מרגישה שניסחת את מה שאני חווה כעת.

הלוואי שנצא מזה, כולנו!

להקל על עצמנו  - גם בדברים שנראים מופרזים למישהו מהצד.

לנו יש חמישה בנים עם ADD או ADHD ומגוון לקויות למידה   ב"ה.

רגע לפני שאיבדתי את הצפון, הגענו למסקנה שכרגע אני עוזבת את העבודה כדי שאפשר יהיה בכל אופן להחזיק את הבית.

אז יש לי את הבקרים לעצמי (ואם יש תינוק ב"ה, אז התינוק איתי כמובן). כי אחה"צ אני מתפקדת די באוירה של מצב חירום...

מה גם שהם זקוקים להמון עזרה בלימודים. 

כשהודענו במשפחה שאני עוזבת את העבודה, צד מסויים הצהיר שזה צעד דרסטי ומיותר, שאני צריכה ללמוד להשתלט על הילדים, ואם אני רוצה הם מוכנים ללמד אותי איך...

פעם הייתי מתמוטטת מאמירות כאלה, ומעט הכוח שעוד הצלחתי לגייס היה אובד לי.

היום אני יודעת שהקב"ה נתן לי כלים מיוחדים לי להתמודד עם ילדי מתוך שמחה וסבלנות, ובשביל זה אני צריכה פשוט יותר זמן פנוי מאשר לאישה עובדת.

אני לא יכולה לגדל את הילדים שלי לפי אמות המידה של אמהות אחרות.

מה שעזר לי לקבל את ההחלטה בתוך המצוקה, והתחושה של רפיון וחוסר כח נפשי לילדים, זה ההבנה שאני פשוט צריכה לארגן את החיים שלי אחרת כדי לא ליפול אל התחושות האלו. כי הילדים שלי הם משימת חיי. 

הכוונה היא שצריך להתארגן ככה שלא להגיע למצב של תשישות נפשית.

אני מכירה משפחה במצב די דומה לשלנו - בנים, ADHD - אצלם האמא עובדת משרה מלאה וזה נותן לה כוח.

היא מתמודדת אחרת - רצה איתם מתרפיה כזאת לתרפיה אחרת, וזה מה שממלא אותה תחושת סיפוק.

אנונימית, אני מעריצה אותך!!

נשמע לי מרתיע לעזוב עבודה, כי באיזשהו מקום היא מאד עוזרת ומאווררת.

נכון שזה אינדבדואלי, אבל לפעמים מרגישים בזה רק אחרי זמן, ולא תמיד יש לאן לחזור.

סליחה שאני נדחפת למקום שלא שאלת...

תודה לכל מי שהגיבה.

סביבות ה7 שנים זה מוצר שימושי יום יום אצלינו.

אמור להיות אופציה להחליש את קבצ הזרימה, אישית אני לא מסוגלת להשתמש על הכי חזק וזה בעיקר עניין של הרגל החניכיים.

תתחילי מזרם בינוני, תוודאי קודם שהמים חמימים ולא קרים  לך .

כשהחניכיים יהיו פחות רגישות תוכלי להעלות רמה בזרם.

הסילונית פותרת עוד הרבה מעבר לבעיות חניכיים.

בכללי היא מוציאה המון ליכלוך שלא יוצא בצחצוח.

את יכולה לצחצח שיניים לפני ואז לראות מה יצא אחרי סיבוב ולגלות שלרוב יוצא עוד.

ואת יכולה להתחיל עם זה .

בכללי אין לזה סדר , תעשי מה שנוח לך.

גם סתם באמצע היום זה כייף.

מבחינת ההשפרצות-

תפתחי את הברז רק כשהסילונית בתוך הפה, כשאת רוחנת על הכיור כך שכל מה שיוצא - ילך ישר לכיור ולא ישפריץ.

כדאי עם פה סגור.

ולא על הפעמים הראשונות לי יש 21 כתרים ונראה לי שאם הכתרים העבודה לא הכי טובה יש דם מסביב לכתרים  

תשובות:

1. לאט לאט מתרגלים.

2. לי הסבירו שזה עניין של זמן, וכך עשיתי. התחלתי מזרם חלש, ועברתי בהדרגה לזרם חזק.

3. אני אוהבת לצחצח, ומיד אח"כ לשטוף עם סילונית. (מי הסילונית מוציאים את המשחה מהפה.)

4. לא יודעת. אבל יכולה להגיד לך, שאצלי תמיד נתקע הרבה אוכל בין השיניים. עד שקניתי סילונית, השתמשתי כל הזמן בחוט דנטאלי. הסילונית עוזרת לי להתנקות במהירות וביעילות.

http://www.electra-trade.co.il/%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%91-%D7%9B%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%93%D7%92%D7%9D-tsd-690

http://www.electra-trade.co.il/%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A8-%D7%A1%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%91-%D7%93%D7%95-%D7%AA%D7%90%D7%99-%D7%93%D7%92%D7%9D-tsd-680

אבל בכ"ז לדעתי חשוב לזכור לפעמים כשלוחצים מידי ורוצים "להרגיש", דווקא אז זה עלול להעלם..

ודבר נוסף, ככל שמתרגלים יותר, להביע אהבה וחמימות (גםאם היא בהתחלה לא רצונית) מרגישים יותר..

בהצלחה

אני בת 15, ובת בכורה במשפחה. מאז ומתמיד אימא שלי ואני לא הפגנו אהבה זו לזו, אין לי מושג מדוע. שתינו אוהבות אחת את השנייה מאוד, אבל אין כמעט מגע פיזי, חיבוקים/ נשיקות.. לפעמים זה קצת צובט לי. הבנתי שזה קורה במשפחות רבות.

יכול להיות שזה קשור בכלל לגיל שלה, ולעצם העובדה שהיא בכורה?

לקטנים יותר קל בד"כ להביע חיבה ואהבה. אל הגדולים, ובמיוחד לבכורים, מתייחסים לפעמים כאל בוגרים, כמעט שווים לנו, והרבה יותר קשה להביע כך אהבה בצורה מתפרצת.

(כותבת מהחוויות האישיות שלי. אין לי כ"כ עצות כרגע, רק בתור נקודת כיוון למחשבה).

שהתחילה מלנשק את הילדה בלילה כשהילדה ישנה. לאט לאט החסימה נעלמה.

בס"ד

נסי להתבונן בה טיפה יותר,

כשהיא עושה דבר שאת שמחה בו, להתעכב על הרגע הזה, ולתת לעצמך להתענג ממנו.

כשהיא אומרת משהו חכם, או מתחשב,

בכל גילוי של דבר טוב שהיא עושה לא להעביר הלאה, אלה לעצור ולתת לרגע הזה לפתוח את לבך.

בדרך כלל חלק מהאהבה זה תענוג שאנו חווים מלהתבונן
(בעיקר פנימית ומחשבתית, מלשון בינה, אבל גם בעיניים) באהוב,
וכשנותנים את הרגע הזה של התענוג זה מציף.
הרבה פעמים הבכורות שלנו נראים לנו מובנים מאליהם, שהם חכמים, מוצלחים, עוזרים וכ',
ובלחץ של הזמן והמטלות אנו לא נותנים את הרגע הזה שמניע אותנו מהרגש אל המעשה.

וכמובן גם להחמיא לה, ולומר לה שאת אוהבת אותה.

עוד דבר שיכול לעזור זה רגע לפני שאת פונה אליה, לחשוב על כמה שאת אוהבת אותה.
הפניה עצמה תהייה יותר אוהבת ורכה. כדי לבטא את מה שקיים בנו אנו צריכים לתת לזה זמן ומקום...

(וכל זה בלי עצות מעשיות ממש כי לא  ראיתי שכתבת מה הגיל שלה) 

בס"ד

ובע"ה תתחילי ממגע יזום, ותראי כבר לבד כמה שזה כייף
וגם אפשר להצמיד לזמנים, למשל את מסיימת לסרק אותה, מחמיאה לה נותנת נשיקה.
(גם תוך כדי  הסירוק אפשר ללטף וכ')

בקבלת פנ ים כשהיא באה לבית, אם זה לא זמן לחוץ מידי גם כשאתן נפרדות בבוקר,

וכמובן נשיקת לילה טוב

וזה שהילדה צריכה יותר ממה שהרגשת טבעי מלכתחילה-

לא אומר שיש לך בעיה אובייקטיבית כל שהי לתת לה תשומת לב,

אלא  שזה לא היה במודעות, ובאופן הכי טבעי הצורך שלך במגע,
 כאשר יש כמה קטנים מתמלא הרבה יותר מהר מאשר אצל מי שזקוק למגע ממך...

כייף לשמוע שהכול טוב, רק תכניסי את המגע לרוטינה שלך איתה, וזהו בע"ה.

היא עוד ממש קטנה, וזו הזדמנות מצויינת לשפר את הקשר.

אני החלטתי לומר לילדים שאני אוהבת אותם, וזה לא היה טבעי לי, כי אלי לא דיברו ככה.

היום בכל פעם שמדברים על 'אהבה' ('אמא, את אוהבת קטשופ?') אני שואלת "אתה יודע מה אני הכי אוהבת?" (והם יודעים מצויין...) או שאני פשוט אומרת "אני אוהבת אותך!". וזה לא משנה אם הילדים האחרים שומעים, הם יודעים שלהם אני אומרת את אותו הדבר.

ובגיל הזה טוב להתרגל להחזיק ידיים, כי זה מצויין גם בגילאים גדולים, ואחר כך קשה יותר להתחיל.

בהצלחה!

גם לי היה סוג של דיכאון אחרי לידה

מאד עזר לי ללכת לטיפול עם עצמי ועם הילד בחדר סנוזלן בירושלים. חדר רב תחושתי ששיחרר אצלי ואצל הילד משהו וגרם לי להרגיש פתאום את מלוא עוצמת הקשר האמיתי בינינו והחסימה נפתחה.

היה לי סוג של דיכאון שגרם שהקשר הבסיסי הטבעי עם הילד נפגע. אמנם הרגשתי את זה רק שהילדים הבאים נולדו.

משהו בבסיסיות הזאת של המגע הקרוב איתו שהיה טבעי כ"כ עם הבאים אחריו, היה יותר עצור. וכמו שאמרתי החדר הזה שיחרר את זה לגמרי וב2 פגישות.

אגב החדר הזה הוא חויה  לילד   בפני עצמה 

בס"ד

יכול להיות שבשבילה זו דרך להשיג תשומת לב של אימא.

הבינוני שלי גם היה פעם אומר אמירות כאלו,

רק לא תמיד ממש ישיר, (גם) לפעמים הוא היה אומר :"למה הבאת לו (כל דבר החל ממתק וכלה בנשיקה) ולי לא?"

והייתי עונה בהתאם להקשר.  לפעמים :"כי הוא ביקש, רוצה גם? תבקש יפה אני אתן לך"
ופשוט (או לא כל כך פשוט) בסבלנות ובהתמדה ללמד אותה להביע את הצרכים והרצונות שלה,

באופן שיהיה לך יותר כייף להעניק לה אותם.

 האמת אותי אישית זה היה מאד מאד מרגיז וממש עבדתי קשה כדי להחליף את המילים שהתגלגלו על לשוני,

למה שאמרתי בפועל... אבל זה משתלם. זה מול האמירות העקיפות.

וכשהוא היה אומר לי ישיר, הייתי לפעמים צוחקת, כי זו בדיחה מצחיקה, ואם הוא היה מתעקש הייתי אומרת :"אותך אני לא אוהבת? אבל איך אפר לא לאהוב ילד חמוד מתוק פשוש ( וכ' וכ' כל אחת ואוצר המילים שלה ) כמוך??" וזה תוך עדי ליטוף וכ'.  את יכולה לנסות לברר מאיפה התחושה שלה נובעת, אם יש סיבה, כי לפעמים ילדים יכולים להיתפס לאיזה עניין ששולי מבחינתך, ולהסיק מזה מסקנות, ואם אין דבר כזה, אז לא להתרגש מהאמירה הזאת, אלא להמשיך הרעיף אהבה ולא דווקא בזמן שהיא אומרת, אלא באופן כללי, ולא כדי לרצות אותה, אלא כי את באמת אוהבת אותה .

בהצלחה

ועוד תרגיל שממש ממש עוזר, 
להקדיש בכל יום חמש דקות של חשיבה חיובית על הילדה,
על כמה שהיא מתוקה, ובטוחה בעצמה, וכמה שאת אוהבת אותה, והיא יודעת זאת.

כשאנו כאימהות חושבות חיובי על הילדים שלנו זה פועל המון.

(אימא זה בינה, בינה זה כוח המחשבה וההתבוננות,

וזה פשוט עוזר להוציא מהכוח אל הפועל את הטוב הטמון בהם.
וכן בחשיבה לא חיובית חלילה...)

את זה את לא תשארי אדישה. היא גוררת אותך למגרש שלה, ואת משתפת פעולה ומנסה לרצות אותה. את צריכה לא להלחץ ממה שהיא אומרת לך, בעומק היא לא מתכוונת לזה. בספר "קורות בתינו" של רחל ארבוס אפשר לקרוא על זה. הרעיון הוא להקדים ולתת לה, לשמור על זה שאת היוזמת. היא צריכה ללמוד להיות מקבלת. עכשיו היא לא יודעת לקבל, היא רק לוקחת (בכח) וזה לא יכול להביא לסיפוק.

עכשיו ב"ה בשלבי ריפוי..

וכ"כ חוששת שזה ישפיע על הקשר איתה!

בתת מודע אני מאשימה אותה שהיא זו שגרמה לי זאת. במיוחד שהקשר שלי איתה לא משו..

הלוואי ומוח אחד יעזור לזה..

לכתוב לה- "אני אוהבת אותך"

על המחברת, על הסנדוויץ', על היד (!) בכל מקום אפשרי.

היא תשיב לך ואת תיפתחי.

וגם היא...

אם היא עוד לא יודעת לקרוא, הסבירי לה שציור לב=אני אוהבת אותך והציפי בלבבות...

כך אני עושה עם הילדים שלי...

הבן שלי אומר לי - ציירת לי לב כי את אוהבת אותי...

אני מציירת להם עם הקטשופ על השניצל, עם הקצפת על העוגה, על הטוסט והסנוויצ'ים, עם מדבקות ובציורים והם כבר מצפים לזה ומחזירים בחזרה...

זה התחיל אצלי דווקא מצד הבת שלי שלא אהבה שמחבקים אותה...אז חיפשתי דרך אחרת להביע אליה אהבה...והיום ב"ה בלע"ה היא אומרת "אני אוהבת אותך" ומצמידה חיבוק ונשיקה...

מקווה לאמץ כששלי יהיו טיפל'ה גדולים..

מציע לכתוב כל יום שלושה דברים יפים שראית בה היום (ואם תשמרי את הכתוב, תוכלי לעשות רשימה של דברים יפים שיש בה).

ובמקביל, לכתוב רשימה של שלושה דברים שעשית בשבילה, דברים שהעצימו את היחד שלכם (לא דברים טכניים, אלא דברים כמו הקדשת זמן לשיחה איתה, קניית משהו מיוחד עבורה, כתיבת פתק וכדו').

ודבר אחרון - לא להיות כל הזמן "עם האצבע על הדופק", ולבדוק אם יש התקדמות. אחרי כמה שבועות ואולי אף פחות מזה, אני מניח שתבחיני בשינוי.

לי באופן אישי זה מאוד עוזר (ופתיחת השרשור עוררה בי רצון להתחזק בזה).

אני בת

שמחה לראות שעוד מישהי חושבת שיש צורך במסיבת פרידה. חושבת שזה יספיק להם כדי להבין שנפרדים?
חוששת גם למען הבאה אחריה. שלא יעשו לה צרוך רק בעקבות 'אהבתם השמורה' לבייביסיטרית הראשונה

גם "למפרע" - בלי לחפור מידי - שאכן כל ה"תלונות" זה ממסכנות שלה, לבטל את זה, ולראות את הטוב שבה.

ב. אכן כמו שאמרת, עם "מד לחץ" ביד.. לנסות לגשת באהבה, למצוא נושאים "פרווה" לשיחה, לעודד ולשמח.  כאם השיחה נוטה לכיוונים כמו שהיה "פעם", לומר לה שאת מבקשת לדבר על משהו אחר - ולהעביר נושא.

ו"תרגישי". להתקרב ב"מנות", להגיע בפרקי זמן שאת מרגישה שלא מערערים אותך, וכנ"ל טלפונים. אם תרגישי ש"יתר מידי", קחי צעד אחורה, לפני שזה נהיה כבד.

ותתכווני לשם מצוה. זכות המצוה תעזור בעז"ה.

שמעתי שלחיים ולדר יש פורום שעוסק בשאלות מאותו תחום.

הייתי מציעה לך לחפש ולהעלות את השאלה אצלו.

לא שפה אין מומחים וחכמים, אבל לחיים ולדר יש נסיון מקצועי.

בהצלחה

תודה על העצות הנבונות. הבנתם את הבעיתיות..הנושא של גבולות איתה היה בעבר כ"כ קשה שנאלצתי להתרחק ז"א  אם התקשרתי בבוקר היא היתה מתקשרת 5 פעמים אחה"צ ואם הסברתי לה שאני באמצע עם הילדים היתה כועסת שהרי היא האמא וכו'...או נוחתת בביתי בלי הודעה מוקדמת ל-5 שעות. או מרימה טלפונים לאנשים שקשורים אלי ואפילו לבעלי לספר בגנותי. אז באמת הסברתי לה את  האופן שבו אוכל לתקשר איתה  (גבולות) והיא כ"כ כעסה כל פעם שלא רצתה לדבר עימי יותר. האם יש סיכוי  שתלמד את הגבולות?! אני מרגישה שחובה עלי לנסות זה לא ראוי להתנתק מאמא באופן מלא . אולי באמת כמו שציינתם להיות עם יד על הדופק ולהתרחק ולהתקרב בהתאם לתחושותי..ולהתעלם מהתגובות הקשות שודאי יהיו..עוד נקודה חשובה הבת הגדולה שלי בת 9 ושואלת למה לא הולכים לסבתא או למה אין כ"כ קשר ואני מתקשה להסביר לה במדויק אני אומרת לה שהיא שונה וצריך לכבד את זה ..מה כדאי לומר?

אולי אפשר ליצור זמן קבוע לשיחה, נגיד ביום שישי או מוצאי שבת בשעה מסויימת.

ככה גם את מוכנה לזמן של השיחה וגם אמא שלך לא תצפה במשך כל היום שתתקשרי ואז תיזום שיחה בעצמה בזמן שלך לא נח.

ובהצלחה גדולה!!!!

מצוות כיבוד הורים היא מצווה גדולה וחשובה,

בעז"ה שתזכי לאריכות ימים והקב"ה יאיר את עיניך בהמשך הקשר!

אני ממש מכירה מקרוב (לא אצל אמא, אבל אצל חברה, שלצערי התנתקתי ממנה כמעט כי כבר לא יכלתי להכיל והרגשתי שהיא שואבת את כל כולי)

צריך להיות מאוד עקבי עם הגבולות. להגיד לאמא, אני רוצה להיות איתך בקשר, רוצה מאוד, אבל בגבולות שלי ולפי היכולת.

בואי ננסה ונראה אם מסתדר.

ויכול להיות שהיא כעסה, אבל היא אמורה להבין בסופו של דבר שהיא מפסידה מזה ולכן כן להסכים לגבולות שלך.

זה ממש חשוב, כי התלותיות הזו שואבת ממש, ויש לך ילדים ומשפחה.

הבעיה שלהם הרבה פעמים שהם רואים אותך בשחור או לבן - או שהיא מרגישה שאת איתה, המושיעה שלה ולכן הכל תלוי בך. או שכבר עברת לצד השני- אז את כבר פשוט לא שווה ולא שווה להשקיע בך.

זה כואב, זה מעצבן, אבל להציב לה גבולות, אפילו שהיא יכולה להתעצבן מזה, זה גם לטובתה בסופו של דבר.

ולגבי הבת - שאלה לא פשוטה, אולי כמו שהאנונימית השניה ענתה.

בהצלחה רבה!!!

למדת שיעור חשוב מתוך עצמך.

את רואה שמה שעשית בסוף הצליח יותר - אז כנראה שזה יותר טוב איתו, ממה שהציעה זו שעובדת איתך.

מי אמר שיש פעמים ש"חובה להראות שכועסים" (אגב, לא ציינת בן כמה הילד)?..

הוא הסביר יפה, שהוא לא יודע מה קורה איתו - את "שיקפת" לו מצוין את התחושה, דיברת איתו, וזה עבד.

אז תוכלי להמשיך איתו על הגל הזה. 

קודם כל, להציע בבקר מראש "מבצע".  שאת תשימי לב פעמיים ביום - באמצע ובסוף - אם הצליח לא להתפרץ (תגדירי לו על איזה התנהגויות מדובר, ובקצרה. וגם תגידי מה חיובי), ותתני לו משהו (אלי מדבקות - שכל כמה מקבלים פרס/כיבוד).

וגם תגידי לו שאם מרגיש שהצליח להתגבר על רצון להשתולל/להרביץ, שיבוא לספר לך.  אם יבוא - תשבחי אותו. תגידי לו שזה יעזור שבפעם הבאה כבר יהיה לו יותר קל, עד שבכלל כבר לא ירצה להתנהג כך (שתהיה לו בראש "סקיצה" מה אמור לקרות מזה..).

אם קורה ששוב מתפרץ, אפשר לעצור את זה - אבל לא בתור "אוייב". להגיד לו, הנה, אני עוזרת לך להתגבר על ההתנהגות הלא-טובה. אח"כ אתה תשמח על זה.

לא צריך "לכעוס" - אפשר להציב גדרים גם בהסברה והרגל.

זו ענ"ד.

צריך לעצור אותו - ולראות מה הכי יעזור לכך שזה לא יקרה להבא. שיפנים התנהגות מתוקנת. לפעמים לתפוס אותו ולדבר. לפעמים - אם רואים שזה חוזר ואמצעים אחרים לא עוזרים, אז אפשר לומר, למשל: כעת אתה לא יכול לצאת לחצר, כי הרבצת שם; זה לא בשביל לעשות לך רע, אלא כדי לעזור לך להתגבר על ההרבצות. שתרגיש שזה לא כדאי.

אבל האמת, אם את תתני אמון באופן  שבו התחלת - סביר שלא יהיה צורך. הרי המטרה היא לעזור לו גם להשתנות בכך. לא רק "עזרה ראשונה".  

וכמובן, לא לחכות עם תשומת הלב עד שהוא עושה משהו רע... לתת אותה גם בלי קשר. להתענין בו במשך היום, לשאול מה הוא משחק, להציע לו לעזור לו. זה גם גורם ליותר היענות כשיש צורך להעיר. את אשר יאהב.. - יוכיח.

לגבי ה"אגו" - זו שאלה לא-פשוטה. נסיון. גם הורים לפעמים מתמודדים איתה.

דבר ראשון, צריך לא להיבהל. לזכור שהוא ילד קטן. את צודקת במה שאת רוצה וזה גם לטובתו. תחשבי שכל מה שהוא אומר - זה בכלל בשפה אחרת, שנשמעת לך כמו המילים הללו. הוא מביע תיסכול, נסיון להשתחרר מתהליך ההגבלה שהוא גם לטובתו.  המילים שהוא אומר, זה לא כי הוא "חושב כך", אלא מנסה מה הכי "יועיל"...

לפעמים הכי טוב, זה לסובב קצת את הראש - לא מול הפנים שלו - ולחייך מה"לשון העשירה" של פַספוס כזה...

ואז זה באמת מצחיק - איך הוא אומר דברים בלי-קשר, העיקר בנסיון "להשתחרר" - וכבר קל יותר לדבר איתו. 

וגם הוא מרגיש, שאת בפאזה אחרת, זה עוזר לו לקבל ולהירגע מכח שיש מישהי שאינה נסחפת איתו, היא יציבה יותר. זה טוב גם עבורו.

ממה שקראתי נשמע שמדובר על ילד חכם וחמוד. זה לא אומר שקל איתו, אבל הוא מן הסתם (כמו כל ילד) לא רוצה להתנהג כך.

צריך לפתור את הבעיה מן השורש - לראות מה מציק לילד הזה, למה הוא כל הזמן מציק לילדים או מותח גבולות?

יש לו חברים? משעמם לו? יש לו איזה קושי רגשי או תחושתי?

גיל 5 זה עוד לא גיל שהם מבינים לגמרי את ההשלכות של מה שהם עושים, הם אולי כבר יודעים לדבר כמו מבוגרים, אך הם ילדים ונמצאים בעולם רגשי ודמיוני.

אני לא אומרת שלא צריך להעמיד אותו בגבול. אבל הוא צריך לדעת שאת איתו ולטובתו. להרגיש את זה ממש. שגם אם את שמה אותו בצד לכמה דקות - זה בגלל המעשה ושזו צריכה להיות התגובה, ולא בגלל שאת "לא אוהבת אותו", אלא את אוהבת אותו מאוד, אבל רוצה ללמד אותו גבולות של מה מותר ומה אסור.

בהצלחה!

את שואלת מה לעשות כשאת מרגישה שהעלבון האישי הוא שמוביל אותך ולא החשיבה החינוכית.

לדעתי, מעצם השאלה - עשית כבר את רוב הדרך.

אפשר להיות לכודים שנים במחשבה שאנחנו לכאורה פועלים רק למען טובת הילד, ואף פעם לא לעצור להקשיב לקול הפנימי שיודע מה אמת ומה אשליה. זה קורה לרבים. אשרייך שאת לא במקום הזה! אשרייך שאת מודעת, שאת כנה עם עצמך, שאת לא מפחדת להכיר במציאות כמו שהיא.

המודעות הזאת - היא העיקר. היא הבסיס להתקדמות.

ומה הלאה?

יש לי שני טיפים קטנים:

1) נסי לעשות תרגיל כזה - בזמן שהוא עשה משהו מאוד מכעיס, להתנתק מעצמך לשתי דקות. תבטיחי לעצמך שעוד שתי דקות תחזרי להיות את, ותחשבי את המחשבות שלך ותרגישי את הרגשות שלך. רק לשתי דקות תהיי הוא. תדמייני שאת הילד הזה, תראי את העולם דרך המשקפיים שלו, תרצי את מה שהוא רוצה (פתאום תרגישי מאוד חזק מה הוא רוצה!), תחווי או מה שהוא חווה עכשיו, בסיטואציה איתך. כשתחזרי להיות את, להיות המבוגר הסמכותי בסיטואציה, איכשהו תהיי פחות מעורבבת עם זה. תהיי יותר ממוקדת למה שנכון וכדאי עכשיו.

2) תרגיל מעשי פשוט: כשאת מאוד כועסת עליו, נסי להסתכל עליו ממרחק. כאילו לעשות "זום אאוט" - לראות לא רק את הפה שיורק, או הידיים שמרביצות, או כל אזור אחר בגוף שלו שהיית ממוקדת בו - אלא את כולו בבת-אחת. גם זה עושה איזה סוויץ' בהתייחסות.

אלה טיפים לזמן אמת. חוץ מזה בעיניי חשוב להנכיח כמה שיותר ביום יום את הידיעה הכללית שלך, שהאגו דורש את שלו. לפרוט אותה למטבעות קטנים. הנה, זה קרה הפעם. מה שאמרתי בסיטואציה הזאת לא בא ממקום טהור כמו שניסיתי להציג. לא באשמה! מאוד מאוד חשוב - לא מתוך אשמה! אשמה רק תשבש את כל התהליך. הרגש שלך נורמלי וטבעי, ובעזרת הילד הזה ה' מזמן לך הזדמנות פז לצמיחה, לעבודת מידות. אין כאן עניין לאשמה. פשוט להתבונן, לשים לב, להיות מודעת. מעוד פעם ועוד פעם שמחדדים את המודעות, מלטשים את היכולת להתעלות מעל הרגשות האלה.

לאט לאט. זה שיעור לחיים שלמים

אם הצלחת ככה לשנות פאזה ולדבר אתו במקום להיכנס אתו למקום של מאבקי כוח זה אומר עלייך הרבה מאוד. 

מה שהגננת אמרה נכון - הדיבורים המטיפים האינסופיים שלנו הם "מכבים" את ההקשבה של הילד, ונותנים לו עוד דלק להמשיך במעגל של מאבק כוחות. כשהוא בתוך התקף זעם בלתי נשלט ויש צורך להגן על שאר הילדים או עליך מפניו, באמת צריך להחזיק אותו (ולהתעלם מיריקות, קצת רוק לא הרג אף אחד, אבל כן לחבק אותו בצורה שהוא לא יכול להרביץ) בשקט. בלי להגיד כלום. הוא יירגע יותר מהר ככה, מאשר אם הוא יקבל את הדלק של התגובות שלך. אפשר להגיד לו פעם אחת "אני רואה שקשה לך עכשיו לשלוט במה שאתה עושה אז אני מחבקת אותך עד שתרגע" אבל זהו! 

אם אפשר להגיע אליו רגע לפני שהוא מתחיל להשתולל - כשאת רואה שהוא על הסף - זה הכי טוב. ואז אפשר לתווך בדיבורים. לבדוק מה הרגיז אותו. לבדוק מה הילד השני בסיטואציה חושב שקרה. עם הילדים שלי אני לפעמים אפילו רק חוזרת על מה שהם אמרו באזני הצד השני "דני אומר שמאוד הרגיז אותו שאתה משחק עם האוטו וגם הוא רוצה. איך אתה חושב שאפשר לפתור את זה?" אם מאוחר מדי והוא כבר משתולל, אין מה לדבר עד שהוא נרגע. אחרי שהוא נרגע אפשר לעשות את אותה שיחה שעשית בפעם השניה, ואפילו לפתח אותה יותר. אם הוא אמר שהוא לא יודע מה קורה לו - וזו באמת תשובה מדהימה ברמת המודעות העצמית שבה - אפשר לשאול אותו "אתה מצליח לזכור מה קרה ממש לפני שהתחלת להרביץ? משהו עצבן אותך? או העציב אותך? אולי רצית משהו שהיה למישהו אחר? או אולי רצית שהילד ההוא ישחק איתך?" ככה יהיה לך וגם לו יותר ידע על מה מצית אותו. אפשר לעשות איתו משחק תפקידים - הרגיז אותך שדני לקח לך את המכונית? בוא נראה, אני אהיה דני ואקח לך את המכונית ובוא נחשוב מה אפשר לעשות אם זה יקרה שוב. לא פתרון קסם, אגב. אפשר לחזור על "פתרונות אפשריים מקובלים אחרים" 1,354,227 פעמים ועדיין באותו רגע הילד יאבד את האשתונות, אבל זה נותן לו כלי אפשרי לתגובה אחרת. 

לגבי האגו שמתערב - הורים כל הזמן מתמודדים עם זה! כי כשזה הילד שלך, בנוסף לכעס על זה שילד בן חמש "מנצח" אותך, נוספת קופת שרצים שלמה של רגשות. מה, הילד שלי מתנהג ככה??? מה זה אומר עלי כהורה? מה זה אומר על העתיד שלו? אם הוא מדבר ככה עכשיו, איך הוא ידבר אחר כך למורים בבית הספר? למפקד בצבא? אני לא צוחקת, זה באמת עובר בראש במידה מסויימת. דווקא ממקום של גננת יותר קל להיות מנותק מהצד של האגו. אני נלחמת בעניין הזה כל הזמן. מה שבהתהוות אומרת זה יפה וגם אני אנסה את זה. לפעמים עוזר לי להזכיר לעצמי שאני המבוגר והוא הילד. האחריות להתנהגות נאותה עלי. לפעמים עוזר לי להתמקד במה אני מנסה להשיג כאן. במקרה של ילד, נגיד, שצייר על הקירות, המטרה לא להוציא את כל העצבים על הקירות המלוכלכים על הילד, ולשחרר ככה כעסים, אלא המטרה שהקיר יהיה נקי. ואז זה עוזר לי יותר להתמקד בפתרונות, ופחות להתפוצץ מעצבים. 

זה לא תמיד קל לצאת מעצמנו בזמן עימות או כעס ולגרום לעצמנו לחשוב ולפעול אחרת.

רק הערה- אני לא חושבת שזה נכון לומר לילד "בבקשה  תבוא אלי". את לא מבקשת, את קובעת. אתה בא אלי. ברגע שאת מוסיפה בבקשה- את נותנת לו אפשרות לסרב..

הרגיש את הטוב שבו.

יש סבירות שההתנהגויות שלפני כן מביעות איזו מרירות/תסכול - והנה רואה את הנעימות שיש בתחושת הטוב שבו.

כעת תנסי להעביר את זה למישור יום-יומי. להתייחס מפעם-לעם, להתענין. "לחברֵת" בינו לאחרים, כלומר - להציע משחק ביחד ולשים לב איך זה מתנהל, להדריך. להרגיל בכך שמקבלים אותו טבעי והוא את החברים, מסתדרים. 

דבר כזה יכול להשפיע על כל ההמשך - מהלך אחר לגמרי ממה שהיה הולך בלי זה. יכול לפעמים לחסוך צרות לְשנִים.

תחושת חשיבות ומיוחדות.

ילד שזקוק לזה - או שיקבל, או שייקח בכח.

יקבל-ע"י העצמה חיובית "איזה ציור צבעוני ציירת!! וואו!"  "אני ממש מופתעת! אספת את המשחק ככ" מהר!" , "איזו חולצה יפה לבשת היום" וכיוב'.

ייקח - ע"י מה שהוא עשה וגרם בכח לכולם להסתכל עליו, ולך-להיות מחוברת אליו. בכח.

עוד לא אמא, ולא מנוסה בהמון מצבים כאלה ב"ה.

אבל, יש ילדים שכאשר הם "מבולבלים", כפי שהוא בעצמו הגדיר זאת, דיבורים רק מערערים אותם ומבלבלים אותם עוד יותר.

יש לו כנראה הרבה רעש עכשיו בראש.הרבה קולות סותרים שהוא מנסה להקשיב להם ולסדר אותם.

((ובכלל, אולי יש גם רעשים חיצוניים-- טוב לו בגן? אולי משהו קורה בבית?))

כשאת, בנוסף להכל, "חופרת" לו, אולי זה רק מרעיש לו הכל יותר, וגורם לתותחים שאצלו בפנים לרעום חזק יותר. 

הוא במלחמה עם עצמו כרגע, וצריך שקט כדי להירגע.

זו דעתי הקטנה.

אח"כ כשנרגע, או למחרת, באמת ניתן לתת לו שמו"ס, בסבר פנים יפות ובנחת, אבל לא תוך כדי "ההתקפה" שקורית אצלו בפנים.

הרבה הצלחה! את נשמעת גננת מקסימה וקשובה!

פה באישי אם תירצי.\

מזמן לא נתקלתי בכזו אישיות מדהימה!

עשית בחכמה רבה. וממש יצא לי דמעות מהעינים!!

מאחלת שתמשיכי בעבודתך בקודש, במיוחד הילד הזה שבזכותך ישתנה לבלי הכר!!

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=9197&cat_id=4430

הילד המתפרץ - פתיחה לסדרה "הילד שבר את הכלים" 

ערוץ מאיר.ד"ר אבולעפיה.

למרות שנראה שכשרון חינוכי ושליטה עצמית גבוהה מאד כבר קיימים.

אבל אולי יוסיף. 

סליחה על התיאור, מפתח הניקוז במרפסת (קומה 2)  בלילות חמים, ומטיילות במרפסת עד שהשמש עולה.

אבל זה נראה לי רק הורג אותם במקום ולא מטפל בשורש הבעיה...אייייכככסס

מלח מכל המקומות שהן היו יוצאות (היו יוצאות לנו מתחת לארונות המטבח ומטיילות בכל המטבח, חלקן אפילו עולות לשיש - גועל נפש משווע).

מאז ששמנו מלח, ממש דחפנו מתחת לכל הארונות כמה שאפשר ובכל סדק אפשרי - אין זכר לחשופיות. כבר שלושה שבועות!! (אולי יש לנו בית קברות מתחת לארונות?? איכס....)

עזר שעברנו דירה 

עכשיו סובלים ממרבי - רגליים 

נסי להכיר לה דמות אחת קבועה. כמו מטפלת, בייביסיטר, אמא, סבתא..

בהתחלה תישארי איתה דקות ארוכות ואח"כ תלכי

בהמשך תצמצמי את זמן השהות איתה,

והיא תתרגל..

לפעמים הבעיה היא שהיא קשורה אלייך, ולאו דוקא שיש לה קשיי הסתגלות לאחרים

אז כל עוד היא תראה אותך ברקע היא לא תרפה ממך, ברגע שתתנתקי היא תסתדר מצוין..

מנסיון..

בהצלחה!!

קשה להם יותר להעסיק את עצמם.

ובפרט שהיא הבכורה ואין לה בבית חברים קרובים לגילה .

אפשר להושיב קרוב אלייך כשהיא חגורה בעגלה, או בכיסא אוכל, או אם יש לך מרפסת עם מגן שמש, אפשר להושיב אותה שם חגורה, לזמן קצר, שתוכל לראות את העוברים ושבים.

גם הילדים שלי כאלה. עם הבכור היה מאוד קשה ופשוט לקחתי עזרה של בייביסיטר לשעתיים מדי פעם. וגם יצאנו מהבית הרבה. הילדים האלה אוהבים את האנרגיות של בחוץ.

צאו לטייל, בגינה יש נדנדוה לתינוקות, אפשר לפרוס שמיכה על הדשא ולפזר משחקים וכו' וכו'.

אם יש לה משחקים שמתאימים לגיל שלה, וניסית הכל - כולל להשתדל לגרום לה להעסיק את עצמה, אז כנראה שהיא מסוג הילדים שזקוקים לגריה מתמדת.

ויש עוד דבר - לפעמים זו רק תקופה - של בקיעת השיניים/חיסונים/וירוס (שתהיה לך בריאה בעז"ה)- ולנו נדמה שזה ככה תמיד ורק הולך ומתגבר.

קציצות ירק מטוגנות או אפויות זה טעים עם סלט עשיר חומוס ופיתות.

סלומון בתנור עם ציפס

דג מטוגן עם ציפס פירה???

ובאמת חלק מזה התקבל בהתחלה באף עקום, אבל חיש קל התרגלו.

אורז+שעועית ירוקה+סלט גדול

קוסקוס+מרק ירקות עם חומוס+ ירקות חתוכים

פירה+ ירקות מבושלים, מאוד אוהבות אצלי קישואים. חוץ מהקטנה בעצם.

מג'דרה+סלט

אם את רוצה מתכון למשהו ספציפי- תגידי ואני אכתוב

הבנתי שאת הבישולים המוצלחים מוטב לשמור לבעלי ולאורחים. לילדים טעם משלהם

יש כמה דברים שהם מוכנים לאכול - 

פרווה - 

דג מרוקאי (לא חריף) או שניצל - בקלה + אורז לבן

אטריות + טונה + קטשופ/רוטב עגבניות 

קציצות פלאפל (טוחנת לבד חומוס) + צ'יפס

לפעמים מוכנים לאכול סלומון או מושט (בתנור), אך לא תמיד

סלט חי רגיל מתקבל בברכה, וגם רצועות גזר וגמבה

בשרי -

עוף + אטריות 

מרק עם ירקות וכדורי בשר + קוסוקוס/אורז (הם שונאים מרקים טחונים. בד"כ מכינה להם מרק צלול, עם ירקות למי שרוצה)

קציצות הודו/ בקר + פירה תפוחי אדמה או צ'יפס

לפעמים גם קציצות עוף + פתיתים - ברוטב אדום

פעם אהבו שניצל עוף. לאחרונה פחות. 

חלבי (כל יום שלישי יום חלבי אצלנו) -  

פיצה

אטריות עם גבינה מתוקה (סוכר+ת.וניל) או מלוחה + רוטב פיצה ביתי

פשטידת אטריות עם גבינה

בלינצ'ס, פנקייקים + סלט פירות 

יוגורטים, קורנופלקס, עוגת גבינה, עוגת שמרים במילוי גבינה וכד' 

גם אני ממליצה על האתר של ניקי ב. - המון רעיונות

מתחסל בשניות...

נסיכים שלי - דג וצי'פס זה רעיונות טובים! תודה. מה שכן, חסר לי איתם תוספת משביעה.. תפו"א משום מה תמיד לא נראה לי מספיק משביע, אני מחפשת גם תוספת כמו אורז, בורגול... מהסוג הזה. סלט ירקות זה באמת דבר שאני יכולה לאמץ ולהוסיף בארוחות האלו, תודה על הרעיון, הוא ממש אוהב. פיתות זה יותר לארוחת ערב בעיני.. קציצות ירק- וואלה אני באמת צריכה לחפש מתכונים, אף פעם אני לא מכינה. מקווה שאמצא רעיונות טובים לקציצות אפויות כי מטוגן לא בא לי מטעמי בריאות.

בת 30- קודם כל איך הם אוהבות אצלך קישואים? זה אחלה דבר, אבל ילדים לא "אמורים" לשנוא? ככה אני גיליתי לפחות אצלי ואצל חברות... ואני גם שומרת על תקווה שהוא יתרגל לכל מיני מאכלים, אם כי בנתיים לא ראיתי תוצאות כ"כ. אני רואה שגם את מכניסה סלט/ירקות בארוחות, אני אתחיל לאמץ אולי, לא כמשהו משביע לאורך זמן אבל כן כמשהו שהוא אוהב. קוסקוס ומרק זה אחלה רעיון אחד. גם אורז ושעועית עוד רעיון. תודה! מג'דרה נראה לי הוא לא יסתדר עם העדשים ועם הבצל. ופירה- שוב כמו שכתבתי חסר לי תוספת משביעה..

אמא-מאושרת- שקשוקה אצלנו גם רגילים לארוחת ערב.. אבל תודה על ההמלצה. את ניקי אני מכירה. אבל אולי אסרוק אותה שוב ב7 עיניים..

אמא!! - אני לא אוהבת בשרי אז אני בד"כ לא אעמוד ואכין במיוחד בשבילו אלא מעדיפה להשקיע במשהו שיתן מענה לשנינו. מה שכן, באמת כשאני מבשלת לשבת אני הרבה פעמים מבשלת את הבשרי בכמות גדולה יותר ומקפיאה במנות בשבילו לאמצע שבוע..  אני רואה גם את כמו עוד כאן מכניסה ירקות טריים בתפריט. אני צריכה כנראה להתרגל שזה לא שייך רק לארוחת בוקר וערב.. ככה רגילה מבית הורי..

שירשיר90- מגניב שאת מבשלת! באמת כבר לפעמים אמרתי שאני פשוט איעזר בתפריט של המעון של הבת שלי (גם אמונה) הם אוכלים שם מעולה (האמת גם בגלל אפקט הלחץ החברתי. אבל לא רק כנראה) אבל אם את יכולה לתת לי ממש מתכונים, ולא רק בשמות, אני אשמח נראה לי... תודה שאת מוכנה..

אולי כהתחלה אבקש ממך מתכוני קציצות, מה שיש לך לא מטוגן.. וגם, תגידי, את התוספות כמו אורז בורגול וכו' את מכינה פשוט עם מים ומלח? או מכניסה איזה תבלין שהם יותר אוהבים? כי זה באמת אחת הבעיות שלי שחוץ מקוסקוס הוא לא אוהב את כל התוספות מהסוג הזה.. רק כשהם עם רוטב ממש טעים לו הוא מסכים לאכול..

mather-le באמת קטשופ עוזר לו לגמור את האוכל הרבה פעמים.. אבל זה עדיין לא שהוא אוהב בפני עצמו.. אז באסה. קציצות טונה משימורים זה אחלה דבר מבחינתו. בשרי, כמו שכתבתי אני לא אוהבת, אולי חוץ מחלקים שפחות מזכירים לי תרנגולת (תחי ההכחשה) כמו קציצות וכזה וגם לא אוהבת שאסור לי חלבי להרבה שעות.. (משהו בהרגשה כזה, אפילו אם בפועל אני לא באמת אשתה איזה כוס קפה..)

בצל ידך- ספגטי וכזה לא אוהב הבחור.. תפו"א בתנור זה אחלה, תודה. מרק- זה טעים באמת מרק כתום לילדים! אם כי אני בד"כ מכינה לערב.

כמו צמח בר- תודה על הרעיונות לאורז, ו- את ממש צודקת בקטע של הדמיון. יפה לאמא שלך. איך זה עובד על ילדים.. מדהים.. הרבה פעמים אני מנסה את מזלי פשוט בלהגדיר את האוכל בשמות מעניינים, כמו יש לנו כאן יהלומים (שעועית לבנה קטנה)כדורי ים (קציצות) וכזה ואז זה יותר עובד. רק מה שלא כל ארוחת צהריים יש לי כוח להשקיע בסיפור ומשחק דמיון. לפעמים אני פשוט רוצה שיאכל כבר וזהו.... 

אתי - תודה על הפירוט הארוך, השקעת.. דג מרוקאי שמור לשבת. אבל שניצל בקלה זה רעיון! קציצות פלאפל גם אני מכינה לבד בבית, רק לארוחת ערב בד"כ, אפילו שהילדים לא אוהבים (וזה מתכון טוב) ואוכלים רק את הציפס.. אני מבינה ששלך כן... ואני רואה גם את משלבת ירקות טריים. צריכה ללמוד. מרק עם כדורי בשר זה אכן עוד דוג' לבשרי שאני כן אוהבת.. תודה. ותודה גם על ההמלצה על האתר. חלבי- טעייםם. רק אני ממעטת להכין חוץ מלשבת מסיבות בריאותיות.. גם שאר הימים שלך יש לך פחות או יותר תפריט קבוע? אני כבר מתחילה לחשוב שזה הפתרון שיעזור לי להסיק לשבור את הראש כל פעם מחדש.

ויראת- מלא זמן לא הכנתי. אולי באמת אני אחזור ונראה איך יקבל.

תודה לכן. אני נעזרת ברעיונות...

רק  שתי הערות חשובות: תפוחי אדמה מאד משביע, בדיוק כמו פחמימה אחרת. כדאי לך לבדוק את זה...

ולגבי הירקות- בירקות יש הרבה סיבים תזונתיים שלמיטב הבנתי מסייעים לתחושת השובע ולעיכול נכון של האוכל,

לכן ממליצים מאד לשלב אותם בכל ארוחה.

תפו"א -  יש לי בראש שזה פחמימה ממלאת, אך לא משביעה, 

יעני שכשאוכלים מרגישים מפוצצים, אבל לאורך זמן לא נשארת תחושת שובע.

אולי אני אחקור בנושא...

ירקות זה אחלה דבר רק כמו שאמרתי אנחנו אוכלים הרבה בארוחת ערב, ואח"ה חתוכים, אז אני לא יודעת כמה זה לא "אובר" גם בצהריים..

אני באופן כללי מאמינה שילדים יאהבו את האוכל שהם רגילים אליו...

אז קורה שאני מכניסה משהו חדש ואז האף מתעקם, אבל אז מה...האף חוזר למקומו די מהר...ולומדים לאהוב.

 וגם- לפעמים הן עושות הצגות "איכס, זה דוחה" וכד' אבל אני ממש לא מתרגשת מזה. הכלל אצלנו הוא שקודם טועמים ואח"כ מחליטים אם טעים או לא... אני אגלה לך סוד שבדר"כ אחרי הטעימה הכל פתאום נהיה טעים ומבקשים עוד מנה...וחוצמזה שאני לא מכינה אוכל חלופי. זה מה שיש לארוחת צהריים, זה טעים, משביע, בריא. ומי שלא רוצה- שתאכל עוד סלט....

למה ילדים "אמורים" לשנוא קישואים? אמנם הקטנה שלי לא אוהבת אבל הגדולות מאוד אוהבות. אני מכניסה או בתבשילי ירקות, או שפשוט מטגנת בצל, מוסיפה פרוסות או רצועות קישואים, עגבניה מגורדת, מעט מים, מלח ופלפל, וזהו. זה מתבשל מהר.

לגבי הסלט- חוצמזה שזה חשוב לאכול הרבה ירקות (אני משתדלת ירק טרי בכל ארוחה)- זה בהחלט משביע. מה, לא קרה לך שאכלת איזה סלט גדול ושבעת ממנו כהוגן?

והמג'דרה- מכל תבשילי העדשים דווקא את זה הן הכי אוהבות. ואפשר גם בלי בצל. (למרות שגם אצלי הן לא אוהבות בצל אבל אנחנו כן...אז הן פשוט מוציאות את הבצל מהצלחת שלהן ומעבירות אלי...)

בהצלחה!

לכאורה תפריט קבוע אכן עשוי לפתור הרבה בעיות. 

אולי כדאי לבנות תפריט שבועי או דו-שבועי. 

פעם ניסיתי, אך לא הייתי מאורגנת מספיק. אנסה שוב. 

בהצלחה ורוב בריאות ונחת!

http://humus101.com/?p=26

מבטיחה לנסות ובטוחה שיצא טעים.

וואי ממש ממש תודה לך!!!

כופתאות סויה- את מתכוונת לפתיתי סויה שקונים בחנויות טבע וכזה?

חשבי על זה..

יש לך ב"ה ברכה גדולה שמסייעת לך מכל הבחינות, למה לוותר על זה?

ומנסיון- לא גדול אומנם, ברגע שזה מפסיק מעצמו ולא במאולץ, הם גם לומדים לישון בכוחות עצמם..

בהצלחה

בשבילי זה באסה כשהם מגיעים לגיל שהנקה כבר לא מרדימה אותם.

אבל עכשיו זה גורם לכך שאני לא יודעת מתי היא רעבה, כי כל פעם שהיא אוכלת יותר פעמים מבד״כ

וגם לפעמים הנקה יכולה לקחת מלא מלא זמן כי היא לא באמת אוכלת, היא רק מנסה להרדם.

ולגבי הספר-

זה בד״כ מסיח את דעתה, והיא מפסיקה לאכול ובודקת מה אני עושה.

זה הרבה יותר נח מאשר ללמד אותה הרדמות עצמאית, שברוב המקרים לוקחת זמן..

וסתם מחשבה כללית:

כשמאיצים במשהו להגיע, הוא דווקא ממאן להגיע

וכשעושים זאת בתזמון נכון, הוא ממהר להגיע מהר משחשבנו

ואם את בכ"ז רוצה עיצות, מוכנה לעזור במסר. בהצלחה!

יכול להיות שיהיו שם אברכים שישמחו לעבוד איתו בנוסף ללימוד שלהם.

הרבה הצלחה!

תודה. אנסה. אני מחפשת כמה שיותר רעיונות או המלצות כי ידוע לי כמה מעט כאלה יש...

ביררתם אם מגיעות לכם שעות? ייתכן מאוד שכן!

ויש חבר'ה תורניים ומקסימים שמסיבות שונות עושים ש"ל ולא צבא, וייתכן שיתאימו.

בהצלחה!!

רמיקוב. דמקה/שחמט. טריוויה. בול פגיעה.

בטרם:

https://www.beterem.org/pages/%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%91_%D7%9E%D7%92%D7%91%D7%99%D7%94_%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8.aspx

נראה לי שמה שאת צריכה להגיד, זה הדבר הכי ענייני שאפשר, ולהפנות את הדברים גם לילדים וגם לאמהות.

כלומר: אם ילדים אחרים עושים משהו שלא מקובל עלייך- אז תפני ישירות אליהם, בלי לצפות שהאם תעשה משהו. זכותך- זה הבית שלך והמשחקים שלכם.

יתכן שברגע שהאמהות ישמעו אותך פונה לילדים הן בעצמן ירגישו לא נעים וישגיחו יותר.

ואם הפניה לילדים לא עוזרת- אז להגיד לאמהות: "הילדים שלך זורקים או שוברים משחקים, את יכולה לטפל בזה בבקשה?"

קצת לא נעים, אבל להיות עם משקעים כאלה מול חברות זה עוד יותר לא נעים.

בס"ד

באמת לא נעים בכלל! (קראתי את ההודעה ודי התרגזתי בשבילך..)

כמו שבת 30 אמרה, להעיר לאימא,  וללא שום "לא נעים".
וגם בקשר למשחקים, לא לתת הכל חופשי, אלא כשאת נותנת לומר בקול :" לשחק בעדינות, שלא יישבר".

ואפשר גם להזכיר :" בפעם שעברה משחק ]לוני נשבר, אז בבקשה לשחק יותר בעדינות".

וברור ש "אצלנו לא קופצים על הספות". (גם אני אומרת את זה הרבה לילדים של אחת החברות שלי..)

ויחד עם זאת גם להודות לה' על שנתן לך את היכולת לארח חברות בגינה כזאת,

ב"ה, זו מצוות הכנסת אורחים, ובע"ה הקב"ה יפצה על כל הנזקים שנגרמו...

המון הצלחה 

אם זה מישהי אחת או שתיים קבועות שהילדים שלה משחיתים הייתי פשוט לא מזמינה אותה יותר...

אופציה אחרת, לפני שהם באים ל"העלים" את המשחקים היקרים יותר שאת לא רוצה שיהרסו לך.

וגם בתוך הגינה תתני להם דברים מאוד ספציפים, במסגרת מה שאת יכולה לעמוד בו ועם כמה שפחות נזקים

לפעמים כשהם לא מכוונים מטרה, הם הולכים לאיבוד...

היו אצלנו פעם ילדים (בלי אמא שלהם) שהשחיתו לנו משחקים. החלטתי שבלי נדר לא אזמין אותם עוד לביתנו.

בכל פעם שהיו באים לא הייתי עונה. ואם עניתי הייתי אומרת שאנחנו לא יכולים.

כך זה נגמר.

אחרת מי יודע עד מתי זה היה נמשך? כל מה שחינכתי את ילדי שהשכנים היו באים הכל היה נהרס. גם הבית גם החינוך. שלא נדבר שהיו עולים עם נעלים למיטה ולחלון ומטפסים לספריה להוריד משחקים ו... לא היו מוכנים לאסוף((

אולי תני להם לשחק משחק קופסא חדש/ישן כך את לאט לאט מרגילה אותם שרק פה משחקים ולא בחדרים אלא רק בסלון ואת סוגרת לפנהם את החצר ורק לעיתים רחוקות מרשה להם לצאת.

או למשל סוגרת לזמן מה את החדר המשחקים וגם את החצר ורק בסלון הם משחקים ואך ורק משחק קופסא וברגע שילד עולה על הספה מעירה עכשיו לא קופצים רק משחקים במשחק וכו'

אולי כך תפתרי את הבעיה שהם יעלו וישחקו על הגג????.........

בס"ד

דווקא הפתרון שלך כמו שאמרו פה פתרון נהדר, לשחק יחד בגינה ציבורית,

לא בגינה שלכם. והפתרון המושלם זה שהחברות תחנכנה את ילדיהן,
אבל את לא יכולה לחנך אותן לעשות זאת, אז אני לא מצליחה לחשוב על משהו טוב יותר.

ובעצם- למה את חושבת שזה לא פיתרון? (לצאת איתם לגינה הציבורית)

זכור לי בהיותי קטנה שהיינו תמיד עולים לגג של בית החברים ומשחקים שם להנהתינו

 אולי כאן והיום זה לא המקום.  סליחה רק ניסתי אני מקווה שזה בסדר......

בס"ד

זה לא נשמע רע, והדגשת עם מעקה,
הכל בסדר רק צחקתי, וממש מתנצלת שיצא ככה. באמת שלא התכוונתי 

אני לא חושבת שכדאי לך לדבר כך, מה שיכול בהחלט להרוס את העין הטובה שיש לה כלפי חברותיה...

אימהות לילדים שמתנהגים כך, זה או בגלל שהן לא משתלטות וסובלות מכך מאוד, או בגלל שסדר וניקיון זה לא דבר שחשוב להן- העיקר שהילדים ישחקו וייהנו ולא יהיה להם חסכים... או שהן סתם מרחפות,

אך בוודאי שאינן מביאות את ילדיהן להרוס את בית חברתן, ובוודאי שלא שמחות בליבן שזה הבית שלה ולא שלהן...

בס"ד

א'- אנשים לא אוהבים ביקורת- אמת, אבל חברות באמת קרובות,

ובייחוד חברות ילדות כן יודעות להעיר זו לזו בלי לפגוע.

אם אין מצב לצאת כל פעם, ואותן אמהות באמת רחפניות,
אז אפשר לבקש מהאימא לטפל בדברים נקודתית.

"שושי, את יכולה להוריד אותו מהספה? היא נהרסת כשקופצים עליה.."

להשתדל לעשות זאת בחביבות, בעין טובה, בלי לשפוט את הזולת,
אבל גם לא לצאת בנזק מכל ביקור שכזה..

בכלל אם את מסתכלת באמת בעין טובה- ברור לך שהן לא מתכוונות לעשות נזקים,

ואם הן עושות הן בטח היו רוצות לדעת ולמנוע. פשוט מטבע רחפניותן אין להן מודעות לתחום...

אצילי מצדך עדיין לחפש פתרון שבכל זאת יבואו. חברות באמת חשוב לשמר. אבל זה קשה כשאת נשארת עם

כל התסכול בבטן.לכן, הרעיון ש-צוף שלי הציעה מדוייק לטעמי.

בהצלחה!

ואם הם שואלים איפה המשחקים? את עונה שאפשר לשחק במה שיש בחצר.

לגבי הספות- שימי כיסוי. ולגבי הרצפה-תשטפי כשהם הולכים, אין מה לעשות. זה מחיר ששווה לשלם בשביל חברות ילדות.

בכלל, כל מה שיקר לך את נועלת בחדר.

ככה תצאי בזול מכל הסיפור.

יש לנו גם חברים כאלו. אני נותנת לילדים שלהם רק משחקים שאי אפשר לשבור או שאם מאבדים חלקים זה לא הורס את כל המשחק (כמו קפלות וכו'). לא יקרה לילדים כלום אם תגבילי אותם. בסוף הם יתרגלו.

אפשר לומר לאמהות שזה מאוד נחמד חברים אבל זה ממש מתיש אותך ולקבוע יום אחד בשבוע שהם באות למשל אצלנו ביום חמישי אין להזמין חברים כי אמא עסוקה בלסדר את הבית לשבת אם יום שיש סיפריה אז ללכת לספריה ולעשות יום אורחים למשל יום שני ואז את יודעת שלא כל השבוע יהיה בלאגן... עוד דבר נוסף בטח הילדים שלכם קטנים.. זה עובר עוד שנתיים שלוש שיגדלו קצת האמהות לא יבואו הן תהינה עסוקות הילדים יבואו לבד כדאי לך שיהיה כללים של איסוף משחקים.

אין דבר יותר נעים משיחה כנה של יישור קו.

לפני הפעם הבאה, נסי לדבר עם אותה חברה "מעופפת", בצורה הכי נחמדה ומחייכת.

תתחילי בזה שלא נעים לך לדבר על זה, ובכל זאת, כמה חשוב לך ש:

הספות ישארו שלמות, ולא יטפסו עליהן עם הנעליים או עם אוכל / שתייה.

הצעצועים... שאימא שלהם תשים לב יותר לצורת ההתנהלות של הילדים שלה, ותעיר להם כשצריך.

ודבר אחרון, שהיא תאמר לילדים שלה, כאימא מחנכת "ילדים, בואו נראה ל'אפרוח' כמה אנחנו יודעים לעזור לה לסדר את הצעצועים ולאסוף אותם למקום שלהם" כי זה התפקיד שלה ולא שלך.

וכן, אין לך מה להתבייש בזה. יש משפט שאומר: צריך אדם לדאוג שלא יזיק, יותר מאשר לא יוזק!"

וכל מה שבעל הבית אומר לך- עשה...

אז זו זכותך המלאה לבקש בצורה יפה ועניינית את רצונותייך. אם יקבלו.. והיה זה שכרך! לא יקבלו.. בעיה שלהן!

איני יודעת מה השם של המוצר הזה, אך גיליתי שהוא יעיל למדי. 

אם זה המחיר כדי שבשבילך יהיה אפשרי להשאיר אותה איתך במשך היום - בעיניי זה לא מחיר גדול מדי. הזמן שלה איתך שווה זהב.

אבל שווה לנסות כל מיני דרכים כמה שיותר לשים אותה איתך כשאת עושה דברים. לתת לה למשש את הבגדים הרטובים שאת מוציאה מהמכונה, להתעלל בבננה כשאת מסדרת קניות, כאלה. להראות לה ולהסביר לה: הנה אני מוציאה מהמקרר ביצה, ותראי, ככה אני שוברת אותה לכוס ובודקת. היא מרוויחה המון משיתוף כזה.

אני בגיל הזה גם אוהבת לשים אותם במנשא ילקוט על הגב, שיוכלו ממש להיות שותפים ולראות מקרוב ומצד שני אני לא אצטרך להיות בדריכות כל הזמן למה שהם עושים.

וכשלא מתאים לך - אז מתפשרים על משהו פחות טוב כמו נשנוש בכיסא. כולנו בני אדם.

תו תקן בטיחותי

הורדת כיסוי בקלות לצורך כביסה

רוחב שמתאים לרכב שלכם (אם יש ילד אחד, לא כ"כ משנה. אבל במחשבה קדימה- כדאי לבחור דגם צר יותר)

בד ריפוד נעים ולא סינתטי שגורם להזעה

סגירה שלא דורשת מיומנות  של פרופסור

לנו יש כיסאות כאלה, שכתוב עליהם שהם מתאימים מגיל לידה עד גיל 3 בערך. (לא זוכרת מה שמם).