פורום הורות (עמוד 133)

אותנו לימדו שהדבר הראשון זה לא להיבהל מזה ולא לתת להם הרגשה כאילו הם עשו משהו ממש חמור, כל עוד מדובר על הגוף שלהם ולא על הגוף של החבר.

דבר שני, אפשר בנעימות להסיט את הנושא. בגיל הזה אפשר להגיד לו 'נכון זאת הבטן של יוסי' ותוך כדי להוריד לו את החולצה בעדינות ולהעביר נושא.
(בגיל גדול יותר, ילד שמתעסק עם עצמו, אמרו לנו שכדאי להעסיק אותו בלי לומר מילה על מה שהוא עשה. לדוגמא, אם הוא ליד שולחן אז לתת לו צבע ביד שיצייר, אם זה באמצע מפגש- לבקש מכל הילדים לשלב ידיים או לעשות קצת ספורט עם כל הילדים עם הידיים ואם זה בפינה בחצר אז לדאוג שהוא לא יהיה שם בפינה לבד ולתת לו תעסוקה שתעניין אותו)
ואם זה ילדים בגמילה אז אולי כדאי ללמד אותם שזה לא צנוע להוריד את המכנסיים, להרים להם אותו בחזרה ולהמשיך הלאה. בלי לעשות מזה יותר מידי עניין ובלי להיבהל ולכעוס.

אני מאמינה שזה חלק מההתפתחות של כל ילד
והתגובה שלנו היא זאת שתלמד את הילד איך להתייחס לגוף שלו גם בעתיד

אצל ילדים גדולים יותר יש כאלה שגם טוענים שצריך לעשות שיחה על זה שהגוף שלי הוא רק שלי. ולהסביר למי מותר לגעת בו ומתי.
אני עשיתי שיחה כזאת בגיל 5-6 אחרי מקרה שקרה.
וזרקתי את המשפט הזה כבדרך אגב כשלימדתי על הגוף.

בהצלחה יקרה!

הם הרי לא מפרשים את זה כמונו

מבחינתם זה משחק

אני משתדלת לעשות זאת בהומור ולהעביר נושא

ובכלל אם זה בנות להוסיף ולומר להן שעצם הכיסוי זה בגלל שגופן יפה וטוב.. (כלומר להעצים את גופן, ולא הפוך)

לעיתים אפשר להגיד גם- זה לא צנוע.

 

ומבלי קשר כדאי מידי פעם לדבר

 על כך שה' ברא לנו גוף/פה/ידיים וכו' כדי שנעשה בהם דברים טובים

בפה אפשר לברך, להתפלל, בידיים- אפשר לעזור, לתת צדקה. ברגליים- אפשר ללכת בכדי לעשות מצווה

ולפעמים יש ילדים מבולבלים שעושים דברים לא טובים

ולומר- אבל בגלל שאת/ה ילד/ה טוב/ה, אני סומכת עלי/יך שתבחר/י לעשות דברים טובים

שירים את החולצה- אז מה? אז יראו לו את הפופיק. 

לגבי פלג הגוף התחתון- אפשר בעדינות להלביש בחזרה. אבל לדעתי לא לעשות מזה ענין. 

בגדול בגיל הזה זה סוג שח דווקא. כמו ילד באותו גיל שיצעק בדיוק שאחיו נרדם או שיתחיל לעשות בעיות בדיוק בזמן שממהרים.
הכלח החשוב הוא לא לעשות עניין.
להחזיר מכנסיים בלי לומר כלום (בהניה שהילד יודע שאסור).
אם אין עוד אנשים נוספים בבית בשחב מסוים אפילו לא הייתי מחזירה- רק מתעלמת.

טבעי!!

 

דורש יחס אם-

גיל מבוגר יותר

ו/או- עיסוק מאוד! מוגזם- במקרה כזה הייתי מעיר בנינוחות שזה לא נעים לעשות כך בפני אנשים/ בסלון- ומגשש טיפה האם יש גורם חיצוני שמעורר יחס שלילי

ובעיניי זה מקסים.
ברגע שילד מרים את החולצה אני אומרת ווואוו איזה בטן יפה
ואז כולם מרימים ותוך שניה זה נגמר..
זה ברמה הזאת. כי לדעתי צריך להיות להם דימוי גוף טוב
כי ברגע שישר אומרים לא צנוע ונבהלים והכל,
הם חושבים שהגוף זה דבר מבייש ושצריך חהסתיר.

אם זה יותר חמור כמו להוריד מכנסיים והכל,
אני פשוט אומרת כמו אם הוא מוריד נעליים
שבגן שלנו לא מורידים, ועכשיו אני עוזרת לך לשים מחדש
אבל יותר אתה לא מוריד..

ושזה לא נעים, ושמורידים את המכנסיים לפני שמחליפים חיתול או מתקלחים או בשירותים.

אלא בחיוך, "יופי".. ולהמשיך הלאה. 

 

איזה איסור יש לילד בן שנתיים ושני שליש להרים את החולצה? מה "לא טוב"?..

 

[אם מורידים מכנסיים - לא ממש קטנים - אפשר להגיד בנחת, בלי לעשות ענין, "להרים בחזרה.. מורידים כשצריכים שירותים". וזהו]

נתתם לי חומר למחשבה.


וגם אחרי התשובות מרגיש לי שאי אפשר *לחנך* בענין..
קצת מתסכל לחשוב כך אבל שיהיה

הוא שבאופן טבעי ילד בגיל מסוים רואה שהמבוגרים שסביבו לא מרימים את החולצה ומבין שבטן זה מקום שבדר"כ צריך להיות מכוסה.

ואת הקודים החברתיים האלה הוא פשוט יקלוט מהסביבה שלו, גם בלי שנצטרך לדבר איתו על זה יותר מדי.

הם בהחלט מסוגלים להבין שזה הגוף שלהם.. אני עובדת עם הגיל הזה ויש ילדים שמאוד מפריע להם שעומדים לידם כשאני מחליפה אז אני אומרת זה הגוף של.. לא נעים לו שאתה מיסתכל.. הם מבינים מצויין וכבר אומרים את זה בעצמם..

נשמע שאת קצת עייפה..
לאימהות יש דרישות אבל החכמה בתור גננת /מטפלת להסביר מה נכון ולעשות את זה בצורה שנותת הרגשה שהילד בידיים טובות ובטוחות.

שנותנים מבט מצד הצוות צריך להבין שלא מדובר בסתם הערה מצד הורה, לפעמים מדובר בהורה שמנסה בכל דרך למשוך ולגרור אחריו הורים נוספים , ולהגזים בדברים ובתיאורים שלא היו מעולם...
קורה לא פעם שהורים קולטים את אותו הורה חריג ויורדים מהר מהעניין ומבינים שיש להם עסק עם הורה מעט בעייתי שמחפש תמיד על מה להעיר , בסה'כ עם רוב ההורים ניתן לפתח דיאלוג ענייני שבו שני הצדדים מגיעים להבנה.
מסכימה שרצוי לעשות הכל כדי שהורה יהיה רגוע ויסמוך על הצוות, יחד עם זאת כפי שהסברתי צריך להבין שהבעיה מתמקדת בדרך כלל בהורה בודד וחריג .

לעבודה כזו
הגבתי כך לפי המכלול שכתבה
נשמע שזה נובע שעייפות או חוסר התאמה
היא רק בת19 אז כנראה שזה אולי פחות מתאים

תכלס, זה מה שההורים מחפשים עכשיו...
פותחת השירשור נשמעת עייפה מההורים ואוהבת ילדים!!

היא פשוט אישה חמה וחכמה
ובאמת יש דברים שלא מסתדר עם דעת ההורים אבל היא שם והיא כרזימטית וקשובה.

אי אפשר לאהוב ילדים ולמאוס בהורים,זה התפקיד הכל כולל הכל.

ילד בא הבייתה לפעמים מספר דברים או רואים התנהגות שונה שלו מהרגיל אז כן יש שאלות לגננת לפעמים גם בקשות זה לגטימי ..

גננת מטפלת צריכה לדעת לענות _דוגמא ,נגיד שהורה אומר שמציקים לילד שלו ואומר לה את שם הילד,לפעמים מספיק לומר בסדר גמור אני ישים לב לזה יותר,זה כבר מרגיע את ההורה, אך אם מישהי עייפה ואין לה סבלנות היא עלולה לומר לא היה ולא נברא כולם פה צדיקים שלא מציקים בכלל, אז ההורה מרגיש צורך להסביר וכו'...

אני מהנייד ולכן אולי יצא פחות מסודר במלל
מקווה שהובנתי

יש הורים שבאמת מגזימים!

אני לא רואה שפותחת השרשור מאסה בהורים, היא בסהכ פרקה מה ש*כל* גננת/מטפלת מרגישה!

במקום לראות את ההודעה הזאת כתוקפת הורים, תנסי להסתכל מכיוון אחר
אני דווקא ראיתי בהודעה הזאת רצון להיות שם באמת בשביל הילדים, לאהוב אותם ולעשות הכל כדי שיהיה להם טוב.
וכן, לפעמים ההורים בעצמם גורמים שלגננת תהיה פחות סבלנות לילד שלהם.
אז היא פה הסבה את תשומת הלב לגורמים.

אני יכולה לומר לך בתור גננת, שהיה לי ילד אחד בגן שאמא שלו הייתה נודניקית ממש.
*כל* יום היה לה משהו אחר להעיר, ותמיד כמובן הילדים האחרים או הצוות צריכים לעבוד על עצמם ולהשתנות- חלילה לא הילד שלה.
להגיד לך שאהבתי את הילד שלה? מאוד. כי הוא מתוק בזכות עצמו.
להגיד לך שהתלהבתי להשקיע בו? שנהנתי מאוד מלעבוד איתו? פחות. עבדתי איתו בהרבה פחות חשק (ועם המון מאמץ שהוא לא ירגיש בזה) כי ידעתי איזה פידבק מחכה לי בסוף היום מהאמא היקרה שלו.

הגננות הן בני אדם בדיוק כמו כולם.
גם הן צריכות פידבקים ומשובים חיוביים.
וגם להן קשה לפעמים. גם כשהן מעולות לתפקיד. וגם אם הן בשנה הראשונה לעבודה.

כמו אין לי כוח או זה מעייף
ביקשתי בקשה.
כי אם בזכות זה שכתבתי כאן תהיה יותר הקשבה למטפלות, זכיתי.

הגיל שלי לא קשור פה לכלום. אם הוא היה קשור
גם הבוסית שלי הייתה חושבת ככה ולא מעסיקה אותי.
תשאלי אותה היא מאוד אוהבת אותי.
דווקא בגלל שאני צעירה אני זאת שרוקדת עם הילדים
ועושה איתם יצירות שדורשות המון השקעה
דווקא כי אני צעירה יש לי הכי הרבה כוח.
אבל בהחלט את מוזמנת לא לשלוח את הילד שלך למעון שיש בו מטפלות צעירות..

וכשמביאים את התינוקות בבוקר תקבלו אותם בחיוך ובשמחה,
תתאפסו על עצמכן ותשימו להם מוזיקה אנחנו לא צריכים לבוא ולהתחיל "להפעיל" אתכן.
וכשבאים לקחת אל תתחילו ישר עם ריג'קטים על תינוק בן שנה וחצי,שעשה ככה ועלה על הכיסא והפך את המשחק ועשה בלגן עם ההחלפת טיטול- כי זה הגיל וככה הוא צריך להתנהג אז אל תתחילו לחפור על "זה חריג וקחו את הילד להתפתחות הילד".
כשבאים לקחת תספרו לנו מיוזמתכן איך עבר על הילד היום- מה עשיתם, אם אכל טוב, ישן, ובכלל איך היה לו המצב רוח, בכל זאת לא ראינו אותו מ8 בבוקר.... ובעיקר- אם קיבל מכה נשמח לדעת ולא לגלות את זה יותר מאוחר.

מעריכים מאוד את העבודה המסורה והקשה.
משתדלים לפנק בעוגות וארוחות בוקר כשמתאפשר.
משתדלים להעיר ולהאיר כמה שפחות.
ויודעים שהשכר זעום לעומת ההשקעה.

וכן, לעבוד בכל עבודה עם ילדים, מטפלות, גננות, מורים - 80% מהעבודה זה לעבוד מול ההורים.
בהצלחה!

אתה באמת לא מעדיף הפוך?? עם יד על הלב??

אומר בתור מורה

שהילד נמצא....
כשגננת מפנה להתפתחות הילד זו מהסיבה
"לדאגה ולשלום ילדך" מקסימום "בהתפתחות לילד" יגידו לך שהכל בסדר...איתנו הוא שנה שנתיים איתך הוא. לכל החיים...
צוות אחראי תמיד מדווח על מקרים חריגים, ומכיוון שהוא רק "בן אדם" הוא לפעמים עלול לשכוח.
ואם יש לך שאלות כגון מה אכל? כמה אכל? ואיך שיחק? תשאל.
הצוות מדווח על מיקרים שחשוב לתת עליהם את "הדעת", כגון ילד שלא אכל , חלש או לא שיחק וכו'...
אם הילד בא בשמחה לגן תיהיה רגוע, רק שתדע הורים לא רגועים, מודאגים, ומוטרדים מעבירים זאת לילדיהם...
שיהיה לך נחת מכל הילדים!

ברור שהיו דברים שאני הייתי צריך לשנות בתפיסה ובחשיבה, אבל גם להן היה.
בהתפתחות הילד צחקו עלינו,גם רופאת הילדים צחקה ןאמרו שהם לא מבינים על מה ההסטריה, מדובר בפעוט בן שנה וחצי- שנכון- הוא שובב! ועושה להן קצת יותר עבודה.
פשוט היום ההנחה הרווחת זה שצריך לגדל ילדי בטטות שלא זזים ולא עושים שטויות.

ברור שאני ישאל, רק ממה שהפותחת כתבה נשמע שנמאס לה מהשאלות של ההורים..מהערות ומהבקשות..
ואני באתי להגיד שיש 2 צדדים, וכמו שיש דברים שלא מוצאים חן בעיניה יש דברים שלא מוצאים חן בעיניי ההורים.
וכן, אני מעדיף לחפור ושהילד יקבל טיפול טוב מאשר לחשוש מתגובת המטפלת.
מטפלת נורמלית תדע לקחת הערות והארות לתשומת ליבה..נכון לא תמיד נעים לשמוע.
אבל זה העיניין בחינוך ובסוג העבודה הזו.

לא תעכיר את האוירה.
אני התייחסתי גם לגילאים גדולים יותר,
היה מיקרה ששלחנו לאיבחון והכל היה בסדר, לאחר שנה הילד שוב נשלח לאיבחון והתוצאה היתה לגמרי אחרת.. לכן אמרתי לא לזלזל...
תפקיד הגננת להגיד את התרשמותה.
ותפקיד "התפתחות לילד" לאבחן.

שאצלנו מקבלים כל ילד בחיןך רחב
אולי לפעמים מתפספס כי בדיוק ילד מטפס על מקום מסוכן
אבל אחרכך נשים לב אליו. לא דווקא מול העיניים שלך.

אולי אצלך המצב כזה כמו שאת מתארת
ותדברי עם המנהלת מעון על זה!
שחסר לך החיוכים והחיבוקים לילד שלך..
תדברו, זה עוזר!

נשמע שאת ממש כועסת, אז אולי בגלל זה קשה למטפלות של הילד שלך לחייך אליו ואלייך בבוקר.

גם אני בהתחלה הייתי מתביישת ליד ההורים
לומר הייי ינון!! איזה כיף שבאת לגן!מה שלומך ואיך החולצה שלך יפה
אז הייתי משחקת וצוחקת איתם אחרי שההורים היו הולכים..

ומביעות שמחה שהגיע,

ורק אז הולך

 

אחרת הוא יכול פשוט להסתובב ולהכנס ללו"ז בלי לקבל יחס של חיבה מהגגנות

שחנשים.

עכשיו אין לי בעיה גם לקרוא בשמחה לילד כשההורה נמצא
אבל בהתחלה באמת התביישתי.

שאומרים בשירה לכל ילד וילד בוקר טוב..

מאיזה בחינה היא לא מורגשת? מבחינת השקט וזה שהיא לא מדברת?

 

היא נהנית בגן? מה היא מספרת בבית על הגן - היא משחקת עם חברות? 

 

יש ילדים שלא מדברים בנוכחות אחרים חוץ מהמשפחה.

אבל זה לא מפריע להם לרוץ ולשחק ולהיות חלק (שקט ועדין אמנם) מהחבורה, והם הולכים וחוזרים שמחים, ומספרים בשמחה על כל מה שקרה בגן.

 

זה יוצא דופן, אבל לא מעיד על חוסר ביטחון עצמי אלא על ביישנות קיצונית - ואלו שני דברים שונים.

 

 

אני ממש מזדהה עם מה שכתבת, היה לי מקרה דומה...

בהזדמנות, שיהיה לי זמן אני יאריך,

אבל רק משהו קטן- אני חושבת ש כדאי להשאיר אותה בגן. זה שהיא תהיה מהגדולות זה מאוד יכול להעצים אותה ואת בטחונה...

 

רק טוב!!

הוא נמצא שם לשמור ולטפל בכל.
אם היא ביישנית וזה לא מאוד קיצוני כלל חשוב להניח לה ולא להעיר כי זה רק יחמיר, מציעה להזמין או לשלוח לחברות בע'ה תראו שיפור.
ילדים מציקים??? תיהיי רגועה נורמאלי זה לא קשור לגיל של בתך, אם הצוות לא מטפל כי הילדה אולי לא מספרת או שהצוות לא שם לב ,אז תדווחי לגננת.

לא בהכרח שזה מתאים למה שאת מתארת.

נראה לי שכדאי לך לבדוק מה זה אומר "שקטה".

האם היא רק לא מרבה לדבר, או שיש עוד דברים- האם היא יוצרת קשר עין וקשר מילולי עם הצוות? עם חברה אחת קבועה או שתיים?

האם היא משחקת עם כל הילדים ביחד אבל בשקט או שהיא מתבדלת ומעדיפה לשחק עם עצמה?

האם באירועים כמו יום הולדת או מסיבת חנוכה היא נהנית (בשקט) או שמאוד לא נוח לה עם המעמד ועם תשומת הלב ונראה שהיא בכלל סובלת?

האם ילדות מזמינות אותה לשחק איתן והיא מסרבת או שהן בכלל לא מצרפות אותה?

 

כל הדברים האלה יכולים ליצור תמונה יותר מדויקת של ההתנהלות שלה בגן.

וכן, יכול להיות פער עצום בין ההתנהגות בגן להתנהגות בבית. (אולי דווקא במקרה כזה הבית הוא מקום שנוח לה לבטא את עצמה אז היא עושה את זה בגדול אחרי כמה שעות שקט בגן...)

 

ויכול להיות צוות הכי טוב בעולם ועדיין ילדה לא תמצא את עצמה בגן.

 

(יש לי ילדה שהייתה שקטה פלוס לא מתפקדת בגן, עם הגננת שאני סומכת עליה בעיניים עצומות. ובכיתה א' היא פשוט נפתחה בצורה שלא האמנו. כמו פרח שנפתח אחרי חורף ארוך...)

 

אולי, תשקלו לתת לה טיפול רגשי כלשהו- זה יכול לעזור לה ולכם להבין אותה ולתת לה כלים ויותר בטחון. 

1. חיבוק ונשיקה שיראה שאוהבים אותו אך לא את ההתנהגות שלו להגיד לו. 2. למשל שהמגדל נופל - להגיד שבאמת מעצבן שהמגדל שאת מבינה אותו ושיכול לבנות מחדש . אפשר גם להצטרף ולבנות איתו... בקיצור להרגיע אותו. לשקף ולהראות שאתם איתו. 3. אם לא עוזר לפעמים חושבת אולי כדאי לנסות להתעלם ולפני להגיד נכון זה מעצבן ש...או נכון שאתה רוצה ושאתה כועס ש...אבל.. שתרצה שאקשיב ואעזור לך בוא אלי רגוע בלי בכי. שתפסיק לבכות אקשיב ככה לא נעים לי. (נראה לי כדאי לך לראות מה מיכל דליות עשתה בתוכנית שהיתה לה.) לדעתי לבדוק גם מה קורה במעון או בגן.

וחוטפים משחקים. .

היום היתה התפרצות נוספת, כשהוא התעורר מהשינה (כלומר, אין סיבה לבכי..)

אבל אי אפשר להשתלט עליו.
אני מרגישה כאילו ההתפרצויות שלו הן מעבר להתפרצות נורמלית של גיל שנתיים.

הוא צועק בלי הפסקה, במשך רבע שעה.
בוכה. מרייר.
טורק דלתות.
אם מתקרבים אליו הוא מרביץ, שורט, נושך..

זה נורמלי?
ילד בכור שלי, ואני באמת תוהה אם זה עדיין נורמלי.

לגבי המעון - המטפלות אומרות שהוא בסדר גמור. לפעמים רב עם ילדים על צעצוע, אבל משהו נורמלי.
השבוע היה פעם ראשונה שגם שם היתה התפרצות כי ילדה לקחה לו ספר, ושום דבר לא הרגיע אותו עד שהוא הלך לכתת התינוקות.

אציין שההתנהגות הזו התחילה רק בשבועיים האחרונים.

היה נראה לי שכל השיניים כבר בחוץ..

אם כי אחד הילדים שלנו הצמיח עד גיל שנתיים+ .

שזה הוא התעורר בדיוק מהשינה לא אומר שאין סיבה לבכי,

אולי קרה משהו לפני והוא זוכר, או אולי יש סיבה יותר כללית לבכי

מגביר אותםמכשהילד נרגע אפשר לדבר איתו אם יש צורך.
למשל אם התפרץ בגלל שהתאכזב אז אחי ההתפרצות אפשר להסביר לו שמנסים עוד הפעם ובסוף מצליחים וכד'..
אם הוא התפרץ בלי שום סיבה פשוט להתעלם ולהמשיך את החיים כרגיל.
אם הוא פוגע באח שלו אפשר להרחיק אותו

תחנחמי בזה שהוא בן ויש סיגוי שיעבור לו עוד איזה חצי שנה. אצל בנות זה לא עובר. 😡😡😡

הסיטואציה היא שהילד הולך אחרי בבית ומרביץ.
איך אפשר להתעלם?

לשדר בחיבוק גם תמיכה והכלה, וגם גבול פיזי.

לעטוף אותו.

בצד ולהגיד לו שלא מרביצים, זה לא נעים.
אם הוא רוצה להגיד לך משהו שידבר בלי מכות. אפשר לתת חיבוק/ נשיקה ולדבר. לא מרביצים.
כשהוא ירגע הוא יכול לבוא ולהגיד מה שהוא רוצה.

אני חושבת שאם הילד עובר גבולות בגיל הזה כבר צריך להראות סמכות ולהגיד שאת לא מסכימה לזה, לנסות להושיב על הספה או לחכות שירגע.

ואז לדבר, ולהסביר, להראות שאת מבינה שקשה לו, אבל צריך להתנהג אחרת. להראות שאת אוהבת אותו, הרבה מגע ומילים טובות.

כשהוא במצבים רגועים ועושה דברים טובים לשבח הרבה ולהגיד לו כמה שהוא נפלא.

 

זה גיל קשה, אני מרגישה על הבן שלי גם. נראה לי צריך נשימה עמוקה ולזכור שהם עוברים את זה בע"ה.

את שלב האיך להתמודד - כבר עברנו, השלמנו עם הקושי.

אנחנו עכשיו עסוקים ומוטרדים מתדירות ההתקפים האלה.
מה שבועיים וחצי לא עובר יום ללא התקף או שניים, לפחות.
לפעמים תופסים את זה מהר, לפעמים הוא מאבד את זה..

מאוד מאוד מוטרדים אם זה נורמלי.
מרגיש נו שזה מעבר להתנהגות נורמלית של גיל שנתיים..
כאילו משהו עובר עליו. או שחלילה מדובר באבחנה נפשית כלשהי..

מאוד רוצים לבדוק את זה. אבל איך? לאן לפנות?

אציין שהשבוע קראו לנו למעון כבר פעמיים כדי לקחת אותו לפני שנגמר היום כי הוא לא נרגע.. גם ההתנהגות הזו במעון חדשה לנו (ממש כמו בימים הראשונים במעון. קטסטרופה)

לא איבד את התאבון?

לפעמים התנהגות כזאת היא בגלל מחסור בויטמין B2  או B3 בעיקר.

 

 

בלילות האחרונים הוא מתעורר יותר בלילות.
אבל חוץ מזה, כרגיל.

אני הייתי מתחילה מלשון את הרופא משפחה/ילדים למי צריך לפנות ומה אפשר לעשות במסגרת הקופה.
לא לגמרי מבינה בתחומים כאלו, אבל הקופה מספקת לא מעט שירותים של אבחון וטיפול בגילאים הצעירים ורופא משפחה/ילדים אמור לדעת לאן להפנות.

מעבר דירה? גמילה? אח שנוסף למשפחה?

התחיל קצת לפני כן טיפול הומאופתי בגלל עניין רפואי, אנחנו מנסים כרגע לברר אם יש קשר בין הדברים (ותודה למישהי מפה שהאירה את עינינו)

אני ממש תוהה אם זה העניין, ויש לזה השפעה כ"כ משמעותית.

גם היום קראו לנו מהמעון. גם היום היה בבית עוד פיצוץ.
מרגישחם שכל ההתנהלות איתו צריכה להיות כמו בחנות חרסינה. מפחדים להוציא מילה שלא תמצא חן בעיניו, כדי לא להביא לעוד פיצוץ. מעגלים פינות בהמון דברים, מאותה סיבה.

אני תוהה עד כמה זה מזיז לו..
ושוב, השינוי הזה התחיל ממש לאחרונה, הרבה אחרי שהוא כבר הבין שאני בהריון..

אמנם הוא כבר הבין שאת בהריון אבל זה מתקרב ובאיזה שהוא מקום מאיים עליו.

אצלנו נוסף עכשיו תינוק למשפחה כשהגדול בן שנתיים ושלוש. הוא תמיד היה ילד טוב ולאחרונה החל להרביץ- לנו ולתנוקות במשפחתון, לעומת זאת מעניין שאת התינוק החדש הוא רק מלטף כל היום...

ברור לי שזה קשור ללידה, מה שצריך זה הרבה עטיפה- הוא עוד קטן וקשה לו שלוקחים לו את המקום. לשדר לו שהוא ילד טוב, שזה לא מלחיץ אותנו. וכשהוא מתפרץ- מרביץ, לומר בתקיפות שכך לא מתנהגים אצלנו אבל באותה נשימה לומר לו שהוא ילד טוב, לחבק וכו. לפעמים כשהוא בא להרביץ- אני מיד אומרת לו- נכון שרצית ללטף, איזה מתוק אתה! ואז הוא מתבלבל ולא מרביץ.

עוד דבר שעוזר- לספר לו סיפורים שאת ממציאה על ילד דמיוני שזה בעצם הוא ולהכניס בפנים תכנים שאת רוצה.

לספר על ילד שעוד מעט נולד לו אח ושהוא אוהב אותו... שהוא קם בבוקר רגוע ומחייך לכולם וכו..

 

והכי חשוב- להבין שהם עדיין קטנים בגיל הזה.. בודקים אותנו ואת העולם. אין צורך להתחיל לרוץ לטיפולים והתפתחות הילד. מה שהם צריכים זה אמון בטוב שלהם והרבה הרבה חום ואהבה- תמיד, אבל בפרט בגילאים האלה.

לפעמים חוויות שאנו עוברים מעצימים את התחושות שלנו

גיל מאתגר! יכול להיות מלווה בתחושות של חוסר אונים מוחלט!! 

 

אני רואה בבית מרחב תרגול לחיים בשביל הילד. מרחב שמאפשר פיתוח מידות ותכונות ושאיפות טובות.

18 שנים (בערך) שבהם הוא רוכש כישורי חיים חשובים.

כל פעם הילד מגיב שצורה מסוימת ונדרש ממנו לטווח לו את המציאות.

 

למידה זה תהליך.

תחשבי על עצמך כמה פעמים תרגלת את לוח הכפל עד שזכרת בע"פ? 

כמה פעמים קיפלת כביסה עד שלמדת לקפל בצורה משורטט ומדוגמת כמו בחנות?

 

להבין שהילד נמצא בתהליכי למידה. הוא רוכש דרכי תגובה למציאות. דרכי תגובה לחוסר מימוש ציפיותיו ורצונותיו

ולכן בפעם הראשונה ולא השניה והשלישית הוא ימשיך לחזור על הדפוס הישן.

יש  להגיד לו מה לא ואז איך כן. אפשר להגיד לו אני מבינה שאתה מרגיש ככה וככה.. 

בו נחשוב איך תוכל לבטא זאת בצורה שמתאימה לבית שלנו... 

 

בהמון סבלנות. בלי כעס ומעורבות ריגשית. מתוך הבנה שהילד לומד. ואת כאמא מדריכה אותו ומלמדת אותו.

 

בהצלחה!!!!!

 

ומכירה את המקום והקושי הזה ממש!!

 

 

ממליצה על קורס הורים בגישת שפר. באופן אישי לא אימצתי הכל. אבל אין ספק שמעלה קומה.

לאחר תוספים של די, סי וברזל

ההתנהגויות החלו לאחר וירוס+חיסון מחומש+דלקת ראות+ אנטיביוטיקה

א. אני חושבת שגיל שנתיים הוא גיל מאוד קריטי להתפתחות של הילד.

לכן אין ורך להיות מתוסכלים כי זה הדבר הכי טוב ונכון שצריך לקרות.

ב. לכן צריך להעיר לילד בעדינות ובנעימות.

 

איך צריך לנקוט כשהוא משתמש באלימות כלפינו?
נושך, מרביץ, מושך לי בשיער..

ותודה לכולם על התגובות המקסימות עד כה.

לענות לו בברור ובסמכות שכך לא מתנהגים.
לפעמים גם עוזר חיבוק דב. אבל רק אם את באמת יודעת לעשות מתוך אהבה ולא כעס שישסר לו אהבה מזה ולא שאת עושה לו חיבוק דב כי את כועסת ואין לך סבלנות... ו.... לא להכנע..

קודם כל שיהיה ברור לך שאת האמא! את קובעת הגבולות והכללים!!

 

הוא זוכה להצטרף ולהיות חלק מבית שנותן לו גבולות וביטחון והמון בריאות נפשית!!!!

 

ואח"כ להציב גבול. הכי רגוע וברור בבית שלנו לא מכים.

אם הוא ממשיך פשוט לקחת אותו למיטה שלו או מה שנראה לך ממקום אוהב ולהגיד לו שהוא לא יכול להיות עם כולם כשהוא מתנהג ככה, אני אומרת שזה מצער אותי וכשאני כל כך אוהבת שאנחנו ביחד וחבל לי.. או משהו בסגנון. בלי טיפת מעורבות רגשית כאב או הימשכות אחריו בלי נאומים ציון עובדה

רכושנות בשלב הזה- זה דבר טבעי וחשוב(!)

כדי שיוכל לחלוק עליו לדעת מה שלו.

 

התפרצויות- תנסי בשלב זה או להניח לזה, כשזה קורה

או לחבק. לפעמים החיבוק ממתן ומרגיע- ולו הוא באמת זקוק.

עוד קצת אורך רוח,

להוציא אותו הרבה למקומות שיכול לפרוק בהם אנרגיות- טרמפולינה, בימבה, ריצה וכו'

לעשות איתו פעילויות שקשורות למגע- צבעי ידיים, ממש לטבול את כל היד ולמרוח על משטח נשטף,

לשחק הרבה בחול (להלביש בבגדים פשוטים בהתאם)

אנחנו קנינו כלי תחבורה ייעודיים לזה, מפלסטיק שנשטף בקלות בנוסף לכלי חול רגילים-

יש לו טרקטורים, משאיות עפר, מערבל בטון וכו' ואנחנו מרשים לשחק איתם רק בחול.

ללוש בצק, לעשות כדורי שוקולד- עם כל הלכלוך.

 

תנסו לקלוט מתי הוא מתחיל לאבד סבלנות עוד לפני ההתפרצות ואז להציע (יותר נכון לקבוע עובדה)

שיוצאים לטיול.

 

ואם קורה- לתת לצרוח, הם זקוקים לזה לפרוק תסכול שהם לא יודעים לבטא בדרך אחרת,

מבחינת מכות- אפשר ממש שק אגרוף, לנו היה נחום תקום והיינו בועטים בו ביחד. (האמת שהנחום תקום היה של אחותו התינוקת אז בכלל הוא התלהב שהבאתי לו את זה ובעטנו ביחד... חח)

 

מנסיון שלי, לחנך ולהציב גבולות זה דווקא בשעת רוגע כשאפשר לדבר על משהו, תוך כדי עצבים של הילד שום עונש לא יעזור.

מה שכן למשל אם הוא היה זורק חפצים אז הייתי לוקחת את החפץ ואומרת "לחפץ" אוי, אי אפשר עכשיו אותך, תחכה לנו פה למעלה,

והייתי מביאה במקום דברים שאפשר לזרוק, לפעמים ממש מלחמת כריות, ולפעמים סתם דברים בהישג יד שלא היה אכפת לי שיהרוס אותם לחלוטין.

 

עצם זה ששיתפתי פעולה עם "ההתפרצות" במקום להילחם בה, זה הרגיע אותו מאוד מהר,

לגבי הסחת דעת,

צריך במקרים האלו שזה יהיה משהו די בומבסטי,

אי אפשר להציע לצייר ציור למשל כשהילד צורח...

 

אז עוד דוגמה הייתי לוקחת מזרק או רובה מים והייתי משפריצה עליו קצת,

הוא כמובן היה מתלהב והייתי נותנת לו להחזיר לי במשהו יותר "רציני",

אבל עד שהוא היה הולך למלא, צריך להתרכז בלשאוב את המים פנימה במזרק, לכוון, וכשהוא היה מצליח הייתי עושה הצגה שלמה של "אוי נרטבתי, מה זה פה מאיפה יורד גשם... והוא היה נקרע מצחוק שהצליח "לעבוד עלי"

ואז שוב צריך למלא וחייבים להתרכז אז עצם זה שהוא היה יושב ומנסה למלא מים כבר הבחור היה נרגע.

 

וכמובן אח"כ הרבה הרבה חיבוקים ותשומת לב.

 

זה לא קל בכלל, זה דורש המון המון אנרגיות ויצירתיות, אורך רוח וסבלנות,

אבל זה אופי של ילדים חזקים, ואני מעדיפה את זה ככה.

 

לדעתי לקראת גיל 3 עד 3.5 רואים שיפור מאוד משמעותי.

 

קרה למישו בפועל?
בפעם הקודמת זה לא שינה מתי הגשנו

אין לי איך לעזור מצטערת, הכי טוב שתתקשרי

הגשתי בערך אחרי חודשיים שלוש בגלל לידה וזיכו אותי רק מחודש הבקשה (אולי גם חודש שלפני, לא זוכרת)

אף אחד לא הנחה אותנו לכלום.. זה כל כך מרגיז

כי מקבלים רטרו רק מפתיחת התיק.

בצילה אין החזר
לי בכל אופן היתה פשלה של המזכירה שדלחתי לה את הטפסים והיה טופס אחד שחסר והתקשרנו לברר אם הטפסים הגיו היא אמרה שהכל הגיע אבל לא טיפלו לנו בזה כי היה חסר נספח תז. והם לא התקשרו לעדכן ובגלל זה פיספסתי את החודשים הראשונים....
ו.... אין עם מי לדבר...

מפתיחת התיק
לכן תמיד אומרים לפתוח גם אם אין הכל (למי שהתחילה עבודה וכאלה)
אין לי ניסיון האכיפה בנושא .

כשיגיע לגן
יש כללים ברורים.הגננות יודעות איך להתמודד עם ילדים שלא יכולים לשבת.
לגבי כמה זמן הילד יכול לשבת.בין 5 ל7 דקות בערך אבל בגיל של גן

תודה רבה על התשובות!

לגננת יש כלים והיא תדע להתמודד.

בבית הוא מצליח יפה-
ובעזרת ה גם בגן יהיה בסדר.

אל תדאגי. תני לו את הזמן שלו הוא מצליח יפה מאד לגילו ובע"ה


תראי ממנו נחת!

ככל שיגדל היכולת הזו תתפתח, וגם אם לא ישב בגן במפגש בתחילה- זה נורמלי לגמרי.

זה בא עם הגיל

שואלים .
 

 

במיוחד שיש מטפלות במעון שאומרות שילדים אחרים כן יושבים למפגש.

ויש גם אחת שאמרה שהבת שלה בגן והיא לא יושבת למפגש ושלחו אותה לבדיקה בהתפתחות הילד.

אז זה הבכור שלי ולא הכל מובן. בגלל זה שואלים.

נפש חיה, אשרייך שאת שופטת לכף זכות!

ולכל ילד קצב משלו. זה לא גורף; ולא שולחים מייד לבדיקת התפתחות - אלא אם עוד סימנים מצטרפים להנחה שכדאי לבדוק מה מונע להתקדם או מה מפריע להתפתחות תקינה וככה לעזור לילד.




וברוך ה שיש לך ילד כזה בריא וחמוד


כל אחד והקצב התפתחות שלו.
ברוך שהוא עירני; חיוני, שמח...


תראי ממנו הרבה נחת!

גם אצלי בגיל הזה הם עדין לא יושבים וכמעט כולם כשהגיעו לגן 3 ישבו במפגש, אצל רובם המעבר היה חלק ולא היה קושי, ולשניים מילדי זה היה קצת קשה והגננת רגילה אותם באופן הדרגתי ועם צופרים כולשהם...

זה מספר שנותיו + 7 דק'
וחוץ מזה הוא עכשיו לומד את חוקי הגן. זה נרכש, לא ברגע אחד. לא הייתי חוששת לגן עירייה שהוא כבר יהיה גדול יותר ומבין יותר, יבין סדר יום, תהליך, מתי יושבים
מתי משחקים.

יש לי ילדה בת 5+ אנרגטית (מגיל 0) ושובבה מאוד.

מצד שני היא מאוד חכמה וסקרנית ומאוד אוהבת ללמוד.

 

אז כשיושבים ולומדים משהו/ שומעת סיפור חדש/ דבר מענין- היא מרותקת!

היא יכולה גם לשבת יפה מאוד ולכתוב, לצייר, לגזור.

 

יש פעולות שהיא עדיין "זזה" ו"קופצת" המון. בעיקר באוכל (כי היא לא ממש אוהבת לאכול) ולפני שינה (גם לא אוהבת לישון)...

היא האחרונה שתסיים לאכול והאחרונה שתירדם- גם אם תהיה הכי עייפה!

זה אופי סוער כזה ומאתגר אותנו בתור הורים.. אבל מבורך בהחלט!

ושוב- כשיש משהו חדש ללמוד- היא תשב בשמחה!

(אז אני חושבת שזה גם תלוי בגננת/ במורות שיהיו לה. מקווה שיעניינו אותה וילמדו חומר מענין וחדש כדי שהיא תלמד כמו שצריך)

 

 

לא יודעת אם זה אצל כל הילדים האנרגטיים...

אבל אצלנו - זה ככה.

 

בהצלחה רבה וגידול קל ונעים!

 

 

 

 

שנתיים וחצי - שום דבר.

 

בן 4. ליום השואה: כשהיהודים היו בחוץ לארץ, בגלות, לפני שה' עזר לנו לחזור לארץ, אז היה זמן שהגרמנים הרעים הרגו הרבה יהודים ועשו להם צרות. שנזכור אותם, עשו צפירה ביום הזה ועומדים בצפירה. כך גם יודעים כמה צריך להגיד תודה לה' שאנחנו בארץ שלנו, ויש לנו צבא שלנו, חזק, שהגויים מפחדים להילחם נגדו.

 

יום הזיכרון לחללי צה"ל,אפשר לשלב עם סיפור יום העצמאות. אפשר לספר קצת "היסטוריה" של עם ישראל, בקצרה, מ"לך לך" לאברהם אבינו.. ואז כשמגיעים לקום המדינה, מספרים שהיו מלחמות שניצחנו בהן, אבל גם נהרגו חיילים כדי שאנחנו נוכל לחיות בארץ ישראל. ולזכור אותם, קבעו שביום הזה תהיה צפירה, כנ"ל. ושכך גם יש לנו תודה אליהם, ושהם מאד חשובים אצל ה', כי נלחמו בשביל עם ישראל.

הערב דיברנו על יום השואה, בהשראת הדברים שכתבת.
הרגשתי שהנקודה הובהרה וגם הצלחתי לא ליצור להם פחדים. תודה!
מקווה שאצליח להעביר באותה דרך גם את יום הזיכרון
האמת היא שזה יום שקשה גם לי וגם לבעלי..

לדעתי כדאי שלא יבוא בהפתעה ויבהל.

זה משהו אחר.

 

גם לקטנצ'יק צריך להגיד, קצת לפני כן, שעוד מעט תהיה צפירה, להמחיש לו איך זה נשמע - ולומר לו שהגדולים עומדים אז בשקט (להמחיש גם). אם תרצה, אתה יכול לעמוד גם. אם לא, אז לא...

 

כמובן, כשמגיע, לחייך אליו: הנה, עכשיו, שומע?...

בגנון שלנו הילדים בני שנתיים, אנו מדברים איתם על השואה בדרך שתובן להם ולא תפחידם. 

"פעם בארץ רחוקה-לא בארץ ישראל, היה איש רשע מאד היטלר (מזכיר את סיפורי אנטיוכוס, המן ופרעה) שרצה לעשות רע לע"י שהיה בגולה-לא כמונו בא"י. לילדים ההם לא היה אוכל, לא היה בית, לא היו הורים, לא היו צעצועים וספרים כמו שיש לנו, לא גן וחצר עם דשא שמש ופרחים.הילדים שהיו שם היו עצובים מאד,כי לא היתה להם מדינה עם דגל כמו שיש לנו ולא צבא וחיילים שישמרו עליהם כמו שיש לנו ובצפירה אנו עומדים  וחושבים על הילדים העצובים וכמה טוב לנו שאצלנו זה לא כך(הרחקה מהם להרגעה, וגם הכנה ליום הזיכרון בו אנו מדברים,חושבים וזוכרים את "החיילים שנפלו" בלי להסביר מה פרוש נפלו והרי גם הם נופלים וקמים)

וכמובן מדגימים את העמידה. לא להאמין איך הזעטוטים הללו עומדים דום ברצינות ובכובד ראש שתי דקות תמימות.

כשהבת שלי הייתה קטנה, הייתי מתחילה מסיפור הפורים (בדיוק היא למדה אותו לפני חודשיים), ואז הייתי עוברת לנאצים שגם רצו להשמיד ולהרוג...

אינם מובנים להם כלל (בני שנתיים). לא "ארץ ישראל". לא "גולה". לא מדינה. ואם אומרים "נפלו" ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אז הם בכלל מתבלבלים..

 

אכן, הם מבינים מההסבר הזה, שהיו ילדים עצובים בלי אוכל ובית וצעצועים וכו' ושטוב לנו שאצלנו זה לא כך.

 

אבל מה הענין שילדים קטנים "יבינו" דבר כזה?

 

אלא מה? שיש נטיה - חיובית ביסודה - שכל מי שמתעסק עם איזה גיל, רוצה "לחנך" באותו הגיל. אבל צריך לראות למה שייך ולמה לא. בשלב זה, אין צורך לספר להם על "ילדים עצובים". שישמחו...

יש לי ילד בן שנתיים, ב"ה מדבר ומפותח והוא רחוק מאוד מהבנת המושגים שהזכרת, לגמרי, בכלל לא שייך לדעתי להסביר בגיל שנתיים. פשוט אמרתי שתהיה צפירה, הדגמתי את הקול, וכולם יעמדו. לא נראה לי שיש לו יכולת להבין יותר מזה, החשיבה שלהם בגיל הזה מאוד קונקרטית- כאן ו עכשיו, לא חושבת שהם יכולים להבין מה היה פעם, שלי לפחות עסוק בענייני המשחקים והאוכל , והצחוקים עם האחים, ממש לא יכול לתפוס מושגים של מדינה, ארץ ישראל . גם בפורים ופסח לא נראה חי שהבין את הסיפור, אלא שאוכלים מצה , מנקים.

הבת שלי אתמול התלוננה לנו בצפירה: אני לא אוהבת את השיר הזה!

ואילו לידה הבן (6) עמד בצורה רצינית מידי, שקצת הפחידה אותי.

לרגע לא הבנתי למה השם שלי מופיע תחת תגובה שלא זכורה לי

מספרת להם שהגרמנים הרשעים נלחמו ביהודים ורצו להרוג את כולם גם נשים גם ילדים ואנחנו בבית לא עומדים בצפירה אלא מדליקים נר נשמה ומדקלמים מזמור תהילים שהילדים מכירים בע"פ לעילוי נשמת כל היהודים שכבר נמצאים "למעלה עם השם". כך נוהגים גם בגנים שלהם. בכל מקרה, התחושות מאוד קשות לטעמי לילדים וחשוב לי לשמור איתם על אופטימיות אז אני אומרת שכמה שטוב לנו היום שיש לנו בית משלנו ומיטה שלנו ואנחנו יכולים לשמור שבת בלי לפחד בכלל וכמה שטוב היום יהיה עוד יותר טוב כשהמשיח יגיע (במהרה בימינו אמן) ומשם גולשים לשיחה על כמה אנחנו מחכים למשיח וחשיבות המצוות.

בחוץ בפרהסיה עומדים בצפירה ואומרים תהילים תוך כדי בלחש.
בבית לא עומדים ואומרים תהילים בקול.
הסיבה היא שאין שום תועלת לנפטרים בעמידה, זה מנהג לא יהודי שלנפטר אין ממנו שום תועלת.
יהודים אומרים תהילים או דברי תורה לעילוי נשמת הנפטרים.
בכל זאת, חס וחלילה אנחנו לא רוצים לצער אדם אחר או לפגוע ביהודי אחר שקיבל על עצמו את העמידה בצפירה ויכול לפרש את זה כחוסר כבוד ולכן אנחנו עומדים רק בפרהסיה משום כבוד לזולת.
אגב, כנ"ל לגבי יום הזיכרון לחללי צה"ל, מסבירה לילדים שאלו צדיקים שמתו על קדושת הארץ ונלחמו כדי שארץ ישראל תהיה של היהודים, מדליקים נר נשמה ואומרים תהילים.

כשאומרים יזכור לנשמות בבית הכנסת נהגו לעמוד.

כשרב/הורים/סתם זקן עוברים אמורים לעמוד. 

 

כנראה שלתת כבוד על ידי עמידה זה מנהג יהודי לגמרי. ומי ראוי לכבוד הזה אם לא אנשים שמתו על קידוש השם?

 

 

א. כמו שכתבו, בוודאי שלחלוק כבוד ע"י עמידה  זה מנהג יהודי. קמים בני ס"ת, הורים, תלמיד חכם. 

 

ב. לדעתי, אין כל ענין להגיד תהילים וכו', דווקא בזמן הצפירה.

יש לפעמים כאלה, שבמשך היום מזדמן להם ביטול תורה לא מועט.. ודווקא בעת הצפירה פתאום חרדים מזה...

לא מזיק לעמוד קצת בשקט, ולעשות "חשבון הנפש" הלאומי, מי מסרו נפשם, על מה מסרו נפשם.. וכו'.

 

ג. גם אם כל עם ישראל היו מחליטים שברגע אחד הם מרימים יד ביחד.. מצד ה"ביחד", לדעתי המלאכים היו רועדים מזה...

יש בשו"ת הרשב"ש (שמעתי בזמנו מהר"צ טאו שליט"א) שאלה על מקום שהיו זורקים פיסות נייר בעת לוויה. כמובן, מצד עצמו חסר כל טעם. אמר לא לבטל - כי עושים את זה משום כבוד המת. כלומר, יודעים מה מתכוונים לבטא.

 

אלא מה? אם אתם עושים כי "כך אמרו לכם" מי שאתם נוהגים לפיהם - אז אין כ"כ מה להתווכח. ללכת לפי רב שקובעים, זה גם חשוב..

דווקא ציבור שטוען טענה כזאת סוחב המון מנהגים לא יהודיים. שמות גרמניים לדוגמא כמו גיטה ווולף, היו מאוד נפוצים בימי ביניים בגרמניה ולא רק. או לפנות לה' התברך באוקראינית מסיבה לא ברורה - מילה "טאטע " באה משפה אוקראינית.

אצל חסידים גם שמעתי בשולחן שבת שיר באוקראינית על שתייה מופרזת מלפני מאתיים שנה, כמובן לא מבינים מה הם שרים

 

מנגינה נורא יפה.

כמובן שיש איזה פירוש למה יש בזה משמעות נשגבת כלשהיא אבל מסכימה שזה מצחיק

יש לך קישור?

שנשמע לי צורם לומר על מנהג/ ניגון שקבעו קדושי עליון שהוא מצחיק.
בטוחה שלא התכוונת לזלזל חלילה, אבל עדיף לדעתי להתבטא בסגנון- נשמע לי לא מובן וכד'. נשמע הרבה יותר מכובד.

[והם מבינים מצוי את המשמעות. כל חבדני"ק ממוצע, וגם מי שמתענין, יודע מה עניינו של השיר הזה]

כמובן לא כותבים את זה ככה אבל בערך.. הוא מדבר על איכרים רוסים שנוסעים בדרך ארוכה ועוצרים בדרך לנוח בפונדק ושם שותים משקה משמעות השיר היא חסידים שנוסעים לרבי והדרך ארוכה ומיגעת הם עוצרים בדרך לרבי באכסניה מתוועדים שותים לחיים וממשיכים בנסיעה!!

וכמובן שישנם גם חסידים אוקראיניים שבהחלט מבינים מה הם שרים!!!!!!!!!

יהודית מאוד מאוד. היא והעם היהודי שלוביזרועות המה..
כידוע שפת האידיש נוצרה מבלל של שפות זרות, מה שמאפיין במיוחד את העם היהודי של פעם על מקל נדודיו.. בניכר..
אדם ללא עבר אין לו עתיד.
לנסות למחוק את ה"גלות " מהיהודים היא טעות.
זו ובוכה עמוק בנו, משם הגענו..
דורות של יהודים חיו במקומות הללו, חינכו ודיברו בשפה הכל כך יהודית הזו, המתבדלת מהגויים..
זו אינה אוקריאנית. זוהי יהודית ( אידיש.)
שמות של הסבתות, הם שמות של יהודיות טובות ויקרות שנכון מאוד מאוד להנציח את זכרם. זה לא חיקוי של הגויים. להפך, זה היהודי בעצמו. זה שהתבדל מהגויים והיה לו שמות ושפה משלו..

סבתא רבא שלי זכרונה לברכה קוננה על כך רבות כיצד גדלו לה כאלה נכדים "שיגעצים" בשפתה, שלא יודעים את ה"מאמע לשון", היא היתה ניצולת שואה שהגיעה לארץ עם 2 ילדים קטנים והקימה את ביתה מהריסותיו-
היא היתה " עולה חדשה" גאה שאהבת ארץ ישראל ואהבת העברית היו אור לרגליה. אך, היא לא הסכימה לאותם דיבורים אודות הגלות...
"משם הגענו", תרבות של מאות שנים.
כמה בכי היא שפכה שבנה ( סבי) הודיע לה שהוא איננו מוכן לדבר עימה בשפת האידיש כי זו שפה של "גלות" וסבתא שלי הודיעו לו אז נחרצות שאידיש זו שפה של גאולה. שהרי קודם לכל גאולה צריכה לבוא גלות...
לקרוא לשפה ותרבות שככ מזוהים עם העם היהודי לא יהודי??
גיטה=טובה, הוא שם יהודי נצחי, אלפי בנות יהודיות וכשרות נקראו בשם הזה, הן בוודאי מתהפכות בקבר כשהן שומעות אותך קוראת לשמן "שם של גויים "

סליחה שאני מגיבה ככה. בביתנו היתה לשפה ולתרבות מקום של כבוד כשסבתא אלקה מנצחת על המקהלה.
לא פלא שבזמן הלימודים האקדמאים שלי הלכתי ללמוד את שורשי השפה..
מחיקת העבר לא תוליד יהודי טוב יותר.
נזכור את העבר כשעיננו נשואות לציון, העתיד
..
לילדה שלי יש שם שני "גלותי(?)" . שם של סבתא אהובה ויקרה ומאוד מאוד יהודיה, אישה של רוח וחסון, אישה שעברה את כל יסורי הגיהנום משום שהיתה יהודיה ונשאר יהודיה גאה. אני מאוד מקווה שאף אחד לא יגיד לביתי שהשם שלה לא יהודי...
זו שם שעובר אצלנו במשפחה במשך דורות. לא אני זו שאפסיק את השושלת.

על השיר אני לא יודעת..

כך היה מורה הרב אליהו זצוק"ל לנהוג. וכן היה מציין שהעמידה אינה מנהג יהודי אבל שאין בו פסול.

עד מתי היא במטפלת?

 

לצערי...

מעניין אותי מה ילדים אוכלים בזמן הזה ומתי..
כי ממש נתקעת עם מה לשלוח טכמה.
הילדה חוזרת עם הרבה אוכל בחזרה הביתה אבל רעבה מאוד..
היא קמה 6:30 בערך לפעמיים מוקדם יותר לפעמיים מאוחר יותר והיא רעבה..
מה כדאי לתת פרי עם יוגורט? דגמי בוקר עם חלב?
בדכ היא ממש רעבה ואני מביאה לה ירקות חתוכים עם פריכיות או פרוסת לחם...
אבל אז בתשע מביאים להם במכון ארוחת בוקר ואז היא לא רעבה ככ כי אכלה כבר בבית ארוחת ערב.
לארוחת בניים אני שולחת פרי ומזונות( קרקר/ביסקוויט וכו) אבל שוב ניאמלא ממש אוכלת ב11 אחרי שאלה ארוחה מלאה ב7 והשלמה ב 9..
אחרי מנוחת צהריים הם אוכלים ארוחת צהריים..
ואני לא בטוחה מה לשלוח.. זה אמורה להיות ארוחה מבושלת..
אשמח לשמוע מה הילדים שלכם אוכלים..
וגם מה לארוחת ערב.
אנחנו אוכלים בעבודה..וארוחת ערב שלנו רק בתשע שמונה...

קוואקר הכי משביע-אפשר בערב או בבוקר.יש מהיר הכנה

(בת 30 כתבה לי פעם וש.א הלוי-שאלתי גם בנושא פה בעבר-תעשי חיפוש)

אנחנו בערב אוכלים מבושל

בצהרים פסטה לפעמים

טונה,ביצה,פירות

הבת שלי עד 1 בגן

אני שולחת בבוקר לחם פריכיות פרי יוגורט

מה שהיא לא אכלה 

אני מביאה לה כשבאה

היא מורעבת אז...

 

וגם  אצלינו כשבאתי לקחת אותה היא היתה כמה שניות מתבלבלת

עד שהיתה באה אלי

 

הילדונת שלח לא נוגעת בקווקאר.. בכלל היא לא אוהבת מחיות. ולא לוקחת בקבוק...
תודה על הפירוט

עזרת מאוד

תשלחי לה מה שהיא אוכלת

את צריכה לשלוח גם בוקר וגם צהריים?

לבוקר- הייתי מביאה כשקמה משהו קליל לדרך (דגנים/ פרי/ מעדן/ מאפינס/ קציצת ירק)
ואם יש זמן לשבת ולאכול ממש א. בוקר- עדיף.

ושולחת לגן כריך כלשהו+ ירק, ופרי ל12
צהריים - מוזר שלא מביאים, כי 15 זה די מאוחר

מה אוכלים במעון בערך... סביבות 9 ארוחת בוקר, פרוסה ירקות וממרח, סביבות 11.5 ארוחת צהריים פחמימות ירק וחלבון, סביבות 3 מקבלים בגן פרוסה עם ממרח. כשחוזרת הביתה אוכלת לפעמים שוב משהו קטן ישר כשמגיעה הביתה ולפעמים רק בארוחת ערב, אז היא אוכלת ביצה באיזה שהיא צורה ויוגורט/לבן או מרק קטניות עם פחמימה... ואצלי עדיין לוקחת בקבוק לפני השינה...

לגבי זה שלא רוצה לבוא אלייך, לדעתי זה ממש טבעי ואפילו טוב! זה לדעתי אומר שטוב לה אצל המטפלת ולא הייתי מסיקה שרע לה אצלך... לפעמים גם קשה להם לעשות את המעבר הזה מהגן לבית כשההורים מופיעים בדלת (זה גם ראיתי כשעבדתי בגן ילדים מהצד השני...) קיצר לדעתי את יכולה להיות רגועה...

שלי בת שנה ו9.

בבוקר- פרי או דייסה ולפעמים גם לחם אם רעבה מאוד.

אצל המטפלת- לחם עם ממרח, ירק ואח"כ פרי.

כשחוזרת הביתה ב2- א. צהריים.

אחה"צ- פרי ושלוק...

א. ערב בסביבות 5 וחצי- 6.

כלומר- לו"ז של כל שאר הילדות הגדולות פחות או יותר. 

 

לגבי המשך המשחק שלה- לא יודעת להגיד לך. אולי זה סימן שטוב לה?

בן שנה ושלושה חודשים
בבוקר לפני שיוצא (סביב 7 וחצי) בדרך כלל יונק, ולפעמים אוכל קצת בננה ותמר עם יוגורט
אצלה הוא אוכל בערך ב8 וחצי לחם ופרי. אחר כך לפעמים אוכל עוד לחם בטיול שהם עושים (כי יש ילד שאוכל תמיד בטיול כי מגיע יותר מאוחר והחברים מבקשים להצטרף...)
בערך ב11 וחצי אוכלים ארוחה מבושלת. אני שולחת קציצה/עוף, עם קצת ירקות מבושלים ואורז/בורגול.
אחר כך הם ישנים, בצהריים ב2 הוא חוזר ומצטרף אלינו לארוחה (אנחנו אוכלים בצהריים ארוחה קלה של לחם, סלט וחביתה או ביצה קשה), אחר כך פעמים אוכלים פרי, וב5 וחצי מתארגנים לארוחת ערב בשרית (שהוא אוכל איתנו ואני גם שומרת ממנה קצת בקופסא לשלוח לו למחר). בעצם יוצא שהוא אוכל פעמיים ביום ארוחה מבושלת אבל לי נוח ככה.
באופן כללי בבית הוא פחות אוכל כי הוא יונק הרבה, אז האוכל זה רק השלמה ולא ממש בשביל לשבוע.
מקווה שעזרתי...

קרקפת, פנים, כתפיים, צוואר, חזה. הוא טופל בפוטותרפיה שהועילה לו מאוד, אבל כעת חזרו הנגעים.

אפשר לשאול אותי במסר אישי.

ודרך אגב הוא יכול לקבל מלון בים המלח עם החזר קופת חולים בגללהזה

אחד הטובים בארץ הוא פרופ' אלן רובינוב.

מקבל בשרפ הדסה בירושלים ובתל אביב. כדאי ללכת מהר כי  הוא כבר מבוגר מאד, בטח יפרוש מתישהו.

ולמה לא לחזור על הפוטותרפיה?

ים המלח במימון קופ"ח וכו'..

אבל הכי חשוב ללכת לרופא מומחה.

פסוריאזיס היא מחלה אוטואימיונית ואפשר לנסות לטפל בה באמצעות גישצ "פליאו אוטו-אימיוני"

להרחבה- פליאו אוטואימוני - נקודת ההתחלה - פליאו אוטואימוני

רק אמונה, אם היית יודעת במה מדובר היית מבינה שסבון זה עניין שטחי לגמרי.

חלק ממה שעוזר בים המלח זו פשוט השמש והיובש למיטב ידיעתי.

יש חדרי סולריום לשיזוף ללא בגדים על הגגות של המלנונות בדיוק למטרה הזו.

 

פסוריאזיס מחלה שעלולה להיות מאד לא פשוטה. אם הבעיה היא רק קוסמטית אז זה סופר קל ב"ה.

אפילו מדברים לעצמם וממלמלים חחחחח
אפילו תוך כדי משחק או ציור.
רק לא כשהם קוראים ספר - אז דממה

אבל לא מפריע, זה נחמד בית חי כזה

אבל לפעמים אני צריכה להתרכז רגע אפילו בהכנת עוגה.
ואני לא יכולה לחכות עם בישולים ואפייה לערב כשהם ישנים כי זו שעה שגם אני עייפה כבר. ורוצה לנוח.
ונראה לי שזה סביר לבקש להכין עוגה 5 דקות בלי שמדברים איתי..

אצלי זה עובד, לשתף אותם בכל התהליך.
"בואו נראה מה רשום כאן במתכון, 2 ביצים, הנה נוציא ביצים מהמקרר, אתם יודעים חשוב לבדוק את הביצים מי יודע למה?....." וכו'...
אחרת האווירה בבית תהיה מתוחה מאוד

נשמע לי רעיון מעולה.. באמת כרגע האוירה מתוחה מאוד...

לא בגלל מספר הדקות, אלא בגלל אופי הפעילות,
להכין עוגה זה ממש מסקרן!

וגם לגבי הקפה- דווקא בגלל שהם יודעים שזאת נקודה רגישה אצלך, הם רק רואים קפה ומיד כל הסיפורים עולים להם לראש.
תנסי להיערך מראש- להגיד להם- היום עושים פעילות יצירה, לחלק הוראות וחומרי יצירה (שאין ביומיום) ואז כשהם עסוקים יש לך כמה דקות של שקט.
אפשר גם לומר, עכשיו כל אחד בוחר ספר ומקריאים את כל הספרים, ולאחר מכן כל אחד בוחר משחק ומשחק בשקט. תוך כדי הקראת הסיפור לשאול מה עושים אח"כ? משחקים. מה מקבלים אם מתאפקים ולא שואלים את אמא שאלות? (נקודה/נשיקה)
ככה הם מקבלים צומי מכוון בריכוז גבוה לפני ואחרי ויהיו יותר רגועים,
אבל אם כל היום מתנהלים איתם בתגובה למה שהם עושים (בגן קוראים לזה זמן חופשי, כלומר בלי פעילות מוגדרת) אז כל היום הם יחפשו את תשומת הלב ויחפרו בשכל.

לגבי שירים ומשחקים רועשים,
הרגלתי אותם לשחק בחדר עם דלת סגורה כי אם הם ישחקו בסלון אז האח יראה וירצה גם...
ככה סובבתי את זה שזה לטובתם שמגניב שאף אחד לא יודע במה אתה משחק ולא באים להפריע (זה לא שבאמת לא שומעים, אבל הרעש מופחת)
אם הייתי אומרת משחקים בחדר כי זה מפריע למי שבסלון, הם היו רוצים רק לשחק במשחקים מרעישים בסלון...

לגבי קפה של שבת בבוקר, פעם הייתי מכינה להם כוסות שוקו, ארוחת בוקר וכו' ועד שהייתי מגיעה ללגום מהקפה שלי הם היו מספיקים לשפוך/ לסיים ואז שוב רוטינה של התארגנות במטבח והקפה מתקרר.
אז לאחרונה התחלתי קודם לארגן הכל מראש (כולל מפה חלבית וכלים על השולחן)
דבר אחרון שאני מכינה זה את הקפה, גם כשאני מגישה לשולחן אף אחד לא נוגע וככה כולם מתחילים ביחד וגם אם הם מסיימים לשתות לפני, אז יש אוכל ונשנושים שהם אוכלים בלי שאני צריכה לקום מהמקום.
כבר הגעתי למצב של שתיית 90% מכוס הקפה כשהוא חם עדיין שזה הישג.

עצות מעןל, אימצתי. תודה❤

אנסה ליישם בעיקר את הקטע של לארגן אותם עם פעילויות מוגדרות מראש.

וגם- להגיד להם לשחק בחדר כי ככה יהיה להם שקט לשחק בלי שאף אחד מפריע להם..

ממש תודה

ואם הם ממשיכים מיד לנושא הבא, לא צריך לעצור כדי שירגישו שחשוב לך כל פרט... הם מרגישים את ההקשבה, והכי חשוב לפטפט... 

 

[יש בדיחה בכיוון הזה, ששואלים הורים אם הילד כבר יודע לדבר; עונים, כן - עכשיו אנחנו מלמדים אותו לשתוק...

 

אבל האמת, שגם לכיוון השני. עוד יתכנו גילאים שתתגעגעו לזה שהילד כל הזמן דיבר ושיתף... תלוי-ילד]

אבל זה נשמע לך סביר שהם לא מפסיקים לשנייה אחת?

גם חמוד. כמובן, בהתחשב ביכולת..

 

וזה מתמתן עם הגיל.

 

כמובן, גם טוב שיהיו להם משחקים שאפשר להציע שישחקו עצמאית - כך יתן להם גם אופציית גיוון, וגם לאמא קצת מנוחה.

 

[ושלא תרגישי אמא לא טובה, אם לפעמים את אומרת - רגע, ילדים כעת הולכים לשחק במשהו, כי אמא צריכה רגע שקט/לנוח/לבשל משהו ולשים לב מה היא עושה]

בכל מקרה, אני חושבת שחשוב גם ללמד אותם שיש זמנים שאמא לא פנויה להקשיב. כדאי להגיד: אני מאוד אשמח לשמוע אותך, אבל כרגע אני ממש רוצה לשתות את הקפה שלי בשקט ולא אוכל לענות לך. אתה יכול לשבת לידי או ללכת לשחק.
הוא כמובן ימשיך לדבר, אבל אל תעני לו בכלל, ממש תתאפקי ותעשי את עצמך מתעניינת בספר או בעיתון, לא להתעלם מהילדים, להניח עליו יד וללטף אותו תוך כדי, ואחרי 5-10 דק, תלוי בגיל, תגידי לו בחיוך: הנה עכשיו אני יכולה להקשיב לך! אשמח לשמוע אותך!
אחרי שבוע-שבועיים כאלו הוא ילמד.
כדאי לעשות את זה לא מעיד כשחוזרים מהגן אלא אחרי שהתמלאו צומי...
זה נכתב עם עקרונות הגישה ההתנהגות של סופר נני.
בהצלחה!

זה עולם שלם כשילדים משתפים ומדברים, הם פורקים ואת לומדת עליהם ויודעת מה טוב להם, מה קשה להם וכו.

הלוואי שימשיך בגיל הגדול יותר.

 

לנפש חיה- לרוח ממללא
לווסת בעת הצורך.

בשבילך

לא מפסיק לדבר לרגע.
גם כשהוא בחדר שלו משחק הטא מדבר לעצמו.
לפעמים, כשכבר קשה אני לא מקשיבה ורק כששואל עונה לו..

היא בגן עד 12 הצטרפה באמצע השנה לפני 3 חודשים . ב12 היא חוזרת הביתה עם סבתא ומסרבת בתוקף לישון .היא לא כל לילה מתעוררת הרבה יש לילות רגועים .אבל צהריים כבר שבועיים לא מוכנה .הבנתי שבגיל כזה זה חשוב להתפתחות לישון גם צהריים

העיקר שתישן טוב בלילה

ב"ה מתפתחת נהדר. ואמא שלי אומרת שבמשפחה שלנו כולם הפסיקו לישון בצהריים בערך בגיל הזה. אין בזה כללים שמתאימים לכולם.

יש הרבה ילדים שבגיל 2+ כבר אינם זקוקים לשנת צהריים.

אבל זה לא מסביר את ההתעוררויות בלילה.

גם בת שלי הייתה בגיל הזה יוצאת בקיץ ממיטה ונרדמת על הרצפה. אולי להשאיר חלון פתוח

אחה"צ ויכול להיות שתרצה לישון ב18:00.
זה התחיל מפסח/שעון קיץ?
יכול להיות שגם חם לה או לא מאוורר מספיק.
היא חשופה למסכים? מה היא רואה?

זו באמת תגובה קלאסית.....

לישון?

לרוב אחרי המשהו הקטן שאני מביאה לה היא כבר לא רעבה..

קורה לנו מידיי פעם..
אני אומרת לו קום תאכל פרוסת לחם
הוא לא באמת רעב וגם אם כן זה בסדר שיאכל לחם כי לפני כן הכנתי לו א. ערב

כמובן שתלוי במצב..וזה לדעתי נובע מרצון לעוד זמן צומי ולדבר עם אמא ..
שמתי לב שכשאני מביאה מעדן לפני השינה אז הוא שבע ולא מבקש משהו

זה משהו כזה אצל ילדים.. גם אני הייתי כזו .. שנייה לפני השינה -בא לי משהו

זה בסדר ותלוי באישיות היחד, גם בן ה3 שלי כזה, מבקש לעיתים רבות משהו לפני שנרדם. גם אם הצורך הוא נפשי ולא פיזי, לא נורא.

שבוע בלי תני הכבאי, והוא מקבל פרס.

 

מכור קטן.

אם על הילד, ממש ממליץ למצוא תעסוקות טובות יותר, "ממשיות" יותר.

לקרוא בנימה רצינית.

עם כל האנחה האימהית שבזה...

והקיר.

 

שווה כל מאמץ של ניקוי.

 

 

 

הבעיה שגם המחשב בבית שלו מלא בעקבות של ילדון זריז

 

הדור שלנו קשה, בלי ספק

מדבקות:

אני קונה בהכל בשקל את אלו הקשיחות והבולטות

הם מאד נהנים להדביק על הכיסאות, ואחר כך גם לקלף את זה בעצמם... 

 

יום קמח:

לנפות קמח- 4 שלבים:

מטאטאים טוב את הרצפה, 

מניחים את הנפה בתוך קערה יותר גדולה, ומסבירים להם איך "לנפות".

זה מעסיק אותם רבע שעה בכיף,

אם לא אכפת לך שהם ממלאים את הידיים ו"מוחאים כף" על כללל הסביבה

כל מה שמגיע לתוך הקערה- מניחים למעלה לשלב 4.

לוקחים מטאטא, אוספים מהרצפה- נותנים לכל אחד בלון, שימלאו מזה מרגמיש.

אפילו בן השנתיים ישב חצי שעה ודחף קמח לבלון  (וגם ניסה לנפח אותו מדי פעם..)

ואז מנערים אותם טוב טוב, מכניסים לאמבטיה ומטאטאים שוב את הסלון (ושוב ושוב...)

ואם יש לכם עוד קצת אומץ לשלב 4- מכינים יחד עוגיות מהקמח בקערה...

(בדרך כלל מכניסים לתנור וכבר הולכים לישון, ואז על הבוקר הם רצים "לבקר" את העוגיות בתנור)

וככה יש לכם יום פעיל ומעניין...

 

ארגזים:

כל ארגז וכל קרטון שיכול לנחות לכם בבית,

לקשקש עליו, להדביק עליו להתחבא בתוכו... ובסוף-

לתת להם שיפודים לתקוע חזק שיעשה חורים בקרטון. בגיל שנתיים שלוש הם עושים את זה שעות ברצף
 

בריאות ונחת

 

 

 

 

 

עבד פלאים

(אצלנו לדעתי יש היום ארבעה רק. בעבר היו יותר על פחות נפשות)

יכולה להבין את התחושה שלך ...
מניחה שגם הייתי קצת מתאכזבת
אבל באמת עדיף לך שהמטפלות לא יהיו עסוקות בכמה התמונות יוצאות טוב ו/או מגוונות בילדים

זאת ממש תעודת עניות, לא נאה לשום איש חינוך לדבר בסגנון מזלזל להורים.
את ראויה ליחס מכיל יותר רגיש יותר ואמפטי יותר, ואת עוד משלמת לה ממיטב כספך.
תתדרשי זאת ממנה זאת זכותך הלגיטימית לדרוש היא לא עושה לך טובה.
אנשי חינוך הם בני אדם ועלולים לפעמים לטעות וכהורה מותר לכם להעיר ולהאיר באופן ראוי ומתורבת.

 

 

הגננת לא עובדת אצלה
אלו לא יחסים של מעסיק מעביד
אלא יחסי הדדים של טובת הילד. (אין לי הגדרה טובה יותר כרגע)
לא רואה אייך תמונה כלשהי תעשה את הילד יותר מאושר בגן או אייך זה לטובת החינוך שלו.
היא אשת חינוך. לא צלמת.

אם היא רוצה תמונות מקצועיות/יפות/אחר וכו' - שתפנה לבעל מקצוע של צילומי משפחה/ילדים.

אלא אם כן היא מצלמת ממש תמונות אישיות לילדים.

אם זה סתם תמונה משותפת מפעילות אז באמת היא לא מתכוונת כנראה.

בס"ד

 

הרבה פעמים קרה גם במוסדות החינוך של ילדיי,
ששולחים תמונות מפעילויות וטיולים ולרוב הילדים שלי לא נמצאים בקלוזאפים,
ולפעמים לא רואים אותם בכלל.

עם כמה שזה מאכזב- אף איש חינוך לא חייב לנו צילומים של הילדים בזמן אמת...

זה טעם טעימה מהיום של הילד, לא מעבר.

 

לא רואה מקום להעיר על כך לגננת, היא באמת לא צלמת. 
מצד שני כן ניתן לבקש באופן חיובי ונעים שיצלמו גם אותו אם זה מאד חשוב לך.

סתם ככה יש ילדים שיותר סביב הגננת, ויש ילדים שיותר אוהבים מרחב,
וטבעי שהיא מצלמת את מי שסביבה...

 

יצא לי לראות פעם בגן גננת כועסת על ילדה בגלל שהיא הורסת לה את התמונה,
ולא משתתפת מספיק יפה,

מדובר בגננת שמקפידה לעשות בוק לכל ילד בפעוטון...
 

לדעתי זה טוב שהגננת לא חיה את נושא התמונות באופן כזה, אלא מצלמת מה שיוצא וזהו. 

 

מה שכן חשוב לשים לב,

זה שהילד שלך הולך לגן בשמחה, מה הוא מספר, ובכללי שטוב לו.

כל עוד טוב לו לא הייתי דואגת לזה

 

הילדים יצולמו גם אם

שכולם יצולמו גם אם לא באופן שווה.
גננת שכועסת בשעה שהיא מצלמת זו גננת שיכולה לכעוס בכל סיטואציה שלא נוחה לה.
הורה שמקבל תמונות במהלך היום זה מחמם ומרגיע בפרט אצל פעוטות.

על חוסר שיתוף פעולה של ילד בזמן צילום.
ההתייחסות היתה למה שנקודה העירה.

בס"ד

 

הגננת הספציפית הזאת (שעליה דיברתי) ממש לא בסדר,
ומה שהתכוונתי לומר זה שלפעמים חוסר תשומת לב מי מופיע בצילום ומי לא,

רק מעיד על כך שהראש של הגננת במקום הנכון, עם הילדים,

ולא הפכו את היוצרות...

 

לצלם ילדים כדי שכולם ייראו מחייכים יחד

 ואף אחד לא מנוזל בדיוק, והקוקו של כולם במקום,
(ועד שניגבת לזאת את האף ההוא יצא מהפריים.. וההיא הרסה את התסרוקת...)
זה לא פשוט בכלל,
ומי שהכי נפגע זה הילדים, שמשאבי תשומת הלב והסבלנות המוגבלים של הגננת, 
(בתור בת אנוש) מתבזבזים על צילומים.

 

 

 

למרות שההרגשה שלך מובנת

יצא לי שהגננת של הבת שלי שלחה הרבה תמונות יחד ובאף אחת לא היתה הבת שלי. יש בזה משהו מאכזב. לא הכרתי לה אבל במקרה ישבתי באותו הזמן ליד הבת של הגננת ואמרתי לה את זה בחצי חיוך.
היא סיפרה לה את זה והגננת ממש לקחה לתשומת ליבה. ואפילו כתבה להורים שאם במקרה ילד לא מצולם לעדכן אותה כי היא משתדלת לצלם את כולם ויכול להיות שלא שלחה חלק מהתמונות.

וכן, דואגת לצלם את כל מי שיש להורים שלו ווצטאפ ולא לקפח....התשובה שלה מעצבנת וטיפשית אבל עזבי, אל תתעכבי על זה לדעתי, יותר גרוע אם היא תצלם רק כי היא מרגישה חייבת..כדי להשתיק אותך
זו תחושה לא נעימה וכייפית

תמונה לא משקפת כלום וזה בטח לוקח המון זמן לצלם את כל הילדים כמו שצריך. 

התרגלו ואם שבוע לא שלחתי , היו עושים לי תזכורת הורה אוהב לראות את הילד שלו קופץ בטרמפולינה, צובע את הציור בצבעי מים, אוכל ומשחק.
אני מדברת על גן פרטי, במעונות של העירייה - אסור לצלם ואת לא יודעת איך הורים יקבלו את זה שמישהי זרה כביכול צילמה אותם.

לק"י

וזה תמיד נחמד לראות מה הילדון שלך עושה במהלך היום.

ויש את הילדים שצריך לחפש אותם ולבקש מהם להניח את עיסוקיהם ולהסתכל למצלמה.

באופן טבעי הסוג הראשון יככב יותר...

יכול להיות שזה המצב?

אני בתור גננת, לא מוכנה לצלם את הילדים.
בגלל דברים כאלה...

אני מעדיפה להיות עסוקה בילדים ולא להיות עסוקה בלבדוק את מי לא רואים בתמונה כדי שלהורים לא יהיו תלונות

(ובלי קשר אני גם נגד קבוצות וואטסאפ עם הורים)


וסתם נדחפתי לפה, בכלל לא אמא

איזה יופי שאת מצלמת ושולחת, רואים שהם נהנים בגן..

 

אני אשמח לראות את הבן שלי גם אם לא קשה לך..

את יודעת אני מתגעגעת אליו וכל כך נחמד לקבל דרישת שלום באמצע הבוקר ועוד כל מיני מילים כאלה...

 

כשאנחנו באים ממקום מבקר אנשים מיד מתגוננים ומסרבים, כשמחמיאים ואומרים בצורה נעימה וכאילו שאת צריכה אותה אנשים מיד מסכימים

 

לא היתי מתפלאה אם היא היתה אומרת: הבן שלך לא מצולם? בכלל לא שמתי לב, ממש לא קשה לי, אני אשתדל לשלוח לך בהקדם וברור לי שהיא היתה שולחת לך..

 

לא נכנסת בכלל לדיון של הצילום, אם כבר הגננת מצלמת זה יפה וראוי שכולם יהיו בתמונות 

מצלמת כל היום, ישנם מספר ארועים בודדים בשנה שהצוות מצלם, ומשתף הורים ברגעים המיוחדים שבו כל ההורים באופן גורף שמחים מאוד לקבל ושותף בזמן אמת!!
ההתלהבות והפידבק שאנחנו מקבלות שווה את המאמץ היחסית קל.
לראות הורים ילדים והורים מאושרים זה הנחת והשכר האמיתי לכל עמלנו.
זה מאוד מרגיע ומשמח את ההורים לראות את ילדיהם במהלך היום במיוחד הורים לילדים עם קשיים.
היתה לי אמא שסיפרה לי שהילד לא היה משתף אותה מחוויות שבגן , בזכות אותם תמונות היא ידעה לדובב אותו להיפתח ולספר.

בס"ד

 

זה לגמרי לא מובן מאליו, ולענ"ד אי אפשר לדרוש מכולן להיות כמוך.

 

מניקה? אם כן םא להפסיק זה מאוד מחזק את הגוף. גם לקטן שלי היה והוא התקשה מאוד לינוק בעקבות זה.

למרות שהבת שאחריה הגיעה רק אחרי שבע שנים...

הבגדים נשמרו מצוין, והיה כיף (ועדיין) לפגוש אותם שוב...

ויש לי עכשיו אחיינית שקטנה בשנתיים מהקטנה שלי, ואני מעבירה לה את הבגדים שהיו שלהן - ואח"כ הן חוזרים אליי. כך שבינתיים עוד מישהו נהנה מהבגדים...

שני בנים בהפרש של שנתיים, שמרתי ואני נהנית מהם, עכשיו בת ב"ה. החלטתי לשמור בסינון קפדני כי מי יודע כמה זמן...

אין לי מקום לאגור... אחרי הבן נולדו בנות... יש לי הפרשים גדולים אז אין טעם לשמור.

* כשמארגנים לשינה בזמן הזה, היא יודעת בבירור שעכשיו הולכים לישון.
כנ"ל קיום הטקס- פיג'צה, צחצוח שיניים, שמע ישראל וכד ' [לפי מה שאתם רגילים]


עקביות וסבלנות.
להסביר לה שאמא פה גם כשהיא לא בחדר 
ולא לוותר מהר. התמדה.

תוך תקופה בע"ה היא תתרגל ותלמד לישון.

בהצלחה רבה!

למה צריך להרדים אותה?

 

בגילאים האלה אנחנו נותנים להם להחליט לבד מתי הם רוצים לישון.

יש ארוחת ערב, מקלחת ואח"כ שיסתובבו. אם הם ערניים, למה להרדים בכוח?

 

כשאנחנו הולכים לישון, הם נרדמים כבר. מרדים לראות את כל הבית ישן.

 

דווקא הולך לנו תמיד.

1. שיהיו לה מספיק שעות לישון בלילה

2.שתישן בחדר שלה ולא אצלנו

3.שיהיה לה סדר יום

4.שיהיה לנו זמן לזוגיות 

היא בטח משלימה ביום שעות.

לגבי 3 - זה כל כך משנה אם סדר היום שלה יגמר ב- 9 במקום ב- 7?

 

לגבי 2 ו-4 - זה בשבילכם, לא ש"היא ממש צריכה את זה". ואם 4 היא הבעיה המרכזית, אז כדאי למצוא פתרון.

 

 

 

הגוף מתרגל לסדר יום קבוע
זה חשוב גם לגוף וגם לבטחון
ובטוחה שהילדים שלכם שמחים ובריאים וכך מתאים לכם אבל אני חושבת שסדר יום זה ממש חשוב

ששעת השינה הסופית נעה בין 8 ל- 10, ובעיני זה נקרא סדר יום.

תינוק זה לא רכבת.

לדאוג לילדים שלך לסדר יום. 

ברוב המקרים ילד עייף לא ילך לישון מעצמו אלא ישתולל יותר (יכול להיות שהמקרה שלך חריד.. גם זה קיים)

תמיד עובד. כל כך יעיל תזהרי לא להרדם בעצמך

בס"ד

 

האם אתם משאירים לה אור קטן בחדר ? אם לא , אפשר לשים מנורה קטנטנה ליד המיטה.

 

אפשר לפני כן לקחת איזו בובה שהיא אוהבת ולספר לה .. " הנה הבובה גם הולכת לישון , בואי נכסה אותה ועכשיו תשכבי על ידה ונכסה גם אותך , גם האוטו הולך לישון וגם הכדור ..וכו' ..

שמע ישראל ...

נשיקה וחיבוק , לילה טוב , ניפגש מחר לקראת היום החדש.

 

אצלנו הטקס הזה קבוע.

 

לפני כן יש מקלחת ופעילות יחסית שקטה , לא השתולליות , גם לא ממתקים ואוכל כבד לפני השינה.

אפשר לעמעם קלות את האורות בבית , לתת אווירה של שינה .

 

וגם בקבוק עוזר , תה קמומיל עם דבש / מים חמימים / מטרנה .

 

*לקבוע שעה שהיא סבירה להירדמות בגילה בהתאם לפעילות שלה במהלך היום ושנת הצהריים , לדעתי האידיאל הוא בן 19:00-20:30 במילא לוקח להם זמן להירדם במיטה והם ממלמלים עד שנרדמים בפועל.

 

עוד נקודה חשובה ,

חשוב לשדר החלטיות , אם החלטנו משהו לעמוד על כך . 

פעם פעמיים , הילד יבין שההורה הוא הסמכות הקובעת וזה פותר המון קונפלקטים מיותרים מניסיון 

 

כמה זמן ישנה בצהריים? מתי מתעוררת משנצ?
מתי מתעוררת בבוקר?
יש מצב שהיא עוד לא עייפה?

ישנה בצהריים בין שעה וחצי לשעתיים.

ניסתי לקצר לשעה וחצי וגם זה לא תמיד הולך כי היא לא רוצה לקום מהשינה.

(במשחתון שהיא נמצאת היא לא ישנה,רק בצהריים)

מתעוררת בבוקר ב7 בד"כ.

 

יכול להיות שהיא לא עייפה..

 

אשמח לשמוע דרכים איך לגרום לה לישון בצהריים פחות זמן

במיוחד שזו שינה יחידה שלה ביום.
השאלה מתי מתעוררת מהשנצ?
אצל הבן שלי יש ממש הבדל אם התעורר ב 14 לעומת 16 ...

אצלי הילדים שוכבים ומקשיבים לקלטת או דיסק עם סיפור עד שנרדמים... מתאים גם בגיל כזה לדעתי.

בהצלחה

והיא לא מסכימה להישאר לבד בחדר.

היא קמה מהמיטה ובאה אלינו,

גם כשאנחנו מחזירים אותה היא קמה..

אצל הגדולה שלי הכל היה לפי הספר והיא ידעה להשכיב את עצמה כבר בגיל חודשיים.

אצל הקטן, בן שנתיים וחצי זה לוקח יותר זמן. וזה לגיטימי בעיניי.

 

אחרי  שהוא במיטה, מכוסה עם חושך ומוזיקה (כך אצלנו), אני יושבת לידו. משקיעה נגיד חמש-שבע דקות לשיחה איתו או לסיפור בעל פה.

אח"כ כשהוא רפוי ונינוח אני אומרת לו שאני יוצאת רגע וכבר חוזרת.

מוסיפה מילים מרגיעות: "הנה, תשמע את השיר שאתה אוהב" או מצרפת לו בובה וכו'.

חוזרת אחרי חמש דקות.

או שהוא כבר ישן או שהוא ער וחיכה לי.

נמצאת איתו דקה -שתיים ויוצאת.

 

לאט לאט זה עובד.

 

אני הבנתי שיש ילדים שיותר רגישים והם באמת זקוקים לבטחון וליותר הדרגה.

 

אגב, מאז שאנחנו פועלים כך הוא החל "לרקוד" במיטה  תוך כדי שכיבה ולהגיד "כיף פה"

אני רואה את זה עם הבן שלי אם הוא לא ישן בבוקר נרדם ב5 לשעתיים ואז נרדם ב10 בלילה ...
זה יעזור מאוד אם כמה פעמים תלכי איתה לגינה במקום שתישן צהרים ואז תישפך ב7 ולמחורת תרדם בגן והסדר יום יסתדר לה.
בהצלחה!!