פורום הורות (עמוד 133)

הוא משחק בשקט?

 

הוא יתעייף, הוא לבד יכנס למיטה.

בינתיים תעמעמו אורות כמה שאפשר ושלא תהיה פעילות בבית.

ככלל דרגות 11 ו-12 זה המחיר המלא-ללא מימון מהמדינה.

איך יכול להיות שקיבלנו דרגה 12 אם אשתי סטודנטית חמישה ימים בשבוע ואני חייל? (ואין לנו שום הכנסה חוץ מצהל)

תבדוק שהגשת את כל המסמכים

שאת גיבורה.

לא שמעתי ואני לא מכירה מקרים כאלו, אבל לקבל החלטה כזאת זה מראה על נפש חזקה מאוד ואומץ גדול.

בהצלחה!

לדעתי יש יותר ממקום נכון ומכבד להחלטה שלך!!!!!

 

זה פגיעה סופר רצינית באמון... אבל מעידה על בעיות שקרו לפני. 

זה הזמן לטפל בדברים!!

 

אשריך!!!

 

 

היום לצערנו הדברים האלה כלכך נפוצים ולא בהכרח נובעים מבעיה קודמת

לא התכונתי בעיות במובן הזה.

 

אני מאוד מאמינה שכשיש קשר נפשי אמיתי בין בני זוג ותודעה וזהירות מיצירת קשרים נפשים עם נשים אחרות לא מגיעים לשם.

 

 

הרבה קלות ראש שמביאים אותנו לדבר עם בן המין השני בלי שום מחשבה וסייג... ועל כן הזהירו אותנו חז'ל "שאין אפוטרופוס לעריות".
ולצערינו אף אחד לא חסין וצריך הרבה זהירות ותפילה שלא נבוא לידי נסיון.

ובע"ה ה' יחזיר ביניכם את האמון והאהבה

מכירה מקרה דומה מאוד!!! כשהתחלתי לקרוא הייתי בטוחה שמדובר באותו זוג.
צעד אמיץ מצידך צריך הרבה כוחות נפש לא פשוט להחזיר את האימון שנפגע!!!
עצם הסכמה מצידך לתת הזדמנות מראה שאת מאמינה בנישואים הללו ולכן לכי עם תחושת הבטן שלך לחיים טובים בע'ה,
דעת הסובבים לא יכולה לקבוע מה טוב עבורך ועבור משפחתך.
מברכת אתכם שה' ישכן שכינתו בביתכם!

קודם חיבוק על החויה המטלטלת והנוראית.
זה נראה שאת יודעת מה את רוצה וזה חשוב מאד!
אני מציעה שאם החלטתם להשאר, תלכו לטיפול זוגי איכותי,
שיעזור להתמודד עם המשקעים,
ובעיקר עם הגורמים הרגשיים והזוגיים למה שהיה
זאת כמובן, מבלי לגרוע דבר באחריות ובבחירה החופשית של מי שבחר לבגוד
אבל מתד שני מתוך הבנה שמזוגיות תקינה ובריאה
או לפחות ממקום רגשי בריא ותקין שלו כגבר לא אמורים להגיע לשם.

הרהור קטן לחיזוק: לפרק אפשר גם אם מנסים לשקם ולא מצליחים. אם מתגרשים מן הסתם כבר הרבה פחות סיכוי לתיקון

ועוד עצה קטנה: לא להדחיק את רגשותייך, את הכאב ותחושת הבגידה
תמצאי פסיכולוגית או חברה שתכיל אותם ואל תדחיקי

בהצלחה רבה!

העבודה המשותפת בחוץ, וחוסר שימת דגשים וגבולות ליחסי נשים גברים

הפתיחות הגדולה

והיד הקלה על ההדק

כל אלה ועוד, גורמים לדברים כאלה לקרות

 

מיועץ זוגי שטיפל בזוגות שהיתה ביניהם בגידה
שתמיד יש גורמים או בדינמיקה הזוגית, או באופן אישי לבן הזוג הבוגד.

דוגמה שהוא נתן לי; בני זוג שבהם האשה היתה מאד דומיננטית
והגבר היה חלש יותר וחסר מקום
הוא הרגיש צורך גם להוכיח לעצמו
וגם ליצור מקום שבו הוא לא מחוק כמו בבית
ולכן בגד.
יש בלי סוף סיבות ופתולוגיות, וזה נכון שהממציאות היום מאפשרת
לזה לקרות הרבה יותר מהר, גם במקרים שאולי בנסיבות אחרות לא היו מתדרדרים עד כדי כך
אבל מי שיש לו זוגיות טובה *ומתוחזקת*-( כי אין זוגיות שאין בה התמודדויות,
השאלה אם מה שחסר/קשה מוצף ומטופל)
לא ימהר לעשות כזה דבר...

זאת אומרת שבהחלט יכול להיות שיש רקע וסיבה לבגידה, אך יכול להיות גם שאין! יצר הרע יש לכווווולם! והוא עובד תמיד(אפילו כשישנים).
יצר הרע מנסה לפעמים לפגוע דווקא בזוגות
חזקים וצדיקים ובעלי קשר טוב-
הוא מנסה להראות שתמיד יש מישהי/הוא יותר קורץ בחוץ, ושהדשא של השכן ירוק יותר גם אם בבית טוב.
לפעמים בלי שאנשים רוצים בכך ואע"פ שיש
להם קשר טוב, הם נסחפים לקשר נטו בגלל
יצרם הרע-
אין חסינות לאף אחד-
גם לרבנים, וגם לצדיקים-
כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו!

לא על אף אחד מישראל..

לאדם יש בחירה, אע"פ שיש לו יצר הרע.

 

ואדם נשוי נורמלי אמור לבחור לא לבגוד.

 

ולעצור לפני "היסחפות לקשר" ע"ח אשתו.

 

ולא במקרה אנשים מהסוג שהזכרת, באמת בד"כ לא עושים דבר כזה. וגם סתם אנשים נורמליים.

 

חלב להיתפס במאמר חז"ל, שכל מגמתו היא להדריך מקרה יתירה לעריות - לומר כאילו זה איזו "הגרלה".. פתאום "מגיע"..

לצערי, מכירה מישהי כזאת באופן אישי, נשארה עם בעלה למרות שהיה עם אחרת וזה חזר על עצמו מספר פעמים, עד שבסוף התגרשו מתוספת של בעיות אחרות שהיו אבל היא לא ויתרה עליו עד שהוא ויתר על עצמו. היום הוא במקום נוראי והיא חיה חיים משגשגים וטובים. שניהם לא התחתנו שוב.

ועכשיו בנימה אישית, אני רוצה לחזק אותך, ניכר שאת עשויה מחומר שלא רבות עשויות ממנו והראיה שלך נשמעת בעיקר חסרת גאווה, כל הכבוד לך! אני חושבת שמה שבעלך עשה מראה על חולשה, לא יודעת הרבה מעבר לרקע שסיפרת אבל שבוע אחרי לידה זה באמת זמן לא פשוט לכל גבר ובמקום להתגבר ולהתחזק עבורך ועבור המשפחה הוא בחר לפרוק זה עם אחרת. בצד השני לגמרי, בקיצוניות הפוכה לחלוטין, את נמצאת, שבוע אחרי לידה, אחרי שהחצופה האומללה הזאת באה לשתף אותך אחרי לידה, את מוצפת הורמונים ובמקום להתמודד רק עם בייבי חדש בבית את צריכה גם להתמודד עם זה. הרבה אחרות לא היו עומדות בזה רגשית, גם מבחינת הגאווה, אבל הראייה שלך רחבה יותר. את מצליחה להתגבר במקום שאחרות היו קורסות. היום החברה החילונית מעודדת נשים להתגרש על שטויות ומבטיחה להן תמיכה משפטית והרבה נשים מתוך חולשה מפרקות בתים שיכלו להינצל. לך יש סיבה שבעיני מאוד מוצדקת אבל את שמה לרגע את האגו והצדק בצד ופועלת בחוכמה. אני רוצה לומר לך, אל תתנצלי, חוכמה נשים בנתה את ביתה. החלטת שאת בונה את הבית הזה ונשמע שאת עושה את זה לגמרי מנקודת חוזק ולא חולשה. מי שרוצה לשפוט שיבושם לו, לפרק בית זה מאוד קל היום, לבנות זה כבר סיפור אחר..
לדעתי צעד הכרחי זה לענות על מספר שאלות, כי דברים חייבים להשתנות אצלכם כדי לוודא שדבר כזה לא יחזור על עצמו:
1. מה הסיבה שהוא נכשל איתה? מה הקשר המקדים בינהם? רוב הנשים לא היו מוכנות להיות עם גבר דתי ונשוי, איך בכלל הוא הגיע לאינטרקציה עם אישה כזאת?
למנוע כל קשר אפילו של עבודה שלו עם נשים פרוצות. אם אפשר אז בכלל עם נשים שחל עליהן הלכות ייחוד.
2. אולי הקשר שלכם חלש מדיי או שהיצר אצלו בעניין הזה חזק מאוד? לעשות חשבון איך אני מונעת אצלו את הצורך הזה בקרבה לאחרת.
3. מעבר לעניין הפיזי יש כאן מימד של הסתרה וזה לא פחות מהבגידה עצמה. אם אותה אחת לא היתה מספרת מה היה קורה, הוא לא היה מספר? להחליט האם אני סומכת עליו מכאן והלאה. האם עשה תשובה? הבין שטעה? חסרה העמדה שלו בעניין.

תעני על השאלות בינך לבין עצמך יקרה ואני מאחלת לך שבעלך יזכה לעשות תשובה ולהיות לך לבעל ישר ונאמן, משבר לא פשוט אבל את כבר נשמעת חזקה בצורה בלתי רגילה אולי מכן הקב"ה מזווג זיווגים ושלח לך בעל שזקוק לך.
הרבה הצלחה ❤

מזעזע ומחריד.

 

ב. אכן, מרשעת ("באה לספר".. לא יאומן).

 

ג. כל הכבוד על נכונותך להכיל אותו לאחר מעשה ולא לפרק את המשפחה. זה נסיון קשה. ה' יתן שכרך, בין השאר ב"הקאה" מוחלטת שלו את התועבה הזו.

אין לי מושג, אבל מאחלת לך שתהיי שלימה עם ההחלטות ותמצאי אושר ואהבה בכל דרך בה תלכי.

ממש לא קל.
אני במקומך כן הייתי משתפת בזהירות משהו מהמשפחה כדי שייתן לך כח.
דווקא מהמשפחה של בעלך. גם כדי שיתבייש קצת וגם אם הכל נשאר רק ביניכם לצערי זה נותן לו הרגשה כאילו הכל נשאר בזדר.
מבחינתך העולם הזדעדע ואם הוא יתבייש אולי זה יהיה עוד גדר שתעזור לו חס וחלילה להגיע שוב למצב כזה.

לספר למשפחה שלו על דבר כל כך לא מוסרי שהוא עשה זה ממש להלבין פניו ברבים. אין לזה סיבה אם לא נקמה. אם הוא מתחרט ומוכן לעשות תשןבה יש הרבה גדרות אחרים כמו לשמור על הלכות ייחוד, להקפיד להסתובב בחוגים תומכים וכו'...
נשמע לי צעד מאוד אכזרי וקשה שבסופו של דבר גם היא לא תרוויח ממנו.

ומוסמכים לטפל במקרה רגיש מאוד.
רב -בשביל הלכה מוסר וגדר.
ויועץ זוגי -למה שבינו לבינה ובתוך המשפחה...
וחו' לשתף משפחה עלולים רק לחבל ולהזיק בצעד הנכון והמבורך שבחרת.
בהצלחה יקירה!

זו לא "הלכה". יש נוהגים כך, עפ"י הסוד.

 

יש עושים בפני עצמם, יש עם המשפחה (לא פעם מושפע אם זה ילד ראשון או לא..).

 

יש נוסעים, יש שלא.

 

יש עם רב, ש"יגזור" קצת - וגם יברך בהזדמנות זו, ויש שלא.

 

 

ולגבי השאלה בקול רועד.. "וכמה זמן לפני מתחילים להכין שעוד מעט כבר לא יהיו תלתלים 😕?" - 

 

האמת, כמובן, שזה רק האמא צריכה להכין את עצמה, אולי גם האבא.. לילד זה ממש לא משנה כלום....

רעיונות. מה עוד אנשים עושים.
אני יודעת שיש כאלה שכן ויש כאלו שלא.

וזה ממש לא שאלה בקול רועד.
ולא מסכימה שילד לא צריך הכנה.
במיוחד אם הוא אוהב את התלתלים שלו

לדבר איתו ולהסביר לו שעוד מעט הוא יהיה גדול כמו אבא וסבא יגזרו לו את השערות ויקנו כיפה וציצית.. יש ספרים ממש חמודים שמכינים את הילד..

אלא בגלל שזה אירוע, שאם עושים אותו בצורה טובה, הוא יכול להישאר אצל הילד כאחת מחוויות הילדות היהדותיות, אז טוב שיהיה סביב זה דברים כמו שכתבת - והזכרתי גם, בהודעה אחרת (ציציצת, למי שמתחילים אז; ברכה מהרב וכד').

 

אבל בעיני ילד, אם אומרים שגוזרים, אז מקבל שזה כך.. ביחוד אם השערות שלו יהיו "כמו של אבא".

עיקר הקושי בהסרת התלתלים, הוא של ההורים.. וזה מובן לגמרי (מה שכתבתי מקודם "בקול רועד", היה בחיוך, כי באמת להורים זה לפעמים לא כ"כ קל.. פתאום, "גדול" כזה..)

השבת התחלנו קצת לדבר איתו על זה

אפשר להתחיל לברר איתו אם הוא ראה ילדים בסביבה שכבר גדולים
לדבר וכו להתחיל לטפטף לאט לאט.


ולא להכריח אם הוא מתנגד נמרצות.אם משדרים לו גדלות שבעניין הזה- יקבל אותו בנחת ובטוב

בהצלחה!

1) תספורת רגילה של בנים. אתם הולכים לספר? איזה גודל של פיאות את רוצה שיהיה לו?

 

2) מכינים אותו כבר מעכשיו. להגיד לו שהוא יהיה כמו אבא, להכין לו כיפה או ללכת איתו לבחור. לדבר כל הזמן שעוד מעט יעשו לו חלאקה וכבר לא יהיה לו קוקו. אפשר להראות לו את המכונת תספורת לפני החלאקה שיראה איך מישהוא מסתפר.

ולפעמים בפעם הראשונה הייתי מושיבה אותו על מישהוא שהוא אוהב שיוכל להרגיע אותו.

 

 

אני לא חושבת שאם הוא מתנגד צריך להסיק.... לדעתי זה לא כ"כ פתרון...

כשלאח שלי הקטן היה חלאקה (לפני 5 שנים) והוא בכה אמא שלי ישבה לידו והרגיעה אותו והביאה לו סוכריות.

זה זכור לו בתור חוויה שהוא קיבל הפתעות ועשו לו תיספורת...

הכי חשוב- לעשות הכל בנחת ובשמחה!!!

 

 

 

 

 

רק טוב!!

גזרנו ממש חתיכה קטנה
ואת היתר בבית בנחת
ככה יותר קל כי אין את ההתרגשות והקהל..

לעשות מסיבה ואז שם רק לגזור כמה שערות ולא לספר.

אחכ בנחת בבית לעשות תספורת יותר קצרה אבל לא קצוצה, שהילד יתרגל לאט.. אפשר שאבא יסתפר לפני כן ויראה שזה לא כואב או משו.

אחרי שבוע-שבועיים לספר אותו קצר..

בהצלחה!

לא חייבים ממש תספורת על ההתחלה.

גוזרים כמה תלתלים בצורה סמלית ובבית בפעם הראשונה אפשר לגזור עם מספריים לתספורת לא לגמרי קצרה.

רק בהמשך לעבור לקצוץ.

אם לא משדרים "ענין" באופן פסיכולוגי, אלא בנחת, למשל, "תהיה בן שלש, גדול, נגזור לך את השערות ונסדר כמו של אבא, וניתן לך גם ציצית".. -

 

זא אין כל סיבה שתהיה לו בעיה. 

מבחינתו, אין כאן ממש "שינוי", האי הוא לא רואה מה בדיוק קורה שם - וגם כעת לא מסתכל כל רגע במראה לראות איך הוא נראה..

אנחנו כל הזמן סיפרנו לו שיש פה לאמא חבר בשבילו
ושבהתחלה הוא יהיה תינוק ואחר כך יהיה לו חבר
ואם הוא ירצה הוא יוכל לעזור לאמא לטפל בו (ולתת לו לשלוף מגבונים בהחלפת חיתול או משהו..)
והכי חשוב- כשהתינוק מגיע בע"ה לדאוג שהגדול יהיה במרכז תשומת הלב
אפילו קניתי כמה משחקים קטנים ומדי פעם הבאתי לו- מתנה מאח שלו
אה.. ומשהו מגניב שקראתי- כשחזרנו מהבי"ח חזרנו לבית של ההורים שלי (גרים צמוד אלינו) והבאנו את הגדול לשם, ואז שאלנו אם הוא רוצה שניקח את תינוקי הביתה.. והוא עזר לדחוף את העגלה הביתה. קראתי איפושהו שככה הם פחות מרגישים שנכנסו להם לחיים בלי רשות, כי הם היו חלק בלהביא אותו הביתה. הרעיון מצא חן העיניי אז יישמתי.
יש לי הפרש של שנה וארבע.

מתנה מהתינוק החדש לאח הגדול.
בפעם הראשונה שהוא חוזר הביתה התינוק צריך להיות בעגלה או עם מישהו אחר וחשוב שתוכלי לקבל ולחבק ולהיות צמודה פיזית אליו בדקות הראשונות שהוא רואה אותו בבית.
בהצלחה!

גם ככה בגיל שנה וחצי לא ממש מבינים......
זה לא שההכנה ממש תתן משהו....

ולהגיד -הנה תינוק. הנה האף שלו, האוזניים שלו וכו וכו'.
ואז לשאול- אתה גם רוצה שיהיה לנו תינוק?
אתה תיתן לו נשיקה?
אתה תיתן לו חיבוק? תעשה לו 'טובה'?
ולחזור על זה לעיתים קרובות

גם לילדים זה בטח מפריע.

תדברו איתה על זה.

דברתי עם הילדים ועל פניו נראה שהם לא הרגישו שנעשה להם עוול או משהו כזה

אבל מעניין אותי למה זה מפריע לך?  

אם להשתמש בכח, אז אני חושבת שזה מותר רק לאבא ואמא.

וגם כי אני בגישה חינוכית אחרת, של לא להשתמש בכח כדי להפעיל סמכות.

מבשלת וכו'..... אז המיקרה יותר רגיש.
שבעלך יגיד לה בעדינות שהתייעצתם לאחרונה עם איש מקצוע עד היכן להקפיד עם הילדים כי לאחרונה מעט קשה לכם איתם.
והוא ייעץ לכם להרפות מעט ולא להפעיל כוח וסמכות ולא להקפיד בדברים שהם לא עקרוניים. בהצלחה!

אני גרה  אצל חמותי כלומר היא עושה איתי חסד גדול פשוטו כמשמעו לא אכנס לפרטים רק אומר שהיא תומכת בנו כלכלית מאוד יפה ומשתדלת מאוד לתת לי את ההרגשה שאני בעלת הבית עד.....שמגיע מקרה כזה שגורם לי להתעצבן עליה מבפנים בעלי לא חושב שזה כזה וואו במיוחד לאור העובדה שהילדים משדרים שהכול בסדר אבל לי זה כן מפריע

תיהיה התגובה במידה ותעירו.
אחי באותו מצב ושם זה הפוך גיסתי עם פחות רגישות וסבלנות לילדים... ואמא שלי רואה ומעירה בעדינות.
לכן "לחרוק שיניים" או להעיר בעדינות.
ילד לא תמיד משדר ומגיב להפעלת כוח נגדו ... אבל אנחנו מבינים שהערות רבות והקפדה יתירה לא מועילה.

כשתיהיה לך תשובה לעצמך מה הדרך החינוכית שלך.

איך משיגים סמכות ושיתוף פעולה ללא אלימות 

איך אפשר להגיב אחרת וכו..

 

יהיה לך תשובות וכלים להתמודד עם הסיטואציה מול חמותך... 

לדעתי תתחילי מלהתברר בנושא בעצמך..

גדלתי בבית שבו הטלת הסמכות היתה עם מכות נכון זה לא נעים לשמוע אבל הבית היה חם ואוהב אלו לא היו מכות של התעללות חס ושלום אלה מכות של חינוך ואולי של חוסר סבלנות אני יודעת בוודאות שכשאני נותנת מכה זה רוב הפעמים לא ממקום חינוכי אלא יותר של חוסר סבלנות מנסה מאוד לעבוד על עצמי אבל קשה לשנות שלושים ומשהו שנים בזמן קצר מה שקשה לי אצל חמותי זה הדרך של המכות-לאחד היא משכה באוזן ולשני היא החזיקה את הידיים אחורה לגב של הילד כמו בהגנה עצמית אם אתן מבינות את כל זה לא ראיתי אלא שמעתי מאמא שלי ששמרה על הילדים יחד עם חמותי שבת שלמה ואנחנו נחנו בבית אולי בגלל זה זה קשה לי 

להשיג את המטרה. את לא מכירה דרך אחרת. 

על מנת לשנות דפוס צריך ללמוד שיש מגון תגובות אפשריות. ולחוות הצלחות עם תגובות שמבחינתך נכונות... 

 

היום יש שפע של שיעורים והדרכות! פרגני לבית שלך! לעצמך!

 

ממליצה על גישת שפר (באופן אישי לא מסכימה עם הכל אבל עדין יש הרבה ערך)

יש גם קורסים דרך האנטרנט.

 

וממש מבינה לליבך! כשהדברים מתערבבים עם עוד גורמים זה קשה להכלה!

בהצלחה!!!!

 

החיים זה תהליך העיקר שתרגישי שאת במגמת עליה והתקדמות

והיא הרסה לי את החיים!
שומר נפשו ירחק מהשיטה הנוראה הזו
שמבוססת על כללים מגרמניה...
ממליץ על שיטת לייף סנטר-
זו שיטה מאוזנת בין אהבה וגבולות-

כלומר, אפילו בלי לשים לב היא תנסה "לחנך" את הילדים, פשוט כי היא רואה אותם כל הזמן... והם נמצאים בטריטוריה שלה...

(זה קורה, למשל, אצל אחים גדולים - שמנסים לחנך את אחיהם הקטנים לפעמים... רק שבמקרה הזה ההורים יכולים להגיד בתקיפות שהם המחנכים היחידים).

לא יודעת מה להציע לך... אפשר אולי לנסות לנתב בעדינות את אמירותיה לכיוון שאת מעוניינת בו. אבל אולי אם לילדים זה לא כ"כ מפריע - אז עדיף שלא?

באמת לא יודעת... זה מקרה מורכב...

בכל אופן, כל הכבוד לכן - גם לחמותך שנותנת לכם לגור בביתה, ועוד בצורה נעימה יחסית, וגם לך - שאת "שורדת" את הסיטואציות הלא פשוטות הללו ויודעת לכבד אותה...

הדבר שהכי קשה לי זה לכבד אותה אבל לא כלפי חוץ אלה ביפנים בלב כי היא טיפוס שלא רוצה או מראה שזקוק לעזרה הענין הזה זה ממש בדמה אנחנו גרים אצלה כבר 3 שנים לאחר שחמי נפטר בעלי אומר לי בינינו שזה מוסיף לה אור בחיים אבל כלפי חוץ היא מראה שלא זקוקה לנו בכלל בקיצור אני מאוד רוצה לגור בבית נפרד אבל 

מרגישה שמהשמים מעכבים אותנו

חז"לינו אמרו ועזב את אביו ואימו ודבק באישתו. לעניות דעתי לגור אצל ההורים זה אחד הדברים הכי לא נכונים שאפשר לעשות. עדיף לוותר על הסיוע הכלכלי ולפתח הורות שלכם בלבד. בעיני, התפקיד שלה הוא להיות סבתא ולא אמא, בגלל שאתם גרים שם הכל מעורבב ולא טבעי. וגם אני הייתי לוקחת מאוד קשה את מה שתיארת, זה ממש במטרה להכאיב לילד וזה אסור. אני חא מאשימה אותה חלילה, הסיטואציה הזאת לא תקינה ולכן מצבים לא תקינים יכולים לקרות.
עצתי- מצאו לכם בית, תנו לחמותך להיות סבתא.

כל זמן שאתם גרים אצלה, כבר שלש שנים, עושה לכם חסד מאד גדול, תומכת בכם כלכלית מאד יפה, משתדלת לתת לך הרגשה שאת בעלת הבית - ואת בעצמך מישהי שנוקטת ב"שיטה חינוכית, כזו.. - ומי שממנה מגיע ה"דיווח" זו אמא שלך, שהיא עצמה גידלה אתכם בבית באוירה לא רחוקה מזה (בלי להיכנס כעת ל"דיוקים" איך היו המכות), ואת - שגרה כבר שלש שנים שם, כנראה לא בדיוק הרגשת בזה עד כה (כלומר, זה לא מעשה שבכל יום..) - 

 

אז אני הייתי מאד מציע לך להתאפק. זו הסבתא, סה"כ היא טובה, גם אלמנה. והילדים לוקחים אותה כנראה כאיזו קצת "סמכות אימהית" כי אתם שם קבוע.

 

אז "תדלגי" על זה.

 

את יכולה להשתדל לא להשאיר אותה לבד עם הילדים לזמן ממושך; גם לא ביחד עם אימך..

 

את יכולה להשתדל מצידך לתת להם הרבה חום, וסבלנות. ואתם יכולים לנסות לגור עצמאית.

אנשים אני מתפעלת מהמקלדת הרבה דברים אמרתם לכל מני כיוונים תודה רבה אז ככה בקשר לשיטת שפר ניסיתי אני מסכימה בהחלט אבל בא נגיד שזה שיטה של עליות וירידות צריך להיות עם מספיק רצון ולא לוותר ודרך אגב  המנחה אמרה שאם ההורה מרגיש שלם לחלוטין עם המכה שנתן לילד אז זה בסדר גמור

בקשר ללהבליג ולדלג זה אפשרי כאשר יש איפה לפרוק את התחושה שנוצרה בעקבות הסיטואציה וגם כן המגורים אצלה הם לא עניין זמני בכלל כל פעם שאנחנו רוצים לעבור (ואפילו בעלי אמר לי את זה והוא טיפוס שכלתני) רואים לא יודעת איך שאי אפשר פתאום יש הוצאה מאוד גדולה ובכלל אנו לא שמים כסף בצד או משהו כזה בעקבות המגורים אצלה בקיצור הקב"ה הניח אותנו כאן כרגע ומשתדלת להיות בשמחה    

באמת יש כזה דבר שהמדד הוא תחושת ההורה אם זה מרגיש לו שלם לחלוטין עם המכה? זה הרי לגמרי אינדווידואלי ויש אנשים עם מידת אכזריות חזקה, איך אנשים כאלו יכולים להחליט לפי התחושה שלאחר מכן?

ו"שיטת שפר" אינה תורה מסיני. יש לא מעט שחולקים על זה.

 

כעיקרון, בזמננו, ממש לא כדאי להיזדקק למכה. ורואים שהכותבת עצמהמודה שהיא לא כ"כ משתלטת על זה, זה לא ממש "לשם שמים".. אז מוטב להקצין לכיוון השני.

 

אלא שאם קורה, לא צריך להיכנס להיסטריה כאילו, זהו.. כבר הורה גרוע..

 

אבל כדאי ללמוד לחנך בלי זה.

 

[כמה שיש יותר ילדים, יותר רואים שלא צריכים את זה... לפעמים, ילד "היפר" ראשון או שני, יכול "לחטוף" מה שהיו פותרים בחיוך קל כשיש יותר נסיון...]

ואני גם לא יודעת מה הסיבה שאתם גרים אצלם (ולכן גם לא שופטת אתכם) , ובמחילה מכבודך, זה מצב לא נורמלי. ולכן, גם זה שהיא משתמשת בכוח, זה בעיקרון לא נורמלי, אבל במקרה שלכם אני מבינה אותה.
אתם בני בית אצלה, לא אורחים, אז היא מתנהגת כמו עם בני ביתה.
בסה"כ אתם אצלה כל הזמן, אז היא מרגישה יותר מסתם סבתא רגילה. היא מרגישה שהיא מחנכת שלהם. (וזו זכותה בעצם, לצפות שיתנהגו בהתאם לרצונותיה בבית שלה) .

ולפעמים גם אם כן.
לקחת סמכות.... מבחינתי רק ההורים.

זה מורכב יותר ותלות סיטואציה.

טוב אז עברתם לנושא אחר של האם זה בסדר לתת מכות לילדים שלנו

אני יכולה לומר שכשבעלי נותן להם מכה הם יודעים טוב מאוד שזה הגיע להם 

והמדד לזה זה התגובה של הילד את יכולה לדובב אותו אחר כך והוא יגיד את האמת 

אצלי אישית כשהייתי קטנה זה מאוד הפריע ואפילו חלמתי עלזה בלילה

והמנחה של החוג הורים לא האשימה את ההורים אלה אמרה שאני הייתי מה שנקרא ילדת "תשומת לב" שזה הגדרה מסוימת לילד עם התנהגות מסוימת שחוזרת על עצמה 

הדברים הם לא כזה שחור ולבן אני מכירה ילדים שאם ההורים היו מפעילים כוח הילדים היו קצת מתחילים לכבד אותם 

אם אפשר בלי זה זה ודאי טוב אבל אני לא רואה את ההורה שמכה כאכזרי חס ושלום 

אל תישפטו עד שתגיעו למקומם

חינוך כן אלימות לא!!!!
ישנם ילדים שחונכו באלימות ויצא מהם ה' ירחם..
אין קשר בין אלימות לכיבוד הורים.

את קוראת לזה אלימות חז"ל קוראים לזה חוסך שיבטו שונא בנו 

אני לא בעד לתת מכה אבל אם כלו כל הקיצים אז כן כמובן להתריע לפני וכו.....

חוסך שיבטו לא מדובר על דור של ילדים חכמים ואינטליגנטים, שמבין ויודע להבדיל בין טוב לרע, וכל מה שהוא צריך היא דמות סמכותית שתציב לו גבולות ברורים ולפעמים גם עונשים.
וההמשך..."ואוהבו שיחרו מוסר" שיטה שהוכיחה שהיא עוזרת יותר ממכה, הדור של היום צמא לתשומת לב לחום ומעט ומקום.
"ילד מוכה הוא ילד מכה" זה ילד שמגיע לגן הוא לא חוסך שיבטו מילדי הגן..

ובעזרת אהבה ודוגמה אישית יחד עם דרישות והצבת אתגרים הוא הצליח מאוד בחינוך ילדיו-

אז סימן שזה לא היה טוב. מה יש לדבר..

 

והמנחה, עם כל הכבוד, עדיף שלא "תתייג" ילדים, "ילדת תשומת לב"... ילדים הם בני אדם, יש בהם צדדים שונים, ואינם נכנסים תחת "הגדרות" כאלה, גם אם יש מי שדורש יותר תשומת לב ומי שפחות. מה גם שאי אפשר לדעת מי ומה בדיוק, בלי להכיר את כל המורכבות.

אני יודעת שהרב יעקובסון כותב בספר שלו שמותר לתת מכה מדי פעם כשיש מעשה מאוד חמור והוא מביא לכך מקורות המכה היא לא אכזרית עוד פעם אלא חינוכית המדד הוא איך ההורה מרגיש אחרי שנתן את המכה ואיך הילד מרגיש 

המכה אם נעשית אף פעם לא מתוך כעס אפילו לא באותו רגע אלא אחרי 

לא משנה נראה לי שאסיים את הדיון כי זה תורה שלמה וזה לא שיך לכאן פשוט רציתי לפרוק את ההרגשה שנתמכת ומקבלת מחמותי ובאופן טבעי יש לה שליטה עלינו לא בצורה רשמית בכל אופן תודה רבה

דעתי האישית לגבי הכאה של הילד היא שחוץ ממקרים מאוד בודדים זה לא הדרך להשיג סמכות להעביר את הילד תהליך חינוכי ולבנות קשר בריא ונכון עם הילד.

 

אני חושבת שלקבל מכה זה משפיל! נותן תחושה שאתה נרמס וחוסר כבוד כלפיך.

אני ממש מבינה הורים שמרגישים חוסר עונים ונוהגים כך, לדעתי זה נובע מתרגום לא נכון של המציאות. 

 

אני רואה בבית מרחב תרגול לחיים בשביל הילד. מרחב שמאפשר פיתוח מידות ותכונות ושאיפות טובות.

18 שנים (בערך) שבהם הוא רוכש כישורי חיים חשובים. איך משוחחים? איך מגיבים כשמתאכזבים? איך מסדרים? חשיבות להיות חלק ולהצטרף.. ערכים ועוד!

הילד לומד ולמידה זה תהליך.

ואת כאמא מדריכה אותו ומלמדת אותו. בהמון סבלנות. בלי כעס ומעורבות ריגשית. מתוך הבנה שהילד לומד.

תחשבי על עצמך כמה פעמים תרגלת את לוח הכפל עד שזכרת בע"פ? 

כמה פעמים קיפלת כביסה עד שלמדת לקפל בצורה משורטט ומדוגמת כמו בחנות?

 

להבין שהילד נמצא בתהליכי למידה. הוא רוכש דרכי תגובה למציאות. דרכי תגובה לחוסר מימוש ציפיותיו ורצונותיו ולכן בפעם הראשונה ולא השניה והשלישית הוא ימשיך לחזור על הדפוס הישן.

יש  להגיד לו מה לא ואז איך כן. אפשר להגיד לו אני מבינה שאתה מרגיש ככה וככה.. 

בו נחשוב איך תוכל לבטא זאת בצורה שמתאימה לבית שלנו... 

 

אני חושבת שלא סתם בדורנו מכים פחות. זה דור של גאולה. דור שהשכינה מתחילה לחזור והרצון לנבואה מתעורר. נבואה זה שמיעת דבר ה'. איך שומעים? מתוך הקשבה!! הקשבה אמיתית!! לדעתי מכות זה ניסיון לפתור את הדברים בשניה בלי הכרה בערך התהליך, בהסתכלות על התוצאה. לא מבטא הקשבה ויכולת לפתח שיח עם הילד ועוד... ולכן חוץ ממקרים שאני לא רוצה לתת  מכה. וממש מצטערת שאני צריכה לתת אותה אלא כי אני מרגישה שזה מה שהילד צריך עכשיו כדי להתאפס וזה הדבר הנכון .

 

דעתי האישית!

 

לגבי ההסתיגיות שלי משפר... אני חושבת שאת האמא!! המדויקת לילדיך!!!

ועדין יש מי שזוכה להופיע את הדמות של האמא בבית בצורה שמכונת יותר לרצון ה'. בדיוק כמו שיש יהודים שמופיעים את צלם אלוהים שבהם יותר ויש שפחות... 

ולכן יסורים אין!! אבל בירור התקדמות רצון מיקוד וכו על מנת להיות אמא! כפי רצון ה' נדרש!!! 
 

בהצלחה!!!!!

 

ומכירה את המקום והקושי הזה ממש!!

אבל זה לא מה שהבאת כדוגמה לגבייך.

 

אבל, צריך לומר, שהרב וולבה זצ"ל, בספרו ,בנין וזריעה בחינוך", מביא שהרב הצדיק ר' אליה לאפיאן, שהיה משגיח בכפר חסידים, והיו לו עשרה בנים גדולי תורה, אמר שהוא מצטער על כל מכה שנתן...

 

 

[את צודקת שזה לא קשור לנושא השרשור.. באופן טבעי, לפעמים מתפתחים דיוני-אגב, וכותבים לאו דווקא בשביל מי שפתח אתהשרשור, אלא גם בשביל אחרים, שהנושא מענין אותם.

לגבי הענין שלך, אכן הגבנו כבר מקודם. שיהיה לכם בהצלחה בה, ובדרכי נועם..]

ולמכות שנובעות מאיבוד שליטה וחוסר סבלנות ותקשורת..
רוב ההורים שמכים את ילדיהם זה לא מכות חינוכיות עם לשם יחוד אלא איבוד שליטה כעס חוסר סבלנות או נקמה רח"ל

ובטח לא לסבא או הסבתא יש רשות לפגוע בילדם/נכדם.
מזועזע מעצם השאלה.

אנחנו לקחנו יעוץ שינה כי זה היה סיוט. אין מילה אחרת. לא היה לי ערב. כאב לי הגב, לא אכלתי ארוחת ערב לילה אחרי לילה... שנאתי שהגיע הזמן להרדים. לא רציתי להישאר לבד.. בקושי שיחררתי את בעלי לאנשהו...

 

עד שהשכלנו שעזרה מקצועית תושיע אותנו...

 

שווה כל שקל. יש חיים... יש ערבים. לא משקשקת מהמחשבה שקוראים לבעלי בערב... וכל זה זה כלום לעומת הידיעה שהבת שלי הצליחה ללמוד משהו באופן עצמאי. עושה לה טוב! להתפתחות! וגם היא ישנה טוב יותר- גדלה טוב יותר...

 

הבנתי שיש כל מיני גישות שונות ביעוץ שינה, אבל השיטה שאני הייתי בה היא לא לתת לתינוק לבכות ממש ממש לא!!!!!

מאוד עזר לי ובעיקר מוריד כמה אסימונים וא שאר הדברים עובדים מעליהם

 

ואחריות שלהן לאסוף מהכביסה,
אפשרות נוספת יש כמו שקית רשת מבד שמיועדת בדיוק לסוג הבגדים הזה,
כל אחת אחראית לשים את הבגדים המלוכלכים שלה בשקית שלה, (כל אחת שקית בצבע אחר)
מכבסים את כל השקיות יחד ואחרי הכביסה אחריות שלהן לייבש ולקפל.
אם מישהי לא נמצאת באותו יום שהופעלה מכונה, אפשר שאת או מישהי אחרת תתלה בחדר שלה את הבגדים שלה או לייבש במייבש ואז זה יחכה להם לקיפול בתוך השקית.

אחת גוזרת את התווית ואחת לא

אחרי אינספור ניסיונות זה היה הרעיון הכי מוצלח...

קניתי לורד מיוחד לבדים והבת הראשונה מסמנת נקודה אחת בכל פריטי הלבוש, הבת השניה שתי נקודות וכן הלאה! רעיון נפלא שקיבלתי ושם סדר בכביסה!

פעם עשיתי את זה עם ארטליין וזה צבע לי את החולצות

שתי הבנות שיש להן טייצים באותה מידה- אחת רק שחורים והשניה כחולים ואפורים.

לגבי גופיות ספגטי וכו- אם אין הבדל בולט, משתדלים לסמן בתפר בצבע מסוים.

גרביים ותחתונים- לכל אחת סוג אחר.

 

וכל אחת זיהתה את שלה.
(ובתכלס גם היינו אחראיות על הכביסה שלנו כך שזה נטו אחריות שלנו מגיל 13-14)

אם יש דברים זהים- יוצרים הבדל כמו תווית/מה שהציעו פה

הייתי עושה סל נפרד לכל אחת מהבנות ומכבסת בנפרד כל פעם עם מישהו מאחים אחרים שלא מתבלבלב אן עם אחד ההורים

גרביים לבשנו במילא סגנון שונה.
הבעיה היתה רק תחתונים.
אני סימנתי איקס על התוית.
היא לא שמרה ולקחה מה שיצא.
בסוף אספתי הכל בחדר וכיבסתי ביד ותליתי בזמן של כביסה לבנה או מגבות שאי אפשר להתבלבל.
כן, זה סיוט אבל זה היה רק שנה.

שנה לאחר מכן, שרות לאומי- הכל עבר לדירה, כיבוס שישי, ייבוש מוצ"ש וזהו.

מישהי סיפרה לי שאצלה אחת הנערות קונה רק חלק והשניה רק מקושקש.
לובשות סגנון שונה לגמרי ככה שאין בעיה בשאר הדברים. עם גרביים הם מסתדרות.

דבר שני, את כל המצעים שיש לך ואת כל הבגדים התחתונים תכבסי בהרתחה. 

תולעים זה משהו שנדבקים בו. אם זה עבר לך וחזר, זה אומר שפשוט נדבקת בזה שוב ממישהו (ילד) או ממשהו (סדין נגוע). 

זה לא משנה כמה פעמים לקחת כדורים ונפטרת מהם - זה לא מחסן אותך מהדבקות עתידיות. 

הייתי אצל מומחית והיא ביקשה תרבית צואה כדי לבדוק את הסוג של התולעים

אבל אני בספק אם ימצאו שם משהו כי לא תמיד מוצאים בבדיקות האלה...

הכי מעצבן שהרופאת משפחה הציעה לי כדורי שינה ואני מסבירה שבגלל הגרד 

אני לא מצליחה לישון ובטח שכדור שינה לא יעזור כי מגרד לי מאוד.

 

איך את יודעת שזה מה שיש לך? 
אולי את לוקחת כדורים לבעיה אחת כשיש לך בכלל בעיה אחרת לגמרי? אולי זו בכלל פטריה? 

 

בכל מקרה, אם אכן מדובר בתולעים וזה עובר וחוזר אז יכול להיות שכמו שכתבתי קודם - את נדבקת שוב ושוב ממקור כלשהו ולכן כדאי לכבס בהרתחה את כל הלבנים ואת כל המצעים בבית. 

אפשרות אחרת היא, שהכדורים לא הורגים את הביצים של התולעים אבל התולעים מתות, הגרד מפסיק, את מפסיקה לקחת את הכדורים ושבועיים אח"כ, הביצים בוקעות ושוב יש לך תולעים. 

 

מעבר לזה, עד כמה שאני יודע, תולעים שמפתחות עמידות לורמוקס זה מאוד מאוד נדיר אם זה בכלל קורה. 

 

ואין לך מה להתעצבן על רופאת המשפחה - היא הפנתה אותך למומחית והציעה לך טיפול ל"כיבוי שריפות" שהיא חשבה שיכול לעזור עד שתלכי למומחה. זה התפקיד שלה. 

 

 

אחת כמוך מביאה לי עצבים עדיף שאל תגיבי לי
הזויה

יש לו ידע רפואי.

בכלום אבל הוא תמיד חושב שהוא יודע הכל.

וחוצמזה, הוא לא נתן שום קביעה, אלא רק פרס בפנייך את האופציות שהוא מכיר.

 

 

הוא לא מבין כלום מהחיים שלו ושלא יקבע עובדות .

שכדאי לך לטפל בהן.

 

רפואה שלמה. 

הפורום הנעים והנפלא הזה קיים קרוב ל7 שנים ואת זכית להיות הראשונה שנחסמת ולא יכולה יותר להשתתף בו.
חבל

באמת הגזימה

לגבי העמידות...
שתולעים כן מפתחות עמידות (ולכן נניח רופאים לא נותנים יותר מזמן מסויים או מכמות מסויימת לשנה)

והתאור שהבאת זה בדיוק מה שהרופאה הסבירה לי- שזה הורג את התולעים ולא הביצים ולכן צריך לחזור לקחת אחרי 10 ימים שוב... (ומי שלא לוקח חפי ההוראות אכן יסבול שוב ושוב)

אני לקחתי את הכדור לפי ההוראות אבל לא עבר לי ואין לי כוח להתווכח שיגידו לי שזה לא זה אני יודעת שאלה כן תולעים .

זה לא כמו חיידק שמפתח עמידות בפני אנטיביוטיקה אלא יותר כמו ג'וק שמפתח עמידות ל-k300. 

 

אבל אני אבדוק את זה יותר לעומק. 

אם זה לא זה, תראה למה מגבילים את מספר הפעמים.. (נדמה לי פעם בחצי שנה...)

שוב, אני צריך לבדוק גם את זה. 

ככה גם הסבירו לי כמה רופאי ילדים

תולעי מעיים - הורות

 

שירשור שהיה כאן בעבר בנושא ויש בו פתרונות טובים.

 

סביר להניח שהשימוש הממושך בכדור נגד פטריה הרס את האיזון במעיים, וחוסר האיזון הוא קרקע נוחה לתולעי מעיים.

בדרך כלל כשהן מתפרצות הן גורמות לחוסר תאבון ולצורך במתוק, מה שמחמיר את חוסר האיזון ועלול לגרום להתפרצות מחודשת של פטריה.

מן מעגל קסמים כזה.

 

 

הכל אפשר לתקן.

את צריכה להתחזק זה הכל.

אפילו מולטיויטמין יכול לעזור הרבה במצב הזה.

 

יכולה ליצור איתי קשר במסר אישי.

 

 

אני ממזמן נמנעת מכל המאכלים האלה..

ומונעת מעצמך ויטמינים ומינרלים חיוניים.

אני מונעת מעצמי מזון לא בריא ומתועש עם סוכר.

בקיצור, יש הרבה מה לעשות כדי להיחלץ מהמצב.

לקחת תמצית GSE, שזה תמצית זרעי אשכוליות. קניתי בחנות טבע, אח"כ ראיתי את זה גם בסופר פארם, אבל בחנות טבע המוכר ידע לומר לי כמה טיפות לכל ילד, וכמה פעמים ביום. אחרי שבועיים היה שיפור ניכר, אבל למדתי להמשיך למשך חודש, כדי למגר את התולעים לחלוטין. וגם תנסי להימנע מאכילת סוכר כמה שאת יכולה, כי מזה התולעים חיות

אני כבר עשיתי הכל !! הייתה לי לפני זה פטרייה ולקחתי המון כדורים

נגד פטרייה אולי זה הרס לי את המעיים

לי גם היה תולעים כמה שנים עד שבעלי דיבר עם רוקח אחד שהציע לו תרופה

שנקראת קנדידקס מוכרים את זה רק בשתי בתי מרקחת בירושלים וזה עולה 100 שקל לבקבוקון אבל זה עוזר

את צריכה לקחת כפית אחת 3 פעמים ביום עדיף על בטן ריקה וכמובן כמה שפחות מתוק כי הסוכר נותן להן כוח להיתרבות ועוד דבר תאכלי כמה שיותר שום חי בעלי הכין לי פסטו מפטרוזיליה עם הרבה הרבה שום חי אכלתי לפחות קופסא שלמה ביום גם אני פוחדת מהוורמוקס הדברים הללו עזרו לי 

צריך לזה מרשם רופא? כמה זה בערך עולה? ואם זה מתאים לילדה בת 4? כי ראיתי באינטרנט שרשמו מינונים של ילדים בני חמש ומעלה... ואם כן מה המינון? הבת שלי סובלת מתולעים....

תודה!!

 

לא צריך מרשם רופא, זה משהו טבעי (של אלטמן, יש גם חברות אחרות) , לי המוכר אמר כמה לתת לכל ילד לפי הגיל. אני לא זוכרת בדיוק, אבל אם את קונה בחנות טבע יידעו להגיד לך כמה, זה היה בערך 4-5 טיפות, פעמיים ביום.
אני ראיתי שחשוב להתמיד, ולא להפסיק כשיש שיפור, אלא להמשיך לפחות חודש, ואח"כ עוד חודש לפחות פעם ביום למניעה. אפשר לקחת באופן קבוע, הבנתי שזה לא מזיק.
זה עולה בסביבות,100 ₪ לבקבוק, אבל לדעתי זה שווה, הרבה יותר בריא מורמוקס, וגם יותר יעיל אם מתמידים.

נשמע ממש שעוזר

זה מאוד מר. ממליצים לערבב את זה עם מים או מיץ, אבל הילדים שלי העדיפו לקחת את זה בכפית, ומייד אח"כ לשתות מים.הייתי מכינה מראש כוס עם מים

לי אמרו שזה בגלל שאוכלים יותר מידי סוכר ודברים מתוקים... שווה לך לנסות... אחותי הפסיקה לאכול שטויות וסוכר וזה ממש עזר לה...

בהצלחה

אני יודעת שזה מאתגר אבל לתת שום זה הפתרון הכי טוב, אין מה לעשות

 

כתבת שהיא אוכלת אבוקדו - מעולה.

 

את יכולה לנסות עגבניה מגוררת לתבל בקצת שמן זית, ויחד עם הגבינה לטבול בהם לחם. אולי היא תאהב.

 

גבינת קוטג' היא אוהבת?

 

דיסת קוואקר. דייסת סולת.

פנקייק.

פסטה ברוטב עגבניות או עם קוטג' או עם קצת טונה.

תפ"א ובטטה בתנור.

קציצת ירק.

פשטידת ירקות.

מרק עם קוביות ירקות או מרק ירקות טחון.

מבושל היא אוהבת בעיקר תפוח אדמה והמון!!

דייסות לצערי לא אוכלת, גם לא כל מה שקשור למטרנות.

פנקייקים אני גם מכינה לה.

אולי אחזור למרקים הטחונים.. ואנסה את העגבנייה מתובלת בתקווה שתאהב..

תודה רבה!!

(כמובן, בתנאי שזה בריא ומזין).

 

בסופו של דבר, מה שהיא והבת לאכול, זה מה שהגוף שלה צריך.

בסך הכל הדבר החשוב הוא שילד יאהב לאכול.

אם מאכילים בכוח ובניג'וזים ובכפייה ובלחץ זה יוצר בדיוק את התגובה ההפוכה- ילד לא אוהב את כל האווירה סביב האוכל ואז גם לא ירצה לאכול.

(ראיתי כמה כאלה מקרוב)

אז עדיף לתת לה לאכול בכיף מה שהיא אוהבת, ומדי פעם לנסות להציע לה מאכלים נוספים כמו ירקות טריים. אולי בצורה מענינית- גזר מגורד (יותר קל לאכול אותו ככה), ירקות מסודרים כמו פרצוף על הצלחת ואז אועלים את העיניים, האף וכו'..

בנוסף- בסופו של דבר ילד מתרגל לתפריט שההורים שלו אוכלים. אז מה שיהיה לכם על השולחן- זה מה שהיא תתרגל אליו, פחות או יותר. 

בהצלחה!

2 הבנות שלי לא אוהבות ירקות

הבנים- כן. ב"ה.

 

ואני לא מרפה. מגישה (כמעט) תמיד סלט ירקות/ ירקות חתוכים.

בתקווה שיום אחד זה "ידבר" אליהם.

הבנתי שלפעמים זה עובר עם הזמן...

 

אחת מהם גם לא אוהבת ירקות מבושלים, חוץ מתפו"א.

אז משתדלת להכניס בטטה בקציצות

ועגבניות במרק וכד'

או מרק ירקות חתוך דק/ מגורד.

ואז פחות שמים לב לזה.

 

 

בהצלחה לנו!
 

עד עכשיו אבל לחם עם מצריים ואורז
קצת גבינה (רק לבנה )
ומתוקים
ולאט לאט בשקט בשקט הוא מוסיף לתפריט שלו עוד דברים.
הוא אכל רק גמבה אדומה איזה שנה פתאום מסכים גם מלפפון וגם עגבניה
ופתאום פירות מסוימים
וכו
מאמינה שלאט יאכל מהכל

תנסי אולי להכניס ירקות ביחד עם דברים שהיא אוהבת.
למשל סלט פסטה, סלט טונה, להכניס בפיתה עם פלאפל.
בצורה מבושלת אפשר שקשוקה, סיני ומרקים.

סיפור יפה. 

פתחתי ניק חדש כדי לשמור על אנונימיות בנושא הריטלין

 

שאלה לי - האם לך יש ילדים שמקבלים ריטלין?

 

אנחנו קצת חדשים בעסק ואשמח להתייעץ בכמה ענינים

הסיפור כתוב מקסים, כתיבה נעימה וזורמת.
התוכן ממש צרם לי. לא מאמינה בתרופות אלא במקרי קיצון, מדובר כאן על תרופה פסיכיאטרית שמוגבלת בפקודת הסמים, מאוד שנויה במחלוקת ומציגים אותה כאיזה פלא. עוד מקומם המסר שההחלטה התקבלה באופן חד צדדי על ידי הבעל והאישה לא קיבלה מענה ראוי לחששות שלה אלא נספחה אחריו.

לגבי ההחלטה החד צדדית של הבעל-

כל זמן שהאישה התנגדה בתקיפות ובלי לתת מקום לרצון של בעלה כן לתת את התרופה - לא היה פה שיח זוגי והחלטה משותפת. אז בעצם זה גם היה מצב של החלטה חד צדדית ע"י האישה

ודוקא לכן אני התפעלתי מהבעל שהצליח להסביר לאשתו בלי מאבקים, מריבות וויכוחים, פשוט ע"י להראות לה את המציאות שתבין לבד את המסר.

 

 

 

יש לי מכר שלקח רטלין בתקופת הלימודים והוא השתפר פלאים... היום הוא לקראת גיוס והוא הגיע למצב שהוא עבד על עצמו ככ שהוא כבר לא לוקח.
לפעמים התרופה עוזרת לאדם תקופה ומוכיחה לו שהוא אכן מסוגל ושהוא מתבגר הוא מצליח לעבוד על עצמו...
דרך אגב יש היום רטלין בלי תופעות לוואי ובלי חוסר תאבון....

שני ילדי לוקחים ריטלין. אף אחד מהם לא היה דומה לילד שבסיפור, הבעיה אצלינו היא ADD - הפרעת קשב וריכוז ללא מרכיב התנהגותי.

מדובר בילדים שמתפקדים למופת בחברה ובכיתה ודוקא לכן הם היו עלולים כל כך ליפול בין הכסאות.

כי למרות ששניהם מאד מאד חכמים ומוכשרים, בלימודים היה להם מאד מאד קשה והדימוי העצמי הלך והדרדר

 

המורים אפילו לא חשדו בכיוון  - כי הילדים לא הפריעו בכיתה בכלל

לקחנו אותם לאבחון בגלל שהפער בין השכל להשגים היה לא סביר ובגלל שבשיחות עומק איתם הבנתי שדעתם מוסחת בקלות, שקשה להם להתרכז בשיעור.

 

האבחון היה חד משמעי 

לקח לנו - לבעלי ולי - כמה חודשים להפנים שיש לילדינו הפרעת קשב וריכוז ושאנחנו - כן אנחנו - שוחרי הבריאות והטבעי - אמורים לתת לילדים שלנו ר-י-ט-ל-י-ן. אנחנו שאפילו אקמול מעדיפים לא לקחת אם לא ממש ממש חייבים...

 

 

אבל עברה תקופה והמצב הלימודי שלהם המשיך להדרדר ויום אחד אמרתי לעצמי - למה לענות אותם, יש להם קושי אמיתי ואוביקטיבי, יש אפשרות לעזור להם, תנו לי סיבה אחת טובה באמת למה לא???? (שאלתי בליבי רטורית את כל העולם כולו)

 

ואז הפנמנו, וקנינו את התרופה, עברנו תקופה קצרה מאד של הסתגלות לתרופה והתאמת המינון.

ופתאום ראינו התקדמות מטאורית - ציונים מהגבוהים בכיתה, ילדים שמתחילים להאמין בעצמם שהם יכולים ומסוגלים, שהם מוכשרים וחכמים.

ילדים שמחים שכיף להם ללכת לבית הספר, שכשלומדים איתם למבחן הם יורים את החומר בקצב של מכונת יריה כי הם היו בשיעור ולא רק נכחו בו פיזית אלא קלטו והפנימו אותו.

 

בשבתות וחופשות הם לא לקחו את הכדור כי לא היה צורך. הקושי שלהם הוא רק בריכוז בזמן הלימודים.

 

כעבור כשנה הם התחילו לחפף עם הכדור, שניהם. 

אחד מהם - המשיך עם ההצלחה הלימודית. הבנו שהשיפור בדימוי העצמי, האמון שלו בעצמו שנבנה גרמו לו לסגל לעצמו דרכי התמודדות עם הלימודים כך שהוא כבר לא חייב את הכדור אז זרמנו איתו והרפנו והאצבע על הדופק לראות שהוא ממשיך להסתדר עם הלימודים.

השני - המצב הלימודי התחיל שוב לרדת וכעבור תקופה הוא בא אלינו ואמר שהוא חושב שחבל שהוא לא לוקח, שהוא מרגיש שקשה לו להתרכז ובגלל זה הוא לא מצליח והוא חזר לקחת את הכדור ושוב קל לו ללמוד.

 

לסיכום - אני חושבת שההורים שכל כך מתנגדים לריטלין מונעים גם מפחדים לא מבוססים שגורמים להם לראות את התמונה בצורה לא מאוזנת, מסתכלים יותר מדי על החסרונות של הריטלין ושוכחים לראות גם את החסרונות הקשים של המצב של הילד שלהם כשהוא לא מטופל.

אחרים שהם לא ריטלין.

 

 

אשמח לשמוע לאיזה פתרונות את מתכוונת

הילדים קיבלו הומאופתיה והתקדמו יפה.

 

חלק מהילדים טופלו גם בשיטת נילי רביב בהצלחה מרשימה - בעיקר בלקויות למידה, אבל גם בקשב וריכוז. שני הדברים בדרך כלל הולכים יחד.

לדעתי הסיפור הוא מאד פשטני

אין ספק שזה עוזר וניצרך במקרים מסויימים

אבל לא חושבת שההשפעה של זה היא כזאת שחור\לבן.לפחות ממה שאני ראיתי.

ובעצם לא היתה שום התמודדות אמיתית עם החששות שהאמא העלתה.

אולי לא יפה לומר אבל היא ממש הזכירה לי ילד שבוכה בלילה כי הוא רואה מפלצות בחדר ואחרי שמדליקים את האור הוא מגלה שזה היה רק תמונה/כדור/גיטרה/דלת של ארון ומעיל תלוי על וו

 

ובגלל שהחששות שלה היו לא רציונליים ושגויים הדרך הכי פשוטה להתמודד איתם היתה - להדליק את האור - וזה מה שבעלה עשה - נתן לילד את הכדור בלי לגלות לה, היא ראתה במו עיניה מה הוא עושה לבן שלה וכך פגו חששותיה.

 

 

 

אותנו לימדו שהדבר הראשון זה לא להיבהל מזה ולא לתת להם הרגשה כאילו הם עשו משהו ממש חמור, כל עוד מדובר על הגוף שלהם ולא על הגוף של החבר.

דבר שני, אפשר בנעימות להסיט את הנושא. בגיל הזה אפשר להגיד לו 'נכון זאת הבטן של יוסי' ותוך כדי להוריד לו את החולצה בעדינות ולהעביר נושא.
(בגיל גדול יותר, ילד שמתעסק עם עצמו, אמרו לנו שכדאי להעסיק אותו בלי לומר מילה על מה שהוא עשה. לדוגמא, אם הוא ליד שולחן אז לתת לו צבע ביד שיצייר, אם זה באמצע מפגש- לבקש מכל הילדים לשלב ידיים או לעשות קצת ספורט עם כל הילדים עם הידיים ואם זה בפינה בחצר אז לדאוג שהוא לא יהיה שם בפינה לבד ולתת לו תעסוקה שתעניין אותו)
ואם זה ילדים בגמילה אז אולי כדאי ללמד אותם שזה לא צנוע להוריד את המכנסיים, להרים להם אותו בחזרה ולהמשיך הלאה. בלי לעשות מזה יותר מידי עניין ובלי להיבהל ולכעוס.

אני מאמינה שזה חלק מההתפתחות של כל ילד
והתגובה שלנו היא זאת שתלמד את הילד איך להתייחס לגוף שלו גם בעתיד

אצל ילדים גדולים יותר יש כאלה שגם טוענים שצריך לעשות שיחה על זה שהגוף שלי הוא רק שלי. ולהסביר למי מותר לגעת בו ומתי.
אני עשיתי שיחה כזאת בגיל 5-6 אחרי מקרה שקרה.
וזרקתי את המשפט הזה כבדרך אגב כשלימדתי על הגוף.

בהצלחה יקרה!

הם הרי לא מפרשים את זה כמונו

מבחינתם זה משחק

אני משתדלת לעשות זאת בהומור ולהעביר נושא

ובכלל אם זה בנות להוסיף ולומר להן שעצם הכיסוי זה בגלל שגופן יפה וטוב.. (כלומר להעצים את גופן, ולא הפוך)

לעיתים אפשר להגיד גם- זה לא צנוע.

 

ומבלי קשר כדאי מידי פעם לדבר

 על כך שה' ברא לנו גוף/פה/ידיים וכו' כדי שנעשה בהם דברים טובים

בפה אפשר לברך, להתפלל, בידיים- אפשר לעזור, לתת צדקה. ברגליים- אפשר ללכת בכדי לעשות מצווה

ולפעמים יש ילדים מבולבלים שעושים דברים לא טובים

ולומר- אבל בגלל שאת/ה ילד/ה טוב/ה, אני סומכת עלי/יך שתבחר/י לעשות דברים טובים

שירים את החולצה- אז מה? אז יראו לו את הפופיק. 

לגבי פלג הגוף התחתון- אפשר בעדינות להלביש בחזרה. אבל לדעתי לא לעשות מזה ענין. 

בגדול בגיל הזה זה סוג שח דווקא. כמו ילד באותו גיל שיצעק בדיוק שאחיו נרדם או שיתחיל לעשות בעיות בדיוק בזמן שממהרים.
הכלח החשוב הוא לא לעשות עניין.
להחזיר מכנסיים בלי לומר כלום (בהניה שהילד יודע שאסור).
אם אין עוד אנשים נוספים בבית בשחב מסוים אפילו לא הייתי מחזירה- רק מתעלמת.

טבעי!!

 

דורש יחס אם-

גיל מבוגר יותר

ו/או- עיסוק מאוד! מוגזם- במקרה כזה הייתי מעיר בנינוחות שזה לא נעים לעשות כך בפני אנשים/ בסלון- ומגשש טיפה האם יש גורם חיצוני שמעורר יחס שלילי

ובעיניי זה מקסים.
ברגע שילד מרים את החולצה אני אומרת ווואוו איזה בטן יפה
ואז כולם מרימים ותוך שניה זה נגמר..
זה ברמה הזאת. כי לדעתי צריך להיות להם דימוי גוף טוב
כי ברגע שישר אומרים לא צנוע ונבהלים והכל,
הם חושבים שהגוף זה דבר מבייש ושצריך חהסתיר.

אם זה יותר חמור כמו להוריד מכנסיים והכל,
אני פשוט אומרת כמו אם הוא מוריד נעליים
שבגן שלנו לא מורידים, ועכשיו אני עוזרת לך לשים מחדש
אבל יותר אתה לא מוריד..

ושזה לא נעים, ושמורידים את המכנסיים לפני שמחליפים חיתול או מתקלחים או בשירותים.

אלא בחיוך, "יופי".. ולהמשיך הלאה. 

 

איזה איסור יש לילד בן שנתיים ושני שליש להרים את החולצה? מה "לא טוב"?..

 

[אם מורידים מכנסיים - לא ממש קטנים - אפשר להגיד בנחת, בלי לעשות ענין, "להרים בחזרה.. מורידים כשצריכים שירותים". וזהו]

נתתם לי חומר למחשבה.


וגם אחרי התשובות מרגיש לי שאי אפשר *לחנך* בענין..
קצת מתסכל לחשוב כך אבל שיהיה

הוא שבאופן טבעי ילד בגיל מסוים רואה שהמבוגרים שסביבו לא מרימים את החולצה ומבין שבטן זה מקום שבדר"כ צריך להיות מכוסה.

ואת הקודים החברתיים האלה הוא פשוט יקלוט מהסביבה שלו, גם בלי שנצטרך לדבר איתו על זה יותר מדי.

הם בהחלט מסוגלים להבין שזה הגוף שלהם.. אני עובדת עם הגיל הזה ויש ילדים שמאוד מפריע להם שעומדים לידם כשאני מחליפה אז אני אומרת זה הגוף של.. לא נעים לו שאתה מיסתכל.. הם מבינים מצויין וכבר אומרים את זה בעצמם..

נשמע שאת קצת עייפה..
לאימהות יש דרישות אבל החכמה בתור גננת /מטפלת להסביר מה נכון ולעשות את זה בצורה שנותת הרגשה שהילד בידיים טובות ובטוחות.

שנותנים מבט מצד הצוות צריך להבין שלא מדובר בסתם הערה מצד הורה, לפעמים מדובר בהורה שמנסה בכל דרך למשוך ולגרור אחריו הורים נוספים , ולהגזים בדברים ובתיאורים שלא היו מעולם...
קורה לא פעם שהורים קולטים את אותו הורה חריג ויורדים מהר מהעניין ומבינים שיש להם עסק עם הורה מעט בעייתי שמחפש תמיד על מה להעיר , בסה'כ עם רוב ההורים ניתן לפתח דיאלוג ענייני שבו שני הצדדים מגיעים להבנה.
מסכימה שרצוי לעשות הכל כדי שהורה יהיה רגוע ויסמוך על הצוות, יחד עם זאת כפי שהסברתי צריך להבין שהבעיה מתמקדת בדרך כלל בהורה בודד וחריג .

לעבודה כזו
הגבתי כך לפי המכלול שכתבה
נשמע שזה נובע שעייפות או חוסר התאמה
היא רק בת19 אז כנראה שזה אולי פחות מתאים

תכלס, זה מה שההורים מחפשים עכשיו...
פותחת השירשור נשמעת עייפה מההורים ואוהבת ילדים!!

היא פשוט אישה חמה וחכמה
ובאמת יש דברים שלא מסתדר עם דעת ההורים אבל היא שם והיא כרזימטית וקשובה.

אי אפשר לאהוב ילדים ולמאוס בהורים,זה התפקיד הכל כולל הכל.

ילד בא הבייתה לפעמים מספר דברים או רואים התנהגות שונה שלו מהרגיל אז כן יש שאלות לגננת לפעמים גם בקשות זה לגטימי ..

גננת מטפלת צריכה לדעת לענות _דוגמא ,נגיד שהורה אומר שמציקים לילד שלו ואומר לה את שם הילד,לפעמים מספיק לומר בסדר גמור אני ישים לב לזה יותר,זה כבר מרגיע את ההורה, אך אם מישהי עייפה ואין לה סבלנות היא עלולה לומר לא היה ולא נברא כולם פה צדיקים שלא מציקים בכלל, אז ההורה מרגיש צורך להסביר וכו'...

אני מהנייד ולכן אולי יצא פחות מסודר במלל
מקווה שהובנתי

יש הורים שבאמת מגזימים!

אני לא רואה שפותחת השרשור מאסה בהורים, היא בסהכ פרקה מה ש*כל* גננת/מטפלת מרגישה!

במקום לראות את ההודעה הזאת כתוקפת הורים, תנסי להסתכל מכיוון אחר
אני דווקא ראיתי בהודעה הזאת רצון להיות שם באמת בשביל הילדים, לאהוב אותם ולעשות הכל כדי שיהיה להם טוב.
וכן, לפעמים ההורים בעצמם גורמים שלגננת תהיה פחות סבלנות לילד שלהם.
אז היא פה הסבה את תשומת הלב לגורמים.

אני יכולה לומר לך בתור גננת, שהיה לי ילד אחד בגן שאמא שלו הייתה נודניקית ממש.
*כל* יום היה לה משהו אחר להעיר, ותמיד כמובן הילדים האחרים או הצוות צריכים לעבוד על עצמם ולהשתנות- חלילה לא הילד שלה.
להגיד לך שאהבתי את הילד שלה? מאוד. כי הוא מתוק בזכות עצמו.
להגיד לך שהתלהבתי להשקיע בו? שנהנתי מאוד מלעבוד איתו? פחות. עבדתי איתו בהרבה פחות חשק (ועם המון מאמץ שהוא לא ירגיש בזה) כי ידעתי איזה פידבק מחכה לי בסוף היום מהאמא היקרה שלו.

הגננות הן בני אדם בדיוק כמו כולם.
גם הן צריכות פידבקים ומשובים חיוביים.
וגם להן קשה לפעמים. גם כשהן מעולות לתפקיד. וגם אם הן בשנה הראשונה לעבודה.

כמו אין לי כוח או זה מעייף
ביקשתי בקשה.
כי אם בזכות זה שכתבתי כאן תהיה יותר הקשבה למטפלות, זכיתי.

הגיל שלי לא קשור פה לכלום. אם הוא היה קשור
גם הבוסית שלי הייתה חושבת ככה ולא מעסיקה אותי.
תשאלי אותה היא מאוד אוהבת אותי.
דווקא בגלל שאני צעירה אני זאת שרוקדת עם הילדים
ועושה איתם יצירות שדורשות המון השקעה
דווקא כי אני צעירה יש לי הכי הרבה כוח.
אבל בהחלט את מוזמנת לא לשלוח את הילד שלך למעון שיש בו מטפלות צעירות..

וכשמביאים את התינוקות בבוקר תקבלו אותם בחיוך ובשמחה,
תתאפסו על עצמכן ותשימו להם מוזיקה אנחנו לא צריכים לבוא ולהתחיל "להפעיל" אתכן.
וכשבאים לקחת אל תתחילו ישר עם ריג'קטים על תינוק בן שנה וחצי,שעשה ככה ועלה על הכיסא והפך את המשחק ועשה בלגן עם ההחלפת טיטול- כי זה הגיל וככה הוא צריך להתנהג אז אל תתחילו לחפור על "זה חריג וקחו את הילד להתפתחות הילד".
כשבאים לקחת תספרו לנו מיוזמתכן איך עבר על הילד היום- מה עשיתם, אם אכל טוב, ישן, ובכלל איך היה לו המצב רוח, בכל זאת לא ראינו אותו מ8 בבוקר.... ובעיקר- אם קיבל מכה נשמח לדעת ולא לגלות את זה יותר מאוחר.

מעריכים מאוד את העבודה המסורה והקשה.
משתדלים לפנק בעוגות וארוחות בוקר כשמתאפשר.
משתדלים להעיר ולהאיר כמה שפחות.
ויודעים שהשכר זעום לעומת ההשקעה.

וכן, לעבוד בכל עבודה עם ילדים, מטפלות, גננות, מורים - 80% מהעבודה זה לעבוד מול ההורים.
בהצלחה!

אתה באמת לא מעדיף הפוך?? עם יד על הלב??

אומר בתור מורה

שהילד נמצא....
כשגננת מפנה להתפתחות הילד זו מהסיבה
"לדאגה ולשלום ילדך" מקסימום "בהתפתחות לילד" יגידו לך שהכל בסדר...איתנו הוא שנה שנתיים איתך הוא. לכל החיים...
צוות אחראי תמיד מדווח על מקרים חריגים, ומכיוון שהוא רק "בן אדם" הוא לפעמים עלול לשכוח.
ואם יש לך שאלות כגון מה אכל? כמה אכל? ואיך שיחק? תשאל.
הצוות מדווח על מיקרים שחשוב לתת עליהם את "הדעת", כגון ילד שלא אכל , חלש או לא שיחק וכו'...
אם הילד בא בשמחה לגן תיהיה רגוע, רק שתדע הורים לא רגועים, מודאגים, ומוטרדים מעבירים זאת לילדיהם...
שיהיה לך נחת מכל הילדים!

ברור שהיו דברים שאני הייתי צריך לשנות בתפיסה ובחשיבה, אבל גם להן היה.
בהתפתחות הילד צחקו עלינו,גם רופאת הילדים צחקה ןאמרו שהם לא מבינים על מה ההסטריה, מדובר בפעוט בן שנה וחצי- שנכון- הוא שובב! ועושה להן קצת יותר עבודה.
פשוט היום ההנחה הרווחת זה שצריך לגדל ילדי בטטות שלא זזים ולא עושים שטויות.

ברור שאני ישאל, רק ממה שהפותחת כתבה נשמע שנמאס לה מהשאלות של ההורים..מהערות ומהבקשות..
ואני באתי להגיד שיש 2 צדדים, וכמו שיש דברים שלא מוצאים חן בעיניה יש דברים שלא מוצאים חן בעיניי ההורים.
וכן, אני מעדיף לחפור ושהילד יקבל טיפול טוב מאשר לחשוש מתגובת המטפלת.
מטפלת נורמלית תדע לקחת הערות והארות לתשומת ליבה..נכון לא תמיד נעים לשמוע.
אבל זה העיניין בחינוך ובסוג העבודה הזו.

לא תעכיר את האוירה.
אני התייחסתי גם לגילאים גדולים יותר,
היה מיקרה ששלחנו לאיבחון והכל היה בסדר, לאחר שנה הילד שוב נשלח לאיבחון והתוצאה היתה לגמרי אחרת.. לכן אמרתי לא לזלזל...
תפקיד הגננת להגיד את התרשמותה.
ותפקיד "התפתחות לילד" לאבחן.

שאצלנו מקבלים כל ילד בחיןך רחב
אולי לפעמים מתפספס כי בדיוק ילד מטפס על מקום מסוכן
אבל אחרכך נשים לב אליו. לא דווקא מול העיניים שלך.

אולי אצלך המצב כזה כמו שאת מתארת
ותדברי עם המנהלת מעון על זה!
שחסר לך החיוכים והחיבוקים לילד שלך..
תדברו, זה עוזר!

נשמע שאת ממש כועסת, אז אולי בגלל זה קשה למטפלות של הילד שלך לחייך אליו ואלייך בבוקר.

גם אני בהתחלה הייתי מתביישת ליד ההורים
לומר הייי ינון!! איזה כיף שבאת לגן!מה שלומך ואיך החולצה שלך יפה
אז הייתי משחקת וצוחקת איתם אחרי שההורים היו הולכים..

ומביעות שמחה שהגיע,

ורק אז הולך

 

אחרת הוא יכול פשוט להסתובב ולהכנס ללו"ז בלי לקבל יחס של חיבה מהגגנות

שחנשים.

עכשיו אין לי בעיה גם לקרוא בשמחה לילד כשההורה נמצא
אבל בהתחלה באמת התביישתי.

שאומרים בשירה לכל ילד וילד בוקר טוב..

מאיזה בחינה היא לא מורגשת? מבחינת השקט וזה שהיא לא מדברת?

 

היא נהנית בגן? מה היא מספרת בבית על הגן - היא משחקת עם חברות? 

 

יש ילדים שלא מדברים בנוכחות אחרים חוץ מהמשפחה.

אבל זה לא מפריע להם לרוץ ולשחק ולהיות חלק (שקט ועדין אמנם) מהחבורה, והם הולכים וחוזרים שמחים, ומספרים בשמחה על כל מה שקרה בגן.

 

זה יוצא דופן, אבל לא מעיד על חוסר ביטחון עצמי אלא על ביישנות קיצונית - ואלו שני דברים שונים.

 

 

אני ממש מזדהה עם מה שכתבת, היה לי מקרה דומה...

בהזדמנות, שיהיה לי זמן אני יאריך,

אבל רק משהו קטן- אני חושבת ש כדאי להשאיר אותה בגן. זה שהיא תהיה מהגדולות זה מאוד יכול להעצים אותה ואת בטחונה...

 

רק טוב!!

הוא נמצא שם לשמור ולטפל בכל.
אם היא ביישנית וזה לא מאוד קיצוני כלל חשוב להניח לה ולא להעיר כי זה רק יחמיר, מציעה להזמין או לשלוח לחברות בע'ה תראו שיפור.
ילדים מציקים??? תיהיי רגועה נורמאלי זה לא קשור לגיל של בתך, אם הצוות לא מטפל כי הילדה אולי לא מספרת או שהצוות לא שם לב ,אז תדווחי לגננת.

לא בהכרח שזה מתאים למה שאת מתארת.

נראה לי שכדאי לך לבדוק מה זה אומר "שקטה".

האם היא רק לא מרבה לדבר, או שיש עוד דברים- האם היא יוצרת קשר עין וקשר מילולי עם הצוות? עם חברה אחת קבועה או שתיים?

האם היא משחקת עם כל הילדים ביחד אבל בשקט או שהיא מתבדלת ומעדיפה לשחק עם עצמה?

האם באירועים כמו יום הולדת או מסיבת חנוכה היא נהנית (בשקט) או שמאוד לא נוח לה עם המעמד ועם תשומת הלב ונראה שהיא בכלל סובלת?

האם ילדות מזמינות אותה לשחק איתן והיא מסרבת או שהן בכלל לא מצרפות אותה?

 

כל הדברים האלה יכולים ליצור תמונה יותר מדויקת של ההתנהלות שלה בגן.

וכן, יכול להיות פער עצום בין ההתנהגות בגן להתנהגות בבית. (אולי דווקא במקרה כזה הבית הוא מקום שנוח לה לבטא את עצמה אז היא עושה את זה בגדול אחרי כמה שעות שקט בגן...)

 

ויכול להיות צוות הכי טוב בעולם ועדיין ילדה לא תמצא את עצמה בגן.

 

(יש לי ילדה שהייתה שקטה פלוס לא מתפקדת בגן, עם הגננת שאני סומכת עליה בעיניים עצומות. ובכיתה א' היא פשוט נפתחה בצורה שלא האמנו. כמו פרח שנפתח אחרי חורף ארוך...)

 

אולי, תשקלו לתת לה טיפול רגשי כלשהו- זה יכול לעזור לה ולכם להבין אותה ולתת לה כלים ויותר בטחון. 

1. חיבוק ונשיקה שיראה שאוהבים אותו אך לא את ההתנהגות שלו להגיד לו. 2. למשל שהמגדל נופל - להגיד שבאמת מעצבן שהמגדל שאת מבינה אותו ושיכול לבנות מחדש . אפשר גם להצטרף ולבנות איתו... בקיצור להרגיע אותו. לשקף ולהראות שאתם איתו. 3. אם לא עוזר לפעמים חושבת אולי כדאי לנסות להתעלם ולפני להגיד נכון זה מעצבן ש...או נכון שאתה רוצה ושאתה כועס ש...אבל.. שתרצה שאקשיב ואעזור לך בוא אלי רגוע בלי בכי. שתפסיק לבכות אקשיב ככה לא נעים לי. (נראה לי כדאי לך לראות מה מיכל דליות עשתה בתוכנית שהיתה לה.) לדעתי לבדוק גם מה קורה במעון או בגן.

וחוטפים משחקים. .

היום היתה התפרצות נוספת, כשהוא התעורר מהשינה (כלומר, אין סיבה לבכי..)

אבל אי אפשר להשתלט עליו.
אני מרגישה כאילו ההתפרצויות שלו הן מעבר להתפרצות נורמלית של גיל שנתיים.

הוא צועק בלי הפסקה, במשך רבע שעה.
בוכה. מרייר.
טורק דלתות.
אם מתקרבים אליו הוא מרביץ, שורט, נושך..

זה נורמלי?
ילד בכור שלי, ואני באמת תוהה אם זה עדיין נורמלי.

לגבי המעון - המטפלות אומרות שהוא בסדר גמור. לפעמים רב עם ילדים על צעצוע, אבל משהו נורמלי.
השבוע היה פעם ראשונה שגם שם היתה התפרצות כי ילדה לקחה לו ספר, ושום דבר לא הרגיע אותו עד שהוא הלך לכתת התינוקות.

אציין שההתנהגות הזו התחילה רק בשבועיים האחרונים.

היה נראה לי שכל השיניים כבר בחוץ..

אם כי אחד הילדים שלנו הצמיח עד גיל שנתיים+ .

שזה הוא התעורר בדיוק מהשינה לא אומר שאין סיבה לבכי,

אולי קרה משהו לפני והוא זוכר, או אולי יש סיבה יותר כללית לבכי

מגביר אותםמכשהילד נרגע אפשר לדבר איתו אם יש צורך.
למשל אם התפרץ בגלל שהתאכזב אז אחי ההתפרצות אפשר להסביר לו שמנסים עוד הפעם ובסוף מצליחים וכד'..
אם הוא התפרץ בלי שום סיבה פשוט להתעלם ולהמשיך את החיים כרגיל.
אם הוא פוגע באח שלו אפשר להרחיק אותו

תחנחמי בזה שהוא בן ויש סיגוי שיעבור לו עוד איזה חצי שנה. אצל בנות זה לא עובר. 😡😡😡

הסיטואציה היא שהילד הולך אחרי בבית ומרביץ.
איך אפשר להתעלם?

לשדר בחיבוק גם תמיכה והכלה, וגם גבול פיזי.

לעטוף אותו.

בצד ולהגיד לו שלא מרביצים, זה לא נעים.
אם הוא רוצה להגיד לך משהו שידבר בלי מכות. אפשר לתת חיבוק/ נשיקה ולדבר. לא מרביצים.
כשהוא ירגע הוא יכול לבוא ולהגיד מה שהוא רוצה.

אני חושבת שאם הילד עובר גבולות בגיל הזה כבר צריך להראות סמכות ולהגיד שאת לא מסכימה לזה, לנסות להושיב על הספה או לחכות שירגע.

ואז לדבר, ולהסביר, להראות שאת מבינה שקשה לו, אבל צריך להתנהג אחרת. להראות שאת אוהבת אותו, הרבה מגע ומילים טובות.

כשהוא במצבים רגועים ועושה דברים טובים לשבח הרבה ולהגיד לו כמה שהוא נפלא.

 

זה גיל קשה, אני מרגישה על הבן שלי גם. נראה לי צריך נשימה עמוקה ולזכור שהם עוברים את זה בע"ה.

את שלב האיך להתמודד - כבר עברנו, השלמנו עם הקושי.

אנחנו עכשיו עסוקים ומוטרדים מתדירות ההתקפים האלה.
מה שבועיים וחצי לא עובר יום ללא התקף או שניים, לפחות.
לפעמים תופסים את זה מהר, לפעמים הוא מאבד את זה..

מאוד מאוד מוטרדים אם זה נורמלי.
מרגיש נו שזה מעבר להתנהגות נורמלית של גיל שנתיים..
כאילו משהו עובר עליו. או שחלילה מדובר באבחנה נפשית כלשהי..

מאוד רוצים לבדוק את זה. אבל איך? לאן לפנות?

אציין שהשבוע קראו לנו למעון כבר פעמיים כדי לקחת אותו לפני שנגמר היום כי הוא לא נרגע.. גם ההתנהגות הזו במעון חדשה לנו (ממש כמו בימים הראשונים במעון. קטסטרופה)

לא איבד את התאבון?

לפעמים התנהגות כזאת היא בגלל מחסור בויטמין B2  או B3 בעיקר.

 

 

בלילות האחרונים הוא מתעורר יותר בלילות.
אבל חוץ מזה, כרגיל.

אני הייתי מתחילה מלשון את הרופא משפחה/ילדים למי צריך לפנות ומה אפשר לעשות במסגרת הקופה.
לא לגמרי מבינה בתחומים כאלו, אבל הקופה מספקת לא מעט שירותים של אבחון וטיפול בגילאים הצעירים ורופא משפחה/ילדים אמור לדעת לאן להפנות.

מעבר דירה? גמילה? אח שנוסף למשפחה?

התחיל קצת לפני כן טיפול הומאופתי בגלל עניין רפואי, אנחנו מנסים כרגע לברר אם יש קשר בין הדברים (ותודה למישהי מפה שהאירה את עינינו)

אני ממש תוהה אם זה העניין, ויש לזה השפעה כ"כ משמעותית.

גם היום קראו לנו מהמעון. גם היום היה בבית עוד פיצוץ.
מרגישחם שכל ההתנהלות איתו צריכה להיות כמו בחנות חרסינה. מפחדים להוציא מילה שלא תמצא חן בעיניו, כדי לא להביא לעוד פיצוץ. מעגלים פינות בהמון דברים, מאותה סיבה.

אני תוהה עד כמה זה מזיז לו..
ושוב, השינוי הזה התחיל ממש לאחרונה, הרבה אחרי שהוא כבר הבין שאני בהריון..

אמנם הוא כבר הבין שאת בהריון אבל זה מתקרב ובאיזה שהוא מקום מאיים עליו.

אצלנו נוסף עכשיו תינוק למשפחה כשהגדול בן שנתיים ושלוש. הוא תמיד היה ילד טוב ולאחרונה החל להרביץ- לנו ולתנוקות במשפחתון, לעומת זאת מעניין שאת התינוק החדש הוא רק מלטף כל היום...

ברור לי שזה קשור ללידה, מה שצריך זה הרבה עטיפה- הוא עוד קטן וקשה לו שלוקחים לו את המקום. לשדר לו שהוא ילד טוב, שזה לא מלחיץ אותנו. וכשהוא מתפרץ- מרביץ, לומר בתקיפות שכך לא מתנהגים אצלנו אבל באותה נשימה לומר לו שהוא ילד טוב, לחבק וכו. לפעמים כשהוא בא להרביץ- אני מיד אומרת לו- נכון שרצית ללטף, איזה מתוק אתה! ואז הוא מתבלבל ולא מרביץ.

עוד דבר שעוזר- לספר לו סיפורים שאת ממציאה על ילד דמיוני שזה בעצם הוא ולהכניס בפנים תכנים שאת רוצה.

לספר על ילד שעוד מעט נולד לו אח ושהוא אוהב אותו... שהוא קם בבוקר רגוע ומחייך לכולם וכו..

 

והכי חשוב- להבין שהם עדיין קטנים בגיל הזה.. בודקים אותנו ואת העולם. אין צורך להתחיל לרוץ לטיפולים והתפתחות הילד. מה שהם צריכים זה אמון בטוב שלהם והרבה הרבה חום ואהבה- תמיד, אבל בפרט בגילאים האלה.

לפעמים חוויות שאנו עוברים מעצימים את התחושות שלנו

גיל מאתגר! יכול להיות מלווה בתחושות של חוסר אונים מוחלט!! 

 

אני רואה בבית מרחב תרגול לחיים בשביל הילד. מרחב שמאפשר פיתוח מידות ותכונות ושאיפות טובות.

18 שנים (בערך) שבהם הוא רוכש כישורי חיים חשובים.

כל פעם הילד מגיב שצורה מסוימת ונדרש ממנו לטווח לו את המציאות.

 

למידה זה תהליך.

תחשבי על עצמך כמה פעמים תרגלת את לוח הכפל עד שזכרת בע"פ? 

כמה פעמים קיפלת כביסה עד שלמדת לקפל בצורה משורטט ומדוגמת כמו בחנות?

 

להבין שהילד נמצא בתהליכי למידה. הוא רוכש דרכי תגובה למציאות. דרכי תגובה לחוסר מימוש ציפיותיו ורצונותיו

ולכן בפעם הראשונה ולא השניה והשלישית הוא ימשיך לחזור על הדפוס הישן.

יש  להגיד לו מה לא ואז איך כן. אפשר להגיד לו אני מבינה שאתה מרגיש ככה וככה.. 

בו נחשוב איך תוכל לבטא זאת בצורה שמתאימה לבית שלנו... 

 

בהמון סבלנות. בלי כעס ומעורבות ריגשית. מתוך הבנה שהילד לומד. ואת כאמא מדריכה אותו ומלמדת אותו.

 

בהצלחה!!!!!

 

ומכירה את המקום והקושי הזה ממש!!

 

 

ממליצה על קורס הורים בגישת שפר. באופן אישי לא אימצתי הכל. אבל אין ספק שמעלה קומה.

לאחר תוספים של די, סי וברזל

ההתנהגויות החלו לאחר וירוס+חיסון מחומש+דלקת ראות+ אנטיביוטיקה

א. אני חושבת שגיל שנתיים הוא גיל מאוד קריטי להתפתחות של הילד.

לכן אין ורך להיות מתוסכלים כי זה הדבר הכי טוב ונכון שצריך לקרות.

ב. לכן צריך להעיר לילד בעדינות ובנעימות.

 

איך צריך לנקוט כשהוא משתמש באלימות כלפינו?
נושך, מרביץ, מושך לי בשיער..

ותודה לכולם על התגובות המקסימות עד כה.

לענות לו בברור ובסמכות שכך לא מתנהגים.
לפעמים גם עוזר חיבוק דב. אבל רק אם את באמת יודעת לעשות מתוך אהבה ולא כעס שישסר לו אהבה מזה ולא שאת עושה לו חיבוק דב כי את כועסת ואין לך סבלנות... ו.... לא להכנע..

קודם כל שיהיה ברור לך שאת האמא! את קובעת הגבולות והכללים!!

 

הוא זוכה להצטרף ולהיות חלק מבית שנותן לו גבולות וביטחון והמון בריאות נפשית!!!!

 

ואח"כ להציב גבול. הכי רגוע וברור בבית שלנו לא מכים.

אם הוא ממשיך פשוט לקחת אותו למיטה שלו או מה שנראה לך ממקום אוהב ולהגיד לו שהוא לא יכול להיות עם כולם כשהוא מתנהג ככה, אני אומרת שזה מצער אותי וכשאני כל כך אוהבת שאנחנו ביחד וחבל לי.. או משהו בסגנון. בלי טיפת מעורבות רגשית כאב או הימשכות אחריו בלי נאומים ציון עובדה

רכושנות בשלב הזה- זה דבר טבעי וחשוב(!)

כדי שיוכל לחלוק עליו לדעת מה שלו.

 

התפרצויות- תנסי בשלב זה או להניח לזה, כשזה קורה

או לחבק. לפעמים החיבוק ממתן ומרגיע- ולו הוא באמת זקוק.

עוד קצת אורך רוח,

להוציא אותו הרבה למקומות שיכול לפרוק בהם אנרגיות- טרמפולינה, בימבה, ריצה וכו'

לעשות איתו פעילויות שקשורות למגע- צבעי ידיים, ממש לטבול את כל היד ולמרוח על משטח נשטף,

לשחק הרבה בחול (להלביש בבגדים פשוטים בהתאם)

אנחנו קנינו כלי תחבורה ייעודיים לזה, מפלסטיק שנשטף בקלות בנוסף לכלי חול רגילים-

יש לו טרקטורים, משאיות עפר, מערבל בטון וכו' ואנחנו מרשים לשחק איתם רק בחול.

ללוש בצק, לעשות כדורי שוקולד- עם כל הלכלוך.

 

תנסו לקלוט מתי הוא מתחיל לאבד סבלנות עוד לפני ההתפרצות ואז להציע (יותר נכון לקבוע עובדה)

שיוצאים לטיול.

 

ואם קורה- לתת לצרוח, הם זקוקים לזה לפרוק תסכול שהם לא יודעים לבטא בדרך אחרת,

מבחינת מכות- אפשר ממש שק אגרוף, לנו היה נחום תקום והיינו בועטים בו ביחד. (האמת שהנחום תקום היה של אחותו התינוקת אז בכלל הוא התלהב שהבאתי לו את זה ובעטנו ביחד... חח)

 

מנסיון שלי, לחנך ולהציב גבולות זה דווקא בשעת רוגע כשאפשר לדבר על משהו, תוך כדי עצבים של הילד שום עונש לא יעזור.

מה שכן למשל אם הוא היה זורק חפצים אז הייתי לוקחת את החפץ ואומרת "לחפץ" אוי, אי אפשר עכשיו אותך, תחכה לנו פה למעלה,

והייתי מביאה במקום דברים שאפשר לזרוק, לפעמים ממש מלחמת כריות, ולפעמים סתם דברים בהישג יד שלא היה אכפת לי שיהרוס אותם לחלוטין.

 

עצם זה ששיתפתי פעולה עם "ההתפרצות" במקום להילחם בה, זה הרגיע אותו מאוד מהר,

לגבי הסחת דעת,

צריך במקרים האלו שזה יהיה משהו די בומבסטי,

אי אפשר להציע לצייר ציור למשל כשהילד צורח...

 

אז עוד דוגמה הייתי לוקחת מזרק או רובה מים והייתי משפריצה עליו קצת,

הוא כמובן היה מתלהב והייתי נותנת לו להחזיר לי במשהו יותר "רציני",

אבל עד שהוא היה הולך למלא, צריך להתרכז בלשאוב את המים פנימה במזרק, לכוון, וכשהוא היה מצליח הייתי עושה הצגה שלמה של "אוי נרטבתי, מה זה פה מאיפה יורד גשם... והוא היה נקרע מצחוק שהצליח "לעבוד עלי"

ואז שוב צריך למלא וחייבים להתרכז אז עצם זה שהוא היה יושב ומנסה למלא מים כבר הבחור היה נרגע.

 

וכמובן אח"כ הרבה הרבה חיבוקים ותשומת לב.

 

זה לא קל בכלל, זה דורש המון המון אנרגיות ויצירתיות, אורך רוח וסבלנות,

אבל זה אופי של ילדים חזקים, ואני מעדיפה את זה ככה.

 

לדעתי לקראת גיל 3 עד 3.5 רואים שיפור מאוד משמעותי.