אפשר לחייב.
מתואמתואצלנו - בביה"ס של הבת עדיין שולחים לרוב פתקים. לעתים נדירות מסרונים.
בביה"ס של הבן - אכן שולחים מסרונים. גם בגן של אחד הבנים - גם מסרונים וגם אימיילים לפעמים.
אני מאוד מקווה שלמי שאין פלאפון שמקבל הודעות - מודיעים בדרך אחרת...
(לרוב ההורים אין ווטסאפ, נראה לי... למרות שפעם גיליתי שבגן של הבן יש קבוצת ווטסאפ של האימהות. גיליתי את זה אחרי שלא הגיעה אליי כל הודעה על תשלום למתנות למשלוחי מנות לגננות... בעיניי זה לא בסדר שלא דאגו לוודא למי יש ווטסאפ ולמי אין).
)יש עוד הודעות נוספות .(יש מורים ששלחים גם תזכורת מה הוי הש.ב וכו ...)
כמו למשל : תזכורת שבערב יום הזיכרון מסיימים ב 12 .
לבוא עם חולצה לבנה , יום הזיכרון לטקס .
לוח לחודש אדר - מה יש בכל יום .( ומה צריך להביא ....), והודעה על משלוחי המנות .
דף סיכום שבועי - תקציר מה הם למדו .
(בעברית - עשנו השבוע כך וכך . בחשבון אנחנו בנושא זה .במדעים - עסקנו בנשאים אלו .... )
* כמעט ולא מקבלים פתקים , רק שצריך לתחום לטיול או משהו כזה .
כך זה אצלנו בכיתה של הבת שלי (כיתה ב)
בס"ד
כדי שהורים (ששוכחים לבדוק,)
לילדים שבוחרים שלא לדווח...
גם יידעו שיש ש"ב.
אם זה לא מתאים לך או אין לך ןןאטסאפ תפני אליה ותחליטו על צורת תקשורת אחרת
ככל שהסביבה יותר מכורה לטכנולוגיה - הכול בווטספ
במקומות שעדיין לא התקלקלו- בדרכים הישנות...
בדרך כלל זה גם תלוי ברמת הדוסיות של המוסד ...
