פורום הורות (עמוד 208)

ב. לנסות למצוא מקורות מימון שיורידו מעלייך קצת- נניח מלגות, פר"ח, קרנות...

אנחנו בעידן של עבדות מודרנית , כמו פעם בערך רק במסווה של חיים נוחים ומפותחים.

אין לי כל כך מסקנות או עצות לצערי, בהצלחה!

להצטמצם

לעבור לקראוון אם צריך

החמודים צריכים הורים ונחת ושמחה ופשטות ושינה ואוכל פשוט

לא תלושי משכורת ותארים של הוריהם..

הכותב גרוש עם ילדים לאחר נישואים עם אשת מישרות..

לא הגיוני שכל אחד היום בתנאי החיים עשיר לעומת אנשים לפני עשרות שנים ובכל זאת משועבדים כ"כ ויותר עם הזמן...

מה שדרשו ממני בעבודה לפני 15 שנה- זה לא מה שדורשים ממני היום,

מה שדרשו ממני כתלמידת תיכון- זה לא מה שדורשים היום מהבנות שלי,

מה שהספיק לאנשים לפני 50 שנה- לא מספיק להם היום.

הקצב נהיה מואץ, הצרכים גדלים, העבודה נהיית הרבה יותר קשה ותובענית.

הלוואי והיה לי פיתרון.

זה רק הולך ונהיה קשה.

זה אולי נראה כאילו יותר קשה

עד לפני 20 שנה בערך היה מקובל לעבוד בימי שישי

פעם היו עושים כביסות ביד, אין דבר כזה היום שאנשים יכבסו את כל הבגדים, המצעים ביד

יש סטנדרטים שונים של אורח חיים, הבית, הניקיון. זה לא סתם להגיד פשטות

יש עבודות שהם לא מצאת החמה עד צאת הנשמה, מצד שני יש אמהות חד הוריות שעובדות ומצליחות להחזיק בית ולגדל ילדים לבד

זה קל להיות מפונקים ולהגיד שפעם היה יותר קל אבל זה לא נכון

אולי היה מקובל יותר פעם לנשים להישאר בבית. כשהסבים שלי התחתנו סבתא שלי היתה מורה וסבא שלי לא רצה שתעבוד. וכשעלו לארץ לא היתה ברירה כי צריך לפרנס. וסבתא שלי עבדה במשק בית. בקושי היו בבית ואמא שלי שהיתה ילדה בעצמה היתה צריכה לדאוג לעינייני הבית ולאחים הקטנים. וכשסבא שלי מצא עבודה בירושלים בהתחלה עד שהסתדרו הוא היה מגיע הביתה לחיפה רק בסופי שבוע.

מזונות מבחינה הלכתית זה עד גיל 6 כי הילדים אחר כך היו "מספיק" גדולים לדאוג לעצמם בתקופות קדומות יותר.

חקלאות בעבר היתה עבודה פיסית מאוד קשה

לעבוד 8-9 שעות במקום ממוזג זו לא עבודה קשה

לחזור הביתה לשים מכונת כביסה להכין משהו לאכול ולאכול כולם ביחד- זה זמן איכות עם המשפחה, לטפל בילדים שאמנם אין לי ניסיון בזה אבל בכל זאת פעם לא היו חיתולים חד פעמים ואת כל האוכל היו מכינים בבית. פעם בשבוע לנקות קצת את הבית

יש לי חברה ששניהם עובדים והם קמים מוקדם והיא מקפידה שארוחת בוקר וארוחת ערב כולם אוכלים ביחד והם עם שני ילדים שאחד תינוק

שכן שלי סיפר לי איך עבד בבנייה, והם היו הולכים ברגל עד למקום בכל תנאי מזג אויר כולל שלג ועבודה פיסית קשה ולפעמים היו ישנים במקום העבודה.

אז אומר רק דבר אחד: אמהות חד-הוריות שמצליחות להחזיק בית - יש מעט מאוד.

אמא שלי היא בעצמה כזאת, ועובדת - כן, מצאת החמה עד צאת הנשמה, ממש כמו פעם.

8/9 שעות? הצחקת אותי. היא עובדת בסביבות ה12 שעות.

זהו.

לא כל אחת מסוגלת לעמוד בעומס כזה.

אני למשל, לא מסוגלת. פשוט לא מסוגלת.

זה אומר שנעשיתי חולה מאוד, ועוד קודם, בקושי הצלחתי לתפקד בבית.

מה שעשינו - הפנמנו את זה.

בעלי עזב את הכולל חלקית, ולקח על עצמו חלקיות משרה בחינוך והוראה.

עם הזמן היקף המשרה שלו גדל.

אני מבינה שבעלך ילמד לתואר.

פתרון מעשי יכול להיות - לקחת הלוואה. או לפרוס את הלימודים על פני תקופה ארוכה יותר כדי שבעלך יוכל להמשיך לעבוד חלקית לפחות.

ואפשר לחשוב על עוד רעיונות שהשורה התחתונה שלהם היא שאת לא עובדת בהיקף של משרה מלאה.

אם הגעת למצב שאת מדברת על אוכל ועל שינה כגוזלי זמן שהלוואי והיה ניתן לוותר עליהם - זה לא מקום טוב נפשית להיות בו.

ואני מכירה את זה היטב מעצמי.

זה לא אומר שאת עצלנית, זה לא אומר שאת אחת שלא מתפקדת, זה לא אומר כלום, חוץ מלומר שאת לא עומדת בעומסים כאלה.

אז מצד אחד, לא צריך לקפוץ לקיצוניות מיד - תני לזה עוד קצת זמן, תראי איך זה מסתדר. אבל אם זה לא מסתדר - כדאי לפעול כדי לשנות את המצב.

בהצלחה.

בעלי ממש דוחף שאחזור לעבוד.

אני אמנם עם ילדה אחת בבית אבל זה נראה לי ממש קשה

אני טיפוס של בית. מצדי להישאר איתה בבית תמיד..

החלטנו שזה סופית וקשה לי ממש!!!

שד' ישלח לך כוחות להצליח לשלב!

ראשית- להודות לה על כל הטוב שיש. זה מרגיל לחשוב חיובי וממילא נותן כח...

חוץ מזה, ניתן מדי פעם לנצל ימי מחלה ולנוח. כן, אנחנו משלמים ביטוח לאומי ומגיע לנו לנצלם לפני שנחלה!

ביום חופשי ניתן למלא מקפיא באוכל לתקופה ארוכה. אני אישית משתדלת לשלש ואף יותר את הביאו , לחלק למנות ולהקפיא. לעיתים מתפנקים הפיצה של ה20שקלים ...ממש מקל

כביסות- מפעילה מיד לאחר מקלחות, לא תולה עד שלא מקפלת ולארון ולא אוגרת...  (ברמת להחזיר צעצועים/מברשת שיער למקום...האצלת סמכויות !!!! (גם לקטנטנים )ותמיד מחפשת איפה להתייעל

בהצלחה רבה

לא חייבים לבשל לכל יום.

אישית אני מבינה אותך זה לא נורמאלי ותקין המציאות היום מטורפת.

אני מבינה שאת מפרנסת יחידה?

אם זה בלית ברירה תנסי לעשות דברים בקצב שלך-גם לי נותנים על הראש עם הכביסה ולאף אחד לא מזיז שאת עובדת בחוץ ובביץ, לפני העבודה היום למשל :קילחתי את הילד, הפעלתי מכונה,הכנתי ארוחת בוקר לילדים  ולמטפלת,וכו' וכו' ואני מהטיפוסים העצלנים יחסית.

אבל אפשר להתמוטט,

לדעתי צריך להשלים ע הלאט והבטוח כי לקבל עזרה בשוטף זה המון כסף, אם הבית קסטרופה אז אל תדפקי חשבון על הכסף אבל אם זה קצת כביסה וכלים אז לאט לאט גם ככה ביום שישי מחסלים חשבונות לכבוד שבת. זה תקופה קשה וזה עובר כל שנה זה טיפה משתנה ומקל.

בהצלחה נשמה

מרשמלו?

תמר ממולא מרציפן, עטוף כמו סוכריה.

תמר ממולא אגוז רך (מסוג מלך, מתאים לילדים שלא תחת עינם הפקוחה של ההורים).

אננס מיובש, ועוד כהנה פירות מיובשים ללא תוספת סוכר. פפאיה למשל אפשר לחתוך כמו סוכריה ולעטוף, וזה גם צבעוני - כתום עז...עושה חשק! 

או תמר אולי כנל.

זה הרי גם צריך לשמח אותם.

בניגוד להיום, בכיתה א' הייתי מתאכזבת למצוא מרציפן או תמר בקלמר.

תמר עם הפתעה בתוכו. פעם שקד, פעם אגוז וכד'. אפשר לעטוף בניילון נצמד.

איזה אמא חמודה את.

אין לי מתכון, אפשר לחפש באינטרנט.

אבל זה קצת עבודה: להשרות את השקדים הטריים במים, לקלף ואז לטחון. טעים.

למה מאנונימי?...

רק רציתי לשאול היכן הפעם ממוקמים המתנפחים, כי אני לא רוצה לצאת עם הילדים למקום שאינו מקורה (מפאת החום).

אנונימי - כי כתבתי את השאלה גם במייל הקהילתי שלנו, ואני לא רוצה שיזהו אותי. 

אמנם נכון שלפעמים יכול להיות משהו של "אגירה" שבא ממקום לא בריא - 

אבל כל זמן שלא מוכח שזה כך, יתכן שהוא סתם אדם שיש לו סנטימנטים מכל מיני דברים מהעבר. אולי הם מזכירים לו אירועים בחיים וכד'. ובכלל, יש אנשים שלא ממהרים לזרוק דברים מהבית.

אז למה הסגנון הזה, "כל מיני שטויות", "נראה לי שהוא תקוע בעבר"..  את אומרת על עצמך שאת "אוהבת סדר ונקיון ושהבית יהיה יפה" - יש להניח שלא היית מקבלת בטוב אם מישהו היה אומר, "היא חולת ניקיון".. מותר לאהוב ניקיון וסדר.  וגם מותר שהוא יהיה הוא.

אתם בונים בית ביחד - אז מדברים. לא מזלזלים אחד בדקויות של השני. מכבדים, גם אם זה לא "כמו את".

הרי את אומרת בעצמך שהכרת עוד לפני החתונה את ה"מדבקות" הללו - התנית איתו שלא יהיו דברים כאלו?... ומה זה "ילדותיים", זה כבוד לבעל? הרי התחתנת עם האדם הזה שראית "מדבקות ילדותיות" על דלתו.. כנראה, מצא חן בעינייך למרות זה.

הקיצור, מה ששיך אליו  - תכבדי. אל תחשבי על זה כ"שטויות" ואל תכני את זה שטויות, ואל תנתחי "תקוע בעבר"..

תעיש "סוויץ' ", כבדי אותו, באהבה, כבדי את "תחביביו". לא נראה שיש בכך משהו "מסוכן"..  לכל היותר, תציעי מקומות אלטרנטיביים לאיחסון דברים, כדי שיהיה מקום לדברים חדשים.

מה שנוגע לשניכם - כמו מדבקות על דלת הכניסה - תדברו ביניכם. ותחליטו ביחד. 

יש להניח שכמה שיותר תכבדי אותו ואת עניינו באופן בסיסי, באמת, כך גם יהיה יותר קל שהוא ילך לקראתך במה שנוגע גם לך.

זו ענ"ד.

אם באמת "זבל", או שבשבילו זה בעל-משמעות.

ב. כמו שהצעתי - לנסות למצוא מקום-איחסון שלא מפריע.

ג. זה כבר משהו אחר.. אז אכן יש כנראה משהו גם "מעבר" למה שנכתב: "לא יודע לכבד דברים שלי"...  אולי גם זה השפיע על הסגנון הקצת-מתמרמר.  זה נכון - כבוד צריך להיות הדדי.

[לא אמרתי שאת "חולת ניקיון", כמובן. רק הבאתי דוגמה שאפשר לראות דברים בצורות שונות. מתחיל מהיחס שמעבר לכך]

אולי תנסו לדבר בנחת על הכל. מה הוא רוצה שתכבדי, מה את רוצה שיכבד. ואיפה אפשר לשים דברים ששניכם תרגישו נוח. אבל  בתנאי שזו תהיה שיחה בנחת, בנעימות, לא בהתמרמרות. איך אפשר לעשות יותר טוב לשניכם. הלוואי שיצליח.

לא להתרגש מזה. מה שמסכים בהידברות - בסדר.

ב. "לא בקשר עם ההורים" - יתכן שגם בגלל זה, כל מיני דברים יוצרים לו רצף אל העבר. לכבד בנחת, למצוא פיתרון טכני. הזמן יעשה את שלו. אגב, מה ש"את חושבת" לגבי מה צריך להביא כזוג צעיר - בהחלט אינו דבר שמקובל על כולם. יש כאלה שמביאים איתם כמעט הכל. לגיטימי.  צריך להתרגל שיש הבדלים בין גישות והרגשות. בשביל זה אדם לא מתחתן עם עצמו..

ג. לגבי דברים אחרים - אני כמובן לא יודע. הדרך והיעד צריכים להיות הידברות בכבוד, לעורר את האהבה. לא בונים במרירות. יתכן שגם הוא מרגיש "התמודדות". להקשיב מחדש זה לזה.

א) לדבר איתו. לשאול אותו בהתעניינות ובאהדה למה חשובה לו המדבקה, העיפרון, הבגד. להקשיב לו - להקשיב באמת. לנסות מאוד להבין אותו. לנסות לראות את הדברים מעיניו. להרגיש כמוהו... אם עוד לא ברור - לשאול עוד. ממש לנסות להבין יותר ויותר.

ב) לדבר איתו. זה חייב להיות אחרי שהיה מספיק מקום לא'. להמשיך באותה שיחה או לפתוח ביום אחר - אבל רק אחרי שנתת לו את כל הבמה ועשית כמיטב יכולתך להבין אותו. אחרי שהבמה הייתה שלו - עכשיו תורך.

לדבר איתו. להסביר למה כל כך מפריעה לך המדבקה, איזו תחושה היא נותנת לך. להסביר את מצוקת המקום שאת חשה. לבקש - לפני הצעת פתרון - שיקשיב לך, שיבין אותך, שינסה לראות את הדברים מעינייך...

ג) קונפליקטים כאלה ואחרים יש לכל בני זוג, ופתרונות מעשיים יש בשפע. כשהקושי הנקודתי הופך להיות פער תהומי, כשרואים שקשה לגשר, כשרואים שהמחלוקת הנקודתית היא קצה קרחון, ומתחת יש עוד הר של מרמור ותסכול הדדי... זה סימן שהאהבה שלכם מבקשת תחזוק. האהבה שהביאה אתכם להתחתן כבודה במקומה מונח - עכשיו הגיע הזמן להתאהב מחדש. לעשות מה שאפשר כדי להפוך אותו לחבר הכי טוב שלך. לספר לו דברים קטנים ולא חשובים, דברים גדולים וכן חשובים, מה העציב אותך היום, מה שימח, מה הצחיק... להקשיב איך עבר עליו היום שלו. ליצור קרבה. זה אפשרי.

כשהאהבה נוכחת, הקונפליקטים הקטנים האלה מוצאים את פתרונם בקלות.

מה אמרו לך כשפתחת על זה שרשור?

להשחית פרושו להרוס. לא קיים בעברית מודרנית הביטוי משחיט או משחיטה. השורש ש-ח-ט פרושו לשחוט, דהיינו: לחתוך באמצעות סכין שוחטים על מנת לאכול את הבשר... שגיאות הכתיב ועיבוד התמלילים הרשלני מאוד מפריעים לקורא. אנא כיתבו בעיברית תיקנית. אל תשחיתו ואל "תשחטו" את לשון הקודש !

באשר לענין עצמו שבשלו פתחת את השרשור הזה, לא כל כך בטוח שיש קשר בין נושא האגירה שלו לנושא האלימות שלו כשהוא משחית דברים ששייכים לך. מכל מקום, ברור שההתנהגות שלו איננה התנהגות תקינה -- בלשון המעטה.

לא בהכרח דוברת אמת ו/או מערבבת בין אמת לבדותות מלבה.  לבטח נסתה לסלק דברים שלו או להשחית (בטח קבלה עצות מאנשים למשל מאמא שלה ו/או מחברות "נשמות טובות") וכתגובה הוא השחית דברים שלה.

בעלי גם שומר בגדים מכוערים מעבודות קודמות.

יום אחד נמאס לי ישבתי לדבר עם בעלי , הסברתי לו שזה מפריע לי בעין והתחלנו להציע רעיונות. בסוף יצא שהוא הסכים  להכניס את הבגדים לתוך ארון מצעים שנמצא מתחת למיטה, ואמרתי לו שזה לא הלך לאיבוד אלא נמצא בבית אבל לא בארון של הבגדים. כי באמת שאין מקום.

אני הייתי ממליצה לך לדבר איתו ולקבוע ביחד מה עושים עם זה

האם הוא מחסיר ממך משהו?! מה אכפת לך? תני לו להתבטא עד שישבע ויחליט לבד אם ומתי לסלק את דברים משלו אם בכלל. האם זה מה שחשוב לך בחיים?!. היחסים בינכם הם הדבר החשוב ואל תנסי ללחוץ אותו במזכרות הישנות שלו. פשוט הניחי לו להרגיש שלא אכפת לך ושהוא יכול לאסוף מה וכמה שהוא רוצה.

אז חושבני שאין שום בעיה.

[אם לא משתעלת, כנראה נכנס למקום הנכון ולא לקנה הנשימה]

ולפני כן לקבל הפניה מרופא ילדים.

לא רוצה להפחיד אותך, אבל כל מילה שלך הזכירה את הבן שלי, הוא עם PDD בתפקוד גבוה מאוד,

לא כתבת בת כמה היא, אבל חייבים לטפל בכל הנ"ל בגיל צעיר, ואפשר עם הרבה עבודה.

קחי הרבה כח ונשימה ארוכה...

כתבתי בכותרת שהיא בת 9.

יצא לי לראות ילדי PDD ראיתי שהם בכלל לא מבינים את הסביבה. היא מבינה מצויין רק בוחרת להגיב בתגובות לא שייכות ומוגזמות. מה ההגדרות של PDD?

ממליצה לך לקחת אותה לאבחון- פסיכולוגי או פסיכודידקטי.

לאו דווקא דרך הקופה. אם את חוששת חפשי המלצות לפסיכולוג מצוין ויר"ש. יש כאלו.

 בן שנה וחצי..
לדעתי אם את רואה שהשינה ביום מפריעה ללילה אז להפחית..

זה קבוע ככה?

הוא יונק בלילה?

הוא אתכם בחדר או בחדר נפרד?

יכול להיות שמשהו מציק לו?

לרוב ילדים בגיל הזה ישנים לילה שלם, אבל יש כאלה שלא, ולקראת גיל שנתיים כן ישנים כמו שצריך.

או יתושים?

ישנה בצהריים שעה וחצי- שעתיים 

ובלילה 11 שעות פחות או יותר

בגיל שנה וחצי לא אומרים להתעורר כל שעתיים וחצי, זה לא תקין, כנראה משהו מציק לו, אולי אוזניים? אולי בוקעות לו שיניים?

אולי משהו במיטה לא נח/נעים לו? אולי חם? אני רואה שכתבת שגמלת אותו מבקבוק לפני השינה, אולי זה כן חסר לו?

לא חייבים תמ"ל בגיל הזה אבל נניח בקבוק חלב עם דייסה בפנים יכול להשביע אותו ללילה.

אני נותנת לבת שלי (שהיא בת שנתיים כפי שכתבתי) בקבוק מטרנה לפני השינה, היא אוהבת את זה ורוצה את זה, אז למה לא?

תנסו לבדוק כל פעם משהו אחר עד שתמצאו פיתרון.

סה"כ ביממה בגיל הזה 11 שעות במקרה הטוב. ז"א שעה וחצי ביום ועוד 10 שעות בלילה.

יש ילדים ערניים יותר...

ובלילה היתה מתעוררת לבקבוק פעם-פעמיים, אבל למזלי, אני חוזרת מהר לישון.. בגיל שנתיים - התחילה לישון לגמרי רצוף.

וזה שאלה של אופי, הבנים ישנו ממש רצוף.

היה לו רק בלונים. נבדוק בגאולה..

אני רוצה עם ציורים כדי שהוא יותר ישמח..  תודה!

מספיק יהיה לך את הגוף לעצמך? או לא? אם את עדיין צריכה הפסקה- קחי אותה...

יש הקדוש ברוך הוא . כשמגיע הזמן הוא נותן את הכוח ואת הרצון . אז פשוט להפנות את כל ההרהורים אליו , ואז ממילא ההחלטה שתתקבל תהיה כאשר את בקשר רציף איתו.

עוד רעיון שלי - להחליט על זמן מוגבל למשל -חצי שנה שבו את "מונעת" , ולאחר מכן -מפסיקה . כתבתי בגרשיים כי אני מכירה הרבה ילדים שנולדו אפילו עם שימוש בגלולות . זה נס מדהים שצעירים לא מבינים . 

אני זוכרת את הכאב הזה . אני רווקה בשנות הארבעים  ,וכל חודש שעבר זה היה כאב לב עצום -אבל מצד שני לא היה בעל וגם לא ילדים . זו אכן מתנה מדהימה , שיש לעשות בה שימוש . 

כל העצות שלי הן בערבון מוגבל . אני אמא לילדה אחת , שתוכננה 25 שנה ...

לעשות ספורט. זה גורם לתחושה טובה ולתחושה של שליטה על הגוף. חוץ מזה זה תמיד בריא במיוחד בהיריון. משהו עדין שמותאם להיריון.

ומשהו מוזר קצת- למנוע בעזרת משהו שלא 100%. ככה "ה' יחליט מתי" וזאת לא מניעה של ממש מבחינת הרגשה...

לקנות בחנות ספרים יד שניה שלא כתוב בהם

שילוב של כמה דברים:

א. מה שאתם לא מוכנים שהוא ישחק איתו- כמו פלאפון למשל, אז תרחיקו ממנו ומטווח ראייתו והשג ידו, ובנוסף- תעמדו על זה, שזה יהיה כלל שלא שוברים אותו, גם אם הוא צורח.

ב. אם זה כן קורה בכל זאת, שהוא בוכה ורוצה מה שאי אפשר- אז תנסו להסיח את דעתו- להעביר אותו לחדר אחר אתכם, תוך כדי דיבור "אתה רואה מה אמא עושה?" וכו' ותוך כדי- לתת לו משחק אחר.

ג. באמת אי אפשר להגיד לא כל הזמן. אז לכן כדאי להמעיט את ה"לאוין" מראייתו ובמקום זה להרבות ב"כנים". לאו דווקא להגיד "זה לא", אלא להרחיק את האסור ממנו ולהגיד "זה כן" על משחק אחר.

ד. באופן כללי- וזה נכון מעכשיו ועד לגיל 15 פלוס...- להחליט מה "לא", ולעמוד על זה בנחת ובעקביות. לא "לזגזג"- לא להגיד לא ואח"כ להיכנע לבכי או לצעקות, ומצד שני לא להגיד או לשדר "כן" ואח"כ לאסור פתאום.

ומה שאומרים עליו "לא"- אז לפני שאומרים לא מוודאים שיש כוח לעמוד בפני הפגנות, עצומות, צרחות וכו'.

כי ברגע שתינוק, גם בגיל הזה רואה שההורים שלו עומדים על שלהם זה נותן לו שני דברים:

1. תחושה של בטחון. יש לי הורים עם גב חזק...הצרחות שלי לא מכופפות אותם. אפשר לסמוך עליהם.

2. בסופו של דבר הילד יפנים את מה שלא מתירים לו. וגם יבין שמה לעשות, לא כל דבר מותר לו.

בהצלחה!

הבעיה באמת שהיתה תקופה שהורים של בעלי היו מביאים לו את האייפון שלהם וגם בעלי לפעמים כשלא היה לו כוח להעסיק אותו..אז באמת בעיה עכשיו לעמוד על זה..

מקווה שהוא יקלוט מהר מאד שזה לא בשבילו.

רצונות משלו ואכזבות משלו, זה נורמלי לגמרי!!!

הוא לא מחפש את הנוצץ והמצלצל, הוא לא מחפש את היקר והמשוכלל - הוא פשוט מחפש את מה שמעסיק את ההורים הגדולים והחכמים שלו.

הוא "מתוכנת" ללמוד מכם, לנסות להעתיק אתכם בכל דבר. ככה הוא ילמד בע"ה לדבר, ללכת... ככה הוא לומד ממידותיכם הטובות ומהתנהגותכם - וככה הוא גם לומד להשתמש במכשירים שאתם משתמשים.

אז דבר ראשון, קחו כמחמאה.

ודבר שני - חשבו במה אתם יכולים כן לשתף אותו, ולתמוך ברצון החיובי הזה שלו - ובדברים האלה דווקא תרבו להשתמש לידו. לשים אותו באזור כשמקפלים כביסה ותת לו להתנסות, לכתוב לידו ולוותר לו על הדף והעט אם הוא מבקש וכו' וכו'.

הדברים שבהם אתם לא רוצם שיחקה אתכם לעת עתה - אני הייתי משתדלת כמה שאפשר להמעיט בשימוש בנוכחותו. לשיקולכם.

אני באופן אישי לא מייחסת חשיבות כל ך גדולה לעקביות. ממה שאני רואה, גמישות משרתת אותנו יותר טוב. אני מעדיפה להכריע בכל מקרה לגופו, לפי הנסיבות המשתנות (למשל - באיזה מכשיר מדובר, האם יש לי חלופות להציע, על איזה צד התינוק קם היום... ועוד). לפני כמה חודשים כתבתי פוסט על איך להכריע כשיש צורך חשוב של ילד מצד אחד (במקרה הזה - לחקות את הוריו) וצורך חשוב של הורה מצד שני (במקרה הזה - לשמור מהתקלקלויות). אולי יעזור לכם.

בהצלחה!

נראה לי שזה עלול ליצור תחרות לא בריאה, אם יהיו אימהות שבנוסף למתנה המשותפת יביאו עוד משהו...

אפשר לגשת אליהן כשאין הורים אחרים בסביבה.

משהו קטן ב - 10 ש"ח, זה באמת רק כדי להביע הכרת הטוב, וזה מחמם את הלב.

אני בדרך כלל לא קונה מעבר למה שנותנים מכל ההורים יחד, אבל השנה הרגשתי הכרת הטוב מיוחדת כלפי היחס המקסים של הגננת ושל כל הצוות (ילדה שסובלת מאילמות סלקטיבית).

אז קניתי לכל אחת משהו קטן ב 10-15 ש"ח והעיקר - הוספתי מכתב תודה חם, והדגשתי שהמתנה היא סמלית, רק כדי לצרף מכתב ולהביע הכרת הטוב...

קניתי בגולף & קו סט תבניות סיליקון זעירות בצורת שושנה, ויש שם עוד רעיונות קטנים ובזול.

זה באמת מרגיש לא נעים במיוחד...

כל הרעיון של מתנה קבוצתית זה שלא יהיה את התחרותיות הזאת.

-כוס מעוצבת

-עציץ קטנטן (7 ₪ ב'הסטוק' - היה לפני פסח, לא יודעת מה עכשיו)

-אצבעות שוקולד.

כשנתתי אצבעות שוקולד, כתבתי ברכה שהכותרת שלה הייתה "אצבע לאצבע נחבר" - כיוון שזה אחד השירים שהבת שלי הכי אוהבת.

הברכה הייתה:

בעשר אצבעות את מלטפת ומחבקת

בעשר אצבעות את מלבישה, מחליפה, מנקה,

בעשר אצבעות את שומרת על ..... שלא יאונה לה רע.

בעשר אצבעות את מקדמת את ...... ומטפחת אותה.

הרשי לי ללחוץ את אצבעות ידייך,

תודה!

....., אימא של ......

אני חושבת, שחשוב לתת את המתנות בהסתר, אפילו אם זה רק שוקולד.

נשמח אם תשתפי בסוף, מה עשית.

היו עושים עניין גדול מזה. כל הכבוד ל...     שהביא מתנה לגננות!

תודה רבה!!!!!!!

הילד שבהיא מתנה בשם הוריו היה מקבל הרבה תשומת לב וזה נראה לי קצת משובש...

ההוירם משלמים, ולא הילד! ההורים שלי אף פעם לא הביאו מתנה, וכל יום אחרון של לימודים, פורים , יום הולדת לא הייתי רוצה לבוא. רק נקודה למחשבה...

המתנות שאני נתתי, זה במסגרת החנ"מ. הבת שלי בכיתה של 6 תלמידים עם הרבה צוות ( הרבה סייעות והרבה צוות פרא-רפואי ) ויש גם צוות צהריים....

במקומות שבהם למדה בתי, אף פעם ההורים לא התארגנו למתנה קבוצתית.

דרך אגב, תמיד דאגנו שהבת שלי לא תראה את המתנות שנתנו לצוות.
אם היא הייתה רואה את העציצים, היא הייתה קוטפת את כל הפרחים....
אם היא הייתה רואה את השוקולדים, היא הייתה אוכלת את כולם....
ואם היא הייתה רואה את הכוסות, זה כבר היה עלול להיות מסוכן......

אשמח לדעת אם הסתדרת..