פורום הורות (עמוד 242)

זה מה שאפשר לעשות

את כחברה- התפקיד שלך לתמוך בה, והתפקיד שלך לא להיכנס להם עמוק מידי לחיים... 

יש אמצעי מניעה.. לפחות שלא ימנעו את עצמם מיחסים.

זה ממש עוול לזוגיות

וכמובן להתייעץ עם רב ויועץ נישואין..

רב לפי דעתי יכול להיות גם יועץ נישואין...

זה ממש לא מצב נורמלי

לפי דעתי צריך לבדוק את מקור הפחד ובזה לטפל.

יועף נישואין שהזכירו פה נראה לי יותר מתאים לבעיה זוגית.

פה זה נשמע רתיעה שלו והבעיה לא בזוגיות.

לכן, אולי צריך יותר טיפול לו.

אבל, חסר בהודעה המון מידע לכן כתבתי את העיקרון שצריך למצוא את מקור הבעיה.

בינתיים שישאלו רב על אמצעי מניעה. חבל לפתוח "חזית נוספת" ובעיות נוספות.

יתכן שהוא נמנע ממגע איתה,בגלל סיבות אחרות..

הבעל התחייב לזה בכתובה שלה, ואם הוא לא עומד בזה הוא חייב לגרש אותה.

תתחילי מלייעץ לה ללכת להתייעץ לבד, אצל יועץ עם נסיון (כי זה מקרה לא קל)

אם היועץ הוא יועץ טוב הוא כבר ינחה אותה מה כדאי לעשות במקרה הזה.

(אם יש לה אומץ ויש לבעלה רב מומלץ באמת להתייעץ עם הרב שלו, כי הבעל ממש עובר על מצוות הנישואין ואולי הרב שלו ישפיע עליו להבין את חומרת העניין)

חשוב מאד שתשארי לצידה לתמוך, כי זה מצב מאד לא פשוט, ואשרייך שאת עושה את זה

אני חושבת שכשילד רוצה מיוזמתו, אין שום סיבה לעצור בעדו.

הרבה ילדים וילדות עולים לכיתה א' כשהם יודעים כבר לקרוא.

אני חושבת שהרוב המוחלט של הילדים שכבר יודעים לא משתעממים, הם שמחים להצליח ושהולך להם בקלות, וגם המורה צריכה לדעת שיש קבוצות שונות בכיתה ולאתגר את אלה שכבר יודעים לקרוא...

הוא מכיר את זה מקרוב .... על עצמו שהיה בין החכמים /טובים של הכיתה .

והוא כנראה השתעמם ....

אמא שלי מורה (לא לכיתה א אלא בכלל לכיתות  גבהות יותר ...)

היא בעד . והיא הציע שאפשר לדבר אם המורה , שתאתגר אותה בדברים ....

או שאפשר שההורים יקנו חברת וכשהיא תסיים את המשימות של הכיתה אז תעבוד בכברת מהבית שלה .

והמורה מדי פעם תבדוק /תציץ /תעקוב ..... שהכל בסדר .

ואני חושבת שאולי אמא שלי צודקת ,אפשר לנסות לקדם אותה בקצב שלה .

נ.ב

יש מורים שלא אוהבים /ושזה מפריע להם . או שהם לא משתפים פעולה  אם רעיון שכזה .

בקיצור תלוי במורה .

לכן אני מתלבטת בעניין ...

בינתיים לימדתי אותה קריאה של קמץ פתח, ומתלבטת ממש אם להמשיך או "להיתקע

בזה..."

ודף אחד לפני כמה ימים שהיה בכיתה א' .

לסדר משפטים בסדר נכון (להעתיק אותם ) .

למשל: סלט , דנה , הכינה .

תשובה : דנה הכינה סלט . ( לכתוב את הסדר הנכון במשפט ...)

 היא הבינה שצריך להעתיק .... ורצתה להעתיק את המילה סלט . הסברתי לה שסלט לא יכל לפתוח משפט ....

לכן צריך משהו אחר .... לבסוף היא קלטה את העניין . והעתיקה לבד שתי משפטים מהסוג הזה .

במשפט השליש היא התעצבנה כי לא כתבה טוב (כתבה כתב ראי -הפוך ) ולא היה לה חשק להביא /לחפש מחק .....

נ.ב

אני לא ממש יושבת ללמד אותה . היא מזה לבד פחת קמץ וגם אי ...

הסברנו לה פחות או יותר את הניקוד וזה הכל .

(יש סידורים שיש את כל הניקוד בהתחלה ... הראנו לה פעם פעמים ודי )

ואת השאר המשיכה לבד, רק השמיעה לי...

אני ממש מבינה את התלבטותך, לא יודעת מה לומר...

כולם אמרו לי יהיה לה משעמם בכיתה א'.

אבל החשק שלה לא הירפה.

גם אני לא ישבתי לידה, אלא תוך כדי טיפול ב-2 פעוטות תמכתי בלימוד שלה.

אין מה לעשות. הילדה צמאה לידע!

לפני כיתה א' סימה ספר מנוקד של סיפורי צדיקים (יותר ממאה עמודים)

בסופו של דבר היא נהנתה בכיתה א'!

היא ידעה הכול אבל אהבה להקשיב למורה.

בתחום בכתב - הייתה דווקא צריכה להתאמץ, כי המוטוריקה העדינה שלה לא משהו, אבל בזכות ההתמדה שלה והמוטיבציה הצליחה גם בזה.

שלא צריך לעכב ילד שמתענין טבעית,

משיקול שאח"כ לא יהיה לו מה לעשות. מורה צריכה להיות מספיק אחראית כדי שיהיה.

אבל ההסכמה בינך לבין בעלך קודמת לכל זה. צריך לדון ביניכם, בנחת, ולעשות רק לפי מה שגם הוא יסכים.

בגדול - בנים משועממים= הפרעות

בנות - (יותר אוהבת ללמוד?) שיודעות את החומר - לא בהכרח תהינה משועממות (יש לי בת שידעה לקרוא מגיל 3 והיתה חוזרת בכיתה א בהתלהבות - אמא היום למדנו ל..)

זה מאד בהכללה ובגדול אבל מסתמך על כמה מקרים..

במשפחה שלנו היו כמה בנות שלמדו לקרוא לפני כיתה א', וכולן היו בסדר גמור בכיתה (לי המורה הרשתה לקרוא ספרים בזמן השיעור כשלמדו דברים שידעתי, לאחיות שלי לא תמיד הרשו אבל הן היו מאוד שמחות בכיתה). לעומת זאת, אח שלי שלמד לקרוא בגיל 4 (הוא ממש דרש את זה, ופחות או יותר למד את עצמו), היו משועמם לגמרי בתחילת כיתה א', ואחרי כמה שבועות הוחלט להקפיץ אותו לכיתה ב' שתאתגר אותו יותר..

גם שלי ידעה את כל האותיות וכתבה בלי סוף- מילים קיימות ומילים מומצאות.

אבל הלימוד בכיתה הוא ממילא שיטתי יותר, כך שלא יזיק לה לדעת עכשיו קצת וללמוד טוב יותר בכיתה א'.

גם אני הגעתי לכיתה א שולטת בקריאה, ולא זכורה לי תחושת שעמום.

הבת שלי מעצמה חקרה את הקריאה ואי אפשר היה לעצור אותה והגיעה אפילו לכתב עגול.

וידעה כבר לקרוא ולכתוב בכתב.

ביום הראשון של כיתה א' המורה כתבה בכתב עגול מה צריך לשים במגירה ומה במדף...אז אני בשיא הטבעיות מבקשת מהבת שלי שתקריא לי בזמן שאני מוציאה את הדברים מהתיק.

פתאום אני קולטת את העניים של כולם עלי ורק אז שמתי לב שאופס' זה לא שיגרתי שהילדה קוראת כתב יד ביום הראשון של כיתה א'....

בכל אופן לא ראיתי הרבה שיעמום במשך השנה. היא נהנתה להשלים את החוברות לפי הסדר ואני חושבת שהלמידה לפי הסדר היא חשובה. עשתה מעט חוברות אתגר וזהו. (אצל בנים לדעתי זה היה יותר קשה....)

בהצלחה לכולן והרבה נחת.

לילדים כאלה אף פעם לא משעמם

כך שכבר בגן ידעתי לקרוא שוטף (הייתי מקריאה לילדם סיפורים).

בכיתה א אמא שלי דיברה עם המורה לפני והסבירה לה את המצב, והמורה חיפשה פתרונות יצירתיים להעסיק אותי בהן.

קראתי ספר, התקדמתי בהבנת הנקרא וכו'.

אני חושבת שאם הרצון מגיע מהילדה לא כדאי למנוע ממנה.

אין הרבה ילדים שמבקשים לקרוא בגיל כ''כ צעיר, ואם היא רוצה כנראה שקיים אצלה צורך כזה. היא לא סתם מבקשת.

אפשר למצוא פתרונות בכיתה א, זה תלוי בעיקר ביצירתיות שלך ושל המורה..

והערה קטנה: כדאי לתת לילדה עבודות ומשימות כך שתתקדם בחומר ולא תחכה שכל הכיתה תהיה בקצב שלה. זה יעזור מאד להרגלי הלמידה שלה בעתיד..

לימוד קריאה בצורה חלקית לפני כיתה א מאד כדאי. למה? אם יש לילד בעיה כלשהי אפשר לעלות עליה בקלות

ולעבוד עליה עוד לפני כיתה א. אבל קריאה רהוטה לפני כיתה א תלויה בבית הספר שבו היא תלמד.

כדאי לברר מה הם עושים עם ילדות שקוראות, האם יש חלוקה לרמות, או שכל השנה היא תסבול משעמום.

במקרה שבבית הספר כמו ברבים אחרים יש קבוצת קריאה אחת ורק מתגברים את אלו שלא למדו אחרי חנוכה,

את יכולה ללמד אבל לא את כל התנועות.

אם את מלמדת אותה רק קמץ פתח ורואה שהיא שולטת ומצליחה ללמוד להשתלט גם על תוספת של ניקוד

מסוג אחר באותה מילה, את כבר עשית למעלה מ-50%  כי ברגע שהיא תקלוט את זה, ההמשך כבר קל.

תזכרי שכדי לשלוט בקריאה צריך ללמוד יום יום וזה עלול להיות משעמם, כך שקצב ההתקדמות בבית לא תמיד יהיה

כמו בבית ספר ואפשר להקדיש את הזמן למשחקי מילים ואותיות וללמוד לאט אבל בטוח.

לתת לילדה ללמוד מה שהיא רוצה אבל בצורה מסודרת ונכונה.
ללמד אותה את הניקוד בצורה שיטתית ולא שתלמד בצורה מבולגנת.
זה דבר חיובי מאוד לתת לילדה להגשים את רצונותיה.

הבן שלי ידע בגן טרום חובה לקרוא ספרים מעצמו. הוא שאל אותי מה הניקוד ולמד לבד לקרוא.
אח"כ בכיתה א' היה לו כיף. ילד שיודע להעסיק את עצמו לא משתעמם ויש לו תחושת סיפוק מההצלחות שלו.
אם היא ילדה שמתעניינת בהרבה תחומים יהיה קל למורה להעסיק אותה.

רצו להקפיץ את הבן שלי כיתה אני לא רציתי כי יש גם עניין של בשלות רגשית….
והוא ממש לא משתעמם ונהנה לסיים ראשון כל מטלה.

נראה לי שאין כיתה א שאין בה כמה שיודעים לקרוא. מורה של כיתה א אמורה לדעת להתמודד עם מצב כזה.

אני כילדה למדתי לקרוא די שוטף לפני כיתה א. ובתחילת שנה עשו לנו מעיין אבחון לחלוקה לפי רמות קריאה.

אם את אומרת שאת עובדת בכיתה א- את יכולה לשאול את המורה שם מנסיונה.

חבל לחסום את הרצון והסקרנות של הילדה. ואולי בכיתה א בהנחה שהיא תשתעמם, אפשר להציע לה לקרוא ספרים ארוכים.

(בתור מורה אני פחות אוהבת שילד קורא בשיעור ולא מתעסק בחומר גם אם הוא חכם, אבל כאן זה בדיוק החומר, וזה יכול אפילו לגרום לילדות אחרות לרצות להיות כמוה- שקוראת ספרים ארוכים)

כשילד רוצה ללמוד מיומנות חדשה הוא בשל לזה.

תלמדי אותה במנות קטנות,יש ילדים בגן שלומדים מעצמם לקרוא.

לימוד פורה ומהנה.

בגיל 3 בעלי היה מלמד אותה אותיות, סתם בשביל הכיף והיא קלטה,

ובגיל 5 היא התחילה לקרוא לבד! פשוט הסתכלה על מילה, חיברה את האותיות וקראה אותה.

כך שהיא ידעה לקרוא בלי ניקוד, ואת הניקוד לא הכירה.

עכשיו היא בת 6, בכיתה א' והיא לומדת קריאה בצורה מסודרת- עם ניקוד.

והיא ממש לא משתעממת!

יש להם חוברות עבודה שהן לומדות, והן לומדות חשבון, ויש שיעור ציור, ושיעור מלאכה, ומחברות נושא ושלום כיתה א'..

לא כל הלימוד בכיתה א' זה קריאה וילדות שאוהבות ידע נהנות בבית ספר!!

להפך- כשהיא חוזרת מבית ספר אחרי ארוחת צהריים היא ישר מתיישבת בכיף ועושה בזריזות שיעורי בית.

ויש לי חברה שהבת שלה בכיתה א', ועדיין לא יודעת לקרוא (מעבר למה שלומדים בכיתה) והיא שונאת לעשות שיעורים..

כשהילד רוצה ולא מרגיש שהוא מרצה את ההורים 

אז למה לא?

שלושה הגדולים שלי עלו קוראים לכתה א' (כל אחד בשלב אחר) וזה מאוד חיזק את הבטחון שלהם בכתה

עכשיו הרביעי בגן חובה - קורא שוטף כבר חצי שנה

גם בעזרת הגננת המדהימה שיש לו שנה שניה שעובדת בצורה מופלאה על מודעות פונולוגית - הכל מתוך משחק

וגם בגלל שהוא מגיל קטן שאל על אותיות וכו' 

אם המורה יודעת להשתמש בידע שהבת שלך תצבור, לא יהיה לה משעמם

בכל כתה יש את הכמה ילדים שכבר יודעים לקרוא-

אצל הגדולים שלי, הם קיבלו דפי עבודה ברמה מתקדמת או שהתחילו מחוברת הקריאה השניה - שבה יש בדר"כ שאלות הבנת הנקרא

(וזה עוד לפני ימי אופק חדש של היום)

בקיצור- תעודדי אותה ותביאי לה ספרונים

ולא להתקדם לפני שראית שהיא קלטה יפה כל שלב (קמץ/פתח, חיריק, סגול/צרה וכו') כדי לא ליצור קשיים בעתיד

בהצלחה רבה

ותודה על זה שכמעט (או כולם) הוי בעד לעודד אותה ולהמשיך ללמד אותה .

אני גם אתייעץ אם המורה של כיתה א' כשאני עוזרת ומסייעת שם בימי א' .

אבל אגיד לך מה תאמרי לבעלך...

אני גם ידעתי לקרוא ספרים שלמים לפני כיתה א, ובאמת היה לי משעמם והקפיצו אותי את כיתה א - דבר שני ממש לא ממליצה לעשות!! (השלמתי את הפער רק בתיכון מבחינה רגשית).

אבל היום - יש הרבה יותר מודעות לדעת לאתגר ילדים כאלה בתוך הכיתה (צריך גם לדעת לאיזה בית ספר לשלוח, ולהיות מההתחלה בקשר עם המורה), וללמד ברמות שונות, גם את המתקדמים. בכל כיתה יש אחוז מסוים שיודע כבר לקרוא.

(אני השארתי את הבת שלי בגן חובה שנה נוספת, כי היא לא בשלה מבחינה רגשית, אפילו שהיא כבר יודעת לקרוא, אמנם לאט, אבל את כל התנועות. ממש טוב לה בגן חובה השנה, היא הרבה יותר בטוחה בעצמה, ואני בטוחה שזה רק יוסיף לה בכיתה א, אפילו שהיא תכנס כמעט בת 7 וקוראת שוטף)

פשוט ראיתי את ההודעה הזו בדף הראשי ורציתי מאווד להגיב..

אז אני בת 14.. אבל ידעתי לקרוא מאוד מוקדם - בגיל 3 ידעתי אותיות ובגיל 4 וחצי בערך ידעתי כבר לקרוא ומהניסיון שלי זה שווה. בחיים לא היה לי משעמם בכיתה א' כי תמיד כמה שידעתי לקרוא אז למדנו דברים חדשים וכו.. והייתי עוזרת לבנות חלשות בכיתה..

מקווה שעזרתי..

אבל כשילד צמא ידע- אי אפשר לעצור את זה.

שני בנים שלי ידעו לקרוא לפני כתה א'. לראשון היתה מורה שקלטה אותו ונתנה לו תפקידים כמו לסדר את ספריית הכתה שאז יכל לקרא ספר אך גם דרשה ממנו לעשות את העבודות בחוברות וכד' ובאמת בכתיבה הוא היה צריך יותר לעבוד. והיה לו טוב ולנו גם.

לשני היה משעמם בכתה והמורה לא היתה מספיק קשובה לצרכים שלו ועברה עלינו שנה ממש קשה.

המלצתי : אל תמנעי ממנה ללמוד לקרא כל עוד זה בא ממנה( הבנים שלי למדו מעצמם לקרא )אבל מאד כדאי שבכתה א' תהיה לה מורה טובה שתדע להכיל אותה ולקדם אותה.

ילד יכול להיות צמא ידע- אבל חוסמים אותו

ואז הוא מתרגל לא להתייחס לזה שהוא צמא ידע, ושוכח בכלל את כל חדוות הלימוד

קוראים ממש, ברמת ספרי-קריאה.

אמנם שיעמם להם בתקופה של לימוד הקריאה, אבל זו בסה"כ תקופה לא מאוד ארוכה. 

וצריך לזכור שיש גם דברים אחרים בכיתה א': חשבון, תורה, ועוד.

מורים טובים גם יודעים להעסיק את הילדים היודעים לקרוא בדפי עבודה המתאימים לרמתם.

לדעתי כמעט בכל כיתה א' יש ילדים שכבר יודעים לקרוא.

אם הילדה רוצה ומתעניינת- לדעתי חבל לעצור אותה. למידה עצמית עם מוטיבציה- מה יותר טוב מזה?

(לא קראתי את כל השירשור, סליחה אם חזרתי על דברים שנאמרו) 

אחותי (שהייתה אז בת 4) עשתה לי את השיעורים בכיתה א', גם ככה לא היה לי כח אליהם....

גם הבת הקטנה שלי ידעה לקרוא לפני כיתה א ביוזמתה וביוזמת הבת השנייה אז היא מתגברת בקלות על כל המטלות אבל מורה בכיתה א' צריכה לדעת וגם ברוב המקרים יודעת כיצד לנהל כיתה שהרי תמיד יש כמה רמות בנושא. מורה טובה יכולה לאתגר את כולם ברמתם.

אני כ"כ יכולה לדמיין את שלי בסיטואציה כזאת...

בת כמה הקטנה? בגיל שיכולה לדבר ולנהל דו שיח עם הגדולה?

אם כן- בעיני זה מצב קלאסי לתת להם לפתור לבד את הבעיה. כלומר: לא להשאיר אותם וללכת, אלא להושיב אותן לידך. ולתאר את המצב: נניח: חנה'לה- מה את רוצה? תשובה: אני רוצה את הגרביים שלי!!!   

                     שרה'לה- מה את רוצה? תשובה: אני רוצה להישאר עם הגרביים של חנה'לה!!     

                    עכשיו את: "טוב, אז חנה'לה רוצה את הגרביים שלה וגם שרה'לה רוצה אותן! (זה חשוב- כי זה גורם לכל אחת להבין שגם לאחותה יש רצון..) יש לנו פה בעיה: זוג אחד של גרביים ששתי ילדות רוצות אותו!

      ועכשיו הקטע הקריטי..: "למי יש פתרון לבעיה?"

עכשיו-  א.ברגע שאת עושה את זה את מרוויחה הרבה דברים. קודם כל- את לא שופטת ולא שוטרת, ולא מחליטה מי צודקת ומי צריכה לוותר. את נטו במקום נייטרלי- וזה טוב לילדה לדעת שאת לא "בעדה" או "נגדה". את פשוט שם.

ב. את מלמדת אותן כלי להתמודדות עם צד שני- תרגול כזה לאורך כל הילדות יכול לעזור להן מאוד בתור בוגרות.

ג. את בעצם מעבירה את הכדור אליהן, וזה מצד אחד דורש מהן משהו חדש, מצד שני זה משדר מסר שאת נותנת בהן אמון שהן יכולות למצוא פתרון, וגם נותנת מקום של כבוד לרצונות שלהן.

מנסיון- זו שיטה (אגב- מהספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו וכו') נהדרת. הילדים מוצאים פתרונות שבחיים לא חשבת עליהם, מגלים יכולת אמפטיה ווויתור שלא דמיינת.

עוד דבר- גם אם הקטנה קטנה מדי לדו שיח כזה, עדיין אפשר לנהל אותו מול הגדולה. כלומר- לשמוע מה היא רוצה, לתאר לה את הבעיה ולשאול אותה אם יש לה פתרון. לפעמים, כשקשה להם- אפשר להציע: "את רוצה שגם אני אחשוב על פתרון"? ואז להציע משהו ביניימי כזה- שהקטנה תלבש אותם רק עכשיו, למשך שעה ואח"כ זה יהיה רק של הגדולה.

בהצלחה...

אני רוצה להאיר פה, שישנם הורים שחושבים שלא טוב להתערב במריבות הילדים, וההתערבות צריכה להגיע רק כשהאלימות חוגגת. אני חושבת שבהרבה מריבות, הורים חייבים להתערב. ההורים צריכים ללמד את הילדים תקשורת נכונה.

התשובה שאת נתת כאן, היא בדיוק התערבות נכונה. הורה הוא לא שופט ולא שוטר. הורה צריך לחנך. הורה צריך להדריך את הילד איך להגיע לתקשורת בריאה עם הסביבה.

שלא היה עובד אצלי

הגדולה היתה פשוט מודיעה שהקטן יותר יוותר וזה הפתרון והקטן היה מודיע חגיגית שיש לו רעיון- ש X תוותר לו...

על כל הצדדים, אחרת הפתרון לא קביל.

באמת שכחתי לכתוב את זה...

מי שמציעה פתרון, אני שואלת את השניה? את מוכנה לקבל את הפתרון? אם כן- יופי. אם לא- אז חייבים למצוא פתרון אחר.

ובמקרי קיצון- כשבשום פנים ואופן הן לא מוכנות להסכים על פתרון- אני "מכריחה אותן". למשל- לוקחת את חפץ המריבה ואומרת (הכל בנחת, כן?...) שכשימצאו פתרון מוסכם יבואו אלי לקבל.

או: מכניסה את שתיהן לחדר (או מושיבה על הספה) ואומרת להן שיכולות לצאת (או לרדת) כשיש פתרון מוסכם.

גיליתי ש"במצבי לחץ" כאלה הן מוצאות פתרונות נהדרים ופתאום נהיות החברות הכי טובות בעולם אח"כ.

זה באמת פתרון. אני לא יודעת אם הן יכולות למצוא פתרון (הגדולה בת 4, הקטנה בת 2.5), אבל שווה לנסות, או להציע פתרון משלי, אם אין להן.

שוב תודה, לך ולכולן.

וזה הלך איתה מצוין- בכל מיני סיטואציות.

העוקץ--- 

לא יודעת, אין לי כאילו 

הגננות בד"כ משיגות אבא או סבא של אחד הילדים,שעושה את הפעילות בהתנדבות.

מאוד מקובל בגנים ובבתי הספר שההורים באים לגן/לכיתה למסור פעילות חוויתית בהתנדבות.

בכיתה של הבת שלי בשנה שעברה חצי מהאימהות מסרו פעילות בהתנדבות במשך השנה!

מי הרוויח? הבנות שלנו!

אלא הצעה עסקית לגנים

שמחיר מקובל לפעילות שמועברת ע"י איש מקצוע היא 150 ש"ח לשעה. לא כולל ציוד.

ככה לפחות אצלנו.

יש ילדים שיש להם טבע של חסד. אבל צריך ללמד אותם שגם לחסד יש גבולות.

מכירה את אלה שעוזרים לכל השכונה, ושוכחים את הבית שלהם?

כבר עכשיו בגיל 6 את מתחילה לחנך אותה לחסד אמיתי ובריא.

גם לי יש כזו ילדה, והיא יודעת שאני תמיד אומרת עליה שיש לה לב זהב.

היא גאה בתואר הזה, אבל לאט לאט לומדת שישנם גבולות.

כדי שהחסד ימשיך, הוא צריך להיות חסד בריא.

יתן ה' שנמשיך לרוות נחת מהבנות הצדיקות שלנו!

אפשר לקנות לה חבילת מדבקות או חבילה של גומיות פשוטות לשיער או כל דבר בסדר גודל כזה ולהסביר לה שמתנה שהיא קיבלה ממך (שגם עלתה סכום לא מבוטל - ממש להסביר לה) היא לא יכולה למסור הלאה, אבל החבילות האלה הן עבורה והיא יכולה להחליט לחלק מהן כראות עיניה (וגם בזה צריך לפעמים להתערב אם רואים שהיא מחלקת בלי פרופורציות).

זו באמת הזדמנות לחנך להתנהלות נכונה בנושא החסד וגם בעניינים כספיים.

ועוד נקודה: לשים לב שלא מדובר במתן פרסים כדי לזכות בחברות מצד אותן בנות. זה אינו רוחב לב - זה עשוי להצביע על בעיה חברתית.

פח פלסטיק קטן בתוך ארון הפלסטיק באמבטיה.

אני שמה את הצעצועים בפח הפלסטיק ומעמידה אותו בפינת האמבטיה, מחכה עד לפעם הבאה שאני נכנסת לחדר האמבטיה, מרוקנת עוד מים שניגרו מן הצעצועים אל תחתית הפח, ומכניסה לארון. לארון שלנו אין דלתות כך שכלום לא תופס עובש.

לאמבטיה.

סליחה שלא עזרתי

את באמת נשמעת לחוצה.

קודם כל- הרגעה קלה- להרבה אנשים קורה שהם עושים פאשלה, ואח"כ, מהלחץ שהממונה עליהם יגלה מה שהם עשה (לפני שהם הספיקו לתקן, אם זה הפיך), הם אומרים משהו שאינו אמת.

אני מציעה לדבר על זה עם הבוס. לא לשים את הדגש על כמה את לא בסדר ואשמה. תהיי לפחות את בצד שמבין אותך ומקבל אותך.

תאמרי לו (או תכתבי לו, מה שמתאים לך ולקשר שלכם) משהו בסגנון הזה- "כששאלת אותי לגבי הקבלה שהבאתי ללקוחה גב' כהן, אמרתי לך בטעות שהבאתי לה קבלה רגילה. אחר-כך נזכרתי שטעיתי, כי בעצם נתתי לה קבלת מס. עם קבלת המס עשיתי טעות כי הקבלה הייתה על חלק מהסכום ולא על הכל, כי גב' כהן לא שילמה עדיין את מלוא הסכום [אם הבנתי נכון את מה שכתבת]. כשהבנתי את הטעות, יצרתי מיד קשר עם גב' כהן וביקשתי ממנה שתגיע לחנות על-מנת לקבל קבלת מס חדשה, מתוקנת/על מלוא הסכום, אחרי שתשלם את יתר הסכום.

אני מתנצלת על הטעות, ומבטיחה לדאוג שעניין הקבלה יתוקן".

(מהנוסח הזה אולי אפשר לעבד נוסח קצר יותר, או יותר מותאם לך. איך שלא יהיה, זה נראה לי גרסה ראשונית לפחות שיכולה להתאים לך).

הרבה הצלחה!

בדרך אגב כאילו זה ברור מאליו שעשיתי טעות אז אני תיקנתי אותה

(אחרי שהייתי עושה לעצמי "מופע חימום" של עידוד ופירגון עצמי, שיהיה לי כוח לעשות את זה).

לדעתי עדיף שתאמרי לו, שלא יקרה שהוא "יתקיל" אותך לגבי זה. אני מבינה את הספק, שמא הוא לא יזכיר את זה וזה יעבור בשקט, אבל במצב של חוסר ודאות, שעלול להוציא אותך לא טוב, עדיף להיות כנים ולפתוח ביוזמתך את הדברים.

ייעוץ זוגי- ממש לא!

חינוך ילדים- אולי.אם אני מסכימה איתה על הרבה נושאים אז כן אבל אם אני יודעת שאנחנו לא באותו ראש- כנראה שלא.

פסיכולוגית- אולי. תלוי באיזה הקשר ומה הסיבה.

אם עקרונית יש לה גישה טובה בחינוך, שאת מסכימה איתה, אז בטח שלהתייעץ איתה.

את אמנם לא חייבת לקבל וליישם כל מה שתגיד, אבל לשמוע- למה לא?

אני מתחלחל רק מלחשוב על זה

תלוי ביחס, של שניכם, תלוי בנושא.

לא ללכת ל"יעוץ רשמי", אבל אפשר לשמוע עצות מהורים חכמים, כל זמן שזה בטאקט וברצונכם וללא התערבות-יתר. זה שהיא גם "מקצועית" לא בהכרח גורע.

אבל לערב יותר מידי בינך לבין בעלך - זה כבר מסוכן. אלא אם כן שניכם מאד מעוניינים לשמוע מה יש לה לומר..

חינוך ילדים- כן אם אני מעלה את השאלות וגם אז כמשהו כללי.

כשקרה משהו דומה חמותי ביררה עם קולגות במקצוע ואמרה מה הדעה שהתגבשה גם בלי ששאלתי אבל עצם זה שהיא לא הציגה זאת כדעתה אלא כדעת "מומחים" ונתנה לי להפעיל שיקול דעת, גרם לי להקשיב ולהעריך את דעתה אף על פי שלא ביקשתי.

היא צריכה לדחוף את הבן שלה ללכת לאדם ניטרלי.

בד"כ אסור לערב את החמות - זה עלול לגרום לנזקים קשים.

אבל אם יש לך חמות מלאכית -תהיני!

הילדים עוד  מעט  חוזרים.  מה  מספרים?  מה לא?  איך  מסדרים  להם  את  כל  מה  שהם  שמעו.  וצריך,  כך  ברור  לי  להחדיר  הרבה  אמונה.  

אין טעם להסתיר

הרי בפסח אנו קוראים מהגדה כמו שהיא וגם שם מסופר על דברים קשים

רק חשוב להירגע קודם ולא לשדר מצוקה

הה

מחבלים רשעים הרגו יהודים בירושלים. זה מאד מצער. ואז באו השוטרים שלנו והרגו את הרשעים האלו. והמשטרה גם שמה עוד שוטרים בירושלים, וגם בעוד מקומות בארץ, כדי שזה לא יקרה שוב

היהודים הצדיקים האלו הם עכשיו קרובים לה', כי הרגו אותם בגלל שהם יהודים. והמחבלים מקבלים את העונש שלהם.

אבל זה דבר גרוע מאד שבכלל הם יכלו לעשות דבר כזה. וצריך להתפלל לה' שיתן לאלו שאחראים על המדינה והצבא החלטה להילחם ברשעים, שבכלל יפחדו לחשוב לעשות דברים רעים כאלו. 

[לילדים שקצת מבינים יותר, אפשר להוסיף, שהערבים חושבים שהארץ שלהם, מפריעה להם שה' החזיר את עם ישראל לארץ אחרי הרבה שנים בגלות; אבל ה'נתן לנו את הארץ. ומי שנלחם נגדנו - אנחנו ננצח אותו. ה' עוזר לנו]

אני אישית הייתי אומרת את האמת: באו גויים לבית הכנסת להרוג את היהודים בזמן תפילת השחרית.

האם זה לא מה שקרה?

וכן, אמא בוכה. איך לא תבכה כשהרגו יהודים? היא בוכה, למרות שהיא יודעת שאותם יהודים יעלו ישר לדן עדן כי זה מה שקורה עם היהודים שנרצחו רק על היותם יהודים.

ילדים מבינים את הכול. לא צריך לשקר להם. לדעתי - להגיד את האמת. ואין אמת "עדינה". כשמתחילים לאפר את האמת היא מפסיקה להיות אמת.

ותני לו לשאול שאלות. אל תסתמי לו את הפה. שישאל ושתעני. וכשאין לך תשובה - אל תפחדי להגיד שאין לך תשובה. כן, את אמא, את יודעת הרבה, אבל את כל התשובות יש רק לבורא עולם.

זאת דעתי.

לנשום עמוק, לנסות להתחזק ולנסות לשדר עוצמות,

כי אם אמא בחרדה, אז על מי אני בתור ילד יכול להישען, ואיך אפשר להרגיש בטוח בעולם כל כך מאיים?

(מחקרים מראים שילדים עלולים להגיב בתגובות פוסט טראומטיות אם המבוגרים שלידם מגיבים בחרדה גבוהה).

שנשמע רק בשורות טובות ושיאמר לצרותינו די!

בס"ד

הילדים שלי (בת שש ובן ארבע) רגישים בצורה יוצאת דופן וזה נראה לי עוול לספר להם כזה דבר. הדמיון יעבוד שעות נוספות, וכך גם הפחד והחרדה.

גם בחודשים האחרונים, במבצע צוק איתן וכו' - הם היו מעורבים מאוד במה שקורה, ידעו שיש מלחמה על ארץ ישראל ושחיילים יוצאים לקרב, ועם זאת - חסכתי מהם את הסיפורים הקשים. אדרבה, חיזקתי אותם באמונה, סיפרתי להם שיש ניסים, תיארתי להם את המלאכים המלווים את החיילים וכמובן שדיברנו המון על חשיבות התפילות והתורה שמלוות את החיילים ועוזרות להם לנצח.

כמובן שהם ראו אותי בוכה המון ושאלו אותי למה.

"קרה דבר עצוב לעם ישראל"

"המשיח עדיין לא הגיע ואני מאוד רוצה שהוא יבוא"

"אני בוכה כי כשבוכים שערי השמיים נפתחים לתפילות"

ואם הם שואלים עוד? שיישאלו. במצבים כאלה, השאלה הפנימית היא בעצם: אמא, הכול יהיה בסדר? אנחנו יכולים להיות שמחים? וכאן, כמו שאמרו לפניי, מה שהאמא משדרת, בתוספת דיבורי אמונה, עוזרים מאוד.

יש הרבה תשובות אמתיות שאינן מתחמקות ובכל זאת מרגיעות.

הכול נאמר ביישוב הדעת ובנחת.

אגב, בהתחלה כשהילדים ראו אותי בוכה הם לא יכלו להכיל את זה. הבת שלי ישר היתה פורצת בבכי, אפילו מדמעות קטנות שלי. אז בערב רגוע אחד כינסתי את הילדים לשיחה קטנה וסיפרתי להם שגם אמא בוכה, לפעמים גם אמא עצובה אבל ה' תמיד עוזר. ובעצם, כולם בוכים וזה בסדר וזה טוב. וכשמתפללים בוכים, כשמתרגשים ואפילו כששמחים. השיחה הזאת עשתה להם ממש טוב והרגיעה אותם. הם עדיין מתכווצים אם הם רואים אותי דומעת, אבל זה לא ההלם והכאב שהם היו חשים לפני השיחה.

שלא נדע.

בעיני אירוע כזה יכול לגרום לבהלה דווקא בגלל הרלוונטיות שלו לכולם- מתפללים בבית כנסת.

לא בכל גיל צריך לספר.

אז שאלה מה הנכון ביותר לומר במצב כזה. כשילד כבר יודע משהו שניסתה להסביר.

ואז-  צריך כמה שאפשר להרחיק ע"י ההסברה את תחושת הסכנה מעצמו. וגם לתת כיוון  שמתמודדים ומנצחים וכו'. וגם לומר בהיר ורגוע, שלא ירגיש שמסתירים משהו נורא.  גם "נהרגו", לא כ"כ ברור לו..

אבל לכתחילה, אם אפשר שלא יתוודע לכך (לא פשוט - בגן מדברים. אבל יתכן שבשעה כזו, באותו יום לא ידברו - ולמחרת הילדים כבר בעניינים אחרים..), וודאי שעדיף בגיל כזה.

כי אם הם ישמעו מידע ממישהו אחר אפילו בטעות, אז זה יכול להיות יותר גרוע, כי אין לך שליטה על מה שהילדים יכולים לשמוע משיחה בין הגננות, או שיחה של אימהות שהביאו את הילדים לגן והילדה במקרה עמדה ושמעה אותן, או שתשמע משהו בגינה או במכולת וכו'...

אם היא לא תשמע דברים בצורה מסודרת הדמיון שלה יעבוד באמת שעות נוספות, והיא תלמד שמאימא לא מקבלים מידע כי אמא מסתירה דברים, אז בפעמים אחרות היא לא תיגש אלייך אלא תחפש מידע במקומות אחרים.

עדיף לספר בעדינות ברמה שלהם ובלי להרבות בתיאורים כמובן.

וגם אפשר לנתב את הדברים לאפיקים חיוביים (לצייר ציורים ולהתפלל למען הפצועים ולמען גאולת ישראל... ועוד לפי ראות עינך), זה יגרום שלא לחוש חוסר אונים (כי חוסר אונים זו תחושה שגורמת לחרדה ולפוסט טראומה).

אם מדובר בילד שלא חרד במיוחד, אפשר לוותר על זה.

אצלנו חלק מהילדים בגיל כזה עברו טיפול שיניים בקלות בלי גז צחוק, והפחדנים (כולל אני בתור אמא) נזקקו לגז צחוק גם בגיל יותר מבוגר.

אלישבע- גם אם אכן היה לה טוב והיא הייתה צריכה את אמא- אלא אם המצב מאוד קשה (בוכה ללא הפסקה יותר מחצי שעה, צורחת ומשתוללת וכו'), אין הצדקה לדעתי לקרוא לי לקחת אותה הביתה.

ברור שכדאי ליידע אותי אחרי הגן שזה המצב, שאדע ואחשוב איך לפתור. אבל בשביל זה להחזיר הביתה? לא נראה לי...

תותי- מסכימה איתך. תודה

כאשר מצאו את גופות שלושת החטופים. הייתי צריכה לעכל, ולא מיד סיפרתי לבת שלי.

בינתיים חברה של הבת שלי (בת 9 בלבד!) התקשרה לספר לה.

מאז למדתי לספר לה, כל דבר משמעותי שבוודאי עומד להתפרסם בין הילדים.

איך לספר?

ד' כתב מאוד יפה בשירשור: הבוקר העצוב והמזעזע הזה

בהצלחה!!

מצאתי שעוזר להגיד:

אתה מתכוון שאולי היית מעדיף עכשיו שלא יצאת מהמיטה? ולתת לילד לענות.

ומה באמת קרה? כן הלכת לחדר או לא?

להסביר בפשטות את ההבדל בין דמיון למציאות אמת ושקר,

ולבקש שיגיד רק את האמת, גם אם היא לא מה שאתם רוצים לשמוע.

ותפקידכם כהורים לאפשר ולעודד גם אמירת אמת קשה.

"אתמול אבא שלי לקח אותי ל770"

או

"אתמול ראיתי רכבת עם דוב"

או

"אתמול אני ואבא ראינו נמר בכביש"

וכו' וכו'

אני פשוט לא יודעת איך להגיב....

גם בן 3 וחצי, ילד בכור, אם זה משנה

חברה של הבת שלי. היא סיפרה לבת שלי שבתקופת החגים היא נסעה לרוסיה וראתה שם נמר צבעוני ושרקן. הבת שלי האמינה לה, אבל כמובן שהכל בא מדמיונה הפורה של הילדה. ואני גם מכירה את המשפחה ויודעת שאין בזה אמת.

הקטן שלי, 4.5, גם נוטה לשקר לפעמים. אני לא מתרגשת אבל כשממש חשוב אני מעמידה אותו על האמת. סתם דוגמא שקרתה דווקא עם הגדולה- היא גזרה לעצמה קצת את השיער מקדימה בצורה בולטת ומכוערת, והכחישה. אמרתי לה שאין מה להכחיש כי זה כל כך בולט, ואז מיד היא הודתה בזה. אבל כשילד מספר סיפורים דמיוניים, לא הייתי מתרגשת.

לא להתרגש.

הרבה הורים חושבים שהילד בן הארבע מספר תמיד רק אמת.

אבל הילדים מבלבלים הרבה בין דמיון למציאות, ובין רצוי למצוי.

חשוב להסביר לילד את האמת ולחנך.

רק לא לכעוס, בדיוק כמו שלא כועסים על ילד בן שנה שהופך מגדל של קוביות.

ילד שגדל בבית בריא, וההורים שלו אנשים ישרים, בעז"ה יהיה גם הוא ישר.

השקרים הילדותיים עוברים בהדרגה ונעלמים בסביבות גיל 8.

פעם ילד סיפר לגננת: "ראיתי את אבא רוקד על השולחן, ואימא שברה ביצים"

מבירור שעשתה הגננת, התברר שהילד צדק:

הוא ראה את הדברים בסרט הווידאו מהחתונה של הוריו....

למי שעדיין לא הבין, אז בבקשה:

כשכל החברים הרימו את אבא (החתן) על השולחן, הוא רקד!

כשהחברות הרימו את אימא (הכלה) על השולחן, היא זרקה על הקהל ביצים מלאים בנצנצים...

בגיל הזה עוד לא שייך, לענ"ד, לגרום לילד להבין ששקר זה דבר פסול. הוא בכלל לא מתכוון לשקר ולומר משהו שאינו אמת. מבחינתו, גם הדמיון שלו זה אמת (מזכיר לי פעם אחת שבה בעלי ביקש ממני לעשות משהו, לא עשיתי את זה והלכתי לישון. כשישנתי, בעלי חצי-העיר אותי ושאל אם עשיתי את זה, אז אמרתי לו "כן, חלמתי את זה ואז זה קרה", והייתי משוכנעת לגמרי באמיתות דבריי . אז גם לאנשים בוגרים זה יכול לקרות).

מה שאני עושה עם בת הארבע שלי הוא שאני שואלת אותה, בנעימות ובנחת- זה קרה באמת או בכאילו? ואז היא אומרת ("באמת" או "בכאילו"), וממשיכים הלאה. ככה אני עוזרת לה להבדיל בין מה שבאמת קרה לבין מה שלא.

וקרה לי לאחרונה שהיא סיפרה לי שהיא עשתה משהו, שאח"כ התברר לי שהיא לא עשתה (היא סיפרה לי שהיא סיפרה משהו למישהי, ובדיקה שלי- מתוך סקרנות בלבד- העלתה שזה לא קרה). בסדר, לא קרה כלום
 

וזה לא נקרא שהם "משקרים"

לפעמים הם מאד רוצים משהו שנראה להם שזה באמת קורה.

הבת שלי בת 3 וחי אוהבת מאד את אחת החברות שלה מהגן, וביום שיש ביקשתי מהגננת שתראה לי מי זו הילדה שביתי מדברת עליה כל כך הרבה.

והגננת לא האמינה שאני לא מכירה אותה.

היא אומרת לי- הבת שלך כמעט כל יום אומרת לי אתמול הלכתי ל... היום ... באה אלי.

אפילו היום, יום שישי, היא אמרה בצהריים אנחנו הולכים ל....

הגננת חשבה שהמשפחות חברות ואנחנו מתראים הברה אחרי הצהריים...

אותי זה ממש הצחיק ולרגע לא אמרתי לילדתי שהיא משקרת.

אבל נראה לי שהמקרה הספציפי הזה קצת אחר. נראה לי שהילד פשוט פחד לומר את האמת. לא שאתם הורים "מפחידים", אבל מבחינתו ההודאה באמת עלולה לגרום עונש או משהו דומה.

עדיין, לא נראה לי ששייך לדבר פה על "שקר", כי הוא לא מבין שזה רע לא לומר את האמת. הרע והטוב אצלו מסתכמים במה שמשפיע ישירות עליו...

כל זה לעניות דעתי.

שההורים ישתדלו מראש להימנע משאלות שאתה יודע את התשובה עליהן.

למשל אם אתה יודע שהילד לא צחצח שיניים אז את תשאל אותו האם צחצחת שיניים? אלא תאמר לו- לא צחצחת, בוא לצחצח.

אז פה זה קצת שונה כי הוא לא שאל "האם יצאתם מהמיטות?"

אבל עדיין לחשוב מה הייתה מטרת השאלה. הרי ברור שהם יצאו כי לא רצו לישון, לא?

אז למה לשאול?

אני חושבת שאם השאלה הייתה נשאלת בכנות הם לא היו מרגישים צורך להכחיש.

שיחקתי עם שתי הבנות בנות 5 ו-3 משחק די טיפשי של "אנדנדינו" בלי מטרה... יעני המטרה זה שתצא... וכל פעם מישהי בחרה מספר ומישהי עשתה את הסיבוב (לפי המספר שיצא...)... ובאחת הפעמים הגדולה עשתה את הסיבוב, היא ספרה בשקט ויצא שהקטנה "ניצחה" (ספרתי איתה בלב.. בכלל לא בשביל לבדוק אותה סתם בהרגל) ופתאום קלטתי אותה מתלבטת שניה ואז היא המשיכה אליה ואמרה שהיא ניצחה ואני הייתי פשוט בשוק! ממש התאפקתי לא לבכות מולן. מה אני אמורה להגיב לה? עשיתי כאילו לא שמתי לב כי לא רציתי שהיא תחשוב שבדקתי אותה ושאני לא נותנת בה אמון... אבל זה פשוט היה לי שוק. יש לציין להגנתה שהרגשתי שהיא גם לא כל כך מרגישה בנוח עם עצמה - גם קצת אמרה כמה פעמים שהיא באמת ניצחה בשביל לחזק את זה וגם בסיבוב הבא למרות שהיא "ניצחה" היא העבירה את הניצחון לקטנה בשביל לכפר. ולא יודעת מאיפה זה בא לה! בחיים לא משקרים בבית וזה שקר ממש לשם שקר...

סיפור ארוך סליחה. ממש לא ידעתי מה להגיב. (אני לא הפותחת)

נשים צדקניות..  אז מזדעזעות: איך יכול להיות?..  בחיים לא משקרים בבית..  ב"ה.

זה לא "שקר לשם שקר"..  זה אחד הדברים המצויים במשחק הזה - ש"ממשיכים" עוד שניה. היצר לנצח..  וקל "להטעות" גם את עצמה.

מה שיש להתפעל, הוא שבסיבוב הבא העבירה לקטנה. זה ממש יפה. אדרבה, זו כנראה תוצאה של "תחושה" מהבית.

אולי הייתי צריכה יותר להחמיא לה על הוויתור.. או לפחות יותר להעריך את זה

מרוב שהייתי בשוק מהרמאות לא ידעתי להסתכל על הצד השני...

אבל תודה, ב"ה קצת הרגעתם..

על דבר כזה כלפיה - הויתור - את יכולה לומר למשל: כל הכבוד ששמת לב שאולי מקודם בעצם היא היתה צריכה לנצח, והחזרת לה כעת כשויתרת לה..

כך היא מקבלת שיקוף עדין של המציאות. לא נעלבת, אבל זה מעודד את ה"התיישרות" עם האמת..

אם הייתי אומרת לה כזה משפט היא הייתה חושבת שניסיתי לבדוק אותה...

והיא אמרה בפירוש לפני שהיא התחילה לספור שהיא סופרת בשקט ושלא נספור כולנו יחד.

האמת שלא חשבתי על זה שאולי זה היה לה בראש מלכתחילה... שזה אפילו יותר מפתיע - שהיא חישבה את זה מראש.. אבל זה לא היה נראה ככה.... זה היה נראה שהיא אמרה את זה כאילו בשביל ההרגשה שרק היא סופרת ועובדה שהיה נראה שהיא מתלבטת בסוף.. ולא שהיא תיכננה... אבל לא יודעת..... עכשיו כשאני חושבת על זה אני נכנסת לשוק מחודש

ובלי חשדנויות.

ולא אמרתי שצריך לומר לה. רק שאם מחליטים להגיב, לעשות את זה בדך מעודנת ולא ישירה; "אולי מקודם"..  אבל איך שזה נגמר אצלכם גם היה טוב.  ולא להיבהל מזה יותר מידי. לשים לב בנחת בהמשך.

ברוך ה' היא ילדה מתוקה וחכמה ולא שמתי לב לעוד מקרים בסגנון הזה...

שה' יתן לנו חוכמה לחנך נכון את ילדינו

היא לא באמת גדולה, בת 9 או עשר.

היא קטנה, בת חמש- והיא באמת רוצה לנצח. כ"כ רוצה לנצח עד שרעיונות מופשטים של "יושר", "צדק" או "הגינות" פשוט לא רלוונטיים לגביה.

זה די מצוי שילד "מציל" את עצמו כך - ולפעמים גם מאמין לשקר של עצמו..

לא צריך "לגרום לו להבין" ששקר זה פסול בכל מקרה - אלא יותר שיראה שלא יקרה דבר רע מהאמת..

לכן, במקרה כזה למשל, אפשר "לשקף" ולומר: כנראה שכחת.. אבל ראיתי שיצאתם. פעם הבאה, תשתדל לזכור מה היה באמת. זה חשוב לזכור מה היה באמת..

כלומר: אם "נעדכן" בעדינות את האימרה ביחס למציאות - יתרגל שזה "בסדר". לפעמים אפשר בחיוך: לא, זה לא בדיוק היה כך - בוא תנסה להיזכר איך היה באמת..

במקביל: אפשר לומר בנחת מידי פעם, אחרי שמבררים ביחד מה באמת קרה, שזה ממש חשוב להשתדל להגיד רק את האמת. לספר איזה סיפור בענין.

חינוך-מתון..  כמה שפחות יילחץ, כולל מעם ה"תעמולה" לנושא - כך יש סיכוי שההסברה תתיישב על ליבו ויישם.

לפני שאת מנסה לגרום לילד להבין ששקר הוא דבר פסול , שאלי את עצמך;

האם תרמתי באופן כלשהו (ביודעין או בלא יודעין) לכך שהילד משקר ?

האם אני שיקרתי לילד  ? (ותהא הסיבה מוצדקת ככל שתהא)

האם הילד נענש או ניזוק כשאמר את האמת ?

האם "ארבתי" לילד וניסיתי לתפוס אותו בשקר ?

רק אם התשובות לכל השאלות הנ"ל היא - לא , עלייך להבהיר לילד כי שקר הוא דבר פסול ואינך מרשה לו לשקר וללא כל פשרות.

ו"בומבסטי"...

לילד בן 4 לא "מבהירים כי שקר הוא דבר פסול ואינה מרשה לו לשקר וללא כל פשרות".

כך לא מחנכים ילדים. גם דבר כזה יכול לגרום לההיפך..

וזה גם מדובר בילד בן שש/ילדה בת שש???

בצורה מבהילה -

דבר שבעיני הילד עדיין אינו נתפס פנימית בחומרתו -

והוא גם דבר שקורה "בתוכו" (לא כמו מרביץ על כל מה שהאח לא מוכן לתת לו, למשל) -

אז הדבר הראשון שהילד ירצה, זה להינצל מהבהלה הזו.

ולכן, אם "יצטרך" לשקר, הוא פשוט ינסה להסתיר גם את זה. "שקר בריבוע"..

אם ילד לא יפחד - אז הוא גם יאמר את האמת. יתרגל שאומרים אמת, ואז מדברים על מה שהיה..

ואם לדוגמה (שייך יותר לגיל גדול יותר), יתנסה שהודה פעם על "פאדיחה" ("שיקרתי"..), והתגובה היתה קודם כל, כל הכבוד על האומץ להודות באמת. זה הכי חשוב. ואח"כ: באמת, לא להגיד את האמת זה ממש לא טוב. גם אי אפשר להאמין כך, וגם עושה הרגשה לא טובה, וגם אסור - אז פעם הבאה ממש תשתדל להגיד רק את האמת. וגם - תשתדל שהיא תהיה כזו שנעים להגיד אותה.. -

אז הוא ימשיך להודות על האמת.

בוודאי שצריך לחנך, כולל לדיבור אמת. אבל האופן שמסבירים מה אסור, צריך להיות גם עם הערכה עד כמה הילד במצבו הנוכחי בשל ליישום (ילד שמשקר תדיר, אמירה "אני לא מרשה בשום אופן" - כמובן לא תשנה את המצב..); וגם, באופן כללי, שילוב של הסברה קצרה כמה ולמה זה לא ראוי, עם הקרנת תחושה לילד, שבכל מצב אם זה יקרה, אנחנו נשתדל שוב מחדש (את זה, לא צריך "לומר" דווקא. את זה ילד מרגיש מאופן האמירה. בעיקר כשהוא קולט שהאמירה הברורה היא על הנושא, אבל לא "כנגדו" אישית. אפשר לפעמים להסביר מאד בהיר למה משהו הוא לא בסדר, והילד יזדהה, ועם זה - ירגיש בסדר לבוא אח"כ ולומר בצער שזה קרה לו בכל זאת.. ומשוחחים).

זו ענ"ד.

חשבתי שאתה עונה בכללי...

אם כבר באותו ענין ביתי חוזרת עם שלל קישוטים מילדות בגן סיכות צמידים וכו'

ויש לציין שאנחנו כהורים לא נותנים/קונים לעיתים קרובות משחקים לילדי (סבתא שלה כן מידי פעם)(מטעם שאין אמצעים)

אולי מכאן באה האוסף שלה אבל יחד עם זאת היא משקרת בלי סוף: היא נתנה לי במתנה... מצאתי בחצר...

וכו' מילא אם זה פעם ב.. אבל כמעט יום יום חוזרת עם שלל מה עושים איך עושים לזה סוף?

יודעת שיש חנות בשקל אבל בכל זאת לא אבזבז כל יום על מתנות כי זה מצטרף לכסף גדול וכו' דבר שלצערי במצב הנוכחי גם זה קשה לי.

אשמח לעשות לזה סוף גם אם אין בי היכולת לקנות לה!

ידוע שבמרכז מכבי ממש שולטים (במובן החיובי של המילה) ובירושלים יש למאוחדת ולכללית נראה לי עדיפות.

אני בירושלים נמצאית במכבי זהב ומרוצה ב"ה. יש רופאים עם זמינות גבוהה, קרובים. 

לגבי טיפולי שיניים, יתכן באמת שהחיסכון של 70 ש"ח בחודש שווה לעשות טיפול פרטי אם תעברי קופה.

משפחה שלי נמצאית במאוחדת, ואיכשהו ביטוח שיא שלהם לכל המשפחה עולה ממש גרושים!!!

אולי באמת שווה??

תנסי מגיל שהם מגיעים טכנית לברז ו"שולטים בו".

מוזמנת לפרט כשתרצי...

(לדעתי כן יש דבר כזה ילד רע. אני נתקלתי באחת. וזה יותר נפוץ שהם פועלים בחוסר כוונה להרע).

הם די אכזריים מטבעם

מדובר במשהו בעוד חצי שנה- האם את חייבת כבר עכשיו-עכשיו להחליט סופית ולהירשם?

אם יש לך עוד זמן לחשוב על זה, תנסי בדרכי נועם לדבר על זה עם בעלך (מה גם שמדובר במשהו שיקרה כאשר בנכם גדול יותר בחצי שנה, ואז הטיפול בו יהיה אולי קל יותר).

אם בעלך נשאר תקיף בעמדותיו, אני הייתי מחפשת דרך אחרת לנפוש ולהתאוורר, עם הצער ותחושת הפיספוס שבדבר.

וסתם מעניין אותי לדעת, האם היית מאפשרת לבעלך לעשות את אותו דבר?

היית משחררת אותו לחופשה כזו?

מבחינתו להיות בבית זה הכי טוב...

אז אין מה לעשות

לדעתי זה גם לא הוגן כלפיו - הוא יצטרך לקחת 4 ימי חופש מעבודה, לטפל בתינוק לבד בזמן שאת תבלי בבית מלון

ו4 ימים זה הרבה - מה תעשי שם לבד או שזה מטעם עבודה? 

אולי במשביר לצרכן?

בחיפה יש את צוציק

בכל החנויות ששאלתי אמרו לי שאין דבר כזה.

אם בא לך אני יכולה לבדוק כשאהיה בחנויות בקרבת מקום אם יש ולהגיד לך איפה

סתם בשיטוט ראשוני ראיתי זולים יותר כמו http://www.hellobaby.co.il/products/?cat=5&page=2

או יקרים יותר נניח באיקאה ועוד מותגים.

זו שמיכה של לורה סוויסרה. באיקאה לא מצאתי.

חשבתי שאולי הישועה תבוא מפה

ויש גם בחנות הבגדים המקומית כאן (את מתכוונת לפוך קטן של ילדים, נכון?)

מוזמנת לפנות באישי אם את רוצה יותר עזרה עם זה.