פורום הורות (עמוד 203)

יש הרבה שמסתדרים יותר עם מאם.

את צריכה לחזור לחזור לעבודה?

ויכול להיות שאם את נותנת לו אז הוא לא ירצה, פשוט צריך לנסות

והרבה סבלנות

לשאול שכנה ולבקש המלצות מתושבות המקום.

בהצלחה.

אם כן, אפשר לקחת את זה מהנקודה שהיא נמצאת, ממה שהיא יודעת.

לברר בעדינות מה היא יודעת, לספר את המינימום הנדרש, ולהיות קשובה לשאלות, לחששות - יתכנו גם חרדות.

אם מתאים, כמובן לגעת בנקודת החוזק הכללית - האחיזה שלנו בארץ אבותינו.

לפחות לא שידוע לי. אני מניחה שאם היתה שומעת משהו היתה שואלת או מדברת על זה.

אני חוששת שזה יעורר לה פחדים.

קחי את הילדה אלייך, אמרי לה שאת רוצה לספר לה משהו, שכדאי שתכיר.. ותסבירי:"קרה מקרה עצוב ומצער, יהודים נרצחו על ידי האויבים שלנו. צריך להתפלל ולקוות שבעזרת ה', יהיה טוב יותר..

היה חשוב לי לספר לך את זה כי אנחנו חלק מעם ישראל. וצריך להכיר גם את הדברים הטובים וגם את הפחות"

משם תוכלו לדבר על התחושות והרגשות..

אכן נראה לך שידברו (לא תמיד זה נכון. בשביל ילדות בגיל הזה, אחרי שמחת תורה ואיסרו חג זה כבר הרבה זמן.. וגם אם ידברו, לדעתי זה לא יהיה "המון"),

אז אולי כדאי לחכות אחרי שמחת תורה, ולומר בקצרה, שהיה לצערנו ירי על אוטו שנסע שם (להשתדל להסביר איפה, שזה לא "על ידינו"..), וההורים לצערנו הרב מאד נהרגו (קשה מאד מאד לומר את זה. אבל אם היא תשמע, עדיף שממך). והצבא כבר נכנס לתוך המקומות שמשם הם באו, הוציא משם אנשים חשודים (אולי עד אז כבר יתפסו אותם), ישימו את הרשעים בבית סוהר.

לומר שהם רוצים שאנחנו לא נהיה פה בארץ, אבל זו הארץ שה' נתן לנו, וה' עוזר לנו ואנחנו מנצחים אותם.

להסביר שבאמת אין להם צבא, לנו יש צבא הרבה יותר חזק - ועכשיו גם שמו יותר שמירה בדרכים, שלא יקרו דברים כאלה בעז"ה.

הנקודה הראשית לגבי הילדה, היא החשש מהשלכות "לגביה" (לכן חשובים הנתונים על "כחותינו הגיבורים", על אף שהיינו שמחים שיעשו יותר..), והרגשת הביטחון.

כמו כן, יתכן שתשאל מה עם הילדים, אפשר לומר שהם אצל הסבא וסבתא, יש להם משפחה שמאד אוהבת אותם - ובגלל שההורים שלהם מתו כי הם יהודים, אז זה נקרא שהם קדושים, והם מאד קרובים אל ה', ומתפללים על הילדים שלהם.

וככלל, לשדר תחושת חוסן. מלחמה על הארץ, "מי הם".., ה' עוזר לנו, ואנחנו מנצחים.

אם רואים שזה מעסיק, אפשר להציע לה לצייר משהו על זה (היא כבר תחליט אם היא תרצה לצייר את הפיגוע, או את הילדים. לא צריך להציע.  זו דרך של פריקה ו"שליטה").   אפשר גם להציע, אם היא רוצה לצייר משהו לילדים. שוב, תלוי ברמה שזה יעסיק אותה. כלל לא חייב שזה באמת יתפוס אצלה יותר מזמן קצר.

כמו כן, אם שואלת משהו, לענות בנחת, עניינית. שתרגיש שאפשר לדבר על זה.

המטרה העיקרית עם הילדים בגיל הזה, היא לא הפריקה שלנו, על אף הכאב העצום, אלא איך הם יוצאים מזה הכי שלווים ובטוחים ורגועים.

כך ענ"ד (ולצערי, גם נסיוני, מכל מיני אירועים שהיו ל"ע, בעבר, באזורנו).

אני לא קוראה לזה "ערבים" , אבל "החיילים הרעים " . סיפרתי לה את זה לצערי, כי הייתי מאד עצובה . חשבתי שעדיף לספר , מאשר שהיא תתחיל להעלות כל מיני אסוציאציות.היא גם שאלה כל הזמן , "למה את עצובה?" . מאז יום חמישי היא מרטיבה כל לילה , מה שלא עשתה אף פעם ואני מקווה שאין קשר. 

מסכימה עם כל מילה

מקסימום אפשר להגיד מחבלים והאמת שאני אומרת את האמת שערבים

וכשאימא שלי סיפרה לי על שואה היא אמרה גרמנים ולא נאצים

פעם ילד שלי אמר שערבים רעים מתפללים לחמאס ואין להם שום טראומה

בעיה שלנו שאנחנו בישראל במיוחד חילונים לא מוכנים להשלים עם זה שרוצים להרוג אותנו כי אנחנו יהודים והם ערבים

ואנחנו חיים פה תוך כדי מאמץ שלהם להרוג רק שלרב הם לא מצליחים

נדמה לי שקצת הקדמתי וצריך לחכות עד גיל 5. אני מאד מבולבלת בקטע הזה. 

לא חיילים-רעים, מחבלים ערבים רשעים. זהה את האויב..

ב. אם היא מרטיבה מאז שסיפרת, מסתבר שקשור. צריך לעזור לה להבים למה זה לא מאיים עליה ועוד כמה דברים, אם כבר אמרת. כתבתי לעיל.

שאם היה לו טעם שהיא מסוגלת לטעום, אז הוא לא.

אבל אם את רוצה - יש בחיפה מרכז להרעלות, דומני שפתוח כל הזמן. את יכולה להתקשר, לשלוח את התמונה, ולשאול.

נתפלל

ואומרת שהילדה טעמה מזה.

ואז הם ישאלו איזה סוג, ותשלחי תמונה..

זה לא "מידע סתם", הרי את חוששת... (אם באמת נראה לך חשש..)

אכן רעיל מאוד, למעט הפרחים.

פחד... נס שליקקה פרח ולא פרי.

גם הפרח רעיל. המליצו לפנות למיון. 

בהצלחה (אבל בטח יגידו שזה לא רציני בסוף.. לא לפחד מידי. אבל תלכו בזריזות, "ונשמרתם"..)

תעדכנו בבקשה.

הייתה במעקב. ב"ה לא פיתחה שום סימפטום של הרעלה (נס שבלעה רק מעט. אמרו לנו שילדים שאכלו פרח שלם היו בסכנת חיים ממש).

ב"ה מרגישה מצוין. רק אנו לא ישנו כל הלילה (ליל הושענא רבה...).

תודה רבה על העצה ועל התמיכה! חג שמח ובשורות טובות!

הרדוף.

אני חושבת שבעקבות מקרים בעבר, הפסיקו לשתול אותו.

נס היה לכם.

כל הכבוד על הערנות.

זה שזה שלב שכבר ממש אפשר לנהל שיחה רצינית. עמוקה.

להציג לו את הצדדים שהצגת כאן: נכון שתמיד לימדתי אותך לא להיות במקום שלא נעים לך, ואני רואה שאתה מיישם את זה ומתרחק מהחברים כשהם חולקים עליך וזה לא נעים לך. אבל - תגיד לי אם טועה - נראה לי שגם כשאתה מתרחק מהם זה בעצם לא נעים לך? זה מצער אותך, נכון? אז מה עדיף לדעתך, ללכת או להישאר?

טוב, נתתי את זה כאן כנאום. מן הסתם הצגת הדברים הזאת תבוא במנות קטנות - בתלות בנכונות הילד להקשיב.

השלב העיקרי הוא כמובן שאת תקשיבי לו, ואחר כך תעזרי לו לחדד את רגשותיו.

נראה לי שבשורה התחתונה הבחירה היא שלו. גם בין המבוגרים יהיו כאלה שיבחרו לא להגיד את דעתם. זו בחירה לגיטימית - כל אחד יכול להכריע לעצמו איזה מחיר הוא מוכן לשלם ומה כבד מדי על הכתפיים שלו.

אבל זה נהדר שיש לו אמא אכפתית ורגישה הזאת. העזרה שלך בהעלאת השאלה הזאת לתודעה שלו, בתמיכה בו במה שיעלה בשיחה כזאת, בהושטת יד בניסוח האפשרויות השונות - שווה זהב בשבילו.

דברי איתו

אם הוא יגיד שהוא רוצה להציג את עמדתו אבל מפחד, או משהו בדומה - תוכלי להציע לו לשחק משחק תפקידים. ככה תהיה לו הזדמנות להתאמן באווירת הביטחון שאת מספקת לו.

תבחרו איזה נושא שטותי, תבחרי את צד אחד, הוא את הצד השני, וצאו לדרך

אני נזכרת בחיוך במשחקי תפקידים מהסוג הזה שאמא היתה עושה לנו.

מנסה את כוחי בהצעות. אם יתאימו - מה טוב. אם לא - בכל מקרה שלוחה לך אמפתיה וחיזוק.

ביחס לאמא:

את צודקת שאת נרתעת מלקיחת אחריות על בחירותיה, ואשרייך שאת מודעת לבעייתיות שבכך.

לעתים קורה מצב שרואים אדם מוחלש, והלב מתכווץ מצער, ומנסים בכל הכוח להוציא אותו משם; מה שעושים בכך, בלי כוונה רעה ובלי מודעות, הוא החלשה על גבי החלשה. המסר "אני יודע יותר ממך מה נכון בשבילך" הוא מקטין ומחליש ובשורה התחתונה מקבע אדם בעמדה של הקורבן, במקום לעזור לו להיחלץ ממנה.

נסי להאמין בכל לבך שלמרות היחס הקשה שאמך מקבלת - היא גדולה, היא חזקה, היא חכמה, היא יודעת לעשות את החשבון שלה היטב. ככל שתאמיני בכך יותר - תקריני זאת יותר החוצה, כלפיה, ושדר כזה הוא סם חיים בשבילה.

יש לך הרבה כוח והרבה איך להועיל לה.

אני ממליצה בחום על פעולה לא ישירה. אל תתמקדי בנושא ההתעללות שהיא חווה, ואל תחפשי בשבילה פתרונות. לעניות דעתי, השליחות שלך היא לתת לה הרגשת עוצמה, שהיא הבסיס לפתרונות ש*יצמחו ממנה*. את מכירה אותה הכי טוב. חשבי על מה שיחזק אותה, שיבסס את האמון שלה בעצמה, שיגרום לה להיות מודעת לכך שהיא בת מלך, ושנשמתה היא חלק א-לוה ממעל ולא ראויה לשום השפלה.

מה עושה לה את זה? מחמאות? שתשתפי אותה בהתלבטויות קטנות ותבקשי את עצתה? סדנה בנושא שמעניין אותה, שתיתני לה במתנה אם יש לך אפשרות כלכלית?

את תדעי מה התשובה הנכונה...

ביחס לאבא:

זה קשה כקריעת ים סוף, אבל אם תמצאי כוח בנפשך - נסי להעריך אותו על מה שאפשר. להתמקד בטוב, ולהיות עיוורת וחירשת לרע. רמזת שהוא דואג להוריו? מקיים מצוות כיבוד הורים? נסי להיות מודעת לאיזו נקודה טובה שתוכלי למצוא, ולהקרין גם אליו כבוד והערכה. על בסיס של כבוד והערכה אדם נדחף פחות להקטנת אחרים.

ביחס לעצמך:

הרשי לעצמך להיות עצבנית. הרשי לעצמך לבכות. זה לא סתם ואת לא מגזימה. את חווה דברים קשים מאוד.

זה שבעלך מודע זה נפלא. ב"ה שאין הסתרות ביניכם. זה הזמן להיתלות בו, להיעזר בו, למצוא בו נחמה. הוא הגבר, מן הסתם הוא יירתם בשמחה לתמוך בך. שתפי אותו.

שנה טובה. לגאולה שלמה מן המצר בע"ה. ישועת ה' כהרף עין...

אז תעזבי בינתיים. תתמקדי בסעיפים האחרים (אם מתאים לך, כמובן).

הייתי פעם במצב דומה אחרי אחת הלידות.

אחד הילדים היותר גדולים, ילד רגיש, ספג אלימות בבית הספר וממש שקע בדיכאון קליני. הוא לא אכל טוב, לא ישן טוב, וגם לא הלך לבית הספר. הוא גם היה מלא חרדות ולא הניח לי לעצום עין בבקרים כשהיינו שנינו לבד בבית, ואני לא יכולתי לנוח אחרי הלידה.

מלבד העובדה שהטיפול בו הצריך אנרגיות רבות, הצער שלי על מצב הנפשי שלו היה כל כך גדול עד שכמעט לא נשאר לי חלב בשביל התינוק. אני רגילה להניק שלוש שנים כל תינוק, והנה, בעיקר בגלל הצער והבכי הרב, נאלצתי להוסיף בקבוקים רבים של תמ"ל עד שכמעט הפסדתי את ההנקה.

עד שבעלי הטוב שראה בצערי אמר לי דברים חכמים שהצליחו לנחם אותי. 

הוא אמר שעם כל הצער, זו מנת חלקו (יש שיקראו לזה התיקון שלו) של הילד הזה מאת ה', ובסוף בסוף, ההתמודדות היא של הילד עצמו. הוא אמר שאני לא אוכל, וגם אין טעם שאקח את כל משא הצער על הכתפיים שלי משום שהזכות שנפלה בחלקי (בחלקנו - בעלי ואני) היא לתמוך בו, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים לרפואת הנפש שלו, ולא נוכל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר אם נשקע בצער כבד כל כך.

איכשהו הדברים שלו גרמו לי לראות את המצב מנקודת מבט שונה. הצלחתי להתעודד, התגברתי על הצער והצלחתי לשקם את ההנקה בחסדי ה'.

מקווה שעזרתי במשהו .

אם הוא לא רוצה- לא צריך. אבל לפחות שהיא תשקם את עצמה ויהיה לה טוב.

בהצלחה, לא פשוט..

במיוחד אם רואים שזה ממילא חסר משמעות בשבילו.

תחשבי איך היית מגיבה לאותו מעשה שלילי אם לא היה לך בארסנל את "תבקש סליחה".

יש תגובה אפשרית?

אלא הוא מבין שהוא צריך לבקש סליחה, כי הערתי לו על משהו, או שמנעתי ממנו להתעסק במשהו אחר בעקבות כך..

אלא שאחרי כמה דקות הוא פשוט חוזר על אותו המעשה. ואנחנו בד"כ משחזרים מה קרה, ומסכמים איך להתנהג הלאה

והגיל- 4..

כתבתי לך על פי הנחה שלי, על פי סצנה שהייתה לי בראש, בלי לבדוק איתך אם זו אכן המציאות אצלכם. קבלי את סליחתי, ובהצלחה עם הילדון!

הילד לא מפנים את הכללים שאומרים לו הלכה למעשה.

הוא מבין מה את אומרת לו, הוא מבין שזה לא בסדר 

אבל לא משייך את הדברים האלה למעשים שהוא עושה.

באיזה גיל הוא?

כשילד קטן מבקש סליחה, הוא מתכווין כנראה לומר שאינו רוצה להרגיז - או שסתם מצטט את המנטרה - וממשיך במעשיו.

אז עדיף להסביר בשפה פשוטה למה המשהו הזה אינו טוב, מכאיב, לפי הרמה שאפשר לצפות מהגיל. ה"סליחה" - אם מדובר בפגיעה באח או משהו כזה - צריכה להיות תוצאה-ברצון של ההפנמה הזו. מציעים להגיד סליחה כדי לשמח את הנפגע.

ואם הוא ממשיך, כנראה שאכן הוא קטן מידי מכדי לקשר בין ההבנה הרגעית/סליחה, למה שאח"כ. סבלנות - גם זה יגיע..

[כעת ראיתי מה שהסברת על מה מדובר. אז אפשר לשמוח בכך שהוא אומר "סליחה" מעצמו אחרי הערה. רוצה לפייס אותך.. מבחינתו, אחרי שעשה את המעשה הטוב הזה, הוא כבר שוכח אחרי כמה רגעים בגלל מה זה בעצם נאמר.  אז מה שחשוב זה לא שהוא אמר סליחה, אלא זה פשוט ילד שחוזר על משהו שמעירים עליו. דבר מצוי, והצורה שאת פועלת היא טובה.  

וכשזה אחרי שמנעת ממנו משהו, הרי שילד בגיל זה, שאומר סליחה אחרי סנקציה, בוודאי שאין לכך משמעות מרובה... מבחינתו זה סוג של נוסחה שבעקבותיה אמא מסירה את הסנקציה..]

גם חינוך צריך להיות בעיתו ולא "כבד מידי"..

בנחת. אם הוא עושה משהו לא ראוי לפי גילו (שזה עצמו צריך שימת לב. הוא מאד קטן..), מעירים בנחת, בחביבות. לעפמים אפשר באופן טבעי, לקחת משהו כי "זה יישבר כך, אי אפשר. אמא אמרה כמה פעמים"..  אז הוא יגיד סליחה, ותחזירי, ואם שוב - אז לוקחים לקצת יותר, בנחת, ונותנים משהו חליפי.

ככלל, להרבות בחיוב ולמעט בשלילה.

ומצאתי שיש שונות אדירה. לפי הילד, המניע שלו, לפי הכוחות שלי באותו רגע, המצברוח, סוג המעשה...

בעצם כמו בין מבוגרים. איך אני מגיבה כשמבוגר עושה או אומר דבר שלא נעים לי? באלף דרכים, תלוי מי ומתי ואיך ולמה: אני יכולה ללכת משם, או להסביר למה זה פוגע בי, או להעלים עין, או לצעוק בקול גדול לעזרה, או להחליט שיותר אני לא אחזור לחנות שלו או...

מה דעתך? אולי את רוצה לפרט פה סיטואציה, משהו לדוגמה שהוא עושה, וננסה לחשוב ביחד על דרכי תגובה יעילות?

צריכה ללדת עוד כמה חודשים, הגדול יהיה בן שנה ושבע. 

צריך עגלת תאומים? או שאפשר להסתדר עם שתי עגלות נפרדות? 

כל הגנים קרובים ממש לבית (כ-5 דקות), והגדול הולך יפה. כבר מתחילת השנה הוא הולך לגן בלי העגלה- חלק מהדרך ברגל ומרימים אותו במדרגות... 

אין לנו רכב. 

נצטרך עגלה כפולה?

הפרש של שנה וחצי. הגדולה התחילה ללכת ממש יום לפני הלידה.

בהתחלה הייתי שמה אותה בטיולון ואת הקטן במנשא, אבל בהמשך הושבתי את שניהם יחד בעגלת התינוק הרגילה.

כשהגדול (הפרש של שנה) היה מתעייף, הושבתי אותו בקצה האמבטיה של הרך הנולד.

וקנינו טיולון מושקע לגדול כי היה נוח שהקטן ישן בעגלת האמבטיה בבית ואת הגדול בעלי הוביל לגן בטיולון.

אבל לא היינו זקוקים לעגלות למרחקים ארוכים. הכול בתוך ישוב קטן.

ד"ר חני יובֵל, מקבלת בירושלים (רח' הפלמ"ח, נראה לי).

לא דתייה, נעימה מאוד ומקצועית.

אבל לא ידוע לי שמקבלת באופן פרטי. היא חברה שלי

אני מוכנה לשאול ,אם תכתבי לי בפרטי. היא גרה בירושלים . 

תכתבי שוב בבקשה . אני לא כל כך יודעת להשתמש פה במסרים . 

הם מעסיקים בדרך כלל אנשים מקצועיים מאד ואחראים.

פסיכיאטרים פרטיים זה עסק יקר מאד.

בהצלחה. שה' יהיה בעזרכם.

רוב התינוקות לא זוחלים "נכון"

(גם הבן שלי זחל בדיוק כמו שאת מתארת..)

אחרי זה הם עוברים לזחילה על 6 וזה מסתדר..

אין מה לדאוג..

עריכה: עכשיו ראיתי שאת חוששת שהוא לא יצליח לזחול על שש.. אז אני רק מרגיעה שהבן שלי זחל ממש כמו שאת מתארת והיום הוא זוחל על שש בצורה ממש טובה.. אין מה לדאוג! זחילה היא טבעית להם

יכול להיות שיש לו איזו שהיא חולשה בשרירים. כדאי לשאול פיזיותרפיסטית

כי ממה שתיארת בכלל לא בטוח.

אני לא יודעת אם לפנות למשטרה, אבל זו באמת הטרדה.

אם יש לך נגישות לעורך דין או שוטר (חברים/משפחה) אולי תתייעץ.

באופן רגיל, זה שמישהו ליטף ילדה בת שנתיים וחצי.. לא היה אמור לגרום ל"סמיילי של "פנים נדהמות"... זה די נורמלי.

גם לצלם, דומני שאין כל חוק שאוסר, אלא אם יש התנגדות מפורשת, או לפרסם. והיום, אע"פ שזה לא תקין במיוחד, אנשים מצלמים פחות  או יותר כל דבר שהם רואים..  אם כי אכן, שרואים הורה על-יד ולא שואלים רשות לצלם, זה באמת לכל-הפחות חסר-טאקט לגמרי..

הבעיה, שבגלל שבזמננו מפרסמים בהבלטה על מקרים לא נורמליים (על אף שרוב הבריות אינם כך), אז לפעמים הורים חוששים, אולי זה כך... (זה עצמו חלק מהנזק - שאמנם מצד אחד באמת לפעמים בגלל התודעה, מצילים ילדים מדברים רעים; אבל לאידך - "חושדים" לא פעם בדברים שיכולים להיות סתם-חביבים.. לא מדבר כעת על המקרה הספציפי).

לכן, לכאורה האופן להכריע הוא "טביעת עין". האם האדם נראה סתם מישהו שחשב שהוא "מציל את העולם" ביחס חיובי לילדה שאבא שלה לא מבין שהיא בוכה... או שנראה משהו חשוד.

הרי הערך העיקרי בתלונה הוא לגבי "להבא", שלא יזיק לאחרים. ולגבי זה, תלוי מי האדם.

שלגבי ההורה, זה שיקול שלו אם לתת לילד לבכות או לא במקרה כזה... וברור שאף אחד לא אמור שם להציל את העולם... לכן זה נכתב במרכאות, בתור הנחה של אפשרות שזו ה"סברה" (אכן, אווילית, במקרה הטוב) שלו.  אבל לא זה הנושא.

ואישה חזקה (למרות מה שנראה לך)

ושהילדים ובעלך זכו.

כל הכבוד שאת מטפלת בעצמך, זה מדהים!!

הבא להיטהר מסייעים בידו!

ואל תיפחדי כל כך.

באמת שאת מלכה!

אמנם כתבת ל"אימהות", אבל אני מניח שזה לא בדווקא.

א. אל תחששי כלל שזו אשליה שאת יכולה להיות אמא טובה וכו'; אלו ממש שטויות! יצר הרע נטו. זה דבר קלאסי, שאדם לא מצליח לרגע במשהו שמנסה - אז בא "קול" כזה... ממש הבל הבלים. לגמרי.

ב. אשרייך שעלית מכח האימהות שלך. מה זה מראה? שהנתינה והחסד והאחריות האלה, אכן בונים אותך. זו תכונה שכבר נוכחְת שקיימת, והיא קיימת. וזה אכן בונה את האדם. וגם כשילד קצת "מראה עצמאות", עדיין הוא אותו ילד. היחס הזה ימשיך ויבנה אותו.

ג. קורה לכל אחד שלפעמים הילדים קצת "משגעים" אותו. אלא מה? שאצלך זה מעורר חשש שמא את בעצם "מעתיקה" תגובות מהבית. אז לא. החשש הזה עצמו, הוא גורם את עצמו...  אל תפחדי. כח הבחירה הוא גדול מאד - הבחירה שלך היא טובה, את לא תהיי כמו שאת לא רוצה להיות.

ויש עוד משהו, שבגלל הרגישות שהיתה לך בעבר, אז דברים כאלה, גורמים אצלך לפעמים להרגשה קצת יותר חריפה מהרגיל. כמה שתתרחקי מהתקופה של ההרגשה המדוכדכת שהיתה לך, כך תייצבי יותר על החוסן של הטוב.

לכן, בינתיים, אין כל רע בכך שהבעל "לוקח פיקוד" ברגעים כאלו. אין צורך להסתכל על כך כ"גלגל הצלה" שלילי. תסכמו ביניכם, בנחת, שאת משתדלת כמיטב יכולתך, ושאם את מרגישה שזה כבר יותר-מידי, הוא תופס פיקוד לזמן מה, את הולכת קצת לנוח, לשמוע מוזיקה, לשתות משהו, לקרוא, להגיד פרק תהילים - וחוזרת מחוייכת ורגועה אל השובב הקטן.

זה בסדר גמור - ועדיף - שבמקום להתמודד חזיתית ברגע קשה, כשיש אופציה אחרת, הולכים רגע הצידה. קחי כלגיטימי נקודות-זמן כאלו, וזה יעבור מהר וטוב.

הרי זה כמו אדם שמניח רגע משא על הרצפה, כדי לסדר אותו עליו יותר טוב. בלשון חז"ל זה  נקרא "לנוח על מנת לכַתף", ונחשב כחלק מההליכה...

ד. שאמא "צועקת", זה לא נעים - אבל לא סוף העולם (פעם שמעתי איזה הורה שסיפר זכרונות.. אמר שהבת שלו כשהיתה קטנה שאלה חידה: מה זה שר בבקר וצועק בערב?.. אמא..). כדאי למעֵט, אבל אל תשפטי את עצמך בחומרה אם קרה. טוב שיש לך דרישות מעצמך, כדי לא להיסחף - אבל כל זמן שלא הגזמת ממש, אל תקחי קשה. בעז"ה לא תגזימי.

ה. על "הרגשות", קשה לפעמים להשתלט בשעתן.  מה שכדאי לעשות אולי, זה שכאשר הבן בגן, אחרי שנתת זמן נעים לעצמך - לדמיין אותו, ולתפוס שהוא בעצם באמת ילד קטן. גם מה שהוא "מרביץ", זה לא "אדם שמרביץ", זה ילד קטן. תסתכלי על זה כאילו "מלמעלה", מהצד. תחייכי מהילדון שלא יודע עדיין לבטא את עצמו כ"כ. זה יגרום לך לחוש כלפיו אהבה, וכשיבוא, תבטאי את זה.

אפשר גם לומר, סליחה חמוד. הבוקר אמא קצת כעסה. אבל אתה באמת ילד טוב - ולתת חיבוק.

ו. אל תעשי ענין ממשברים של רגע. קורה לכל אחד/ת. אצלך מקבל קצת תוספת של משמעות וחשש.

יעבור - תראי שאת ממשיכה להיות לא פחות טובה. אפשר גם להשקיע קצת מחשבה מראש באיך ראוי להתייחס כשמתנהג בכל מיני צורותת. לפעמים כשלוקחים כ"פרוייקט חינוכי" קל יותר להתנתק מהתרגזות על כך.

ז. תודי לבעלך על "רגעי ההתאוששות" שהוא נותן לך. כך הדבר הזה יתרום גם למה שביניכם..

חיזקי ואימצי. הצלחה רבה.

אחרי שהוא ישן ואת רגועה, תלכי להסתכל עליו ואולי גם ללטף אותו קצת.

פתאום את רואה כמה שהם מלאכים טהורים וזכים.

אולי תחזור בך האהבה אליו.

אני בטוחה שאת אוהבת אותו רק מרגישה מה שאמרת מרוב תסכול על האנרגיות שצריך להוציא איתם ועל הדילמות שהם מציבים בפנינו באופן כ"כ לא צפוי.

אבל כן כותבת , את צריכה עזרה . עזרה יכולה להיות נשים , אמהות , חברות , שלוקחות את הילד , כך שאת מפנה זמן לעצמך . וסתם נשים , שאפשר קצת לשתף במה שעובר עלייך . האנשים שהכי עזרו לי בחיים לא היו אנשי מקצוע , אלא חברות טובות .  עזבי רגע את האמהות imahoot  . מה יכול לשמח אותך ? מסעדה ? פיקניק בחורש עם הבעל ? תני את זה לעצמך בלי רגשות אשם . אל תגדירי את עצמך , אמא טובה , אמא גרועה, אמא נהדרת . פשוט אל .

בילוי עם הבעל  או אפילו לבד ,עולה כסף והמצב קשה ? אני קוראת לזה הוצאה מוכרת . תלווי כסף עבור בייביסיטר טובה כדי לאפשר לעצמך לשמוח קודם כל עם עצמך . אם לשמוח , זו מילה גבוהה מדיי ,אז בואי נקרא לזה לחזור למרכז שלך .

לא למדתי לימודי ימימה , אבל שמעתי על זה דברים טובים . כדאי לנסות . 

הילד אלים...את האמא , את תקבעי , את יכולה . הוא ילדון קטן - כן הם יכולים להוציא אותנו מהכלים , אבל אנחנו יודעות לנשום עמוק , וגם אם נפלנו -לתפוס את עצמנו . 

אה ..ועוד משהו . את יודעת הקב"ה הוא של כולם .פטנט רשום על שמו , שמהמקומות הנמוכים קוראים לו , והוא שם . אז תערבי אותו . הוא עוזר במקומות הכי חשוכים . לא תמיד הוא מגשים משאלות , כי הוא לא פיה טובה , אבל מנסיוני הדל כשקוראים אליו מהמצוקות הכי קשות -אז הוא איתך . זה עוזר לפעמים  . 

חזקי ואמצי . בהצלחה רבה . מתוך מה שכתבת אני מאמינה , שאת כבר אמא טובה . 

אני מאד מבינה את מה שאת אומרת ואת החשש שלך להתחיל להיות אמא 'לא טובה', 

בגלל מה שעברת את בצדק חוששת.

וכל הכבוד לך ש 3 שנים היית כפי שרצית להיות,זה בכלל לא מובן מאליו.

מהדברים שכתבת מובן שאת  אדם נעלה עם רצונות טובים.

אך בגלל שגדלת צורה מסויימת,אז כן, דפוס ההתנהגות הזה שהיה לאמך יכול פתאום בשעת עצבים/לחץ/חוסר אונים לבוא לידי ביטוי אצלך ללא שליטה. ולכן כדאי לך אם את רוצה להימנע מזה לשמוע שיעורים שמאד מדברים אלייך בנושא חינוך ילדים,לאו דווקא כדי לחדש לך בנושא, אלא יותר כדי להיות עם היד על הדופק. להיות במודעות על הנושא הזה, ואז כשמגיעה סיטואציה שעלולה למשוך אותך להתעצבן ולצעוק עליו, מיד עולה התמונה מהשיעור וכל מה שנאמר  שם  וזה מיישר אותך, מאפס אותך,ואת נזכרת מה צריך לעשות ואיך להגיב.

אמשיך מחר בע"ה

בוקר טוב,

היה לי יום מאד לא קל אתמול. יום שהתחיל בחרדה גדולה, בלבול וחוסר אונים, התקדם לעבר מסע של חיפושים לעזרה והסתיים בהרגשה חזקה של צמיחה ושל ''היום הזה ייזכר כאבן דרך חדשה בחיים שלי''. הבנתי והפנמתי כל מיני דברים. מעבר לפורום היקר ולאנשים היקרים שנמאים בו, פניתי לעזרה דרך כמה וכמה אפיקים וכל אחד ואחד תרם את חלקו, הבהיר לי דברים אחרים והרגיע אותי. אני לא אומרת כמובן שמכאן ואילך הדרך תהיה קלה תמיד וללא מכשולים אבל אני ממש מרגישה שביחד (אתם, האנשים האחרים שפניתי אליהם ואנוכי) הצלחנו לעשות קברת דרך משמעותית מאד בנושא ניטרול החרדות שלי. אחת התובנות (היו כמה וכמה) שהגעתי אליה אתמול היא שב''ה לא חצתי שום קו אדום מבחינת המעשים שלי. נכון מה שעשיתי לא היה רצוי בכלל אבל בסך הכל זה נשאר לגמרי במסגרת של הורות נורמטיבית. אני עדיין שואפת להשתפר עוד ועוד אבל היה לי מאד מרגיע להבין שזה שאיבדתי את שלוותי לא מבשר על שום הורות נוראית שעומדת להחליף את מה שהיה עד עכשיו. 

תודה רבה מקרב לב שלקחתם את הזמן לענות, לעודד, לפרגן ולהרגיע. תודה בעיקר לדן, לדניאל 55, ולאמאשוני. אתם קלטתם טוב מאד איזה סוג של עזרה חיפשתי והענקתם לי אותה. אני מתכוונת להעתיק את ההודעה שלי ואת התשובות שלכם ולשים את זה בתיקייה מיוחדת במחשב (או להדפיס אותן, נראה...), שאוכל לפתוח שוב בעתיד בעת צורך, על מנת להזכר במה שלמדתי אתמול. 

שוב תודה ושבת שלום

והמון הצלחה לכולנו...

תובנות מצויינות.

אכן, לא חצית "קו אדום", עם כל ה"בלאגן" שהלך לך לרגע בראש (לפעמים בלאגן כזה מהווה תחליף-לשניה לצורך לפרוק. "זועמים" לרגע בִפנים, בצורה שיודעים שחלילה לא תהיה מעשית בשום אופן..). ואדרבה, את יכולה לקחת מזה עידוד כלשהו, "הפוך על הפוך"... אפילו כשהרגשתי לרגע כך, לא ירדתי מהכביש לשוליים... זה מראה על חוסן שכבר צברת בך, והתייצב.

וטוב מאד שתפסת שיש כאן "אבן דרך". מעבר לעוד דברים - עצם התפיסה שהייתי בהרגשה כזו, והנה יצאתי ממנה, ומחוזקת - זה דבר חשוב מאד. כאשר אדם מתרגל "לנצל" הזדמנויות כאלו, אז הבהלה שלו שמא יקרה מי יודע מה, פוחתת. וממילא, גם התתנהלות שלו במצב לא הכי רצוי, מתונה יותר.

הצלחה רבה. יישר כח.

אבל זה לא יצא מאוחר מידי?

יש למישהו גם רעיון למתנה?

מה אישה בת 38 צריכה? אני לא יודעת למה אנשים בגילאים כאלה מצפים? שלא יצא לא קשור... 

מה אתם הייתם רוצים לקבל מתנה מילדיכם? תנו לי בבקשה רעיון

תעשי במוצאי הצום, זה לא יוצא מאוחר מידי (בערך 7.10).

את יכולה להכין כיבוד - לא מי יודע מה - אולי להכין בצום עוגה בתירוץ כלשהו, ולשים "כתובת" ממש לפני האירוע. העיקר לערוך יפה לכבודה.

אולי תכינו פתקים, את והאחרים, ולקראת המסיסה, שימו לה על הצלחת. הכי משמח זה התשומת לב האישית והתודה/האהבה של הילדים.

לגבי מתנות - מן הסתם יש פה כמה נשים שתוכלנה לתת לך רעיון.

בהצלחה. בת טובה..

על העזרה, אני נעזרת בכל עצה- הכי קטנה.

אני זוכרת שבתור ילדה היינו ממש מתלבטים מה לקנות לאמא שלי ליום הולדת, 

והדבר שהיא תמיד ביקשה ממנו להכין לה מן מחברת תווים..לשעת הצורך 

אני הסביר, לכתוב על פתק כל מני דברים שאמא צריכה...

כל ילד רשום דברים על פתק שהוא מוכן לעזור לאמא ..למשל לשמור על הילדים הקטנים , לסדר את הבית, לשטוף כלים, 

ואז כשאמא צריכה משהוא היא משתמשת בתווים האלה..

חוץ מזה אולי תכינו שלט ועם ברכות תשימו בלונים ותקשטו קצת את הבית..

נראה לי מתנה פחות חשובה לאמא אלא יחס והשקעה..

כל הכבוד חמודה 

וגם אני חושבת שאת יכולה להתייעץ עם אבא אני בטוחה שהוא ישתף פעולה ויעזור לך 

מחברת תווים . על משקל תווי קניה , תווי עשיה ?

לדעתי מה שמשמח זה הברכות והאיחולים.

אולי משהו סימלי כמו זר פרחים או שוקולד טעים - זה יפה ומשמח.

דברים כמו שרשרת או חפצים אחרים הייתי מעדיפה לקנות ולבחור לעצמי ולא שאת "תבזבזי" כסף על זה.

באמת הייתי שמחה על תשומת הלב, על עוגה שהכינו במיוחד בשבילי על מכתבים וכדו'

חיבוק , נשיקה . ההרגשה שחשבו עלייך . זו המתנה הכי גדולה , ולראות אתכם מאושרים, בריאים  . סליחה אם זה שמאלץ , אבל זה ככה. ברכה כתובה ליום ההולדת יכול להיות מאד מרגש ומשמח. 

אם בכל זאת בא לך לקנות משהו , אז זה תלוי מה אמא אוהבת . פרחים ? עציצים ? בגדים ? כלים ? קופסאות נחמדות? את בטח שמת לב מה היא אוהבת....

היום עשיתי לאמא שלי את היום הולדת, היה מושקע ויפה. קנינו לה שעון שהיא בחרה באתר של סוואטש, העיקר שהיא שמחה מאד... תודה לכל מי שעזר ונתן עצות.

                                                     !!!תודה!!!

בכל גיל אפשר לעשות את זה- שרשראות לסוכה, ציורים, שלטים, ועוד ועוד... יש הרבה רעיונות באינטרנט.