פורום הורות (עמוד 175)

אם היא רואה שאת מבליגה, או מאפשרת לה לצחוק- אז היא ממשיכה.. זה משחק

אבל אם היא רואה שאת מגיבה בפנים כועסות או כואבות, שאת בוכה מכאב, שאת תופסת לה חזק את הרגל שהיא לא תוכל לזוז- אז היא תתחיל להבין שזה לא משחק

אה, ותדברי איתה, תינוקות מבינים מילים גם אם זה לא נראה לנו.... 

 

 

אפשר גם להרגיל אותה שאחרי שהיא נקיה ומחותלת מחדש- אז משחקים משחקי רגליים (תתפסי לה את הרגליים אופניים ... ) 

אולי תחליפו לה בעמידה (כשהיא עומדת)? היא כבר מספיק גדולה בשביל זה.

או לתפוס לה את שתי הרגליים חזק, אלא שזה קצת מסובך, להחליף ככה.

וכמובן - להסביר לה בנעימות ובתקיפות שזה לא נעים לכם. היא בהחלט יכולה לקלוט.

אני בתחילת שנה השתמשתי בו לילדים במשפחתון.. והם ידעו שזה רק לזמן הזה וזה העסיק אותם.
(צעצוע כזה שמקבלים בארוחת ילדים, משהו של ילדים טיפה יותר גדולים ואין להם משהו דומה לשחק בו.)

עכשיו הם כבר יותר גדולים ומרצונם באים להחלפה (לפעמים גם כשלא צריך ורואים שמחליפים לאחד אחר)

וכמו שכתבו- לתת לה להבין שזה לא משחק. ושזה כואב ושלא עושים את זה.

היא במסגרת כלשהי? אם כן - שם היא גם בועטת או שזה אחרת?

להעביר דרך טון הדיבור הרגוע והסמכותי

שלא מעיפים פנדלים חופשי 

במיוחד שכל הקהל רואה שאתה בלי מדי נבחרת!

אם תשאירי לה בגד על הקרסוליים בלבד 

טכנית היא לא תוכל לבעוט 

אלא אם כן היא תעבור ללימודי קרטה..

 

לא נותנים לאמא בעיטה - זה כואב.. 

 

ובמקום זה, תני לה ביד משחק לזמן ההחתלה.

 

הכל בנחת.

לארגן מעין אונברסיטה 

לקחת חישוק לחתוך לחצי

אפשר לחבר לזה כריות וואקום 

כמו של הסלים לילדים הם חזקים 

ולהדביק לשיש פורמייקה

או אפילו שקיות בד קטנות עם משהו כבד

ואז היא עסוקה בבובות

 

והיה לו אדום, אחרי ששמנו משחה זה עזר, מסתבר שכאב לו.

שזה כבר לא מצחיק אותי (בכלל!!!! ההיפך.) ..

מקוה שיעזור...

(ולמי ששאל , לא כואב לה שם כלום...)

 

תודה לכל ההורים הנחמדים!!!

 

מחליפה.

היא אמורה להיות מספיק מבינה בשביל משפט כזה פשוט.

אם זה לא עוזר אני אכן תופסת את הרגליים בחוזקה או מתרחקת פסיעה להבהיר את הכוונה.

אעדכן

לא מחליפה לה וזהו. והיא עשתה פרצוף כזה מצחיק. שפשוט התגלגלתי איתה מצחוק   .

ברור שאני אנסה שוב..(כשאני אהיה קצת יותר רצינית ..)

תנסי לחתל באלכסון - שהיא תשכב עם הרגליים הצידה ולא אלייך.

בעיטות  

כיף לשמוע שזה עבד

עם תינוקות בחודש הראשון שממשיכים להשפריץ יציאות תוך כדי החתלה.

והפלא ופלא כשהאבא מחליף לה טיטול היא רגועה ושקטה לא זזה בכלל

לפעמים יש ילדים שסובלים מנטיה לאלימות. כמובן שכל הסביבה הקרובה שלהם סובלת.

היית אומרת שזה המצב אצלו? אם כן, צריך לפנות לרופאת משפחה ולהתחיל תהליך של איבחון וקבלת טיפול.

 

מצד שני, יתכן שאת זו שצריכה להתחזק ולהיות אסרטיבית יותר. אולי לרכוש כלים איך להתמודד.

נסי לחשוב ממה נובעת ההתנהגות הזו.

אמנם הסיטואציה קצת שונה, כי אצלי הוא בן שנתיים

אבל כשהוא מתחיל להרביץ אני פשוט אומרת לו ש"זה לא נעים לי ההתנהגות הזאת" בטון רגוע ועוזבת את החדר.

בדר"כ זה גורר אצלו בכי ואני נותנת לו את הזמן עד שהוא נרגע ובא אליי לחיבוק

אני מניחה שאצל ילד בן 10 זה לא יגרור בכי, אבל אולי זה כן יעביר את המסר- אם אתה אלים אמא לא פה.. תרגע, ותבוא אל אמא.

ולהעניש בחומרה - לשלול משחקי מחשב וממתקים ודמי כיס והפתעות לגמרי לחצי שנה. ולהכניס לחדר ולנעול עד שיירגע ויבקש סליחה

ואימא לא כרית אגרוף ולא לחייבת לסבול מכות ולא חייבת להכיל במצב כזה.

ברור שאמא לא כרית אגרוף ולא צריכה להכיל במצב הזה

אבל לנעול בחדר? 

 

זה קצת מוזר לנסות למגר אלימות באמצעות אלימות, כמו לצעוק על הבן שלך שיפסיק לצעוק..

לדעתי גם ילד בן 10 כמו ילד בן שנתיים עדיין צריך את אמא שלו לידו (מכירה מקרוב מאוד גם ילדה בת 30 עדיין צריכה את אמא שלה לידה) אז אם הוא מבין שכשהוא עושה דבר כזה אמא מתרחקת- סביר שיפסיק.

אפשר אחר"כ גם להסביר לו ברוגע שזו התנהגות לא מקובלת ואולי למצוא דרכים אחרות לנתב אליהן את הכעס-

לספור עד 10, להרביץ לספה.. 

 

אגב כשאני מרגישה שאני עומדת "לאבד את זה" עם הילדים שלי למדתי לעצור הכל ולקרוא לעצמי בנחת את שיר למעלות.

איכשהו זה מרגיע אותי. אולי זה יעזור לו אם זה מתאים, או סתם לדקלם איזה משהו אחר..

בן שנתיים. אם זה ילד ספורטיבי הוא יכול גם לשבור יד  ובכלל לגרום נזק רציני.

ובן 10 זה לא בן שנתיים . בן שנתיים זה חצי תינוק שבאמת לא יודע לשלוט בעצמו עדיין. בן 10 זה ילד שכבר הולך לבד לכל מקום ויכול גם לשמור על אח קטן. והוא בהחלט מבין מה הוא עושה בתנאי שזה ילד רגיל ברמה רגילה.

אסור להתייחס לבן עשר כבן שנתיים ולבן שלושים כבן עשר.

ולדעתי אלימות כן ממגרים רק עם גבולות. אין דרך אחרת. 

להבדיל - איך לעצור עבריין או מחבל - רק בדרך אלימה. אין דרך אחרת. 

ולנעול אותו זה בדיוק כמו ללכת לחדר אחר במקרה של ילד בן שנתיים

 

אם הילד בן 10 מפעיל אלימות
לחבק אותו חזק שהוא לא יכול להשתחרר,
ולהגיד לו בטון סמכותי - אצלנו בבית לא מרביצים.
לאחר שהילד מבין שהוא לא יכול להכות את אמא, האמא אומרת לילד בטון סמכותי שילך לחדר ולא יצא...
כשהילד נרגע, לבקש מהילד לכתוב כמה משפטים, למה אסור להרביץ, ובמיוחד לא לאבא ואמא...
אז מצד אחד הילד רואה שלאמא יש כח.
ומצד שני אותו ילד רואה שאמא לא מרביצה.
כלומר שלא משיגים דברים בכח...
אם העיניינים נרגעים, והילד לא חוזר לסורו, יש לחבק את הילד ולהגיד לו שאמא אוהבת אותו.

צריך אבא בשביל זה

עדיין רוב האמהות חזקות פיזית יותר מהילד שלהן כשהוא בן 10

כן, הייתי מספיק חזקה פיזית כדי שלא ישתחרר, אבל זה לא היה נינוח ורגוע כמו שצלצל לי כשקראתי את ההדרכה, ובטח שלא דומה לחיבוק. זה מאבק. הוא מצליח איכשהו לשחרר את יד שמאל, אני תופסת את יד ימין, הוא מסובב את הראש לנשוך, אני מושכת בכוח הצדה... פעם אחת הספיקה לי ולא אחזור על זה עוד. אני לא רוצה להיות צד במריבה הזאת. מעדיפה לעבור לחדר אחר או כל פתרון אחר.

הייתי פונה לייעוץ של מישהו מקצועי (פסיכולוג ילדים/מטפל ריגשי/הדרכת הורים?)

גם את צריכה קצת חיזוק וגם הוא כבר ילד גדול וזה לא התנהגות רגילה כ"כ וצריך ללמד אותו איכשהו להביע את עצמו בדרכים יותר מתורבתות ומקובלות.

אני לא יודעת אם את מתכוונת בדיוק למה שאתאר, הבן שלי (היום בן 24), כשהיה קטן היה בוכה ו"נתקע" לפעמים. פשוט לא הצליח לקחת את הנשימה אחרי הבכי הראשון. הוא בפירוש לא עשה את זה בכוונה, כמו שאומרים לפעמים.

זה היה מפחיד מאוד, לקח שניות ספורות עד שחזר לעצמו, אבל לי זה היה כנצח- לראות ילד לא נושם! הגוף שלו היה מתקשח והתחיל להכחיל. למרות שזה חזר על עצמו די הרבה פעמים, לא התרגלתי. פחד!!

שאלתי בזמנו את רופאת המשפחה שלנו על זה, היא אמרה שזו תופעה מוכרת, ואין בכל הספרות המקצועית שום דבר על נזק שנגרם כתוצאה מכך.

שאלתי פעם חובש בכיר, שכן שלנו, אחרי שהוא איבד הכרה לכמה שניות בגיל שמונה חודשים, מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. תשובתו- הכי גרוע זה איבוד הכרה ואז רפלקס הנשימה חוזר.

בקיצור- זה מבהיל, לא נעים, צריך לדבר אליו בצורה רגועה עד ש"יחזור", להיות לידו. אבל- קורה להרבה ילדים ועובר, הם גדלים לתפארת.

אם את לא שקטה- תתייעצי עם רופא ילדים.

מגיל מאוד קטן הם קולטים שככה הם בטוח יקבלו את התשומת לב שהם רוצים לכן כדאי לא להראות להם שאת בלחץ... עד כמה שאפשר.
אמא ש לי היתה פעם מטפלת של ילדה כזאת וכשהיא היתה עושה את זה, אמא שלי היתה מוציאה אותה החוצה לאוויר והנשימה היתה חוזרת לה.

לשים קוביית קרח בחלק העליון של הפה (החך) ואז הילד אינסטינקטיבית נושם!

 

חשוב לא להתרגש ולשים מיד את קוביית הקרח כיוון שאז הילד ירגל עצמו פחות לנהוג כן...

וזה מונע מצבים לא עלינו שהילד היה עם עצמו ויפעל כך - חס ושלום!

 

 

 

הוא צריך לראות שפועלים ב"אדישות".. גם כשעושים יעיל מה שצריך. אחרת, זה יכול להפוך להרגל קבוע (ראיתי פעם משהו כזה, אם כי לא אצלנו). ולהמשיך בחביבות רגילה.

יש לי בת כזאת. שהיתה עושה לי את זה המון בעבר.

היום היא כבר בת 5 אבל מגיל 10 חודשים- כשהיא לא היתה מרוצה ממשו היא היתה בוכה, משתנקת ומאבדת את ההכרה.

נהיית שחורה שחורה וכח הגוף מתקשה ולוקח קצת זמן להעיר אותה.

פשוט מתעלפת לי בידיים...

מאוד מבהיל!
שאלנו פרופסור לילדים וכל מיני מומחים והם אמרו שזה משהו מאוד מוכר אצל ילדים מאוד מאוד חכמים!
וזה עובר עם הגיל.

מה שאני קלטתי עם הזמן שאם לא מתייחסים לבכי שלה- היא לא מגיעה למצב כזה.

אבל גם אם ראה שהילד בוכה והוא קרוב למצב של איבוד הכרה כזה מפחיד (כולל גלגול עיניים וכו'-

אז או שתנשפי עליו "פווווו" וככה הוא "מתבלבל" כביכול והבכי לא הופך לאיבוד הכרה/ השתנקות/ מבהיל.

או לשטוף מהר ת'פנים במים מהברז. זה"מרענן" אותם כביכול ומחזיר אותם למציאות.

אבל הכי חשוב לא לעשות מיזה ענין.

זה קורה לילדים שהם באמת חכמים ויודעים איך למשוך מההורים שלהם צומי!

 

זה קרה לנו המון פעמים ואם יש לך שאלות, את מוזמנת לשאול.

בהצלחה והרבה נחת!

כתבו פה שצריך להיות אדישים..איך מצליחים?? זה ככ מלחיץ שזה קורה..
בנוסף זה מאוד משפיע עלינו כי אנחנו יותר חוששים להיכנס איתה לעימות וזה בדברים הכרחיים כמו ההתארגנות בבוקר ועוד

כמובן שזה מאוד מלחיץ ומפחיד.

אז הייתי עושה "אחד בפה ואחד בלב"

מעמידה פנים שאני אדישה למצב ומצד שני הלב בפנים דופק ומסתכלת בזוית העין לראות איך היא מגיבה....

 

וכמובן כמה שפחות עימותים. אין מה לעשות...

כלומר, תחשבי מראש שכך את תנהגי כשיקרה. יעילות מעשית ואפס התרשמות. ותהיי בטוחה שהפעולה הנדרשת תעזור. לברר מה בדיוק צריך לעשות, ולעשות את זה בלי לשדר שמץ "התרגשות". יעילות "טכנית". אכן קשה, אבל תחשבי שזה מה שיעזור לה.

 

בנוסף, אמנם בכללי אין ענין להגיע עם ילד ל"עימותים", אבל לא שתרגיש שזה בגלל זה. לנהוג נורמלי. בנחת.

לי זה קרה אם ילדה אחת כשהיא הייתה תינוקת קטנה היא הייתה עוצרת את הנשימה כשהיתה בוכה.
בהתחלה נלחצתי הרופא אמר לי שזה בסדר הם מחזירים לעצמם את הנשימה אחרי כמה דקות. פעם זה קרה אצלו במרפאה..
מה שאני עושה מרימה לגובה נושפת בפנים עד שמתחילים לבכות, הבכי הוא טוב.
וגם אומרים שלקרוא בילד בשם שלו המלא בזמן שמנסים לעורר אותו

למרות שבפנים אני כולי בלחץ

 

ההורים שלו יודעים להגיד לא, כשצריך?

אם לא מספיק - הכי כדאי שיתחילו מללמד את עצמם. זה משפיע על הילדים בדרכים סמויות מהעין.

 

כמה יפה ומשמח שהילד עדין 

 

 

נראה לי שלדבר איתו בלי הקשר של ארוע לא יעזור כ"כ.

אז אולי אפשר לנסות לשבת איתו אחרי שמשהו כזה קורה ולנתח מה שקרה. "שמעון אמר ככה, ואתה רצית אחרת, מה הרגשת, מה היית רוצה להגיד, מה אמרת. מה לא אמרת. איך אפשר להגיד.אפילו לתת לו משפטים בנויים מראש שיוכל לשלוף אותם, בתור התחלה.

אפשר גם לתת לו רשות "להשתמש" בכם, ההורים אם הוא מרגיש חסר אונים. "ההורים שלי לא מרשים לי", וככה הוא יכול להיתלות בהתנגדות שלכם ולא להשען רק על שלו.

שההורים יביימו דו שיח ביניהם עם מה ש30 אמרה. 

בהתהוות התכוונה (לענ"ד) שהשורש הוא הורים עדינים ולא אופי

זה בסדר, זה יעבוד גם עליהם. אז יש פה שיחוק כפול.

בתיאוריה הכל עובד (:

ולאבנים הגדולות יגיע מוכן. לוותר על הרצון להגן. זה טובתו.

לענ"ד.

שצריך להיזהר מהם.

יש סירטונים ביוטיוב בין הייתר מלומד שם איך ללמד את הילד להגיד לא בתקיפות.

מקרים ותגובות.

נניח "אתה יודע נתן אם מישהו בא ונותן לך מכה, אתה מחזיר. לא משנה מה"

אבל אם יגנו עליו כי הוא עדין. הוא ישאר עדין. 

לא על ילדים
במקרה כזה צריך ללמד אותו לא בתקיפות זה עוזרהוזה הוכח שזה גורם ל"גורם הפוגע" ללכת

מי שהזמין אתכם מבין שאתם לא יכולים לכסות את העלות.

 

יש מקום לשקול לא להגיע בהרכב מלא - תלוי בקירבה המשפחתית.

לכן אני שואלת מה מקובל.

 

הקרבה לא תאפשר להגיע רק זוגי. מה עוד שאין לנו אפשרות להשאיר את הילדים בשום מקום.

העלות של כולנו לדעתי 2300+-.

 

כמה לתת?? 500?1000?

הצילו.....  

 

 

אולי תתייעצי עם בן משפחה (אמא/דודה/אחות).

 

1000 זה סכום יפה מאוד אם יש לך לתת אותו יחסית בקלות.

קחי בחשבון את עלות הנסיעה לשם, את הביגוד, מוצרי מזון נלווים שתצטרכי להביא לילדים/תינוקות.

קחי בחשבון שמחות משפחתיות נוספות.

סוג המלון - מלון מלון או אכסניה או מדרשה?

מתנה מכובדת - כן. אלפי שקלים? לא !

השאלה מה מקובל במשפחה - להשתדל לכסות או לאו דווקא.

וזה כולה השבת השניה בר מצווה (והאחרונה לטווח של ה- 10 שנים הקרובות...).

השבת הראשונה היתה לפני 15 שנה...

 

 

 

אם אתה שואל - כן, יש להם כסף להזמין מלא אנשים למלון.

 

אני רק שאלתי - איזו מתנה מקובל לתת באירוע כזה.

 

 

בבר מצווה של בנינו הכסף ניתן לבן ולא לנו אז מה זה משנה כמה עולה השבת?
הרוב נתנו משהו כמו100-200 ש' או מתנה .
זה גם מה שאנחנו נותנים לאחיינים.
לחברים של הבן נתנו פחות. התאגדנו ביחד כל פעם כמה הורים למתנה משותפת.
אבל כמו בחתונות הכל עניין של מה מקובל וכמה אתם מוכנים להתכופף למקובלויות...

הרבה משפחות עושות ארועים בבתי מלון, ואם היה מקובל לכסות הרי זה היה עונש קבוצתי..

מי שעושה ככה עושה את החשבון שלו.

זכור לי כך משבת שבע ברכות שלי עצמי ושל בנות דודות.

אז תנו מתנה יפה, נגיד, 500 לפחות, אבל אם קשה לכם 1000 אז אתם לא צריכים.

 

מאד כדאי להתייעץ עם אמא שלך או של בעלך, מי שקרוב לבעלי השמחה ויידע יותר.

 

.

אם משפחה- איזה קרבת משפחה?

לדעתי זה ממש תלוי.

1000 נראה לי מוגזם

כמו שהייתם נותנים באירוע באולם לדעתי

או מתנה יפה ומכובדת. 

אם זה לא מתאים לך את לא צריכה להיות מחויבת למה שמקובל

אם התגובה תהיה ידידותית, ויגידו שהעיקר שתגיעו... תבואו בשמחה ותביאו כמה שאתם יכולים.
אם התגובה תהיה קרירה, אתם לא חייבים להגיע.

פשוט כי זה נשמע קצת דומה

אז הקטן שלי בן עוד מעט שנתיים

וכמעט שנתיים שלא יצא לי לישון לילה ברצף- הוא תמיד מתעורר..

אבל לפני כמה חודשים זה נהיה ממש קטסטרופה- מתעורר לאיזה שעה של בכי היסטרי לא ברור וחוזר לישון

ניסינו טיפול נגד תולעים, בדקנו אוזניים, באמת ששללנו את כל הדברים הפיזיים שיכולים להיות, עד שהגענו למסקנה שכנראה שהבעיה היא פחד או חרדה או משהו באזור הזה

הוא עוד לא בן שנתיים, אז קצת קשה לתקשר איתו, אבל עקבתי אחרי ההתנהלות בגן והכל נראה בסדר ולא מצאתי שום דבר חריג

מציינת גם שהוא ילד שקצת אוהב להרביץ. זה בדר"כ בצחוק ותוך כדי משחק אבל זה שם וקשה להסביר לו את חומרת העניין כי גם כשמדברים איתו הוא כאילו מתעניין כבר במשהו אחר ולא קשוב

 

בכל אופן

 

אחרי הכל הלכתי איתו לדיקור סיני. אני מאוד מאמינה בזה אבל חוששת לשים שם את הילד שלי אבל התגברתי ועשיתי את זה (אצל מטפל דרך הקופ"ח שיש לו הרבה נסיון בפעוטות).

מאז הדיקור הראשון הילד ישן לילה ברצף! עדיין קשה לו עם ההליכה ללישון (התחלנו סדרת טיפולים בתקווה שגם זה יפתר) אבל הוא ישן עד הבוקר!

ובמהלך היום הוא עדין יותר, קשוב יותר.. בקיצור שינוי ממש משמעותי

ממליצה בחום. רק לשים לב למי הולכים ולעשות מחקר בגוגל על המטפל (לראות שיש לו נסיון וכו', לא מישהו שמתחיל וזה הפעוט הראשון שהוא מטפל בו..)

ומה שייך "מותר לי".. הרי איסור לשון הרע זה גם בין איש לאשתו - אז נניח לדוגמה, שהוא כותב שם למישהו איזה דבר, שאם אחר יראה זה יהיה לשון הרע על אותו אדם?

 

בכלל, מוטב בהבנה והסכמה. לך אין בעיה, יופי. לו לא נוח - תכבשי את סקרנותך..

אבל אם את חושבת, בלי סיבה אחרת, שאולי זה אומר משהו חריג עליו/על הקשר ביניכם, אני חושב שחבל לפתח דאגות שווא.

 

יש סבירות שאשה, שמטבעה היא "שותפותית" יותר - לא תרגיש בעיה עם זה (לא בטוח שכולן), והאיש יותר ירגיש לא נוח, אפילו שאין לו "מה להסתיר".

ברור שאני לא אריב איתו על זה אלא זה קצת עיצבן אותי שזה לא הדדי..אני סומכת עליו ולא חושבת שהוא מסתיר משהו..סתם רציתי להרגיש חופשי להסתכל לו ככה לפעמים בפלא מבלי להרגיש שזה אסור או פולשני. ..נכון יש בסיס לדבריך..ואני מבינה את זה..תודה

גם אני לא אוהבת שמסתכלים לי בפלאפון וממש אין לי מה להסתיר...

וגם אנונימי :/ וזה בגלל הבדחנות שהייתה סביב "פסיקת הרבנות" שאסור לחטט בפלאפון של הבעל.

 

אשמח לגלות שאני טועה.

למיטב הבנתי.

 

 

יש לה שם שיחות עם חברות ודברים שהיא לא רוצה שאני אקרא. זכותה.

שלחתי לא מזמן תמונה שלי בלי מטפחת לחברה- יהיה לי נורא פדיחה אם בעלה יסתכל לה בפלאפון.... 

(דוגמא, היו עוד דברים שהיו פאדיחות... בעיה שלו ההוא לא שלי ) 

 

לפותחת-

לאישה יש "זכות לדרוש" מבעלה דברים שמוגדרים בהלכה (שאר כסות ועונה, בקיצר), לא קבוע בשום מקום שיש לה זכות לדרוש ממנו לחטט לו במסמכיו הפרטיים, כולל הפלאפון.

לדרוש מבן זוג? 
זה התנהלות לא בריאה, זה לא שיח של שותפות. 

אישה יכולה לבקש מאוד, להסביר למה חשוב לה, לדיון ולברר מה חשוב לו מול זה... 

 

לגבי ההדדיות- מה שמפריע לך זה שאין התנהלות שהיא הדדית לשני הצדדים, 

תדברי איתו על זה. 

או שהוא יפסיק להסתכל לך בפלאפון, או שהוא ייתן לך להסתכל בשלו,

או שתבינו שיש שוני בין בני אדם ומה שלאחד הוא טריוויאלי לשני הוא מציק נורא- ולא חייב להיות סימטריה, צריך להיות הדדיות של הבנה ושותפות. 

 

אם יש משהו שאת חושדת בו שהוא מחביא מפנייך במכשיר שלו- 

אז להיות חשדנית ומרגלת זה לא הדרך שתביא אתכם לשיתוף וקרבה ואמון. 

 

 

זה שבחרתי להיות אנונימית זה ממש לא כדי להתבדח..דבר שני כתבתי אומנם לדרוש אך לא התכוונתי שעכשיו אבוא ואצווה עליו כך כך אלא בצורה של בקשה ממש..הוא לא מסתכל לי בפלא ואומר שזה גם לא מעניין אותו.הוא מסרב לתת לי להסתכל בטענה שיש דברים בינו לבין חברים שלו כגברים והוא לא רוצה שאיכנס לזה..כי זה אישי וחוץ מזה זה לא נוח ונעים לו שנכנסים לו עד כדי כך לפרטיות שלו...בכל מקרה ירדתי מזה..אם הוא לא רוצה אז לא צריך...

תחפשי איפה כן יש מקום לשיתוף של החיים והעיסוקים שלו - איתך.

 

 

לא הבנתי מה מתבדח פה. קיבלת תשובות מנומקות של שני בני זוג, וזה נדיר יחסית ששנינו נטרח לענות לאותה שאלה.... 

 

 

נראה לי שהיא הגיבה בזה למה שכתבה "לעולם חסדו" בהודעה שכותרתה "השאלה קצת תמוהה".

 

שכתב שהוא מקווה שלא בחרתי להיות אנונימית בשביל להתבדח על הנושא הזה...

צריך שתהיה הסכמה על כאלו גבולות גזרה. השאלה האם את חוששת, ממה, ומדוע. אם יש ממה לחשוש, הנייד הוא לא הבעיה היחידה. . ואם יש בעיה, תוכלי לעלות על זה בדרכים אחרות. שאלה נוספת, לאן פנייך..

נראה לי הוא לא רוצה שאדע כמה הוא מדבר עם אימו ביום . באופן כללי אני והמשפחה שלו לא כזה מסתדרים יחד...לא חושבת שיש לי זכות לדרוש ממנו את זה ולא שום דבר אחר.לא באתי לשנות אותו וגם לא יכולה..בסופו של דבר לפני שהואבעלי הוא פרסונאל.. פשוט הציק והטריד אותי החוסר שיתופיות ופתיחות..לי זה יצר תחושה לא נעימה ואפילו עצובה כאילו למה אתה לא פתוח איתי?לי זה חשוב אז למה אתה לא זורם איתי??

 

שומעים בדברים שלך כמה זה באמת חשוב לך ומצער אותך, כמה היית רוצה לחזק את השותפות.

יש לי שאלה אלייך, אם מתאים לך להיכנס לזה:

אם הוא כן היה מראה לך ומשתף אותך, וכך היית מגלה שהוא דיבר עם אמו היום פי שניים ממה שהעלית בדעתך - איזו תגובה הוא היה מקבל על כך ממך (במילים, במעשים, בהבעת פנים)?

האם ייתכן שהרתיעה מהשיתוף היא סוג של הגנה, שכך הוא שומר על עצמו שלא יצטרך להתמודד עם תגובה שמקשה עליו?

מה דעתך?

 

אני והמשפחה שלו ידענו עליות ומורדות..לא עם חמותי כמו שעם האחים שלו שממש אבל ממש קשה לי איתם..נפגעתי ונעלבתי מהמם המוןןןןן..מול ילדיי ןמול בעלי...או שהייתי גם עוקצת אותו בעניין..קשה לי שהוא יותר מידי בקשר איתם זה נותן לי ץחושה שאני עדיםות שנייה כי היו מקרים שבוא לא היה להגנתי באותו רגע שפגעו בי...

 

ראשית, אני מתפעלת מאוד מהכנות שלך. מהיכולת שלך לראות דברים כהווייתם בלי הכחשה, וגם להציג אותם כהווייתם בלי להתבלבל ובלי לטייח. זו יכולת מופלאה, באמת! והיא בעיניי פתח לאופטימיות גדולה.

אתם לא חייבים להישאר במעגל המדכדך הזה.

 

כרגע מובן מאוד למה את לא אוהבת שהוא מסתיר ממך את הקשר שלו עם משפחתו, וכמה את באמת ובתמים פגועה מכך וזו לא סתם קטנוניות מצדך כלל וכלל - ובו בזמן מובן מאוד גם למה בשבילו חשוב מאוד להשאיר את השטח הזה פרטי שלו ולא להכניס אותך אליו, ולמה הוא מרגיש על קרקע בטוחה רק כשהוא מציב תמרור "אין כניסה".

 

אני חושבת שאתגר גדול זימן לכם כאן הקב"ה, לזוגיות שלכם. זו לא שאלה קטנה של בסדר או לא בסדר להסתכל בפלאפון - זו סוגיה חשובה לאין ערוך של איך מתמודדים יחד עם המשפחה שלו. איך נותנים כבוד גם לרגשות הפגועים שלך וגם לרצון שלו בקרבה ובקשר איתם.

 

אני חושבת שמי שנתן את האתגר נתן גם את המפתח, אני חושבת שיש לך-לכם דרכים להפוך את ההתמודדות הזאת לבונה ומעצימה, לא לבוסס במרירות הדדית. זה אפשרי.

 

אם את רוצה לפתוח את הנושא יותר, להעלות את הרהורייך, מוזמנת בחום.

 

שבת שלום ומבורך.

 

 

זה שאשה מרגישה, הנה, מה ששל בעלי גם שלי - מסתכלים חופשי בפלפון אחד של השני, הכל משותף זה בזה, הכל ביחד, יש בכך משהו נחמד, רצון בסיסי מובן. וגם בכתובה כתוב "ולא יכסון דא מן דא".

 

על גבי זה, יש מקום להבין, שבכל-זאת יש איזה "מקום אישי" לכל אחד, לא במובן שהוא "מסתיר" מהשני - אלא בגלל שאחרי הכל יש לו את אישיותו, והאינטרקציה שנוצרת מכיבוד גם של המרווח הפרטי, היא לפעמים גדולה יותר. בצד השיתוף הטבעי הזורם. כמו שמבינים שמישהו צריך רגע לחשוב בתוכו - גם כשאין לו מה לכסות מהשני. המינונים משתנים לפי אופי האנשים.

 

ביחוד בנייד, ששם זה כבר נוגע גם לאחרים. עניינים שלהם. והרי גם לשון-הרע, אסור לאיש לספר לאשתו, למשל.

 

לכן, מציע שתראי את הרצון שלך כדבר אמיתי ונחמד בעיקרון, ותקחי בטוב את תחושתו. יש להניח שעם השנים, הדברים יתאזנו מעצמם, אם יש כבוד וקרבה הדדיים.

הוא חושב עלייך-

שלא יציק לך הקטע עם אמא!

 

אבל כיוון שמפריע לך, 

כדאי למצוא יחד גבולות גזרה שיהיו נעימים לשניכם.

וזה אפשרי.

א. אם היא רוצה להכניס כל דבר אז לדעתי תאפשרו כמה שיותר- בגדר טעימות.מעט טחינה על האצבע, חתיכת עוף קטנה, אבוקדו וכד'.

ב. דייסת קוואקר- טעים, קל להכנה ומזין עד מאוד. הכנה: מרתיחים כוס מים בסיר. מוסיפים חצי כוס קוואקר דק. מבשלים כחמש דקות עד שרוב המים נספגו. מקררים ומוסיפים פרי מרוסק או קצת סילאן טבעי כדי להמתיק.

ואלרגניים.

https://www.matkonia.co.il/

 

א. להקפיד מאוד על צפורניים גזוזות ושטיפת ידיים בבוקר ולפני כל ארוחה עם סבון ומים.

ב. לתת לו לאכול גרעיני דלעת פעם פעמיים בשבוע או, כפי שמישהי כאן כתבה לפני כמה זמן, לתת לו שמן זרעי דלעת.

ג. לדעת שככה זה ילדים וכמה שנשתדל- תמיד יש סיכוי שידבקו שוב..ולא להיבהל מזה

תודה רבה!
מבחינת הגיינה- אני מקפידה מאוד. על צפרניים וידים נקיות והכל....

אנסה עם הגרעיני דלעת.

איפה משיגים שמן זרעי דלעת? את יודעת?

בחנות למוצרי טבע?

 

אצלנו עזר

(אבל לא הרמטית)

אנקדוטה מעניינת- מישהי אמרה לי שהתולעים יוצאות סביב ר"ח

מאז הטיפול האחרון בורמוקס  שמתי לב שלבת שלי יש פעם בחודש תולעת אחת.- היא מתפתלת.. אני מוציאה ונותנת זמן זרעי דלעת.. וזהו- עד החודש הבא

 

אם אני זוכרת אני נותנת שמן זרעי דלעת לפני ההתפתלות

זה לא בסדר שמחליפים לכולם על אותו משטח.

אנחנו מטפלים בתולעים ב2 מישורים:

לטווח ארוך: וורמוקס...

לטווח קצר: כמו שכתבת, זה יכול להיות סיוט.

לפי מה שאנחנו שמנו לב ילד יכול לבכות בתחילת הלילה ואחרי זה להירגע ולישון יפה כל הלילה, או שיש יום שזה מפריע לו אחרי זה כמה ימים שלא. אני לא יודע למה זה, אבל ככה זה אצלנו..

לכן קודם כל אנחנו מנסים להרגיע את הילד ולגרום לו להסיח את הדעת מזה ולהירגע: מוצץ, מיץ, לישון במיטה של אבא ואמא, לשים משחה מרגיעה או ווזלין. 

לפעמים זה עובד והילד נרגע אבל לא תמיד... ואז מה שאנחנו עושים זה לתת שיני שום מקולפים, ואפילו עושים בהם חתכים כדי שיהיה יותר אפקטיבי... לפעמים שן אחת לא עוזרת אז שמים עוד אחת. ושמים גם קצת ווזלין כדי שיכנס בקלות...

הילדים מאוד לא אוהבים את זה אבל לפעמים פשוט אין ברירה...

פעם אחת היה חתך בטעות והילדה צרחה צרחות איימים!!!
לעשות בכוונה?????

זה יעיל גם בלי לחתוך. וככה לא כואב בכלל. מצפים בווזלין וזהו

אלו רקמות עדינות מאוד.

 

כששמתי לבן (בגיל 4.5-5) שן חתוכה הוא צרח אימים! והוציא אותה איך שהוא.
וכשניסיתי לתת שן קטנה יום אחרי יום, הן פשוט סתמו לו את היציאה והוא לא הצליח להתפנות במשך כמה שעות של סבל.
זה היה הנסיון הראשון והאחרון בעקבות המלצות מהוללות...
מאז -או גרעיני דלעת כל כמה ימים (שמה לו לגן בקופסא ליד הירקות) או שן קטנה מאוד של שום, ללא שום חתך גם לא בבסיס שלה. וכמובן- וזלין בנדיבות בעדינות רבה עם קיסם אוזניים ממש ממש בפתח- זה מקל על הגירוד באופן מיידי לרוב.
פעם בחצי שנה מקסימום ורמוקס אם לא מצליחים להיפטר בכל זאת.

האמצעים האלו הפכו את ההתמודדות לקלה יותר ונדירה יותר והתולעים לא משתוללות.

אני שמה חתיכה פיצית ממש
וזה עוזר מידית

שיש במעון חוסר נקיון-

לדווח הלאה ושלא יעבור לסדר היום!

למרוח וזלין על פי הטבעת ואז הן יוצאות?

 

משהו כזה. 

אבל זה לא פתרון לחברות שבפנים...

תולעים לא יכולות לחדור דרך פי הטבעת, אלא רק דרך הפה. הבעיה היא כשהיד של הפעוט נוגעת במשטח שיש עליו ביצי תולעים מיקרוסקופיות, ואח"כ הוא מכניס אותה לפה - ככה התולעים מגיעות למערכת שלו. לכן בעיקר חשוב שילדים ירחצו ידיים בסבון כמה פעמים ביום, ובעיקר לפני אוכל.

שרופא אמר לה- לשים שיני שום בתוך שמן ליום-יומיים שיוציאו את המיץ שלהם קצת ולמרוח על כפות הרגליים ולשים גרביים.

 

בגיל הזה לא תמיד הם מבטאים את עצמם אז הם מרביצים.

שהמטפלת תשים לה גבולות ותשים לב מה היא עושה ותמצא דרך להרגיע אותה

היא ממש ממש החליטה שזה משהוא של מעבר!

וזהו!

והיא ממש מחיבת אותנו לגשת לאבחון.

 

ככה שאני מרגישה שהיא קצת יצאה מפרופורציות .....

 

והיא קצת ירדה ממני.

 

כי אכן התייעצנו עם מנחת הורים טלפונית.

 

(ואמרתי לה שאנחנו ערים לראות מה קורה איתה אבל לא רצים לשום מקום)

זה נשמע כמו איזה טראומה הרי כתבת שזה לא היה ככה.

ובגיל שנתיים וחצי לרוב ילד מסוגל לא להרביץ ובטח לא כל הזמן. 

אני ממש לא מומחית אבל האם יש בכלל אבחון בגיל הזה? 

לפעמים ילד נעלב על משהו שממש נראה לנו לא נורא. ואולי מטפלת לא שמה לב או אולי הרביצו לה בגינה?

אני אישית חושבת שלא אמורה להיות מציאות שפעוט או ילד קטן בא למסגרת כדי לחטוף מכות באופן קבוע.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

X

יתכן מאוד שהתגובה של המטפלת להרבצה, מדרבנת את הילדה דווקא להמשיך להרביץ, כי היא משיגה בכך תשומת לב בצורה מעניינית ושונה מכולם....

 

בהצלחה!

לעניות דעתי, גמילה היא חוויה מאוד טראומתית בשביל ילד. לנו להורים (מבינים ואוהבים ככל שנהיה), גמילה זה שלב שהילדים צריכים לעבור וזהו, אלא שמנקודת המבט של הילד נלקח ממנו משהו, ובמקרה של הילדה שלך שני דברים, אחד שהסב לה תחושת ביטחון - הבקבוק והשני, שהיה חלק ממנה במשך שנתיים וחצי. עכשיו, בבת אחד מנסים להחליט בשבילה שהיא 'מספיק' גדולה בשביל להיפטר משני אלה. זה מפחיד, זה גדול והיא מגיבה בהתפרצויות של תסכול, שמתבטאות באלימות (הילדה שלי לעומת הבת שלך, התאפקה ולא ובכתה ימים על גבי ימים). את צריכה להסביר לה שאת מבינה שקשה לה בלי הטיטול, ובלי הבקבוק (גם אם החזרתם אותו, היא ילדה חכמה, שיודעת שזה רק עניין של זמן עד שהוא שוב ילקח ממנה) אבל אתם בטוחים שהיא תצליח בלעדיים, ועד אז אתם כאן לחבק אותה חיבוקים גדולים, ותעריפו עליה אהבה.. ותראי שהמכות בגן יפחתו. בהצלחה.

לי יש במשפחתון 5 ילדים בני שנתיים וחצי וזה ממש לא נדיר שמרביצים!אלה תגובה נורמלית למתח והמבוגר אמור ללמד אותם איך פוטרים בעיות ותסכולים בתקשורת מילולית או באמצעות חומרי יצירה וכדומה וממש מתאים למה שאת מספרת על הגמילה אבל זה לא כול כך נכון לדעתי לומר שהיה לא מבינה אני חושבת שבגיל הזה היא כן מבינה למה גורמות הכאות רק צריך ללמד אותה אלטרנטיבה.בהצלחה

בראיה מקצועית כעובדת בתחום פרא רפואי בגיל הרך:
התופעה בד"כ נורמלית לגיל כתוצאה מרצון ביטוי עצמי.
כמובן שבגיל זה מתפתחים ומשתנים הרבה דברים (בדיקת גבולות, שאיפה לעצמאות, גמילה, התפתחות קוגנטיבית ושפתית) שיכולים להוביל להתנהגויות שונות, לגמגום, רגרסיה בגמילה וכד'
ההתייחסות שלנו כהורים(וסבים וסבתות!) וכמטפלים:
1. הפחתת לחץ
2. חיזוק ושידור תמיכה בילד בכדי שהילד ירגיש שיש לו עוגן לחזור אליו עם מערכת יחסי בטחון ואמון
3. בניית מערכת גבולות (צריך להחליט במה משקיעים- לא כל דבר הוא אסור לגמרי...)
4. הנחיה מילולית וביצועית בזמן אמת איך אפשר להגיב אחרת (בצורה נעימה, ללא כעס-גם קטנטנים כאלה יכולים ללמוד)
5. חיזוק חיובי-בעיקר מילולי ומדוייק("כל הכבוד שהחזרת לחבר את המכונית" במקום " כל הכבוד שויתרת לחבר") כמה שיותר חיזוק בונה ולא משהו חיצוני כמו סוכריה (כי אז הילד יעשה דברים בשביל הסוכריה ולא בשביל הבנייה העצמית)
חיזוק פיזי של מחיאות כפיים , חיבוק, נשיקה מאד מחזקים ומעודדים התנהגות חיובית
6. לדבר עם הילד על בעיות במהלך היום ואיך אפשר לפתור אותם
7. גם שצריך להתייחס להתנהגות לא ראויה חשוב לאפשר תיקון ע"י בנייה ושיקוף: לדוגמא: במקום "תפסיק להרביץ לו זה כואב..." לומר "נראה לי שאתה גם רוצה את המשחק...אבל אנחנו שומרים על הידיים ומתגברים, עוד מעט יהיה התור שלך"
כאשר הסביבה רגועה והילד מרגיש שיש לו דרכים לפתור בעיות בדרכים שונות הוא באופן אוטומטי יוריד את רמת האגרסיביות.
לזכור שלהרביץ ולריב בסה"כ מראה על רצון לתקשורת והתחברות בריאה עם הסביבה, תפקידנו כמבוגרים הוא לעזור לילד לבנות את עצמו תוך כדי רכישת מיומנויות ועיצוב(כמו בפלסטלינה) של האדם.
עבודת העיצוב הוא תפקידינו כהורים ומטפלים וזה בעצם עבודת החינוך שנמשכת במשך שנים ארוכות.
כאשר הבסיס בגיל הזה יציב ההמשך הולך ונבנה עליו.
כמובן אם מרגישים שהמצב של הילד דורש בדיקה ספציפית או הדרכה אישית לא להסס לפנות לייעוץ מקצועי.

מיותר בעיניי לרוץ לאבחון בגיל שנתיים.
עם זאת, הייתי בודקת תחומים נוספים... לוודא שהיא אכן לא חוותה עוד טראומה מעבר למה שציינת.
ויש פה חשיבות להרבה הסברה כיצד כן נכון להתנהג ולהביע רגשות.

וואו ....

הבאתם לי כמה כיווני מחשבה, ודרכי פעולה חדשים...

 

בעז"ה מקווה שהקב"ה ינחה אותנו בדרך שהכי טובה לה.

 

 

ממש תודה רבה לכולם.

 

(אם יש עוד ישע להוסיף זה תמיד יעיל )

 

אם תרצי אוכל לתת לך את שמה בפרטי.

אינני יכולה לתת לך דעה דרך פה, אך באופן כללי לטפל בבעיות בעודן קטנות בגיל רך יותר קל מאשר בהמשך החיים...

אגב- בתור מטפלת זה באמת מאוד מקשה כאשר יש ילד שמרביץ קבוע וזה באמת גורם לילדים אחרים להרגיש מאויימים .

בהצלחה!

ב. זוגיות משתבחת עם השנים כאשר ממש עמלים עליה.
שבו יחד, תפתחו את הדברים ותחשבו באיזו דרך ליעל ולהעצים את הקשר.
תציבו מטרות קטנות ותראו ישועות גדולות!!
בעזרת ה', בקלות ובשמחה!

נשמע שיש משקעים ויש גם פוטנציאל, נראה לי שכדאי ללכת לכמה פגישות של טיפול זוגי שיעזרו לברר את הכעסים , פעם שמעתי ממרצה שלי- הכעס הוא כמו שמיכה עבה שמכסה על האהבה, מניחה שאם צברתם הרבה כעסים יהיה קל יותר לפתח אותם עם יועץ/מטפל, ממש חבל להמשיך כך , בהצלחה

וגם טיפול ורענון זוגי.
אני לא נשואה הרבה שנים כמול אבל אמא שלי תמיד אומרת שזוגיות זו השקעה שלא נגמרת ותמיד צריך לטפח כל הזמן וב"ה הם נשואים הרבה שנים יותר מכפול שלכם.. בהצלחה!

כדורים למניעה זה גם מוריד את  החשק. שימי לב.

בכלל כל אמצעי מניעה הורמונלי לדעתי... אבל תבדקי בהוראות מה התופעות... 

ואני חושבת שגם הנקה בעצמה מורידה את החשק אבל לא בטוחה בעניין.

 

כאבי בטן שמלווה בהקאות יכול להיות שזה קשור לפנדציט. הייתי עושה בדיקה יותר מקיפה.

מכירה ילד שהתלונן על כאבי בטן וגם הקיא ומה שקרה זה שהתפוצץ לו האפנדציט. חס וחלילה, אבל כדאי לבדוק. אולי ללכת לעוד רופא משפחה.

אם זה כאב שמתמשך ולא עובר כדאי לבדוק.
אני לא חושבת שהוא סתם יתלונן על כאבים תקופה ארוכה, אבל את היחידה שמכירה את הילד שלך הכי טוב

הילד נותן יציאות כרגיל? אכל משהו חדש? אולי זו איזו אי סבילות לאיזה מאכל..ויש אינסוף דברים שזה יכול להיות, זה בכיוון הקליני.

 

מבחינת תשומת לב- איני יודעת מה לענות לך. את מכירה אותו ויודעת מתי כואב לו באמת ומתי זה יותר בשביל יחס..בהצלחה

אבל אם הוא מתלונן רק לפני שינה רב הסיכויים שהכל בסדר. כשאחת הבנות שלי הייתה בגיל הזה היא נעלבה על גננת רוטציה והייתה עושה בגן הצגה של כאבי בטן. הם היו מתקשרים אלי והייתי באה לקחת. אחרי פעם שלישית אמרתי לילדה שלא כואב לה כלום והיא הודתה ופשוט סירבה ללכת לגן בימים של אותה גננת. אחרי זה דיברתי עם גננת עצמה וזה נפתר. איך ידעתי שלא באמת כואב? כי כאב עבר ברגע שיצאנו מהגן . 

שכאבי הבטן נובעים מצליאק.

אולי כדאי להתייעץ עם הרופא?

(או פתאום בגיל 3 אחרי שעד עכשיו הכל היה בסדר?)

מקווה שלא..

 

היינו אתמול אצל הרופא, שדיי חיפף אותנו.. 

הוא אמר שאם זה נמשך עוד שבוע- שבועיים לחזור ונעשה בירור יותר מקיף.

מקווה שפשוט יעבור..

 

תודה!

כדאי לבדוק

בנוסף אני גיליתי בית מרקחת שהוא גם קובנציונלי וגם טבעי. חברה סיפרה לי עליו בעקבות סיפור ממש דומה לשלך שהיה לבת שלה והיא עברה כמה רופאים ובדיקות כדי לראות מה זה ואף רופא לא ידע בודאות כי הכל היה תקין והם הביאו לה כמה דברים לתת לילדה והכאבים עברו..
אנחנו באנו לשם בגלל שיעולים וצינונים חוזרים אצל הקטן.. והם ממש עזרו לנו.
תנסי אולי לחפש משו כזה באיזור שלך..

דבר ראשון להרגיע- זה וודאי לא אפנדיציט! 

אפנדיציט כואב בבטן ימנית תחתונה במיקום מאוד ספציפי, כאב שאי אפשר לזוז איתו ומחמיר בהליכה/ ריצה

ו.... לא נמשל יותר משבוע שבועיים אח"כ זה מתפוצץ.

 

דבר שני- צליאק בהחלט יכול להופיע באמצע החיים.

 

כמו כן הייתי הולכת לגסרו כדי לשלול קרוהן וקוליטיס.

 

ואסור לשכוח שזה יכול בהחלט להיות צומי רק לשלול דברים אחרים ולא להזניח.

 

כבר היו מקרים...

כי כיום למורים יש הרבה פחות סמכות, גם בגלל האנשים שהלכו ללמוד את המקצוע וגם בגלל המערכת.
הידיים של המורים קשורות כיום ואין להם דרך לאכוף משמעת והילדים יודעים את זה.
מה גם שיש מקומות הילדים באים עם גישה מהבית של זלזול במורים ומבוגרים - לא כולם כאלה. ויש המון שהם אחרת לגמרי.
אגב, לפי הידוע לי בתקופה ההיא- מי שלא התאים למערכת היה נזרק ממנה ומוצא עבודה בעודו צעיר בסופו של דבר, כיום זה פחות אפשרי.

הבעיה של הקשב והריכוז נובעת גם מדרך החיים שרווחת כיום - של הכל כאן ועכשיו, והכל מגיע לי, והתרכזות בעצמי ובהגשמה שלו - שזה לא בהרכח רע אבל כשזה הופך למרכז החיים זה לא הכי טוב.

אני זוכרת בתור ילדה (לא כ"כ מזמן) שחפרו לנו בבי"ס על המעגלים בחיים ועל החשיבות שלהם ותמיד "מעגל האני" היה הכי חשוב, ותמיד זה צרם לי וכיום אני יודעת להגיד למה.. וזה היה בי"ס טוב, ודתי.
בגישה שלי בחיים ה"אני" הוא לא המרכז המחולט- יש את הקב"ה שהוא מעל זה. וזה יוצר הבדל משמעותי.

אני חושבת גם, שלפעמים ההגדרות של "קשב וריכוז" הם בריחה של ההורים והמערכת מהתמודדות עם ילד טיפה יותר אנרגטי שצריך גישה קצת אחרת.- לא מדברת על מקרים קיצוניים ולא קראתי את השרשור הקודם- יש מקרים שזה נצרך וזה הצלה לילד, להורים ולמערכת.

לדעתי צריך להבדיל בין כאלה שהם באמת מאובחנים כקשב וריכוז לבין כאלה שההתנהגות שלהם היא כתוצאה של חינוך ל"כאן ועכשיו".

אנשים שיש להם ADD או ADHD זה בגלל שיש חוסר באיזה חומר במוח, או בעיה באחת האונות.

זאת בעיה פיזית לגמרי ולא חינוכית. אי אפשר לפתור אותה רק בצורה חינוכית ומשמעתית.

היא גורמת לזה שהילד לא מצליח להסתדר במסגרת שהוא נמצא בה, לחוקים שלה וכו' ומכאן נוצרות בעיות משמעתיות וחינוכיות.

לכן כשמטפלים בכאלו ילדים- ביחד עם התרופה (אם צריך) וההתאמות בשיעורים ובמבחנים צריך לעבוד איתם גם על הרגלי למידה, הרגלים לעמידה בזמנים וכו' שיעזרו להם בחיים בכלל. (כי זאת לא בעיה רק בלימודים כמו שהרבה חושבים אלא בעיה פיזית שמשפיעה על כל מהלך החיים)

 

להכין עוגיות או לחמניות,
צבעי מים, צבעי ידיים,
מדבקות,
משחקי הפעלה- כמו- ים יבשה, מיהו הגמד הזה, מה חסר בגננו הנחמד וכ'ו

אבל נראה לי דברים של יצירה כזה... לצייר ולצבוע איתם, להדביק מדבקות, 

יש כל מיני כאלה דברים בחנויות של השקל, חוברות צביעה ויצירה וכאלה.

אפשר גם סתם לשבת ולשחק במשחקים למיניהם

גיגית עם מים וסבון לבועות.. ביום שיש לך כוח לשטוף אחרי ;)
במקס סטוק יש חומרי יצירה של אומגה בזול..
וגם לשמור גלילים של נייר סופג, נייר טואלט וכו ולהדביק עליהם מדבקות/ לצייר להדביק אותם אחד לשני כיד הדימיון..
ומשחקי הרכבה/ חיות ומה שיש בבית..

בעצם, אם לא כותבים, כנראה זה ירושלים