פורום הורות (עמוד 204)

זה שזה שלב שכבר ממש אפשר לנהל שיחה רצינית. עמוקה.

להציג לו את הצדדים שהצגת כאן: נכון שתמיד לימדתי אותך לא להיות במקום שלא נעים לך, ואני רואה שאתה מיישם את זה ומתרחק מהחברים כשהם חולקים עליך וזה לא נעים לך. אבל - תגיד לי אם טועה - נראה לי שגם כשאתה מתרחק מהם זה בעצם לא נעים לך? זה מצער אותך, נכון? אז מה עדיף לדעתך, ללכת או להישאר?

טוב, נתתי את זה כאן כנאום. מן הסתם הצגת הדברים הזאת תבוא במנות קטנות - בתלות בנכונות הילד להקשיב.

השלב העיקרי הוא כמובן שאת תקשיבי לו, ואחר כך תעזרי לו לחדד את רגשותיו.

נראה לי שבשורה התחתונה הבחירה היא שלו. גם בין המבוגרים יהיו כאלה שיבחרו לא להגיד את דעתם. זו בחירה לגיטימית - כל אחד יכול להכריע לעצמו איזה מחיר הוא מוכן לשלם ומה כבד מדי על הכתפיים שלו.

אבל זה נהדר שיש לו אמא אכפתית ורגישה הזאת. העזרה שלך בהעלאת השאלה הזאת לתודעה שלו, בתמיכה בו במה שיעלה בשיחה כזאת, בהושטת יד בניסוח האפשרויות השונות - שווה זהב בשבילו.

דברי איתו

אם הוא יגיד שהוא רוצה להציג את עמדתו אבל מפחד, או משהו בדומה - תוכלי להציע לו לשחק משחק תפקידים. ככה תהיה לו הזדמנות להתאמן באווירת הביטחון שאת מספקת לו.

תבחרו איזה נושא שטותי, תבחרי את צד אחד, הוא את הצד השני, וצאו לדרך

אני נזכרת בחיוך במשחקי תפקידים מהסוג הזה שאמא היתה עושה לנו.

מנסה את כוחי בהצעות. אם יתאימו - מה טוב. אם לא - בכל מקרה שלוחה לך אמפתיה וחיזוק.

ביחס לאמא:

את צודקת שאת נרתעת מלקיחת אחריות על בחירותיה, ואשרייך שאת מודעת לבעייתיות שבכך.

לעתים קורה מצב שרואים אדם מוחלש, והלב מתכווץ מצער, ומנסים בכל הכוח להוציא אותו משם; מה שעושים בכך, בלי כוונה רעה ובלי מודעות, הוא החלשה על גבי החלשה. המסר "אני יודע יותר ממך מה נכון בשבילך" הוא מקטין ומחליש ובשורה התחתונה מקבע אדם בעמדה של הקורבן, במקום לעזור לו להיחלץ ממנה.

נסי להאמין בכל לבך שלמרות היחס הקשה שאמך מקבלת - היא גדולה, היא חזקה, היא חכמה, היא יודעת לעשות את החשבון שלה היטב. ככל שתאמיני בכך יותר - תקריני זאת יותר החוצה, כלפיה, ושדר כזה הוא סם חיים בשבילה.

יש לך הרבה כוח והרבה איך להועיל לה.

אני ממליצה בחום על פעולה לא ישירה. אל תתמקדי בנושא ההתעללות שהיא חווה, ואל תחפשי בשבילה פתרונות. לעניות דעתי, השליחות שלך היא לתת לה הרגשת עוצמה, שהיא הבסיס לפתרונות ש*יצמחו ממנה*. את מכירה אותה הכי טוב. חשבי על מה שיחזק אותה, שיבסס את האמון שלה בעצמה, שיגרום לה להיות מודעת לכך שהיא בת מלך, ושנשמתה היא חלק א-לוה ממעל ולא ראויה לשום השפלה.

מה עושה לה את זה? מחמאות? שתשתפי אותה בהתלבטויות קטנות ותבקשי את עצתה? סדנה בנושא שמעניין אותה, שתיתני לה במתנה אם יש לך אפשרות כלכלית?

את תדעי מה התשובה הנכונה...

ביחס לאבא:

זה קשה כקריעת ים סוף, אבל אם תמצאי כוח בנפשך - נסי להעריך אותו על מה שאפשר. להתמקד בטוב, ולהיות עיוורת וחירשת לרע. רמזת שהוא דואג להוריו? מקיים מצוות כיבוד הורים? נסי להיות מודעת לאיזו נקודה טובה שתוכלי למצוא, ולהקרין גם אליו כבוד והערכה. על בסיס של כבוד והערכה אדם נדחף פחות להקטנת אחרים.

ביחס לעצמך:

הרשי לעצמך להיות עצבנית. הרשי לעצמך לבכות. זה לא סתם ואת לא מגזימה. את חווה דברים קשים מאוד.

זה שבעלך מודע זה נפלא. ב"ה שאין הסתרות ביניכם. זה הזמן להיתלות בו, להיעזר בו, למצוא בו נחמה. הוא הגבר, מן הסתם הוא יירתם בשמחה לתמוך בך. שתפי אותו.

שנה טובה. לגאולה שלמה מן המצר בע"ה. ישועת ה' כהרף עין...

אז תעזבי בינתיים. תתמקדי בסעיפים האחרים (אם מתאים לך, כמובן).

הייתי פעם במצב דומה אחרי אחת הלידות.

אחד הילדים היותר גדולים, ילד רגיש, ספג אלימות בבית הספר וממש שקע בדיכאון קליני. הוא לא אכל טוב, לא ישן טוב, וגם לא הלך לבית הספר. הוא גם היה מלא חרדות ולא הניח לי לעצום עין בבקרים כשהיינו שנינו לבד בבית, ואני לא יכולתי לנוח אחרי הלידה.

מלבד העובדה שהטיפול בו הצריך אנרגיות רבות, הצער שלי על מצב הנפשי שלו היה כל כך גדול עד שכמעט לא נשאר לי חלב בשביל התינוק. אני רגילה להניק שלוש שנים כל תינוק, והנה, בעיקר בגלל הצער והבכי הרב, נאלצתי להוסיף בקבוקים רבים של תמ"ל עד שכמעט הפסדתי את ההנקה.

עד שבעלי הטוב שראה בצערי אמר לי דברים חכמים שהצליחו לנחם אותי. 

הוא אמר שעם כל הצער, זו מנת חלקו (יש שיקראו לזה התיקון שלו) של הילד הזה מאת ה', ובסוף בסוף, ההתמודדות היא של הילד עצמו. הוא אמר שאני לא אוכל, וגם אין טעם שאקח את כל משא הצער על הכתפיים שלי משום שהזכות שנפלה בחלקי (בחלקנו - בעלי ואני) היא לתמוך בו, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים לרפואת הנפש שלו, ולא נוכל לעשות זאת על הצד הטוב ביותר אם נשקע בצער כבד כל כך.

איכשהו הדברים שלו גרמו לי לראות את המצב מנקודת מבט שונה. הצלחתי להתעודד, התגברתי על הצער והצלחתי לשקם את ההנקה בחסדי ה'.

מקווה שעזרתי במשהו .

אם הוא לא רוצה- לא צריך. אבל לפחות שהיא תשקם את עצמה ויהיה לה טוב.

בהצלחה, לא פשוט..

במיוחד אם רואים שזה ממילא חסר משמעות בשבילו.

תחשבי איך היית מגיבה לאותו מעשה שלילי אם לא היה לך בארסנל את "תבקש סליחה".

יש תגובה אפשרית?

אלא הוא מבין שהוא צריך לבקש סליחה, כי הערתי לו על משהו, או שמנעתי ממנו להתעסק במשהו אחר בעקבות כך..

אלא שאחרי כמה דקות הוא פשוט חוזר על אותו המעשה. ואנחנו בד"כ משחזרים מה קרה, ומסכמים איך להתנהג הלאה

והגיל- 4..

כתבתי לך על פי הנחה שלי, על פי סצנה שהייתה לי בראש, בלי לבדוק איתך אם זו אכן המציאות אצלכם. קבלי את סליחתי, ובהצלחה עם הילדון!

הילד לא מפנים את הכללים שאומרים לו הלכה למעשה.

הוא מבין מה את אומרת לו, הוא מבין שזה לא בסדר 

אבל לא משייך את הדברים האלה למעשים שהוא עושה.

באיזה גיל הוא?

כשילד קטן מבקש סליחה, הוא מתכווין כנראה לומר שאינו רוצה להרגיז - או שסתם מצטט את המנטרה - וממשיך במעשיו.

אז עדיף להסביר בשפה פשוטה למה המשהו הזה אינו טוב, מכאיב, לפי הרמה שאפשר לצפות מהגיל. ה"סליחה" - אם מדובר בפגיעה באח או משהו כזה - צריכה להיות תוצאה-ברצון של ההפנמה הזו. מציעים להגיד סליחה כדי לשמח את הנפגע.

ואם הוא ממשיך, כנראה שאכן הוא קטן מידי מכדי לקשר בין ההבנה הרגעית/סליחה, למה שאח"כ. סבלנות - גם זה יגיע..

[כעת ראיתי מה שהסברת על מה מדובר. אז אפשר לשמוח בכך שהוא אומר "סליחה" מעצמו אחרי הערה. רוצה לפייס אותך.. מבחינתו, אחרי שעשה את המעשה הטוב הזה, הוא כבר שוכח אחרי כמה רגעים בגלל מה זה בעצם נאמר.  אז מה שחשוב זה לא שהוא אמר סליחה, אלא זה פשוט ילד שחוזר על משהו שמעירים עליו. דבר מצוי, והצורה שאת פועלת היא טובה.  

וכשזה אחרי שמנעת ממנו משהו, הרי שילד בגיל זה, שאומר סליחה אחרי סנקציה, בוודאי שאין לכך משמעות מרובה... מבחינתו זה סוג של נוסחה שבעקבותיה אמא מסירה את הסנקציה..]

גם חינוך צריך להיות בעיתו ולא "כבד מידי"..

בנחת. אם הוא עושה משהו לא ראוי לפי גילו (שזה עצמו צריך שימת לב. הוא מאד קטן..), מעירים בנחת, בחביבות. לעפמים אפשר באופן טבעי, לקחת משהו כי "זה יישבר כך, אי אפשר. אמא אמרה כמה פעמים"..  אז הוא יגיד סליחה, ותחזירי, ואם שוב - אז לוקחים לקצת יותר, בנחת, ונותנים משהו חליפי.

ככלל, להרבות בחיוב ולמעט בשלילה.

ומצאתי שיש שונות אדירה. לפי הילד, המניע שלו, לפי הכוחות שלי באותו רגע, המצברוח, סוג המעשה...

בעצם כמו בין מבוגרים. איך אני מגיבה כשמבוגר עושה או אומר דבר שלא נעים לי? באלף דרכים, תלוי מי ומתי ואיך ולמה: אני יכולה ללכת משם, או להסביר למה זה פוגע בי, או להעלים עין, או לצעוק בקול גדול לעזרה, או להחליט שיותר אני לא אחזור לחנות שלו או...

מה דעתך? אולי את רוצה לפרט פה סיטואציה, משהו לדוגמה שהוא עושה, וננסה לחשוב ביחד על דרכי תגובה יעילות?

צריכה ללדת עוד כמה חודשים, הגדול יהיה בן שנה ושבע. 

צריך עגלת תאומים? או שאפשר להסתדר עם שתי עגלות נפרדות? 

כל הגנים קרובים ממש לבית (כ-5 דקות), והגדול הולך יפה. כבר מתחילת השנה הוא הולך לגן בלי העגלה- חלק מהדרך ברגל ומרימים אותו במדרגות... 

אין לנו רכב. 

נצטרך עגלה כפולה?

הפרש של שנה וחצי. הגדולה התחילה ללכת ממש יום לפני הלידה.

בהתחלה הייתי שמה אותה בטיולון ואת הקטן במנשא, אבל בהמשך הושבתי את שניהם יחד בעגלת התינוק הרגילה.

כשהגדול (הפרש של שנה) היה מתעייף, הושבתי אותו בקצה האמבטיה של הרך הנולד.

וקנינו טיולון מושקע לגדול כי היה נוח שהקטן ישן בעגלת האמבטיה בבית ואת הגדול בעלי הוביל לגן בטיולון.

אבל לא היינו זקוקים לעגלות למרחקים ארוכים. הכול בתוך ישוב קטן.

ד"ר חני יובֵל, מקבלת בירושלים (רח' הפלמ"ח, נראה לי).

לא דתייה, נעימה מאוד ומקצועית.

אבל לא ידוע לי שמקבלת באופן פרטי. היא חברה שלי

אני מוכנה לשאול ,אם תכתבי לי בפרטי. היא גרה בירושלים . 

תכתבי שוב בבקשה . אני לא כל כך יודעת להשתמש פה במסרים . 

הם מעסיקים בדרך כלל אנשים מקצועיים מאד ואחראים.

פסיכיאטרים פרטיים זה עסק יקר מאד.

בהצלחה. שה' יהיה בעזרכם.

רוב התינוקות לא זוחלים "נכון"

(גם הבן שלי זחל בדיוק כמו שאת מתארת..)

אחרי זה הם עוברים לזחילה על 6 וזה מסתדר..

אין מה לדאוג..

עריכה: עכשיו ראיתי שאת חוששת שהוא לא יצליח לזחול על שש.. אז אני רק מרגיעה שהבן שלי זחל ממש כמו שאת מתארת והיום הוא זוחל על שש בצורה ממש טובה.. אין מה לדאוג! זחילה היא טבעית להם

יכול להיות שיש לו איזו שהיא חולשה בשרירים. כדאי לשאול פיזיותרפיסטית

כי ממה שתיארת בכלל לא בטוח.

אני לא יודעת אם לפנות למשטרה, אבל זו באמת הטרדה.

אם יש לך נגישות לעורך דין או שוטר (חברים/משפחה) אולי תתייעץ.

באופן רגיל, זה שמישהו ליטף ילדה בת שנתיים וחצי.. לא היה אמור לגרום ל"סמיילי של "פנים נדהמות"... זה די נורמלי.

גם לצלם, דומני שאין כל חוק שאוסר, אלא אם יש התנגדות מפורשת, או לפרסם. והיום, אע"פ שזה לא תקין במיוחד, אנשים מצלמים פחות  או יותר כל דבר שהם רואים..  אם כי אכן, שרואים הורה על-יד ולא שואלים רשות לצלם, זה באמת לכל-הפחות חסר-טאקט לגמרי..

הבעיה, שבגלל שבזמננו מפרסמים בהבלטה על מקרים לא נורמליים (על אף שרוב הבריות אינם כך), אז לפעמים הורים חוששים, אולי זה כך... (זה עצמו חלק מהנזק - שאמנם מצד אחד באמת לפעמים בגלל התודעה, מצילים ילדים מדברים רעים; אבל לאידך - "חושדים" לא פעם בדברים שיכולים להיות סתם-חביבים.. לא מדבר כעת על המקרה הספציפי).

לכן, לכאורה האופן להכריע הוא "טביעת עין". האם האדם נראה סתם מישהו שחשב שהוא "מציל את העולם" ביחס חיובי לילדה שאבא שלה לא מבין שהיא בוכה... או שנראה משהו חשוד.

הרי הערך העיקרי בתלונה הוא לגבי "להבא", שלא יזיק לאחרים. ולגבי זה, תלוי מי האדם.

שלגבי ההורה, זה שיקול שלו אם לתת לילד לבכות או לא במקרה כזה... וברור שאף אחד לא אמור שם להציל את העולם... לכן זה נכתב במרכאות, בתור הנחה של אפשרות שזו ה"סברה" (אכן, אווילית, במקרה הטוב) שלו.  אבל לא זה הנושא.

ואישה חזקה (למרות מה שנראה לך)

ושהילדים ובעלך זכו.

כל הכבוד שאת מטפלת בעצמך, זה מדהים!!

הבא להיטהר מסייעים בידו!

ואל תיפחדי כל כך.

באמת שאת מלכה!

אמנם כתבת ל"אימהות", אבל אני מניח שזה לא בדווקא.

א. אל תחששי כלל שזו אשליה שאת יכולה להיות אמא טובה וכו'; אלו ממש שטויות! יצר הרע נטו. זה דבר קלאסי, שאדם לא מצליח לרגע במשהו שמנסה - אז בא "קול" כזה... ממש הבל הבלים. לגמרי.

ב. אשרייך שעלית מכח האימהות שלך. מה זה מראה? שהנתינה והחסד והאחריות האלה, אכן בונים אותך. זו תכונה שכבר נוכחְת שקיימת, והיא קיימת. וזה אכן בונה את האדם. וגם כשילד קצת "מראה עצמאות", עדיין הוא אותו ילד. היחס הזה ימשיך ויבנה אותו.

ג. קורה לכל אחד שלפעמים הילדים קצת "משגעים" אותו. אלא מה? שאצלך זה מעורר חשש שמא את בעצם "מעתיקה" תגובות מהבית. אז לא. החשש הזה עצמו, הוא גורם את עצמו...  אל תפחדי. כח הבחירה הוא גדול מאד - הבחירה שלך היא טובה, את לא תהיי כמו שאת לא רוצה להיות.

ויש עוד משהו, שבגלל הרגישות שהיתה לך בעבר, אז דברים כאלה, גורמים אצלך לפעמים להרגשה קצת יותר חריפה מהרגיל. כמה שתתרחקי מהתקופה של ההרגשה המדוכדכת שהיתה לך, כך תייצבי יותר על החוסן של הטוב.

לכן, בינתיים, אין כל רע בכך שהבעל "לוקח פיקוד" ברגעים כאלו. אין צורך להסתכל על כך כ"גלגל הצלה" שלילי. תסכמו ביניכם, בנחת, שאת משתדלת כמיטב יכולתך, ושאם את מרגישה שזה כבר יותר-מידי, הוא תופס פיקוד לזמן מה, את הולכת קצת לנוח, לשמוע מוזיקה, לשתות משהו, לקרוא, להגיד פרק תהילים - וחוזרת מחוייכת ורגועה אל השובב הקטן.

זה בסדר גמור - ועדיף - שבמקום להתמודד חזיתית ברגע קשה, כשיש אופציה אחרת, הולכים רגע הצידה. קחי כלגיטימי נקודות-זמן כאלו, וזה יעבור מהר וטוב.

הרי זה כמו אדם שמניח רגע משא על הרצפה, כדי לסדר אותו עליו יותר טוב. בלשון חז"ל זה  נקרא "לנוח על מנת לכַתף", ונחשב כחלק מההליכה...

ד. שאמא "צועקת", זה לא נעים - אבל לא סוף העולם (פעם שמעתי איזה הורה שסיפר זכרונות.. אמר שהבת שלו כשהיתה קטנה שאלה חידה: מה זה שר בבקר וצועק בערב?.. אמא..). כדאי למעֵט, אבל אל תשפטי את עצמך בחומרה אם קרה. טוב שיש לך דרישות מעצמך, כדי לא להיסחף - אבל כל זמן שלא הגזמת ממש, אל תקחי קשה. בעז"ה לא תגזימי.

ה. על "הרגשות", קשה לפעמים להשתלט בשעתן.  מה שכדאי לעשות אולי, זה שכאשר הבן בגן, אחרי שנתת זמן נעים לעצמך - לדמיין אותו, ולתפוס שהוא בעצם באמת ילד קטן. גם מה שהוא "מרביץ", זה לא "אדם שמרביץ", זה ילד קטן. תסתכלי על זה כאילו "מלמעלה", מהצד. תחייכי מהילדון שלא יודע עדיין לבטא את עצמו כ"כ. זה יגרום לך לחוש כלפיו אהבה, וכשיבוא, תבטאי את זה.

אפשר גם לומר, סליחה חמוד. הבוקר אמא קצת כעסה. אבל אתה באמת ילד טוב - ולתת חיבוק.

ו. אל תעשי ענין ממשברים של רגע. קורה לכל אחד/ת. אצלך מקבל קצת תוספת של משמעות וחשש.

יעבור - תראי שאת ממשיכה להיות לא פחות טובה. אפשר גם להשקיע קצת מחשבה מראש באיך ראוי להתייחס כשמתנהג בכל מיני צורותת. לפעמים כשלוקחים כ"פרוייקט חינוכי" קל יותר להתנתק מהתרגזות על כך.

ז. תודי לבעלך על "רגעי ההתאוששות" שהוא נותן לך. כך הדבר הזה יתרום גם למה שביניכם..

חיזקי ואימצי. הצלחה רבה.

אחרי שהוא ישן ואת רגועה, תלכי להסתכל עליו ואולי גם ללטף אותו קצת.

פתאום את רואה כמה שהם מלאכים טהורים וזכים.

אולי תחזור בך האהבה אליו.

אני בטוחה שאת אוהבת אותו רק מרגישה מה שאמרת מרוב תסכול על האנרגיות שצריך להוציא איתם ועל הדילמות שהם מציבים בפנינו באופן כ"כ לא צפוי.

אבל כן כותבת , את צריכה עזרה . עזרה יכולה להיות נשים , אמהות , חברות , שלוקחות את הילד , כך שאת מפנה זמן לעצמך . וסתם נשים , שאפשר קצת לשתף במה שעובר עלייך . האנשים שהכי עזרו לי בחיים לא היו אנשי מקצוע , אלא חברות טובות .  עזבי רגע את האמהות imahoot  . מה יכול לשמח אותך ? מסעדה ? פיקניק בחורש עם הבעל ? תני את זה לעצמך בלי רגשות אשם . אל תגדירי את עצמך , אמא טובה , אמא גרועה, אמא נהדרת . פשוט אל .

בילוי עם הבעל  או אפילו לבד ,עולה כסף והמצב קשה ? אני קוראת לזה הוצאה מוכרת . תלווי כסף עבור בייביסיטר טובה כדי לאפשר לעצמך לשמוח קודם כל עם עצמך . אם לשמוח , זו מילה גבוהה מדיי ,אז בואי נקרא לזה לחזור למרכז שלך .

לא למדתי לימודי ימימה , אבל שמעתי על זה דברים טובים . כדאי לנסות . 

הילד אלים...את האמא , את תקבעי , את יכולה . הוא ילדון קטן - כן הם יכולים להוציא אותנו מהכלים , אבל אנחנו יודעות לנשום עמוק , וגם אם נפלנו -לתפוס את עצמנו . 

אה ..ועוד משהו . את יודעת הקב"ה הוא של כולם .פטנט רשום על שמו , שמהמקומות הנמוכים קוראים לו , והוא שם . אז תערבי אותו . הוא עוזר במקומות הכי חשוכים . לא תמיד הוא מגשים משאלות , כי הוא לא פיה טובה , אבל מנסיוני הדל כשקוראים אליו מהמצוקות הכי קשות -אז הוא איתך . זה עוזר לפעמים  . 

חזקי ואמצי . בהצלחה רבה . מתוך מה שכתבת אני מאמינה , שאת כבר אמא טובה . 

אני מאד מבינה את מה שאת אומרת ואת החשש שלך להתחיל להיות אמא 'לא טובה', 

בגלל מה שעברת את בצדק חוששת.

וכל הכבוד לך ש 3 שנים היית כפי שרצית להיות,זה בכלל לא מובן מאליו.

מהדברים שכתבת מובן שאת  אדם נעלה עם רצונות טובים.

אך בגלל שגדלת צורה מסויימת,אז כן, דפוס ההתנהגות הזה שהיה לאמך יכול פתאום בשעת עצבים/לחץ/חוסר אונים לבוא לידי ביטוי אצלך ללא שליטה. ולכן כדאי לך אם את רוצה להימנע מזה לשמוע שיעורים שמאד מדברים אלייך בנושא חינוך ילדים,לאו דווקא כדי לחדש לך בנושא, אלא יותר כדי להיות עם היד על הדופק. להיות במודעות על הנושא הזה, ואז כשמגיעה סיטואציה שעלולה למשוך אותך להתעצבן ולצעוק עליו, מיד עולה התמונה מהשיעור וכל מה שנאמר  שם  וזה מיישר אותך, מאפס אותך,ואת נזכרת מה צריך לעשות ואיך להגיב.

אמשיך מחר בע"ה

בוקר טוב,

היה לי יום מאד לא קל אתמול. יום שהתחיל בחרדה גדולה, בלבול וחוסר אונים, התקדם לעבר מסע של חיפושים לעזרה והסתיים בהרגשה חזקה של צמיחה ושל ''היום הזה ייזכר כאבן דרך חדשה בחיים שלי''. הבנתי והפנמתי כל מיני דברים. מעבר לפורום היקר ולאנשים היקרים שנמאים בו, פניתי לעזרה דרך כמה וכמה אפיקים וכל אחד ואחד תרם את חלקו, הבהיר לי דברים אחרים והרגיע אותי. אני לא אומרת כמובן שמכאן ואילך הדרך תהיה קלה תמיד וללא מכשולים אבל אני ממש מרגישה שביחד (אתם, האנשים האחרים שפניתי אליהם ואנוכי) הצלחנו לעשות קברת דרך משמעותית מאד בנושא ניטרול החרדות שלי. אחת התובנות (היו כמה וכמה) שהגעתי אליה אתמול היא שב''ה לא חצתי שום קו אדום מבחינת המעשים שלי. נכון מה שעשיתי לא היה רצוי בכלל אבל בסך הכל זה נשאר לגמרי במסגרת של הורות נורמטיבית. אני עדיין שואפת להשתפר עוד ועוד אבל היה לי מאד מרגיע להבין שזה שאיבדתי את שלוותי לא מבשר על שום הורות נוראית שעומדת להחליף את מה שהיה עד עכשיו. 

תודה רבה מקרב לב שלקחתם את הזמן לענות, לעודד, לפרגן ולהרגיע. תודה בעיקר לדן, לדניאל 55, ולאמאשוני. אתם קלטתם טוב מאד איזה סוג של עזרה חיפשתי והענקתם לי אותה. אני מתכוונת להעתיק את ההודעה שלי ואת התשובות שלכם ולשים את זה בתיקייה מיוחדת במחשב (או להדפיס אותן, נראה...), שאוכל לפתוח שוב בעתיד בעת צורך, על מנת להזכר במה שלמדתי אתמול. 

שוב תודה ושבת שלום

והמון הצלחה לכולנו...

תובנות מצויינות.

אכן, לא חצית "קו אדום", עם כל ה"בלאגן" שהלך לך לרגע בראש (לפעמים בלאגן כזה מהווה תחליף-לשניה לצורך לפרוק. "זועמים" לרגע בִפנים, בצורה שיודעים שחלילה לא תהיה מעשית בשום אופן..). ואדרבה, את יכולה לקחת מזה עידוד כלשהו, "הפוך על הפוך"... אפילו כשהרגשתי לרגע כך, לא ירדתי מהכביש לשוליים... זה מראה על חוסן שכבר צברת בך, והתייצב.

וטוב מאד שתפסת שיש כאן "אבן דרך". מעבר לעוד דברים - עצם התפיסה שהייתי בהרגשה כזו, והנה יצאתי ממנה, ומחוזקת - זה דבר חשוב מאד. כאשר אדם מתרגל "לנצל" הזדמנויות כאלו, אז הבהלה שלו שמא יקרה מי יודע מה, פוחתת. וממילא, גם התתנהלות שלו במצב לא הכי רצוי, מתונה יותר.

הצלחה רבה. יישר כח.

אבל זה לא יצא מאוחר מידי?

יש למישהו גם רעיון למתנה?

מה אישה בת 38 צריכה? אני לא יודעת למה אנשים בגילאים כאלה מצפים? שלא יצא לא קשור... 

מה אתם הייתם רוצים לקבל מתנה מילדיכם? תנו לי בבקשה רעיון

תעשי במוצאי הצום, זה לא יוצא מאוחר מידי (בערך 7.10).

את יכולה להכין כיבוד - לא מי יודע מה - אולי להכין בצום עוגה בתירוץ כלשהו, ולשים "כתובת" ממש לפני האירוע. העיקר לערוך יפה לכבודה.

אולי תכינו פתקים, את והאחרים, ולקראת המסיסה, שימו לה על הצלחת. הכי משמח זה התשומת לב האישית והתודה/האהבה של הילדים.

לגבי מתנות - מן הסתם יש פה כמה נשים שתוכלנה לתת לך רעיון.

בהצלחה. בת טובה..

על העזרה, אני נעזרת בכל עצה- הכי קטנה.

אני זוכרת שבתור ילדה היינו ממש מתלבטים מה לקנות לאמא שלי ליום הולדת, 

והדבר שהיא תמיד ביקשה ממנו להכין לה מן מחברת תווים..לשעת הצורך 

אני הסביר, לכתוב על פתק כל מני דברים שאמא צריכה...

כל ילד רשום דברים על פתק שהוא מוכן לעזור לאמא ..למשל לשמור על הילדים הקטנים , לסדר את הבית, לשטוף כלים, 

ואז כשאמא צריכה משהוא היא משתמשת בתווים האלה..

חוץ מזה אולי תכינו שלט ועם ברכות תשימו בלונים ותקשטו קצת את הבית..

נראה לי מתנה פחות חשובה לאמא אלא יחס והשקעה..

כל הכבוד חמודה 

וגם אני חושבת שאת יכולה להתייעץ עם אבא אני בטוחה שהוא ישתף פעולה ויעזור לך 

מחברת תווים . על משקל תווי קניה , תווי עשיה ?

לדעתי מה שמשמח זה הברכות והאיחולים.

אולי משהו סימלי כמו זר פרחים או שוקולד טעים - זה יפה ומשמח.

דברים כמו שרשרת או חפצים אחרים הייתי מעדיפה לקנות ולבחור לעצמי ולא שאת "תבזבזי" כסף על זה.

באמת הייתי שמחה על תשומת הלב, על עוגה שהכינו במיוחד בשבילי על מכתבים וכדו'

חיבוק , נשיקה . ההרגשה שחשבו עלייך . זו המתנה הכי גדולה , ולראות אתכם מאושרים, בריאים  . סליחה אם זה שמאלץ , אבל זה ככה. ברכה כתובה ליום ההולדת יכול להיות מאד מרגש ומשמח. 

אם בכל זאת בא לך לקנות משהו , אז זה תלוי מה אמא אוהבת . פרחים ? עציצים ? בגדים ? כלים ? קופסאות נחמדות? את בטח שמת לב מה היא אוהבת....

היום עשיתי לאמא שלי את היום הולדת, היה מושקע ויפה. קנינו לה שעון שהיא בחרה באתר של סוואטש, העיקר שהיא שמחה מאד... תודה לכל מי שעזר ונתן עצות.

                                                     !!!תודה!!!

בכל גיל אפשר לעשות את זה- שרשראות לסוכה, ציורים, שלטים, ועוד ועוד... יש הרבה רעיונות באינטרנט.

למה לא ימשיך? בעזרת ה' כן. אני חושבת שיש בזה גם איתות בשבילך, באיזה דרך להתיחס: חיוביות, נתינת אחריות, ולמלא את עולמם במשימות חיוביות (=מצוות), בייחוד דברים מעשיים ששואבים מאתגרים ומעניינים, כמו לבנות עם אבא סוכה. 

שיעור בחינוך.. 

כמה שלשם-שמיים ואמיתיות, עובד יותר מכל מיני "שיטות"....

שכחתי לציין, שהיא עומדת על זה שנלביש לה טיטול, בערב.

ואם אנו עושים זאת - הוא מתמלא כעבור זמן.

אני לא רוצה להיכנע לרצון הזה.

נראה לי שהיא מסוגלת להתפנות.

אבל אולי היא לא מסוגלת וצריכה זמן? למה היא מסרבת לגשת לצורך גדול לשירותים? בלי זה היא מתפקדת בעצמאות ראויה לשבח בשירותים. הכל לבד. בלי מעורבות.

ב. הכל בנחת, באהבה. אין כל ענין לעוות פני מהריח.

לפעול באופן טבעי, בלי לעשות מזה ענין.

ממילא תוך זמן לא רב גם היא לא תיהנה מזה.

במקביל, להרבות ביחס חם ונעים, אוירה טובה - ללא כל קשר לנושא, ולא דווקא סביבו.

וגם לברר - ליתר ביטחון - אם לא היה משהו בגן. לשוחח איתה על הגן בנחת, לשמוע מה קורה. לראות שהכל בסדר.

ואז, ממש התאמצה. והיתה שמחה. הכל היה פשוט.

היא 3 וחצי.

זה התחיל הרבה לפני הגן.

למה לברר מה היה בגן. מה יכול להשפיע לכיוון הזה?

הכל באהבה. גם הכעס...סה"כ היא רואה את אי הנעימות.

בשירותים הכל נופל ונשטף. לא מתלכלכים ומייד מתנקים- זה לא שורף לה. ואמא שמחה ולא נגעלת.

יותר כיף ויותר בוגר ללכת לשירותים.

וכבר כתבתי בהתחלה, שהיא כבר מזמן גמולה. ורק גדולים היתה הבעיה.

כמה שיותר בנחת, יעבור יותר בקלות. ילדה קטנה.

ופרס אחרי שבוע - זה קצת יותר מידי לחכות בגיל הזה.

אפשר לומר: שני ימים..

וגם להוסיף - שהפרס זה נחמד, אבל הפרס הגדול יהיה שהיא כבר תתרגל רק בשירותים, וכך יהיה יותר לה יותר נעים וגם יותר מתאים.

אבל לא לעשות משהו "טראומתי" כשלא מצליח.

לפי דעתי ממש לא לעשות מזה עניין! להחליף ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. כשהיו מצבים שראיתי שהיא עשתה בכוונה הייתי אומרת לה משהו כמו: זה ממש עצוב לאמא שעשית ולא הלכת לשירותים.

אבל לא בכעס.

לגבי הטיטול, זה חדש שהיא רוצה? כשהבת שלי מבקשת לפעמים אז אני קצת צוחקת ואומרת לה: אבל את גדולה!! מה, את רוצה טיטול??

לגבי הסיבות שרשמת מאד יכול להיות שזה קשור להשפעה מהסביבה ולכן כדאי לא לעשות מזה עניין...

זו דעתי..

בהצלחה

זה תלוי גם מתי התחלתם גמילה

אם זה לא מזמן אז לחכות ולהזכיר שעושים בשירותים

ולפעמים אפשר לתת פרס, שנה שעברה בת שלי פספסה בלילות אז הבטחתי לה שאם היא לא תפספס חודש אני אקנה לה חצאית. זה לא ממש חינוכי אבל היא הפסיקה לפספס

תלוי עד כמה ילד בשל לזה כי אם הוא לא בשל או בתחילת תהליך אז פרסים לא עוזרים וצריך רק לחכות בסבלנות ולשחרר

גמלה את עצמה.

היא טיפוס עצמאי בשטח שעושה הכל לבד ומתוך בגרות ...

יש לנו ישבנון עם מדרגה. היא לבד מסדרת את מושב האסלה אם מורם. לבד מסדרת את הישבנון והבגדים ומנגבת ומורידה מים. כל זה כמעט בלי שלימדתי אותה. הכל ברצונה ובעצמה. לא זוכרת שהיה שלב של סיר. הישבנון הוא של 3 שלבים-כסא עם סיר, מדרגות ובסוף רק מושב. נראה  לי שדי מהר עברנו לשירותים והיא מסתדרת יפה גם בלי שום ישבנון.

מתי נגמלה? תהליך של שנה?

כי פתאום קמה יבשה בבוקר ובהתחלה שמתי לה טיטול כי חששתי שתפספס אצלינו במיטה. גם כשישנו בבתים של אחרים. גם ביציאות ארוכות מהבית.

אבל כבר לא.

כן נתתי לה פרס יומי, אחרי שדיברנו על הפיספוסים של הגדולים. היא מאד שמחה. היתה מאושרת ופיספסה.

קניתי טיטולי תחתוני גמילה. אמרתי לה שכשהחבילה תיגמר- אנחנו לא קונים יותר (חבילה קטנה מאד ביחס לחבילות טיטולים). זה יהיה סימן שהיא כבר גדולה. ואנחנו שמים רק לביטחון ויודעים שהיא מסוגלת וגדולה ועוד מעט הולכת לגן של גדולים . ואז היא לקחה לבד. כל פעם במקום ללכת לשירותים- מילאה טיטול גמילה בגדולים...

אבל כמו שאמרתי - אתמול עשתה מיזמתה בשירותים והלכה בעוד מועד...(כי כבר אספתי מהרצפה גם ולא רק מהבגדים, בשבועות האחרונים.)

לא תיגמלתי בפרס, אלא ביחס, בכבוד וסיפרתי לאבא כחדשות מרעישות...

אבל

היא כבר השתמשה בזה כמניפולציה- 

היא תסכים להתרחץ רק אם לא נחפוף לה את הראש - כי עשתה בשרותים...

לגבי קניית מתנה - היא חולמת על משהו גדול ויקר, שמוצדק לתת ביום הולדת - שסבאסבתא יקנו...- אניחוששת שזה יהווה קרקע לתובענות אצלה. ושמחה בפרס, ללא עמידה בתנאים. ושזה די מובן לה מאליו שהיא מקבלת כל הזמן מתנות ושקונים לה כל הזמן בלי התניה. היא בכורה- אז הכל חדש והכל מתנות מכולם. (גם בגדים יד עשירית - זה מתנה וזה חדש לה). ככה, אני חושבת שיש בזה המרצה ולא שופטת אם זה חינוכי או לא. בגלל זה בשבוע הראשון, אחרי השיחה, נתתי לה כל יום פרס קטן עם קיטי- עיפרון, מחק, מחדד, מחברת לציור, סרגל לעשות קוים ישרים. הכל עם קיטי וזה ממש הפתיע אותה ושימח אותה מאד. 

בשבילה זה פרס כי לא כל יום מקבלים שוקולד

זה נשמע כמו תגובה על משהו שהיא עוברת . צריך לברר מה זה . בינתים כמו שאמרו אחרים , להחליף בלי עניין . זה מזכיר לי שבגן אחד הכרתי ילדון בן 4 או אפילו 5 , שהיו לו אחים תאומים בני שנתיים . הוא היה טיפוס של מנהיג , מפותח מכל בחינה שהיא , חכם ,ומשום מה עדיין עם חיתול , ועדיין החליפו לו את מספר 2. 

מה עם קצת לשחרר? למשל מוצץ . אני מבטיחה לך שבתקופת השירות הלאומי/צבא היא לא תיקח מוצץ . למה רק כשהולכים לישון? אולי יש לה עדיין צורך כמו תינוקות לחוש דרך הפה ? אולי לוותר על החוק הזה? 

נצל"ש :הילדה שלי בת 4 ושמתי לב , שיש לה עדיין צורך למצוץ , לחוש דברים בפה. זה זעזע אותי , למשל כשהיא "טעמה" כמו תינוק את המעקה  בתחנת הרכבת למשל , וצעקתי וצרחתי ואז הבנתי , שהפחדתי אותה . אפשר להגיד , להדריך , אבל תגובה היסטרית לפעמים סתם פוגעת . 

ובחזרה אלייך-אולי קצת לשחרר? נשמע שקשה לה . גבולות זה דבר מצויין , אבל גם לגבולות צריך גבולות. 

וגילוי נאות מביך מאד : אם אני לא טועה היה לי מוצץ כמעט עד גיל חמש . 

אצלי להפך - ברגע שגמלתי ממוצץ עבר לאצבע.

יש אלף תרחישים אפשריים.

אבל היום מגלה שלפעמים עדיף יותר ברכות. לבדוק מה באמת עקרוני, ולהישאר רק עם זה. נגיד, מאוד יכול להיות שילדה בת שלש תרצה צבע קערה מסוים ואז תשנה את דעתה. אפשר אולי לשאול את האח אם הוא מוכן לוותר. בטוח לא צריך להתרגש, ככה הרבה ילדים מגיבים כשהם לא מקבלים משהו שהם רוצים. 

בתוך התקף הזעם, אני חושבת שכן הייתי לוקחת לחדר, ואם היא מעיפה דברים בתוך החדר - זה הדברים שלה. אחר כך כשהיא מבואסת שהכל מבולגן וזרוק אפשר לשקף לה שזה באמת לא נעים להיות בחדר כזה, ולהציע עזרה להרים. 

אין מה לכעוס או לזלזל בהתנהגות שלה - היא ילדה בת שלש! (וזה הגיל הכי הכי קשה....). תחשבי כאילו שהיא בת שנתיים. אני זוכרת גם את עצמי בקטע הזה - כשהילדים שלי היו בני שנתיים לא ציפיתי לשליטה בהתנהגות, ופתאום כשהם נהיו בני שלש הרגשתי שהם אמורים להיות "גדולים", אבל הם לא. הם ממש ממש קטנים. ירד לי האסימון רק כשהתחלתי לעבוד בגני ילדים וראיתי שכל בני השלש הם כאלה. תחזרי לכל השיטות של גיל שנתיים - הומור, החלפת נושא, חיבוקים וכו'. 

גם ילדים שלי - לא כולם - עשו את זה

ובדרך כלל רק מולי או מול בעלי, ממש לא מול אנשים זרים

לאט לאט זה יעבור

מה שחשוב זה איכשהו להישאר רגועים ולא להתעצבן וגם לא להילחץ

אם היא ממש מגזימה והורסת דברים אז אפשר לתפוס אותה ולחבק עד שתפסיק ותירגע

רק לגבי החשש מול הגננת- את בטוחה שהיא עושה את זה שם?

אצלי, גיליתי שזה מיוחד בשבילי, בגן היא מבינה שזה לא מתאים ולא עושה זאת.

בבית- היא מקוה להשיג ככה את רצונה.

המללתי לה את העניין

(לדוגמא: אני מבינה שאת בוכה כי את רוצה את הקערה הירוקה. עכשיו כבר שמתי את האוכל בקערה האדומה ולא מלכלכים עוד קערה.הבכי לא נעים לנו, אפשר לדבר יפה ולהסביר. פעם הבאה תגידי לי מראש את צבע הקערה וכן הלאה...)

ועם הרבה סבלנות, בסוף זה עובר...

אני מציעה משהו, ואני יודעת היטב (מניסיון, אלא מה...) שהוא קשה כקריעת ים סוף - לנסות להשלים עם העובדה שאנחנו לא יכולים לתכנן את הילדים שלנו.

הנה, עשית כל מה שנכון בעינייך כדי שהילדה לא תצא 'מפונקת'. הקפדת על כל כללי הגבולות כהלכה, ובפועל - אח, פתאום היא נראית ונשמעת כמו אותו מודל של 'ילד מפונק' שהיה לך בראש, נכון?

אז זו לא את, ולא קשור אלייך, זו היא, זה האופי שלה, או השלב שהיא נמצאת כרגע, א הבחירות שלה, או כל דבר אחר שאין לך שליטה עליו.

עכשיו השאלה היא איך לעזור לה ולך להתמודד עם הקושי.

אני חושבת שכשהיא נתונה בהתפרצות כזאת, מה שיכול אולי הכי לעזור הוא לנסות להתנתק לדקה או שתיים מעצמך, מהתפיסות והזיכרונות והרצונות והמחשבות שלך, להניח את כל אלה בצד שיחכו לך טיפונת - ולהעמיד פנים, כלפי עצמך, שאת היא. להיכנס לנעליים שלה. לחשוב את המחשבות שמין הסתם עוברות לה בראש ברגע הזה, לרצות את מה שהיא משתוקקת אליו כרגע, להיאחז בתקוות שהיא נאחזת בהן --- פשוט לחוש אותה מבפנים. זה קשה, אבל כשעושים כך הרבה פעמים באה ההשראה מה יהיה הדבר הנכון לעשות, איזו תגובה תיתן לה מענה הכי טוב, ותמוסס את הקושי.

אחרי הדקה הזאת את יכולה לחזור לנעליים שלך, שוב להיות האמא הסמכותית שפועלת מתוך עוצמה פנימית, כי יש לך ביטחון אמיתי במה שנכון להגיד ולעשות כרגע.

מה דעתך?

אני כל הזמן לומדת ממך.

ינוסה אצלנו בבית בע"ה....

עם הגדולים, עבדנו עם שיטות ידועות- גבולות, פעולה=תגובה ועוד כהנה שטויות של הורים צעירים עם שיטות מערביות. 
נסיון עם בתי הצעירה- בנוסף לשחרור שתירה אותו יפה 'בהתהוות', היא קיבלה טיפול הומאופטי. נתנו לה טיפות שרקחה עבורינו הומאופטית
תרופה המתאימה למזג הכולל של הילדה ובכל פעם שהיה משהו- וירוס, התפרצות זעם, דלקת אוזניים - כמה שזה נשמע מוזר
זה עבד והבעיה התפוגגה במהירות.