שלום לכולם,
בני בן שנתיים וארבעה חודשים.
כל צבע שאני שואלת אותו הוא אומר שזה אדום.
הוא יודע את שמות של הצבעים, אבל כשאני מבקשת ממנו להראות לי קוביה כחולה או ירוקה הוא לא מקשר את שם הצבע לקוביה הנכונה.
צבע אדום הוא מזהה ואומר שזה הצבע של המיקי מאוס. הילד מדבר יפה לגילו.
האם זה נורמלי או שכדאי ללכת לאבחון לבדיקת עיוורון צבעים?
באיזה גיל הם אמורים לקשר את שמות הצבעים לצבע עצמו?
תודה מראש
ילד שבגיל הזה יודע שניים שלושה צבעים בצורה עקבית זה מאוד לא רגיל.
מעבודה עם קבוצות ילדים מגיל שנתיים ועד גילאי ארבע, חמש- ראיתי שהרבה מאוד ילדים בגיל הזה בכלל לא מקשרים בין שם הצבע לצבע עצמו. יש כאלה שכן (הילדות שלי, למשל, מאוד מפתיעות בענין הזה), ויש הרבה מאוד שרק בגיל3, 4 ואפילו עד 5 מזהים את מגוון הצבעים.
מעניין אם יש קשר...
בתור קלינאית תקשורת- למדנו שכל עוד ילד יודע בגיל שלוש רק את הצבע אדום זה עדיין בתחום הנורמה. אם עד אז אפילו אדום הוא לא יודע- כן כדאי לבדוק. בכל מקרה- אצלכם זה נשמע לגמרי סביר.
(זה מבלבל כי יש בתחום הזה הרבה ילדים שמקדימים מאוד ואז ילד שלומד יותר מאוחר נראה לנו פתאום מדאיג, אבל באמת שאין סיבה לחשוש).
x-(x-(x-(קשה להבין מה המציאות..
כעיקרון - את לא אמורה להסכים לתפקד בתפקיד הזה.
לא עושה מה ש"היא אומרת" ואפילו לא צריכה להתווכח על זה.
תשמרו קצת מרחק אם זה כך.
ממנה.
את לא אמורה לעשות מה שהיא רוצה. מה הקשר בכלל?
התחתנתם - בנו את ביתכם.
כבדו אותה, תכירו טובה, אפשר גם לשמוע פה ושם עצות מנסיון - לא כפיה ולא התערבות.
גם בעלך היקר צריך להבין שיופי שהוא אוהב את אימו, ואינך באה לקלקל את זה חלילה - אבל שהיא לא תיכנס בתוך עניינים שלכם.
אם יהיו לך לתת תלושים בטווח חודשים שהם מבקשים
שתיתן כרגע את התלושים שיש לה
כשהיא עוזבת את העבודה היא חייבת עדכן שעזבה.
לפותחת - את שואלת על השנה הבאה? מתכוונת למצוא עבודה?
את ההנחה נותנים לפי הנתונים שהיא שולחת בזמן הרישום / הבקשה.
אם חלים שינויים - חובה לעדכן.
ההנחה מגיעה לאם שעובדת בפועל.
בהצלחה!
מקבלים תמת גם על לימודים... יש מצב שיש עוד דרכים- נראה לי אנשים שלא עובדים ומקבלים סכום דרך הרווחה או לשכת התעסוקה או משו...
וטריק שלמדתי- לפעמים אם הם לא רואים אותי כמה זמן- הם לא ירדמו עד שאהיה עם כל ילד 5 דק'... נגיד אם אני לומדת עד מאוחר ומגיעה לזמן של ההשכבות- אני אשאיר אותם עוד 10 דק' למשחק וסיפור עם אמא, הם ירגישו שאני איתם וירדמו בלילה... אצלי זה מ3 חודשים... גם אחרת הם מתעוררים באמצע הלילה..
אני מסכימה שיש דרכים אחרות לחינוך, ולא אילוף. וגם אני לא משתמשת בהכאה.
אבל אני לא מזדעזעת ויודעת שיש אנשים, נורמטיבים לחלוטין, שמשתמשים בדרכים פיזיות כדי להסביר לילדים את חומרת מעשיהם.
בואו לא נתייפייף.
שכלל גם אמצעים פיזיים מתונים.
את מדברת על התפרקות עצבים על הילד. אני מדברת על פליק קטן.
אגב, גם בלי אלימות פיזית, להורה אסור לפרוק את עצביו על ילד מילולית או בכל צורה שהיא. עצם ההתפרקות פסולה.
הגבתי לגבי הזעזוע שהושמע פה על עצם הרעיון.
ואחרי כמה רגעים של הפנמה של חומרת המקרה- לשבת ולחבק ולהסביר.
אם הילד רץ לכביש- לתפוס אותו ביד או בכתף.אפילו בצורה שתהיה אולי טיפה לא נעימה.
אם הוא נוגע בחשמל מסוכן- אפשר אם ממש ממש רוצים מכה עדינה על היד.
אחרי זה תמיד תמיד תמיד להסביר שלא התכוונתי שיכאב פשוט אני אוהב אותך ולא רוצה שיקרה לך משהו. זה מסוכן ואסור לרוץ לכביש- אסור לשחק עם חשמל, זה יכול להיות כואב מאוד מאוד!
המחלקה לבטיחות הילד רוצה למסור את הילדים לחסותו הזמנית של בעלי שזה לא ממש טוב כי הוא לא יודע לטפל בהם בכלל.
מה אתם יכולים לעזור?להקדיש קצת מזמנכם לשלוח להם מייל באנגלית למה לא מחזירים ליעל בויער את הילדים שלה או שיחזירו לי את הילדים.
וכן הילדים בסיכון אם יהיו לבד עם בעלי
CSDirector@azdes.gov
בבקשה להתחיל להפציץ אותם במיילים ותשתפו כל מי שאתם מכירים שישלח גם.
בתודה מראש.
תתעלמו מהאיקון באמצע קפץ לי ולא נמחק
ואני שואלת בזהירות-
האם לא עדיף לך שיחזירו אותם לבעלך מאשר שישארו אצל המשפחות אומנה שעושות לכם סיוט?
אני מניחה שכשהם יהיו עם בעלך- הם יגיעו אלייך יותר מהר מאשר שמחלקת הבטיחות ליד יחליטו שלא לכאן ולא לכאן.
וימצאו להם בית אחר ח"ו.
לדעתי תני לו צאנס. אולי תופתעי?
המון בהצלחה יקרה,
קשה קשה מה שעובר עליך.
לעשות דברים כאלה, לדעתי,
"להפיץ" למי שלא יודע במה מדובר כדי שישלח.
"לחץ ציבורי" כזה, שבסופו של דבר הוא שקרי - שהרי "כל מי שמכירים" אינו מכיר כלום באמת - גם יכול לגרום לההיפך. מספיק שיגלו שמישהו ששלח אינו מכיר אותך, בשביל שיבינו לא לייחס אמינות לדברייך.
לכאורה עדיף לנסות לשפר איכשהו ביניכם - וממילא גם האינטרס שלו יהיה להקל מהעומס הבלבדי ע"י שיתוף פעולה.
חסר אצלכם עורכי דין ישראלים שמתמחים בענייני משפחה?
המחלקה תתייחס למיילים האלה בתור ספאם.
נראה לי שאפשר לחכות עוד איזה חצי שנה, אלא אם נראה לך שממש כדאי, ואז לספר באופו טכני מה רואים, שזה לא פצע, כדי שלא תיבהל, שזה כל חודש, ואיך מתמודדים עם זה - פדים. אם את רוצה להרחיב, את יכולה להסביר שזה קשור למערכת הרבייה, על אברי האשה וכו'...
לגבי מה ששאלת, אגיד לך את דעתי ומנסיוני (יש לי כמה בנות, כולן קיבלו כבר מחזור).
קודם כל, אפשר לחכות לגיל 11 נראה לי, סיכוי טוב שהיא כבר תשמע מחברות כך שהנושא לא יפול עליה בהפתעה, וטוב שתשמע ממך בצורה מסודרת וברורה.
ככלל, כל דיבור בנושאים שבצנעה צריך להיות בצורה טבעית, עניינית ועם חיבור לקב"ה.
למה אני מתכוונת?
כשתרגישי שבא הזמן המתאים, קחי אותה לשיחה. תשאלי אותה אם היא שמעה על המחזור, הווסת. תסבירי לה שה' ברא את הגוף בצורה מופלאה, תסבירי לה על התהליך של הביוץ, ועל כך שהכל מכוון להריון ולידה, תדגישי שכך ה' ברא וכמה זה מופלא.
כמובן שרק אחרי שמתחתנים יש הריון ונולדים ילדים ולכן יש וסת, כל מה שהצטבר ברחם כהכנה לתינוק יוצא ויש דימום של וסת.
כתבתי לך בקיצור, תרחיבי איך שנראה לך.
בהצלחה.
(אני שואלת כי אני לא בטוחה שהבנתי אותך נכון. אם זו אי-הבנה אז סליחה ותתעלמי)
אם לכך כוונתך - אני ממליצה דווקא להעדיף שהמידע הראשון יגיע מאמא ולא מחברות.
לפעם הראשונה שמקבלים מידע, בכל תחום שהוא, יש השפעה מאוד חזקה - יותר מאשר לפעמים הבאות שנחשפים לנושא.
יש נטייה אנושית להגדיר את המידע הראשון שמקבלים כאמת ויציב בכל מקרה של סתירה בינו לבין מידע שהגיע מאוחר יותר.
לכן אם חשוב לאמא שבתה תקבל מסרים מסוימים, הבנה מסוימת של התהליך - כדאי לה דווקא לשאוף שהיא תהיה הראשונה שתחשוף את הילדה לנושא. אם זו תהיה החברה, מי יודע איך היא תציג את העניין? אולי כמשהו מבהיל, או מדכא, או מגעיל? אי אפשר לדעת. את לא מכירה את כל החברות של הילדה, ולא יודעת מאיפה הן מקבלות את המידע שלהן.
ולך, הפותחת, יישר כוחך. שתי המלצות לפני שיחה עם הבת:
א) לצפות בסרטונים של שולמית בן שעיה - יש לה גישה מצוינת (בקישור יש גם סרטונים של הרב יוני לביא. מן הסתם אם הייתי צופה בהם הייתי ממליצה גם עליהם, אבל כיוון שטרם צפיתי אני לא יכולה להמליץ).
ב) ללמוד בעצמך לעומק את התהליך הביולוגי. ההורמונים השונים ותפקידיהם בתהליך וכו'. נדמה לי שבאתר מט"ח אפשר למצוא הסברים יפים. כמו כל פן בגוף שלומדים להכיר היטב מגיעים ל"מבשרי אחזה א-לוה" - התפעמות עמוקה מהחכמה האינסופית בכל פרט ופרט. וזו גישה טובה להגיע איתה לשיחה החשובה הזאת.
לא המלצתי לחכות שתדע מחברות, ודאי שלא.
1. המלצתי לחכות קצת עם השיחה, אבל זו רק המלצה מנסיוני, נראה לי שגיל 10 הוא קצת צעיר. כמובן שאפשר גם בגיל 10 לדבר על הדברים האלו. ודאי שחשוב שמקור המידע יהיה בבית עם מידע ברור ואמיתי.
2. עם זאת, לא קרה שום דבר אם ילדה שומעת מחברות, מספרת לאמא ואמא מסבירה בצורה בה היא רוצה להסביר.מנסיוני- בנותי דיברו עם החברות על המחזור בערך בזמן שאני דיברתי איתן, כך שהשיחה היתה מאוד טבעית והנושא לא הפתיע אותן. לא "הושבתי לשיחה רשמית", אלא, סולטנה אמרה לי משהו על המחזור בערך בתחילת כיתה ו' ובאופן טבעי דיברתי איתה.
ודאי שעדיף לשמוע קודם מהאמא אבל לא תמיד זה קורה...
בהתהוות
את אמנם לא ממליצה לחכות *כדי* שתשמע מחברות, אבל בשורה התחתונה את ממליצה לחכות, ומודעת לכך שזה מגביר את הסיכוי שתשמע קודם מחברות, וחיה עם זה בסדר, נכון?
אני גם לא אומרת שבכל מקרה זה רע, לפעמים הידע מגיע מחברות בצורה מעולה. בכל זאת הייתי שואפת שזה לא יקרה, כי אין לי איך לשלוט במי תהיה החברה שתספר, ועם איזה מידע וגישה היא מגיעה. יכולים להיות מקרים שזה יהיה רע מאוד, ולא תמיד פשוט כל כך לתקן אחר כך את הנזק שנוצר (בין השאר כי לא כל בת תספר לאמא בדיוק את כל מה ששמעה ושנחקק בתודעתה בנושא).
אז בעיניי עדיף לעשות את ההשתדלות שלנו להקדים את החברות.
סיבה נוספת שחשוב להקדים - כדי למנוע מצב שהילדה נתקלת במציאות עצמה לפני שקיבלה הכנה.
זה יכול להיות דבר מבהיל מאוד בעיניים של ילדה, ובו בזמן גם מביך מאוד - עלול להיות לה מאוד קשה לפנות לאמא להתייעץ מה זה ומה עושים. לא היינו רוצות שהבנות שלנו יגיעו להתמודדות כזאת.
מה שכן, אני מסכימה איתך מאוד מאוד שאם הילדה מעלה בעצמה את הנושא, כדאי להיענות ולספק את הרצון שלה לידע (לשים לב למידע שנותנים - שכן יענה לתהיותיה, אבל גם לא יעמיס עליה יותר ממה שנוח לה לקבל באותו רגע. רגישות לקצב שלה).
ובעצם, זה נכון לא רק לגבי הווסת, אלא לכל נושא אחר.
ובעצם זה נכון לא רק לנערות צעירות, אלא לילדים וילדות בכל הגילאים. תמיד כדאי לשאוף לתת להם מענה בנושאים שהם תוהים בהם.
<בארץ הקודש - שבת קודש, בחו"ל - עדיין חול>
את מעדיפה פייגי?
אבא שלי הלך בימי שישי למקווה אז אמא שלי סיפרה לי שגם נשים הולכות למקוה וכו' והביאה לי ספרון מתאים לנערות מטעם אולוויס
אבא שלי הלך בימי שישי למקווה אז אמא שלי סיפרה לי שגם נשים הולכות למקוה וכו' והביאה לי ספרון מתאים לנערות מטעם אולוויס
צריך לספר לבנות בזמן לא לחכות ואז בת מקבלת והשמיים נופלים עליה.
עדיף אם הבת שואלת לספר לאט לאט שלב שלב,למשל על שיעור.(מלשון שערות)
להתחיל בעדינות משינויים גופניים.עד למחזור ושאר שאלות שצצות סביב.
עד שפורשים את המשנה כולה.
להיות הכי אמפטית בעולם שבת תקבל את עצמה בהתבגרות הגופנית שלה.
הבת צריכה לדעת שאת תתני לה את כל התשובות ,גם על הנושאים הכי מביכים ורגשים.
אחרת בת עלולה לחפש מידע ולמצוא מידע שלא רצית שתדע.(בעידן האינטרנט זה לא כל כך מסובך)
פעם שמעתי הרצאה מבת שבע שוב(מעבירה הרצאות לאימהות לבנות ומילדת באסף הרופא)
כשהבת מקבלת לקנות לה מתנה
אני מסבירה גם בגיל קטן יותר כמה חשוב לשמור על הגיינה של האזור. וכמה חשוב לנגב היטב.(לאט לאט זה מחלחל) את יכולה להגיד לה שהיא לא צריכה להתקלח רק לשטוף שם היטב ולנגב.
ועוד משהו שממש עוזר לי בזמן האחרון עם המקלחות לבנות זה לא לדבר על המקלחת אלא רק על זה שנשטוף את השערות ונשים מרכך והשיער יהיה כ"כ יפה ככה. ואז דרך אגב מקלחים את כל הגוף.
לבת שלי למשל הרבה פעמים אין רצון להיכנס למקלחת, כי זה דורש התארגנות והיא עייפה...אבל היא נהנית במקלחת עצמה ונהנית אח"כ מהתחושה.
הבן שלי לדוגמה החליט פתאום שהוא לא רוצה להתקלח.. סתם, בשביל לעשות דווקא.
אז שיחררתי.
יומיים לא התקלח ואחר כך החליט שהוא שוב רוצה..
לא יודעת אם זה המקרה, אבל תנסי לחשוב על זה.. ת'כלס לא קורה כלום אם לא תתקלח יום-יומיים.. אחר כך אולי זה יבור ממנה
אגב, בקשר להרגלי ההגיינה- לי ולאמא שלי תמיד היו ריבים על זה שאני לא רוצה להתקלח (סתם לא היה בא לי ומכאן אני לא מכריחה את הילדים..) שני דברים:
1. סביר שאם היא היתה מפסיקה להתעקש אני הייתי הולכת להתקלח על דעת עצמי
2. אחרי שלב מסוים (גיל 13? ) זה כבר הפך להיות צורך שלי, בלי כל קשר למה שהיה בילדות.. כלומר, אין שום קשר בין מה שהיא עושה עכשיו לאחר כך.
המון הצלחה 
(היפראקטיבי).
אבל אם זה עלה לאט עד שנמאס לו... כנראה שזה לא הרבה יותר ממה שהגעתם....
רפואה שלמה (צרות טובות..)
די להסב את הראש לרגע, ובתוך שנייה אחת הוא על השולחן (שולחן אוכל גדול), מפיל כל מה שמונח עליו - מבחנים של תלמידות, מחשב נייד ואפילו ארוחת צהריים שלמה. איני עומדת בקצב שלו...
איך מציבים גבולות לפעוט המתוק הזה?
אני מורידה אותו, אומרת בקול הכי תקיף שאפשר - "לא. אנחנו לא עולים על השולחן". והוא צוחק (או בוכה - אם הפרעתי לו מאוד...). אחרי כמה דקות הוא שוב שם...
קודם כל לשמוח, להודות לה' שנתן לך ילד בריא, מפותח, סקרן... זה חסד עצום שהרבה בוכות שיזכו לו! וזה עוזר לשנן את זה כשקשה עם זה שהוא כ"כ בריא, מפותח, סקרן
אני לא מרגישה שעוזר להגיד בקול תקיף. מורידה אותו יותר באגביות. מציעה משהו אחר לעשות במקום. וכן - מתאימה את עצמי. מוצאת פתרונות יצירתיים איפה לשמור מחשב, ניירות... איך לערוך שולחן ברגע האחרון כשהוא כבר חגור בכיסא שלו, ועוד.
חודש-חודשיים והשלב הזה עובר. לא ראיתי בן חמש שמטפס על השולחן.
מה הכוונה עובר? שהוא כבר לא מטפס ממש ונמצא על השולחן. אבל השלב שהדברים היקרים לך נמצאים בהישג ידו לא עומד לעבור... זה הזמן להתחיל למצוא פתרונות אחרים לאכסון. אצלנו למשל החלטנו שהמקום של המחשב זה מעכשיו הלול - הרי כבר בשביל התינוק לא צריך אותו. אז הילדים הגדולים נכנסים ללול ומשחקים במחשב שם, ואני מרימה את המחשב בידיים ומקלידה לך בו בעמידה, ועוד רגע אגמור ואחזיר אותו למקום המוגן
כיסאות לשולחן. גם הוא עצמו מצליח לגרור כיסא (יש לנו כיסאות קלים למדי), אך - זה אורך זמן רב יותר(ובד"כ אני מספיקה "לתפוס" אותו "על חם" לפני שמימש את התכנית שלו...)
מנסה להימנע עד כמה שאפשר מהנחת דברים על השולחן, אך לפעמים ממש חייבת (למשל - ארוחת צהריים לילדים. אין לנו מקום אחר לאכול בו...). גם מסמכים ומבחנים בד"כ בארון, אך לפעמים עליי להוריד, ולא הספקתי להחזיר, והוא כבר שם. בקיצור - אצרך להיות זריזה יותר.
תודה על העצות! אנסה להסיח את דעתו.
מהרגע שמתעורר עד הרגע שנרדם בתוך מיטה סגורה.
אין אפשרות לברוח מהתקופה הזו
אין מה לנזוף בו
כשהילדים ערים אלף עיניים.
מבליעת בוטן ועד משיכת חוט של קומקום חשמלי
או ישיבה ליד דלת שלא נעולה ומישו פותח אותה והדלת איייי על האצבע של התינוק.
אין מה לעשות
אין מה לכעוס עליו ו אין מה להיות תקיף איתו
בזמן שהילד ער
תהיי איתו
או במשחק או תטיילי או תשבי איתו בגינה ותצפי איתו ביחד בילדים שמשחקים
אלו החיים
ו..... למרות זאת ....
אף אחד לא יבנה לך מצבה מזהב בגלל שתשקיעי את כל זה בילד שלך.
זו חובתנו כאמהות. לדאוג להן.
לכן . סוף מעשה במחשבה תחילה
מתחתנים ? יולדים? צריכים לדעת לשים את הקריירה בצד עד שהם גודלים
אי אפשר לבדוק את המבחנים של התלמידות כשיש ילדים ערים. אופס הכל בצד! בארון סגור
אז את נבהלת, ולצד השני...
זה עוד לא בדיוק הגיל "להסביר" שאסור לעלות על השולחן.. הוא ילמד קצת בהמשך , אולי אפילו בלי שיצטרכו להגיד (סביר).
ומה שילד "יודע" להעסיק את עצמו בגיל קטן, זה לא מה שהוא יתנהג כילד גדול. אם כי נכון שיש שלבי-ביניים, שאז באמת מתחילים להרגיל.
אבל נכון שלמרות שהאמא היא לא "אדם נפרד"... יש לה בהחלט זמנים "לעצמה" (אם כי כמובן, גם הילדים לא מנותק מה"עצמה"). בעיקר שאלה של התארגנות. בדרך כלל, משלב לא מאוחר, הילדים גם לא כל היום בבית.
ויש תקופות שונות - וגם אופיים קצת שונים בין בני האדם.
קצת הגזמתי בתיאורים - כי רציתי לפרוק.
איני בודקת מבחנים כשהילדים לידי. זה לא שייך, מכל הבחינות. אני בודקת רק כשהם ישנים או במסגרות.
אך קרה שבדקתי כשהיה אצל מטפלת, והוא חזר ולא הספקתי להחביא, כי לא שמתי לב לשעה, ואז הייתי מוכרחה לרוץ להביא אותו... (וכשחזרנו נכנסתי לחצי שנייה לשירותים, והוא כבר - על השולחן).
וקורה שאני מגישה ארוחת צהריים - והוא הופך הכול בן רגע, כי נכנסתי לשנייה למטבח, להביא עוד משהו קטן.
הוא אינו מוכן לשבת אפילו דקה אחת בכיסא האוכל שלו אם איני לידו, כך שלא ממש שייך לשים אותו בכיסא לפני הגשת הארוחה.
והילדים הגדולים יותר חוזרים הביתה - ונחמד לי לפגוש אותם כשהשולחן ערוך.
השאלה אינה אם להעדיף ילד או קריירה (הקרבתי המון בשביל המשפחה ואני ממשיכה להקריב, ואני שמחה שאני בוחרת במשפחה ולא בקריירה), אלא - האם קיימים טיפים נחמדים - כדי ללמד אותו לא לטפס, או כדי למנוע מצבים לא נעימים שנוצרים בעקבות טיפוס זה. הציעו לי רעיונות נחמדים, וקיבלתי אותם בשמחה.
מסכימה שעליי להיות מאורגנת יותר. זה לא הצד החזק שלי, לצערי. אבל תמיד אשר להשתפר.
למדתי מן התגובות שהקטנצ'יק עדיין אינו בשל ללימוד כללים, והסברים תקיפים הם חסרי תועלת (לא הייתי נוקשה אתו. בסך הכול ניסיתי לומר "לא" בקול תקיף, כי כך ממליצים בספרים. זה לא עבד...)
8668אחרונהאז לשים אותו בלול, כשלא נוח להשגיח עליו, או למנות שומר אחר עליו, כמו אח גדול, שיזעיק אותך אם צריך, או אפילו יטפל בעניין בעצמו, - לפי הגיל שלו. בהצלחה, פשוט אין ברירה.
לכעוס עליו לא נראה לי שכ"כ עוזר בגיל הזה. נראה לי שצריך להגיד משהו כמו "לא עולים על השולחן" להוריד אותו, וישר למצוא לו תעסוקה אחרת, כדי שלא יעשה זאת שוב. (כדור, קוביות, בובה, פאזל...)
בתי היקרה, בגיל שנה וחודשיים כבר למדה לעלות על השולחן הגדול בסלון ולא ידענו מה לעשות...
בסופו של דבר הורדנו אותה בכל פעם מהשולחן עם הסברים קצרים.
לא השארנו דברים חשובים על השולחן והשתדלנו שלא יהיו כיסאות לטיפוס באזור השולחן (רק בזמן האוכל).
בסופו של דבר זה עבר לה, וברוך ה' היא ילדה שמחה ואנרגטית שהפנימה את הכללים בבית עם הרבה עקביות...
בהצלחה!
גם אני התברכתי ברוך ה' בילדים שובבים. רציתי להציע לך נדנדה כשצריך כמה דקות לערוך שולחן או להיות בטוחים שהוא רגוע.
יש נדנדות שעומדות בסלון ויש כאלה שמחברים נדנדה לתקרה בכניסה למטבח . כך הוא גם רואה אותך גם פעיל וגם בטוח. אפשר גם לחשוב על ג'מפר. הקטן שלי עם עיכוב גדול בהתפתחות. כמה חיכיתי שיגיע לשלב הזה שיהפוך את הפח ושיטפס על כסא. כעת אני יודעת להודות על כל רגע כזה גם אם לא תמיד פשוט. תהני ושיהיה לך הרבה נחת.
אז, לאחותי יש שני תאומים, בן ובת בסביבות שנה וחצי.
וכשהם למדו ללכת לפני מספר חודשים, זה היה בהפרש של שבוע.
מאז, הסקרנים הקטנים הפכו את הבית לזירת אקסטרים...
כן כן, בדיוק מה שקורה אצלך רק שאצלנו הם בשיתוף פעולה מלא!
הם גוררים כיסאות כמו שאנחנו מעבירים סולם, משתמשים בזה לטיפוס על כל מקום חדש גבוה ומאתגר.
זה ישמע לך קצת מוזר, אבל זה כרגע ה-פיתרון אצלם בבית.
לקחת את הכיסאות ופשוט להשכיב אותם, על המשענת, כשהרגליים של הכיסאות מכוונות באלכסון כלפיי מעלה.
כך הצלחנו לאט להוריד להם את המוטיבציה לטפס.
נכון שזה לא נעים.. אבל.. עדיף ש... לא יהיה נעים בעין עם כיסאות הפוכים, מאשר... לראות ילד הפוך...אחרי בווום!
ותשמחי ... הילדים האלה יזכו ללמוד ולהתפתח לכיוונים מעניינים בחיים!!!
ופשוט תסגרי אותו. או תסגרי אותו בשיטת "הודיני": קשירת הרצועות בעגלה בצורת איקס (להצליב את הרצועות העליונות ואז לחבר לתחתונות).קשה לברוח מזה.... ומכסא השולחן, אם הוא חגור צמוד-אך-לא-לוחץ מידי, גם יהיה קשה לברוח. צריך להקפיד שלא יעיף את עצמו אחורה עם הכסא לרצפה מרוב נסיונות להשתחרר. בהצלחה!!!
כשקושרים אותו בניגוד לרצונו הוא בוכה נורא
. לכן איני קושרת אותו לכיסא וגם איני שמה אותו בלול בניגוד לרצונו (מסיבה זו הוצאתי לאחרונה את הלול מהבית).
בקיצור - יש לי מפונק קטן ומתוק...
איני מסוגלת לעשות לו משהו שאינו נעים לו.
(אני טועה בגישה שלי?)
הרעיון של הנדנדה דווקא נשמע לי טוב מאוד. הוא אמור לאהוב את זה. נגייס תקציבים ונקנה בעזרת ה'.
או אם זה כסאות כתר אז בערמה של כמה ואז קשה יותר לטפס על זה.
והגבתי בערך כמוך. (פחות או יותר כמה שיש כח...)
אחרי זמן מה נראה לי שזה התמתן...
בגיל כזה לא יעזור "להציב גבולות" ו"לחנך".
פשוט צריך לא לאפשר גישה למקומות מסוכנים- לנעול ארונות עם דברים מסוכנים (ומנגד לאפשר פתיחה של ארונות כלי פלסטיק.
לנו יש ארון בספריית קודש שכל פעם הוצאתי משם דברים שלא רציתי שיגע עד שנהיה שם מקום לאחסון והוא הפך את זה לסליק שלו והיום גם אחותו הקטנה שותפה לסליק.
לנעול בנעילה חיצונית דלתות לאמבטיה, להרחיק כסאות וספות מהשולחנות ומהשיש במטבח ומנגד לאפשר ולעודד כשאתם משגיחים.
לא להשאיר דברים יקרי ערך במקום נגיש. (אצלנו מעל המקרר הפך להיות "על השולחן" הרגיל כמו שאת אומרת- ציוד לימודים, מחשב וכד'.
מתרגלים לזה זה כבר נעשה טבעי לא צריך להשקיע בזה הרבה מחשבה.
(היתה לנו תקופה שהיינו מרימים נעליים לאדן החלון אוטומטית כי הוא היה אוכל נעליים)
בסוף זה עובר...
חשוב רק לשים לב לא להפוך שוטר אלא לתת להם את הטבעיות שבניסויים שלהם ולהתכונן מראש שלא יכנסו להרפתקאות מסוכנות ככה שלא תצרכי להשגיח ב7 עיניים כל שניה ושניה.
(להורים זורמים ממליצה לשים במדפים הנמוכים בארון של הבגדים פיג'מות ובגדי בית וכד'- הילדים שלי קבוע מוצאים נהנים מהשטויות שלהם ואני מתייחסת לסידור הבגדים מדי ערב כמו לסידור הצעצועים וככה כולם מבסוטים)
כשחושבים על זה- עד היום אין לנו ידית לדלת התנור כי הוא היה פותח אותה והתנור חייב להיות על הרצפה.. כ"כ התרגלנו שלא שמנו לב שאפשר כבר להחזיר את הידית...
למקרר היה לנו סגירה כזאת מפלסטיק שעולה באיביי כמה שקלים, כשהיתה לי אפשרות הייתי פוחתת לו כי זה כ"כ שימח אותו!! אבל כשהייתי עסוקה זה היה סגור.
בתור אמא לשיירת בנים. משתדלת להיות איתם כל יום אחה"צ בחוץ, ואז ממילא כשמגיעים יש מקלחת, אוכל והם פחות מחפשים את העיסוק במרחב ויכולים להנות מפעילות שקטה. כמובן שבגיל הזה יותר קשה לשלוט אבל לי זה עושה סדר עם החבורה כבר מגיל קטן..בהצלחה!!!
הרי את לא עשית משהו "כנגד ההורים" - אלא כדי להגן על ילדייך.
אם נניח היתה אזעקה, גם היית הולכת למרחב מוגן - ולא נשארת שם.
איך אפשר לקיים מצוה על חשבון ילדים רכים שאין להם הגנה.
יש להניח שבן החצי שנה לא הבין כלום - אבל שנתיים כבר יכול להבין משהו.
אני מציע, ליצור איתו קשר אחרי שיירגע, להסביר שהילדים באמת אוהבים אותו, אבל זה עלול להזיק להם אם כך מדברים איתם בגיל קטן. אז שאת מבקשת שגם אם יש תרעומת, שאינך מבינה, ישאיר אותם מחוץ לענין.
ובמקביל - להתקשר להורים, להתנצל, להסביר שאת לא מתרגשת ממנו יותר מידי - אבל חששת על הילדים ואת מקווה שלהבא לפחות כלפי הקטנים יהיה יותר זהיר.
ילדים קולטים מציאות - ויודעים לא להיעלב מידי... יתכן שהסבא "פוגע" מצד אחד - קפדן וכד' - ומצד שני מעניק. והילדים שמחים איתו, ויודעים להתעלם ממה שלא נעים. צריך לבדוק עניינית.
[ההבדל בין המקרה שהוזכר בהתחלה הוא, ששם הוא ממש פנה אליהם בפגיעה ישירה, "לא מדבר איתם" וכו' - זה לא ביכולת של ילד בן שנתיים להתמודד. וגם שם טוב להגיע לסיכום להבא)
יש מחלה שבה לאדם אין תמיד שליטה על היוצא מפיו. יש לזה טיפולים שמשפרים. כדאי להציע ולנסות.
כי ילדים צריכים ללמוד לכבד גם אנשים בעייתיים, ובמיוחד אם הם בני משפחה.
החינוך שלכם כהורים יעלה עשרת מונים על מה שרואים אצל הדוד או האחיין (כמו באחת התגובות האחרות). צריך פשוט אחרי אותו אירוע ולא בנוכחותו לדבר על מה שהיה ולהגיד משהו כמו "אנחנו לא מדברים ככה, ולמה הוא מדבר ככה? שאלה טובה. חבל שהוא עושה את זה..." בקיצור לתת את האמירה החדה שאין עושים כך, ואת לימוד הזכות שהוא עושה כך מסיבותיו שלו שאין אנו מצדיקים אותן.
זה חינוך למורכבות.
ולגבי הפעוטות שהוזכרו נראה לי שגם לא צריך לנהל איתם שיח של ממש. אם תדעו לכבד את האח בעל הנשמה הטובה גם כשהפתיל שלו בוער - הם יחושו את זה ויהפכו את זה בסופו של דבר לדרך חיים גם שלהם.
מדובר במקרה חד פעמי, שהוא פונה ישירות להעליב בצורה בוטה ילד בן שנתיים. זה "אגרוף בפרצוף".
לא שייך בכך חינוך למורכבויות.
וכמובן, לא לעזוב בהפגנתיות. הילדים לא אמורים להבין למה הלכו.
בכללי, זה נכון שלא צריך להיבהל מכל דבר - וגם לא לברוח מכל דבר. ילדים קולטים עם הזמן ש"זה האדם"..
לא נורא שהילדים יבינו למה הלכו.
טוב שילדים ידעו שאמא שומרת עליהם מאלימות (גם מילולית) ומחשיפה להתנהגות לא הולמת.
זו בדיוק ההתמודדות עם מורכבות: פוגשים את הדוד כשהוא לא מזיק, אך כשהוא מזיק יודעים להתרחק ממנו. רק כך הילדים יתמודדו כראוי עם מורכבות.
בשום אופן הם לא צריכים להיפגע מדוד בעייתי.
ני מחר מתחילה בע"ה שיעורים פרטיים באנגלית לילד שעולה לכיתה ט' (ישיבה תיכונית). האמא אומרת שהוא לא יודע כלום ושאתחיל איתו מהבסיס, אז מבחינת דקדוק אני יודעת מאיפה להתחיל.
הבעיה שלי- אוצר מילים.
בתור הורים לילדים בגיל הזה, אתם יודעים אולי מה הרמה שאמורה להיות לו? ללמד מיומנויות חיפוש במילון והבנה עצמית או לעבוד ממש על אוצר מילים מהבסיס ממש? כמה הוא צריך לעבוד על כתיבה לפני כיתה ט'? ישלכם דוגמאות מהספרים של הילדים...?
(אני סטודנטית לאנגלית, גמרתי עכשיו שנה ב'.. אני פשוט לא סגורה על הדברים האלו עדיין כי עבדתי רק עם צעירים ממש..)
תודה!
בתור מורה לאנגלית לשעבר לכיתות הגבוהות, ובתור אמא למתקשים באנגלית 
- קחי ספר של כיתה ו' ותעברי על זה איתו.
תראי מה הרמה שלו. ספר ברמה כזאת לא יהיה יותר מדי עלבון לאינטליגנציה שלו מצד אחד, מצד שני הוא יוכל להתמודד עם זה.
בספר כזה יש לך הכל - גם אוצר מילים וגם דקדוק - זמנים וכו'. תתייחסי לספר כאל נקודת מוצא - משם תמשיכי לכיוונים ולרמה שנראית לך.
אם את יכולה להשיג ספר שהוא עצמו לא למד ממנו, תהיה לו פחות רתיעה (הוא לא צריך לדעת שזה ספר של כיתה ו') וזה יהיה בשבילו יותר אתגר.
בהצלחה עם התלמיד ובהצלחה לך בלימודים.
קראנו אנסין מהספר לימוד שלו. משם הוצאתי מילים והוא למד לכתוב אותן [הכתבה] וליצור מהן משפטים ואז הסברתי לו דקדוק
שלום וברכה
יש לי בת גדולה בת 17 שממש אוהבת תינוקות וילדים קטנים, וגם יודעת טוב מאוד לטפל בהם ויש לה גישה מעולה. הבעיה שלנו ושלה היא בתינוקות שלנו. מהרגע שהיא גדלה וכבר סמכנו עליה לשמור על התינוקות לבד-נהיה בניהם קשר מאוד מורכב. בהתחלה,כשהתינוקות פיצים- הם בוכים כשהיא יושבת איתם, וברגע שהיא נעמדת איתם הם נרגעים!! כשהם גדלים קצת ומתחילים לזהות אנשים (באיזור גיל 4 חודשים+) מהרגע שהם רואים אותה הם בוכים עד שהיא מרימה אותם -בעמידה, כמובן... זה מגיע למצבים נורא מעצבנים כמו למשל שהתינוק יושב ומשחק על הרצפה והיא נכנסת הביתה. מאותו רגע התינוק צורח ובוכה עד שהיא מרימה אותו. אם זה היה קורה רק עם תינוק אחד- מילא, אבל עם כל הילדים האחרונים שהיו לנו זה היה ככה. וזה ממש נורא גם לנו,גם לה, וגם לתינוקות. במיוחד עכשיו- כשיש תאומות בנות 10 חודשים- המצב ממש משגע!!!!! יש למישהו פתרון/ עצה?
נשמח מאוד לשמוע, אנחנו חסרי אונים
בתודה גדולה!!
וחמוד..
ב. באמת בעיה. התינוקות "מזהים" שכך זה עובד: בוכים, ובסוף היא מרימה. לכאורה הפיתרון הטוב הוא, להסביר לה, שזה ענין של הרגל שלהם - ועם קצת מאמץ זה ישתנה ויהיה טוב גם להם.
לכן, שתתיישב איתם על הריצפה, תחייך אליהם, תדבר נעים, תלטף, תחבק - הכל על הריצפה. הם יבכיינו קצת, היא תיקח איזה משחק מענין ותראה להם - בהתעלמות מהבכי - הכל בקול נעים, כאילו היא "לא מבינה". כשהם יזהו שכעת האהבה והיחס זורמים דרך האופן הזה - יקבלו את זה.
אותו דבר, כשנכנסֶת הביתה - יכולה לדבר אליהם מרחוק בקול נעים, להגיד שלום, להתעלם קצת מהבכי. הרי רגע קודם לא בכו. אחרי כמה דקות להיכנס - וכנ"ל. הכל בחיוך ובחום. ובלי להרים בעמידה.. ומידי פעם, בלי שיש "בכי" - לקחת על הידיים, כמו שרגילים. כך המנגנול של בכי לצורך הענין, יפחת. היא תספק להם את זה ממילא, כשנוח לה. לא מדבר במצב שבאמת צריך - עייפים/רעבים וכד'.
אולי תנסו..
שלום לכולכן ! אני עכשיו מסיימת תואר ראשון בהוראה ומתלבטת על תואר שני בין ניהול לייעוץ חינוכי . אני מאוד רוצה ללכת לניהול אך מאוד מפחדת שיפגע במשפחה ובילדים . ..
מישהי יכולה לספר מהניסיון שלה - אולי היא בת למנהלת , ואולי מנהלת בעצמה - ניתן לשלב יחד ????
תודה לכן מראש
נרשמתי פעם וזה היה מפרך ממש.
המון שעות, המון עבודות הגשה, המון קריאת ספרות אנגלית ותרגומה.
לא היה פשוט בכלל!!
א. לחם מקושט: חותכים המון ירקות (עגבניה-מלפפון-פלפלים בצבעים-גזר-זיתים-), מורחים פרוסות לחם בגבינה לבנה/ טחינה/ חומוס וכדו', ונותנים לילדים לקשט את הלחם עם הירקות. אפשר לעשות צורות/ פרצופים/ פרחים- בריא וכיף!
ב. לחם עם זעתר: בתנור או בטוסטר מניחים פרוסות לחם עם שמן זית וזעתר. אצלנו הילדים אוכלים את זה כמו חטיף...
ג. פסטה עם גבינה לבנה מתוקה (מוסיפים לגבינה קצת סוכר וקינמון)
ד. פסטה עם רסק עגבניות וגבינה צהובה (מוסיפים את הגבנ"צ כשהפסטה חמה מאוד, וכך הגבינה נמסה כמו מסטיק)
ה. לחם מטוגן
קוראים לזה 'חמאת בוטנים טבעית' , של B & D. והיא טעימה. אולי לא מטורפת כמו האחרות, אבל טעימה מאוד.
וכמובן: ירקות שונים, לבן/גבינה, ביצה קשה...
א. לגבי שקשוקה- יש קופסאות מוכנות כמו של רסק עגבניות- של שקשוקה- שופכים למחבת מחכים 3 דקות ומוסיפים ביצים.
זה מוכן מאוד מהר וזה משביע. (חפשי אותן ליד רסק העגבניות בסופר...תמצאי שם גם רטבים מוכנים לפסטה ועוד)
(הילדים שלי לא אוהבים...אני מכינה את זה בעיקר לי ולבעלי ובטיולים...)
ב. קניתי מחבת ובו 9 שעקרוריות בצורת פרצופים וכך אני מכינה לילדים פנקייקים עם פרצופים- השעקרוריות מאפשרות הכנה מהירה ומדויקת.
ג. עם אותו מחבת אני מכינה חביתות קטנות. אני מגישה לילדים עם פרוסות לחם ופרוסות עגבניה וגבינה צהובה.
הילדים בעזרת חותכני עוגיות חותכים צורות ומכינים סנוויצ'ים בצורות מגוונות- כוכב, לב, עיגול פרח וכדו'.
ד. דייסת סולת הולכת תמיד בכל עת ובכל שעה, הילדים מטורפים על זה...
ה. "ציפור בקן"- מניחים פיתה על נייר אפיה, חותכים בה עיגול רק בחלק העליון שלה- בגב שלה.
בשקע שנוצר מטפטפים שמן זית ושוברים פנימה ביצה.
מפזרים מעל זעתר ומכניסים לתנור עד שהביצה נאפיית. (אפשר גם מיקרוגל). טעים מאוווד.....
ו. תפו"א מבושלים (אצלנו אוהבים בלי קליפה) אני מגישה עם גבינה לבנה או אשל/גיל וירקות חתוכים.
ז. גם אצלנו עובדת הביצה עם הפלפל...
ח. כשאין לי כוח לכלום...יש פיצה בפריזר...וקורנפלקס עם חלב...
ט. לגבי ירקות חתוכים, ניתן לשים מעט גבינה לבנה או להכין רוטב אלף האיים ממיונז וקטשופ שהילדים יטבלו בהם את הירקות, לעיתים אני מפזרת מעל הגבינה "טעמים וצבעים"- כורכום, פפריקה, זעתר וכדו' שמגוונים את הארוחה...
לסידור יפה יש המון משמעות- אוכלים יותר כשיש יותר צבעים בירקות...
לפעמים אני מתבלנת במעט שמן זית ומלח ולפעמים מכינה לכל ילד כוס ירקות אישית...
י. טוסטים. אפשר לגזור מנייר כסף לב או כל מיני צורות - צלליות, מניחים ניר על ניר (כלומר כמה שכבות באותה צורה מנייר הכסף) על הטוסט ובסיום הצורה נצרבת על הטוסט (יוצא לדוגמה טוסט עם לב...) הילדים יכולים לגזור את הצורות...
י"א. תותים עם שמנת!! (בעונה) אנחנו גם קונים בעונה כמות גדולה של תותים,מרסקים במעבד מזון ומקפיאים בכוסות חד"פ. בדר"כ לסעודה שלישית אני מפשירה כוס ומוסיפה לה 3-4 גביעי אשל וכף סוכר לכל גביע ויוצא מעדן בריא וטבעי... (לפחות יותר בריא ממה שמוכרים לנו...)
מקווה שעזרתי
אלמוני - איזה רעיון חמוד של השקשוקה האישית, ננסה (:
לגבי התפו"א , ביצה וטונה, באמת הם אוהבים והרבה זמן לא הכנתי. נחזור לזה
לגבי מלוואח - לא מכניסים הביתה....
אומנותי - אני אחפש את המחבת, נשמע חמוד ממש
דייסה לא הולך אצלנו, לצערי,
הציפור בקן נשמע ממש טעים(:
ממש תודה לכן על הרעיונות, כבר היום יישמתי חלק (:
פשטידות, לביבות ירק, סלט טונה, סלט פסטה קר עם המון ירקות בפנים ואנחנו לפעמים אוכלים חם בערב: פיצה, פסטה ברוטב עגבניות או בולונז, פתיתים או אורז עם עוף. בתיאבון! (:
אני משקיעה קצת מעבר לחביתה והסלט כבר כתבו חלק מהדברים שאני מכינה אז רק מוסיפה:
קרוטונים ארוכים-
לוקחים לחם ופיתות ישנים וחותכים אותם למקלות עבים. (נגיד כל פרוסה ל4 רצועות)
מפזרים על תבנית התנור מפזרים טיפה מלח, זעתר ושמן זית. ואופים עד שזה משחים.
זה יוצא קריספי כמו טוסט. ואז כל אחד טובל במה שהוא אוהב חומוס, טחינה, גבינה וכו' הילדים שלי ממש אוהבים.
סלט טונה וביצים-
ביצים קשות מגורדות מערבבים עם טונה, מיונז, מלח, פלפל.
לשידרוג- לוקחים עגבניות כמספר הסועדים, חותכים את הכיפה ומרוקנים את תוכן העגבנייה. מכניסים לכל עגבנייה סלט טונה
מקשטים בזית מלמעלה. זה נראה כמו ארוחה במסעדה.
הילדים שלי אוהבים את זה במיוחד עם הקרוטונים שלעיל. (אצלינו זה גם ארוחת צהריים.)
מרקים מוקרמים, לפעמים מכינה הרבה שישאר לכמה ימים. (בעיקר בחורף)
כדי לשכנע אותם לאכול גבינה בלחם, שמה להם לפעמים סוכריות של עוגה על הגבינה. (אבל קצת יוצא שכרו בהפסדו...)
בהשקעה ממש- להכין פלאפל לבד כולל העיסה. או לקנות פלאפל קפוא.
לביבות ירקות בתנור- נראה לי בריא.
מגרדים שלל ירקות: קישוא, בטטה, גזר, בצל- מה שבא. מערבבים עם ביצים וקמח מלא. מלח ופלפל. אופים בתנור על נייר אפיה משומן (זה מאוד נדבק) ומוציאים בזהירות עם מרית כי הן קצת מתפרקות. (הצד התחתון נהיה חום והעליון נשאר בצבע הירקות). אצלינו רוב הילדים אוהבים את זה.
אפשר גם לטגן.
לביבות גבינה במחבת.
עשית טעות חמורה.
כשהוא יחזור - תגידי לו, פשוט וברור: אתה זוכר שאמרתי לך בבקר שאמא הולכת ולא חוזרת? תדע שזה לא נכון ולא התכוונתי. אמא אף פעם לא הולכת. אני סתם התרגזתי ואמרתי. לא התכוונתי באמת. אמא אף פעם לא הולכת - לא משנה איך שתתנהג".
אם יש צורך, תחזרי על זה שוב. להזכיר מה שהיה - להגיד שזה לא נכון ולא התכוונת גם אז, ושזה סתם שטויות - אף פעם אמא לא עושה דבר כזה. לגמור עם זה עוד היום.
אח"כ תעקבי - יש סיכוי שזה יעבור מיד.
אם משום מה תראי משהו מדאיג מעבר להיום בנושא הזה - תתייעצי עם פסיכולוג/ית ילדים. מעריך שלא יהיה צורך.
לגבי מה שאת חושבת שהוא "אוהב רק את אבא ולא אותך" - זה הכל שטויות. למרות שההרגשה שלך מובנת.
תדעי שזה לא נכון. נקודה. הוא אוהב גם אותך - הוא רוצה שאבא יקח אותו. זה יכול להיות מהרבה סיבות. אין לכך כל קשר ליחס אלייך.
ותדעי, כמה שתכניסי לך לראש יותר את הדבר הזה, ואדרבה - תחייכי ותשמחי שהוא אוהב את אבא שלו - למרות שקצת קשה - ותמשיכי לשחק איתו וכו, אבל לא בתחושה פנימית שאת צריכה "לקנות אתו", אלא סתם בתור אמא -
אז גם הוא ירגיש שאת לא "מחזרת אחריו", ויתייחס אלייך בהתאם.
ומה שלא תראי היום - תראי עוד כמה זמן.
יחס זה בפנים. אוהב אותך, אוהב את אבא שלו. זהו.
בדיעבד - את יכולה לראות מהדבר הנורא שאמרת היום ותגובתו, כמה את חיונית בשבילו. הוא תופס כמובן-מאליו שאמא נמצאת בשבילו. וזה בריא לילד בגיל זה.
הוא מעדיף הרבה פעמים את אבא על פנייך, דווקא מכיוון שאת נמצאת איתו כל היום ומשקיעה בו, ובעלך הרבה פחות.
אותך הוא מקבל כמובן מאליו, אבל את אבא הוא צריך לבקש ולדרוש, כי אם לא - הוא אולי לא יקבל אותו וממנו.
אין כאן עניין של אהבה בכלל. הוא אוהב את שניכם באותה מידה, רק נותן תשומת לב רבה יותר למי שלא נותן לו מספיק תשומת לב - קרי, אבא.
ויכול להיות שזה גם קשור לתופעות גיל שנתיים - מעין מרד כזה, מעין בדיקת גבולות - לאמא אכפת אם אני מעדיף את אבא על פניה? אבא שם לב לזה שאני רוצה אותו איתי?
אז את אמא מצוינת, ואת יכולה "להוכיח" לו שאכפת לך ממנו מאוד, תמיד ובכל מצב!
מרגיש חוסר נוכחות של אביו, ולכן "דורש" אותו.
זה שהוא איתך כל היום זה מקסים, אבל הוא חייב "לחוש" גם את אביו, ולכן הוא מקצין זאת כדי לקבל צומי מאבא.
כך לפחות הרגיש לי מקריאה בין השורות בהודעתך.
נשמע שהוא רוצה את אבא כי יש לו חסכים באבא..
מה עושים?
מדברים עם אבא על זה שהילד זקוק לאהבתו.
ולגבי המשפט שאמרת-
להגיד לו אתמול אמא התבלבלה ואמרה שהיא הולכת וכו,
אבל זה לא נכון
אמא אף פעם לא תעזוב אותך, ואוהבת אותך.
כל פעם שנראה שיש לו פחד נטישה תזכירי שאת אוהבת ולא עוזבת..
זה ממש לא מראה על אהבה/ חוסר אהבה למישהו מסוים...
כמו שכבר אמרו, יכול להיות שדווקא בגלל שהוא נמצא איתך הרבה, אז הוא דורש גם את אבא,
ויכול להיות שזו סתם תקופה.
בכל מקרה, את חייבת להבין שזה ממש לא קשור לאהבה או לשנאה!!!
ולשמוח שהילד דורש את הקרבה לאבא שלו!!!
כשלי היו זמנים כאלה- השתדלתי באמת לספק לילדה את הצורך בדמות המועדפת,
וכשזה לא היה אפשרי- להגיד בצורה מאד ברורה ורגועה-
אני יודעת שאתה מאד אוהב שאבא נועל לך נעליים,
אבל היום אמא נועלת כי ......
ומיד לנעול בלי דיבורים מיותרים.
בזמנים שזה לא משנה, את יכולה לשאול אותו מי הוא מעדיף שיעשה לו משהו,
וכך ידע שיש זמנים כאלה וזמנים כאלה...
לגבי מה אמרת לו- אין צורך לזעזע ילד בגיל כזה....
במיוחד אם תסתכלי על זה ממבט אחר, זה ממש לא מהצד שאת רואה את הדברים...
ומצטרפת לקודמי, שמאד חשוב לדבר איתו על זה ולהבהיר לו בצורה מאד ברורה
שזה ממש לא נכון!!! ואמא תמיד נשארת ותמיד חוזרת!!!
אני לא יודעת לגבי זיכרון ממשי,
אך אין ספק שרשמים מהגיל הזה נטמעים עמוק בנפש של הילד.
יש השפעות על איך הילד חווה את העולם מגיל מאוד מאוד צעיר.
וגם מה שלא - זה לא הענין, אלא שאלו קומות בסיס בילד, גם אם לא זוכר אח"כ באופן פורמלי.
כמו שנותנים תזונה שמתאימה לגיל הזה ועליה נבנה ההמשך - כך גם כאן. הרי ברור למשל שילד אינו יכול להתקיים בלי חום אנושי בגיל הזה ובגיל צעיר ממנו.. אז זה לא משנה מה "יזכור" אח"כ בשכל שלו, זו ממש קומת בסיס. וגם היחס של האבא, בונה אצלו משהו שעל גביו נבנה ההמשך. ובהמשך - אפשר לראות על ילד את הבנין הבריא ללא חסרים מיותרים, גם אם לא רואים את הבסיס של הבנין שנמצא "מתחת לקרקע" ומחזיק אותו..
יעשה צומי לאבא
אחיין שלי העדיף אותי בצורה קיצונית על פני שני הוריו גם יחד.
ואגב אותו אחיין היה לו תקופה שכנראה היה חסר לו הדמות האבאית והוא מצא אותה לפעמים אצלי.
אבל בסוף הכל עובר. גם בני הבכור תמיד רוצה עם אבא (באוטובוס, ובכל מקום אחר) אבל בולט הקשר לו עם אמו וד"ל
אני ראיתי יותר משרשור אחד על העניין שהילד מעדיף מישהו על פני אימא.
אני חושבת שמאוד חשוב שנזכיר לעצמנו שאנחנו המבוגרים, והוא - הילד.
כמבוגרים אין שום מקום להיפגע מאיך שילד מתייחס אלינו. זו לא האחריות של הילד לבנות אתנו מערכת יחסים טובה! זו האחריות הבלעדית שלנו, במיוחד בגילאים כאלה. אני לא רואה מקום להיות נעלבת ופגועה. אנחנו לא בתחרות "את מי הילד אוהב יותר". לי יש את מערכת היחסים שלי עם הילד שלי, ולבעלי יש את מערכת היחסים שלו אתו, ולסבתא שלו יש את מערכת היחסים שלה אתו, ולגננת את שלה וכן הלאה, וכל עוד מערכת היחסים טובה בייסודה, אז כל מערכות היחסים האלה חשובות לילד, וטוב שיש לו אותן.
הבן שלי העדיף במשך שנים את בעלי עלי, ועד היום (בן עשר) הוא לא מוכן להיראות אתי בחברת החברים שלו, ועם אבא שלו זה פחות מפריע לו. אני מבינה את הצביטה הראשונית ("מה? אתה מתבייש בי???? איך אתה מעז להתבייש באמא שלך????) אבל רואה בזה משהו שצריך להתגבר עליו. לי יש את המקום שלי אצלו, ולבעלי יש מקום אחר.
לילד אין אחריות ואין תפקיד לספק להורים שלו אהבה. בעניין הזה האחריות והתפקיד הם חד כיווניים. אם זה אחרת זה הופך את הילד להורה קטן, וזה יכול להיות הרסני. מותר לילד לשנוא מדי פעם את ההורים שלו (זה כמעט בלתי נמנע), מותר לו לכעוס על ההורים שלו, מותר לו להעדיף פי מאה את חברתה של הדודה האוהבת שלו מאשר את חברת הוריו - כי הוא ילד. ואם נוכל לקבל את זה בלי מלודרמה הוא יוכל להיות ילד עד הסוף, ולגדול בסוף להיות מבוגר.
סתם אני מעלה תהייה - אם את חשה מין תחרות סמויה על תשומת הלב של הילד - אולי זה מתבטא בעוד דברים, שבהם יש תחרות על המקום במשפחה בין הבעל לאישה. זה לא בהכרח דבר נורא ואיום. זה טבעי, אבל כדאי להציף את זה ביניכם בזהירות ולבנות מתוך כך קומה נוספת בזוגיות שלכם, בה כל אחד מוצא את מקומו וביחד יש משפחה מושלמת.
לא קראתי את התגובות האחרות.
קחי את זה בנחת. זה דבר ממש נורמלי בגיל הזה. וזה ממש עובר.
גם אצלי הילדים בסביבות הגיל שהם מפסיקים לינוק עד גיל 4-5 הם בקטע של רק אבא.
רק אבא ילביש אותי, רק אבא יספר לי סיפור, רק אבא ירגיע אותי אחרי שנפלתי... לפעמים זה באמת מחרפן.
במיוחד שאת קמה בלילה מותשת לגמרי לראות למה הוא בוכה, והוא צועק לך בפרצוף "אבא!" וזורק לך את הבקבוק שהכנת לו בעיניים טרוטות בפרצוף או משהו כזה...
לפעמים זה באמת מעליב, ואני רואה את זה אצל ילדים מהרבה משפחות. לכן זה נראה לי דבר טבעי וכנראה גם חיוני בהתפתחות של הילד. אולי זה השלב שבו הם מבינים שאמא היא חלק נפרד מהם. כל ההריון היינו ממש חלק מהם, אח"כ בהנקה וכו' בשנה הראשונה אמא והילד הם בלתי נפרדים. אמא היא האוכל, החום, הביטחון, כל מה שהוא צריך. ואז פתאום הוא גודל והוא רוצה להיות עצמאי. אולי עצמאי כמו אבא. אבל יש את אמא שצמודה אליו כל הזמן, הוא לא יכול להיות ישות נפרדת באמת, אם לא ירחיק קצת את אמא ממנו.
ואז הוא רוצה פתאום רק את אבא. אבא הוא דמות חזקה ואוהבת בפני עצמה. לא מישהו שהוא חלק בלתי נפרד ממנו. חלק שלא נותן לו להיות בעל זהות עצמאית. חלק שמזכיר לו כל הזמן (בתת מודע כמובן) שלפני רגע הייתם ישות אחת.
הרבה פעמים אבא גם נמצא איתם פחות שעות ביום לכן הם רוצים יותר למצות איתו את הזמן.
כשאני רואה את התופעה הזאת אצל הילדים שלי (כשאני לא מעוצבנת כבר כמובן.) אני אומרת לעצמי, ב"ה שיש להם כזה אבא טוב להדבק אליו. אני מבינה למה הם אוהבים אותו הרי גם אני אוהבת אותו 
.
אני זכיתי לגדול עם אבא רק עד גיל 3, (הוא נהרג) אז לפעמים אני פשוט מקנאה וגם שמחה בילדים שלי שגודלים בצורה בריאה עם אבא אוהב...
יש לך חברה באיזור?
הן מבטאות משהו עמוק שאני מנסה לשים עליו את האצבע. מרגישה אותו גם, מבחינה מסוימת.
כאילו הצורך כל הזמן לעשות מה שצריך, ולהתאים את עצמך לצרכים, לוקח משהו מעצמך.
לפעמים זו פשוט עצת היצר - לחפש יותר מדי, לנבור, לשאול יותר מדי שאלות, להישאב פנימה, ולהיכנס לסערת נפש.
לפעמים במקום ההתעכבות על איפה ומה צריך לשנות כדי להרגיש בעוצמה יותר, כדי להרגיש מלאים יותר,
צריך לעשות עבודה של הפנמה ש - כאן בנקודה הזאת אני נמצאת כרגע, וכאן ועכשיו, בתנאים הנוכחיים, אני מרגישה שימחה. מרגישה מלאות (ההיפך מריקנות), מרגישה משמעות.
וזו עבודה.
לא תמיד שינוי של תנאים חיצוניים כמו לחפש עבודה מחוץ לבית, או פינוי יותר זמן לעצמנו או יציאה לנופש - כל הרעיונות הנכונים כשלעצמם - הם שיביאו את השימחה, את תחושת המשמעות.
לפעמים אנחנו ניקח איתנו את התחושות הקשות גם אל השינויים שביצענו - אל העבודה החדשה, אל הנופש וכו'.
לפעמים צריך להתעלם מן הרפיון מהקיפאון. לשים אותם הצידה, לא לתת להם לשגשג, לא להתעסק בהם. ולהיפך - להתעסק ביצירת משמעות במה שאני עושה כרגע. בשלב הנוכחי שאני נמצאת בו.
בבישול ביחד /הליכות יחד עם הילדים [כשאין סידור] ולאכול איפשהוא וכן הלאה
אפשרללמוד יחד מספר הלכה או לצפות בסרט ולשוחח עליו ועל מקום העבודה /לימודים
לחזור למקום שנפגשתם בדייטים
היי, אשמח לדעת איפה הכי כדאי לקנות חולצות לקראת עלייתה של בתי הבכורה לכיתה א', חולצות איכותיות שלא יראו מרופטות אחרי כמה כביסות. כמו כן כמה חולצות כדאי לקנות עכשיו לקיץ?
בכל מיני חנויות רשת ולקחת להדפיס סמל בנפרד. תבררי עם שכנים שיש להם ילדים איפה יש בסביבת מגוריכם.
אנחנו לרוב קונים 10 חולצות בתחילת שנה (צבע לבן חובה לטקסים וחגים) ואז קונים לפי עונות . בהצלחה!
בכל איזור יש כמה חנויות שיש להם סמל של בית הספר, אבל תבררי.
אנחנו בכל אופן קנינו 3-4 חולצות לתחילת השנה, ועוד 2-3 חולצות לחורף+ 2-3 סוודרים לחורף.
לנו זה הספיק, מה גם שיש לא מעט הזדמנויות שבה לא רוצים ללבוש דווקא חולצת סמל, וכדאי שיהיו בארון עוד 2-3 חולצות רגילות.
חולצות עם שרוול 3/4 של חברות מסוימות יכולות לעלות גם 25 או 30.
יש לך אופציה לבחור ממגוון צבעים ומידות, בהתחלה הייתי דיי סקפטית, אבל החולצות הגיעו כמו שצריך,במידה הנכונה והכי חשוב באמת לא איבדו את הצורה שלהן אחרי הכביסות. לקיץ עדיף לפחות 10 חולצות כדי לא להיות במרדף אחרי הכביסות
.