פורום הורות (עמוד 209)

אז חושבני שאין שום בעיה.

[אם לא משתעלת, כנראה נכנס למקום הנכון ולא לקנה הנשימה]

ולפני כן לקבל הפניה מרופא ילדים.

לא רוצה להפחיד אותך, אבל כל מילה שלך הזכירה את הבן שלי, הוא עם PDD בתפקוד גבוה מאוד,

לא כתבת בת כמה היא, אבל חייבים לטפל בכל הנ"ל בגיל צעיר, ואפשר עם הרבה עבודה.

קחי הרבה כח ונשימה ארוכה...

כתבתי בכותרת שהיא בת 9.

יצא לי לראות ילדי PDD ראיתי שהם בכלל לא מבינים את הסביבה. היא מבינה מצויין רק בוחרת להגיב בתגובות לא שייכות ומוגזמות. מה ההגדרות של PDD?

ממליצה לך לקחת אותה לאבחון- פסיכולוגי או פסיכודידקטי.

לאו דווקא דרך הקופה. אם את חוששת חפשי המלצות לפסיכולוג מצוין ויר"ש. יש כאלו.

 בן שנה וחצי..
לדעתי אם את רואה שהשינה ביום מפריעה ללילה אז להפחית..

זה קבוע ככה?

הוא יונק בלילה?

הוא אתכם בחדר או בחדר נפרד?

יכול להיות שמשהו מציק לו?

לרוב ילדים בגיל הזה ישנים לילה שלם, אבל יש כאלה שלא, ולקראת גיל שנתיים כן ישנים כמו שצריך.

או יתושים?

ישנה בצהריים שעה וחצי- שעתיים 

ובלילה 11 שעות פחות או יותר

בגיל שנה וחצי לא אומרים להתעורר כל שעתיים וחצי, זה לא תקין, כנראה משהו מציק לו, אולי אוזניים? אולי בוקעות לו שיניים?

אולי משהו במיטה לא נח/נעים לו? אולי חם? אני רואה שכתבת שגמלת אותו מבקבוק לפני השינה, אולי זה כן חסר לו?

לא חייבים תמ"ל בגיל הזה אבל נניח בקבוק חלב עם דייסה בפנים יכול להשביע אותו ללילה.

אני נותנת לבת שלי (שהיא בת שנתיים כפי שכתבתי) בקבוק מטרנה לפני השינה, היא אוהבת את זה ורוצה את זה, אז למה לא?

תנסו לבדוק כל פעם משהו אחר עד שתמצאו פיתרון.

סה"כ ביממה בגיל הזה 11 שעות במקרה הטוב. ז"א שעה וחצי ביום ועוד 10 שעות בלילה.

יש ילדים ערניים יותר...

ובלילה היתה מתעוררת לבקבוק פעם-פעמיים, אבל למזלי, אני חוזרת מהר לישון.. בגיל שנתיים - התחילה לישון לגמרי רצוף.

וזה שאלה של אופי, הבנים ישנו ממש רצוף.

היה לו רק בלונים. נבדוק בגאולה..

אני רוצה עם ציורים כדי שהוא יותר ישמח..  תודה!

מספיק יהיה לך את הגוף לעצמך? או לא? אם את עדיין צריכה הפסקה- קחי אותה...

יש הקדוש ברוך הוא . כשמגיע הזמן הוא נותן את הכוח ואת הרצון . אז פשוט להפנות את כל ההרהורים אליו , ואז ממילא ההחלטה שתתקבל תהיה כאשר את בקשר רציף איתו.

עוד רעיון שלי - להחליט על זמן מוגבל למשל -חצי שנה שבו את "מונעת" , ולאחר מכן -מפסיקה . כתבתי בגרשיים כי אני מכירה הרבה ילדים שנולדו אפילו עם שימוש בגלולות . זה נס מדהים שצעירים לא מבינים . 

אני זוכרת את הכאב הזה . אני רווקה בשנות הארבעים  ,וכל חודש שעבר זה היה כאב לב עצום -אבל מצד שני לא היה בעל וגם לא ילדים . זו אכן מתנה מדהימה , שיש לעשות בה שימוש . 

כל העצות שלי הן בערבון מוגבל . אני אמא לילדה אחת , שתוכננה 25 שנה ...

לעשות ספורט. זה גורם לתחושה טובה ולתחושה של שליטה על הגוף. חוץ מזה זה תמיד בריא במיוחד בהיריון. משהו עדין שמותאם להיריון.

ומשהו מוזר קצת- למנוע בעזרת משהו שלא 100%. ככה "ה' יחליט מתי" וזאת לא מניעה של ממש מבחינת הרגשה...

לקנות בחנות ספרים יד שניה שלא כתוב בהם

שילוב של כמה דברים:

א. מה שאתם לא מוכנים שהוא ישחק איתו- כמו פלאפון למשל, אז תרחיקו ממנו ומטווח ראייתו והשג ידו, ובנוסף- תעמדו על זה, שזה יהיה כלל שלא שוברים אותו, גם אם הוא צורח.

ב. אם זה כן קורה בכל זאת, שהוא בוכה ורוצה מה שאי אפשר- אז תנסו להסיח את דעתו- להעביר אותו לחדר אחר אתכם, תוך כדי דיבור "אתה רואה מה אמא עושה?" וכו' ותוך כדי- לתת לו משחק אחר.

ג. באמת אי אפשר להגיד לא כל הזמן. אז לכן כדאי להמעיט את ה"לאוין" מראייתו ובמקום זה להרבות ב"כנים". לאו דווקא להגיד "זה לא", אלא להרחיק את האסור ממנו ולהגיד "זה כן" על משחק אחר.

ד. באופן כללי- וזה נכון מעכשיו ועד לגיל 15 פלוס...- להחליט מה "לא", ולעמוד על זה בנחת ובעקביות. לא "לזגזג"- לא להגיד לא ואח"כ להיכנע לבכי או לצעקות, ומצד שני לא להגיד או לשדר "כן" ואח"כ לאסור פתאום.

ומה שאומרים עליו "לא"- אז לפני שאומרים לא מוודאים שיש כוח לעמוד בפני הפגנות, עצומות, צרחות וכו'.

כי ברגע שתינוק, גם בגיל הזה רואה שההורים שלו עומדים על שלהם זה נותן לו שני דברים:

1. תחושה של בטחון. יש לי הורים עם גב חזק...הצרחות שלי לא מכופפות אותם. אפשר לסמוך עליהם.

2. בסופו של דבר הילד יפנים את מה שלא מתירים לו. וגם יבין שמה לעשות, לא כל דבר מותר לו.

בהצלחה!

הבעיה באמת שהיתה תקופה שהורים של בעלי היו מביאים לו את האייפון שלהם וגם בעלי לפעמים כשלא היה לו כוח להעסיק אותו..אז באמת בעיה עכשיו לעמוד על זה..

מקווה שהוא יקלוט מהר מאד שזה לא בשבילו.

רצונות משלו ואכזבות משלו, זה נורמלי לגמרי!!!

הוא לא מחפש את הנוצץ והמצלצל, הוא לא מחפש את היקר והמשוכלל - הוא פשוט מחפש את מה שמעסיק את ההורים הגדולים והחכמים שלו.

הוא "מתוכנת" ללמוד מכם, לנסות להעתיק אתכם בכל דבר. ככה הוא ילמד בע"ה לדבר, ללכת... ככה הוא לומד ממידותיכם הטובות ומהתנהגותכם - וככה הוא גם לומד להשתמש במכשירים שאתם משתמשים.

אז דבר ראשון, קחו כמחמאה.

ודבר שני - חשבו במה אתם יכולים כן לשתף אותו, ולתמוך ברצון החיובי הזה שלו - ובדברים האלה דווקא תרבו להשתמש לידו. לשים אותו באזור כשמקפלים כביסה ותת לו להתנסות, לכתוב לידו ולוותר לו על הדף והעט אם הוא מבקש וכו' וכו'.

הדברים שבהם אתם לא רוצם שיחקה אתכם לעת עתה - אני הייתי משתדלת כמה שאפשר להמעיט בשימוש בנוכחותו. לשיקולכם.

אני באופן אישי לא מייחסת חשיבות כל ך גדולה לעקביות. ממה שאני רואה, גמישות משרתת אותנו יותר טוב. אני מעדיפה להכריע בכל מקרה לגופו, לפי הנסיבות המשתנות (למשל - באיזה מכשיר מדובר, האם יש לי חלופות להציע, על איזה צד התינוק קם היום... ועוד). לפני כמה חודשים כתבתי פוסט על איך להכריע כשיש צורך חשוב של ילד מצד אחד (במקרה הזה - לחקות את הוריו) וצורך חשוב של הורה מצד שני (במקרה הזה - לשמור מהתקלקלויות). אולי יעזור לכם.

בהצלחה!

נראה לי שזה עלול ליצור תחרות לא בריאה, אם יהיו אימהות שבנוסף למתנה המשותפת יביאו עוד משהו...

אפשר לגשת אליהן כשאין הורים אחרים בסביבה.

משהו קטן ב - 10 ש"ח, זה באמת רק כדי להביע הכרת הטוב, וזה מחמם את הלב.

אני בדרך כלל לא קונה מעבר למה שנותנים מכל ההורים יחד, אבל השנה הרגשתי הכרת הטוב מיוחדת כלפי היחס המקסים של הגננת ושל כל הצוות (ילדה שסובלת מאילמות סלקטיבית).

אז קניתי לכל אחת משהו קטן ב 10-15 ש"ח והעיקר - הוספתי מכתב תודה חם, והדגשתי שהמתנה היא סמלית, רק כדי לצרף מכתב ולהביע הכרת הטוב...

קניתי בגולף & קו סט תבניות סיליקון זעירות בצורת שושנה, ויש שם עוד רעיונות קטנים ובזול.

זה באמת מרגיש לא נעים במיוחד...

כל הרעיון של מתנה קבוצתית זה שלא יהיה את התחרותיות הזאת.

-כוס מעוצבת

-עציץ קטנטן (7 ₪ ב'הסטוק' - היה לפני פסח, לא יודעת מה עכשיו)

-אצבעות שוקולד.

כשנתתי אצבעות שוקולד, כתבתי ברכה שהכותרת שלה הייתה "אצבע לאצבע נחבר" - כיוון שזה אחד השירים שהבת שלי הכי אוהבת.

הברכה הייתה:

בעשר אצבעות את מלטפת ומחבקת

בעשר אצבעות את מלבישה, מחליפה, מנקה,

בעשר אצבעות את שומרת על ..... שלא יאונה לה רע.

בעשר אצבעות את מקדמת את ...... ומטפחת אותה.

הרשי לי ללחוץ את אצבעות ידייך,

תודה!

....., אימא של ......

אני חושבת, שחשוב לתת את המתנות בהסתר, אפילו אם זה רק שוקולד.

נשמח אם תשתפי בסוף, מה עשית.

היו עושים עניין גדול מזה. כל הכבוד ל...     שהביא מתנה לגננות!

תודה רבה!!!!!!!

הילד שבהיא מתנה בשם הוריו היה מקבל הרבה תשומת לב וזה נראה לי קצת משובש...

ההוירם משלמים, ולא הילד! ההורים שלי אף פעם לא הביאו מתנה, וכל יום אחרון של לימודים, פורים , יום הולדת לא הייתי רוצה לבוא. רק נקודה למחשבה...

המתנות שאני נתתי, זה במסגרת החנ"מ. הבת שלי בכיתה של 6 תלמידים עם הרבה צוות ( הרבה סייעות והרבה צוות פרא-רפואי ) ויש גם צוות צהריים....

במקומות שבהם למדה בתי, אף פעם ההורים לא התארגנו למתנה קבוצתית.

דרך אגב, תמיד דאגנו שהבת שלי לא תראה את המתנות שנתנו לצוות.
אם היא הייתה רואה את העציצים, היא הייתה קוטפת את כל הפרחים....
אם היא הייתה רואה את השוקולדים, היא הייתה אוכלת את כולם....
ואם היא הייתה רואה את הכוסות, זה כבר היה עלול להיות מסוכן......

אשמח לדעת אם הסתדרת..

"שכחת.. עוד לא נטלת. הוא ניטול ביחד" - וליטול בצורה שיהיה לו נחמד (למשל, לספור ביחד). "זה מהר מידי - אי אפשר לצחצח ככה טוב. בוא נצחצח ביחד"..

בס"ד

גם אני ככה...

את עושה את זה כשאת קוראת ספרים? אני לא חושבת שזה תמיד קשור ללחץ כי ביתי עושה את זה גם כשהיא קוראת ספר בפעם השניה ומכירה כבר את הסיפור. הידיים שלה כל הזמן צריכות להיות עסוקות - או שהיא מגרדת בראש (ואין לה כינים) או נוגעת בתוך העין במקום שמתאפרים בעיפרון או באף ואז בפה. היא גם רוצה להפסיק עם זה אבל זה לגמרי לא רצוני.

וואוו, זה משגע אותי! כי האצבעות לא תמיד הכי נקיות והיא נוגעת בעין... ואח"כ בפה... בקיצור, ניסית משהו שאולי קצת עזר? ניסיתי להתעסק במשהו אחר בידיים?

לפנות לטיפול הומאופתי. יש להומאופתיה תשובה לזה.

ויתכן שזה שהיא צריכה לקום כמה פעמים באמצע הקריאה לשטוף ידיים יגרום לה למעט.

בס"ד

בדיוק כמו הבת שלך...

הדבר היחיד שאני עושה- שוטפת ידיים לפני שמתחילה לקרוא....

(התייאשתי)

התייעצתי עפ פסיכולוגית שעובדת איתי (לא פגישה טיפולית אלא התייעצות של 5 דקות) והיא שאלה אותי אם יש לנו כללים נוקשים בבית. אם כן, אז יכול להיות שכנגד השאיפה שלי לשליטה בבית, הבת שלי מנסה לאמץ לעצמה שליטה משלה ע"י חוסר שיתוף פעולה, עושה מה שהיא רוצה.

במקרה שלי היא הציעה קצת להרפות את הכללים וגם לתת לה תחומים שבהם היא תשלוט בעצמה, כמו מה נעשה היום אחר הצהריים - שהיא תבחר מה לעשות.

בקיצור, נקודה למחשבה.

בת הרים,

זה מעניין מאוד מה שאת כותבת. יש אצלנו בבית אווירה של מתח ולחץ שאני מייצרת, לצערי, מסיבות שונות. זה בהחלט נראה לי רגשי. אבל האם עזר לך להרפות? אני ממש משתדלת להרפות כי הבנתי שזה קשור ללחץ.

נקודה,

בת כמה את בערך? אם מותר לי לשאול. כי אם זה באמת קשור ללחץ אז את הדוגמא של אדם מבוגר שבטח לא תחת איזה לחץ - כמו של ילד תחת הורים. 

בס"ד

אצלי זה כנראה בא מהפרעת קשב, אם אני לא מקשקשת\ מציירת \ סורגת וכ',
אז זה מה שקורה כששוקעת בקריאה.

אם לשלושה יקרה

קודם כל ביתך הנבונה והטובה היא גם נורמטיבית. זה דבר מאוד נפוץ. לעניות דעתי, זה יכול להיות קשור לצורך בגרייה תחושתית. אם זה לא מפריע (לך ולה) בעוד תחומים, הייתי מציעה לעקוף את זה באמצעות "תחליף", למשל כמו שכתבו מסטיק. זה כאילו נכנסים למצב כזה של ריכוז ו"שוכחים" לא לעשות דברים שפחות מקובלים ויותר נעימים (יש ילדים שמאותה סיבה נוגעים בעצמם במקומות יותר בעייתיים). אני למשל כוססת ציפרניים כשאני קוראת.. וכמו נקודה, גם אני לא הצלחתי להיגמל מזה. לחלופין אני אוכלת כל הזמן.. צורך להעסיק את הפה (יש כאלה שטוענים שזה גם קשור לדברנות). אצלי זה בוודאות משהו תחושתי. אפשר ללמוד להחליף את זה במשהו אחר (מניסיון עם דברים אחרים שהייתי עושה), או להסיח מזה את הדעת לדברים אחרים. להגיד "אל תעשי" - זו דרישה קשה מדי בשבילה.

בס"ד

באמת לפני הדיאטה הייתי אוכלת בלי לשים לב מה וכמה תוך כדי קריאה...

ילדים משקרים . יש כאלו שלא  . אבל יש הרבה שכן . כרגע מתעלמת , ומעמידה אותה על "טעותה ". (יש לי בת). הפתרון שלי פשוט להראות שאמא מתוכחמת יותר - אז חבל על המאמץ...

תתייעצו עם פסיכולוג.

ניסיתם פעם לדבר איתה ולשאול אם היא מרגישה "כפויה" לזה?  אולי אם היתה רואה שמבינים שיש כאן איזה "דחף" - היתה אומרת, ומוכנה ללכת לטיפול. אפשר לצאת מזה.

אתכם..

אם היא אומרת כך - ולא ידוע אם דוברת אמת - וגם יש תופעה כזו, ידועה - מדוע לא לקחתם/לוקחים אותה לאיבחון פסיכיאטרי/פסיכולוגי?  זה דבר שנראה בסיסי במקרה כזה.

וזה מצריך טיפול של מומחה ואולי גם נטילת תרופות,כדאי לברר בקופת החולים שלכם.

הענין הוא שהיא בגירה ועלולה לסרב לטיפול,כדאי לברר מה עושים מבחינה חוקית כגון מינוי אפוטרופוס מכיוון שהיא לא ממש שולטת בעצמה.

האם היה הליך רפואי פולשני . האם היתה התעללות רגשית. משם להתחיל . 

א

כמובן ייתכן שלא על הרקע הזה הגניבות והשקרים - אבל זו בלי ספק זעקה לעזרה . 

ה"לא לתת לה להיות בבית".. "תאיימו בתלונות למשטרה".. "תסלקו אותה"...

יש ערך גם לאי-ההתניה של היחס הבסיסי עם ההורים.

בלי סתירה לכך שנכון מה שכתבת שלפעמים "ויתור" בלי סוף גורם לתוצאות לא רצויות ולאי פיתוח התמודדות עצמית מול בעיה. בצד התמיכה.

[וכאן בפרט, נראה שאולי יש לה מה שנקרא "קלפטומניה" - דהיינו, סוג של "כפייתיות" של גניבה. וזה ניתן לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי]

אני לא מצדיקה את הגניבות והשקרים אבל...הבחורה חולה וזקוקה לעזרה מקצועית דחופה ומידית!

אבחון,תרפיה נפשית,טיפול התנהגותי,תרופות לפי הצורך,קבוצת תמיכה להורים ולאחים.

תגללי ותבדקי בפיייסבוק דפים וקבוצות שעוסקים בזה

תתחילו לבדוק בקופת חולים שלכם את אפשרויות הטיפול

לא בדיוק בלי מצפון, אבל איזו קהות חושים וחוסר יכולת להבין עד כמה המעשים חמורים.

מה שאת מתארת זה מקרה לא פשוט עם קווים פסיכיאטריים.

זה כבר מזמן לא מקרה שאפשר להגדיר כעבריינות לשמה, על רקע חוסר מוסריות או חינוך קלוקל.

היא אפילו לא מפעילה תחכום, כמו שזה נשמע.

אתם מוכרחים לגשת לאיבחון וטיפול מסודרים.

יתנו לכם כלים איך כמשפחה אתם יכולים להתמודד. 

יש ריק , והוא צריך להתמלא . לפעמים ממלאים אותו בגניבות ושקרים . זה עונה על צורך בסיסי פנימי מסויים . כיצד היא קבלה את האובדן ? האם היה לה מישהו לדבר איתו ? איך היא יצאה מהמשבר הזה ? ...ושלא תדעו צער . אני אישה פשוטה ואני מברכת אתכם שתהיה לכם נחת מהבת הזו , שהיא תתיישר ותבנה בית נאמן בישראל . 

נ.ב במציאות של היום יש כל כך הרבה אנשים רעים (ראו הרב מהצפון) , אבל יש מקום לשלם כסף ולחפש אנשים טובים רבנים/פסיכולוגים כדי לעזור לה .

א. התעללות בילדות. לפעמים הקרבן עצמו מכחיש/ה - כי זה משהו מאד קשה וכואב

ב. עזרה מבחוץ - ולבדוק טוב-טוב . אפשר לנסות טיפול משפחתי ?

ניסיתם לעשות יומן - מתי כן מתי לא, לחפש מה המשותף לימים שהיא גונבת ומה משותף לימים שלא?

דוגמא סתמית - גונבת בימים א-ג, לא גונבת בימים ד-ו.

לפעמים מוצאים עקביות מסויימת.

ואולי גם רגישות אלרגית למשהו (נשמע הזוי, אבל בלי לשלול, הכל יכול להיות).

רגישות \ אלרגיה יכולה לגרום לכל תסמין, כולל הכל.

בהצלחה!

הדבר שהכי ישפיע עליה לדעתי זה פשוט- לחשב עליה טוב.

מילדות היא גונבת.-נראה שאין לה מצפון בכלל.

אפשר לשמע שהיא פעם לא הצליחה להתגבר. וזהו מעגל קסמים. שמרגע שנכנסת, יותר קשה לצאת. וככל שנשארת- לא תצא ביתר קלות אלא להפך. 

היא מתארת כזקוקה לתמיכה, רוצה יד אוהבת- ואולי בפעם הראשונה והשניה והשלישית- היא תברח, לא תרצה, ובכל זאת- זה ישפיע עליה.

היא צריכה תמיכה, תשומת לב חיובית, ואהבה.

כשאתם חשים שיש לה את זה מכם-ולא ממקום של-תפסיקי, למה את עושה את זה-היא תהיה מוכנה להקשיב לכם. ואם יהיה צורך- ללכת לטיפול לאחר מכן.

ואולי זה יקח זמן, אולי שנה, אולי יותר, אבל זה מה שהיא צריכה.

את/ה בן או בת?

ב"ה

מה שאת מתארת נראה לי כקלפטומניה, 'מחלת הגניבה', לצערי לי הייתה אותה במשך שנים, כבר בגיל צעיר היית גונב...
זה לא בלתי נשלט, אבל בלי עזרה פסיכולוגית אין שום סיכוי לצאת מזה(!!!)(מנסיון...), וצריך פסיכולוג טוב, שיש לו הצלחות בנושא... לצער הפסיכיאטרים גניבה זה אחד הדברים היחידים שאין כדורים שעוזרים להתגבר עליהם(ב"ה)​​

אני יצאתי מזה בגיל 19 והתחלתי לגנוב בכיתה ב'...

גם אם דבר מסויים נראה כמתאים להגדרה רפואית מסויימת זה לא אומר שאכן מדובר בזה,ורק גורמים מקצועיים יכולים לתת אבחון מדוייק יותר,כך או כך אבחנה יכולה לשנות את ההסתכלות ולכן האבחנה צריכה להיות כמו שיותר אמינה ומקצועית

בן...
בחסדי ה', ואם הרבה תמיכה מהסביבה הקרובה...
ב"הצלחה​

האם יש סיכוי שהיא נתונה לסחיטה?

קלפטומניה היא גניבה כפייתית- האדם איננו שולט בה! היא שייכת לקבוצה של הפרעות שליטה בדחפים. בקלפטומניה הדחף הוא לגנוב. האדם חש מתח מוגבר לפני ביצוע הגניבה, והנאה והרפיה בעת הגניבה ואחריה. לרוב הגניבות תהיינה מחנויות ולא מאנשים פרטיים.

 האדם איננו גונב מתוך כעס או נקמה. הגניבות תהיינה גם חפצים שכלל איננו נזקק אליהם או שהם זולים, פעמים רבות קלפטומנים יחזירו את הגניבות בחשאי או יתנו אותם כמתנה לאחרים. 

לרוב התפרצות התסמינים היא לפני גיל 21. רוב הפונים לטיפול הגיעו אחר 10 שנות גניבה!

אין טיפול תרופתי שעוזר לקלפטומנים. יש תרופות שממתנות תסמינים. טיפול התנהגותי נמצא יעיל.

אם הדברים נשמעים לך מוכרים, אפילו בחלקם, הבחורה צריכה לעבור אבחון פסיכולוגי. אם היא מסרבת, כדאי להסביר לה שאם תגנוב מחנות והמשטרה תאסור אותה היא תועבר להסתכלות בלי לשאול אותה. 

אל תמהרו להסיק שבהכרח זה קלפטומניה, יכולות להיות עוד סיבות להתנהגות זו, וכמובן עוד הפרעות משולבות ח"ו. הזהרו מאבחון בית עצמי! אפילו שנראה כקלפטומניה, יש לשלול הפרעות נוספות.

בכל מקרה לכו רק לפסיכולוג קליני מומחה בעל נסיון והמלצות וכמובן תואר שני ממקום אמין ומוכר.

ועוד משהו- אין לזה שום קשר לדת או לאמונה! אם זו קלפטומניה- היא לא מסוגלת אחרת. הירידה ברוחניות והחברות שאיתן היא מסתובבת יכולות להיות תוצאה של ייאוש וכדו' ולאו דווקא גורם. שוב, אם זו קלפטומניה. וכן היא לאו בהכרח איננה עורכת חשבון נפש, ייתכן שהיא כמו רוב הקלפטומנים חשה בושה נוראית לאחר גניבה ועורכת חשבון נפש נוקב וקבלות לעתיד שהיא איננה מסוגלת לקיים. לקלפטומן עונשים והכלה וכדו' לא יעזרו. הוא לא יכול אחרת.

חזקו ואמצו!! תמשיכו לתמוך ולעזור לה, אבל הרחמים הגדולים ביותר יהיו לאבחן ולטפל!

מחזיקה לכם אצבעות!