פורום הורות (עמוד 208)

בכל אחד יש...

לא הייתי אבל שמעתי דברים טובים

פ"פ 0523985950. בהצלחה!

היינו שמחים אם זה יהיה סביב ה30-40 אלף ולא סביב ה50-60. מעל זה לא שייך. תודה!

בגרסת הדיזל , אמין וחסכוני יחסית.

ובשלב הזה הם מתחילים לעשות צרות.

רכב ממוצע עולה כמה אלפי שקלים בשנה (בממוצע כ-5K). או בירידת ערך (בחדשים יותר) או בתיקונים (בישנים)

הם הופכים פשוט לצרה צרורה.
הם נפלאים בהתחלה ואחרי קילמוטראז' מסויים המנוע כבר גמור וזה עוגמת נפש מתמשכת.

פרטי של 5 מקומות אפשר למצוא רכב טוב במחיר כזה.

בתקציב שלהם אפשר לרכוש שנתון 2006 מנוע 2.0 דיזל , דגם מצויין לא פחות.

כי הם הכי אמינים במחירים האלה. מזדה 5 לא עתיקה ולא חדשה יכולה לעלות סביב ה40. לוקחת בערך אחד ל9. ברור שאם היא לא חדשה עלולות להיות איתה בעיות אבל ככה זה עם כל רכב..

אם את רוצה אנחנו אחרי קניית שני רכבים עכשיו.. אחד דרך סוחר אמין וישר (שקנה בעבר גם לרב מלמד את המכוניות..) אם בא לך על סוחר. אחוזים נמוכים.. לוידת ממה הוא מתפרנס

בהצלחה!!

היצרן לא מפרגן לה ככה 

אף אחד לא הצליח להגיע איתה ל1-9

אני מכיר ממש לטובה טיוטה הייס
אוטו חזק עם מנוע שלא נגמר (אני אישית ראיתי אצל דוד שלי 750k והאוטו סחב ונסע כמו גדול)
בעיקרון רובם משמשים להסעות ככה שאם אתם מחליטים עליו תבדקו שהוא לא היה הסעה בעבר, כי רובם סתם חרושים.

בנוסף חלק מהדגמים יש 12 מקומות וחלק 9
אלה עם ה12 דורשים רשיון אוטובוס זעיר.


באגז אין לו אבל יש הרבה מקום בין המושבים.

הרבה יותר מקצועי מכאן
אגב לרכב כזה גדול עדיף התקציב הגבוהה יותר.
רכב כמו טויוטה הייאס זה יותר מדי. תקבלו רק רכב שחוט בתקציב הזה. מאזדה 5 יותר בכיוון.
צריכת דלק טובה לא תהיה, זה רכב כבד ופשוט, אז לא כדאי לצפות...

טויוטה הייס במצב טוב יעלה כ80-90 אלף.
וזה רכב גדול וכבד וממש לא חסכוני בדלק.

שנת 2006 עולה 47.2K לפי המחירון

צריכה דלק היא 11.2 ק"מ לליטר (עפ"י אתר קמ"ל)

 

מחירון של מאזדה 5

הוא לשנת 2006 47K

וצריכת הדלק שלו הוא 10.16

 

ההבדל בינהם הוא שטיוטה מיועד להיות רכב מסחרי

ולכן אם מוצאים אותו ממישהו שהלא היה רכב מסחרי (הסעות או הובלות)

נהנים בגדול

זה רכב עם מנוע שלא נגמר

רכב חזק ומסיבי

 

 

ממליץ מאוד על סיטרואן c4פיקאסו. נח ויעיל מאוד

אני עוקבת אחרי השרשור הזה

כי אני גם בחיפושים עכשיו

(יש לנו את הפיקאסו ומחפשים משהו עם באגז גדול יותר)

ואין רכבים זולים בצריכת דלק סבירה

אבל אני לא יודעת אם אפשר להשיג בתקציב שלכם. יש בגאז' מצוין.

קנינו אותו יד שניה דרך מתווך מקרית ארבע ששמענו עליו המלצות. הוא שאל אותנו מה הקריטריונים שלנו, מצא לנו רכב, בדק אותו ואנחנו מרוצים. 

בהצלחה רבה!

חלק מההצעות שנכתבו כאן ממש לא מתאימות ועלולות להוביל לנזקים של עשרות אלפי שקלים...

רכב בלי תא מטען נורמלי וכיסאות צפופים יכול להיות מושלם למשפחה מסוג אחד ובעייתי במשפחה מסוגים אחרים, כנ"ל מזל עם מכוניות כאלה ואחרות שעבדו נפלא או עשו גיהנום במוסך.

 

@nick, איזה הפתעה לראות אותך כאן.

או בקניה מיד שניה

מכיר כמה אנשים שקנו בליסינג, חלק מרוצים מאוד (נפלו על רכב טוב. במקרה אחד גם עשו תחקיר עליו) וחלק ממש לא.

 

אם רוצים רכב חדש יחסית משנתון מתקדם במחיר נמוך, זו אחת האופציות - חדש יחסית אבל "שחוק" משימוש מאסיבי.

בתום שלוש שנות אחריות יצרן הם מוכרים את הרכבים שלהם-
שמורים ומטופלים. במחירים שווים.

בשם אדוארד אטלר . יש לו גם בלוג באינטרנט. חפשו אותו . יש סיכוי שהוא יעזור . 

בע"ה נעשה ונצליח...

שזה כמו השו"ת סמס בעלוני שבת, נחמד לקרוא, אבל לא הרבה יותר מזה...

כדאי לך לעשות שם בקירה קצרה אולי תראי משהו שיתאים לך

מניסיון של אחותי,

עלי אקספרס לא מגיע תמיד בסוף.

לי אין לתת משומש, אני בתחילת הדרך ושומרת לבאות אח"כ.

 

קודם כל, מה פתאום שתוריד לכאן כאלה. וכי זה פורום סגור לנשים?

 

מלבד מה שרימון יחסום גם קישור לסרט לא ראוי דרך כאן.

 

מציע למנהלי האתר לבדוק מי מאחורי ההודעה הזו - ואולי פשוט לדאוג להוריד אותה מכאן ומהפורום הנוסף שבו פורסמה.

אז ממליצה לך להתייעץ עם יועצת הנקה.

תוכלי מן הסתם לקבל המלצות בפורום היריון ולידה.

בהצלחה!

את צריכה מישהי . לאו דווקא מדריכת הנקה . אמא , דודה -מישהי שהניקה למרחקים תמיד תוכל לעזור . בהצלחה! (ודרך אגב הנקתי את בתי עד גיל מאוחר מדי (ככה יצא -נגמלה סופית בגיל 4) , ולדעתי -תמ"ל זה פתרון מצויין במקרה שהאמא במצוקה, גם לתינוק קטן. 

אין לי ממש "בית", ואני קצת (הרבה) מובטלת בשנה האחרונה. המכירה הזו תעזור לי כי אם הכל ילך בסדר , אז אני מקבלת פריט או שניים בתמורה. 

איפה ברחוב תבור

ומתחילים לתמרן

 

יש אופנים נמוכים יותר (אם תאכלי תקבלי פרס) יש מעט גבוהים יותר (כדאי לך לאכול כדי שלא תהיי רעבה) ויש ערכיים ממש (בואי תראי לאמא כמה את ילדה גדולה ואוכלת הכל לבד!) וכן על זה הדרך, כל נושא וכל ילד נושא בחובו את האתגרים עימן אנו נאלץ להתמודד, וישנו רק כלל פשוט אחד - לא להשבר

 

בהצלחה!

המעבר הזה, בין תינוק לילד, קשה לנו ההורים, ולדעתי - במיוחד לאימהות. לעכל את העובדה שהתינוק כבר לא תלוי רק בי, את הרעיון הזה - שהוא כבר לא חלק צמוד אליי, אלא ישות נפרדת עם רצונות וצרכים משלה - זה קשה.

ברגע שמבינים את זה, לדעתי קצת קל יותר להתמודד עם ה"מרד".

עצות מעשיות - אלעד כתב לך, ואני בטוחה שגם בעצמם עם הזמן תמצאי פתרונות מעניינים להתמודדות.

העיקר לא להתייאש, ולא לכעוס על עצמך על חוסר הסבלנות.

בסופו-של-דבר - השלב הזה משמח, כי אנחנו לא מגדלים ילדים על-מנת שיישארו תינוקות שדבוקים לסינר של אמא, נכון? בסופו-של-דבר אנחנו מעוניינים שיצליחו לנהל חיים עצמאיים...

בהצלחה!

[יש עוד "פטנטים" - אבל זה היסוד..]

אז קודם כל היא עדיין תינוקת

וכשהיא עושה משהו שאת לא מרשה זה לא בדווקא אלא שפשוט בא לה מאוד והיא מגלה את העולם

ובגיל הזה הם עדיין לא יכולים להתאפק ולא רואים את הנולד והרבה פעמים הם גם לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם

ובקשר לאוכל אז לדעתי זה שלב מעבר כזה, הם כבר לא תינוקות ומתרגלים לאוכל רגיל, לפעמים הם מתעצלים ללעוס ולהתמודד עם אוכל טיפה קשה אבל מאוכל של תינוקות כבר גדלו

ובקשר לגבולות - חשוב מאוד להתאים את הבית שלא תצטרכי לרוץ אחריה בלי סוף ולאסור בלי הפסקה

סורגים על חלונות, לסגור שקעים ולבדוק שהם מחוברים טוב לקיר, לשמור דברים מסוכנים ובעלי ערך הכי גבוה שאפשר

ילד בכור נראה לנו ילד קטן בגיל הזה אבל באמת הוא תינוק

אבל את צודקת, זה קשה ומתיש כל כך לנסות להתנהל כאשר הילדה מנסה למתוח את הגבול ולהחליט הכל לבד.
בגיל הזה, אחד הפתרונות שמאוד עוזרים הוא לתת לה בחירה בין שתי אפשרויות. למשל להכין מראש שני מאכלים ולשאול אותה מה היא רוצה.

חשוב להבין כמה השלב הזה חיוני להתפתחות של ביתך. התינוקת הקטנה שלך מגלה שהיא אדם בפני עצמו, היא פתאום מגלה עולם שלם שפתוח בפניה והיא יכולה להכיר אותו דרך נקודת המבט שלה. היא מגלה שיש לה רצון משלה, דעה נפרדת מהוריה וגם גוף שלם שהוא רק שלה. בלי השלב הזה, חלילה, ביתך לא תדע להביע את דעתה, לחשוב, לסרב כשחלילה מכאיבים לה, להסביר מה היא מרגישה ועוד. השלב הזה מלמד אותה להכיר את עצמה. היא לא בודקת את הגבולות שלך, אלא את הגבולות שלה, מה היא מסוגלת.
זה מתסכל מאוד כהורה, כי את יודעת מה טוב לה, ורוצה עבורה את הטוב ביותר. בנוסף קשה להתנהל תחת שרביטה העקשן של פעוטה. נסי לראות איך את יכולה לתת לה מקום לעצמאות בתוך גבולות שיהיו לך נוחים ופרקטיים. וכן, מותר לך להגיד גם "לא".

אציין שאין לי ילדים משלי וכל הידע שלי הוא מאחיי הקטנים ומהיותי מטפלת בפעוטון לגיל הרך.

הכלל שמוביל אותי בשלב הזה הוא- המסר שאני רוצה שהבת שלי תקבל הוא שאני איתה, בעדה ורוצה הכל רק לטובתה. גם כשהרצונות שלה לא תואמים מה שתכננתי, אם אני יכולה להתגמש ולשנות לפי מה שהיא רוצה- אני אשתדל לעשות את זה בשמחה.
ואם לא- אז אני אסביר לה שאני מבינה מה היא רוצה, ומאוד הייתי רוצה לעזור לה, אבל אני חייבת הפעם לעשות אחרת ממה שהיא רוצה. ואולי אני אתן לה כמה אפשרויות איך לעשות את זה כדי שבכל זאת יהיה לה נעים.
הבת שלי כבר גדולה יוותר משלך, אבל גם עוד לפני גיל שנתיים, וגם התחילה מאפיינים של גיל שנתיים מאוד מוקדם.. אני חייבת להגיד שכשאני אומרת לה דברים כמו שכתבתי, זה מפתיע לראות כמה היא מבינה, הרבה יותר ממה שאני מצפה לפעמים.

ואנקדוטה לסיום- צחצוח שיניים היה לנו קשה כבר הרבה זמן. וכל פעם כשצחצחתי נגד רצונה הסברתי לה שאני יודעת שלא נעים לה אבל צריך לצחצח כי השיניים מתלכלכות מהאוכל וצריך לנקות אותן.
אתמול שכחתי לצחצח לה לפני השינה, ותוך כדי ההשכבה היא מצביעה לי על הפה ואומרת 'מלוכלך', אז שאלתי 'את רוצה לצחצח שיניים?' והיא אישרה, וצחצחנו בשמחה..

מהנסיון , זה האוייב . בין שנה לשלוש וחצי (ויש האומרים לשלושים וחצי) הילד מגלה שהוא ישות נפרדת . יופי ! הילדה בריאה בנפשה . זה מצריך יצירתיות , ושליטה , שלא תמיד שם . אפשר לתת בחירה מצומצמת : כלומר להכין שני דברים ולתת לבחור . ודרך אגב כשילדים רעבים הם אוכלים הכל . אם מוציאים אותם לטבע ומביאים רק ברוקולי -אז הם יאכלו אותו לרוב . אבל לא צריך ללכת לקיצוניות  .היא בודאי תסכים לפסטה או אורז , וזה יותר טוב מממתקים וביסקוויטים -יש ילדים שגדלים עליהם לצערינו . 

אנחנו פשוט במקום לריב איתו ולהתנגש חזיתית מנתבים אותו לכיוון ואז "הוא" כביכול מבצע את הבחירה.

לדוגמה:

תסריט ראש בראש : בא לאכול ארוחת ערב > לא רוצה > נו בא כבר ! > לא רוצה > אם לא תאכל הולכים לישן בלי אוכל > ווווואאאההההה

תסריט ניתוב : בא תראה מה יש לארוחת ערב א' ב' וג' מה אתה רוצה > אהםםם > את א' ? > לא > ב' ? > לא > אז את ג' > לא > אתה צריך לבחור אחת מבין האפשרויות. > טוב א'

 

וזה עובד

כל דבר שאת מבקשת לבקש בשירה. לדבר במנגינה ותוך שניה הקטנים מיישמים. עובד ממש טוב, נסי ולא תתאכזבי;)

הרבה פעמים חסר ברזל בגיל הזה וזה עלול לגרור חוסר תיאבון משמעותי, מנסיון...

היא פשוט מגלה שיש לה רצון משל עצמה, וזה דבר טוב לכשעצמו. 

תמיד אנו מצפים מילדים לציית לנו, אך בפועל הם לא, עלינו לשנות את התפיסה, 

להצמיח אותם בהתאם למה שהם, ולא- להתאים אותם אלינו.

לפתח מה שהיא כן אוהבת, בתחום האוכל ,המשחק, הלבוש...

לבחור איפה לשחרר ואיפה להציב גבולות (למשל בכל הקשור בסכנה, כגון כביש, נפילה ממקום גבוה...)

לא על כל דבר צריך להתעקש להראות לה שאנו המחליטים...

לאט לאט תלמדי אותה בגיל הזה, בשלב הזה, 

זה באמת נורמלי וכולם כמעט עוברים שלב כזה

 

"קשיי תקשורת" - אפשר לומר על הרבה בני אדם.

 

בגלל שהקצנתם לצד אחד, בנושא הבן האוטיסט, ולא איבחנתם, אז את כנראה כעת קצת "מקצינה" לכיוון השני - ולוקחת איבחונים כבד מידי.

 

יפה שאתם דואגים גם ל"איבחון", אך אדם עם "קשיי תקשורת", אינו "אדם שונה". יש לו בחירה, יש לו הרגשות ככל האדם; אם לא הטיפול, יפָתח מן הסתם "דרכים עוקפות" לתקשורת שלו.  אז לקחַת את האיבחון והטיפול, כהוספת-טוב, כהקלה, אך בשום אופן לא כאילו "התברר שזה אדם אחר"..  לא שייך. ויחס גורר יחס.

 

אתם משפחה עם איכפתיות ומודעות - זה יופי.  ידעתם לשנות גישה כשראיתם שהלכתם בדרך שלא תרמה, כל הכבוד.

יש לך ילד אחד עם אוטיזם - ו"בזכות" זה, שמתם לב לנסות להקל על מי מילדיכם שסובל מקושי מסוים.  לכל אדם יש את מה שהוא צריך להתמודד, והם יקבלו עזרה להתמודד עם הנקודה הזו.

 

זה לא עושה את כל העולם מסביבך "מיוחד" כ"כ...  את בעלך קחי כמו שהוא, אל תתני לו להרגיש כאילו הוא בשמץ פחות, בגלל ש"גילו" איזה משהו. מן הסתם פיתח לעצמו דברים טובים אחרים, כדי להתגבר על הקושי.

 

להרבה אנשים יש נקודות שאינן "רגילות" (ואולי זו הנורמה... שלכל אחד יש יחוד, וגם זה מהשמיים, ומפתח כחות מיוחדים להתמודדות). ההבדל, שאצלכם גם "מאובחן", יכול להיות הקלה ועזרה. ובלבד שתקחי את זה כדבר צדדי לבני-אדם, ולא כאילו "אישיות אחרת".

 

הצלחה רבה.  התמודדות רגועה ושמחה שלוקחת כאתגר לעזור - מפתחת באדם כחות, וחן וחסד. 

את התקופה הזו של אחרי איבחון : מצד אחד - פתאום התמונה מתבהרת, כל התסמינים מסתדרים כמו בפאזל תחת שם אחד ויש תחושת הקלה גדולה שהצלחנו לשים את האצבע על הבעיה.

מצד שני - בבת אחת מרגישים תחושת עול וגם אשמה, נוטים למודעות יתר, לדאגנות, פתאום העולם מתחלק לשניים - מי שמאובחן ומי שלא מאובחן...

 

אני לא יכולה להאריך, אבל אני יכולה לומר שמה שממלא כוחות זה הביטחון בקב"ה - הוא שזיכה אותך בבעלך, הוא שנתן לך את ילדייך, הוא שליווה אותך עד האיבחון והוא שילווה אותך גם עכשיו כשהעיניים כאילו נפקחות אל מול מה שהוא לכאורה עומק הבעיה.

ולמה "כאילו " ו"לכאורה"? כי בעלך הטוב נשאר בעלך הטוב, גם אם אובחן רק עכשיו (לא תמיד יש צורך בטיפול, ולפעמים מספיק להיות מודעים ולהשתמש בכלים הטיפוליים שמקבלים עבור הילדים).

 

וגם הילדים הם אותם ילדים - תשמחי ותאהבי אותם כמו קודם - בעצם מבחינת הדברים שחשובים באמת, כלום לא השתנה.

הדבר היחיד שמשתנה זה שעכשיו יהיו לך כלים ותוכנית לטיפול - וזה כבר שינוי לטובה.

 

אל תצטערי על שום דבר. הקב"ה מוביל אותך בדרך שהכי מתאימה לכם שלב אחרי שלב.

 

ועוד דבר חשוב - לא לתלות באיבחונים ובטיפולים את כל יהבך - תסמכי קודם כל על עצמך - כמו שהגעת לתובנה שאותה גישה בהנחית ההורים היתה מוטעית, ושינית כיוון, ככה יש בך ההבנה, הכוחות והמודעות לדעת מה הכי טוב לילדייך.

 

 

הלואי שתמצאי את השליחים הטובים.

לדעתי עם כל הקושי, כדאי לך למצוא את המקומות בהם תתמלאי באנרגיות. כדי שח"ו לא תקרסי, גם ילד אחד מאובחן זה קושי גדול.

ועדיף לא מישהו מהמשפחה. מישהו מקצועי חיצוני שיידע להכיל אותך ולכוון.

בהצלחה רבה תהיי חזקה

זה נותן פרנסה לכל כך הרבה אנשים(פסיכולוגים , מטפלים וכולי') . העולם מסודר -זה נוח. האמת היא שכולנו במידה זו או אחרת "מיוחדים". בעולם מושלם כולם משתלבים בגן ובבית הספר וממשיכים לפס הייצור של החיים . העובדה היא שאלברט איינשטיין למשל התחיל לדבר רק בגיל 4. מוצרט היה מוגדר היום כבעל אישיות גבולית  ויש אינסוף דוגמאות. אני מציעה בתור התחלה לשנות את הראש . אמרו שהוא מיוחד - אז אמרו . זה טוב בשביל ביטוח לאומי . אתמול בלילה צפיתי בנשיא בוש הבן . כולם צחקו עליו כי יש לו יציאות נורא מצחיקות , הוא מבולבל לגמרי , מתחיל משפט ולא זוכר איך לסיים אותו. זה היה הנשיא של ארה"ב ! אז ראשית שמחי בבעלך היקר , בילדים הנפלאים שה' נתן לך , ותחשבי בלי מגירות , איך אפשר לשפר את החיים במחיצת האנשים היקרים שבחייך. 

 

נ.ב במשפחתי המורחבת בחור אוטיסט בן 30 . גם הם עברו ייסורים , וגם היום עוברים . הוא לומד בכולל וקצת בבית . האבחנה מקילה מצד אחד -ומצד שני לא תמיד יש תשובה מתאימה . למשל יש לו מנת משכל מאד גבוהה. הוא זוכר ספרים שלמים בעל פה. אז הוא מאובחן , אבל זה לא ממש עוזר לו.

הסבון ש'נעלם' במים זה לא בעיה. מקסימום המים בעצמם מלאים בסבון והוא מתנקה ככה מהמים.

ילדים בגיל הזה לא מתלכלכים מי יודע מה.
אפשר אפילו למלא את האמבטיה במים וסבון. להשאיר אותו ככה כמה דקות במים. לעבור על הגוף עם קצת קצף. ואז לשטוף אותו כדי להוריד את הסבון.

ךגבי הסבון בעיניים-
למלא דלי (לנט''י) במים כדי לשתוף את השיער ולשים יד אחת על העיניים.
או לקנות סבון לילדים כמו סרקל שלא מכאיב אם נכנס קצת לעין. ולאט לאט הוא ילמד לעצום עיניים כשאת שוטפת לו את הפנים.

ויש גם כיסא כזה שמניחים באמבטיה, ובתוכו שמים את התינוק.

גם אם יש לכם קערת אמבטיה רגילה - אפשר לשים אותה בתוך האמבטיה הגדולה, ולא למלא אותה במים. ואז אפשר לפתוח את ה'דוש' לזרם חלש, וכך לשטוף את הילד.

אני עושה כך עם בתי בת תשעה חודשים (יש לנו קערת אמבטיה שמתלבשת על מעקה האמבטיה).

ככה היא ישבה ויכולנו לסבן אותה נורמלי ולא לדאוג שתחליק או תשתולל.

ןשוטפים-
עם הטלפון/ברז (איך קוראים לזה באמת???) של האמבטיה.

כוס כבר ממש לא מחזיקה מעמד ולוקחת יותר זמן. אין להם סבלנות לזה כבר...

הרבה הצלחה!

תבשרי לנו בשורות טובות!!!

רשמתי את השמות . שתזכי לגדלם בשמחה וברווחה. 

מתפללת מעל הלב, שיחזרו הילדים לאמא- כי זה המקום הטבעי והבריא שלהם

נטיית הגוף נרכשת בשלב אחרון

קודם מספר- יחיד או רבים, אחר כך מין- זכר או נקבה בהמשך זמן- עבר הווה עתיד ואחרון גוף

הסיבה לתופעה הזאת כי הגוף נמצא בשקיפות סמנטית הכי נמוכה. למשל יחיד ורבים יותר מוחשי לבת החמודה שלך

והגוף כל הזמן משתנה... את אומרת לה פעם: אכלת ופעם: אכלתן ובהזדמנות אחרת היא שומעת אותך מדברת על עצמך: אכלתי

בקיצור זאת תופעה תקינה ובריאה (בגיל שנתיים כמובן )

 

התופעה תעבור לבד בדיוק כמו שהבת שלך למדה לבד לדבר בלי שישבת ללמד אותה

אם ממש מתחשק לך את יכולה לתווך לה את המושג הנכון: "נכון אני גמרתי לאכול ואת גמרת לאכול"

אבל לדעתי לא כדאי בצורה של הערה אלה בזרימה טבעית

ה' ישמור, לא היו בדירה שלנו. קומה רביעית!

זה חשוב מאוד מאוד- להם ולך.

תשמרי ככל הניתן על סדר היום שהם מכירים מהמעון, ותתכנני מראש מה בדיוק את עושה איתם בזמן שהם ערים וכו'.

זה יעזור לך ולהם לשמור על שפיות וכיף.

'בריכה' באמבטיה- לא ממלאה כ"כ הרבה, נותנת להם כלים וכדורים והם מאושרים. השגחה צמודה חובה!!!
יוצאת איתם פעם ביום, למכולת, לגן שעשועים, חברים וכו. (אנחנו יוצאים לפני הצהריים כך שחוזרים מיד נרדמים צהריים)
סיפורים / תמונות שמתאימים לגיל של הגדול. גם הקטן יהנה לשתף פעולה.
בבוקר אני מושיבה על כסאות ומתפללים 'כמו בגן'.
כלי מטבח (לא שבירים) זה משחק מדהים.
אצלי מאוד הולך בובות 'אנשים' קטנים, חיות, והמון מכוניות.
או חבילת פונפונים גדולים וכמה כלים.
אפשר בלונים- אבל ממש להשגיח.

משאירה הרגלים.

בוקר-משחקים קצת, אוכל , יצירה/משחק משותף, אוכל, שנ"צ, קמים, שתיה ומשו קל לאכול, משחק חופשי, יוגורט/פרי, משחק/פארק/יציאה כלשהי ביישוב, א.ערב, מקלחת ושינה.

כמה שיותר קרוב ללוז שהם רגילים ירגיע אותם יותר.

המשחקים של הבת שלי לא מעניינים אותה, שיא החום+ הריון= אין לי כח לצאת החוצה..

מה עושים? אני משתגעת!

 

תני לה להדיח כלים, לעזור בבישול ואפיה, סדר, וכו'

 

לכו קצת לסבתא.

לחברות.

לבני דודים.

מחשב בעוונותינו  - יש ביוטיוב שירים לילדים עם סרטונים מעניינים, בקצב איטי שמתאים לפעוטות, יש פרקים מתאימים של הסידרה פרפר נחמד למשל, אפשר כבר לחפש דברים מתאימים על חגי תשרי אם תרצי.

 

להכין בצק משחק.

מדבקות.

 

תלוי בגיל.

אולי צריך לעדכן את מלאי המשחקים בבית לגיל שלה?

 

אם זו ילדה שמעדיפה פעילויות בחוץ, אפשר לשנות קצת את סדר היום ולצאת מאוד מוקדם בבוקר, או מאוחר בערב.

אנחנו מבלים בגינה הציבורית בין השעות 21:00-23:00 ...(יותר צנוע, פחות עמוס, והעיקר אין שמש.) אפשר לאכול שם ארוחת ערב נחמדה.

אפשר למצוא מקומות מוצלים בחוץ ולצאת לשם עם בימבה.

 

אמבטיה עם קצף ומשחקים - להיות לידה כמובן.

 

וכו' וכו'.

 

 

זה מעניין אותם מה שאנחנו עושים.

שרפרף לידי ליד השיש כשאני מבשלת.
ואז מה זה? זה דלורית ועוד ועוד..

כשתולים כביסה, באיזה צבע החולצה הזאת? שלי מי היא?

וברגע שאת יושבת ומשחקת במשחקים שלה זה מעניין מאוד!

שימי בערך חצי מהמשחקים שלה בארון למעלה, ש"יעלמו" לשבוע, ואז להוריד ולהעלות אחרים. משחק שלא שיחקו אתו המון זמן הרבה יותר מעניין ממשחק שרואים כל הזמן. 

"אוהל" - תפרסי כמה שמיכות על השולחן במטבח או בסלון ותהפכי אותו לאוהל - הם ישמחו להכנס ולצאת ולהכנס ולצאת. 

נראה לי שבכל זאת תצאי החוצה לפחות פעם ביום. ממה שאני זוכרת, לילדים שלי בגיל הזה זה היה ממש הכרחי, אם כי מתיש, כי שניהם בגיל שחייבים לרוץ אחריהם וכל הזמן להשגיח. 

שימי מוזיקה ותני להם כלי נגינה (יכול להיות גם סיר וכף מהמטבח...)

גם בתשלום . 

למשל צעצוע רגיל , שמשמש  אותם בכל יום -יהפוך למעניין אם תכניסי אותו לקופסת קרטון . אם לוקחים כמה צעצועים כאלו ומכניסים לקופסאותו קרטון שונות -יצרת 3 דקות של משחק . אם קצת מזל -גם יותר . אפשר אחרי שמוציאים להכניס בחזרה .

אולי פשוט הם "קופצים" על בעלך כשהוא מגיע, מכיוון שלא ראו אותו כל היום?

 

(ומכירה גם את העניין הזה של העדפות - בני השלוש שלי הרבה פעמים מתעקשים בלי סיבה ש"רק אבא" יעשה להם משהו מסוים. אבל אצלנו זה יכול  לקרות גם הפוך).

לא יודעת אם זה מעיד על כך שהוא אוהב אותו יותר, לדעתי זה מגיע יותר ממקום של הערצה מאוד בריאה (אבא חזק, אבא יודע, אבא מתקן..). וגם מכך שאותי הוא רואה יותר ממה שאותו. בכל אופן אני יודעת שהוא אוהב אותי מאוד..

אגב, בעלי (המדהים) נוטה לאבד איתם סבלנות קצת יותר ממה שזה קורה לי (ולצערי זה קורה גם לי..)- ככה שאני לא חושבת שזה קשור לכך.

לי ההתנהגות הזאת (דבקות באבא) פחות מפריעה כי אני שמחה שיש להם דמות טובה להערצה..

 

בכל אופן, קשה לי להאמין שהילדים לא אוהבים אותך, אולי פשוט את קצת "מובנת מאליה" יותר מאבא שלהם. אבל זה בריא להם ממש בתור ילדים, המחשבה ש"ברור שאמא כאן..", כך שאת יכולה לשמוח בכך שאת נותנת להם את הביטחון שהם זקוקים לו.

 

דבר נוסף- כולנו בני אדם. עובדים על המידות, אבל יש מעידות.. אל תלקי את עצמך על התנהגויות מהעבר שאת כבר לא יכולה לשנות. הן בסה"כ עדות לכך שאת אנושית..

 

בהצלחה

 

אבל - 

 

קודם כל, קורה..  תסתכלי על שניכם כענין אחד, ותגידי לעצמך, יופי שאוהבים את אבא. 

 

ב. אל תדאגי, הם אוהבים גם אותך. אופני הביטוי שונים, לפעמים כי הם בנים, גם ענין של גיל ושלב. אם את נוהגת כמו שאמרת - אוהבת, מקדישה זמן וכו' - אשרייך. תעשי את זה לא כדי "לקבל יחס" אלא כדי להיטיב לילדייך.  הם קולטים את זה גם אם אינך רואה באותו רגע. מן הסתם אבא, זה יותר "מגיע" אז נדבקים אליו. אמא, זה יותר זמין ברגיל, אז לא מבטאים כך. אין מה לדאוג.

 

ג. יפה שאת עובדת על הכעס. מה שקרה ש"ממש כעסת כשלא שמו עלייך", לא נדיר אצל אימהות. אל דאגה, כל זמן שזה לא ממש מוגזם - גם הילדים קולטים את האמא, אין להם מזה "טראומות".. חבל שתכניסי לך לראש. וטוב שאת משתדלת שלא - כדי שלא יתרגלו להווי שבו הכעס הוא דבר תדיר.  וגם כשכבר קורה, להשתדל אח"כ להירגע ולחזור למצב רגוע. הם תופסים את הענין (הם ממש קטנים, באמת אין ענין "לכעוס").

 

ד. לגבי מה שראו אותך כועסת על בעלך - זה אכן לא טוב. לא חושב שזה שייך ל"להתחבר לחזק", אבל לא רצוי שיראו כך. טוב שכעת כבר יותר טוב, תשתדלי שיראו יחס חיובי, נעים ונינוח - טוב לכם וטוב להם.

 

העיקר - להמשיך בלי לחץ בהתנהלות חיובית. לא "לחפור" בכך מידי, לא להתרגש מידי, להאמין שהם אוהבים אותך.

 

 

אליוכי מאוד אוהבים אותו ולא ראו אותו כל היום, מה קורה איתם ואיתך במשך שעות היום? גם אז את מרגישה שהם מעדיפים אותו?

אני מרגישה שאני צריכה לעשות משהו לתקן להם את הזכרונות הקשים מפעמים שאני מתעצבנת ומאבדת שליטה על עצמי. מקוה להתקדם ולהשתפר ולא לכעוס עליהם עוד. יש לכם רעיונות מה אפשר לעשות?

 

דבר ראשון, אני מסכימה עם מה שנכתב מעליי: 'טראומה' היא מילה מאוד חריפה, ואני לא חושבת שהיא רלוונטית כאן. לשאוף להתקדם ולהשתפר זה מבורך, אבל אל תצבעי בשחור את עצמך או את המצב הקיים. מכתיבתך ניכר שילדייך זכו באמא קשובה, אכפתית, מלאת אהבה. חשוב להכיר במה שיש ולשמוח עליו. זה הבסיס לכל צמיחה.

 

ילדים שאוהבים את אבא וקרובים אליו זה בריא ומבורך מאוד - בריא להם, בריא לאבא, ובריא גם לאמא שמקבלת זמן להתאוורר. את החשיבות שלך בחייהם תוכלי לגלות במאה ואחת דרכים אחרות. אני בטוחה שאם תצפי בהם בשקט כמה שעות תראי איך הם מחקים את המחוות הקטנות שלך, או באים אלייך שתכריעי כשיש ויכוח, או מצטטים דברים שאמרת להם, ועוד ועוד. דברים דקים שאפשר לראות כשמסתכלים מקרוב.

 

אבל בעיניי יש משהו חשוב מעבר לזה: לא כדאי לצפות לגילויי אהבה מילדים קטנים. גילויי אהבה באופן כללי זה דבר חשוב מאוד מאוד. אני חושבת שכל אדם שנברא בצלם זקוק לכך - לדעת שהוא אהוב. זה ממש צורך חיוני כדי להצליח לשרוד בעולם! אם המצב הזה שהילדים קשורים מאוד לאבא (שאינו מצב נדיר כלל!) מטריד את מנוחתך כל-כך - אולי יש כאן איזה תמרור בשבילך, לעצור ולשים לב, שבאופן כללי בחיים את לא מקבלת מספיק אהבה?

 

אני חושבת שלא כדאי לצפות מילדים שייתנו לנו את התרופה מצילת החיים הזאת. הציפייה הזאת עלולה להיות כבדה מדי על הכתפיים הצעירות... אבל כן כדאי לבדוק אילו מקורות אהבה אחרים עומדים לרשותך.

אם יש חברה, אחות, גיסה, שכנה, סבתא, שאת יודעת שבשיחה איתה את מרגישה את האהבה זורמת, את מרגישה כמה טוב לך איתה וטוב לה איתך - זה הזמן להדק קשרים. (ולהפך - אם יש מישהי כזאת ששיחה איתה גורמת לך להרגיש קטנה ולא מוערכת, כדאי לתפוס קצת מרחק.)

כתבת שהזוגיות בשיפור - השבח לא-ל! (וכל הכבוד לשניכם, מן הסתם השיפור לא קרה מעצמו...) - אז אולי זה הזמן למצוא את הדרכים להרבות אהבה והבנה ביניכם עוד ועוד, לחזק את מקור האהבה העיקרי שלך - אישך.

ומעל הכול, לנסות להרגיש בכל רגע של קושי איך אהבת ה' זורמת ושופעת אלייך כל הזמן, כל הזמן. צינור חיים. הוא אף פעם לא מפסיק לאהוב אותך. לא אהבה בגלל, לא בזכות מה שעשית, מה שהשגת, מה שאת מצליחה, מה שאת יודעת - אלא אהבת חינם. אהבה בחסד. אהבה שהוא מזרים אלייך כמתנה גמורה, שמחיה אותך בכל רגע ורגע. תחושה נפלאה, לא?

 

***

 

דבר אחרון, לגבי הכעס - הוא עולה בך באופן טבעי, מובן מאוד (ביקשת משהו ולא קיבלת תגובה! זה באמת מעליב!), וכשאת מנסה להחניק אותו יכול להיות שמה שקורה הוא שאת טועמת מהטעם המר של שני הצדדים - באותו רגע את גם האמא שסמכותה נפגעה ולא שמעו בקולה, וגם הילדה הנזופה ששוב עשתה מה שאסור (=כעסה). מה את אומרת? זה ככה?

קשה לקבל יחס של זלזול (מהילדים) וקשה להיות נזופה (מעצמך). שניהם ביחד זה כבר יותר מדי... אולי לפחות על הנזיפה תוותרי? אולי תרשי לעצמך לכעוס, אם זה מה שעולה בך? את יכולה מקסימום לברוח לכמה דקות לחדר אחר, ושם לעשות מה שתרגישי שאת הכי רוצה באותו רגע - לרקוע ברגליים או לצעוק או להסביר לעצמך בלב או בכתב למה מה שקרה הרגע כל כך כל כך מרגיז ולא הוגן... מה דעתך?

 

ולסיום אני שוב רוצה להסב את תשומת לבך איזה חום אימהי טוב עולה מבין השורות שלך. אהבה אמיתית ומיטיבה. אל תשכחי להודות על הטוב. גם לילדים שלך יש הרבה על מה להודות.

 

 

תודה.
אומנם לי בעבר היו מעט רגשות של קנאה הין הקשר של בעלי לילד, עד שהבנתי שזה דבר מבורך.

הקטן שלי פשוט רגיל אלי

אהבה לא דורשים, במיוחד לא מהילדים...

ולפותחת:
אני לא חושבת שהם "לא אוהבים" אותך. פשוט הרבה פעמים אימא היא זאת שיותר מטפלת, מאכילה, רוחצת, דואגת, צועקת...ואבא הוא דמות כיפית יותר: יותר משחרר, משחקים איתו, משתוללים איתו. זה גם נותן לאימא אפשרות קצת לנוח.

באמת אני משקיעה בהם המון... גם עובדת עם בתי על דברים שצריכה להתקדם בהםו כו'... (ק.תקשורת וכו)...

 

- את ממש הבנת אותי. זו הרגשה קשה ליפול בכעס ולהרגיש גם כשלון בחוסר סמכות והצלחה מולם וגם בתגובה שלי.

 בנוסף, בעלי מאוד מאוד רגיש לכעס וזה ממש מפריע לו כשאני כועסת וצועקת ומדברת לא בשליטה לפעמים. לפעמים הוא ממש צריך זמן התכנסות בעצמו לאחר מכן. זה דבר שממש נותן לו "נקודות שליליות עלי", מה שמוסיף להרגשה שכתבת שאני נזופה מעצמי. אני גם נזופה (מתבטא לא בנזיפה) ממנו...

- מקוה להצליח לעבוד על עצמי. זה קשה. אני מרגישה שהילדים שלי באמת מאתגרים...

- תודה על הדברים שכתבת! עודדת אותי! אין יאוש בעולם!!!

עד כדי שרק הוא מרדים אותם ובלעדיו יש כאן בכיות של געגועים. ברור שכשאבא בא רצים אליו. ברור שרוצים לישון רק במיטה של אבא וכו'. למה את רואה בזה סימן שלא אוהבים אותך?!?!
הרי גם את אוהבת את אבא שלהם וגם את רוצה בקרבתו. אז אולי הם מחקים אותך?? לאהוב אבא לא סותר אהבה של אמא. ולדעתי זה מעולה שהילדים מחוברים לאבא. כי לאמא יש חיבור טבעי. ואולי זה מחמאה בשבילך שהם רואים זוגיות טובה ואוהבת פלוס רצון לחקות אותך...

דבר שני..תהני מהחופש!! יש אמהות שהיו משתוקקות שהילד שלהם יילך קצת לאבא שלו...

יש לזה הסברים פסיכולוגיים רבים, ולא זה המקום להיכנס אליהם... (אם תרצי תקראי על תסביך אדיפוס שבתיאוריה של פרויד) אבל זו תופעה ידועה מאוד בגיל הזה.

כל עוד הילדים בקשר תקין ונורמלי איתך, הכל בסדר. להיפך, תשחררי אותם, תפרגני להם ולבעלך, תהיי שם בשבילם בלי לחפש אהבה והיא תבוא!! או או איך שהיא תבוא! יותר נכון הביטוי שלה יבוא כי היא קיימת!

 

אל תאכלי את עצמך כ"כ על העבר. לא נראה לי שזה תלוי בצעקות שלך וכו'. אומנם יתכן שהם למדו שאת מבלבלת ומגיבה פעם כך ופעם אחרת לאותה סיטואציה, אבל ממה שכתבת זה נשמע תופעה נורמלית שקורית בכל בית. תתרכזי בעתיד ואותו תשני ועליו תעבדי. את יכולה ללמד אותם עכשיו אחרת. וכן אפשר להסביר לילד שאמא טעתה ומצטערת.

 

ודרך אגב- ויכוחים בבקשה אף פעם לא ליד הילדים כמה שאפשר. אם את רוצה לגדל ילדים בריאים בנפשם, שמחים, פתוחים וזורמים- הם צריכים להרגיש שהזוגיות של ההורים שלהם יציבה. ילדים צריכים לדעת שאבא ואמא אוהבים זה את זה. נכון, לפעמים הם כן רואים חילוקי דעות השאלה איך ובאיזה תדירות.

שיש לי עם הבכור שלי (בן שנתיים ו8) שהוא כל הזמן דבק לאבא..וממש היה קשה לי עם זה כי כמוך אני משקיעה בו המון...
והחברה החמודים פה הביאו לי באמת נק מבט שלא ראיתי..
( כמו: את מובנת מאליו, עם האבא הוא מבלה פחות וכו וכו..) ובאמת זה כך..בעלי עמוס מאוד ואני רוב היום משחקת איתם וכו..
שהורדתי מעצמי את ההרגשה שהוא אוהב רק את אבא..והתחלתי להאמין שהוא מתגעגע לאבא ויש לו חוסרים קצת..
כבר לא ניפגעתי, להפך, אני מפרגנת..קבענו פעם בשבוע שהוא יקדיש לו לבד תשומת לב..וזה קורה..
ואני שמחה שהוא מרגיש שאני תמיד שם בשבילו..ואני יודעת שהוא אוהב אותי ומרגיש ביטחון ללכת לאבא מבלי כביכול להיות תלותי בי..
את אמא נהדרת לכולנו יש את הרגשי אשמה האלה..אין מה לעשות זה טבוע בנו בDNA..ואי אפשר להתכחש או לברוח מזה..
בהצלחה רבה ורק טוב!

כתבת בעצמך שכעסת עליהם כשהם רבו ולא הפסיקו.

כתבת בעצמך שהם ראו אותך חלשה.

את באמת חושבת שאפשר לאהוב אמא שכועסת על הילדים שלה? אמא חלשה?

 

אם לא ברור מנימת הדברים- הכל נכתב בציניות גמורה.

 

מה הקשר בין זה שאמא מתעצבנת על הילדים שלה לבין האהבה שלהם אליה? וכי רק אמהות "חזקות" אהובות על ילדיהן?

(אני כבר רואה שירשור אחר- "אני החזקה בבית ולכן הילדים שלי מעדיפים את בעלי שהוא יותר רך ורגיש"...)

הילדים אוהבים את אמא שלהם- זה נתון קיים במציאות.

לא צריך "לעשות משהו" בשביל זה.

להיפך.

כשאת עושה משהו בשביל שיאהבו אותך את בעצם אומרת - בעיקרון לא אמורה להיות פה אהבה, אולי אם אני אעשה X תאהבו אותי? האהבה נהיית תלויה בדבר. ואז אם הדבר מתבטל (נניח הם משגעים אותך ואת לא נחמדה אליהם) אז ברור שגם האהבה מפסיקה. זה נראה לך הגיוני?

תחשבי על זה הפוך- אם האהבה שלהם אלייך תלויה במשהו, אז אולי גם האהבה שלך אליהם תלויה במשהו?

איך זה לילד לחיות בהרגשה שאמא אוהבת אותו רק בתנאי ש_______ ? (בתנאי שהוא מביא ציונים טובים, בתנאי שהוא נקי, בתנאי שהוא מתנהג יפה וכו') הרי ברור שהאהבה שלך אליו קיימת כל הזמן. גם כשהוא גורם לך להתפוצץ. נכון?

אז זה נכון גם לצד השני.

לא צריך להתאמץ כדי "לזכות" באהבה במשפחה. זה דבר שקיים מעצם העובדה שאת אמא שלהם.

 

אז למה הילדים שלי מתנהגים ככה? אשמח לענות- בפרטי.

 

בס"ד

מתחילה מהנקודה הזאת-

אם כי אני בטוחה שכבר עשית זאת-

לדבר אל בעלך באופן רך, אוהב, בחיוך וכ', שזה תמיד נכון כמובן,

אבל ליד הילדים כן שתהייה ניכרת חיבתך לאבא. 

 

ולגבי עצם העניין- את ובעלך לא נמצאים בתחרות.

אלו הילדים של שניכם, ואין דבר בריא יותר לילדים מאשר לאהוב את ההורים שלהם בגלוי והשמחה.

אחד הדברים הכי גרועים זה כשהורה משדר מצוקה נוכח גילויי חיבה של ילד להורה השני.

זה גורם לילד רגשות אשם, ומרחיק אותו משני ההורים.

 

הכי טוב ובריא לשדר לילד שאבא ואימא זה אחד.
אהבתם אליו היא בעצם אהבתם אלייך.

והורה חייב ללמוד שביחס לילדים הוא הבוגר.

את לא זקוקה לתשומת הלב של הילד- אלא הוא זקוק לתשומת הלב שלך.

את לא זקוקה לכבוד שלו- אלא מצווה עליו לכבד אותך- וזה מה שבונה אותו פנימית- כבוד להוריו.

 

תסתכלי על הילדים שלך.

טוב להם? כייף להם שאבא בא לבית? הם מאושרים?

תיהני מלראות את היקרים לך מכל שמחים אוהבים ומאושרים,

ותצטרפי אל שמחתם!

אל תתרחקי משם, כי הוא לא בא להחליף אותך! 

רק ביחד אתם שלמים- אז הוא בא לבית והילדים קופצים עליו?

תקבלי את פניו גם את בחיוך ובשמחה! 

תהיי חלק מכל היופי הזה, ובע"ה תרווי נחת ותענוג מהטוב שה' נתן לך.

המון המון הצלחה!

זאת המילה היחידה!

אם התקפי הכעס שלך ימעטו אני מניח שהאוירה תהיה רגועה וזה ישפיע לטובה על הילדים.

אינך "אמא לא טובה" אולם ילדים יודעים לזהות היטב מצבים רגשיים במשפחה.

בהצלחה רבה

גם בזוגיות.

המצב שאת מתארת הוא בכלל לא יוצא דופן, לדעתי לפחות.

אני מתכוונת לכעס שלך ולמריבות ביניכם.לא נראה לי שקיימת אמא עלי אדמות שאף פעם לא צועקת ומאבדת את העשתונות. וגם נראה לי שרבות מאיתנו גם נותנות מכה לא כואבת כשאנחנו כועסות בכל מיני מצבים שונים.

לא שזה טוב, המצבים האלה, אבל כל עוד הצעקות והכעס זה לא דבר יומיומי ורגיל- לי אישית זה נשמע דבר שבגדר הנורמלי, וממש לא דבר שיגרום לטראומה או לנזק נפשי לילד. בטח שזה לא מה שיגרום לילד לא לאהוב, כביכול, את אמא שלו.

 

כנ"ל חיכוכים ביניכם. שוב- נראה לי שהרבה ילדים עדים לפעמים למריבה, כעס ובכי אצל ההורים שלהם. בטח שזה לא בריא אם זה יומיומי וזה הדבר הרגיל שהם רואים, אבל אם באופן כללי יש אהבה ושמחה בבית, והבית לרוב מתנהל בצורה נעימה, והילדים רואים את ההורים מתפייסים, שמחים, ביחד- אז זה ממש לא דבר שיגרום לילד להתרחק מאמא שלו.

 

נראה לי שבראש ובראשונה את צריכה לעשות "סוויץ'" בראש- ולשנות את התפיסה שאת מבטאת- שכביכול את אשמה באיזה נזק נפשי (או לא) של הילדים שלך. (אגב- העובדה שאת מפרשת את ה"דבק- אבא" כנזק נפשי בכלל לא ברורה מאליו. זה נראה לי מציאות בהרבה בתים טובים שמחים ובריאים.)

לא נשמע שיש נזק נפשי וגם לא נשמע שאת אשמה במשהו. את בנאדם, אחרי הכל, גם בעלך וגם הילדים. וגם אם מציאות החיים שלכם היתה או עדיין קצת מורכבת ולא קלה לפעמים- זה עדיין לא סיבה להפיל על עצמך כזה תיק של רגשות אשמה.

שהילדים אוהבים לשבת על אבא ולהידבק אליו. הוא גדול וחזק ו... הוא אבא!

 

הסיבות שלדעתי גרמו לזה במקרה שלך, זה בכלל לא מה שכתבת. לא מאמינה שגרמת להם טראומה שגורמת להם להתרחק. לא מאמינה שהם לא אוהבים אותך ולא רוצים בקשר איתך.

הרבה יותר סביר בעיני שעבורם את פשוט 'המובן מאליו', תמיד נמצאת שם עבורם, תמיד נותנת, לעומת אבא שאולי הוא יותר 'קשה להשגה', ולכן גם יותר נחשק. בעיני זה מצב הגיוני ותקין ומצוי בבתים רבים.

 

וגם מה שכתבת- שאת משוגעת עליהם ומרעיפה אהבה ללא סוף, משחקת ומפנקת, זה בהחלט יכול לגרום להם לרצות ללכת לאבא!

אם הם מוצפים באהבה מאמא, אז יש להם צורך לרוץ לאבא ולקבל גם ממנו!

אם תעזבי אותם לכמה ימים עם אבא, בטח ירוצו גם אליך...

לא חושבת שאת צריכה להפסיק להרעיף אהבה, כי אמא זה המקום הבטוח והמגן והאוהב שכל ילד זקוק לו. פשוט תלמדי להנות מזה שהילדים נהנים עם אבא, ומזה שהם משחררים אותך לפעמים.

אמנם יתכן שאת קצת מגזימה ו'חונקת' באהבה שלך, מה שגורם להם לברוח לאבא... תחשבי עם עצמך ועם בעלך אם זה המצב, ואם אתם רוצים לשנות את זה, או שעדיף לכם ככה.

 

אני מאמינה שיבוא יום והם יחזירו לך אהבה גלויה! (אלא אם כן את מפנקת בצורה קיצונית ולא באה אליהם בדרישות בכלל, מה שלא נראה מתוך מה שכתבת.)

שהילדים קשורים ואוהבים את אבא. זה לא על חשבון האהבה אלייך..

כשתרגישי את זה באמת- זה יקרין כלפיהם , כלפי בעלך וגם כלפי משפחתו וזה בריא יותר בשביל כולם.

גם הם וגם את לא תרגישו שזה מקטין אותך.

ובקשר לכעסים (שמה לעשות- קורה לכולנו..) - נסי להפחית מעלייך עומס- למשל לקחת נערה שתטייל עם הילדים שעה ביום ואז תנוחי וכד'. זה יכול לעזור כדי לשפר. רגשות אשם רק מזיקים.

אני רואה את זה כילד שחווה התפרצויות זעם 😡 עליו וגם כהורה שנופל בשגיאה זו.
צריך לקחת פסק זמן ולשנות דרך. להימנע משגיאה זו ולתת תקופת זמן שתרפא את הכול בעז"ה.

אין קשר, וגם אל תקשרי בין כעס שלך עליהם/ על אישך, לבין זה שנדמה לך שהם מעדיפים אותו על פנייך!!
הבן שלי, אמנם יותר קטן מילדייך, אך בהחלט מעדיף באופן ברור את אביו. פעם גם חשבתי כמוך, שזה בגלל שאני לפעמים כועסת או סתם שאני לא אמא מספיק טובה, וגם שאלתי על זה פה פעם, ובאמת בסוף הבנתי שזה לא קשור!! ואני בהחלט כועסת לפעמים, לצערי, וגם נאלצת לפעמים לתת פליקים, וגם אני מתווכחת לעיתים עם בעלי.
עדיין, ועם כל זאת, ברור לי לחלוטין שהבן שלי אוהב אותי לגמרי, ולא יכול שניה בלעדי. (ויעידו על כך הצרחות של הבוקר במעון.....)
ויש לו את הקשר עם בעלי, שזה קשר חשוב ובריא, ואני מאושרת על כך!
בהצלחה לך והמון כוחות!!

באמת אני משקיעה בהם המון... גם עובדת עם בתי על דברים שצריכה להתקדם בהםו כו'... (ק.תקשורת וכו)...

 

- את ממש הבנת אותי. זו הרגשה קשה ליפול בכעס ולהרגיש גם כשלון בחוסר סמכות והצלחה מולם וגם בתגובה שלי.

 בנוסף, בעלי מאוד מאוד רגיש לכעס וזה ממש מפריע לו כשאני כועסת וצועקת ומדברת לא בשליטה לפעמים. לפעמים הוא ממש צריך זמן התכנסות בעצמו לאחר מכן. זה דבר שממש נותן לו "נקודות שליליות עלי", מה שמוסיף להרגשה שכתבת שאני נזופה מעצמי. אני גם נזופה (מתבטא לא בנזיפה) ממנו...

- מקוה להצליח לעבוד על עצמי. זה קשה. אני מרגישה שהילדים שלי באמת מאתגרים...

- תודה על הדברים שכתבת! עודדת אותי! אין יאוש בעולם!!!

רק מחזקת אותך . לדעתי זה לא מתחיל מגיל אפס . זה משהו סביבתי לגמרי , וזו הבשורה הטובה - אפשר לרפא , לשנות את התופעה. איך ? זה באמת מגוון , ואני אישית לא יודעת -יש היום הרבה אפשרויות וצריך לבחון ולמצא את זו שמתאימה לך -כולל טיפולים אלטרנטיביים . 

לא צריך להגיד לה, "לגנוב". לא לשייך אותה אל דבר כזה. מבחינתה אינה "גונבת".

 

לומר לה בנחת שלא לוקחים משל אחרות, כי זה שלהן, וזה אסור, והן תצטערנה. ושאם חסר לה משהו, שתגיד לך ותחליטו ביחד אם מתאים לקנות. אבל לא לקחת מאחרות.  לא כדאי יותר מידי לדבר על כך, זה עצמו יכול "לעורר".

 

דבר שני, ברור שטוב שאת נותנת לה יותר אהבה ותשומת לב. ילד שיש לו הרגשה טובה וחמה מהבית, מרגיש פחות צורך ללא את זה בדברים אחרים.

 

תעקבי - בלי לעשות ענין - אם זה מפסיק. התודעה של שלי-שלך בגיל הזה, עוד לא כ"כ מפותחת.

היום אני אומרת לחברות ילדות שלי "את זוכרת את הנעליים המנצנצות שהיו לך? לקחתי לך אותן לפני 15 שנים..."

 

אני מניחה שאפשר לטפל בזה, אין לי מושג איך.

 

לדעתי זה טבעי, לא צריך להבהל מזה.

 

אני זוכרת את עצמי, נורא רציתי משהו ובגיל הזה הרגש חזק הרבה יותר מהשכל.

 

 

איך ילד לומד מה מותר ומה אסור?
מלבד החינוך של ההורים, הוא רואה את ההתנהגות של האנשים שסביבו ובתת מודע(מגיל 0 זה מתחיל לעבוד) הוא לומד לקשר בין מקרה לתגובה ובין סיבה לתוצאה, לפי ההבנה שלו.. (אגב, רוב האשיות של הילד נבנית כך, ולא על ידי אמירה של מותר-אסור)
יכול להיות שבגלל שלא יצא לילד לראות מספיק פעמים התייחסות לרכוש הזולת זה לא נתפס אצלו עדיין.
אין מה להילחץ, פשוט לגרום לו לראות סיטואציות, לדוגמא, שיראה את אמא מבקשת רשות מאחד הילדים להשתמש בחפץ שלו, וכו'...

בנוסף למה שכתבתי קודם, לפעמים ילד לוקח דברים בלי רשות בגלל נסיון לפצות על יחס שלילי מדמות משמעותית(גננת/מורה/הורה) זה יכול להיות אפילו שהוא מקבל פחות תשומת לב ממה שהוא מצפה לקבל...

הילדה רק בת 6, אצלי זה נכח בחיי עד גיל 15. לקחתי מהורים, מחברים וממי לא. גם את נתפסתי, תמיד הכחשתי. ופתאום בגיל 15 זה פשוט נעלם לגמרי!!! אין לי את המסוגלות לנגוע בדבר שלא שייך לי, אין לי את היכולת לגנוב, יש בי סלידה מהנוגעים בדבר שאינו שלהם.

לא התפללתי על זה, לא נסיתי להגמל, זה פשוט, ב"ה, קרה!

זה באמת קשה לעבוד משרה מלאה,
להחזיק בית ולגדל ילדים
מנסיון ......

באיזה שעה אתם משכיבים את הילדים?
אם הם ישנים בסביבות שבע וחצי-שמונה
אז זה משאיר קצת זמן לנשום, לעשות כלים כביסות וכו
ועדיין לישון בשעה סבירה ואפילו מוקדמת יחסית.

נגיד לישון בעשר זה מסתדר לכם?

ביום שישי ניקיונות ובישולים, ותנסו לקחת עזרה חיצונית
אולי בניקיונות, ואם אין אפשרות אז להוריד סטנדרטים

בהצלחה!!

הילדים לא נרדמים לפני שמונה וחצי-תשע...
בשבועיים האחרונים פשוט כולנו נכנסים למיטה שלנו בתשע...
אני מניקה את הקטן בשכיבה ונרדמת איתו,
ואחרי שעה בערך מתעוררת ומחזירה את הגדול למיטה שלו...
ואני גם מתעוררת לעוד הנקה ולעוד פעם אחת שהגדול קם לשתות...
אז גם ככה הלילה שלי קטוע...

ועזרה חיצונית ניסיתי פעם וזה לא ממש עזר...

הבעיה בסטנדרטים שאני מנמיכה אותם,
אבל זה ממש קשה לי כי אני מאוד אוהבת סדר ונקיון...
ואז כשיש יותר מידי בלאגן אני כבר נהיית עצבנית ולא מסוגלת לחשוב בצורה נורמלית...
אז אי אפשר להנמיך יותר מידי...
חייבים סדר מינימלי...

ועכשיו בחופש הם איתנו בשישי...
וחשבנו שגם כשיהיו במעון יהיה נחמד שיום אחד בשבוע יהיו איתנו...
אבל בקצב הזה באמת נצטרך להשאיר אותם במעון...


באיזה גיל מפסיקים לקום בלילה להנקה?
ובאיזה גיל מפסיקים לקום לשתות?

ככה העבודה הקשה של הנקיון תרד ממך.
תצטרכי קצת לסדר, תשתמשו החדש פעמי ככה שיהיו פחות כלים.
קניות בעלך יצטרך לעשות ועדיף במקום עם משלוחים כדי שגם הוא לא יכלה זמן וכוחות.
בישולים בחמישי בערב ושישי.
ואם אפשר אז גם בחורה שתבוא ואולי תוציא את הילדים ותקפל כביסה וכו'.
אני אישית עוד לא חזרתי לעבוד מהלידה ולא מבינה איך אפשר. יש לי חברה שעובדת משרה מלאה והבית שלה טיפ טופ, אבל יש לה בחורה שלוקחת את הקטנה מהגן וגם עושה כלים ומקפלת כביסה, וגם עוזרת לניקיון פעמיים בשבוע. בקיצור, זמן זה כסף.

ב. לנסות למצוא מקורות מימון שיורידו מעלייך קצת- נניח מלגות, פר"ח, קרנות...

אנחנו בעידן של עבדות מודרנית , כמו פעם בערך רק במסווה של חיים נוחים ומפותחים.

אין לי כל כך מסקנות או עצות לצערי, בהצלחה!

 

להצטמצם

לעבור לקראוון אם צריך

החמודים צריכים הורים ונחת ושמחה ופשטות ושינה ואוכל פשוט

לא תלושי משכורת ותארים של הוריהם..

 

הכותב גרוש עם ילדים לאחר נישואים עם אשת מישרות..

אם מישהו מוצא את פתרון הקסמים-
אשמח לשמוע עליו...


(מוכנה לשלם כל הון על עזרה חיצונית-
לו רק היה כאן כח אדם זמין שמעוניין לעבוד..)

לא הגיוני שכל אחד היום בתנאי החיים עשיר לעומת אנשים לפני עשרות שנים ובכל זאת משועבדים כ"כ ויותר עם הזמן...

מה שדרשו ממני בעבודה לפני 15 שנה- זה לא מה שדורשים ממני היום,

מה שדרשו ממני כתלמידת תיכון- זה לא מה שדורשים היום מהבנות שלי,

מה שהספיק לאנשים לפני 50 שנה- לא מספיק להם היום.

הקצב נהיה מואץ, הצרכים גדלים, העבודה נהיית הרבה יותר קשה ותובענית.

הלוואי והיה לי פיתרון.

זה רק הולך ונהיה קשה.

 

זה אולי נראה כאילו יותר קשה

עד לפני 20 שנה בערך היה מקובל לעבוד בימי שישי

פעם היו עושים כביסות ביד, אין דבר כזה היום שאנשים יכבסו את כל הבגדים, המצעים ביד

יש סטנדרטים שונים של אורח חיים, הבית, הניקיון. זה לא סתם להגיד פשטות

יש עבודות שהם לא מצאת החמה עד צאת הנשמה, מצד שני יש אמהות חד הוריות שעובדות ומצליחות להחזיק בית ולגדל ילדים לבד

זה קל להיות מפונקים ולהגיד שפעם היה יותר קל אבל זה לא נכון

אולי היה מקובל יותר פעם לנשים להישאר בבית. כשהסבים שלי התחתנו סבתא שלי היתה מורה וסבא שלי לא רצה שתעבוד. וכשעלו לארץ לא היתה ברירה כי צריך לפרנס. וסבתא שלי עבדה במשק בית. בקושי היו בבית ואמא שלי שהיתה ילדה בעצמה היתה צריכה לדאוג לעינייני הבית ולאחים הקטנים. וכשסבא שלי מצא עבודה בירושלים בהתחלה עד שהסתדרו הוא היה מגיע הביתה לחיפה רק בסופי שבוע.

מזונות מבחינה הלכתית זה עד גיל 6 כי הילדים אחר כך היו "מספיק" גדולים לדאוג לעצמם בתקופות קדומות יותר.

חקלאות בעבר היתה עבודה פיסית מאוד קשה

לעבוד 8-9 שעות במקום ממוזג זו לא עבודה קשה

לחזור הביתה לשים מכונת כביסה להכין משהו לאכול ולאכול כולם ביחד- זה זמן איכות עם המשפחה, לטפל בילדים שאמנם אין לי ניסיון בזה אבל בכל זאת פעם לא היו חיתולים חד פעמים ואת כל האוכל היו מכינים בבית. פעם בשבוע לנקות קצת את הבית

 

יש לי חברה ששניהם עובדים והם קמים מוקדם והיא מקפידה שארוחת בוקר וארוחת ערב כולם אוכלים ביחד והם עם שני ילדים שאחד תינוק

 

שכן שלי סיפר לי איך עבד בבנייה, והם היו הולכים ברגל עד למקום בכל תנאי מזג אויר כולל שלג ועבודה פיסית קשה ולפעמים היו ישנים במקום העבודה.

 

אם התנסית פעם בעבודה, ואיזה,
כמה ילדים את מגדלת, אם בכלל,
ומה נסיבות חייך.

גם אני יכולה למחזר את סיפורי הסבתא המופלאה שלי שגידלה משפחה גדולה מאןד בתת תנאים-
זה עדיין לא מקל על חיי הנשים בדורנו.
שמחה בשבילך שחייך הם קלים ונעימים ואת לא מפונקת.
הלןןאי על כולם.

אז אומר רק דבר אחד: אמהות חד-הוריות שמצליחות להחזיק בית - יש מעט מאוד.

אמא שלי היא בעצמה כזאת, ועובדת - כן, מצאת החמה עד צאת הנשמה, ממש כמו פעם.

8/9 שעות? הצחקת אותי. היא עובדת בסביבות ה12 שעות.

זהו.

אני באמת לא יודעת איך.
אחרי הגדול שלי חזרתי למשרה מלאה וזה היה סיוט.
אני מתחברת לכל מילה שכתבת שם.
אחרי השני עשיתי בערך הכל כדי לא לחזור למשרה מלטה, אבל בסוף לא ממש היתה ברירה..
לא יודעת איך, כנראה שעם עזרה מלמעלה, כרגע זה קצת יותר קל..
אבל-
כשמתעוררים לא להנקה (מים וכו)- בעלך יכול לקום. הנקה כשלעצמה זה עוד חצי משרה..
אין אפשרות לעבור נניח לשמונים אחוז משרה? זה כבר יעשה את זה הרבה יותר קל..
מאחלת לך המון המון נחת והצלחה בשילוב הזה..

לא כל אחת מסוגלת לעמוד בעומס כזה.

אני למשל, לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.

זה אומר שנעשיתי חולה מאוד, ועוד קודם, בקושי הצלחתי לתפקד בבית.

 

מה שעשינו - הפנמנו את זה.

בעלי עזב את הכולל חלקית, ולקח על עצמו חלקיות משרה בחינוך והוראה.

עם הזמן היקף המשרה שלו גדל.

 

אני מבינה שבעלך ילמד לתואר.

פתרון מעשי יכול להיות - לקחת הלוואה. או לפרוס את הלימודים על פני תקופה ארוכה יותר כדי שבעלך יוכל להמשיך לעבוד חלקית לפחות.

ואפשר לחשוב על עוד רעיונות שהשורה התחתונה שלהם היא שאת לא עובדת בהיקף של משרה מלאה.

אם הגעת למצב שאת מדברת על אוכל ועל שינה כגוזלי זמן שהלוואי והיה ניתן לוותר עליהם - זה לא מקום טוב נפשית להיות בו.

ואני מכירה את זה היטב מעצמי.

 

זה לא אומר שאת עצלנית, זה לא אומר שאת אחת שלא מתפקדת, זה לא אומר כלום, חוץ מלומר שאת לא עומדת בעומסים כאלה.

 

אז מצד אחד, לא צריך לקפוץ לקיצוניות מיד - תני לזה עוד קצת זמן, תראי איך זה מסתדר. אבל אם זה לא מסתדר - כדאי לפעול כדי לשנות את המצב.

 

בהצלחה.

קראתי את רוב התגובות כבר מזמן אבל רק עכשיו מצאתי זמן לענות...
אז תודה לכל מי שהשקיעה מחשה וזמן!

ב"ה את הלימודים אנחנו לא צריכים לממן.
מה שהוא רוצה ללמוד זה במימון לחיילים משוחררים.
ואני חיפשתי עבודה כבר הרבה זמן וזו העבודה היחידה שמצאתי.
אין לי כ"כ אפשרות לחפש משהו אחר.
חשבתי שאולי יהיו פה בעלות ניסיון דומה שיתנו קצת עצות וטיפים.
כנראה שפשוט צריך להתרגל ולהתמודד.
בע"ה נעשה ובע"ה מקווה שנצליח...
שוב תודה!



המחשבות על שינה ואוכל קיימות כבר מזמן.
סתם חלום כזה שתמיד אני ואמא שלי ניסינו לדמיין עולם כזה...

 

 

 

בעלי ממש דוחף שאחזור לעבוד.

 

אני אמנם עם ילדה אחת בבית אבל זה נראה לי ממש קשה

אני טיפוס של בית. מצדי להישאר איתה בבית תמיד..

 

החלטנו שזה סופית וקשה לי ממש!!!

 

 

שד' ישלח לך כוחות להצליח לשלב!

ברור שזה לא היה קל אבל הבית מתרגל הילדים במסגרות צהרונים וכו וכמה שפחדתי מזה לפני כן אחכ ראיתי שבאמת זה לא כזה נורא ומתרגלים.
הגוף גם מתרגל לסדר אחר זה קשה בהתחלה אבל זה עוזר.
בימי הקיץ הארוכים החלטתי שזה שאני מגיעה מאוחר הביתה זה לא אומר שאני לא צריכה להפקיר את הבית אז הייתי ממש משקיעה בילדיםעושה איתם עוגיות יוצאת לגן שעשועים וכו שוב היה קשה אבל מצליחים להתגבר

ראשית- להודות לה על כל הטוב שיש. זה מרגיל לחשוב חיובי וממילא נותן כח...

חוץ מזה, ניתן מדי פעם לנצל ימי מחלה ולנוח. כן, אנחנו משלמים ביטוח לאומי ומגיע לנו לנצלם לפני שנחלה!

ביום חופשי ניתן למלא מקפיא באוכל לתקופה ארוכה. אני אישית משתדלת לשלש ואף יותר את הביאו , לחלק למנות ולהקפיא. לעיתים מתפנקים הפיצה של ה20שקלים ...ממש מקל

כביסות- מפעילה מיד לאחר מקלחות, לא תולה עד שלא מקפלת ולארון ולא אוגרת...  (ברמת להחזיר צעצועים/מברשת שיער למקום...האצלת סמכויות !!!! (גם לקטנטנים )ותמיד מחפשת איפה להתייעל

בהצלחה רבה

לא חייבים לבשל לכל יום.

אישית אני מבינה אותך זה לא נורמאלי ותקין המציאות היום מטורפת.

 

אני מבינה שאת מפרנסת יחידה?

 

אם זה בלית ברירה תנסי לעשות דברים בקצב שלך-גם לי נותנים על הראש עם הכביסה ולאף אחד לא מזיז שאת עובדת בחוץ ובביץ, לפני העבודה היום למשל :קילחתי את הילד, הפעלתי מכונה,הכנתי ארוחת בוקר לילדים  ולמטפלת,וכו' וכו' ואני מהטיפוסים העצלנים יחסית.

 

אבל אפשר להתמוטט,

לדעתי צריך להשלים ע הלאט והבטוח כי לקבל עזרה בשוטף זה המון כסף, אם הבית קסטרופה אז אל תדפקי חשבון על הכסף אבל אם זה קצת כביסה וכלים אז לאט לאט גם ככה ביום שישי מחסלים חשבונות לכבוד שבת. זה תקופה קשה וזה עובר כל שנה זה טיפה משתנה ומקל.

בהצלחה נשמה

מרשמלו?

 

תמר ממולא מרציפן, עטוף כמו סוכריה.

תמר ממולא אגוז רך (מסוג מלך, מתאים לילדים שלא תחת עינם הפקוחה של ההורים).

 

אננס מיובש, ועוד כהנה פירות מיובשים ללא תוספת סוכר. פפאיה למשל אפשר לחתוך כמו סוכריה ולעטוף, וזה גם צבעוני - כתום עז...עושה חשק! 

או תמר אולי כנל.

זה הרי גם צריך לשמח אותם.

בניגוד להיום, בכיתה א' הייתי מתאכזבת למצוא מרציפן או תמר בקלמר.

תמר עם הפתעה בתוכו. פעם שקד, פעם אגוז וכד'. אפשר לעטוף בניילון נצמד.

איזה אמא חמודה את.

אין לי מתכון, אפשר לחפש באינטרנט.

 

אבל זה קצת עבודה: להשרות את השקדים הטריים במים, לקלף ואז לטחון. טעים.

למה מאנונימי?...

רק רציתי לשאול היכן הפעם ממוקמים המתנפחים, כי אני לא רוצה לצאת עם הילדים למקום שאינו מקורה (מפאת החום).

אנונימי - כי כתבתי את השאלה גם במייל הקהילתי שלנו, ואני לא רוצה שיזהו אותי. 

אמנם נכון שלפעמים יכול להיות משהו של "אגירה" שבא ממקום לא בריא - 

 

אבל כל זמן שלא מוכח שזה כך, יתכן שהוא סתם אדם שיש לו סנטימנטים מכל מיני דברים מהעבר. אולי הם מזכירים לו אירועים בחיים וכד'. ובכלל, יש אנשים שלא ממהרים לזרוק דברים מהבית.

 

אז למה הסגנון הזה, "כל מיני שטויות", "נראה לי שהוא תקוע בעבר"..  את אומרת על עצמך שאת "אוהבת סדר ונקיון ושהבית יהיה יפה" - יש להניח שלא היית מקבלת בטוב אם מישהו היה אומר, "היא חולת ניקיון".. מותר לאהוב ניקיון וסדר.  וגם מותר שהוא יהיה הוא.

 

אתם בונים בית ביחד - אז מדברים. לא מזלזלים אחד בדקויות של השני. מכבדים, גם אם זה לא "כמו את".

הרי את אומרת בעצמך שהכרת עוד לפני החתונה את ה"מדבקות" הללו - התנית איתו שלא יהיו דברים כאלו?... ומה זה "ילדותיים", זה כבוד לבעל? הרי התחתנת עם האדם הזה שראית "מדבקות ילדותיות" על דלתו.. כנראה, מצא חן בעינייך למרות זה.

 

הקיצור, מה ששיך אליו  - תכבדי. אל תחשבי על זה כ"שטויות" ואל תכני את זה שטויות, ואל תנתחי "תקוע בעבר"..

 

תעיש "סוויץ' ", כבדי אותו, באהבה, כבדי את "תחביביו". לא נראה שיש בכך משהו "מסוכן"..  לכל היותר, תציעי מקומות אלטרנטיביים לאיחסון דברים, כדי שיהיה מקום לדברים חדשים.

 

מה שנוגע לשניכם - כמו מדבקות על דלת הכניסה - תדברו ביניכם. ותחליטו ביחד. 

יש להניח שכמה שיותר תכבדי אותו ואת עניינו באופן בסיסי, באמת, כך גם יהיה יותר קל שהוא ילך לקראתך במה שנוגע גם לך.

 

זו ענ"ד.

ועד היום שתקתי לא היה אכפת לי , עגשיו עברנו דירה ואני באמת רואה כמה זה מפריע רוב הדברים בבית הם שלו , עד עכשיו כיבדתי והבנתי אבל הוא לא יודע לכבד דברים שלי מאז שהתחתנו אני לא אפרט... (אם אתה רוצה אז בפרטי) .
לא נשמע לי הגיוני שהוא פשוט שומר זבל ואפילו סתם נירות .
ואני ממש לא חולת ניקיון אני פשוט אוהבת שהבית ניראה יפה שיהיה נעים לחיות בו

של ילדים ,כל מיני פוקימונים וכאלה יש לציין שהוא גדול ממני ב7 שנים

אם באמת "זבל", או שבשבילו זה בעל-משמעות.

 

ב. כמו שהצעתי - לנסות למצוא מקום-איחסון שלא מפריע.

 

ג. זה כבר משהו אחר.. אז אכן יש כנראה משהו גם "מעבר" למה שנכתב: "לא יודע לכבד דברים שלי"...  אולי גם זה השפיע על הסגנון הקצת-מתמרמר.  זה נכון - כבוד צריך להיות הדדי.

 

[לא אמרתי שאת "חולת ניקיון", כמובן. רק הבאתי דוגמה שאפשר לראות דברים בצורות שונות. מתחיל מהיחס שמעבר לכך]

 

אולי תנסו לדבר בנחת על הכל. מה הוא רוצה שתכבדי, מה את רוצה שיכבד. ואיפה אפשר לשים דברים ששניכם תרגישו נוח. אבל  בתנאי שזו תהיה שיחה בנחת, בנעימות, לא בהתמרמרות. איך אפשר לעשות יותר טוב לשניכם. הלוואי שיצליח.

א. יש דברים שנגיד אם אתה תראה אותם אתה באמת לא תבין למה הוא שומר כי זה באמת לא שימושי וזה סתם עומד בתוך הארון . שהתחתנו היה לו נגיד גרביים ממש מלוכלכות וגם קרועות והוא פשוט לא רצה לזרוק אותם אפילו גם שהצבע שלהם החליף צבע , ואמרתי לו שנקנה חדש ... אז הוא זרק חלק וקנינו חדש .

ב. רעיון טוב אני צריכה באמת לראות איפה אפשר לאחסן את זה . למרות שאמרתי לו שבתור זוג חדש שישאיר את הדברים בינתיים אצל ההורים כי אנחנו בדירה קטנה . אבל הוא לא רצה כי הוא לא בקשר עם ההורים וכל הבית היה מלא בכל מיני דברים , כי בתור זוג צעיר אני חושבת שצריך להביא רק בגדים ועוד כמה דברים כי עוברים לבית קטן ואין כלכך מקום.
אז אני אנסה לראות באמת איפה אפשר לאחסן כדי שזה לא יפריע (עכשיו ב"ה נשואים שנה+ילדה).

ג. אכן כן כסוד צריך להיות הדדי יש המון דברים מעבר לזה שאני לא אפרט עכשיו כי פתחתי כבר שירשור על זה... יש לי התמודדות לא קלה איתו .

לא להתרגש מזה. מה שמסכים בהידברות - בסדר.

 

ב. "לא בקשר עם ההורים" - יתכן שגם בגלל זה, כל מיני דברים יוצרים לו רצף אל העבר. לכבד בנחת, למצוא פיתרון טכני. הזמן יעשה את שלו. אגב, מה ש"את חושבת" לגבי מה צריך להביא כזוג צעיר - בהחלט אינו דבר שמקובל על כולם. יש כאלה שמביאים איתם כמעט הכל. לגיטימי.  צריך להתרגל שיש הבדלים בין גישות והרגשות. בשביל זה אדם לא מתחתן עם עצמו..

 

ג. לגבי דברים אחרים - אני כמובן לא יודע. הדרך והיעד צריכים להיות הידברות בכבוד, לעורר את האהבה. לא בונים במרירות. יתכן שגם הוא מרגיש "התמודדות". להקשיב מחדש זה לזה.

 

א) לדבר איתו. לשאול אותו בהתעניינות ובאהדה למה חשובה לו המדבקה, העיפרון, הבגד. להקשיב לו - להקשיב באמת. לנסות מאוד להבין אותו. לנסות לראות את הדברים מעיניו. להרגיש כמוהו... אם עוד לא ברור - לשאול עוד. ממש לנסות להבין יותר ויותר.

 

ב) לדבר איתו. זה חייב להיות אחרי שהיה מספיק מקום לא'. להמשיך באותה שיחה או לפתוח ביום אחר - אבל רק אחרי שנתת לו את כל הבמה ועשית כמיטב יכולתך להבין אותו. אחרי שהבמה הייתה שלו - עכשיו תורך.

לדבר איתו. להסביר למה כל כך מפריעה לך המדבקה, איזו תחושה היא נותנת לך. להסביר את מצוקת המקום שאת חשה. לבקש - לפני הצעת פתרון - שיקשיב לך, שיבין אותך, שינסה לראות את הדברים מעינייך...

 

ג) קונפליקטים כאלה ואחרים יש לכל בני זוג, ופתרונות מעשיים יש בשפע. כשהקושי הנקודתי הופך להיות פער תהומי, כשרואים שקשה לגשר, כשרואים שהמחלוקת הנקודתית היא קצה קרחון, ומתחת יש עוד הר של מרמור ותסכול הדדי... זה סימן שהאהבה שלכם מבקשת תחזוק. האהבה שהביאה אתכם להתחתן כבודה במקומה מונח - עכשיו הגיע הזמן להתאהב מחדש. לעשות מה שאפשר כדי להפוך אותו לחבר הכי טוב שלך. לספר לו דברים קטנים ולא חשובים, דברים גדולים וכן חשובים, מה העציב אותך היום, מה שימח, מה הצחיק... להקשיב איך עבר עליו היום שלו. ליצור קרבה. זה אפשרי.

כשהאהבה נוכחת, הקונפליקטים הקטנים האלה מוצאים את פתרונם בקלות.

 

 

אני באמת ידבר איתו ואנסה להבין אולי אני אנסה לשכנע אותו לזרוק כמה דברים שבאמת אין שימוש בהם כמו קרטונים של מוצרים שקנינו וכ'ו שאין צורך בהם יותר .
אני באמת אדבר איתו ואנסה להבין ולהראות הבנה ולכבד ולהסביר לו שיכבד גם את הדברים שלי . כי קרו מלא פעמים שהוא פשוט השחיט את הדברים שלי בגלל שהוא היה עצבני (ולא אני לא זורקת לו ומשחיטה דברים שלו ללא רשותו . ובטח שלא משחיטה את רכושו) . אני גם אגיד לו שיכבד את הדברים שלי וזה שהוא מתעצבן לא אומר שהוא צריך להשחיט את רכושי.

מה אמרו לך כשפתחת על זה שרשור?

ואכן פניתי אתמול , וסיפרתי להם בכללי דברים שאני עוברת איתו ואמרו לי שזה אלימות לכל דבר

להשחית פרושו להרוס. לא קיים בעברית מודרנית הביטוי משחיט או משחיטה. השורש ש-ח-ט פרושו לשחוט, דהיינו: לחתוך באמצעות סכין שוחטים על מנת לאכול את הבשר... שגיאות הכתיב ועיבוד התמלילים הרשלני מאוד מפריעים לקורא. אנא כיתבו בעיברית תיקנית. אל תשחיתו ואל "תשחטו" את לשון הקודש !

 

באשר לענין עצמו שבשלו פתחת את השרשור הזה, לא כל כך בטוח שיש קשר בין נושא האגירה שלו לנושא האלימות שלו כשהוא משחית דברים ששייכים לך. מכל מקום, ברור שההתנהגות שלו איננה התנהגות תקינה -- בלשון המעטה.

כותבת פה אישה במצוקה אמיתית, ומה שאתה מוצא לנכון זה להעיר לה על שגיאת כתיב?!!
מוזר.

לא בהכרח דוברת אמת ו/או מערבבת בין אמת לבדותות מלבה.  לבטח נסתה לסלק דברים שלו או להשחית (בטח קבלה עצות מאנשים למשל מאמא שלה ו/או מחברות "נשמות טובות") וכתגובה הוא השחית דברים שלה.

להקשיב לו. להתעניין מה הסיפור מאחורי החפצים האלו. זוג צעיר, ויכול להיות דרך מאוד מעניינת ונחמדה להכיר אותו יותר טוב ולהתקרב.
אפשר להסחף לסיפורים נוסטלגים משעשעים ומרגשים גם שלו אבל גם שלך מהחפצים האלו וכך להפוך את הקושי וחילוקי הדעות לרגעים מתוקים של ביחד.
לעניות דעתי, בתור רווקה ובאמצע הלילה

בעלי גם שומר בגדים מכוערים מעבודות קודמות.

יום אחד נמאס לי ישבתי לדבר עם בעלי , הסברתי לו שזה מפריע לי בעין והתחלנו להציע רעיונות. בסוף יצא שהוא הסכים  להכניס את הבגדים לתוך ארון מצעים שנמצא מתחת למיטה, ואמרתי לו שזה לא הלך לאיבוד אלא נמצא בבית אבל לא בארון של הבגדים. כי באמת שאין מקום.

אני הייתי ממליצה לך לדבר איתו ולקבוע ביחד מה עושים עם זה

אני באמת אדבר איתו על זה אולי באמת נשים את זה במקום שלא יפריע ולא בארון בגשים שלנו כי אז לי נשאר רק שתי מדפים ולא רואה מה יש ללבוש

האם הוא מחסיר ממך משהו?! מה אכפת לך? תני לו להתבטא עד שישבע ויחליט לבד אם ומתי לסלק את דברים משלו אם בכלל. האם זה מה שחשוב לך בחיים?!. היחסים בינכם הם הדבר החשוב ואל תנסי ללחוץ אותו במזכרות הישנות שלו. פשוט הניחי לו להרגיש שלא אכפת לך ושהוא יכול לאסוף מה וכמה שהוא רוצה.