פורום הורות (עמוד 174)

אם רלוונטי, ד"ר דוד בויגנמן. רח' יגאל 4 אאל"ט.

 

לטיפולי שורש ממליצה על ד"ר בר גיל בתל אביב או שמא פרופ' בר גיל.

היחיד שאפשר לסמוך עליו. 2600 למיטב זכרוני לשן רגילה (2 תעלות).

כנראה יקר אבל אם עושים את זה גרוע זה כפרת עוונות, אז לא רציתי להסתכן.

ד"ר בויגנמן עשה לאבא שלי כמה טיפולי שורש מצוינים.

אם אין לך כסף רזרבי את יכולה לוותר על הפרופ' בר גיל..

לרפואה כמו שראיתי אז זכותו המלאה. 

חן חן על ההמלצה הנוספת על ד"ר בויגנמן. 

עזרת מאד!

 

 

חיפפתי ואכלתי אותה.

 

אבל זה נשמע פחות דרמטי)

שלא תגידו היינו בורים ולא ידענו! 

ולא, זה עולה הרבה יותר מבורי.  

עכשיו זה כבר ברור.

צריך ללכת לבוררות

אצל הד"ר ברברי

במגדל השן.

ואז יתברר 

האם יש לסגור את תהומות ההחניכיים

בבורות בתקציב.

בררר...איזה פחד.

כן גם אתה המתרברב "אני מצחצח 3 פעמים ביום". 

(בלדה לשן טוחנת עליה השלום)

 

 

בכל מקרה, לפני שבועיים סיימתי טיפול שורש אצלו, אני לא מאמינה שאני כותבת את זה - אבל זה לא כאב! ואני יש לי פוביה מרופאי שיניים ואפשר כבר לכתוב בלשון עבר: היתה לי פוביה.

והוא גם לוקח מחירים טובים.

בקיצור, מומלץ

עופרה גל.
יש שם הרבה רופאים וכל מי שהיינו אצלם בינתיים היו מקצועיים ובמחירים הוגן.

אשמח להמלצה על רופא גבר. 

מישהו שיכול לקבל בזמן הקרוב.

תודה רבה

ויש שם בוודאות רופא גבר. אני טופלתי אצל דוקטור הראל, יצאתי מאוד מרוצה.
תנסה לברר: 03-5340710
זה בקריית אונו קרוב לבית החולים, לא בבית החולים עצמו.

בתור מטפלת אני אומרת לך שזה חשוב. לעבור לה זה יעבור בכל מצב, גם אם יקח זמן. אבל הייתי ממליצה לעשות את זה בכייף...
לא לעזוב עבודה, זה לא ילד ראשון שקשה לו להתרגל למטפלת חדשה.

והעבודה לחודש ולא צמשתלמת כספית רק הנסיון משתלם ולהיות בשטח...

מקצועית.

יכול להיות שזה מועצם בגלל שהיא אצל מטפלת.

תני לזה עוד כמה ימים או שבועיים. תראי אם משתפר.

אל תלחצי. בת כמה היא?
את חייבת לשדר לילדה שאת שמה אותה בביטחון גמור, אם גם את לא בטוחה בעצמך היא מרגישה הכל, מרגישה אותך.
כמטפלת כמה שנים וגם אני בעצמי כשהייתי שמה במשפחתון.
הכלל הראשון הוא לתת לילד את מלוא הביטחון שיהיה לו כיף והוא נמצא בידי טובות
ולהגיד לו אמא עכשיו הולכת לעבודה והיא תחזור לקחת אותך בצהרים. בנתיים אתה תשחק תישן תאכל אצל... ויהיה לך כיף.
בהחלטיות גמורה.
הכלל השני. לא להימרח בזמן שאת מעבירה אותה למטפלת. כמובן אחרי הסבר קצר על הצרכים של הילדה לתת נשיקה חיבוק ופשוט ללכת.
אל תדאגי היא אולי תבכה אבל הם נרגעים אח"כ.
ברגע שהיא תראה שזה משהו באופן קבוע יומיומי ויהיה לה סדר יום. היא תהנה מאוד.
שוב מה שאת משדרת עובר אוטומטית לילדה

ואפשר לשאול את אלו שאתם מתארחים אצלם - צריך להביא משהו?שמיכות כריות?

אבל רציתי להבין למה אנשים לא משאירים שמיכות וכריות? למה הם מתכוונים? זה ממש מוזר לי...

יש כאלה שזה מפריע להם
יש כאלה שזה טרחה גדולה להחליף את כל המצעים והציפיות (ובצדק.) - כמו שכתבו פה.
יש כאלה שמניחים שתקחי לבד
ויש כאלה שפשוט שוכחים (אני מהסוג הזה.. לכן אני רושמת לי כשמתארחים אצלנו מה צריך וכו'... ועדיין שוכחת לפעמים)

האמת שפתאום כשאני חושבת על זה, אז אנחנו אף פעם לא נותנים את החדר שלנו,

אלא את החדר אירוח שיש בו ספת נוער נפתחת ובארגז מצעים שלה יש שמיכה וכרית.

ובאמת בזמן האחרון כשנתנו את הבית שכחנו להוציא אותם ועוד סט מהארגזי מיטות שלנו...

פדיחה... זה פשוט חדר לא בשימוש ואנחנו שמחים לתת אותו בלי שזה גורם לנו להתארגנות 

(ולא חשבתי על המצעים בזמן האחרון... ).

[אבל את החדר ילדים אנחנו כן משאירים פתוח ושם יש כריות ופוכים (אבל הפוכים של הילדים..) על המיטות, אפשר לקחת משם... יוו איך אני מתפדחת פתאום.. אגש לשכנות לברר שהשבת עברה בשלום...]

 

אז אולי זאת הסיבה גם איפה שאת התארחת, אולי?

 

 

ויש שני דברים נפרדים לדאוג להם, כפי שציינת: כלי המיטה המאסיביים (שמיכות וכריות) והמצעים הדקים.

 

בכל שנות האירוח וההתארחות שלי יצא לי לדעתי לראות את כל ההרכבים האפשריים - האורחים דואגים לשתי הקטגוריות, המזמינים דואגים לשתי הקטגוריות, בעלי הבית דואגים לשתי הקטגוריות, אלה דואגים לא' ואלה לב' - הכול. הכול בנורמה.

לכן כשאני עומדת להיות צד אחד מהשלושה, אני משתדלת תמיד לוודא מראש מה האירוח כולל, מה מצפים שהוא יכלול. אם אני המזמינה או בעלת הבית, אני גם אומרת מה מבחינתי בכיף לספק ומה כבר מסבך אותי (זה משתנה מעת לעת, לפי הנסיבות).

מכניסים באותה שיחת בירור גם את השאלות הרות הגורל על המחם, הבוילר, שעון שבת, מאווררים... שיהיה ברור לכולם מה הציפיות ולא תהיה הפתעה לא נעימה כמו שהייתה במקרה שלך.

 

 

באופן אישי, אין לי בעיה להשאיר כלי מיטה שלא בשימוש.

אבל כלי מיטה שלנו, זאת הרבה טרחה מבחינתי להוריד את המצעים ולהחזיר במוצאי שבת.

אני חושבת שמי שלא מביא כלי מיטה, צריך לוודא מראש שמשאירים לו

זה הרי לא מובן מאליו.

במיוחד משפחות שמגיעות בתחבורה ציבורית או טרמפים, כמעט בלתי אפשרי להסחב גם עם פוכים וכריות.

 

לדעתי כדאי ליידע בתור המארחים- כיוון שעוגמת הנפש יכולה להיות גדולה. (בעיקר בחורף כמובן)

מן הסתם התכוונו שתביאו איתכם.

אז גם ברור לי שמשאירים לי.....

באמת להבא אני אלמד לשאול....

 

שמיכות - יש לי רק שתי שמיכות חורף שמיועדות לאורחים, שאותן אני משאירה, ובד"כ אני אומרת למארחים שאין לנו יותר. בקיץ אני יוצאת מנקודת הנחה שמתכסים בשמיכה קלה או בציפה של שמיכה, ואת זה אפשר להביא מהבית כמו המצעים.

לדעתי ברור שלא שייך לחטט בארונות ולחפש. לא הייתי רוצה שיעשו לי כך. אולי אפשר לשאול את המארחים אם בעלי הבית אמרו להם משהו, ואם לא - אז לקחת מהם.

לפי דעתי מראש שהאנשים שאתם מתארחים אצלם ישאלו את מי שמשאיר לכם את הדירה. אם להביא או לא.
אני אישית משאירה
ולפעמים שמה גם מצעים נקיים

רציתי להבין מה עומד בראש של מי שלא משאיר... פשוט רציתי להבין אותם - משאירים דירה כ"כ נעימה + מיחם ועוגות אבל ללא שמיכות וכריות - פשוט לא הצלחתי להבין אותם אז אני מנסה כאן...

הם כן מורידים את כל המצעים מהמיטות אז גם ככה הם טורחים... לא מצליחה להבין ומאוד רוצה להבין...

לוקחים איתנו שמיכות וכריות במיוחד בחורף. כי אין להורים מספיק וגם סתם נח לנו עם שלנו. אבל בד"כ מודיעים למארחים שלקחנו.

גם מי שמתארח אצלינו מגיע בד"כ ברכב.
אנחנו גרים במקום כמעט בלי תחבורה ציבורית.

בדרכ לא מבקשים
בפעמים שביקשו, ביקשו רק כריות....

מצפים שהמארחים יביאו לכם. מאוד הגיוני לדעתי

 

נראה לי שאת מתכוונת לשרשור הזה:

עזרה - הורות

אמנם אין שם הרבה תגובות, אבל אולי יצרו איתו קשר באישי - את יכולה לנסות לשאול אותו.

ההמלצה החמה שלי, כרגיל - עירית לוי. אין כמוה.

 

 

או בערבי נשים אני מוצאת את עצמי בצד ואין לי אומץ לפתוח בשיחה עם מישהי.
אני מרגישה שאני חייבת לעשות שינוי ולעבוד על זה באופן רציני.
זה גם תקע אותי הרבה בראיונות עבודה שלא התקבלתי בגלל החוסר ביטחון.

אם יש לכם עוד המלצות על מאמנים או סדנאות בנושא,
מאוד אשמח לשמוע.
תודה!!

שלא מדמים יהודים לאיש הזה. כי אפילו היהודי הכי גרוע - לא מתקרב לרשעות שלו.

ברור שמסבירים לילד שראש הממשלה היהודי היה בן אדם טוב,

ואילו השני היה רשע מרושע...

אבל בעיני הילד, הפרצוף של שניהם דומה...

גם אם נכעס על הילד, על ההשוואה שהוא נתן, הדימוי יישאר בנו לבין עצמו, 

והמטרה שהילד לא יהיה מופנם, ויביע את הרגשות שלו מצד אחד, ומצד שני, לא יפגע באנשים אחרים,

מה הייתם מעירים לילד שנתן את ההשוואה הנ"ל על שולחן שבת לפני הסבתא, הדודים, והבני דודים?

קודם כל, תגובה אינסטינקטיבית (זה גם בריא), לא "מבהילה": לאא... אפילו היהודי הכי רשע, הוא לא כמו זה...

 

אח"כ שואלים, בהתענינות: למה חשבת שהוא דומה..

 

אם יגיד: כי הוא רשע, עשה כך וכך.... אז מסבירים בנחת את ההבדל, עם ההזדהות עם תחושותיו לגבי מה שהיהודי עשה לא בסדר.

 

ואם אומר ש"הם ממש דומים, אותם פנים".... אז מחייכים ואומרים שההוא כ"כ רשע, שאפילו אם מבחוץ היה כאילו נראה דומה למישהו - הוא באמת אחרת לגמרי...

אז אחרי שמבררים למה הוא התכוון,

ומוודאים שהוא סתם שם לב לפרצופים דומים ולא מעבר לזה,

אפשר להניח לו

הילד התכוון שהם דומים בפנים

שהסיבה שעלה "דימוי" אצל ילד - זה כי יש לו איזה "מקדם עוינות" כלפיו...

 

אבל זו הזדמנות, להסביר בקצרה את ההבדל החד משמעי, אפילו כשיש סיבות טובות לכעוס.. כאומרים: עד כאן....

 

[תיקון: רק כעת ראיתי שאת אומרת שהוא לא התכווין למעשים, אלא לפנים בלבד. משום מה, מקודם "קראתי" הפוך בטעות. אז באמת יותר פשוט]

בסך הכל שם לב שיש דמיון במראה?

אם הוא לא התכוון לומר שום דבר מעבר לזה- אז לדעתי אין בכלל על מה להתעכב פה.

קורה, ששני אנשים שונים הם דומים.

רעות נקרא לזה.

הדוד פישל בגדול. מכל היבט. 

אבל כרגע אין מה לעשות חוץ מ

לראות שהילד לוקח באיזי את ההתקפה עליו כשאמר בתמימות של ילד 

שהם דומים מה שבאמת נכון כנראה אז מה יש לבוא בטענות. 

ילד לא מבין פוליטקלי קורקט 

(סבתא שלו שמנה הוא יגיד לה "סבתא למה את שמנה?" 

הוא לא מתכוון לרגע להעליב.) 

אם אפשר שהדוד יתנצל בפניו באמת. אם לא אז לא. בלי טובות. 

לבקש כעקרון, לא להתערב לכם להבא. 

כעקרון לא לתת משקל לרע. איפה שאפשר לחזק את הטוב. 

זה לא יתן כלום סדרות חינוך מייגעות על רשע וכו' 

לענ"ד האישית כמובן. 

להחליק. 

לדפדף.

הלאה.

אם הוא חוזר על זה צריך לראות מה שורש העניין. 

 

 

אולי להסביר לילד למה הדוד הגיב ככה. להסביר לו שהדוד פשוט לא הבין למה הוא התכוון. איכשהוא "לנטרל" את תגובת הדוד.

ואם אפשר - להסביר לדוד היקר שלא צריך להיבהל מכל דבר שילד אומר. הוא רק ילד.

כי באותו רגע שהילד אמר, אנו כהורים לא ייחסנו לזה חשיבות.

אף אחד לא שאל לדעתו של הדוד. ולכן פיו היה צריך להשאר סגור. 

ובמידה והשתחרר לו, שינקה אחריו. 

ולא יעשה מזה אידאולוגיה חינוכית. וגם יחנך את ההורים של הילד איך ומה.

בינתיים זה הוא שהעליב ילד מול כל השולחן. 

 

לומר לילד בן 10 "תסתום את הפה".....

 

חבל שלא אמר לעצמו רגע קודם..

 

 

תעברו הלאה.

אני הייתי אומר לילד שזה לא יפה לדבר ככה.

ומעביר את זה הלאה.

אבל נראה לי שבמקרה שלכם אפשר לומר את זה גם לדוד...

הסברנו לילד מי היה ראש הממשלה, מצד אחד.
ושלא לקחת ללב כל הערה שהוא מקבל, מצד שני

כל מה שכתבת..

שלי בגיל 1.10 ועדיין לא גמלתי ממטרנה. נעים לי ולה שהיא אוכלת משו לפני השינה..

 

אבל בעיקרון בטיפת חלב אמרו שאפשר להפסיק ולתת בקבוק חלב במקום המטרנה . (סוג של שוקו לבן)

 

והיא גומלת את עצמה לבד מהמטרנה היא כבר לא רוצה כ"כ. מוזר אבל ככה היו כל ילדי, מי ששתה מטרנה...
לשאלתך את יכולה לתת לו תה בלי סוכר כמובן צמחים או תה עם חלב או חלב חם

ואיזה סוג של תחליף את מחפשת? לערכים התזונתיים או לנישה של בקבוק חם לפני השינה?

יש דייסה על בסיס מים ואפשר על בסיס אחר..
שאר התפריט נראה בסדר גמור..
ואת יכולה לתת לו ארוחת ערב יחד איתכם או כמו הארוחת בוקר..

אצלינו הוא אוכל ארוחת ערב עם כולם.

חביתה, ירקות, לחם, גבינה, לפעמים מרק\אורז\פסטה\פיצה\פנקייק\לביבות\תפו"א. מה שהגדולים אוכלים.

(למרות שתכלס מבחינתו זה לאכול רק חביתה כל יום. המאכל האהוב עליו...)

 

אם הוא יאכל איתכם זה יגוון לו כבר את הארוחות. גם בצהריים.

 

בערב אפשר גם דייסת קווקר. זה משביע.

חוץ ממה שניתן להיחנק ממנו.
אפשר לתת בקבוק של מים או מיץ או משקה חם כדי להתפנק עם הבקבוק. נשמע שהוא אוכל מאוזן ולכן מבחינה תזונתית כנראה לא זקוק כבר עכשיו למטרנה.

דווקא אחלה מבחר. לא יקר ובריא באופן יחסי.
אפשר לשים בבקבוק גם מרקים ומחיות דלילות.

זה יעלה יותר אבל בטוח יהיה יעיל הרבה יותר. ואולי אז תצטרך פחות שיעורים...

רצוי אולי גם לא בבריכה גדולה אלא בריכה טיפולית קטנה יותר.

מן הסתם אין לה הרבה מה לעשות בקבוצה הגדולה כשכולן נהנות ומתקדמות והיא לא מסוגלת לעשות כלום.

ואז יתכן ולא תרצה בכלל.

נשמע פתרון טוב.

פשוטכמה שיעורים פרטיים.

עוד הצעה זולה יותר

תקני חליפת הצלה או מצופים גדולים שאפשר ללבוש

ותני לה לשהות במים 

בלי שום ציפיה לחץ או משהו 

סתם להשתחרר.

אולי אפילו לשחרר אותך ואותה ביום שישי אחד מהמטלות 

וללכת לבריכה לזמן ארוך.

אפשר גם עם סטודנטית לחנוך או משהו בסגנון 

או ילדה שמיניסטית של חברים.

צלילה נעימה

הקורס הנוכחי הוא קורס מטעם בי"ס בשעות הלימודים (לא נראה לי נכון שתשב בצד ולא תשתתף). מכיוון שניסיתי להכין אותה - רשמתי אותה בשנה שעברה לקורס שחיה. מה שקרה בסוף שהיא מאוד רוצה ולא מצליחה לגבור על הפחד.

רשמת אותה והתברר שהיא לא יכולה. קורה. 

למה שתהיה בצד. יותר יתסכל אותה. 

או שדוחים בשנה. 

או שיעור פרטי. 

או שמוצאים פתרון עם המורה. 

אבל גם אם ימצא פתרון שהילדה תהיה עם מצופים גדולים או אפודת ציפה בזמן השיעור

לא בטוח שהיא תצליח לשחרר כי היא תמיד תחשוב על זה שהיא "מאחור".

היא נמצאת כרגע במקום שמעל הרמה שלה.

מה לעשות.

היית שמה אותה עכשיו בשיעור מתמטיקה לכיתה יא? לא. אותו דבר. 

שתקח שלושה שיעורים פרטיים ואולי 

היא תצליח לקבל ביטחון.

ואם לא, לא קרה כלום. 

העיקר שתרגיש כיף ולא תסכול. 

אולי המדריכה מוכנה להעביר לה שיעור פרטי לפני או אחרי? 

דברי עם המדריכה. היא יכולה לתת לך פתרון מקצועי. 

ממים זה אף פעם לא היה חופשי. 

מה עשה? קנה קיאק קנה אפודות ציפה לו ולילדותיו 

יצא לים הפתוח! זורק את הילדות מהקיאק. צפות. מבסוטיות.

א"א לטבוע גם אם רוצים. 

טוב יש לך עוד רעיון נועז

לאי ודעת אם הוא פחד ברמה הזאת, אע"פ שהוא פחדן בכללי, אבל הוא גם פחות כשרוני בללמוד תנועות. ב"ה כשרוני בדברים אחרים.

אמא שלי מצאה מורה פרטי מווינגייט שלימד אותו בבריכה קטנה לבד (הבריכה של הילדים, באיזה מקום בשעות שהיא היתה ריקה, משהו כזה).

והא למד לשחות מעולה.

במיוחד בשביל זה
אחד על אחד
מקבלים החזר מהקופח

אני עד היום פוחדת בעמוקים, בעלי, להבדיל, לא מפחד בכלל במים...

אני, כמו הבת שלך, "למדתי" שנה קודם בבריכה עם אמא שלי ובכיתה ו' מטעם משרד החינוך.

כל הזמן הייתי במים הרדודים ולא התקדמתי לשום מקום...

חששתי מה יהיה עם הבת שלי, בחופש שאחרי כיתה ג' לקחתי אותה למורה מ ע ו ל ה!!! היא אומנם היתה עם עוד 5 בנות בקבוצה, אבל קיבלה יחס אישי.

המורה עבדה לפחות שניים עד שלושה שיעורים רק על התמודדות עם החשש במים.

רק כשראתה שכל הקבוצה מרגישה היטב במים, היא עברה לעמוקים.

היא לימדה אותן צעד אחר צעד באהבה ובהבנה.

הבת שלי לא מפחדת בכלל, והבן אי"ה יעבור בחופש הקרוב גם הוא תחת ידיה של אותה מורה.

עצתי לך, למצוא מורה טובה, לא בהכרח פרטי, אלא מורה טוב- שתרגישי שהוא זורם עם הילדים ומבין אותם, זה לא פחות חשוב.

אם את באזור הר חברון, אוכל להמליץ לך.

וכן... גם אני למדתי בכיתה ו' ויש לי אפילו תעודה שאני "יודעת לשחות" ומה שזכור לי הוא שהצלחתי לעשות חץ. אבל אני לא יודעת לשחות עד היום!

אני מאזור המרכז ולצערי עוד לא נפלתי על המורה הנכונה. אולי אבקש המלצה להידרותרפיה.

קיץ בריא!

אברר בשבילך אם רלוונטי לך.
אני למדתי בבריכה העירונית, כמעט תמיד יש שם מורי שחיה ורובם מאוד מקצועיים. פשוט גשי ובררי.

 

עד כמה הילדה הכירה אותה?

אצלנו, לבן שלוש שבקושי הכיר לא אמרתי כמעט כלום, רק ציינתי שסבא נפטר ושזה עצוב לי. הוא לא מבין מה זה אומר, ובכל מקרה אין לזה כל כך משמעות בחייו, אז לא ראיתי צורך להיכנס להסברים.

אני חושבת שלא כדאי להגיד שסבתא בשמים. בגיל צעיר מבינים דברים כאלה פשוטו כמשמעו, מחפשים, דואגים ממטוסים... עדיף להגיד "נפטרה", ולראות אם שואלת הלאה. אם לא אין צורך להיכנס לזה, לענ"ד.

תורנות ברכב נשמעת כמו רעיון טוב. רק להיות ערניים ולשים לב היטב שלא בהיסח הדעת יוצאים ומשאירים אותה בפנים (דברים כאלה, לא עלינו, קורים כנראה בעיקר בעיתות חריגה מסדר היום הרגיל, בנסיעות לא מתוכננות וכדו' - אז בזמנים כאלה רצוי לגייס יתר הקפדה).

 

 

ותמיד נכנסנו אליה בכל פעם שהגענו אליהם.
לאחרונה היא התאשפזה בבית החולים והגענו ביחד לקבר אותה, הבת שלי הכינה לה ציור ואמרה לה רפואה שלימה. אחר כך היא חזרה לבית הורי, ובשבת האחרונה היינו אצלם ונכנסו אליה כמה פעמים לשמח אותה ולהגיד לה שבת שלום.
היא ילדה שמאוד מתעניינת ושואלת וחשוב לי להיות מוכנה עם מה להגיד לה.

 

איזה חינוך למצוות, אשריכם!

ואשריה שזכתה שסבתך הייתה בעלת משמעות בחייה.

 

איך לענות לשאלותיה אני לא כ"כ יודעת, אבל בכל מקרה אני ממליצה לגשש בעדינות ולבדוק אם היא אכן מחפשת תשובות. גם אם היא כרגיל מתעניינת, יכול להיות שבמקרה הזה היא תסתפק בתשובה קצרה ופשוטה. אני חלילה לא אומרת למנוע ממנה תשובות אם היא רוצה אותן - רק לא להעמיס עליה מידע אם היא לא רוצה אותו.

 

 

אומרים שסבתא נפטרה, ולא נראה אותה יותר, מסבירים שהיא היתה זקנה מאוד ולכן נפטרה, לדעתי אפשר להסביר שהיא אצל ה', אם הילדה מתעניינת איפה היא עכשיו

כדאי לספר כבר עכשיו? או שלקראת הפעם הבאה שנבוא להורים שלי נספר לה שסבתא כבר לא שם? ובינתיים לא להגיד על זה כלום?
(נשמע לי יותר מתאים להגיד לה רק לפני שנבוא, רק שמוזר לי שהיא בכלל לא תדע ממה שקרה בינתיים)

לפי דעתי כדאי לספר לילדה, מיד...
אפשר להגיד לילדה, בטון עצוב: שיותר לא נראה את סבתא.
ולחכות לתגובה של הילדה,
אם הילדה שותקת, כנראה שהיא מבינה, וכל מה שצריך זה לתת לה חיבוק ונשיקה, ולהראות לה שזה עצוב...
אם הילדה שואלת למה?
אומרים לה, את זוכרת שביקרנו את סבתא בבית חולים, היא לא הרגישה טוב...
אם הילדה ממשיכה לשאול, אז איפה סבתא?
להסביר לה בעדינות שהיא נפטרה, במילים עדינות, ושזה עצוב לכולם... וכולם מתגעגעים לסבתא...
לא לספר לילד פיקח, לפי דעתי זה טעות, ואם הילד מבין שלא סיפרו לו, הוא יכול לחשוב שיש דברים שלא מספרים...

אנחנו מגיל צעיר הסברנו שאדם שנפטר- הגוף שלו נקבר באדמה והנשמה שלו עולה לה'.

אח"כ כשתיסעו זה כבר ישב לה בראש. גם אם היא תישאל שוב זה כבר לא יהיה מידע ממש חדש.

גם עניין המוות מצטרף לרשימה ארוכה ארוכה של נושאים שאם לא עושים מהם עניין אלא מתייחסים אליהם בטבעיות , גם הילדים מקבלים את זה כמובן מאליו בצורה בריאה ואפילו לא שואלים יותר מידי שאלות...

 

ברוך ה' לא התנסתי במקרה שלכם, מה שכן אני יכול לומר שהרבה פעמים יצא לנו להזכיר את עניין המוות (רק דוגמא מהחודש האחרון: הילולת ר' שמעון בר יוחאי- היום שבו הוא נפטר/ מת. . איפה הקבר שלו? במירון . וכו' וכו')  ואף פעם לא נרשמה התיחסות חריגה מצד הילדים... 

נעזרתי בניסויים שנכתבו פה, תודה לכולם!
היא שאלה קצת, אבל באמת לא התעסקה יותר מידי בנושא.

שסבתא לא בבית.

היא תשכח מהר מזה...

 

 

 

 

א. לא להילחץ מזה - זה נותן לה נקודת כוח נגדכם וחבל
ב. יש לך אפשרות לראות מה צבע השתן שלה? זה יתן לך אינדיקציה למצב הנזולים בגוף (לא אחרי שנת לילה.)
ג. מה עם לתת לה לאכול פירות עשירים במים? כמו ענבים/אבטיח..
ד. להסביר על החשיבות של המים בגוף - בגיל הזה כבר אפשר להבין ויש סרטונים/ספרים בנושא
ה. מקרה קיצון- לתת "שלוקים" /"איגלו"/"פופיסים"- אייך שאתם לא קוראים לזה..

טבלת שתיה . לעשות דף לפי ימיים ...

ובכל יום כל כוס מדבקה, בקבוק קטן בנונית 2 וכו ...

ואחרי עשרה או15 מדבקות /נקודות מעיין פרס קטן של שקל וחצי (נו פרסי יום הולדת כאלה ...)

או טבלה דומה בין אחים /את - מעיין תחרות כזאת .

 

נ.ב היה תקופה שגם אני עשיתי לבת שלי כך ( אני והיא ).

גם אני מהאלה ששתייה לא ממש חברה שלהם ....

 

ובנוסף להסביר את חשיבות השתייה , ולראות את צבע השתן.

אם הוא לבן או צהוב. אם הוא לבן לעודד אותה איזה גדולה את, אזה טוב ....

 

בריא מאוד לשתות בשלוקים - כל כמה דקות שלוק. ככה המים נאגרים בגוף טוב.

אני זוכרת כשהייתי בהריון והייתי צריכה להגדיל את כמות השתייה שלי - כוס גדולה של מים נראית די מפחידה כשלא צמאים. אבל שלוק קטן - מה אכפת לי? ואחרי עשר דקות - עוד שלוק... במשך יום שלם זה יוצא הרבה נוזלים!

אז לא להיכנס איתה למאבקים שתשתה כמות יותר גדולה, פשוט להזכיר לה לעתים קרובות לקחת שלוק.

ולהסתכל על השלוק שלה כדבר טוב ומבורך. לא אוי כמה מעט שתית אלא נהדר, כמה הגוף שלך שמח עכשיו. הוא קיבל אספקת מים נהדרת לעשר דקות הקרובות! ואז נשתה עוד קצת.

הייתי מכינה לה קרטיבים ביתיים במקום שלוק.

הפותחת כתבה שלפעמים עושה טובה ושותה שלוק קטן, אני הבנתי שהכוונה היא שהיא שותה כמות קטנה מאוד של מים, ולזה התייחסתי.

אפשר גם לשים בתבנית של הקרח או תבנית סיליקון עם צורות מים ותרכיז תפוחים להקפיא ולתת לה למצוץ

אמנם לא כל עשר דקות אבל 2-3 ביום זה אפשרי ,זה לא סוף העולם.

וזה גם מדרבן , במיוחד ילדים שלשתות מכוס או בקבוק זה לא ה"תחביב " שלהם.

 

 

אם את מתפדחת לרשום פרטים בריש גלי,

קיים פורום סגור להורים לילדים מתבגרים

רציתי עצות באופן כללי איך להגיב איך להתייחס.
לדוגמה ביקשתי ממנו לחזור בשעה מסוימת חזר שעתיים אח"כ
כבר אין לו חשק לעזור כמו פעם
מבקש משהו ולא מפסיק לדבר על זה, אם לא הרשתי לו.
אני מרגישה שאני פשוט לא יודעת איך להתמודד

הרבה פעמים ברגע שמשנים קצת בגישה, יהיה לילד המתבגר הרבה יותר רצון לשתף פעולה: בעצם מה שהיה מתאים עד עכשיו כבר לא מתאים.

לא מתאים להורות לחזור בשעה מסויימת ולצפות ממנו לעמוד בזה ללא עוררין,

לא מתאים לדרוש ממנו עזרה ולצפות ממנו להושיט אותה ללא וויכוח, וכו' וכו'.

 

לא מתאים כי הוא מתבגר, מגלה את הכוחות שלו, את ההעדפות שלו, את העצמאות שלו.

מה שמתאים עכשיו זה ליצור שיתוף פעולה מתוך הסכמה והבנה של ההעדפות שלו:

 

"מתי אתה חושב לחזור הביתה? - 21:00? זה קצת מאוחר, אבל אני חושבת שנער בגיל שלך יכול לחזור ב 20:30. כן. זה בסדר".

"כשתחזור תוכל לעזור לי? מה תוכל לקחת על עצמך? כלים? מצויין. אז את הכלים אני משאירה לך. לא כלים? אז מה אתה מעדיף? כביסה?"

"תוכל לעזור לי בשמירה על הקטנים היום אחה"צ? כן, אני יודעת שאלו השעות שאתה משחק עם חברים אבל היום אני ממש זקוקה לעזרה הזו. אני אשתדל מחר לאפשר לך אחה"צ פנוי".

וכן על זו הדרך.  

לדבר אליו כמו אל מבוגר - לכבד את ההעדפות שלו ואת לוח הזמנים שלו - כמובן במסגרת האפשר.

זה גיל שאפשר להנות ממנו כל כך. והוא יוכל להביא לידי את הבגרות שלו רק אם נאפשר לזה מקום.

מצד שני, אם לא מאפשרים, ואנחנו כהורים לא עוברים פאזה, אפשר להגיע למקומות קשים של התנצחויות אינסופיות עד כדי מרד.

אני באמת חושבת שאני צריכה לשנות פאזה.
יורד לי האסימון לאט לאט
השאלה שלי איך עושים זאת

א. גיל ההתבגרות היום עלול להיות בגיל כתה ג..

 

ב. אם יש לכם כח- חוג הורים/ הדרכת הורים

גם אם לא תסכימו עם הכל, ירחיב אופקים.

 

ג. יש לדעת את רמתו ומה הוא מסוגל להכין. ושהוא גם יידע בעצמו בערך איפה הוא עומד..

 

ניתן במצב כזה לתת לו לשימות/ דרישות. ובמידת הצורך לעמת אותו (בעדינות- "את חורשת!!") באם אינו ממלא את חובותיו

 

ד. חינוך לכסף- כנ"ל- למצוא נתיב שמדבר אליו. הוא לא מריך לשלם מחר חשמל. 

אך שיהיה מודע למושג "כלכלה", ושיהיה לו ביצוע מעשי של "שילמתי/ יש לי/ אין לי/ אני מחכה עד שארוויח עוד/ יש לי אך אני חוסך"

צריך לקחת בחשבון כמה דברים:

בגיל הזה הילד לא מבין מה עובר עליו הן נפשית והן פיזית

אם נוסיף לזה הורה שמנסה להבין מי שלא מבין מה עובר עליו נוצרים לנו הורה וילד מתוסכלים..

 

כשמנסים להבין ילד שעובר תהפוכות, זה ילד שהרבה פעמים אין לו תשובות, הוא לא תמיד שם כדי להקשיב לעיצות

ולכן ישנה התנגשות.

 

בגיל הזה הכי טוב זה להיות שם בשבילו.

בלי לתת לו פתרונות,

פשוט להיות אמפתיים ולגלות הזדהות עם רגשותיו.

בלי ביקורת, ובלי שיפוטיות

בשלב הזה לא עוזר להרביץ מוסר. זה או נכנס מצד אחד ויוצא מצד שני,

או שבמקרה הגרוע פשוט לא "נקלט"..

 

ההורים בגיל הזה הם לא חלק מהפתרון

ההורים הם שם הם כדי להקנות את הפינה החמה.

לילד יש בחירה האם לספר או לא את שארע לו,

וככל שנלחץ יותר הוא פחות יספר ויותר יסתגר

צריך לתת לילד לבטא את עצמו, מתוך עצמו.

 

הוא כרגע מגבש אישיות ודעה,

הוא מתחיל לראות איך העולם נראה בחוץ, כשהוא לא צמוד להורים

זו איזשהי עצמאות מההורים

ואם ההורה יתן לו את המרחב אז הילד ידע גם מתי לחזור

 

גם ילד שמתנהג בצורה חריגה בגיל הזה (הסתגרות, השתוללות), זה ילד שצריך לעזור לו

זו קריאת מצוקה שמשהו עובר עליו והוא לא מצליח לבטא את עצמו נכון

הדרך היחידה לעזור לו, זה לעזור לו להבין שהבעיה היא חיצונית לו.

אם הוא כועס אפשר לומר אני מבינה שמשהו מציק לך

אם הוא לוקח משהו מהבית, אפשר לומר אני מבינה שהיה חסר לך משהו

צריך להגדיר את הבעיה, אבל לא לתייג את הילד כבעיה

ושוב- הם לא זקוקים לעיצות שלנו, אלא רק אותנו שם מקשיבים

 

 כמובן שאפשר להגיד: בבית שלנו לא עושים כך וכך, זה אני ממש לא מסכימה. בודאי שכן יש מקום להצבת גבולות

אבל במקום שאפשר להתפשר עדיף לומר: הייתי שמחה שתבחר כך וכך, אבל הבחירה בידך ואני סומכת עליך שתבחר נכון כי אתה ילד חכם, ילד נבון, ילד טוב.. וכו'.

לומר זאת לא ממקום של שתלטנות ורודנות אלא ממקום של סמכות

מלחמה תרחיק אותו עוד יותר..

אלא אם כן הילד מבקש מפורשות שנחליט עבורו. שם אפשר להתערב ולהחליט.

מעבר לזה פשוט לתת לו את האופציה לבחור, ובמקביל לתמוך ולחזק את הטוב שבו.

 

וכמובן מעל הכל הרבה הרבה תפילות

 

בהצלחה רבה!!

 

הבן שלי מתבגר/ אלי שיינפלד
לנו מאוד עוזר להסתכלות והבנה של הגיל .
וגם סבלנות עד כמה שאפשר והרבה תפילות.
אנחנו משתדלים גם הרבה לדבר איתם על הנושאים הבעייתיים. לנסות למצוא פתרון ביחד.
לא תמיד זה ישים. לפעמים אין זמן או סבלנות לפתוח דיון, אבל משתדלים. אחד הדברים שמתבגרים ממש שונאים זה שמכריחים אותם לעשות דברים. צריך לדעתי להכריח בהגיון. להסביר בדיוק למה צריך לעשות כך וכך ואז גם אם לא "בא להם" הם לפחות יודעים שיש הגיון מאחורי הדברים.
גם אנחנו רק בתחילת הדרך וחוץ מזה כל ילד זו התמודדות שונה. כמו אצל הקטנים יותר לכל אחד מתאים גישה שונה.

אם תינוק בן חצי שנה בוכה זה לא אותו היחס כמו ילד בן 10
ואם ילד בן 5 בוכה זה לא אותו דבר כמו ילד בן 10.
אין מספיק נתונים מבחינתי.

קיבל מכה או נעלב או איזו אכזבה אז מנסה להרגיע ולנחם במילים, חיבוק, נשיקה

אם הוא עייף או רעב אז בהתאם - לנוח ולאכול

אם הוא דורש משהו שאסור אז כלום - מחכה שיירגע

אם רואים שיש חום אז אקמול ורופא

 

 

אמנם כיוונתי אותו לתינוקות, אבל נראה לי שבהרבה מקרים זו תהיה התייחסות הולמת גם לבכי של ילדים, ואפילו של מבוגרים.

(אם כי אני מסכימה גם עם שתי קודמותיי ^^)

לנוכח בכי מר

 

 

לא ''מה קרה'', לא ''תפסיק לבכות כמו תינוק'', לא נסיונות לתת עצות.

הייתי אומרת משפט כמו ''נראה שאתה מאוד עצוב בגלל משהו"..
ברגע שהוא מתחיל לספר אפשר לשדר אמפתיה (''אויש.. זה באמת ממש לא נעים..")
הילד לא צריך יותר מזה.



זה על פי ספר חינוכי מוצלח שקראתי

שני דברים נוספים שעזרו לי כשהיה בכי מוגזם שלא נרגע:
*לצייר מה שקרה (לספר מה שקרה לילד, ותוך כדי לצייר באופן סכמטי מה שמספרים, לא צריך כשרון מיוחד לציור, רק שיהיה אפשר לספר ולהצביע על החלק המתאים בציור), אצלנו עזר כבר מגיל שנה וחצי בערך, באופן ממש מפתיע לפעמים.
*לספר סיפור על ילד שקרה לו אותו דבר, ולתאר את הרגשות שאתם חושבים שהילד הרגיש (בזה השתמשנו מגיל קצת יותר גדול, כשמבינים סיפורים פשוטים, סביב שנתיים).

נשים ברחוב או בגינה..

ולדעתי עדיף מטפלת ממעון...

בגיל כזה..

 

מומלץ לתת את הדייסות וכל שאר המוצקים בקערה ולא בבקבוק. שיאכל בכפית, ואפילו שיתחוב קצת ידיים ויתלכלך. זה טוב להם

דייסת קוואקר זה נפלא. מקווה שתקבלי כאן רעיונות לעוד דברים טובים.

 

 

אפשר לתת את כל הפירות טחונים או מרוסקים בפומפיה- תפוח, אגס, אפרסק, בננה וכו.

עכשיו עם הפירות קיץ זה כיף כי הם רכים ואפשר אפילו לרסק במזלג. את יכולה לערבב עם יוגורט.

את יכולה גם לתת לו למצוץ חתיכות של אבטיח (תוציאי את הגרעינים).

עוד רעיון- לטחון תפוז בבלנדר, יוצא מיץ תפוזים שווה עם חתיכות פרי.

אפשר להוסיף טחינה גולמית לאקסטרה בריאות.

אני הבאתי לבן שלי לשתות מרק מבקבוק- אם את רוצה דווקא בצורה כזו,

אבל אפשר והם אוהבים בכפית או בידיים(אם זה חתיכות)

מומלץ בכפית להאכיל

יש ספרי מתכונים...

יש גרברים

יש מיכלעם רשת ששמים בו אוכל וכך זה נמעך והם אוכלים..

יש בזה מגוון שלבים וזה מהמם..

הכרתי היום..

יש שאלה  דומה בפורום הריון ולידה תעשי חיפוש

יש דברים שלא צריך ללמד מגיל מסוים אלא להרגיל מגיל שזה מתחיל להיות רלוונטי..
שלנו בן שנה ו7 חודשים
כמו צעצועים לשולחן אוכל אני לא רוצה שהצעצועים יתלכלכו (אנחנו גם ממש לא מרשים לו להסתובב עם אוכל.. או בכיסא שלו או סתם כיסא או בריצפה במטבח) אז מגיל קטן (של הטעימות) לא הבאתי לו צעצוע עם אוכל.. עכשיו אם הוא רוצה להביא אני אומרת לו יפה שלא אוכלים ומשחקים ביחד וזהו נגמר הסיפור.. אם לא אז בעדינות איתו או בלעדיו שמים את הצעצוע בצד..
חיטוט באף למשל אותי ממש מגעיל אז אני משערת שברגע שזה יתחיל (ח"ו ;) ) אני יגיד מיד..
הכל גם תלוי ברמת הבנה ובגרות אישית של הילד.. ומה הגבולות שלך בתור הורה..

 

ויכול להיות שחלק מההתנהגויות יפריעו כבר מגיל אפס, ומחלק בכלל לא יהיה להורים אכפת, גם אם "לפי הספר" הן לא נימוסיות. אני בעד לזרום עם התחושות של ההורים.

אגב, לגבי שיעול - כדאי ללמד להשתעל אל המרפק, לא לכף היד.

 

 

כל כך נכון, במיוחד כשנוגעים בלחם.

חוץ משיעול, כי אין טעם לחנך תינוק בן חצי שנה שמשתעל לשים יד...בטח לא מרפק.  כללת בנימוסים דברים שונים שהייתי מחלקת אותם לקטגוריות

 

ישנן תופעות "טבעיות" שאינן כל כך בשליטתנו (נזלת, שיעול...) - והתגובה להן נלמדת בדרך כלל בחיקוי. עיקר החינוך הוא כידוע דוגמא אישית ונוספות לו התזכורות המילוליות. עדיף חיובי, "תשתמש בבקשה בטישיו" במקום "אל תכניס אצבע לאף"

 

יש את ההתנהגויות האחרות כמו צעצועים בזמן האוכל שאותן באמת חכם לנתב מתחילתן. בתור אמא אני שואלת את עצמי כמה שאלות ולפי התשובות מחליטה: 1. האם ההתנהגות הזו מפריעה לי/לנו/לבעלי? (או אולי לחמותי ולא נעים לי ממנה) 2. אם התשובה לשאלה הראשונה היא כן, אני מתקדמת הלאה ושואלת את עצמי למה זה מפריע? ואם התשובה מספיק טובה בעיניי אני מתקדמת. אם התשובה לשאלה הראשונה היא לא... אפשר להניח לזה כי זה גם ככה לא ילך. רק אם משהו חשוב לי באמת אני אצליח להעביר הלאה. 3. ואחרי שהחלטתי שפני לשינוי...להחליט על שיטת פעולה. תלוי בגיל, באופי של הילד, מה הכי ישפיע עליו אכן להגיע לתוצאה המיוחלת, בקיצור, "על פי דרכו". לא לצעוק פתאום "יותר לא מביאים צעצועים לשולחן" מתוך רוגז

 

אגב, אף פעם לא מאוחר. אם יש התנהגות לא מתאימה אפשר לשנות גם בגיל יותר מבוגר. הגישה פשוט שונה, צריך "לעדכן" את הילד (ואם שייך לגיל ולאופי אפשר לנמק, אבל לא חייבים. לא כל הילדים "מעריכים" דמוקרטיה). לילד בן שבע, למשל, שמביא ספרים לשולחן האוכל, בהנחה שזה מפריע לי, הייתי אומרת: "אתה מביא ספרים לשולחן בזמן הארוחה. אנחנו רוצים שהספרים ישארו נקיים וקשה לשמור עליהם נקיים בזמן האוכל לכן ממחר בעזרת ה', נקרא בספרים לפני הארוחה ואחרי הארוחה, ובזמן הארוחה נאכל...

האם לגיטימי שהורים יחליפו חיתול לתינוק ליד שולחן האוכל בסעודה?
האם תינוק שהוא קצת מצונן, והוא יושב על כסא מוגבה, שראשו מעל השולחן, ולא שייך ללמד אותו להשים יד כשהוא משתעל/מתעטש, האם כל יושבי השולחן, והאוכל שבשולחן צריכים להרגיש לחלוחיות כל שהן, כי להורי התינוק לא אכפת?
האם נעים לשבת ליד שולחן, שאמא כל שהיא מחליטה להוציא לילדה גומיה מהשיער, ושמה את הגומיה על שולחן האוכל, שלפעמים גם יש שערות בגומיה...
ומה לגבי טישו או מגבונים משומשים לאחר קינוח אף, האם מקומם על השולחן?
אי אפשר לדרוש חינוך מילד, כשההורים לא משמשים דוגמא.

לדוגמה, יש משפחות שבהן נורא לא מנומס להשאיר אוכל בצלחת (מה, אתה מנסה לרמוז שלא היה לך טעים האוכל שהכנתי??), ויש משפחות שבהן נורא לא מנומס להשאיר צלחת ריקה (מה, אתה מנסה לרמוז שלא הכנתי לך מספיק אוכל??)

אני למשל, בכלל לא הייתי שמה לב אם היו שמים גומייה על השולחן. לא שהייתי מתאמצת להתעלם - פשוט בכלל לא היה עולה בדעתי לראות בזה בעיה. לא הייתי חושבת על השערות... אבל מאידך אולי כן היו מפריעים לי דברים שנראים לך בסדר גמור. ככה זה, כל אחד וההרגלים שבא איתם מהבית. ויש המון סוגי הרגלים אפשריים.

אז לבקש התחשבות בהעדפותיך אפשר ואפשר, אבל צא מנקודת הנחה שהם אכפתיים ומתחשבים בדיוק כמוך, פשוט מערכת הנימוסים שהורגלו בה שונה משלך.

 

ואם הורים דורשים מהילד כללי נימוס שהם עצמם לא מקפידים עליהם אני מסכימה איתך שזה בעייתי (ועדיין כדאי לנסות לדון לכף זכות).

צריך לדון כל אדם לכף זכות.
ומה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך.
לא מנומס להסתכל לאחרים בצלחת, במיוחד אם הם אורחים, אולי לא טעים להם? אולי הם שבעים? אולי מצאו שערה באוכל, והם לא רוצים להגיד את זה, כדי לא להעליב, וסיבתם שמורה להם...
אם משהו התעטש על השולחן, וזה הוציא את החשק למשהו לאכול, אי אפשר לחייב אותו לסיים לאכול את הצלחת.

העניין הוא שעל כל אדם שנואים דברים אחרים.

ואל תשכחו. הם ילדים קודם כל. לא להשפיל אותם ברבים..

יש הרבה הורים שיאכלו את השאריות של הילדים שלהם, אבל לא של ילדים אחרים.
אני ראיתי משהו מלקק גלידה, ונותן גם לכלב... זכותו, אבל הוא לא יכול להגיד לאחרים, שכשם שהוא לא נגעל מריר הכלב, כך גם אחרים לא צריכים להגעל...
כך גם עם ילדים, אם לאמא אין בעיה עם השיעולים עיטושים ונזלת של ילדיה, זה לא אומר שכשהם נמצאים עם אחרים כולם צריכים ליישר איתם קו, קצת התחשבות...

אז זה בכלל הכל ביחד...

לא תמיד ארוחות משפחתיות זה כיף גדול כמו שמספרים.

לפעמים זה כיף,
ולפעמים זה רעש...
לפעמים עדיף ארוחה משפחתית אינטימית של שני בני הזוג והילדים.

קורים דברים לא צפויים לפעמים באמצע הארוחה. במיוחד כשאוכלים סלק .

לא כל חולשה של ההורה חייבת לעבור לילד, אם אתה מלמד אותו מה נכון לעשות ואז בפועל אתה מתנהג אחרת- כל עוד אתה מראה שזו הייתה טעות ולא מה שמנומס, אז כן הילד יכול להבין שגם הורים טועים, יש סיכוי שהוא גם יאמץ את התנהגות ההורים, אבל אם הוא ידע שזה לא בסדר אז יש גם סיכוי שלא.

מכיוון שיש חוסר מודעות, או איכפתיות של הורים מסויימים לדרך ארץ ולנימוסין.
האם לדעתכם הגננות בגני הילדים יצליחו להקנות נימוסין לילדים?

ושיגדלו שם עד שיהיו בני אדם מנומסים ומחונכים ואז יחזרו הבייתה אלינו בגיל 18 או שיבאו פעם-פעמיים בשבוע כמו בקיבוצים הישנים.
<צ>



באמת?! שהגננות ילמדו נימוסים?! 30 ילדים, 2-3 אנשי צוות במקרה הטוב.
וכבר הוכח שהחינוך בבית משפיע הרבה יותר מהחינוך בבי"ס ובמוסדות חינוך.
אם אנשים סביבך מגעילים אותך ולא מנומסים כפי שהיית רוצה- גש ותעיר להם בעדינות ובצורה מנומסת.
הדברים שתיארת - לי אישית לא מפריעים. לא אתן לילדים שלי לעשות כך, ולא נוהגת כך בעצמי אבל הם לא מפריעים לי ולא נחשבים אצלי לחוסר נימוס.
משמע- אתה באת מרקע שהחינוך לניקיון ולנימוסי שולחן יותר נוקשה ממני ומהאנשים שעליהם אתה מתלונן.

הגננות צריכות ללמד את הילדים מספיק דברים גם בלי נימוסי שולחן.
ומלמדים דברים בסיסיים - לא לדבר באוכל, לאכול יפה ולשטוף ידיים - לא יותר מזה.

ומלמדים בגנים לשטוף ידים אחרי שירותים ולפני אוכל ובכל זאת יש ילדים עם "תולעים" ושאר מחלות מעיים שמגיעות בד"כ כתוצר של חוסר ניקיון ביידים. (שלא שוטפים ידיים ואח"כ אוכלים)
כך שזה לא יעיל.


סליחה על התוקפנות - פשוט קצת נמאס שרוצים להפיל את כל החינוך על המערכת, במקום לקחת אחריות אישית ולחנך את ילדך אחרת.
ואם מפריע לך עד כדי כך הסביבה- אני מאמינה שתמצא דרך שהיא לא פוגעת כדי להעיר ולהסב את תשומת ליבם לכך.

אני לא מבין מה מפריע לך?
בסך הכל מתנהל כאן דיון עינייני...
אם גננת תגיד לילדיך לאכול בפה סגור, זה יפריע לך?
אז מחר יבוא הורה, ויגיד לגננת שהוא לא מוכן שהיא תגיד לילד שלו ליטול ידיים לפני האוכל, או אחרי שירותים... אין לדבר סוף...
חוץ מזה אף אחד לא הפיל כלום על מערכת החינוך, וחינוך טוב מתחיל מהבית, אבל בית ספר זה לא רק בית חרושת לציונים...
ואם ניקיון והיגיינה לא חשובים לך, מה שלא ניראה לי, הייתי רוצה לראות אם מלצר במסעדה היה מגיש לך צלחת עם אוכל שהזמנת, ורגע לפני שהוא מניח את הצלחת על השולחן היה משחרר שיעול, בטוחני שלא היה לך חשק לאכול.

אם היא רואה שאת מבליגה, או מאפשרת לה לצחוק- אז היא ממשיכה.. זה משחק

אבל אם היא רואה שאת מגיבה בפנים כועסות או כואבות, שאת בוכה מכאב, שאת תופסת לה חזק את הרגל שהיא לא תוכל לזוז- אז היא תתחיל להבין שזה לא משחק

אה, ותדברי איתה, תינוקות מבינים מילים גם אם זה לא נראה לנו.... 

 

 

אפשר גם להרגיל אותה שאחרי שהיא נקיה ומחותלת מחדש- אז משחקים משחקי רגליים (תתפסי לה את הרגליים אופניים ... ) 

אולי תחליפו לה בעמידה (כשהיא עומדת)? היא כבר מספיק גדולה בשביל זה.

או לתפוס לה את שתי הרגליים חזק, אלא שזה קצת מסובך, להחליף ככה.

וכמובן - להסביר לה בנעימות ובתקיפות שזה לא נעים לכם. היא בהחלט יכולה לקלוט.

אני בתחילת שנה השתמשתי בו לילדים במשפחתון.. והם ידעו שזה רק לזמן הזה וזה העסיק אותם.
(צעצוע כזה שמקבלים בארוחת ילדים, משהו של ילדים טיפה יותר גדולים ואין להם משהו דומה לשחק בו.)

עכשיו הם כבר יותר גדולים ומרצונם באים להחלפה (לפעמים גם כשלא צריך ורואים שמחליפים לאחד אחר)

וכמו שכתבו- לתת לה להבין שזה לא משחק. ושזה כואב ושלא עושים את זה.

היא במסגרת כלשהי? אם כן - שם היא גם בועטת או שזה אחרת?

להעביר דרך טון הדיבור הרגוע והסמכותי

שלא מעיפים פנדלים חופשי 

במיוחד שכל הקהל רואה שאתה בלי מדי נבחרת!

אם תשאירי לה בגד על הקרסוליים בלבד 

טכנית היא לא תוכל לבעוט 

אלא אם כן היא תעבור ללימודי קרטה..

 

לא נותנים לאמא בעיטה - זה כואב.. 

 

ובמקום זה, תני לה ביד משחק לזמן ההחתלה.

 

הכל בנחת.

לארגן מעין אונברסיטה 

לקחת חישוק לחתוך לחצי

אפשר לחבר לזה כריות וואקום 

כמו של הסלים לילדים הם חזקים 

ולהדביק לשיש פורמייקה

או אפילו שקיות בד קטנות עם משהו כבד

ואז היא עסוקה בבובות

 

והיה לו אדום, אחרי ששמנו משחה זה עזר, מסתבר שכאב לו.

שזה כבר לא מצחיק אותי (בכלל!!!! ההיפך.) ..

מקוה שיעזור...

(ולמי ששאל , לא כואב לה שם כלום...)

 

תודה לכל ההורים הנחמדים!!!

 

מחליפה.

היא אמורה להיות מספיק מבינה בשביל משפט כזה פשוט.

אם זה לא עוזר אני אכן תופסת את הרגליים בחוזקה או מתרחקת פסיעה להבהיר את הכוונה.

אעדכן

לא מחליפה לה וזהו. והיא עשתה פרצוף כזה מצחיק. שפשוט התגלגלתי איתה מצחוק   .

ברור שאני אנסה שוב..(כשאני אהיה קצת יותר רצינית ..)

תנסי לחתל באלכסון - שהיא תשכב עם הרגליים הצידה ולא אלייך.

בעיטות  

כיף לשמוע שזה עבד

עם תינוקות בחודש הראשון שממשיכים להשפריץ יציאות תוך כדי החתלה.

והפלא ופלא כשהאבא מחליף לה טיטול היא רגועה ושקטה לא זזה בכלל

לפעמים יש ילדים שסובלים מנטיה לאלימות. כמובן שכל הסביבה הקרובה שלהם סובלת.

היית אומרת שזה המצב אצלו? אם כן, צריך לפנות לרופאת משפחה ולהתחיל תהליך של איבחון וקבלת טיפול.

 

מצד שני, יתכן שאת זו שצריכה להתחזק ולהיות אסרטיבית יותר. אולי לרכוש כלים איך להתמודד.

נסי לחשוב ממה נובעת ההתנהגות הזו.

אמנם הסיטואציה קצת שונה, כי אצלי הוא בן שנתיים

אבל כשהוא מתחיל להרביץ אני פשוט אומרת לו ש"זה לא נעים לי ההתנהגות הזאת" בטון רגוע ועוזבת את החדר.

בדר"כ זה גורר אצלו בכי ואני נותנת לו את הזמן עד שהוא נרגע ובא אליי לחיבוק

אני מניחה שאצל ילד בן 10 זה לא יגרור בכי, אבל אולי זה כן יעביר את המסר- אם אתה אלים אמא לא פה.. תרגע, ותבוא אל אמא.

ולהעניש בחומרה - לשלול משחקי מחשב וממתקים ודמי כיס והפתעות לגמרי לחצי שנה. ולהכניס לחדר ולנעול עד שיירגע ויבקש סליחה

ואימא לא כרית אגרוף ולא לחייבת לסבול מכות ולא חייבת להכיל במצב כזה.

ברור שאמא לא כרית אגרוף ולא צריכה להכיל במצב הזה

אבל לנעול בחדר? 

 

זה קצת מוזר לנסות למגר אלימות באמצעות אלימות, כמו לצעוק על הבן שלך שיפסיק לצעוק..

לדעתי גם ילד בן 10 כמו ילד בן שנתיים עדיין צריך את אמא שלו לידו (מכירה מקרוב מאוד גם ילדה בת 30 עדיין צריכה את אמא שלה לידה) אז אם הוא מבין שכשהוא עושה דבר כזה אמא מתרחקת- סביר שיפסיק.

אפשר אחר"כ גם להסביר לו ברוגע שזו התנהגות לא מקובלת ואולי למצוא דרכים אחרות לנתב אליהן את הכעס-

לספור עד 10, להרביץ לספה.. 

 

אגב כשאני מרגישה שאני עומדת "לאבד את זה" עם הילדים שלי למדתי לעצור הכל ולקרוא לעצמי בנחת את שיר למעלות.

איכשהו זה מרגיע אותי. אולי זה יעזור לו אם זה מתאים, או סתם לדקלם איזה משהו אחר..

בן שנתיים. אם זה ילד ספורטיבי הוא יכול גם לשבור יד  ובכלל לגרום נזק רציני.

ובן 10 זה לא בן שנתיים . בן שנתיים זה חצי תינוק שבאמת לא יודע לשלוט בעצמו עדיין. בן 10 זה ילד שכבר הולך לבד לכל מקום ויכול גם לשמור על אח קטן. והוא בהחלט מבין מה הוא עושה בתנאי שזה ילד רגיל ברמה רגילה.

אסור להתייחס לבן עשר כבן שנתיים ולבן שלושים כבן עשר.

ולדעתי אלימות כן ממגרים רק עם גבולות. אין דרך אחרת. 

להבדיל - איך לעצור עבריין או מחבל - רק בדרך אלימה. אין דרך אחרת. 

ולנעול אותו זה בדיוק כמו ללכת לחדר אחר במקרה של ילד בן שנתיים

 

אם הילד בן 10 מפעיל אלימות
לחבק אותו חזק שהוא לא יכול להשתחרר,
ולהגיד לו בטון סמכותי - אצלנו בבית לא מרביצים.
לאחר שהילד מבין שהוא לא יכול להכות את אמא, האמא אומרת לילד בטון סמכותי שילך לחדר ולא יצא...
כשהילד נרגע, לבקש מהילד לכתוב כמה משפטים, למה אסור להרביץ, ובמיוחד לא לאבא ואמא...
אז מצד אחד הילד רואה שלאמא יש כח.
ומצד שני אותו ילד רואה שאמא לא מרביצה.
כלומר שלא משיגים דברים בכח...
אם העיניינים נרגעים, והילד לא חוזר לסורו, יש לחבק את הילד ולהגיד לו שאמא אוהבת אותו.

צריך אבא בשביל זה

עדיין רוב האמהות חזקות פיזית יותר מהילד שלהן כשהוא בן 10

כן, הייתי מספיק חזקה פיזית כדי שלא ישתחרר, אבל זה לא היה נינוח ורגוע כמו שצלצל לי כשקראתי את ההדרכה, ובטח שלא דומה לחיבוק. זה מאבק. הוא מצליח איכשהו לשחרר את יד שמאל, אני תופסת את יד ימין, הוא מסובב את הראש לנשוך, אני מושכת בכוח הצדה... פעם אחת הספיקה לי ולא אחזור על זה עוד. אני לא רוצה להיות צד במריבה הזאת. מעדיפה לעבור לחדר אחר או כל פתרון אחר.

הייתי פונה לייעוץ של מישהו מקצועי (פסיכולוג ילדים/מטפל ריגשי/הדרכת הורים?)

גם את צריכה קצת חיזוק וגם הוא כבר ילד גדול וזה לא התנהגות רגילה כ"כ וצריך ללמד אותו איכשהו להביע את עצמו בדרכים יותר מתורבתות ומקובלות.

אני לא יודעת אם את מתכוונת בדיוק למה שאתאר, הבן שלי (היום בן 24), כשהיה קטן היה בוכה ו"נתקע" לפעמים. פשוט לא הצליח לקחת את הנשימה אחרי הבכי הראשון. הוא בפירוש לא עשה את זה בכוונה, כמו שאומרים לפעמים.

זה היה מפחיד מאוד, לקח שניות ספורות עד שחזר לעצמו, אבל לי זה היה כנצח- לראות ילד לא נושם! הגוף שלו היה מתקשח והתחיל להכחיל. למרות שזה חזר על עצמו די הרבה פעמים, לא התרגלתי. פחד!!

שאלתי בזמנו את רופאת המשפחה שלנו על זה, היא אמרה שזו תופעה מוכרת, ואין בכל הספרות המקצועית שום דבר על נזק שנגרם כתוצאה מכך.

שאלתי פעם חובש בכיר, שכן שלנו, אחרי שהוא איבד הכרה לכמה שניות בגיל שמונה חודשים, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. תשובתו- הכי גרוע זה איבוד הכרה ואז רפלקס הנשימה חוזר.

בקיצור- זה מבהיל, לא נעים, צריך לדבר אליו בצורה רגועה עד ש"יחזור", להיות לידו. אבל- קורה להרבה ילדים ועובר, הם גדלים לתפארת.

אם את לא שקטה- תתייעצי עם רופא ילדים.

מגיל מאוד קטן הם קולטים שככה הם בטוח יקבלו את התשומת לב שהם רוצים לכן כדאי לא להראות להם שאת בלחץ... עד כמה שאפשר.
אמא ש לי היתה פעם מטפלת של ילדה כזאת וכשהיא היתה עושה את זה, אמא שלי היתה מוציאה אותה החוצה לאוויר והנשימה היתה חוזרת לה.

לשים קוביית קרח בחלק העליון של הפה (החך) ואז הילד אינסטינקטיבית נושם!

 

חשוב לא להתרגש ולשים מיד את קוביית הקרח כיוון שאז הילד ירגל עצמו פחות לנהוג כן...

וזה מונע מצבים לא עלינו שהילד היה עם עצמו ויפעל כך - חס ושלום!

 

 

 

הוא צריך לראות שפועלים ב"אדישות".. גם כשעושים יעיל מה שצריך. אחרת, זה יכול להפוך להרגל קבוע (ראיתי פעם משהו כזה, אם כי לא אצלנו). ולהמשיך בחביבות רגילה.

יש לי בת כזאת. שהיתה עושה לי את זה המון בעבר.

היום היא כבר בת 5 אבל מגיל 10 חודשים- כשהיא לא היתה מרוצה ממשו היא היתה בוכה, משתנקת ומאבדת את ההכרה.

נהיית שחורה שחורה וכח הגוף מתקשה ולוקח קצת זמן להעיר אותה.

פשוט מתעלפת לי בידיים...

מאוד מבהיל!
שאלנו פרופסור לילדים וכל מיני מומחים והם אמרו שזה משהו מאוד מוכר אצל ילדים מאוד מאוד חכמים!
וזה עובר עם הגיל.

מה שאני קלטתי עם הזמן שאם לא מתייחסים לבכי שלה- היא לא מגיעה למצב כזה.

אבל גם אם ראה שהילד בוכה והוא קרוב למצב של איבוד הכרה כזה מפחיד (כולל גלגול עיניים וכו'-

אז או שתנשפי עליו "פווווו" וככה הוא "מתבלבל" כביכול והבכי לא הופך לאיבוד הכרה/ השתנקות/ מבהיל.

או לשטוף מהר ת'פנים במים מהברז. זה"מרענן" אותם כביכול ומחזיר אותם למציאות.

אבל הכי חשוב לא לעשות מיזה ענין.

זה קורה לילדים שהם באמת חכמים ויודעים איך למשוך מההורים שלהם צומי!

 

זה קרה לנו המון פעמים ואם יש לך שאלות, את מוזמנת לשאול.

בהצלחה והרבה נחת!

כתבו פה שצריך להיות אדישים..איך מצליחים?? זה ככ מלחיץ שזה קורה..
בנוסף זה מאוד משפיע עלינו כי אנחנו יותר חוששים להיכנס איתה לעימות וזה בדברים הכרחיים כמו ההתארגנות בבוקר ועוד

כמובן שזה מאוד מלחיץ ומפחיד.

אז הייתי עושה "אחד בפה ואחד בלב"

מעמידה פנים שאני אדישה למצב ומצד שני הלב בפנים דופק ומסתכלת בזוית העין לראות איך היא מגיבה....

 

וכמובן כמה שפחות עימותים. אין מה לעשות...

כלומר, תחשבי מראש שכך את תנהגי כשיקרה. יעילות מעשית ואפס התרשמות. ותהיי בטוחה שהפעולה הנדרשת תעזור. לברר מה בדיוק צריך לעשות, ולעשות את זה בלי לשדר שמץ "התרגשות". יעילות "טכנית". אכן קשה, אבל תחשבי שזה מה שיעזור לה.

 

בנוסף, אמנם בכללי אין ענין להגיע עם ילד ל"עימותים", אבל לא שתרגיש שזה בגלל זה. לנהוג נורמלי. בנחת.

לי זה קרה אם ילדה אחת כשהיא הייתה תינוקת קטנה היא הייתה עוצרת את הנשימה כשהיתה בוכה.
בהתחלה נלחצתי הרופא אמר לי שזה בסדר הם מחזירים לעצמם את הנשימה אחרי כמה דקות. פעם זה קרה אצלו במרפאה..
מה שאני עושה מרימה לגובה נושפת בפנים עד שמתחילים לבכות, הבכי הוא טוב.
וגם אומרים שלקרוא בילד בשם שלו המלא בזמן שמנסים לעורר אותו

למרות שבפנים אני כולי בלחץ