בס"ד
הם די גדולים אצלי, 11, 10, 8
מריבות ממש שנעוצות בוויכוחים שקשה להם לפתור- כמעט ואין אצלינו,
מה שיש זה הרבה התאבקויות פיזיות.
הם פשוט אוהבים ללכת מכות זה עם זה, אבל לא מכאיבים יותר מידי,
ולא מרביצים חזק, יותר בקטע של גוש מתגלגל על הרצפה שלושתם עם ידיים ורגליים מבצבצות.
אני מתייחסת לזה כאל צורך התפתחותי שלהם, או משחק.
הבחנתי בכך כאשר שמעתי אח אחד קורא מבחלל הבית :"אחים שלי, בא למישהו ללכת מכות?"
אחד האחים היה עסוק :"אני בדיוק קורא ספר"
השני (שיחק בלגו אך כנראה לא ממש היה מרותק למשחק) :"טוב נו, אני אריב איתך, בוא.."
כשבכל זאת יש כעסים בניהם אני אומרת :"זה אח שלך, תלמד להסתדר איתו"
הילד :"אבל אבל....."
אני "הבנתי, עכשיו לך תסביר לו"
הילד :"אבל הוא לא יקשיב לי"
אני (בקול ככה שגם השני ישמע :"בטח שהוא יקשיב לך, הוא אח שלך!!"
השני קולט את המסר, ומקשיב.
יש גם מריבות שבפרוש נועדו לגרור תשומת לב, הם באים הכי קרוב למחשב שלי בדיוק כשאני עובדת,
ורבים בקולי קולות למעלה מהרגלם.
במקרים האלו אני מבקשת הכי ברוגע שבעולם :"חמודים, לכו בבקשה לחדר, ותריבו שם. מפריע לי הרעש."
לרוב הם מחליפים מבטים של :"לא הלך לנו הפעם", והולכים לחדר לשחק.
(או שמבטיחים להמשיך לריב בשקט יותר ובוחנים אותי עוד קצת..)
ההתערבויות היחידות שקורות לפעמים מצדי זה כשאני שומעת על פיתרון לא הוגן שהם מגיעים אליו,
(הבכור שלי נערץ על אחיו, והם נוטים לקבל את רצונותיו)
אני שואלת אותו אם זה באמת הוגן לדעתו.
הוא מתחיל לספר למה זה הוגן, ואני שואלת אם זה נשמע לו משכנע ואמתי,
לפעמים יש צורך בכמה שאלות מנחות לרוב הוא מבין לבד.
אגב לפעמים האחים שלו אומרים לי :זה בסדר אימא, אנחנו הסכמנו"
(שזה בלשון עדינה "אל תתערבי..." ולפי המקרה אני בוחנת על סמך מה ההסכמה,
האם באמת טוב להם איתה וכ' ומשחררת בהתאם למסקנות..)
כל הנ"ל נכתב אחרי מחקר של עשר שנים, בהם אני לומדת את הילדים שלי,
אז הערבון מוגבל בהתאם... 
. כיף!
בהצלחה לכולנו..
- רובם בנים) מאי שקט, צורך בעיסוק פיזי - אז יורדים למטה עם אופניים או להליכה ארוכה עם העגלה של התינוק או למתקנים בגינה.
.