פורום הורות (עמוד 204)

למה לא ימשיך? בעזרת ה' כן. אני חושבת שיש בזה גם איתות בשבילך, באיזה דרך להתיחס: חיוביות, נתינת אחריות, ולמלא את עולמם במשימות חיוביות (=מצוות), בייחוד דברים מעשיים ששואבים מאתגרים ומעניינים, כמו לבנות עם אבא סוכה. 

שיעור בחינוך.. 

כמה שלשם-שמיים ואמיתיות, עובד יותר מכל מיני "שיטות"....

שכחתי לציין, שהיא עומדת על זה שנלביש לה טיטול, בערב.

ואם אנו עושים זאת - הוא מתמלא כעבור זמן.

אני לא רוצה להיכנע לרצון הזה.

נראה לי שהיא מסוגלת להתפנות.

אבל אולי היא לא מסוגלת וצריכה זמן? למה היא מסרבת לגשת לצורך גדול לשירותים? בלי זה היא מתפקדת בעצמאות ראויה לשבח בשירותים. הכל לבד. בלי מעורבות.

ב. הכל בנחת, באהבה. אין כל ענין לעוות פני מהריח.

לפעול באופן טבעי, בלי לעשות מזה ענין.

ממילא תוך זמן לא רב גם היא לא תיהנה מזה.

במקביל, להרבות ביחס חם ונעים, אוירה טובה - ללא כל קשר לנושא, ולא דווקא סביבו.

וגם לברר - ליתר ביטחון - אם לא היה משהו בגן. לשוחח איתה על הגן בנחת, לשמוע מה קורה. לראות שהכל בסדר.

ואז, ממש התאמצה. והיתה שמחה. הכל היה פשוט.

היא 3 וחצי.

זה התחיל הרבה לפני הגן.

למה לברר מה היה בגן. מה יכול להשפיע לכיוון הזה?

הכל באהבה. גם הכעס...סה"כ היא רואה את אי הנעימות.

בשירותים הכל נופל ונשטף. לא מתלכלכים ומייד מתנקים- זה לא שורף לה. ואמא שמחה ולא נגעלת.

יותר כיף ויותר בוגר ללכת לשירותים.

וכבר כתבתי בהתחלה, שהיא כבר מזמן גמולה. ורק גדולים היתה הבעיה.

כמה שיותר בנחת, יעבור יותר בקלות. ילדה קטנה.

ופרס אחרי שבוע - זה קצת יותר מידי לחכות בגיל הזה.

אפשר לומר: שני ימים..

וגם להוסיף - שהפרס זה נחמד, אבל הפרס הגדול יהיה שהיא כבר תתרגל רק בשירותים, וכך יהיה יותר לה יותר נעים וגם יותר מתאים.

אבל לא לעשות משהו "טראומתי" כשלא מצליח.

לפי דעתי ממש לא לעשות מזה עניין! להחליף ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. כשהיו מצבים שראיתי שהיא עשתה בכוונה הייתי אומרת לה משהו כמו: זה ממש עצוב לאמא שעשית ולא הלכת לשירותים.

אבל לא בכעס.

לגבי הטיטול, זה חדש שהיא רוצה? כשהבת שלי מבקשת לפעמים אז אני קצת צוחקת ואומרת לה: אבל את גדולה!! מה, את רוצה טיטול??

לגבי הסיבות שרשמת מאד יכול להיות שזה קשור להשפעה מהסביבה ולכן כדאי לא לעשות מזה עניין...

זו דעתי..

בהצלחה

זה תלוי גם מתי התחלתם גמילה

אם זה לא מזמן אז לחכות ולהזכיר שעושים בשירותים

ולפעמים אפשר לתת פרס, שנה שעברה בת שלי פספסה בלילות אז הבטחתי לה שאם היא לא תפספס חודש אני אקנה לה חצאית. זה לא ממש חינוכי אבל היא הפסיקה לפספס

תלוי עד כמה ילד בשל לזה כי אם הוא לא בשל או בתחילת תהליך אז פרסים לא עוזרים וצריך רק לחכות בסבלנות ולשחרר

גמלה את עצמה.

היא טיפוס עצמאי בשטח שעושה הכל לבד ומתוך בגרות ...

יש לנו ישבנון עם מדרגה. היא לבד מסדרת את מושב האסלה אם מורם. לבד מסדרת את הישבנון והבגדים ומנגבת ומורידה מים. כל זה כמעט בלי שלימדתי אותה. הכל ברצונה ובעצמה. לא זוכרת שהיה שלב של סיר. הישבנון הוא של 3 שלבים-כסא עם סיר, מדרגות ובסוף רק מושב. נראה  לי שדי מהר עברנו לשירותים והיא מסתדרת יפה גם בלי שום ישבנון.

מתי נגמלה? תהליך של שנה?

כי פתאום קמה יבשה בבוקר ובהתחלה שמתי לה טיטול כי חששתי שתפספס אצלינו במיטה. גם כשישנו בבתים של אחרים. גם ביציאות ארוכות מהבית.

אבל כבר לא.

כן נתתי לה פרס יומי, אחרי שדיברנו על הפיספוסים של הגדולים. היא מאד שמחה. היתה מאושרת ופיספסה.

קניתי טיטולי תחתוני גמילה. אמרתי לה שכשהחבילה תיגמר- אנחנו לא קונים יותר (חבילה קטנה מאד ביחס לחבילות טיטולים). זה יהיה סימן שהיא כבר גדולה. ואנחנו שמים רק לביטחון ויודעים שהיא מסוגלת וגדולה ועוד מעט הולכת לגן של גדולים . ואז היא לקחה לבד. כל פעם במקום ללכת לשירותים- מילאה טיטול גמילה בגדולים...

אבל כמו שאמרתי - אתמול עשתה מיזמתה בשירותים והלכה בעוד מועד...(כי כבר אספתי מהרצפה גם ולא רק מהבגדים, בשבועות האחרונים.)

לא תיגמלתי בפרס, אלא ביחס, בכבוד וסיפרתי לאבא כחדשות מרעישות...

אבל

היא כבר השתמשה בזה כמניפולציה- 

היא תסכים להתרחץ רק אם לא נחפוף לה את הראש - כי עשתה בשרותים...

לגבי קניית מתנה - היא חולמת על משהו גדול ויקר, שמוצדק לתת ביום הולדת - שסבאסבתא יקנו...- אניחוששת שזה יהווה קרקע לתובענות אצלה. ושמחה בפרס, ללא עמידה בתנאים. ושזה די מובן לה מאליו שהיא מקבלת כל הזמן מתנות ושקונים לה כל הזמן בלי התניה. היא בכורה- אז הכל חדש והכל מתנות מכולם. (גם בגדים יד עשירית - זה מתנה וזה חדש לה). ככה, אני חושבת שיש בזה המרצה ולא שופטת אם זה חינוכי או לא. בגלל זה בשבוע הראשון, אחרי השיחה, נתתי לה כל יום פרס קטן עם קיטי- עיפרון, מחק, מחדד, מחברת לציור, סרגל לעשות קוים ישרים. הכל עם קיטי וזה ממש הפתיע אותה ושימח אותה מאד. 

בשבילה זה פרס כי לא כל יום מקבלים שוקולד

זה נשמע כמו תגובה על משהו שהיא עוברת . צריך לברר מה זה . בינתים כמו שאמרו אחרים , להחליף בלי עניין . זה מזכיר לי שבגן אחד הכרתי ילדון בן 4 או אפילו 5 , שהיו לו אחים תאומים בני שנתיים . הוא היה טיפוס של מנהיג , מפותח מכל בחינה שהיא , חכם ,ומשום מה עדיין עם חיתול , ועדיין החליפו לו את מספר 2. 

מה עם קצת לשחרר? למשל מוצץ . אני מבטיחה לך שבתקופת השירות הלאומי/צבא היא לא תיקח מוצץ . למה רק כשהולכים לישון? אולי יש לה עדיין צורך כמו תינוקות לחוש דרך הפה ? אולי לוותר על החוק הזה? 

נצל"ש :הילדה שלי בת 4 ושמתי לב , שיש לה עדיין צורך למצוץ , לחוש דברים בפה. זה זעזע אותי , למשל כשהיא "טעמה" כמו תינוק את המעקה  בתחנת הרכבת למשל , וצעקתי וצרחתי ואז הבנתי , שהפחדתי אותה . אפשר להגיד , להדריך , אבל תגובה היסטרית לפעמים סתם פוגעת . 

ובחזרה אלייך-אולי קצת לשחרר? נשמע שקשה לה . גבולות זה דבר מצויין , אבל גם לגבולות צריך גבולות. 

וגילוי נאות מביך מאד : אם אני לא טועה היה לי מוצץ כמעט עד גיל חמש . 

אצלי להפך - ברגע שגמלתי ממוצץ עבר לאצבע.

יש אלף תרחישים אפשריים.

אבל היום מגלה שלפעמים עדיף יותר ברכות. לבדוק מה באמת עקרוני, ולהישאר רק עם זה. נגיד, מאוד יכול להיות שילדה בת שלש תרצה צבע קערה מסוים ואז תשנה את דעתה. אפשר אולי לשאול את האח אם הוא מוכן לוותר. בטוח לא צריך להתרגש, ככה הרבה ילדים מגיבים כשהם לא מקבלים משהו שהם רוצים. 

בתוך התקף הזעם, אני חושבת שכן הייתי לוקחת לחדר, ואם היא מעיפה דברים בתוך החדר - זה הדברים שלה. אחר כך כשהיא מבואסת שהכל מבולגן וזרוק אפשר לשקף לה שזה באמת לא נעים להיות בחדר כזה, ולהציע עזרה להרים. 

אין מה לכעוס או לזלזל בהתנהגות שלה - היא ילדה בת שלש! (וזה הגיל הכי הכי קשה....). תחשבי כאילו שהיא בת שנתיים. אני זוכרת גם את עצמי בקטע הזה - כשהילדים שלי היו בני שנתיים לא ציפיתי לשליטה בהתנהגות, ופתאום כשהם נהיו בני שלש הרגשתי שהם אמורים להיות "גדולים", אבל הם לא. הם ממש ממש קטנים. ירד לי האסימון רק כשהתחלתי לעבוד בגני ילדים וראיתי שכל בני השלש הם כאלה. תחזרי לכל השיטות של גיל שנתיים - הומור, החלפת נושא, חיבוקים וכו'. 

גם ילדים שלי - לא כולם - עשו את זה

ובדרך כלל רק מולי או מול בעלי, ממש לא מול אנשים זרים

לאט לאט זה יעבור

מה שחשוב זה איכשהו להישאר רגועים ולא להתעצבן וגם לא להילחץ

אם היא ממש מגזימה והורסת דברים אז אפשר לתפוס אותה ולחבק עד שתפסיק ותירגע

רק לגבי החשש מול הגננת- את בטוחה שהיא עושה את זה שם?

אצלי, גיליתי שזה מיוחד בשבילי, בגן היא מבינה שזה לא מתאים ולא עושה זאת.

בבית- היא מקוה להשיג ככה את רצונה.

המללתי לה את העניין

(לדוגמא: אני מבינה שאת בוכה כי את רוצה את הקערה הירוקה. עכשיו כבר שמתי את האוכל בקערה האדומה ולא מלכלכים עוד קערה.הבכי לא נעים לנו, אפשר לדבר יפה ולהסביר. פעם הבאה תגידי לי מראש את צבע הקערה וכן הלאה...)

ועם הרבה סבלנות, בסוף זה עובר...

אני מציעה משהו, ואני יודעת היטב (מניסיון, אלא מה...) שהוא קשה כקריעת ים סוף - לנסות להשלים עם העובדה שאנחנו לא יכולים לתכנן את הילדים שלנו.

הנה, עשית כל מה שנכון בעינייך כדי שהילדה לא תצא 'מפונקת'. הקפדת על כל כללי הגבולות כהלכה, ובפועל - אח, פתאום היא נראית ונשמעת כמו אותו מודל של 'ילד מפונק' שהיה לך בראש, נכון?

אז זו לא את, ולא קשור אלייך, זו היא, זה האופי שלה, או השלב שהיא נמצאת כרגע, א הבחירות שלה, או כל דבר אחר שאין לך שליטה עליו.

עכשיו השאלה היא איך לעזור לה ולך להתמודד עם הקושי.

אני חושבת שכשהיא נתונה בהתפרצות כזאת, מה שיכול אולי הכי לעזור הוא לנסות להתנתק לדקה או שתיים מעצמך, מהתפיסות והזיכרונות והרצונות והמחשבות שלך, להניח את כל אלה בצד שיחכו לך טיפונת - ולהעמיד פנים, כלפי עצמך, שאת היא. להיכנס לנעליים שלה. לחשוב את המחשבות שמין הסתם עוברות לה בראש ברגע הזה, לרצות את מה שהיא משתוקקת אליו כרגע, להיאחז בתקוות שהיא נאחזת בהן --- פשוט לחוש אותה מבפנים. זה קשה, אבל כשעושים כך הרבה פעמים באה ההשראה מה יהיה הדבר הנכון לעשות, איזו תגובה תיתן לה מענה הכי טוב, ותמוסס את הקושי.

אחרי הדקה הזאת את יכולה לחזור לנעליים שלך, שוב להיות האמא הסמכותית שפועלת מתוך עוצמה פנימית, כי יש לך ביטחון אמיתי במה שנכון להגיד ולעשות כרגע.

מה דעתך?

אני כל הזמן לומדת ממך.

ינוסה אצלנו בבית בע"ה....

עם הגדולים, עבדנו עם שיטות ידועות- גבולות, פעולה=תגובה ועוד כהנה שטויות של הורים צעירים עם שיטות מערביות. 
נסיון עם בתי הצעירה- בנוסף לשחרור שתירה אותו יפה 'בהתהוות', היא קיבלה טיפול הומאופטי. נתנו לה טיפות שרקחה עבורינו הומאופטית
תרופה המתאימה למזג הכולל של הילדה ובכל פעם שהיה משהו- וירוס, התפרצות זעם, דלקת אוזניים - כמה שזה נשמע מוזר
זה עבד והבעיה התפוגגה במהירות. 


 

הוא נשמע מזה מתוק אמיתי .

אבל הוא באמת צעיר מאוד - אין טעם לכעוס עליו.

תנטרלו כמה שאפשר פתח ל"התפרעויות" - חפצים חשובים או יקרי ערך, שלו יהיו בגובה שלו ובהישג ידו, תדאגו שלא תהיה לו יכולת לטפס לגובה, וכן הלאה, כדי שבבית תהיה זרימה ולא תצטרכו להתחיל לכעוס.

תשמרו את האופציה של הכעס למקרים (מקווה שיהיו נדירים) שבהם הוא עלול לסכן את עצמו.

שאתם חנונים..

ואין לכם מה לכעוס עליו. תינוק.

תיהנו מ"שטויותיו", כך הוא לומד את העולם, תחייכו בחביבות, הרבה חום ואהבה - ועם הזמן תלמדו אותו מה עושים ומה עושים-במקום-מה-שלא עושים..

בינתיים, אפשר גם לתת לו באופן יזום תעסוקות מענינות שפחות "מזיקות לסביבה"... ובכלל, ילד בגיל הזה, דואגים קצת "להתאים" את הבית אליו. היכולות מתפתחות יותר מהר מה"שכל"...

אולי הייתם צריכים מישהו שיגרום לכם לצאת קצת מהאופי שלכם.. 

גם אני דומה לכם בטופי והבן שלי עשה לי בית ספר...

הוא מתחיל להרעיש ולתופף? תצטרפי אליו...

הוא מפזר את הלגו? תפזרי/ תבני/ תפרקי ביחד איתו.

גם בגיל יותר גדול כשהוא עושה "הפרקה" לעלים עם אבק- בקטנה- מלמדים לעצום עיניים חזק להתלכלך ולרוץ להתקלח אח"כ...

ועל זה הדרך.

הוא משחק עם כלי המטבח?

תוציאי לו המון כלי פלסטיק...

הוא מזייף באמבטיה ומקשקש מילים? תקשקשי איתו...

זה חמוד, מצחיק, זורם וחוויתי לילד-

ומניסיון- מאוד חוויתי גם להורים...

לפעמים זה פשוט מבנה נפשי כזה שנוטה לחרדות, ולחרדה הספציפית הזאת.

זה לא חייב להיות על רקע של טראומה שקרתה, גם לא קלה.

הומאופתיה תטפל בנטיה.

אולי קרה משהו במעון

אפשר להתייעץ עם הגננת למי לפנות,

כשיש בעיה כדאי לטפל בה בזמן ולא לגרור אותה ולגרום סבל לכם ולילד.

אתם תעשו עימו חסד אם תפנו להתייעצות מקצועית.

לא בטוח שהוא ראה או נחשף לאיזשהו פחד, יכול להיות שסתם התפתח, בכל מקרה חבל למשוך.

בהצלחה וישר כח!

בעל תשובה/מומחה בחינוך/רב/רפואה טבעית....)

יצירה באמנות

או בישול ואפייה

או תכשיטנות

טיול לילי

שירה בציבור

חפש את המטמון

אני לא מכירה אותך. אין לי מושג מה עברת ועם מה את מתמודדת. אבל נשמע שאת אכן מתמודדת עם זה. וזה מדהים.

אומרים שהבנת הבעיה היא יותר מ-50% של הפתרון, ובמקרה שלך נשמע שאת מבינה את הבעיה היטב.

מקור אחר (קצת יותר מהימן..) טוען ש-40 יום לפני יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לאלמוני

מכירה את זה?

אז נראה שהאחד שלך ממש בדרך.

כל אחד סוחב את התיק שלו על הגב. לפעמים התיק הזה יותר גדול ולפעמים הוא יותר קטן. אבל הוא תמיד שם.

ממה שזה נשמע את מטפלת בתיק שלך, ומתמודדת איתו. וזה מדהים.

שוב, אין לי מושג מה יש שם בתיק, אבל אני חושבת שאם את מודעת למצב את תצליחי לשנות אותו.

המחשבות שאת מזכירה נשמעות מאוד קשות. ואני לא חושבת שהן לוקחות שום אדם למקום טוב יותר. 

לדעתי כדאי לבדוק מה גורם לך להתנער מהן, ולעשות זאת.

תנצלי את העבר שלך בשביל הסקת מסקנות לעתיד. להבין איזה בית בע"ה את רוצה להקים. תבני בעזרתו, אל תתני לו לקחת אותך אחורה.

מקווה שתתעודדי בקרוב. נשיקות.

ואל תתחשבי ב"גילויים" למיניהם.  הרי את מצבך את מכירה גם לפני כן, עבדת עליו היטב, לאור המצב וההרגשות לדקויותיהן, ומי שעוזרת לך גם מחזקת את זה.

לפעמים, יש "יצר הרע" כזה לאדם, שלמרות שהוא מודע לעצמו היטב, ולכל מיני דברים שעבר, אם "מתגלה" איזה משהו "חדש" הוא אומר לעצמו: רגע, אולי אני....  שטויות. יש לאדם כח גדול של בחירה, עומקים גדולים שאינם תלויים רק ב"מה שעבר" אלא בעומק אישיותו ונשמתו, וכאשר הוא רואה שהוא מצליח לדלות משם כחות, ולהתייצב, ולעלות - אינו צריך להפחיד את עצמו. אדרבה, תישעני על הטוב שבך; וכל דבר לא טוב שהיה ל"ע, תאמרי לעצמך - אני אפעל ההיפך, בנחת, לסלק את החושך ע"י תוספת אור.  יש בכך גם "תיקון".. כי משתמשים ברע, כדי ללמוד עוד יותר את הטוב, ולהעצימו ולהיות אחראים להופעתו בכל מצב.

אל תפחדי, אל תשאלי אחרים מה היו אמרים ל"ילדם שלהם". תמצאי את האחד שמתאים לך. ויש אחרים עם "חבילות" משלהם, שגם-כן טובים ולא רוצים לחזור על טעויות - תמצאו חן זה בעיני זה ותבנו בית בסבלנות, זהירות, מתינות.

ובעז"ה כשתצליחו - תוכלו להיות מענה לכל מיני ששואלים מה שאת שואלת...

הצלחה רבה, שנה טובה. חיזקי ואימצי.

עזבי אותן לרגע  . אולי כדאי לשאול שאלה אחת פשוטה : מה אני רוצה? אפשר גם לשבת לכתוב את זה .

אם את רוצה אהבה , בעל -קשר אמיץ עם גבר טוב , ילדים -אז למרות כל הקשיים , ועם כל המניעות , ומתוך ידיעה , שתהיינה עצירות ,ותקיעויות -צריך לפעול בכיוון הזה . 

זה אפשרי! ובהצלחה! שנה טובה ומתוקה , שנה של צמיחה מתוך שמחה . 

ב. אם לא תחשבי על עצמך כך, בעז"ה לא יקרה.

ג. לגבי "נטיה גנטית", תשאלי מומחה. אלו דברים שיש בהם סטיטסטיקה, ואפשר לברר מה הסיכון.

ד. בכללי, צריך איזון. כל אדם יכול להגיד שלא אחראי לגדל משפחה שמא לא תמיד "יהיה שם".. יש לך בחירה. אם המציאות מראה שאת מצליחה לתפקד היטב, להיות אחראית, אז יש סיכוי טוב. ולא מגדלים לבד, אלא ביחד.

ומכל מקום, שואלים חוו"ד של המטפלים על הצפי של המצב, ואם הם אומרים שזה סביר - לא להרבות בחששות בלי סוף.

שמכירים את המקרה על כל פרטיו ויש להם יותר ניסיון לחוות דעה.

פה בפורום א"א לקחת אחריות ולתת עצה מעשית.

בכללי, יש מצבים שזה אכן חסר אחריות להביא ילדים לעולם (למשל במקרה של אשה שלוקחת סמים בהיריון)

לגבי בן זוג- יש המון מקרים של מצבים מורכבים שהצליחו למצוא בן זוג מתאים. (מתאים זה לא אומר שהוא מתמודד עם אותם דברים בדיוק כמוך, אלא שיש/היו לו התמודדויות כאלו ואחרות שחישלו אותו לחיים והפכו אותו לאדם יותר מיוחד מכל אחד אחר)

המחשבות שלך הן בהחלט ראויות לדיון , והן חשובות . פגשתי אמא , שפחדה שהיא תעשה את הגרוע מכל לילדים שלה . מדובר באשת קריירה מצליחה , נשואה באושר (לא דתיה ) . אז היא הלכה לפסיכולוגית ,ודברה על הדברים ובסופו של תהליך היא אמא נפלאה. אישית , אני לומדת ממנה . 

אז אם את נכנסת להקמת משפחה מתוך מודעות , ושיתוף , ואת נעזרת באחרים -זה יכול להצליח . וכן , רגשות האשם והפחדים, והחרדות וההתלבטויות  הם שם-אצל רובנו נדמה לי . אני יודעת , שאצלי  . אבל אם לא תנסי , לעולם לא תדעי . אני שמחה , שנפלה בחלקי הזכות להיות אמא , ומתפללת על זה . 

אם את מודעת ומטפלת בבעיה אין שום סיבה שזה יהיה אנוכי.

יש ילדים מאושרים להורים נכים וילדים מסכנים להורים שלא חסר להם כלום (או שאולי חסר להם קצת זמן ורגישות לילד..)

אני לא יודעת אם זה יהיה קל אבל אל תרפי מהרצון הזה לבנות בית בריא בעז"ה

אפשר להגיד שלכום יש דברים שהם לוקחים מהבית ויש דברים שהם ממש לא רוצים לקחת, ובסוף הרבה מתנהגים כמו בבית, אבל אם מודעים למה בדיוק אני לא רוצה לקחת אז עובדים קשה ולא נותנים לזה להכנס לד' אמות שלך.

בהצלחה יקרה

רוב מה שאנחנו עושים בעולם הזה , יש בו גם אנוכיות. אפילו אלו שעושים מעשי חסד , הם עושים את זה -כי במקום מסויים זה מענג ומשמח , את מי ? נכון אותם עצמם . 

אני חושבת שזו בעיקר שאלה לשאול את מי שכבר "ניסה"

לדבר עם אנשים אחרים שיש להם קושי דומה- והקימו בית.

לברר מה יכול להיות יותר בעייתי- ואיך אפשר להתגבר על זה.

אני לא יודעת באיזה מצב את כרגע, ומה הסיכוי שתהיה רגרסיה.

אבל בעז"ה יכול להיות שגם אם יש דברים שהם יותר מורכבם- אז לחפש אותם, ולחפש להם פתרונות.

(נניח- אם את מפחדת לפגוע בילדים- אז קודם לברר בספרות הרפואית אם אכן היו מקרים כאלו, ואם כן- אז נערכים בהתאם ודואגים שלא ישארו איתך לבד.)

ואל תחשבי בכלל להתחתן עם בנ"א שיש לו צל צילה של בעיה נפשית.

לענ"ד את חייבת שתהיה לו נפש חזקה ובריאה. כדי שיהיה צד אחד יציב. 

לא כי זה בנ"א פחות טוב- אלא כי לך זה לא נכון.

ואני מאמינה שתמצאי בנ"א מדהים וטוב שיראה אותך כמו שאת- עם כל הטוב שיש בך.

אלא על כל הפרעה שהיא בתחום הנפש.

חשוב שיהיה יציב מאד- דווקא כי את לא.

ומי שטוען שאת צריכה לחפש מישהו שדומה לך- לענ"ד טועה לחלוטין.

כשאדם נמצא במקום כמו שלך- הוא חייב עוגן סופר חזר ויציב.

ואני אומרת את זה גם מהיכרות שלי עם מקרים מקרוב.

אם את רוצה- יש לי עוד מחשבות ותובנות, אבל הן אישיות מדי. אז את מוזמנת לאישי.

כל אחד יחזק את השני עם ה"חבילה" שלו..

והמכנה המשותף - אנשים שהתמודדו, עלו, ויש להם הרצון, הנסיון והיכולת להתקדם.

הרבה הצלחה.

בס"ד

או לפחות לשמוע ממנו את הסיפור שלו..

הגיע מרקע לא פשוט, בנה בית לתפארת. 

היום הוא גם יועץ זוגי וכדו'.. 

אדם מיוחד מאוד..

http://www.m-mapalim.co.il/%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99-%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%95%D7%A2-%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96.html

לא ראיתי אותו, ראיתי רק את הפרומו ביוטיוב.

מדבר על משפ' כשהאמא עם הפרעות נפשיות.

התחברתי אליו בגלל שאני בדיכאון אחרי לידה..

שווה לברר ולראות ואולי גם להתייעץ עם אם המשפ'.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

נשמה. אם לא היה עכשיו ערב ראש השנה וים של הכנות, הייתי יושבת לכתוב לך תגובה ארוכה ומפורטת.

אז בכמה משפטים קצרים:

אל תפחדי. אני לא מכירה את כל העולם, אני מכירה אותי, את אחיי, את אחיותיי. מכירה את בעלי, שגם הוא עבר חיים לא קלים עם אמא חולה בנפשה. ההורים שלי לא טיפלו בעצמם, מעולם. הם אפילו לא הבינו שהם צריכים את זה. והנה, ברוך ה', תודה לה' - כולנו הקמנו בתים לתפארת. ואני אגיד לך משהו - אנחנו הרבה יותר טובים מהרבה ילדים שגדלו להורים "נורמאלים". יש לנו חוויות ילדות נהדרות. והילדים שלנו ברוך ה' מאושרים גם הם.

תבורכי על כל הרצונות הטובים שלך. מאחלת לך שתזכי בקרוב ממש להתחתן, להקים בית וללדת ילדים. את תהיי, אמא נפלאה ומתוקה, זה בטוח!

שנה טובה.

והשם הטוב עוזר. רק בשורות טובות.

את לא דתיה אבל אנחנו עכשיו באלול, זהו חודש הסליחות.

תקחי נשימה ותביני וכולנו טועים.

מה שקילקלת עם הילדה שלך - סביר להניח שניתן לתיקון.

רובנו לעתים צועקים וכולנו לעתים נותנים לילדים שלנו ממתקים או דברים אחרים שלא טובים להם - כי זה מאד קשה לעמוד מולם על מה שהחלטת.

בקשר לאושר שלך - את באמת לא יכולה להפיל עליה תסכולים. אולי תנסי לחשוב אם את יכולה לשפר את חייך במידת מה, או לפחות לקחת נשימה לפני שאת אוספת אותה מהגן, כי חבל עליה, וגם עלייך וגם על הקשר שביניכן.

כנראה שהיא בודקת אותך לפי הדוגמא שנתת. אני לא מומחית גדולה בחינוך ובטח שלאא בגיל הזה, אבל השיטה שלי כבר מעכשיו (גיל כמעט שנתיים המרדני היא לשתף את הקטנה בהתלבטויות שלי . ז"א - "אני לא יכולה לוותר לך על צחצוח השיניים כי הבריאות שלך חשובה לי כי אני אוהבת אותך יותר מכל דבר". "אני לא יכולה לתת לך להכניס את זה לפה כי זה ממש מסוכן והתפקיד שלי זה לשמור עלייך". "אסור להתקרב לתנור, כי אני אחראית על הבריאות שלך". מה מתוך זה היא מבינה? - סביר להניח שרק את זה שאסור ושאני אוהבת אתה. (היום ביקשתי ממנה נשיקת חיזוק על זה ש"אמא לא וויתרה לך על צחצוח השיניים" והיא נתנה לי ...).

בקיצור - שתפי אותה לפני שזה מגיע לשלב הצרחות. זה יגיע בכל מקרה לשלב הצרחות סביר להניח, אבל על הדרך זה יזכיר לשתיכן מה את בשבילה ומה היא בשבילך ואני מאמינה ששתיכן בנפש פנימה תרגשנה טוב הרבה יותר.

ושוב - מחלי לעצמך, למען השם! כולנו טועים, כולנו עושים טעויות גרועות, וכולנו נגנבים מאיך שאנחנו לפעמים הורים לא משהו. ברגע שתהיה שלימה עם עצמך - גם תהיי פחות מתוסכלת ואז תתנהלי יותר בנינוחות. כבר הפסקת להכות אותה אז כנראה שאת בדרך הנכונה

בהצלחה! שנה מדהימה שתהיה לך !

גם אני נגד ממתקים לילדים.

אבל זה זניח בהשוואה לאמון, חיזוק ושאר הדברים שיש לכן שם בעיה איתם. לעניות דעתי, עזבי את ההתעקשות הזאת כרגע. לא צריך כל הזמן, אבל ברגע שתשחררי, היא תבין שבעניין הזה אין מלחמה ותרפה מאד כנראה ואת תורידי מעצמך חתיכת עול לדאוג לו.

זה אפילו לא ברמה של ממתק ליום . 

שחררי, זה יגרום גם לה לשחרר.

היא רואה שזה גורם לה לקבל תשומת לב ומתעקשת, סביר להניח שהממתקים לא כאלו חשובים לה כמו שזה נדמה לך.

תחזקי את הקשר ביניכן והכי חשוב לחדד כל הזמן את הנקודה של האהבה וחלוקת התפקידים - "אני אמא לך, התפקיד שלי לדאוג לך, אני אוהבת אותך וכו וכו וכו"

אל תדאגי, אחרי כמה זמן ,  המלים האלו יוצאות ממך על אוטומט כל כך ברוגע שאת לא מאמינה שזה הפה שלך שמדבר

רק אחר כך חשבתי ,שבמקום להתעצבן ולהתחיל מסכת איומים . פשוט להסביר שוב ושוב , ושוב כמה זה לא בריא , ואיך כל חודש יוני היה לה חום פעם בשבוע ...

תודה רבה , שנה טובה גם לך

הבעיה היא שהסבתא קונה את הממתקים . אנחנו גרות עם סבתא . 

נראה שקודם הילדה בדקה אם אפשר לקבל ממתק למרות שאת לא רוצה לתת. כשראתה שכן, היא בדקה אם עכשיו אפשר לקבל גם את האפרופו למרות שהיא קיבלה כבר את הממתק...

אל תתרגשי מ"איומים" של הילדה, ככה ילדים מנסים לקבל את מה שהם רוצים. זה נורמלי. 

אני חושבת שאת צריכה לקבל ממש מדליה על זה שהפסקת להכות. זה נורא נורא קשה! בתור אחת שגם הפסיקה, אני יודעת על מה אני מדברת. 

אני חושבת שאת צריכה להוריד קצת ציפיות גם מהילדה - ברור שהיא תתעקש כשהיא רוצה משהו וברור שתשתמש בכל נשק אפשרי כדי לקבל את מה שהיא רוצה, בין אם זה איומים או צרחות או מה לא. זה נורמלי! זה לא אומר שהכללים שלך לא טובים. אם החלטת שלמען בריאותה אסור לה ממתקים כרגע (וזה נשמע מאוד הגיוני!), אז תעמדי על זה, ותצפי שהילדה לא תשתף פעולה, גם לא אם את מסבירה בדיוק למה. את יכולה להגיד שזה באמת מעצבן לא לקבל מה שרוצים, ואז לא להתרגש מכל ההצגות. כשאת "מתקפלת" גם הילדה מבולבלת, וגם את מרגישה ממורמרת כלפיה כי לא הצלחת לעמוד במה שהחלטת. כשאת מתחילה אתה דין ודברים את נסחבת בדיוק לתוך המערבולת הרגשית שהיא מכוונת אליה (כמובן לא במודע או מתוך כוונות רעות). אני חושבת שאם היא הייתה אומרת "אם אין אפרופו אני לא זזה מכאן" הייתי אומרת "מאוד רצית גם את האפרופו". מתיישבת במושב הנהג, שמה לי מוזיקה מרגיעה ולא עושה עוד שום דבר. אני מעריכה שדי מהר היא הייתה קמה וחוגרת כי היא לא קיבלה את האינטראקציה שהיא רצתה, ואז הייתי אומרת בחיוך גדול "כל הכבוד איך שהתגברת!!!" ונוסעת.

אבל הסבלנות פקעה אחרי 2 דקות. חשוב לציין שהייתי פקעת עצבים , כי לא ישנה טוב בלילות.  מה שכואב לי ,זה שהשפלתי אותה .  

תודה על החיזוק. אני מבינה היום , שבבתים רבים -מכות זה משהו שפשוט לא קיים . יש צעקות לפעמים , יש חיכוכים , אבל אפשר לגדל ילדים בריאים בנפשם ולא מפונקים בלי מכות. הלוואי בכל בית בישראל . 

העניין הוא לא לפחד מבכי

היום במיוחד במגזר חילוני כשילד בוכה אז ישר נכנסים לסרטים שהוא פגוע ויסבול ותאומה וסריטה

וכשמדובר בילד לא מוכר אז ישר חושדים שילד עובר איזה התעללות

אם החלטת לא לקנות אז פשוט אל תקני, ואם איימת לזרוק לפח אז תזרקי

העניין הוא לא להתרגש - כל הילדים בוכים ודורשים דברים, זה טבעי וזה בסדר

ברגע שתצליחי לא להתעצבן ולא לוותר כמה פעמים ברציפות יהיה יותר קל

אני קוראת וזה מחזק !

אנחנו מאוד מאוד עקביים בזה.. בדברים אחרים פחות אבל בממתקים מאוד. יש דברים שאנחנו לא מרשים (רק במקרים נדירים ובאישור שלנו). - לא על הכל יש דברים שאנחנו כן נותנים אבל במינון שלנו- חטיפים סוכריות וזאזא למיניהם אסור...)

אחד הילדים שלנו מאוד מאוד אוהב מתוק

היה קם בבוקר ורץ לארון לחפש מתוק חוזר מהגן והולך לארון וכו. והיינו עקביים איתו... 

סיפור נחמד- ביום הכרות בגן הגננת שאלה את הילדים: "אתם רוצים סוכריה?" והוא צעק בשיא ההתלהבות- "ל-א".. כולם צחקו.

ואני.. שאלתי אותו בשקט- אתה לא רוצה? אם אמא תרשה אתה רוצה? וכמובן שהוא רצה- רק הוא רגיל כבר שאנחנו לא אוכלים סוכריות.

עצה נוספת היא - הילדים כבר יודעים מה אנחנו לא מרשים- אם הם מקבלים משהו כזה בגן הם יודעים שהם  באים הביתה ומספרים שלא לקחו ויקבלו משהו במקום

ואם הם לקחו אך לא אכלו- יש לנו שקית בבית "לילדים חולים"- אנחנו אוספים את הממתקים הלא- רצויים בעינינו ופעם בכמה זמן מביאים אותם למחלקת ילדים. ומסבירים שילדים חולים הם עצובים וכאובים מאוד ולכן מותר להם גם דברים שלילדים בריאים לא כדאי.

ואין לי שליטה שיש להורים במצב נורמלי. 

על אשה אחת שהלכה עם הבת שלה לקניות בסופר, ואז הם עברו ליד המדפים של הממתקים..

הילדה התחילה לצרוח ולהשתולל שהיא רוצה ממתק! והאמא בתגובה- "לא נורא גילי, עוד מעט נגיע הביתה והכל יהיה בסדר"... אשה שעמדה לא רחוק משם שמעה את זה, והתפלאה איך האשה הזאת נשארת רגועה ..

הם המשיכו עם הקניות ושוב הילדה צורחת ונשכבת על הרצפה על כל דבר שהיא רוצה, והאמא "עוד מעט גילי, נגיע הביתה והכל יהיה בסדר..." וככה כמה פעמים..

עד שהם יצאו מהסופר.

האשה שראתה את זה כל כך התפעלה מאיך שהאמא הזאת התנהגה עם הבת שלה ולא התרגשה מהצעקות אז היא הלכה לאמא ההיא ואמרה לה:  "ראיתי איך שהתנהגת עם גילי, כל הכבוד לך.." 

האמא:" אני גילי...."

לא יודעת איך למצוא את הסיפור באינטרנט .. לקרוא את זה באמיתי זה יותר חזק.

בהצלחה!

ו...ילדים אוהבים גבולות! אוהבים מאד!! גם אם הם צורחים וצועקים ושובתים רעב על המדרכה!

אם תשאלי ילד שכבר גדול אם הוא אוהב את המורה הקשוחה שלא נותנת לנשום בשיעור או את זאת שמרשה הכל והכל בלאגן אצלה בשיעור- ברור שהוא יאהב את זאת הקשוחה.. אפילו שהיא קשוחה. כי לאורך זמן-הגבולות הם הכי טובים לנו וגם לילדים שלנו. בן אדם לא יכול לחיות בלי גבולות.. אי אפשר.

אם לך יהיו הגבולות ברורים- יהיה לך יותר קל ליישם אותם כי יהיה לך את החוזק הפנימי שלך בגבול הזה. 

ממש בהצלחה!! קל להגיד ולא תמיד קל לעשות!

 נראה לי שעלית על בעיה מספר 1 שלנו. הגבולות מטושטשים מאד בכל המובנים . משימה לשנה החדשה בעזרת השם . 

נשמע שהמצב הוא לא מצב רגיל ונורמאלי.
 

בשביל באמת להתמודד עם בעית הממתקים- חייב ששני בני הזוג יהיו בעניין לפחות. (ועדיף שגם שאר הסביבה)

אני בעד שתרפי בנושא הזה- יש לא מעט ילדים שגדלו על ממתקים ונשארו בסדר.
(ואני פריקית של נגד ממתקים ואוכל בריא וכו'- אבל פה זה נראה לי פשוט טו מאץ'..)

טיפים אחרים שכן יתאימו-

1- לחפש אוכל שהוא כן בריא והילדה אוהבת ולתת אותו, בלי להתיחס לכמה ממתקים היא כן קיבלה או לא קיבלה. (ירקות, פירות, לעבור לקמח מלא וכו'). להוסיף טוב בלי להלחם ברע..

2- יחס של 1 ל5 בפידבקים שלילים וחיוביים- כלומר,על כל אמירה\מעשה שלילי כלפי הילדה- את עושה 5 מעשים\אמירות חיוביים.

להגיד לה כל הזמן שאת אוהבת אותה, כמה היא חכמה\נבונה\חרוצה\יפה.

אני המצאתי עם בן ה3 שלי שיר- על כמה הוא ילד גדול וגיבור שאוהב לעזור. ואנחנו שרים אותו כל הזמן- זה מכניס לילד דימוי חיובי של "אני גיבור, עוזר המון"

תנסי אולי להמציא איתה שיר או דקלום על כל המעלות שיש בה. ואפילו לשיר איזה כשרבים- זה לפעמים פשוט מוציא את האויר מהריב..

3- "לבחור קרבות"- להחליט מראש על מה את רוצה להתעקש ועל מה לא. על מה שאת מוכנה להתעקש- לא לוותר. בשום מחיר.

על מה שלא- לותר מראש. אפילו לא לנסות. 

שנה טובה לכולנו . שמתי לב שהתגובות שלי הן היסטריות הרבה פעמים . אני אולי לא מכה , אבל צועקת , גוערת , מוכיחה , נבהלת . נראה לי שאת הדברים שציינת אני צריכה לכתוב ולתלות איפשהו . 

לדעתי זה קורה לכולם, מאד קשה לנו היציאה הזאת מהחרות האישית, אנחנו מצפים שהילדים יהיו מה שאנחנו רוצים.

דוגמא מאצלי: אצלנו בבית (של ילדותי) ממש לא מפונקים באוכל ואצל בעלי ממש כן מפונקים, הייתי בטוחה שהילדים שלי לא יהיו מפונקים, הם אמנם עדיין קטנים ודברים יכולים להשתנות אבל הבת שלי ממש מפונקת, יש ממש דברים מסויימים (ולא כ"כ בריאים) שהיא אוהבת. בהתחלה היה לי קשה אבל החלטתי שאני מרפה והיום היא ביקשה לטעום משהו שאי ממש לא אוהבת, אמנם היא לא רצתה אותו אבל היא טעמה!

ברגעים שקשה לי אני ממש משתדלת להיות רגועה ולא להכנס למקומות של סכסוך, למשל, אם אני מגיעה מיום עבודה קשה אני לא אגיד לילדים שלי "לא" על דברים שאני יודעת שהם יתמרדו בהם.

ואם אמרתי, ואם כעסתי, אני ממש משתדלת לחבק אותם ולהגיד שאני מצטערת, מבקשת סליחה ומזכירה להם כמה אני אוהבת אותם!

השפשוף הכי חשוב, המשחה היא תוספת נחמדה (גם אצלנו המבוגרים).

משחה שמכילה פלואוריד לא מומלצת עד שיודעים לירוק. רופאת שיניים הסבירה לי שהפלואוריד שבולעים מזיק לשיניים יותר משהצחצוח מועיל. אם בכל זאת משחה - לא יותר מגודל של גרגר אורז. ושוב - העיקר הצחצוח. והעיקר לצחצח בחיבור בין השיניים לחניכיים.

סתם ככה לצאת לשכירות באיזשהו מקום? את לומדת או עובדת?

אבל תחשבי עם עצמך אם לעשות את זה או לא..

איך זה יראה אם ככה תלכי מהבית. האם אמא שלך צריכה ממך את העזרה או שזה לא כ-זה נורא אם תלכי..

תתייעצי עם אמא שלך- הכי טוב! היא בוודאי תעזור לך להחליט את ההחלטה הנכונה וגם תשמע את המצוקות שלך.

לגבי הצד הזה, של הדיבור, להסתכל "מהצד", לרחם על זה שכך הוא מדבר.  זה יכול להוציא את נקודת הפגיעה. לא נמצאת במישור של כאילו יכול לפגוע בך. את כלל לא מתחילה להתייחס כשיש דיבור כזה, אלא פשוט מצטערת עבורו - ועוברת הלאה.

ואז, קל גם יותר לנסות להעביר נושא, בחיוך. הרי הוא לא יכול באמת להזיק לך. תנסי להעביר למשהו אחר, שבו הוא יכול לומר משהו מענין, להביע שיקול דעת.

ב. לגבי הדברים האחרים - תשתדלי לא להיות שם בזמנים כאלו. ובענין "לנקות" - תגידי לעצמך, אם היו משלמים לי כדי לנקות באיזה מקום, עבור שכר הגון, הייתי משתדלת להתגבר. אז פה, השכר רב מאד.. לעשות "טכנית", ולזוז.  אם את רגישה לזה, אז אל תקחי עלייך.

ובאמת, לפעמים, כשמתייחסים בלבביות ומתעלמים מכל מיני הערות, בהבנה שזה באמת לא את, יכולים לראו צדדים חביבים שמתגלים.

צריך לגייס כוחות נפש , ולהתייחס לדברי הפגיעה של סבא , כפי שאת מתייחסת למה שאומר ילד קטן . כשילד קטן מסביר לך שאת מטומטמת למשל , את לא נעלבת כפי שאת נעלבת מאדם מבוגר. כי באיזשהו מקום , את נותנת תוקף לדבריו של המבוגר : " אם הוא אומר שאני מטומטמת -כנראה יש משהו בדבריו..." אצל ילד , את יודעת שהוא מתוסכל ,ולא שולט ברגשות שלו , וגם לא במה שהוא אומר. זה לא הופך אותך למטומטמת. 

תעברי למוד שבו את מבינה שסבא הוא סוג של מבוגר-ילד ואז תשימי שריון נגד הקללות והדברים הקשים . בהצלחה. 

זו הרגשה מובנת.

אבל אם "מקלל" - כשאת לא עושה משהו "כאן ועכשיו" כי אי אפשר, אז ממש לתַרגל שזה לא "אלייך". הרי ברור שבאופן נורמלי אדם לא מקלל כך. זה קשה - אבל אם מצליחים, אז פשוט "לא שומעים". מבינים שבאותו זמן, זה משהו לא נורמלי. הרי הוא לא באמת חושב שאת "כך".. ואת וודאי לא.

את טובה מאד. זה נסיון. ושכרך רב.

אז תעשי גבולות

לא לענות לו לבקשות עד שיבקש יפה, להגיד לו מה מפריע ומה לא מפריע בתנאי שהוא יכול באמת לבצע את זה

מי שפוגע בגיל 90 היה פוגע גם בגיל 30

אלה שגדלו ברחוב או בתי יתומים רואים בהבלגה חולשה ורשות להמשיך ולפגוע

מצד אחד הוא רוצה שיחה, אהבה ומצד שני לא יודע לבקש כמו שצריך 

ובזה שמרשים לו להתנהג ככה כולם מפסידים

אולי גם תשומת לב חיובית יכולה לעזור

פה, לא מדובר על חינוך ילדים.

וזה לא באמת משנה אם היה פוגע גם בגיל 30.

כעת הוא היכן שהוא, אין אפשרות "לחנך" אותו - ויש חובה לכבדו ככל האפשר.

כמובן, מותר גם לנסות לא להיפגע...

מה שכתבת, יכולים להיות משפטים יפים לחינוך ילדים צעירים.

[אגב, ההכללה על "בתי יתומים", היא לא נכונה. זה אולי טוב למקומות מסִפרוּת מסויימת, אבל חלילה מלהכליל כך]

כי פשוט אי-אפשר לסבול את זה יום-יום במשך שנים

כמה פעמים אפשר לא להתייחס? ובעצם למה? לשכן בספסל בגינה הוא כן ידבר בכבוד אז למה לנכדה לא? כי היא צעירה ממנו? מה זה - כמו בלאטמא - אני בן 90 , מה תעשה לי? סבא שלי נהג לצעוק על דוור כי משעמם לו וכי בא לו

ורוב קיטורים ותלונות שלהם באות מאותה סיבה

פעם באוטובוס איזה זקנה קיללה את הנהג במשך חצי שעה בלי הפסקה

ופעם זקנה אחת במחנה יהודה נתנה לי מכה עם מקל כי רצתה לעבור ולא היה שם מקום לעבור

הם רוצים כבוד ואחר שואלים למה אין כבוד לקשישים ולמה זורקים אותם לבתי אבות ולא מבקרים

אז זאת התשובה כי אי-אפשר לספוג אותם ואסור להעיר להם

כאילו עובד בבית אבות יתייחס אליהם בכבוד על שכר מינימום ועבודה קשה?

לא צריך לחנך אף אחד אבל זה המצב שאי-אפשר היום לדבר עם זקנים יותר מ10 דקות רצוף כי הם משום מה חושבים שמותר להם הכל

אז יוצא שמי שאין לו עצבי ברזל לא יכול להתקרב לסבא שלו

את כל הבעיות של שלולית אפשר לסבול ולהסתדר אבל ברגע שקללות באות מבן אדם צלול שראש שלו עדיין בסדר אז למה?

אגב אם לא סולחים לו בלב שלם אז זה גם מתווסף לו לא לזכויות שזה כמובן לא ענייני אבל עדיין

הוא לא "ידבר בכבוד" לשכן בספסל הגינה..  הרי את עצמך מביאה דוגמאות כאלה.

את "מסבירה" למה ראוי שידבר כך וכך וכו'. בוודאי שראוי. אבל צריך להבחין במי ובמה מדובר.

מקרה כמו שהיא מביאה, של אדם שהורגל בצורה כזו, לצערנו, וכבר בגיל שלו, זה מקרה שמעשית כבר לא יעזור בו "חינוך" מהסוג שהצעת. בוודאי שאם אפשר לנסות להסביר שזה פוגע ושידבר אחרת, זה בסדר גמור לעשות כך. ראוי. אבל כאשר זה כבר לא עוזר - ואכן יש לצערנו שזה כבר לא עוזר - אז זה לא כמו ילד שאפשר להתחיל לחנך אותו ע"י לא להיענות וכו'. הוא כבר לא במצב של "לימוד מחדש". אז הברירה היא או לנסות באופן שאמרנו, או לשבור את הזקן ע"י התנהגות לעומתית.

ה"תשובה" שלך לשאלה למה אין כבוד, "כי אי אפשר לספוג ואסור להעיר", יכולה לכל היותר להות לימוד זכות על מי שמתקשה בכך - אך אינה הצדקה.

כמו שלהבדיל ילד שעדיין "מלכלך", לא ייענש על כך - גם אם אדן הגיע לשלב שלמרבית הצער מתנהל כך (וזה לא חייב להגיע), אז המצוה היא נהוג בו בכבוד ככל האפשר, להשתדל להתמקד בטוב.

זה לא "משום מה הם חושבים שמותר להם הכל".. אלו לא "סברות". זה הרגל גרוע שבשלב מסוים כבר קשה מאד לצאת ממנו. ובוודאי שזה לא כל "סבא".

את אומרת "שהראש שלו צלול". בענין הזה, הראש אינו "צלול" לפעמים. קשה מאד לשנות. כמובן, כנ"ל, ראוי נסות - אבל לא בשיטות שהצעת. החינוך הזה אינו מתאים לשלב הזה בחיים. צריך להכיר שזה כבר אחרת.

ולגבי ה"זכויות"... חוששני שהבעיה היא דווקא אצל מי שיתבע מאדם שאינו בשלב שיכול לשנות, צורת התנהלות ותיקון של מישהו צעיר בהרבה

את מתייחסת לקשישים באיזו צורה כוללנית של "ההם , המנוולים האלו". נראה לי שהתייחסות אנושית , זה להבין שמאחורי האדם הזה שמתנהג בצורה איומה ונוראית (מי כמוני יודעת) , אז מאחוריו שנים והתנסויות שהביאו אותו למקום הזה . אדם שמתנהג ככה הוא מן הסתם לא מאושר , ואין לו רצון גדול לנתינה . לפעמים הוא  בקושי שורד את השדים של עצמו. בכלל מנקודת מבט דתית , יש אלוהים , והוא נתן לך כאן מנוף להשתפר -כי הקשיש/ה באוטובוס או בגן , או שאת עובדת איתם הם הקורס הכי קשה באוניברסיטה של החיים . יש כל מיני קשישים , וזה חבל שאת מסתכלת עליהם כקבוצה אחידה . 

לי אישית קשה המחשבה של בית אבות .משהו לא נורמלי בכך ששמים אנשים בני אותה קבוצת גיל ביחד כל הזמן . זה סוג של התפוררות חברתית לדעתי. בחברה בריאה , קשישים , צעירים וילדים חיים ומתקשרים יחד. יום אחד גם אם קשה לראות את זה עכשיו , גם אנחנו נהיה קשישים , נודניקים , נרגנים ואולי דווקא שמחים , אוהבים ?

סבא אצלכם , וזה אומר , שאתם מנסים להתמודד עם הזקנה שלו אצלכם בבית . כשלעצמו זה דבר יפה 

בגיל השלישי יוצאים לפעמים הצדדים הכי קשים והכי מכוערים אצל האדם . אני יכולה לספר לך , שאני מכירה אישית קשישה אחת , שהסבירה לי כמה אני דפוקה וכמה אף אחד לא היה רוצה אותי  כי אני עקרת בית כשלונית ומבולגנת ובגלל זה לא התחתנתי, וכמה אין לי סיכוי בחיים... תוך כדי שאני מנקה את הבית שלה לפי השיטה האובססיבית שהיא המציאה לניקוי הבית -כי ככה חשוב לה. כמובן שזה לא היה נקי מספיק ועשיתי לשיטתה עבודה גרועה  . זו אמא שלי . 

זו מציאות מאד קשה שאני מכירה אותה מכלי ראשון . יש את הצד הפיזי , שגם הוא לא קל כפי שאת מתארת , ואת הצד הרגשי . עכשיו השאלה מה עושים עם זה . 

לפעמים אין עם מי לדבר , אבל אפשר בעדינות להתעלם , או לזרום עם המצב . לפעמים דווקא יש -וצריך ממקום אוהב להסביר לסבא , שההתנהגות שלו פשוט פוגעת. רצוי שמישהו שלא גר בבית יסביר לו את זה , כי לא תמיד אנשים כאלו קשובים למי שאיתם . יש מקום גם לטיפול משפחתי , והכי חשוב -צריך לספק לסבא שלך תעסוקה , תחושה מעצימה של עשייה כלשהי -ואז אולי הוא לא יפגע באחרים . 

ולפעמים אפשר יותר לצאת מהבית . הזקנה היא דבר קשה וגם הבדידות . לפעמים כשאיש קשיש שם לב , שאף אחד לא רוצה להיות בחברתו , הוא מסיק את המסקנות ומשתפר בעצמו . חזקי ואמצי . נדמה לי שזה פורום מתאים ביותר לשיחה הזו. 

בסביבות גיל 6-5-4, כשהילד יודע להיזהר, ומודע לעצמו פחות או יותר גם מתוך שינה.

נפילה זו בעיה קטנה, מעקה טוב פותר את הסיפור.  מה יקרה אם הילד ירצה לצאת מהמיטה לבד, ויקפוץ למטה?

לא מחשש מנפילה מהמיטה אלא הקימה אם אני צריכה שרותים בלילה, היו פעמים שכשהייתי ישנה במיטה למעלה הייתי קמה רטובה... כדאי לענ"ד גם את זה לקחת בחשבון

ראיתי שיש דגמים נמוכים. מיטה מדורגת. מדובר על גיל 3 , 2.

על זה אני שואלת ולא על הדגם הגבוה. 

בס"ד

ובדרך כלל יש להן מעקה...

פעם עוד פחדתי והייתי שמה מלא שמיכות רכות על הריצפה כל לילה,

למקרה שחלילה ילד יפול אבל ב"ה זה לא קרה מעולם (טפו טפו היות הוא בן 10)

בהצלחה!

הלכנו איתה לחנות ווידאנו שהיא עולה ויורדת בצורה בטוחה וטובה.

עדיין בעריסה ואני לא מתכוונת להעביר אותה בקרוב

או למיטת תינוק רגילה?

שנתיים וחדשיים

אני עכשיו חושבת להעביר אותו למיטת נוער או מעבר

ואם שאלת- נראה שנוח לו מאוד וישן לילה שלם בטוב ובנעימים

אבל זה תלוי בילד

שאחד מהם הוא שהבסיס נמוך יותר.

הוא לא יכול להתהפך וליפול..

עדיין מסוכן?

שאחד מהם הוא שהבסיס נמוך יותר.

הוא לא יכול להתהפך וליפול..

עדיין מסוכן?

שנה לשכן שם מתוקה אחת

ממש לא פשוט , מכל הבחינות . לדעתי את מחוייבת בראש ובראשונה למשפחה -אז ההתלבטות צריכה להיות: במקרה שאת עוזבת , האם זה פוגע במשפחה  במקרה שאת מתפוטרת , האם זה מאד יעציב אותך או יפגע בדימוי העצמי שלך ? זה דרך אגב עניין של החלטה . העולם מעוות היום . אישה צנועה נניח , שהיא עושה את הדבר הכי נעלה -אם בישראל , ומגדלת נשמות גבוהות , לא מקבלת הערכה או תגמול . אבל אישה שחושפת את גופה,פניה (דוגמנית , קריינית , שחקנית) , או אישה שמרוויחה הרבה כסף מקבלת כבוד ויקר . כולנו בתוך זה . זו המציאות היום . אני מוצאת את עצמי מעריכה נשים חזקות וידועות, כאשר הגיבורות האמיתיות הן לרוב אנונימיות. 

מצד שני , הילדים כרגע קטנים . לי אישית זה נשמע בלתי-אנושי שאת לא תהיי זמינה להם , אפילו אם זה רק לדבר איתך ולשמוע את קולך . אם ילד חולה , אין בכלל על מה לדבר . לכן אם אכן השיקול הכספי אינו צד -אז מה בעצם ההתלבטות?

אז נראה לי שהצד הכלכלי הוא בכל זאת חשוב . האם זה יכול לפגוע במשפחה ? בדברים החומריים שאת יכולה לתת לילדים שלך ?

ועוד נקודה , בדברים מסויימים המנהלת צודקת -אכן חשוב להגיע בזמן לעבודה . לא יודעת אם הייתי מסכימה להשאיר טלפון אצל המזכירה , אבל מצד שני -אם הטלפון אצלך אך ורק במקרה שצריכים אותך מהגן , ואת לא משתמשת בו לשום צורך אחר -אז לרוב לא תקבלי שום שיחה . בקיצור אני מתלבטת איתך . בשורה התחתונה , אם אין בעיה כספית יכול להיות שהייתי מחפשת מקום יותר נוח לאמא .

להגיע בזמן לעבודה- בכל מקום כמעט ידרשו,

לא להשתמש בפלאפון לעניינים אישיים (שלא בזמן הפסקה)- נשמע לי הגיוני. שיחות שקשורות לעבודה הייתי מתייעצת עם המנהלת מה לעשות כשלהשאיר אצל המזכירה לא אופציה בכלל. ואם זה האופציה היחידה אז פשוט לא תעני לשיחות האלה ומן הסתם המנהלת תפסיד מכך ותאשר לך.

ילד לא מרגיש טוב- האמא נשארת. אם זה כמה ימים אפשר שהבעל יקח איזה יום.. (היא לא יכולה להכריח אתכם שהבעל ישאר כל הימים)

לדעתי השיקול של הפיתוח המקצועי חשוב מאוד! זה נותן לך ניסיון גם לעצמך וגם לקורות חיים במקרה שתמצאי מקום אחר בעתיד..

בבית אבות אין ממש לאן להתפתח

דעתי האישית..

בהצלחה רבה במה שתבחרי!

גם מורה לא יכולה לענות מרבית היום לטלפון. להגיע ב8 בדיוק זה סביר ומקובל. עניין הילדים החולים אכן לא פשוט אך יש לזכור שבהרבה מקומות ידרשו שתתחלקי עם הבעל בהעדרות.  מה שכן- היחס בבית האבות באמת מכיל ומתחשב בצורה יוצאת דופן ואותם כדאי לשמור מכל משמר.

אני מכירה אנשים שבחרו במקצועות, שבהם הם לא ייאלצו להגיע ב8 לעבודה . מה שכן , את ו"אשתו של בעלי" צודקות. לא כל כך פשוט למצוא עבודה בימינו . זה לא מובן מאליו , ולכן שווה להתאמץ עבור פרנסה ועבודה . אבל לא על חשבון הילדים -לדעתי. 

גם אני אמורה להיות ב8:00 בעבודה, למרות שאני מגיעה ממש מרחוק,

גם אני לא מורשית לדבר בטלפון בזמן שיעורים,

יש ישיבות צוות בתדירות מאוד גבוהה,

ואנחנו מאוד משתדלות לצמצמם היעדרויות.

לא יכולה לעמוד בזה? זכותך.

אבל המנהלת לגמרי סבירה בדרישותיה.

מנסיוני. אם לא טוב בעבודה וזה יכול להיות מסיבות שונות. אם זה הלחץ של הבוקר שמקרין לכל הבית, אם האנשים איתם עובדים הם קשים ודורסניים וכו'... עדיף לעזוב.

יש לחפש עבודה קודם, כדי לא להשאר מחוץ למעגל.

אם זה מוסרי או לא לעזוב, תלוי לדעתי בדרך בה מתנהגים אליך בעבודה.  אם ההתנהגות היא לא הוגנת ודורסנית, אז בעיני אפשרי בהחלט לעזוב. אדם לא צריך להיות מושפל בידי אדם אחר או להרגיש רע בגללו .

השיקול של משרד החינוך קשור לדעתי הרבה מאוד בנושא הכספי ובנושא של נוחות העבודה.  כאן את צריכה להסתכל לטווח ארוך.  יש להסתכל שנים קדימה ולראות מה עדיף.  

האם אפשר לעזוב ולחזור למערכת  עוד כמה שנים? או שכל התנאים משתנים?

מישהי כבר אמרה יש  עבודות אחרות בגנים בהם תנאי העבודה נעימים יותר, וגם שם אפשר ללמוד.   

ואפשר גם לשנות את כיוון  העבודה במשך השנים כדי ליצור גיוון ולהשתלב באוכלוסיה אחרת בעתיד. (היום זקנים ועוד כמה שנים עבודה עם ילדים,   תלוי בתחום הענין והמשיכה שלך)

בקיצור הדברים האלה נזילים ולא צריך להסתכל על הכל כעל חתונה קתולית = לכל החיים.

בהצלחה

מהמקום שלי, (אני עוד לא נשואה...) אני חושבת שאולי יש בזה גם עניין של תקופות.

כלומר- עכשיו הילדים קטנים ולא כ"כ מאפשרים הרבה היעדרויות מהבית וכו', וזו תקופה מסויימת. יכול להיות שבתקופה הזאת כן עדיף לך ללכת על עבודה בבית אבות, שמאפשרת לך הרבה יותר להשקיע בילדייך הקטנים.

אבל, יש תקופה אחר כך- שהילדים קצת יותר גדולים- שהגיוני שאז תוכלי לעבוד בגן. (אגב- בשני המקרים אפשר לחפש מקום עבודה במשרד החינוך שהוא פחות דורש, אז אולי זה גם עניין). ממה שאני רואה נגיד על אמא שלי- היו לה תקופות עם הרבהילדים קטנים בבית, והיא באמת עבדה פחות, ועכשיו הילדים גדולים אז היא יכולה לעבוד יותר.

מקווה שעזרתי,, לפחות קצת

אבל לא תמיד ברגע האמת אנחנו מצליחים להגיב ב100% כמו שהיינו רוצים.

גם אמא היא בן אדם לא מושלם ויכולה לההתעצבן ולהגיב בכעס כי זה סיטואציה מרגיזה.

תוסיפי לזה שעוד מישהו שצופה בך (ועוד מעביר ביקורת... ) זה גם לא תורם לרוגע של הסיטואציה.

תאמת? גם אני הייתי מתרגזת.

לשאלה העקרונית - גיל שנה וחצי זה ממש קטנטן. הם לא באמת מבינים יותר מדי דיבורים ארוכים בגיל הזה.

מה שהם צריכים זה תגובה קצרה ועניינית. להגיד "לא עכשיו אי אפשר" או "לא מרביצים" וזהו. בלי לכעוס.

צריך גם לקחת בחשבון שזה לא גיל שמתכוונים ממש להרביץ. ככה הם מתקשרים כי לא יודעים לדבר כמו שצריך. אז לא צריך לקחת ללב אם הם מרביצים קצת.

מצד שני מותר שילד יבכה זה לא סוף העולם. למרות שזה מבאס לראות אותם ככה. ומן הסתם אחייניתך התאוששה מזה די מהר. 

כלומר הפעולה פשוטה, ולכן בעצם כל מייבש יעשה את העבודה בסה"כ.

לנו יש INDESIT ותיקה (13 שנה) מייבשת בסדר גמור.

בהצלחה בקניה בעז"ה.

כמו שהאנונימית כתבה מייבש זה באמת מכישר די טפשי, לדעתי תקנו את ההכי זול...

זה פחות חשוב איכות מאשר מוצרי חשמל אחרים.

אם אתם תשימו את המייבש בתוך הבית או יש סיכוי שתעברו בשנים הקרובות לבית שתשימו את המייבש בתוך הבית ולא יהיה אפשר להוציא את הצינור אוורור לחוץ, יש מייבשים שמותאמים לתוך הבית ומאווררים בתוך קופסא שצריך לרוקן אותה אחרי כל יבוש 

יש הרי דירוג בזה  A+ או משהו כזה. זו נקודה ששווה לבדוק.

ולפי המידע תבדקי מול החנות ו הסוכן, או שוב באינטרנט לגבי המוצר הספציפי שמעניין אותך.

היום, לרוב מוצרי החשמל יש דירוג אנרגטי גבוה (או נמוך? ) עד כמה שאני מבינה.

המייבשים עם המעבה הם הרבה יותר יקרים אז לא כדאי אם אפשר להשתמש במייבש רגיל.

ולפי מה שהבנתי (לא ניסיתי בעצמי) זה פחות מומלץ.

יש מיכל שצריך לרוקן ממנו את המים של העיבוי כל פעם. והבנתי שזה עדיין עושה קצת אדים אם זה חדר סגור.

אם יהיה לך חלון בחדר עדיף מייבש רגיל ולהוציא את הצינור מהחלון וזהו.

לנו יש של בוש והוא בסדר גמור.

ולא בטוחה שיש לזה שם, זה מייבש מיוחד לא מתקן שמוסיפים לכל מייבש רגיל,

תשאלי בחנות של המוצרי חשמל, תגידי שאת צריכה מייבש לתוך הבית,

לאחותי יש כזה מייבש, אנחנו קנינו רגיל ועכשיו עוברים דירה וזה קצת תקע אותנו..

בהצלחה