פורום הורות (עמוד 213)

א. יכול להיות שהוא כן מצליח להבין ממך את הלחץ.. 

ב. את צריכה להגיע איתו למצב שהוא מצליח פעם אחת. למשל אם את מרגישה על ידי הבעות הגוף שהוא משדר שהוא בכיוון

או פשוט נסי להושיב אותו באופן יזום כמה פעמים עד שיצליח. ברגע שהוא יצליח- הוא יבין יותר טוב את העניין הזה ומשם הדרך תהיה קלה יותר

ג. זה באמת לוקח יותר זמן לפעמים הם חוששים מהשירותים, יש כאלה שאפילו מעדיפים שישימו להם טיטול ורק אחרי זה, זה קורה. ממליצה לך לא ללחוץ עליו למרות שזה קשה לפעמים כדי שלא יווצרו לו פחדים סביב הנושא הזה. (מזמינה אותך לפירוט באישי, אם בא לך)

נמצאת באותו מצב...
יש לו דפוס די קבוע בזמנים של היציאות, אז אני משתדלת להקדים ולהושיב אותו בסיר, מספרת לו סיפור, יושבת לידו על הרצפה, משתדלת בנחת. בסוף הוא עושה...

היינו יושבים הרבה זמן ולא היה יוצא..עכשיו כבר נמאס לו..הוא מסכים ללכת רק שיש לו..ואני לא רוצה להכריח

אני יודעת שזה מה שדורשים בגנים, ובצדק. זה מאוד מעמיס על הסייעת להחליף לילדים במשך היום.

אבל ברגע שהחוק בארץ השתנה, וגם שלוש הפך להיות במסגרת ה"חינוך חובה חינם" (או מה שזה לא יהיה..)- אז בעצם אין לגן אפשרות לקבוע שמי שלא גמול לא יכול להגיע לגן.

יש ילדים, יותר בנים אאל"ט, שמה לעשות- הם לא גמולים גם בגיל שנתיים וחצי. יש הרבה ילדים שרק בגיל שלוש מצליחים.

אני חושבת שהלחץ שלך לגבי הכניסה לגן לא צריך להפוך ללחץ כלפי הילד להיגמל. לחץ זה הדבר האחרון שעוזר לילד להיגמל. והרי גם אחרי שילד גמול הוא מפספס לפעמים- וגם עם זה הסייעת צריכה להתמודד.

יש לי ילדה אחת שרק אחרי פסח בגן שלוש התחילה לחזור הביתהבאופן קבוע בלי להחליף בגדים באמצע היום.

ובגן שלה היו ילדים שהיו עם טיטול כמעט כל השנה.

אין מה לעשות, שולחים בתיק בגדים להחלפה באופן קבוע, וכלפי הילד משדרים רק עידוד והצלחה.

לבוא להחליף לו/לקחת אותו?

אבל אצלנו בחיים לא התקשרו.

אי אפשר להזעיק את ההורים פעמיים ביום מהעבודה כל יום אם הילד, מה לעשות, לא גמול.

זה לא הגיוני. וכאמור- לחץ על הילד לא יעזור לו להיגמל.

 

הרפיתי מהילד...נתתי לו להתבשל לבד..והיום הוא הפתיע אותי ואמרנלי אמאא גדולין בשירותיים...והלך לעשות בשירותים...איזה כיףף..מקווה שימשיך כך!!

נשמע שהוא דווקא ממש קלט את הלחץ שהיה עד עכשיו.

לא הצלחנו לגמול את בתנו כשנכנסה לגן 3, וגם לא אח"כ.

היא היתה הולכת לגן עם טיטול (וטייץ מתחת החצאית כדי שהילדות האחרות לא יראו את הטיטול).

הסייעת היתה מקסימה, אך כנראה בגלל העומס (36 ילדות בגן) - היא הצהירה שהיא לא מחליפה לה. 

זה לא היה כ"כ נוראה עם הקטנים, הטיטול לא היה כ"כ ספוג עד שהיא חזרה הביתה,

אבל לגבי הגדולים - אי אפשר כמובן להתעלם...

אם היא עשתה גדולים בטיטול התקשרו אליי או אל בעלי. ב"ה שהעבודה של בעלי במבנה צמוד לגן. 

אולי כדאי לתרגל בראש "הפרדה" בין הנושאים.

 

איך שטוב לך להתגדל, מה שטוב לך לעשות - זו בחירה שלך. אחרי בת-מצוה..

 

צרך להקשיב בכבוד לדבריהם, לחשוב על זה, אבל הבחירה היא שלך.

 

ומה שנוגע אליהם עצמם - שם צריך כבוד בלבד, לא עניינך לחנך או לשפוט. רק להכיר טובה על הטוב.

 

 

לפעמים התחושות הקשות באות מבלבול בין העניינים. מצד אחד אי תפיסת העצמאות האישית במה שאישי, ומתוך יחס מכבד ומקשיב - ומצד שני מחשבה שדווקא בענייניהם, יש מקום לחשוב "מה הם אמורים לעשות"...

 

וכדאי גם לתרגל מראש, התנהלות מעשית בשעות חיכוך. איך מקשיבים בנחת, לא מתפרצים; והלכה למעשה אח"כ, במה שנוגע רק אלייך ולא אליהם, עושים כפי שחושבים לנכון. כמובן, בהשתדלות שלא יצער. התחשבות ככל האפשר.

 

ולהביא בחשבון שעם השנים המרחב האישי גדול יותר.

וב"ה מצאנו משהו. אפרט באישי.

כרגע אנחנו גרים בעיר, ומאוד רוצים לעבור לישוב לא מרוחק מידי

אשמח לרעיונות

אנחנו מחפשים ישוב תורני לא קטן מידי ולא עמוק מידי בשטחים, בית במחיר סביר. (כמובן שעדיף בתחומי הקו הירוק אך לא מחייב)

אשמח לעצות איך מוצאים ישוב כזה

יש שם הרבה מסגרות לימוד, גם לילדים וגם למבוגרים.

אפשר גם יישוב בתוך הקו הירוק, כמו נוף איילון, למשל. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואם היא תתחיל להתחשב בעניין הביטחוני היא לא תוכל לגור כמעט בשום מקום בארץ..

מקום מדהים! עם שלווה מיוחדת, רוגע ונוף משגע.
יש קהילה מדהימה ומגוונת - אברכים, אנשי קבע ואנשי מעשה,
ברסלבים, חבד.
יש בית ספר תורני נפרד, שווה לברר אם זה מספיק בשבילכם (רוב התלמידים מגיעים מבתים מאוד דוסים).
לא מסוכן.
ויש כמה בתי מדרש לבעלי בתים.
החסרון היחיד זה המרחק, אבל מתרגלים..
ויש בישוב קופות חולים, סופר וחנויות ושירותים שונים.
אם תרצי עוד מידע תגידי אופנה אליך בפרטי

מתכוונת להתנחלויות? או גם לישובי הצפון והדרום?

נראה לי מוגזם.

יתכן שהסכנות של האחר נראות יותר מפחידות מהסכנות שלנו.

כשגרתי בישוב הרגשתי בטוחה הרבה יותר מבעיר.

אני לא באה לפתוח דיון, רק לערער על הנחת היסוד ולהציע לכם לשקול זאת שוב.

ממש נשמע מתאים

היום -- סביר להניח שאעדיף ללכת לבד.

וכן, לגיטימי לחלוטין בעיניי. אפילו מעיד על נפש בריאה.

רק עם בעלי!! בגלל שזה רופא ולא רופאה עדיף לא ללכת לבד!

את שואלת בגלל יחוד?

כי יש דרכים נוספות לפתור את הבעייה

משהו אחר שלא כ"כ ארצה לפתוח כאן... משהו שכתוב בתיק האישי ולא ארצה שאחד מהם ידע מזה...

חוץ מזה שלא נראה לי פותחים את כל התיק האישי והפרטים בביקור אצל רופא...

אם השואלת נשואה כבר, או ששואלת על שם העתיד, כשיהיה.

 

אם כבר נשואה - לא מתייחס. שלא לקלקל בדיעבד.

 

אבל אם לא נשואה, ושואלת על שם העתיד,

 

לענ"ד לא להסתיר ממי שרוצים להינשא לו דברים כאלה. ולתת לו להחליט.

כשהייתי נערה הלכתי עם אמא שלי.

מאז שהתחתנתי - אם זה רופא גבר בעלי תמיד בא איתי, אם זאת אישה אז אני לפעמים הולכת לבד לפעמים עם בעלי.

יש אחיות מקסימות שישמחו ללות אותך.

אין שום בעיה ללכת לבד.

אמא לא תמיד זמינה ולבעל יכול להיות מעיק שכל פעם הוא חייב לבוא.

 

לגבי ידעו/ לא ידעו לא מתערבת....

אן יש משו שתרצי שלא יספרו תוכלי לומר לרופא.
אבל כן הייתי מציעה לחשוב למהה את מסתירה את זה מבעלך ואם זה בריא, יתכן שעדיף לשתך אותו ולא ליצור מצב של סודות..
תלוי כמובן במה מדובר אבל בכללי מצב של הסתרה הוא לא הכי בריא בזוגיות, ולפעמים הפתיחות יכולה להקל ולשחרר.
בהצלחה!

וזה נכתב כבר שם למרות שהייתי יכולה לוותר על זה...

שאשה נבדקת אצל גבר ללא נוכחותו של בעלה,

 

ובינינו, זה מונע הרבה בעיות....

 

אם בעלי ממש לא יכול, אז אני מבקשת מאחות להיכנס.

ילד שבגיל הזה יודע שניים שלושה צבעים בצורה עקבית זה מאוד לא רגיל.

מעבודה עם קבוצות ילדים מגיל שנתיים ועד גילאי ארבע, חמש- ראיתי שהרבה מאוד ילדים בגיל הזה בכלל לא מקשרים בין שם הצבע לצבע עצמו. יש כאלה שכן (הילדות שלי, למשל, מאוד מפתיעות בענין הזה), ויש הרבה מאוד שרק בגיל3, 4 ואפילו עד 5 מזהים את מגוון הצבעים.

מעניין אם יש קשר...

אפילו 3+. גם אצלי בגיל מתחת לשלוש הכל היה "אדום"

בתור קלינאית תקשורת- למדנו שכל עוד ילד יודע בגיל שלוש רק את הצבע אדום זה עדיין בתחום הנורמה. אם עד אז אפילו אדום הוא לא יודע- כן כדאי לבדוק. בכל מקרה- אצלכם זה נשמע לגמרי סביר.

(זה מבלבל כי יש בתחום הזה הרבה ילדים שמקדימים מאוד ואז ילד שלומד יותר מאוחר נראה לנו פתאום מדאיג, אבל באמת שאין סיבה לחשוש).

קשה להבין מה המציאות..

 

כעיקרון - את לא אמורה להסכים לתפקד בתפקיד הזה.

 

לא עושה מה ש"היא אומרת" ואפילו לא צריכה להתווכח על זה.

 

תשמרו קצת מרחק אם זה כך.

את צריכה אולי לשתף בזה את בעלך. שידבר איתה.
אני מסתדרת עם חמותי ועדיין, כשמשהו מפריע- אני מיידעת את בעלי והוא דואג לדבר איתה.
בסופו של דבר זה אינטרס שלך לגדל אותם עם סבא וסבתא ואינטרס שלה לראות את הנכדים.

בהצלחה!

מדברת עם בעלי אבל עדיין קשה לו להסביר לו עלי... היא מבחינתה הילד המושלם וכמובן הבעל המושלם לעומת זאת אני האישה שלא מעריכה ולא שווה אותו... אחרי שכל כך השדלתי להבליג ... (היינו בשבת ביחד...) זה סיוט... היא לא רואה אותי ... מאז הלידה... אני רוצה לגדל את בני כמו שאני רוצה ולא אוהבת את זה.. נמאס לי....!!! שאסור לי לחשוב אחרת.. לא בא לעשות כל מה שהיא רוצה....

ממנה.

 

את לא אמורה לעשות מה שהיא רוצה.  מה הקשר בכלל?

 

התחתנתם - בנו את ביתכם.

 

כבדו אותה, תכירו טובה, אפשר גם לשמוע פה ושם עצות מנסיון - לא כפיה ולא התערבות.

 

גם בעלך היקר צריך להבין שיופי שהוא אוהב את אימו, ואינך באה לקלקל את זה חלילה - אבל שהיא לא תיכנס בתוך עניינים שלכם.

 

 

 

ת'כלס.. כל אמא חושבת שהילד שלה הוא הגבר המושלם, לא?
לפעמים אני מחמיאה לבעלי בנוכחות חמותי ורואה איך היא מתמוגגת. מה אכפת לי, שתהנה.. הוא באמת מקסים.. וזה עושה לה טוב וגם טוב לקשר שלי ושלה.
כמובן שאם היא פוגעת בך הייתי מצפה מבעלך להתערב שם.. לא?
בקשר לחינוך של הילדים לדעתי כדאי 'לבחור את המלחמות' שלך. לדוגמא אצלינו אין ממתקים אבל ההורים של בעלי מרעיפים על הקטנטנים שלי כל טוב של שומן טראנס. מצד שני התענוג הזה קורה פעם בשלושה שבועות, אז אני מבליגה.. אבל כשהם לוחצים עליו לסיים מהצלחת או מעודדים את עצם זה שהוא אוכל ( אני ממש ממש נגד) אני רומזת לבעלי (במבט, בלי שהם ישימו לב..) והוא מעיר להם. נראה לי חשוב שהגבולות יגיעו מבעלך. אולי שווה לדבר איתו (בנחת..) ושיגיע בעצמו אפילו למסקנה על מה אתם מתעקשים בהקשר של הילדים ועל מה לא. ככה הוא ירגיש חלק מזה ויתערב בעצמו כשההורים שלו מנסים לחנך את הילדים לא לפי דעתכם..


בסופו של דבר לדעתי כדאי לזכור את האינטרס המשותף גם לך וגם לה שיהיה לכם קשר טוב ולו רק בשביל הילדים..

בהצלחה!

היחסים המורכבים כלה-חמות כנראה לנצח ישארו מורכבים וקשים לעיכול...אין לי עצות חכמות רק שתפעלי תמיד אמונה פנימית שאת הולכת בדרך הכי נכונה ובריאה בשבילכם , לא לעשות דווקא אבל לעמוד על שלך , לא לשמור טינה אבל להעמיד במקום אם צריך , לכבד את החמה מתוך מקום נקי אבל לא לתת לה לדרוך ולשלוט בשום אופן. בקיצור מורכב מאד - הכי חשוב דיבור פתוח וגלוי עם בעלך בלי האשמות - רק נסיון להציף את הדברים .

מבינה לליבך מאוד.

לאט לאט, מתוך התחשלות, מתוך הכאב
לומדים להיות אסרטיביים.
כשלא מתאים לענות לא מתאים לי.

תאמיני לי כך ורק כך, היא תתחיל להעריך.

כשהיא רואה איך אני נפגעת
ואיך היא מצליחה להשיג את מבוקשה
(ולא מתוך לכבד אותה, אלא שזה בא על חשבוננו
וזה לא כי באמת רציתי)
אז היא מתייחסת אליי כמו ילדה קטנה.

אבל ברגע שהתחלתי לעצור
עם ארשת שלווה בלי להתרגש
ופשוט לעשות מה שמתאים לנו
היחס קצת השתנה. קצת.

כך גם הנחה אותי היועץ הזוגי.

מי שלא עובדת לא זכאית להנחה

אם יהיו לך לתת תלושים בטווח חודשים שהם מבקשים

ואז הדרגה תמשיך עד סוף השנה...אין להם דרך לדעת שהיא עזבה. אם היא תגיד להם הם יעצרו את הדרגה.

שתיתן כרגע את התלושים שיש לה

כשהיא עוזבת את העבודה היא חייבת עדכן שעזבה.

לפותחת - את שואלת על השנה הבאה? מתכוונת למצוא עבודה?

 

את ההנחה נותנים לפי הנתונים שהיא שולחת בזמן הרישום / הבקשה.

אם חלים שינויים - חובה לעדכן.

ההנחה מגיעה לאם שעובדת בפועל.

 

בהצלחה!

על שינויים בהיקף משרה. כך זכור לי שהם כותבים.

מקבלים תמת גם על לימודים... יש מצב שיש עוד דרכים- נראה לי אנשים שלא עובדים ומקבלים סכום דרך הרווחה או לשכת התעסוקה או משו...

או שהיא בשלב של פחות שינה, תינוקות משנים את הרגלי השינה שלהם הרבה פעמים כחלק מההתפתחות
הבן הגדול שלי לא אהב לישון והקטן שלי מתכרבל ומנמנם בכיף בכל פינה בבית עם שמיכה וכרית...
נסי לעשות לה מסא'ג עם שמן שקדים וכמה טיפות של לבנדר זה מרגיע ומרדים
בהצלחה.

אשמח לעוד תשובות..

וטריק שלמדתי- לפעמים אם הם לא רואים אותי כמה זמן- הם לא ירדמו עד שאהיה עם כל ילד 5 דק'... נגיד אם אני לומדת עד מאוחר ומגיעה לזמן של ההשכבות- אני אשאיר אותם עוד 10 דק' למשחק וסיפור עם אמא, הם ירגישו שאני איתם וירדמו בלילה... אצלי זה מ3 חודשים... גם אחרת הם מתעוררים באמצע הלילה..

צריך לנשום עמוק ולהעניש רק אחרי שנרגעים ממה שהילד עשה,
להעמיד בפינה לכמה רגעים ולא דקות!!!
לשבת עם הילד ולדבר איתו דברי מוסר שמתאימים לגילו,.
בשום פנים ואופן לא להכות!

מזעזע

אני מסכימה שיש דרכים אחרות לחינוך, ולא אילוף. וגם אני לא משתמשת בהכאה.

אבל אני לא מזדעזעת ויודעת שיש אנשים, נורמטיבים לחלוטין, שמשתמשים בדרכים פיזיות כדי להסביר לילדים את חומרת מעשיהם.

בואו לא נתייפייף.

בתור הורים שב"ה רחוקים מזה
כן כדאי לקרוא את הנושא
בקונטרס החינוך.

הנושא מתייחס מתי אפשר לתת מכה
לא כואבת אבל מרתיעה
ואיפה. בשום אופן לא בפנים וכו'

תשאלי ילדים שהכו אותם על בסיס קבוע מזה עשה להם ואיזה משקעים זה הותיר... ואני לא מדברת על מקרים מסכני חיים שאז עוד אפשר להבין את השימוש הפיזי....

סכנת חיים.

אבל למה ללכת על קיצוניות?
אישית לא דיברתי על מקרים כאלו שאגב,
חוויתי על בשרי.

שכלל גם אמצעים פיזיים מתונים.

את מדברת על התפרקות עצבים על הילד. אני מדברת על פליק קטן.

אגב, גם בלי אלימות פיזית, להורה אסור לפרוק את עצביו על ילד מילולית או בכל צורה שהיא. עצם ההתפרקות פסולה.

 

 

בכל שאר המקרים, אין בזה שום תועלת חינוכית.

 

עדיף  לחבק - לפעמים באסרטיביות, עד הרגעה. ואז לדבר.

או לשלוח לחדר להירגע, ואז לדבר.

 

ויש לי שובבים (מאובחנים) שחבל לך על הזמן.

הגבתי לגבי הזעזוע שהושמע פה על עצם הרעיון.

אם כי, שוב, באמת שאין בזה שום תועלת.

בלי קשר לזה שזה פשוט אסור גם אם את הכי בשליטה שיש ועושה את זה רק כדי לחנך מה את משדרת לילד כשאת מכה אותו כשהוא עושה משהוא נגד רצונך? שכמשהו לא יהיה לרצונו את צריך להרביץ?!

ואחרי כמה רגעים של הפנמה של חומרת המקרה- לשבת ולחבק ולהסביר.

תודה לכל העונים..

עדיף שלא להכות ולעבוד על המידות שלנו כהורים
אני משתדלת בזה ומצליחה ברוך ד' זה לא תמיד קל אבל אם מחליטים שלא להעניש בשעת כעס אז כובשים את הכעס ומחנכים בשביל חינוך...

בימי בין המיצרים נהגו מאז ומעולם לא להכות ילדים (ראה הלכות חגים לגר"מ אליהו)

אם הילד רץ לכביש- לתפוס אותו ביד או בכתף.אפילו בצורה שתהיה אולי טיפה לא נעימה.

אם הוא נוגע בחשמל מסוכן- אפשר אם ממש ממש רוצים מכה עדינה על היד. 

אחרי זה תמיד תמיד תמיד להסביר שלא התכוונתי שיכאב פשוט אני אוהב אותך ולא רוצה שיקרה לך משהו. זה מסוכן ואסור לרוץ לכביש- אסור לשחק עם חשמל, זה יכול להיות כואב מאוד מאוד!

 

 

ואני שואלת בזהירות-

האם לא עדיף לך שיחזירו אותם לבעלך מאשר שישארו אצל המשפחות אומנה שעושות לכם סיוט?

אני מניחה שכשהם יהיו עם בעלך- הם יגיעו אלייך יותר מהר מאשר שמחלקת הבטיחות ליד יחליטו שלא לכאן ולא לכאן.

וימצאו להם בית אחר ח"ו.

 

לדעתי תני לו צאנס. אולי תופתעי?

 

 

המון בהצלחה יקרה,

קשה קשה מה שעובר עליך.

 

 

לעשות דברים כאלה, לדעתי,

 

"להפיץ" למי שלא יודע במה מדובר כדי שישלח.

 

"לחץ ציבורי" כזה, שבסופו של דבר הוא שקרי - שהרי "כל מי שמכירים" אינו מכיר כלום באמת - גם יכול לגרום לההיפך. מספיק שיגלו שמישהו ששלח אינו מכיר אותך, בשביל שיבינו לא לייחס אמינות לדברייך.

 

לכאורה עדיף לנסות לשפר איכשהו ביניכם - וממילא גם האינטרס שלו יהיה להקל מהעומס הבלבדי ע"י שיתוף פעולה.

 

חסר אצלכם עורכי דין ישראלים שמתמחים בענייני משפחה? 

המחלקה תתייחס למיילים האלה בתור ספאם.

מחלקת הרווחה באמת עושה פעמים רבות דברים הגורמים לנזקים; גם אם הרצונות טובים. כמובן, שאיננו יכולים לשפוט בינך לבין בעלך בלי לשמוע את הצד שלו, אך לנסות לעזור במשהו, אולי אפשר. אני מברך אותכם שתזכו לשוב הילדים במהרה, ולשלום בית ואהבה ואחוה בקרב כל בני המשפחה.
נ.ב. אם זה יעזור, נתקלתי פעם במידע אודות עורכת דין שיש לה עמותה בשם עלי"ה למען ילדים והורים; המתעסקת מול עוולות שנגרמו מהרווחה.
אני לא מכיר אישית, אבל יש עליה מידע ברשת.
תמר טסלר טלפון 077-5080446
נייד 050-7628872

נראה לי שאפשר לחכות עוד איזה חצי שנה, אלא אם נראה לך שממש כדאי, ואז לספר באופו טכני מה רואים, שזה לא פצע, כדי שלא תיבהל, שזה כל חודש, ואיך מתמודדים עם זה - פדים. אם את רוצה להרחיב, את יכולה להסביר שזה קשור למערכת הרבייה, על אברי האשה וכו'...

כדי שכשזה יגיע, היא תהיה ערוכה לזה ולא תחווה את המאורע כטראומה. (מכירה בנות שזה היה המצב אצלן.)

מה לספר? הכל. בלי לדלג על חלקים ולהותיר בה תחושה של מבוכה ובלבול.

לגבי מה ששאלת, אגיד לך את דעתי ומנסיוני (יש לי כמה בנות, כולן קיבלו כבר מחזור).

קודם כל, אפשר לחכות לגיל 11 נראה לי, סיכוי טוב שהיא כבר תשמע מחברות כך שהנושא לא יפול עליה בהפתעה, וטוב שתשמע ממך בצורה מסודרת וברורה.

ככלל, כל דיבור בנושאים שבצנעה צריך להיות בצורה טבעית, עניינית ועם חיבור לקב"ה.

למה אני מתכוונת? 

כשתרגישי שבא הזמן המתאים, קחי אותה לשיחה. תשאלי אותה אם  היא שמעה על המחזור, הווסת. תסבירי לה שה' ברא את הגוף בצורה מופלאה, תסבירי לה על התהליך של הביוץ, ועל כך שהכל מכוון להריון ולידה, תדגישי שכך ה' ברא וכמה זה מופלא.

כמובן שרק אחרי שמתחתנים יש הריון ונולדים ילדים ולכן יש וסת, כל מה שהצטבר ברחם כהכנה לתינוק יוצא ויש דימום של וסת.

כתבתי לך בקיצור, תרחיבי איך שנראה לך.

בהצלחה.

 

(אני שואלת כי אני לא בטוחה שהבנתי אותך נכון. אם זו אי-הבנה אז סליחה ותתעלמי)

אם לכך כוונתך - אני ממליצה דווקא להעדיף שהמידע הראשון יגיע מאמא ולא מחברות.

לפעם הראשונה שמקבלים מידע, בכל תחום שהוא, יש השפעה מאוד חזקה - יותר מאשר לפעמים הבאות שנחשפים לנושא.

יש נטייה אנושית להגדיר את המידע הראשון שמקבלים כאמת ויציב בכל מקרה של סתירה בינו לבין מידע שהגיע מאוחר יותר.

לכן אם חשוב לאמא שבתה תקבל מסרים מסוימים, הבנה מסוימת של התהליך - כדאי לה דווקא לשאוף שהיא תהיה הראשונה שתחשוף את הילדה לנושא. אם זו תהיה החברה, מי יודע איך היא תציג את העניין? אולי כמשהו מבהיל, או מדכא, או מגעיל? אי אפשר לדעת. את לא מכירה את כל החברות של הילדה, ולא יודעת מאיפה הן מקבלות את המידע שלהן.

 

 

ולך, הפותחת, יישר כוחך. שתי המלצות לפני שיחה עם הבת:

א) לצפות בסרטונים של שולמית בן שעיה - יש לה גישה מצוינת (בקישור יש גם סרטונים של הרב יוני לביא. מן הסתם אם הייתי צופה בהם הייתי ממליצה גם עליהם, אבל כיוון שטרם צפיתי אני לא יכולה להמליץ).

ב) ללמוד בעצמך לעומק את התהליך הביולוגי. ההורמונים השונים ותפקידיהם בתהליך וכו'. נדמה לי שבאתר מט"ח אפשר למצוא הסברים יפים. כמו כל פן בגוף שלומדים להכיר היטב מגיעים ל"מבשרי אחזה א-לוה" - התפעמות עמוקה מהחכמה האינסופית בכל פרט ופרט. וזו גישה טובה להגיע איתה לשיחה החשובה הזאת.

 

 

לא המלצתי לחכות שתדע מחברות, ודאי שלא.

1. המלצתי לחכות קצת עם השיחה, אבל זו רק המלצה מנסיוני, נראה לי שגיל 10 הוא קצת צעיר. כמובן שאפשר גם בגיל 10 לדבר על הדברים האלו. ודאי שחשוב שמקור המידע יהיה בבית עם מידע ברור ואמיתי.

2. עם זאת, לא קרה שום דבר אם ילדה שומעת מחברות, מספרת לאמא ואמא מסבירה בצורה בה היא רוצה להסביר.מנסיוני- בנותי דיברו עם החברות על המחזור בערך בזמן שאני דיברתי איתן, כך שהשיחה היתה מאוד טבעית והנושא לא הפתיע אותן. לא "הושבתי לשיחה רשמית", אלא, סולטנה אמרה לי משהו על המחזור בערך בתחילת כיתה ו' ובאופן טבעי דיברתי איתה.

ודאי שעדיף לשמוע קודם מהאמא אבל לא תמיד זה קורה...

 

את אמנם לא ממליצה לחכות *כדי* שתשמע מחברות, אבל בשורה התחתונה את ממליצה לחכות, ומודעת לכך שזה מגביר את הסיכוי שתשמע קודם מחברות, וחיה עם זה בסדר, נכון?

אני גם לא אומרת שבכל מקרה זה רע, לפעמים הידע מגיע מחברות בצורה מעולה. בכל זאת הייתי שואפת שזה לא יקרה, כי אין לי איך לשלוט במי תהיה החברה שתספר, ועם איזה מידע וגישה היא מגיעה. יכולים להיות מקרים שזה יהיה רע מאוד, ולא תמיד פשוט כל כך לתקן אחר כך את הנזק שנוצר (בין השאר כי לא כל בת תספר לאמא בדיוק את כל מה ששמעה ושנחקק בתודעתה בנושא).

אז בעיניי עדיף לעשות את ההשתדלות שלנו להקדים את החברות.

סיבה נוספת שחשוב להקדים - כדי למנוע מצב שהילדה נתקלת במציאות עצמה לפני שקיבלה הכנה.

זה יכול להיות דבר מבהיל מאוד בעיניים של ילדה, ובו בזמן גם מביך מאוד - עלול להיות לה מאוד קשה לפנות לאמא להתייעץ מה זה ומה עושים. לא היינו רוצות שהבנות שלנו יגיעו להתמודדות כזאת.

 

מה שכן, אני מסכימה איתך מאוד מאוד שאם הילדה מעלה בעצמה את הנושא, כדאי להיענות ולספק את הרצון שלה לידע (לשים לב למידע שנותנים - שכן יענה לתהיותיה, אבל גם לא יעמיס עליה יותר ממה שנוח לה לקבל באותו רגע. רגישות לקצב שלה).

ובעצם, זה נכון לא רק לגבי הווסת, אלא לכל נושא אחר.

ובעצם זה נכון לא רק לנערות צעירות, אלא לילדים וילדות בכל הגילאים. תמיד כדאי לשאוף לתת להם מענה בנושאים שהם תוהים בהם.

 

<בארץ הקודש - שבת קודש, בחו"ל - עדיין חול>

 

 

את מעדיפה פייגי?

לדעתי דווקא יש חשיבות כן לדבר על זה לפני גיל 11-בסביבות תחילת כתה ה'+-

אמנם רוב הבנות מקבלות מחזור רק בסביבות כתה ו-ז,אבל יש די הרבה בנות שמקבלות מוקדם יותר-במהלך כתה ה'.

וזה גם לא חייב להיות קשור למתי שהאמא קיבלה מחזור..

חשוב שאמא תדבר על זה עם הבת שלה לפני שמדברים על זה בבית ספר ולפני שהיא שומעת מחברות(לא בטוח שזה אפשרי,שמעתי בנות בכתה ג' מדברות על דברים כאלה ודומים)

אבא שלי הלך בימי שישי למקווה אז אמא שלי סיפרה לי שגם נשים הולכות למקוה וכו' והביאה לי ספרון מתאים לנערות מטעם אולוויס

 

אבא שלי הלך בימי שישי למקווה אז אמא שלי סיפרה לי שגם נשים הולכות למקוה וכו' והביאה לי ספרון מתאים לנערות מטעם אולוויס

 

תודה לכל העונות!

שזכינו להיות שליחות של הקב"ה ולגדל תינוק בבטן שלנו, ולכן יש מקום בבטן שקוראים לו רחם ושם התינוק גדל
בלי לפרט איך הוא נוצר...אם היא תשאל תגידי שאלוקים שם את התינוק שם, תסבירי לה שברגע שיוצא דם אז הגוף מכין את עצמו לתפקיד שלנו שיקרה בעוד כמה שנים ולכן כל חודש יצא דם ושזה לא מסוכן, ושאם כואב אז נחים במיטה, תראי לה פד ותסבירי לה איך להדביק אותו
את יכולה לדלג על החלק שמספר על הרחם והתינוק ולספר בהדרגה....
ולתת לה לשאול שאלות ואם התשובה מורכבת לגילה למצוא דרך לענות ולא לענות...
הרבה מקבלות לפני 11 בגלל האוכל שאנחנו אוכלים וההורמונים במזון.

עדיף לספר הכל בצורה מסודרת טהורה ונקיה,

ולא לשמוע אח"כ מחברות או לקרוא באינטרנט וכד' ואז יש סיכוי גדול מאוד להחשף לנושא בצורה שלילית או ברוח של טומאה

צריך לספר לבנות בזמן לא לחכות ואז בת מקבלת והשמיים נופלים עליה.

עדיף אם הבת שואלת לספר לאט לאט שלב שלב,למשל על שיעור.(מלשון שערות)

להתחיל בעדינות משינויים גופניים.עד למחזור ושאר שאלות שצצות סביב.

עד שפורשים את המשנה כולה.

להיות הכי אמפטית בעולם שבת תקבל את עצמה בהתבגרות הגופנית שלה.

הבת צריכה לדעת שאת תתני לה את כל התשובות ,גם על הנושאים הכי מביכים ורגשים.

אחרת בת עלולה לחפש מידע  ולמצוא מידע שלא רצית שתדע.(בעידן האינטרנט זה לא כל כך מסובך)

פעם שמעתי הרצאה מבת שבע שוב(מעבירה הרצאות לאימהות לבנות ומילדת באסף הרופא)

כשהבת מקבלת לקנות לה מתנה

 

 

שבהם תלמדו יחד על כל מיני דברים שקשורים לעולם הנשי-

אם זה המחזור, השינויים שהגוף שלה יעבור, מצות של נשים (הפרשת חלה, הדלקת נרות)

וליצור לה מפגש חיובי גם עם הנושאים וגם איתך, כך שתרגיש בנוח אח"כ לבוא ולשאול אם יהיו לה עוד שאלות.

 

אולי קרה משהו פיזי? ילדים שלא רוצים להתפשט בדרך כלל חוו משהו...
לא מתכוונת להלחיץ אבל חובה לברר כאן

אני מסבירה גם בגיל קטן יותר כמה חשוב לשמור על הגיינה של האזור. וכמה חשוב לנגב היטב.(לאט לאט זה מחלחל)   את יכולה להגיד לה שהיא לא צריכה להתקלח רק לשטוף שם היטב ולנגב. 

 

ועוד משהו שממש עוזר לי בזמן האחרון עם המקלחות לבנות זה לא לדבר על המקלחת אלא רק על זה שנשטוף את השערות ונשים מרכך והשיער יהיה כ"כ יפה ככה. ואז דרך אגב מקלחים את כל הגוף.

לבת שלי למשל הרבה פעמים אין רצון להיכנס למקלחת, כי זה דורש התארגנות והיא עייפה...אבל היא נהנית במקלחת עצמה ונהנית אח"כ מהתחושה.

בעיות תחושתיות

הבן שלי לדוגמה החליט פתאום שהוא לא רוצה להתקלח.. סתם, בשביל לעשות דווקא.

אז שיחררתי.

יומיים לא התקלח ואחר כך החליט שהוא שוב רוצה..

לא יודעת אם זה המקרה, אבל תנסי לחשוב על זה.. ת'כלס לא קורה כלום אם לא תתקלח יום-יומיים.. אחר כך אולי זה יבור ממנה

 

אגב, בקשר להרגלי ההגיינה- לי ולאמא שלי תמיד היו ריבים על זה שאני לא רוצה להתקלח (סתם לא היה בא לי ומכאן אני לא מכריחה את הילדים..) שני דברים:

1. סביר שאם היא היתה מפסיקה להתעקש אני הייתי הולכת להתקלח על דעת עצמי

2. אחרי שלב מסוים (גיל 13? ) זה כבר הפך להיות צורך שלי, בלי כל קשר למה שהיה בילדות.. כלומר, אין שום קשר בין מה שהיא עושה עכשיו לאחר כך.

 

המון הצלחה

ראשית, תנסי להפחית לחץ. כשהלחץ יפחת יהיה פתאום מקום לעשייה, איך להפוך אמבטיה לחגיגה: 1. יש בקבוקי סבון ושמפו עם כל מיני דמויות שילדות אוהבות: פיות, אלזה, קיטי וכו',אולי תלכי איתה לסופרפארם והיא תבחר? או אם תקציבכם מאפשר, יש מוצרים כמו בבודי שופ או ללין של סבון שיוצא בלחיצה כמו מוס, כל מיני קצפי אמבטיה, לבבות סבון ומה לא שאולי יעשו לה חשק להתרחץ ולצאת כה ריחנית? העיקר ללכת איתה לחנות ושהיא תבחר 2.אפשר לעשות גם כל מיני דברים כיפיים בזמן הרחצה, לשיר ביחד, להפריח בועות סבון, אותיות וצורות שנצמדות לדפנות ופשוט אפשר לשחק, לרחוץ בובה וכו'. 3. גמול על אמבטיה: פעילות נעימה שתיערך אחריה: סיפור שתקריאי לה, מדבקה, שק קמח עד למיטה...כיד הדמיון...בהצלחה רבה!

אולי זמן המקלחת הוא זמן לחוץ בבית? אולי זה מפריע לה באמצע פעילות שהיא אוהבת? אולי היא מתביישת בפספוסים שלה עד כדי כך שהמקלחת היא סוג של "הודאה באשמה" אז מעדיפה שלא? אולי מתבצרת בעמדה עקשנית מתוך עלבון? מי יודע על הפספוסים שלה? האם מפספסת גם בבית הספר? האם מישהו התייחס אליה כאל "מסריחה" בבית או בחוץ? מה היא העדיפה לפני כן,אמבטיה או מקלחת? וכמו כן את השאלות ששאלו הכותבות היקרות לפניי.

טובלים את המדחום בוזלין/משחה לטוסיק ומחדירים לפי הטבעת. לא נעים. הגיוני שהוא יצרח- אבל זה הכי אמין

לק"י

הגענו קרוב ל-38 ונמאס לו, אז ויתרתי לו.

לא חייבים בשכיבה. אפשר להושיב אותו עליך ולסגור על המדחום בבית השחי עם הזרוע שלו.

 

מוכרחים להשלים את המדידה .

 

פחות מ38 או עד 38 לא נחשב גבוה.

אפשר לא לתת אקמול עד הגובה הזה בשעות הערות (שלכם ושלו).

 

אבל אם זה עלה לאט עד שנמאס לו... כנראה שזה לא הרבה יותר ממה שהגעתם....

 

רפואה שלמה (צרות טובות..)

הכי אמין בטוסיק

אחרי תסכול מניסיונות מדידה לתינוקות, כולל מדחום מוצץ (מסכימים למצוץ בהתלהבות בכל הזדמנות, חוץ מאשר כשחולים...), קנינו מדחום אינפרא אדום ללא מגע יד (200₪ של לייףסטייל). אפשר למדוד מתוך שינה, לוקח רק כמה שניות. פשוט הרופא שלנו משתמש בזה והתלהבתי מהרעיון לחסוך התמודדויות

קודם כל לשמוח, להודות לה' שנתן לך ילד בריא, מפותח, סקרן... זה חסד עצום שהרבה בוכות שיזכו לו! וזה עוזר לשנן את זה כשקשה עם זה שהוא כ"כ בריא, מפותח, סקרן

אני לא מרגישה שעוזר להגיד בקול תקיף. מורידה אותו יותר באגביות. מציעה משהו אחר לעשות במקום. וכן - מתאימה את עצמי. מוצאת פתרונות יצירתיים איפה לשמור מחשב, ניירות... איך לערוך שולחן ברגע האחרון כשהוא כבר חגור בכיסא שלו, ועוד.

חודש-חודשיים והשלב הזה עובר. לא ראיתי בן חמש שמטפס על השולחן.

מה הכוונה עובר? שהוא כבר לא מטפס ממש ונמצא על השולחן. אבל השלב שהדברים היקרים לך נמצאים בהישג ידו לא עומד לעבור... זה הזמן להתחיל למצוא פתרונות אחרים לאכסון. אצלנו למשל החלטנו שהמקום של המחשב זה מעכשיו הלול - הרי כבר בשביל התינוק לא צריך אותו. אז הילדים הגדולים נכנסים ללול ומשחקים במחשב שם, ואני מרימה את המחשב בידיים ומקלידה לך בו בעמידה, ועוד רגע אגמור ואחזיר אותו למקום המוגן

לא יכול להיות שהוא עולה מהרצפה ישר לשולחן אלא עובר דרך ספה/כסא/שרפרף אז אפשר להרחיק את הכסאות או להצמיד לשולחן שלא יוכל להזיז אותם.

ועוד משהו שכדאי לפחות באופן זמני- להמנע מלהניח דברים חשובים מדי על השולחן, אוכל- במטבח, מבחני תלמידות- על מדף גבוה בארן ספרים וכו'.

להצבת גבולות- להוריד בתקיפות ולומר "אסור" קצר תקיף וברור. ברגע שמנסה שוב לתפוס בעדינות אבל חזק ולא לתת לו גם אם הוא בוכה. בינתיים להסיח את דעתו "תראה! הנה פרפר בחלון" "רוצה סיפור?" " הא נצא לגינה/חצר" וכו'.

כיסאות לשולחן. גם הוא עצמו מצליח לגרור כיסא (יש לנו כיסאות קלים למדי), אך - זה אורך זמן רב יותר(ובד"כ אני מספיקה "לתפוס" אותו "על חם" לפני שמימש את התכנית שלו...) 

מנסה להימנע עד כמה שאפשר מהנחת דברים על השולחן, אך לפעמים ממש חייבת (למשל - ארוחת צהריים לילדים. אין לנו מקום אחר לאכול בו...). גם מסמכים ומבחנים בד"כ בארון, אך לפעמים עליי להוריד, ולא הספקתי להחזיר, והוא כבר שם. בקיצור - אצרך להיות זריזה יותר. 

תודה על העצות! אנסה להסיח את דעתו. 

מהרגע שמתעורר עד הרגע שנרדם בתוך מיטה סגורה. 

 

אין אפשרות לברוח מהתקופה הזו

 

אין מה לנזוף בו

 

כשהילדים ערים אלף עיניים.

מבליעת בוטן ועד משיכת חוט של קומקום חשמלי 

או ישיבה ליד דלת שלא נעולה ומישו פותח אותה והדלת איייי על האצבע של התינוק.

 

אין מה לעשות

 

אין מה לכעוס עליו ו אין מה להיות תקיף איתו

 

בזמן שהילד ער

תהיי איתו

או במשחק או תטיילי או תשבי איתו בגינה ותצפי איתו ביחד בילדים שמשחקים

 

אלו החיים

 

ו..... למרות זאת ....

אף אחד לא יבנה לך מצבה מזהב בגלל שתשקיעי את כל זה בילד שלך.

 

זו חובתנו כאמהות. לדאוג להן.

 

לכן . סוף מעשה במחשבה תחילה

 

מתחתנים ? יולדים? צריכים לדעת לשים את הקריירה בצד עד שהם גודלים 

 

אי אפשר לבדוק את המבחנים של התלמידות כשיש ילדים ערים. אופס הכל בצד! בארון סגור

 

 

אשה לא צריכה לקבור את עצמה בשביל הילדים..
מובן שצריך לעשות כמה שאפשר.
אבל לאמא יש גם חיים תודה לאל. וזכותה כאדם נפרד- לממש אותם גם אם זה לא עולה בקנה אחד עם הרצונות של הילד.

ילד צריך גבולות. אם היא לא תסביר לו שאסור לעלות על השולחן- איך הוא ילמד?
וילד צריך גם לדעת להעסיק את עצמו כשאמא עסוקה- אחרת איך הוא יוכל להתנהג כילד גדול?
נכון שיש שלבים שיותר צריך להיות איתם ושלבים שפחות... אבל בטח לא כ--ל היום. האמא צריכה גם זמן לעצמה. היא אדם נפרד.

חוץ מזה שקל מאוד להגיד " לשים את הקריירה בצד" אבל איך בדיוק הם יתפרנסו? לא מאמינה שהיא בודקת מבחנים להנאתה בלבד...
היום בשביל לפרנס בית צריך משכורות גבוהות מאוד..

אז את נבהלת, ולצד השני...

 

 

זה עוד לא בדיוק הגיל "להסביר" שאסור לעלות על השולחן..  הוא ילמד קצת בהמשך , אולי אפילו בלי שיצטרכו להגיד (סביר).

 

ומה שילד "יודע" להעסיק את עצמו בגיל קטן, זה לא מה שהוא יתנהג כילד  גדול. אם כי נכון שיש שלבי-ביניים, שאז באמת מתחילים להרגיל.

 

אבל נכון שלמרות שהאמא היא לא "אדם נפרד"... יש לה בהחלט זמנים "לעצמה" (אם כי כמובן, גם הילדים לא מנותק מה"עצמה"). בעיקר שאלה של התארגנות. בדרך כלל, משלב לא מאוחר, הילדים גם לא כל היום בבית.

 

ויש תקופות שונות - וגם אופיים קצת שונים בין בני האדם.

 

 

 

קצת הגזמתי בתיאורים - כי רציתי לפרוק. 

איני בודקת מבחנים כשהילדים לידי. זה לא שייך, מכל הבחינות. אני בודקת רק כשהם ישנים או במסגרות.

אך קרה שבדקתי כשהיה אצל מטפלת, והוא חזר ולא הספקתי להחביא, כי לא שמתי לב לשעה, ואז הייתי מוכרחה לרוץ להביא אותו... (וכשחזרנו נכנסתי לחצי שנייה לשירותים, והוא כבר - על השולחן). 

וקורה שאני מגישה ארוחת צהריים - והוא הופך הכול בן רגע, כי נכנסתי לשנייה למטבח, להביא עוד משהו קטן.

הוא אינו מוכן לשבת אפילו דקה אחת בכיסא האוכל שלו אם איני לידו, כך שלא ממש שייך לשים אותו בכיסא לפני הגשת הארוחה. 

והילדים הגדולים יותר חוזרים הביתה - ונחמד לי לפגוש אותם כשהשולחן ערוך.

 

השאלה אינה אם להעדיף ילד או קריירה (הקרבתי המון בשביל המשפחה ואני ממשיכה להקריב, ואני שמחה שאני בוחרת במשפחה ולא בקריירה), אלא - האם קיימים טיפים נחמדים - כדי ללמד אותו לא לטפס, או כדי למנוע מצבים לא נעימים שנוצרים בעקבות טיפוס זה. הציעו לי רעיונות נחמדים, וקיבלתי אותם בשמחה. 

מסכימה שעליי להיות מאורגנת יותר. זה לא הצד החזק שלי, לצערי. אבל תמיד אשר להשתפר. 

למדתי מן התגובות שהקטנצ'יק עדיין אינו בשל ללימוד כללים, והסברים תקיפים הם חסרי תועלת (לא הייתי נוקשה אתו. בסך הכול ניסיתי לומר "לא" בקול תקיף, כי כך ממליצים בספרים. זה לא עבד...)  

 

 

ילדים זה לא סוף החיים
והתקופה הנוכחית מחייבת אימהות לצד קריירה.
אפשר למצוא פתרונות יצירתיים..

במצב הכלכלי העגום חייבים לשלב קריירה ואמהות...

אז לשים אותו בלול, כשלא נוח להשגיח עליו, או למנות שומר אחר עליו, כמו אח גדול, שיזעיק אותך אם צריך, או אפילו יטפל בעניין בעצמו, - לפי הגיל שלו. בהצלחה, פשוט אין ברירה. 

לכעוס עליו לא נראה לי שכ"כ עוזר בגיל הזה. נראה לי שצריך להגיד משהו כמו "לא עולים על השולחן" להוריד אותו, וישר למצוא לו תעסוקה אחרת, כדי שלא יעשה זאת שוב. (כדור, קוביות, בובה, פאזל...)

בתי היקרה, בגיל שנה וחודשיים כבר למדה לעלות על השולחן הגדול בסלון ולא ידענו מה לעשות...

בסופו של דבר הורדנו אותה בכל פעם מהשולחן עם הסברים קצרים.

לא השארנו דברים חשובים על השולחן והשתדלנו שלא יהיו כיסאות לטיפוס באזור השולחן (רק בזמן האוכל).

בסופו של דבר זה עבר לה, וברוך ה' היא ילדה שמחה ואנרגטית שהפנימה את הכללים בבית עם הרבה עקביות...

בהצלחה!

גם אני התברכתי ברוך ה' בילדים שובבים. רציתי להציע לך נדנדה כשצריך כמה דקות לערוך שולחן או להיות בטוחים שהוא רגוע.

יש נדנדות שעומדות בסלון ויש כאלה שמחברים נדנדה לתקרה בכניסה למטבח . כך הוא גם רואה אותך גם פעיל וגם בטוח. אפשר גם לחשוב על ג'מפר. הקטן שלי עם עיכוב גדול בהתפתחות. כמה חיכיתי שיגיע לשלב הזה שיהפוך את הפח ושיטפס על כסא. כעת אני יודעת להודות על כל רגע כזה גם אם לא תמיד פשוט. תהני ושיהיה לך הרבה נחת.

אז, לאחותי יש שני תאומים, בן ובת בסביבות שנה וחצי.
וכשהם למדו ללכת לפני מספר חודשים, זה היה בהפרש של שבוע.
מאז, הסקרנים הקטנים הפכו את הבית לזירת אקסטרים...

כן כן, בדיוק מה שקורה אצלך רק שאצלנו הם בשיתוף פעולה מלא!

 

הם גוררים כיסאות כמו שאנחנו מעבירים סולם, משתמשים בזה לטיפוס על כל מקום חדש גבוה ומאתגר.

זה ישמע לך קצת מוזר, אבל זה כרגע ה-פיתרון אצלם בבית.

 

לקחת את הכיסאות ופשוט להשכיב אותם, על המשענת, כשהרגליים של הכיסאות מכוונות באלכסון כלפיי מעלה.

כך הצלחנו לאט להוריד להם את המוטיבציה לטפס.

 

נכון שזה לא נעים.. אבל.. עדיף ש... לא יהיה נעים בעין עם כיסאות הפוכים, מאשר... לראות ילד הפוך...אחרי בווום!

 

ותשמחי ... הילדים האלה יזכו ללמוד ולהתפתח לכיוונים מעניינים בחיים!!!

ופשוט תסגרי אותו. או תסגרי אותו בשיטת "הודיני": קשירת הרצועות בעגלה בצורת איקס (להצליב את הרצועות העליונות ואז לחבר לתחתונות).קשה לברוח מזה.... ומכסא השולחן, אם הוא חגור צמוד-אך-לא-לוחץ מידי, גם יהיה קשה לברוח. צריך להקפיד שלא יעיף את עצמו אחורה עם הכסא לרצפה מרוב נסיונות להשתחרר.  בהצלחה!!! 

כשקושרים אותו בניגוד לרצונו הוא בוכה נורא. לכן איני קושרת אותו לכיסא וגם איני שמה אותו בלול בניגוד לרצונו (מסיבה זו הוצאתי לאחרונה את הלול מהבית).

בקיצור - יש לי מפונק קטן ומתוק...

איני מסוגלת לעשות לו משהו שאינו נעים לו. 

(אני טועה בגישה שלי?)

 

הרעיון של הנדנדה דווקא נשמע לי טוב מאוד. הוא אמור לאהוב את זה. נגייס תקציבים ונקנה בעזרת ה'.  

או אם זה כסאות כתר אז בערמה של כמה ואז קשה יותר לטפס על זה.

והגבתי בערך כמוך. (פחות או יותר כמה שיש כח...)

אחרי זמן מה נראה לי שזה התמתן...

בגיל כזה לא יעזור "להציב גבולות" ו"לחנך".

פשוט צריך לא לאפשר גישה למקומות מסוכנים- לנעול ארונות עם דברים מסוכנים (ומנגד לאפשר פתיחה של ארונות כלי פלסטיק.

לנו יש ארון בספריית קודש שכל פעם הוצאתי משם דברים שלא רציתי שיגע עד שנהיה שם מקום לאחסון והוא הפך את זה לסליק שלו והיום גם אחותו הקטנה שותפה לסליק.

לנעול בנעילה חיצונית דלתות לאמבטיה, להרחיק כסאות וספות מהשולחנות ומהשיש במטבח ומנגד לאפשר ולעודד כשאתם משגיחים.

לא להשאיר דברים יקרי ערך במקום נגיש. (אצלנו מעל המקרר הפך להיות "על השולחן" הרגיל כמו שאת אומרת- ציוד לימודים, מחשב וכד'.

מתרגלים לזה זה כבר נעשה טבעי לא צריך להשקיע בזה הרבה מחשבה.

(היתה לנו תקופה שהיינו מרימים נעליים לאדן החלון אוטומטית כי הוא היה אוכל נעליים)

בסוף זה עובר...

 

חשוב רק לשים לב לא להפוך שוטר אלא לתת להם את הטבעיות שבניסויים שלהם ולהתכונן מראש שלא יכנסו להרפתקאות מסוכנות ככה שלא תצרכי להשגיח ב7 עיניים כל שניה ושניה.

 

(להורים זורמים ממליצה לשים במדפים הנמוכים בארון של הבגדים פיג'מות ובגדי בית וכד'- הילדים שלי קבוע מוצאים נהנים מהשטויות שלהם ואני מתייחסת לסידור הבגדים מדי ערב כמו לסידור הצעצועים וככה כולם מבסוטים)

 

כשחושבים על זה- עד היום אין לנו ידית לדלת התנור כי הוא היה פותח אותה והתנור חייב להיות על הרצפה.. כ"כ התרגלנו שלא שמנו לב שאפשר כבר להחזיר את הידית...

 

למקרר היה לנו סגירה כזאת מפלסטיק שעולה באיביי כמה שקלים, כשהיתה לי אפשרות הייתי פוחתת לו כי זה כ"כ שימח אותו!! אבל כשהייתי עסוקה זה היה סגור.

בתור אמא לשיירת בנים. משתדלת להיות איתם כל יום אחה"צ בחוץ, ואז ממילא כשמגיעים יש מקלחת, אוכל והם פחות מחפשים את העיסוק במרחב ויכולים להנות מפעילות שקטה. כמובן שבגיל הזה יותר קשה לשלוט אבל לי זה עושה סדר עם החבורה כבר מגיל קטן..בהצלחה!!!

הרי את לא עשית משהו "כנגד ההורים" - אלא כדי להגן על ילדייך.

 

אם נניח היתה אזעקה, גם היית הולכת למרחב מוגן - ולא נשארת שם.

 

איך אפשר לקיים מצוה על חשבון ילדים רכים שאין להם הגנה.

 

יש להניח שבן החצי שנה לא הבין כלום - אבל שנתיים כבר יכול להבין משהו.

 

 

אני מציע, ליצור איתו קשר אחרי שיירגע, להסביר שהילדים באמת אוהבים אותו, אבל זה עלול להזיק להם אם כך מדברים איתם בגיל קטן. אז שאת מבקשת שגם אם יש תרעומת, שאינך מבינה, ישאיר אותם מחוץ לענין.

 

ובמקביל - להתקשר להורים, להתנצל, להסביר שאת לא מתרגשת ממנו יותר מידי - אבל חששת על הילדים ואת מקווה שלהבא לפחות כלפי הקטנים יהיה יותר זהיר.

 

 

 

 

מצטרפת לשאלה.

ומה קורה אם הסבא הוא זה שפוגע בילדים?
(ולבעלי הרי יש מצווה לכבד אותו)

אם הסבא פוגע-שרק האבא ילך. יגיד שבת שלום ויחזור.

וגם לא חייבים בשבת.. אפשר לקפוץ באמצע השבוע ללא ילדים. ולהסביר שאתם רוצים להיות בשבת רק בבית..

ילדים קולטים מציאות - ויודעים לא להיעלב מידי...  יתכן שהסבא "פוגע" מצד אחד - קפדן וכד' - ומצד שני מעניק. והילדים שמחים איתו, ויודעים להתעלם ממה שלא נעים.  צריך לבדוק עניינית.

 

[ההבדל בין המקרה שהוזכר בהתחלה הוא, ששם הוא ממש פנה אליהם בפגיעה ישירה, "לא מדבר איתם" וכו' - זה לא ביכולת של ילד בן שנתיים להתמודד. וגם שם טוב להגיע לסיכום להבא)

יש לי אחיין בעייתי, הוא מקלל הרבה, רגע אחד הוא משחק עם הילדים רגע אחר הוא צועק ומאיים עליהם שהוא "יראה להם" אני והאחים שלי מנסים לבקר אצל אמא שלי כשהוא לא נמצא אבל לפעמים הוא פתאום מגיע, הייתה תקופה של 3 שנים שהוא היה גר אצל ההורים שלנו, והוא קילל וזרק דברים ליד הילדים ריחמנו עליו והמשכנו לתת לילדים שלנו לשחק איתו, התוצאה היתה שהבן שלי למד להגיד "ז**ה" ועוד כמה קללות עסיסיות, אמא שלי מרחמת עליו ואוי ואבוי אם נעיר על ההתנהגות שלו,היא אומרת שהוא כמו יתום ואסור לפגוע בו, יש לנו ויכוחים כבר שנים בנוגע אליו ומאז שהוא היה ילד הוא היה בעייתי אך ורק בגלל ההורים שלו והמצוקה שבה הוא חי כילד אבל הילדים שלנו לא צריכים לשלם על זה!!! הוא כבר בצבא ועדיין אי אפשר לדעת מתי הוא יתהפך! מצד אחד הוא עוזר לכולם ואוהב ילדים מצד שני יש לו פתיל קצר ולכן אנחנו מבררים אם הוא נמצא באיזור ומגיעים בזמן שהוא לא, ואם הוא פתאום מגיע אנחנו קמים בעדינות והולכים לבית.
דיברנו איתו והוא לא מבין וממשיך לקלל סתם ככה תוך כדי דיבור או סיפור שהוא מספר ולכן בתור הורים אנחנו בוחרים להתרחק, זה מעציב את אמא שלנו אבל אין מה לעשות הרוחניות והבריאות הנפשית שלנו ושל הילדים קודמת.

יש מחלה שבה לאדם אין תמיד שליטה על היוצא מפיו.  יש לזה טיפולים שמשפרים.  כדאי להציע ולנסות.

מקצועית טובה

לדעתי יש לו בעיה רגשית וזה מובן בהתחשב בצורה שבה גידלו אותו, ללא מסגרת ללא ביטחון וללא אמון בהורים, אני מאמינה שעם הזמן הוא ישתפר...כל עוד שאנחנו לא נוותר לו על קללות או צעקות לידנו אז הוא יהיה חייב לכבד ולהרגע

כי ילדים צריכים ללמוד לכבד גם אנשים בעייתיים, ובמיוחד אם הם בני משפחה.

החינוך שלכם כהורים יעלה עשרת מונים על מה שרואים אצל הדוד או האחיין (כמו באחת התגובות האחרות). צריך פשוט אחרי אותו אירוע ולא בנוכחותו לדבר על מה שהיה ולהגיד משהו כמו "אנחנו לא מדברים ככה, ולמה הוא מדבר ככה? שאלה טובה. חבל שהוא עושה את זה..." בקיצור לתת את האמירה החדה שאין עושים כך, ואת לימוד הזכות שהוא עושה כך מסיבותיו שלו שאין אנו מצדיקים אותן.

זה חינוך למורכבות.

ולגבי הפעוטות שהוזכרו נראה לי שגם לא צריך לנהל איתם שיח של ממש. אם תדעו לכבד את האח בעל הנשמה הטובה גם כשהפתיל שלו בוער - הם יחושו את זה ויהפכו את זה בסופו של דבר לדרך חיים גם שלהם.

 

כאחותו הצעירה לקח לי שנים רבות עד שהצלחתי להתעלם מההערות הפוגעניות. ואם לומר את האמת עד היום לפעמים הוא מצליח לחדור את עור הפיל שפיתחתי כלפיו ולפגוע. למה אני צריכה לחשוף את ילדיי אליו כשהוא מתנהג ככה?

צריך להגן על פעוטות מפני אלימות, גם מילולית.

 

רק את יכולה לדעת איפה עובר הקו בין חשיפה לאלימות לבין לכבד אנשים בעייתיים.

 

במקרה שהבאת האלימות הופנתה ישירות כלפיהם. 

את בעצמך אומרת שיש לך צלקות מהקשר איתו, תשמרי עליהם! זה לא סוף העולם לא להיות איתו בקשר...את נושמת בלעדיו...קמה בבוקר בלי קשר אליו, את חיה ומגדלת את ילדיך ורואים שאכפת לך, אז תתרחקי ממנו לתקופה ותראי משם אם לחזור לקשר או לא

מדובר במקרה חד פעמי, שהוא פונה ישירות להעליב בצורה בוטה ילד בן שנתיים. זה "אגרוף בפרצוף".

 

לא שייך בכך חינוך למורכבויות.

 

וכמובן, לא לעזוב בהפגנתיות. הילדים לא אמורים להבין למה הלכו.

 

בכללי, זה נכון שלא צריך להיבהל מכל דבר - וגם לא לברוח מכל דבר. ילדים קולטים עם הזמן ש"זה האדם"..

לא נורא שהילדים יבינו למה הלכו.

טוב שילדים ידעו שאמא שומרת עליהם מאלימות (גם מילולית) ומחשיפה להתנהגות לא הולמת.

 

זו בדיוק ההתמודדות עם מורכבות: פוגשים את הדוד כשהוא לא מזיק, אך כשהוא מזיק יודעים להתרחק ממנו. רק כך הילדים יתמודדו כראוי עם מורכבות.

בשום אופן הם לא צריכים להיפגע מדוד בעייתי.

מצות כיבוד אב ואם משמעותה שעלינו להתאמץ לגרום להאכילם ולהשקותם ולדאוג לצרכיהם. מצוה נוספת היא מורא אב ואם, האוסרת עלינו לעמוד במקומם או לסתור את דבריהם. כאשר בפני המצוות הללו ניצבים מצוות אחרות, המצוות האחרות קודמות - איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. אתה ואביך חייבים בכבודי. אשה נשואה פטורה ממצות הכיבוד משום שכבוד בעלה גובר. אם בעלה מאפשר לה לפעול לכבדם מה טוב, אך בראש ובראשונה עליה לחשוב על טובת משפחתה.

החכמתי ולמדתי לבאות. עזרת לי מאוד..
תודה!

בתור מורה לאנגלית לשעבר לכיתות הגבוהות, ובתור אמא למתקשים באנגלית  - קחי ספר של כיתה ו' ותעברי על זה איתו.

תראי מה הרמה שלו. ספר ברמה כזאת לא יהיה יותר מדי עלבון לאינטליגנציה שלו מצד אחד, מצד שני הוא יוכל להתמודד עם זה.

בספר כזה יש לך הכל - גם אוצר מילים וגם דקדוק - זמנים וכו'. תתייחסי לספר כאל נקודת מוצא - משם תמשיכי לכיוונים ולרמה שנראית לך.

 

אם את יכולה להשיג ספר שהוא עצמו לא למד ממנו, תהיה לו פחות רתיעה (הוא לא צריך לדעת שזה ספר של כיתה ו') וזה יהיה בשבילו יותר אתגר.

 

בהצלחה עם התלמיד ובהצלחה לך בלימודים.

קראנו אנסין מהספר לימוד שלו. משם הוצאתי מילים והוא למד לכתוב אותן [הכתבה] וליצור מהן משפטים ואז הסברתי לו דקדוק

לימדתי אנגלית במרכז למידה שפעל לפי רמה ולא לפי גיל, בשיעור הראשון תביאי חומר של מתחילים תעברי איתו על כל אות ועל צורת ההגיה הנכונה שלה, תכיני לו מילון של חמש מילים שהוא חייב ללמוד לתרגם לאחר כל שיעור, בהמשך תעלי את הרמה ושילמד לתרגם וגם לכתוב לפחות 10. תעבדי איתו לפי הקצב שלו ואז תעלו לרמה של הגיל שלו.

וחמוד..

 

ב. באמת בעיה. התינוקות "מזהים" שכך זה עובד: בוכים, ובסוף היא מרימה.  לכאורה הפיתרון הטוב הוא, להסביר לה, שזה ענין של הרגל שלהם - ועם קצת מאמץ זה ישתנה ויהיה טוב גם להם.

 

לכן, שתתיישב איתם על הריצפה, תחייך אליהם, תדבר נעים, תלטף, תחבק - הכל על הריצפה. הם יבכיינו קצת, היא תיקח איזה משחק מענין ותראה להם - בהתעלמות מהבכי - הכל בקול נעים, כאילו היא "לא מבינה". כשהם יזהו שכעת האהבה והיחס זורמים דרך האופן הזה - יקבלו את זה.

 

אותו דבר, כשנכנסֶת הביתה - יכולה לדבר אליהם מרחוק בקול נעים, להגיד שלום, להתעלם קצת מהבכי. הרי רגע קודם לא בכו. אחרי כמה דקות להיכנס - וכנ"ל. הכל בחיוך ובחום. ובלי להרים בעמידה.. ומידי פעם, בלי שיש "בכי" - לקחת על הידיים, כמו שרגילים. כך המנגנול של בכי לצורך הענין, יפחת. היא תספק להם את זה ממילא, כשנוח לה.  לא מדבר במצב שבאמת צריך - עייפים/רעבים וכד'.

 

אולי תנסו..

 

 

בהמשך זה עובר והם לומדים ללכת ולרוץ וכבר לא רוצים להיות על הידיים.

אז כך
תואר שני בייעוץ הוא ארול יותר ודורש הרבה יותר וכמובן יש ו גם עבודה מעשית מסיבית, מאידך הוא מרתק ונותן המון לחיים!
לעומת התואר בניהול מערכות חינוך שהוא פשוט יחסית.
בין כל ובין כך כדי לנהל יש צורך לעבור גם קורס מנהלים של אבני ראשה )בזמנו היה שנתיים היום אאלט שנה וחצי) כך שאת ההכנה לניהול את לא צריכה דווקא בלימודי התואר השני ומניסיון... הניסיון בפועל הוא המשמעותי.
בנוגע לעבודת הניהול- אם יש לך את זה בנפש, אם את נוטה לזה, מנהיגה , מסודרת ומובילה זה עול שאפשר להסתדר איתו. השנה הראשונה קשה מאוד, עם הזמן נכנסים לשגרה ולפרופורציה.
מאידך.. הפניות היא לא כמו זו בהוראה, חינוך ואפילו ריכוז או סגנות. יש המון מנהלות אמהות לקטנים ויש כאלה שבורות מזה עד שהם גדלים.
זה לא פוגע במשפחה כשיודעים לשלב ולשים גבולות וגם הבית הופך להיות מחובר ומעניק.

נרשמתי פעם וזה היה מפרך ממש.

המון שעות, המון עבודות הגשה, המון קריאת ספרות אנגלית ותרגומה.

 

לא היה פשוט בכלל!!