פורום הורות (עמוד 272)

צריך להציב גבולות.

הוא כבר יודע מה מותר ומה אסור ומה תהיה תגובת ההורים על מעשים כאלו או אחרים.

שיטה ידועה אחת היא פשוט להרביץ לו, אבל כפי שאמרת יחד עם התועלת מגיעות תחושות והשפעות לא טובות ולא חינוכיות*.

השיטה השניה דורשת יותר מאמץ, סובלנות ועקביות, והיא מחייבת את ההורים להגיב בתוקף על כל פעולה חצופה או לא מתאימה, כך שהילד יתחנך וילמד מה אסור לעשות, לפני, תוך כדי ואחרי המעשה.

בכל מקרה,

אני מניח שזו לא הפעם הראשונה שהוא מתנהג כך.

האם דיברם איתו על זה לפני ואחרי? האם עשית מעבר ל"נו נו נו" ולאובדן העשתונות בשעת המעשה עצמו?

_____

* ולסבו של הילד אין שום זכות משום בחינה להרביץ לילד שלך.

וכדאי להבהיר לו את הנקודה הזו.

גם לפני ביקשתי שיתנהג יפה ויראה להם שהוא ילד גדול

וגם אחרי יברתי ובלילה ביקש ממני סליחה ואמר שמתחרט ועצוב שיתנהג ככה .

ואמר שפעם הבאה לא יתנהג ככה.

זה לא פעם ראשונה שמתנהג ככה אבל זה קורה רק בליל שבת

מאמינה שעייפות גם משפיעה עליו.

בשעת מעשה קוראת לו ומבקשת שיפסיק ואחרי זה מוצא משהו אחר לעשות ושכולם יסתכלו

יש לו משחקים אבל אומר לי שלא רוצה לשחק לבד כי זה משעמם..

ואחד הילדים לא הפסיק להשתולל

האם הנבוכה, כמובן, ניסתה בכל הדרכים האפשריות להשתיק אותו

וכשהרב פנה אליה כבר היתה אדומה מבושה וכמעט חנקה את הילד מרוב לחץ

למרבה הפתעתה, הרב "לא הבין" מדוע היא כל כך לחוצה, והסביר לה (ולכל הנוכחים, בעצם) שאין פלא שילד בגילו מתקשה לשבת ולהאזין לנושאים שאין לו בהם מושג ולא שייכים אליו, וודאי בשעה מאוחרת כ"כ. הפלא עלינו איך אנחנו בכלל מצפים מהם..

זה מבחינתי היה שיעור לחיים, ואכן אצלינו ביישוב משפחות בעלות ילדים בגילאים הללו נוהגות להתפלל קבלת שבת מוקדמת וכך להשאיר את הילדים מעוניינים ועירניים בסעודה.

וכאשר את מתארת סיטואציה בשעה מאוחרת בה כולם מבוגרים ומנומסים וילד אחד מתפרע- אני תוהה ומזכיר לעצמי שלו אני הייתי במקומו הייתי משתולל בדיוק כמוהו.

הילד צודק. 

הילד צודק לגמרי, והוא מתנהג הכי נורמאלי עד טוב - בהתאם למצב שלו 

ליל שבת זה תמיד זמן שילדים- וגם מבוגרים- עייפים

הילד כבר על הגבול מבחינת כוחות שלו- כל מה שהוא יעשה שזה לא להשתולל- זה כבר מאמץ 

אנשים מתגרים בו- 

דוד שלו זורק עליו דברים

סבא שלו מאיים עליו בהרבצות 

למה שהבנאדם לא יגיב חזרה? 

זורקים עליך- תזרוק חזרה, מאיימים להרביץ לך- תתנגד! 

משמעם לו במשחקים

אף אחד לא בא לשחק איתו- גם כשהוא מבקש יפה. 

זה קשה. 

אז מה נשאר לנו?

הילד שופך קצת מלח על השולחן

התנהגות נורמאטיבית, שאם היא לא הייתה- הייתי דואגת..... 

מה אפשר לתעל אותו לעשיה במקום זה? 

להכניס חלה לכוס מים, או לשפוך את המרק, או לשחק 5 אבנים עם שקדי מרק... חסר רעיונות?!  

מה את יכולה לעשות, כאמא? 

* לחזק ולעודד התנהגויות חיוביות של הילד שלך 
לא צריך לעבוד יותר מידי על מתחרט ועצוב- אלא על מה הוא התגבר, ומה הוא עשה טוב, ומה יכול לעשות טוב יותר. 

לתת לו לומר דבר תורה או משהוא שהוא למד השבוע- בשולחן, אז כולם ייתנו לו תשומת לב חיובית

*להביא לו משחקים שהוא יכול לשחק לבד שמה

כולל התעסקויות ליד השולחן עצמו, וגם משחקים לא ליד השולחן 

* להודיע לדוד שלו שלא מקובל עליכם לזרוק חפצים על הילד. נקודה. בשום מצב. 

ולהודיע לסבא שלהרביץ זו לא הדרך החינוכית שלכם. ואם עוד פעם אחת את תשמעי שהוא מאיים במכות על הילד שלך, ולא משנה מאיזו סיבה- הוא בעצמו מאויים ממכות בחזרה על ידך. 

(הנימה- תקיפות חסרת פשרות. נחרצות שאת קובעת את מדיניות החינוך של הילד שלך. ושאת מגינה עליו מול כל העולם.

ולא- זה לא חוצפה. זה עיקביות בחינוך) 

* להחליט ששבתות קיץ זה לא הזמן לסעודת ליל שבת אצל בסא וסבתא, תודה אבל טוב לנו יותר בבית שלנו  

וללכת אליהם בשבת בבוקר כשיש יותר כוח 

השבת אמרתי שהכי טוב בבית

ואם עייף יש לילד מיטה לישון

בעז"ה אשאר בבית הכי בריא לכולם....

מחזק מאוד התגובות שלכם

נשמע שהוא פשוט גמור מעייפות.

אי אפשר לחנך ילד עייף שמתחיל להשתולל.

או שתשכיבי אותו צהריים ביום שישי, או שתחליטו לא להגיע ביום שישי בערב לסבא וסבתא כי הילד גמור מעייפות ומתחיל להתפרע.

אופציה אחרת היא להרדים אותו אצל הסבא והסבתא אפילו בתחילת האוכל אם הוא מתחיל להתפרע.

כשאני יודעת שיש לנו אורחים או כשאנחנו מתארחים, אני ממש מקפידה על כך שיישנו בשישי בצהרים,

וזה בדרך כלל מאפשר לילדים להחזיק מעמד גם בשעה מאוחרת ולא לאבד לגמרי את הצפון...

ישן בערך שעה

אבל להחזיק מעמד עד 11 זה מאוחר....

גם אם ישנו בצהרים.

וברור לי שבזמן שהם כן יושבים לשולחן- הגיוני שיהיו די מטורללים (ואז הם פשוט פורשים אחד אחד ואנו נשארים בשולחן כזוג צעיר...)...

נראה לי שבאמת בשבתות הקיץ עדיף להיות בבית כשיש קטנים, שהמיטה קרובה וזמינה, והילד בסביבה הטבעית שלו.

סביר לגמרי שכשהילד לא במקומו והשעה עוברת- הוא יתחיל לטפס על הקירות!!

הילד נורמלי לחלוטין.

אין לך מה להילחץ, ובסיטואציה כזו גם אין לך מה להסביר לו/ לדבר אליו.

צריך פשוט למנוע סיטואציות נוספות כאלה.

מקווה שבעלי יפנים את זה שעדיף להשאר בבית מאשר בלאגנים...

אני יעדיף  להשאר בבית .

מי יכול לאבחן זאת... בהצלחה!! נשמע קשה!!

תבדקי אופציה של בעיה בויסות חושי.

מי שיכול לאבחן זאת זו מרפאה בעיסוק.

נראה כמו בעיה תחושתית.

מציעה לך לקבל הפנייה למרפאה בעיסוק ולהתחיל משם.

אגב, איך היא בבריכה?

תני לה לשחק הרבה במים (כמו לעזור לך לשטוף כלים, לרוץ בממטרות, להשיט סירות בגיגית מים וכו).

אני פשוט שואלת למה היא חיכתה על גיל 3 לטפל בילדה שכנראה סובלת ממצוקה כלשהיא.

ממש לא התכוונתי לתת הרגשה לא נעימה. ואני מתנצלת אם כך הובנו דברי.

פעם הבאה אקפיד לעשות סמיילי קטן ליד

שמעתי על בעיה תחושתית אבל בחיים לא קישרתי את זה לאמבטיה

הרבה ילדים שונאים להתקלח, ולא חלמתי שיכולה להיות בעיה

כמה זמן לוקח עד שהבעיה חולפת?

יש פה עוד משהיא שעברה דבר דומה?

אבל כדי להיות בטוחים עדיף תמיד לבדוק ומקסימום לשלול.

לגבי מתי זה יחלוף- כמובן שאי אפשר לדעת מתי זה יחלוף כי עוד לא ממש יודעים מה הבעיה. יש להניח שעם טיפול נכון הבעיה תצטמצם, אבל רצוי להיבדק בהקדם על ידי מרפאה בעיסוק.

בהצלחה.

זה לא נשמע לי שיש לה בעיה תחושתית

היא כל הזמן "מפחדת", זה לא שהיא לא אוהבת מגע

נראה לך שיש לה בעיה מיוחדת עם מים דוקא?

במה זה מתבטא?

אתה חושב שהבעיה היא שהילדה מפחדת מהאמבטיה. ולא שהמים לא נעימים לה?

זה דווקא נשמע כיוון הגיוני... וכדאי לבדוק גם את זה...

הצעתי לה לשבת באמבטיה

והיא אומרת "אבל אני מפחדת"

לפעמים עוזר קצת שאני נותן לה יד

אולי תסכים להכנס באמבטיה קטנה בתוך האמבטיה הגדולה?

מענין ממה היא מפחדת,

אולי סיפור טיפולי -לספר סיפור על חיה או ילד אחר ובעצם הסיפור הוא עליה. שיתוף הפעולה שלה תלוי גם ברמתה השפתית.

או למשל תציירו בדף: אמבטיה, ותספרו על הדובי(או כל חיה אחרת) שצריך להכנס פנימה, הידים שלו עם גואש ובשערות חול.

הופ-

דובי לא יכול להכנס. למה? הסבון כבר מוכן. הסבון נעים? (הילדה עונה) .........המים קרים? לא, הם חמימים ונעימים. דובי אוהב את המים?

ולנסות להשיג ממנה ביטויים שיעזרו להבין ממה היא מפחדת.

סליחה על החוסר רהיטות, אני טובה בלספר כאלה דברים בע"פ, מקווה שהבנתם את הרעיון.

או שרק ממים?

יש ילדים שהעולם מפחיד אותם (נתקלתי בכמה כאלו בגילאים שונים), וזה מתבטא בפחד מדברים שונים (אמבטיה, חושך, זרים, להיות בלי ההורים, מתקנים בגן שעשועים...). במקרה כזה לדעתי צריך לנסות להשרות על הילד תחושת ביטחון כמה שניתן, ויחד עם זאת להאמין בו ולעודד אותו (בעדינות, לא להכריח!) לעשות דברים בכוחות עצמו.  (אם המצב חמור יותר, של ממש חרדה מדברים, יתכן וכדאי לפנות לבעל מקצוע)

אם הפחד הוא רק ממים (או אפילו רק מאמבטיה) האפשרות היחידה שאני מצליחה להעלות על דעתי כרגע היא שהיתה בעבר איזושהי חוויה לא חיובית בהקשר הזה שהותירה רושם. זו לא חוויה להיות חוויה שאנחנו (כמבוגרים) נפרש אותה כטראומטית. העולם של ילדים הוא קצת שונה. אפשר לנסות לברר איתה מה מפחיד באמבטיה (לא בזמן האמבטיה עצמה), לנסות לשאול שאלות מכוונות בכל מני כיוונים.

בהצלחה!

לא נורא ואיום, אבל כן פחדנית

למשל ניסינו לשים אותה בשירותים, בשביל שתרגיש מה זה (בכל זאת היא בת שנתיים וחצי!)

והיא רעדה מפחד, והסכימה רק עם חיבוק, וכשהורדתי אותה היא נשמה בהקלה

הביטוי שלה הוא "אני מחפדת"

דבר ראשון תבדקי- היא אוהבת חומרים?

גואש? דבק, מדבקות, חול,

האם אוהבת לשטוף ידיים?

האם כשמתלבשת יש לה מרקמים של בד שאינה אוהבת?

מתקשה לעבור מבגדי קיץ לחורף?

בקיצור, האם את רואה שהיחס שלה לדברים שהיא חשה, שונה מהנורמה?

אם את לא רואה רגישות כלשהי, כנראה הסיבה היא אחרת ולא ויסות תחושתי.

תבדקי האם האמבטיה מזמינה- היא מספיק חמה ונעימה?

אולי שורף לה השמפו בעיניים?

תנסי לדבר איתה על הפחד, ולנסות להבין ממה מפחדת.

מנסיון אישי כשהבת שלי היתה תינוקת היא היתה בוכה בקביעות בזמן האמבטיה.

פעם אחת היא לא בכתה והתברר שעשיתי את האמבטיה בחדר שלנו וחיממנו אותו יותר מהרגיל.

סופסוף לא היה לה קר.

עד היום היא רגישה לקור יותר מהרגיל.

פתרנו אותה (בחצי שנות ביתך כבר..) בעזרת טיפול אחד במח אחד.

אם את מעוניינת כתבי ואפרט לך באישי.

זה מתחבר עם וואקומים לאמבטיה, יושבים בפנים (כמו נדנדה בגן שעשועים... רק מקובע) 

ככה יש לילדה יציבות שם- לשבת ולא לברוח או להחליק

לא מזמן היה שירשור על טיפים לאמבטיה- תחפשי... 

נראה לי ממש לעג-לרש לא לנהוג כך

אני הבייביסיטרית..

וחשבתי שאני  היחידה שהפתיע אותה שלא השאירו גם לה כסף, או לפחות משו לאכול..
אפילו איזה אמירה של : תאכלי, יש ככה וככה במקרר..וכדו'..

תודהה לכם

קורה לפעמים ששוכחים להציע, דווקא בגלל שכל כך מובן מאליו שמסכימים..

נקודה למחשבה

אבל זה היה לפנים משורת הדין

אם אני יוצא מהבית ולא הבטיחו לי אוכל, לא משנה איפה

אני דואג שיהיה לי מביא בעצמי או מברר אם ידאגו לי. 

אני תמיד לוקחת איתי אוכל.

וקוריוז

כשהינו מאורסים, בעלי דהיום, בא לביתינו בתור חתן, ולא הגשתי לו אפילו כוס מים.

הזוי. אבל כנראה מרוב פיזור נפש ועוד כמה דברים.

מסכן,

הוא רמז- "אני רעב מאוד".

ואני לא הבנתי שאני אמורה לקום ולהוציא לו מהארון את הכיבוד.(שהורי קנו במיוחד לבואו)

טוב שהוא לא זרק אותי. בזכות עבודת המידות שלו, הוא לא הפסיד אותי...

בקיצור, לפעמים אנשים לא שמים לב מרוב פיזור נפש ושוכחים נימוסים. או שהם בכלל לא מודעים להם.

לגבייך, עדיף לך לא להיות מידי פגועה ולדאוג לעצמך לאוכל מראש.

שבו מצד אחד ראוי שצד א' יעשה מעשה

ומצד שני אסור לצד ב' לדרוש שום דבר

עני מבקש צדקה. חובה לתת לו? כן! אם ברור שהוא עני ויש עליך כסף - אתה חייב לתת לו.

אם לא נתת מותר לעני לכעוס עליך? לא! אין לו שום זכו לדרוש שום דבר

יש לי מינוס בבנק לשבוע ואני צריך הלוואת גישור, ואני פונה לחבר.הוא חייב להלוות לי? כן! אם יש לו כסף פנוי והוא בטוח שאני אחזיר יש מצוה בתורה שמחיבת להלוות כסף למי שצריך

אם הוא לא יעשה את זה אני אוכל לדרוש את זה ממנו? ממש לא. אין לי זכות לתבוע ממנו הלוואה

וכן הלאה

כך שאם היית האמא ששואלת האם להשאיר כסף לבייביסיטר, התשובה היא שיש מקום להשאיר לה כסף לאוכל, כדי שלא תהיה מורעבת 

אבל אם את הבייביסיטר, ברור שאין לך שום זכות לדרוש את זה

וכאן זה יותר חריף. מי שלא נותן כסף לצדקה או לא מלווה עובר על איסור דאורייתא! במקרה שלך אין לה שום חיוב לתת לך אוכל, כל זמן שאת יכולה להסתדר לבד, זה רק נשמע שיש מקום לעשות את זה

גם כשבנאדם יבוא אלי הביתה לביקור ויראה את כולנו יושבים ואוכלים, אין לי שום חיוב להציע לו גם,

ולא עלי האחריות למזונותיו,

אבל מצד היותנו בני אדם, בפרט אם הוא יגיע לכמה שעות-

אני אמורה לנהוג ככה.

גם ירושלים חרבה על כך שהעמידו דבריהם על דין תורה.

את מדברת מהצד של המעסיק

אבל למי שהגיע אלייך הביתה אין זכות לדרוש שום דבר

זה שאת "אמורה" לא הופך את זה לזכות שלו

זה בדיוק מה שניסיתי להביע שיש מצב שאני צריך לעשות משהו, אבל לך אין זכות לדרוש את זה

הייתי פונה באישי, אבל זה אנונימי...

שיהיה לה לבריאות...

בייביסיטר זה גם לרוב להיות בבית.. אם את מוציאה אותה מהבית אז שתאכל גם...

את רוצה להקים צהרון בביתך או לעבוד בצהרון קיים?

אני קיבלתי 30 ש"ח לשעה בגלל שאני אקדמאית.. אבל גם היה שם הגבלה של עד 30 ילדים (3 אנשי צוות)

וילד שמתפרע, עף מהצהרון..

יש מקומות שמקבלים בהם 40-50 ש"ח לשעה אבל לא הייתי ממליצה לך בכלל לעבוד שם!

יש שם קרוב ל50 ילדים על 3 אנשי צוות שהילדים מתנהגים כמו חיות בלי כללי יסוד בסיסיים של כבוד והקשבה..

ותחשבי גם שהם באים אחרי בי"ס ופורקים כל עול..

עדיף לך לקבל פחות מ50, אבל לא פחות מ30 ש"ח ולא לעבוד במקום שמציע הרבה כסף אבל יודע בגלל מה הוא מציע..

(לא הרבה אנשי צוות שורדים במקום עם ילדים מופרעים..)

הנושא הזה הוא מבחינתך בושה גדולה כ"כ שאת כותבת מהאנונימי?

שנפתחים כשם חלופי לניק קבוע, בין אנונימי??

לענות

ממש מזכיר משהו שקראת לאחרונה בספר "אוהב ימים", שלאנשים אופטימיים יש חיים טובים יותר כי נקודת המבט שלהם על העולם היא חיובית יותר (סביר להניח שאני ממש משנה את מה שכתוב במקור. זה מה שנקלט בזכרוני).

אה, ויש עוד כמה דברים שמשפיעים על הזוגיות (ע"ע בן/בת הזוג ), אז אני לא יודעת כמה נקודת המבט היא גורם ההשפעה היחיד/העיקרי...

בכל אופן, אכן נקודה למחשבה.

נראה לי שהגעת למסקנה נכונה

כל אחד עם הסגנון שמדבר אליו.

הצלחה רבה!!

כל טוב.

בהצלחה בתהליך הנורמליזציה שלך,

נכונה לך דרך ארוכה וקשה ואני בטוחה שתעמוד בה.

אני לא גרה בשבות רחל, 

אז אני לא יכולה לארח אותך.

מעשים חמורים מאוד אז אל תתפלא.

לומר לך את האמת, היינו מארחים אותך לו היינו גרים שם, ומנסים לעזור, אנחנו סה"כ אחים, כל ישראל ערבים זה לזה

אך היינו חוששים, אז תבין.

בהצלחה ושתגיע לשמחה ושלמות בינך לבין עצמך, בינך לאחרים ובינך לבין הקב"ה.

אולי אפילו לדחות בכמה שבויות

פי 8 גמילות!

נסיון עשיר , אפשר לסמוך עליה!!

הי אני מצאתי באתר של ויקטוריה קידס כמה שמלות מאוד חמודות וצנועות במחירים ממש טובים ...

http://www.Victoria-Kids.com

תרגעי

כבר נהייתי חשדנית

יש שם מבחר גדול של בדיוק מה שאת רוצה.

אבל הכי טוב זה פשוט לקנות טייצים בכל מיני צבעים וללבוש מתחת לחצאיות.

לא צריך לפתוח רוכסן שהולכים לשירותים אפשר פשוט להרים את החצאית. יותר קל

המחירים בחצאיות המנשה, בחנות הנשים

(מכנסי אריסטו ארוכים או חצאית-מכנס מהסוג שדובר פה, עולים -100 ש"ח בערך במידות לנשים.. 

על מה ולמה?) 

אצל הילדות לא ראיתי כמה הם עולים אז אני לא רוצה להגיד סתם.

היא בקשה במחיר לא יקר בגלל זה אני כותבת את זה.. 

נראה לי הכי נוח בגיל הזה.

לפני גיל 5 אני לא מתחילה עם רוכסנים.

חצאיות גומי אפשר למצוא בכל בזאר של בגדים כמעט.

"כבר" בת 3.5...

אם לא נוח לה ללבוש חצאית?

למה לא להלביש לה שמלות ומכנסיים?

אפשר להלביש צנוע גם עם שמלה ומכנסיים, כמו שנוח לה וטוב לה.

לאורך כל שנותיה היא תוכל ללבוש חצאיות ארוכות ,

למה להציק לה כבר עכשיו כשהיא כזאת קטנה עם בגדים שלא נוחים לה? 

(זאת אישתו של בעל הניק, אין לי ניק בערוץ 7.)

יש כזה דבר חצאיות עם מכנסיים תפורים יחד אבל לא ראיתי שלגיל כזה קטן,

אלא יותר לכיוון גיל 5-6 ומעלה.

אני ד"א הולכת עם כאלה לפעמים כשלא מתחשק לי להשקיע בבגדים, וכן, זה נוח.

חומץ בתא של המרכך, אקונומיקה אני מוסיפה לאבקה. סבתי שתחיה, מומחית לכתמים, שמה אקונומיקה במקום האבקה.

בקשר ל2, לא בטוחה, אבל יש לי השערה שהכתמים מהמרכך. שימי לב שאת לא עוברת את פס הסימון בתא של המרכך.

איזה ג'ל את שמה? זה לא נשמע לי אמור להשאיר משהו אחרי כביסה...

גם אם תצליחי להוריד את כל ההדפס, אני לא יודעת איך, קשה לי להאמין שלא יישאר סימן..

בהצלחה!

אבל מבחינת כמות? ביחד עם המרכך?

זה לא מהמרכך כי הצבע שלו צהוב של סוד והג'ל של קליה וניש

שישאר סימן נעשה הדפס או אפליקציה עליו

אין להם תקנה

אם את לא מעוניינת שהוא יתקלף - גהצי אותו (מהצד הפנימי של החולצה), הוא ידבק בחזרה..

וודאי שיש צדק מסוים בדברי בעלך, ברור שיש הפסד בזה שאת לא שומעת לעצות של חמותך.

רק שלא תמיד יש את הכח הנפשי לשמוע את ההערות ולהישאר שלווים מבפנים.

לכל דבר יש מחיר.

אם את שואלת אותי, הייתי שואלת את עצמי אם יש לי כח לשמוע את ההערות ועדיין להישאר שלווה, עדיין להרגיש שאני טובה איך שאני, אמא טובה לילדי וכו'. אם התשובה היא כן, הייתי מנסה לשים לעצמי איזה משפט מחזק בראש, מה שאני ארגיש שמחזק אותי, את יכולה לבחור לעצמך. וכך הייתי ניגשת למפגש עם חמותי, מרוויחה את העצות ולא נפגעת מההערות. (משפטים לדוגמא: "ה' יתברך נתן לי את הילדים שלי, כי הוא סומך עלי שאדע לטפל בהם." "מותר לי לא לדעת. אני לא פחות טובה בגלל זה.")

אם אני מרגישה שזה קשה לי מידי, אני מעדיפה לשמור על עצמי, ולא להיפגע, גם אם זה אומר שאני מפסידה עצות.

זה המחיר שאני מוכנה לשלם כדי לשמור על שלוותי. וזה בסדר. את העצות שאני חייבת לשמוע ה' כבר ידאג שאשמע.

וזה לא בריחה מהתמודדות, זה חכמה לא להיכנס לקרב, כשאין לי מספיק כלי נשק.

תהיי אמיתית עם עצמך ותחליטי. רק אל תגידי לעצמך משפטים מייאשים, שמעכשיו לא תוכלי אף פעם לשמוע מחמותך וכו'. זה לא נכון. עוברים תהליכים בחיים. יתכן שעוד תקופה פתאום תרגישי שאת לא נבהלת מההערות ואת יכולה לקבלם בשלווה...

בהצלחה רבה!

(אם לא מדבר אלייך - מחקי...)

ואז תיישמו את ההמלצות

עדיף לקבל עצות ממישהו שלא מהמשפחה הקרובה.

קלאסי של איש ואישה.

האיש - תכל'ס, מה אכפת לי מההערות העיקר שיש עזרה.

האישה- הכי אכפת לי מיחס רגשי, קודם היחס אח"כ השאר.

תגידי לו שאת אישה וההערות מפריעות לך מאד, הוא רוצה שיתייעץ בעצמו, את לא חייבת לסבול,

תסכמו שהוא לוקח אחריות על קבלת ההנחיות מאימו ואת לא בעסק.

תסבירי לו את המקום של אשה, דברי ברגש ובשפת הלב, אל תתביישי ואל תתני לאמירות של "חוסר בגרות וטמטום" 

להוריד אותך. ההסבר הזה יעזור גם למקומות אחרים בהם ייוצר הקונפליקט הזה.

אז תפתחי באמירות חיוביות על ההורים שלו

"אני יודעת שהם עוזרים מאד, הרבה פעמים העזרה הזאת מצילה אותנו "וכו' ,

כך שטענותיו על-כך שאת רואה רק שלילי לא יהיו רלוונטיות ואח"כ תסבירי לו 

שנשים רגישות יותר להערות, "דמעתן מצויה" וכו'.

בסופו של דבר הוא צריך להבין אותך וככל שתצליחי להסביר ולהפנים אצלו את המקום שלך 

כך הוא יהיה איתך יותר ואף יגן עלייך.

זה "נורמאלי" (לצערינו) שבעלים, ובמיוחד צעירים,  אינם מבינים את הצדדים הנפשיים של אישה, כמו שלפעמים להיפך,

לכן צריך להסביר ולא לוותר, למצוא זמן שאפשר לדבר בנחת ולא בעקבות אירוע ולהסביר את עצמך.

ואני הקט מוסיף

בענוה

איך לומר ומתי כדי שתתקבל ותועיל

ולא תיצור התנגדות אליה.

אף אני לא חושב שיש להלביש את האמת בחליפה מכוערת אך אני יוצא מנקודת מוצא שאין אפשרות לשנות את החמות/ומריבה עם בעל בנושא תהיה מעצבנת ולכן ללבוש ענוה כפי שאסתר לבשה מלכות בפורים ולהחליק.

מניסיוני כילדה, כאמא וכמשקיפה מהצד בהמון התרחשויות חינוכיות מסוגים שונים, האמת הכי הכי בסיסית בחינוך ילדים, שממש עליה נאמר שכל השאר רק פירוש לה, האתגר שסביבו סובב הכול: לטעת בהם את תחושת ערך צלם הא-להים שבהם. שהם ידעו כמה שהם טובים, כמה שהם מסוגלים, כמה שהם נדירים וחד-פעמיים, כמה שאנחנו מאמינים בטוב שבהם!

ומניסיוני כנ"ל, הדרך הכי טובה שהורה יהפוך לכזה שמסוגל לטעת תחושה כזאת, היא שבו עצמו תהיה מושרשת תפיסה חזקה של צלם הא-להים שבו. שהוא ידע כמה שהוא טוב, כמה שהוא מסוגל, כמה שהסובבים אותו מאמינים בו!

ועל כן, אם יש אישיות שבכל ייעוץ איתה גורמת לאם לצאת בתחושת ערעור על צלם הא-להים שבה, בתחושה שהיא לא טובה, לא מסוגלת, לא מאמינים בה - הרי שכל ייעוץ כזה פוגע לא רק באם אלא בילדים עצמם. לעניות דעתי עדיף שייעוץ כזה לא יתקיים.

האיש שהתחתנת איתו מתייחס לקשיים שלך כ"חוסר בגרות" ו"טמטום"

את לא ראויה ליחס כזה. את ראויה שיאהבך כגופו ויכבדך יותר מגופו

מגיע לך שיעריכו את האדם שאת, האישה שאת, האמא שאת. אני בטוחה שאת שווה לילדייך מאלפי זהב וכסף!

לעניות דעתי השאלה המשמעותית היא אם את מבינה. חשוב מאוד ש*את* תדעי ותהיי בטוחה בזה שמה שאת מתמודדת איתו הוא לא חוסר בגרות ולא טמטום. חשוב שהערות כאלה לא ישפיעו אל האופן שאת רואה את עצמך, לא ישכיחו ממך כמה שאת אמא טובה לילדייך

ובעז"ה הקב"ה יטע בכם בינה לחנך את ילדכם בחכמה

או

שתתייעצו איתה ותלמדי פשוט להבין שכך היא, וזה המצב.

כלומר אם רוצים להתייעץ איתה זה מלווה בהנחיות והערות..

הצלחה לכם!!

חמותי היא נשמה טובה ונטולת טאקט. זה לא סותר.

היא הייתה מעירה לי כשהתינוקת נולדה על כל דבר אפשרי.

אנחנו גרים קרוב, והיא עוזרת לנו הרבה.

כשהיא נולדה היא הייתה משגעת אותי עם הוראות והערות,

בהתחלה התעצבנתי,

אחר כך למדתי שזה עניין של אופי, ולא של כוונה רעה,

שהיא עושה את הכל מתוך רצון לעזור ולא חלילה לפגוע,

ושפשוט האופי שלה זה לנהל את כולם ולהעיר הערות.

ככה שהחלטתי לקחת את הטוב,- העזרה בטיפול,

ולגרום לעצמי להבין שאין לי מה להתרגש מההוראות וההערות

ולהחליט שאני לא נעלבת מהם (אני טיפוס פגיע נורא) 

כי הכל מגיע מתוך כוונה טובה.

מאז אני כמעט ולא נפגעת ממנה והיחסים בינינו מעולים.

פשוט תחליטי בשכל שאין לך מה להיעלב, ושאת בוחרת לקחת

את מה שטוב לך ומועיל לכם, ולסנן את ההערות.

לא יודעת אם זה אפשרי לכולן..

אני מאוד פגיעה וזה הצליח לי..

אולי כי חמותי עם כל ההערות חסרות הטאקט שלה היא אחת מל"ו צדיקים...

זה מאוד בסיסי. כשאתה מרגיש מאוים ממשהו אתה יכול לבחור אם להילחם בו או לברוח ממנו. אבא לא כ"כ יכול לברוח מהילד שלו, ולכן הברירה היחידה היא להלחם בו.

אין לי מושג איך הילד שלך מפחיד את אבא שלו. זה יכול להיות המון דברים, שאת בכלל לא חשבת עליהם. הילד "דורך" על יבלות של האבא, תופס אותו בנקודות חולשה, מערער על המעמד שלו...

מה את כאמא יכולה לעשות בסיפור?

דבר ראשון- ייעוץ יכול לעשות פלאים. אני אישית למדתי לייעץ אצל אהובה צוקרמן, וזה ממש נשמע לי מהמעט שסיפרת שזה בהחלט אפשרי לפתור את הבעיה הזו. ייעוץ עוזר לנו לחיות יותר טוב, ולא אומר שמשהו לא בסדר אצלינו. כמו שכתבו חז"ל- "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" כשאדם נמצא במצוקה הוא צריך מישהו מבחוץ שיעזור לו לצאת ממנה. לבד אי אפשר.

דבר שני- האמירה שלך (גם מה שאת לא אומרת בפה, רק חושבת) לגבי המצב הזה.

אם את עומדת לצד הילד ונגד האבא- האבא מרגיש עוד יותר מותקף וצריך להילחם גם איתך, ולהוכיח גם לך שהוא צודק/שהוא האבא במשפחה. זה מביא אותו שוב לאותה בחירה- האם לתקוף- גם אותך וגם את הילד, או לברוח- להיות עם עצמו, במחשב/לנוח- וככה להימנע מהצורך להתעמת איתכם.

איך יוצאים מזה? קשה לי לענות במסגרת כזו ולא בייעוץ פנים אל פנים, אבל העיקרון הבסיסי (שטוב שכל הנשים באשר הן ילמדו ויזכרו...) הוא שהילדים צריכים אמא- וגם אבא. ילדים שאין להם אבא הם יתומים וזה נורא. לפעמים האמא בטעות "לוקחת" לאבא את המקום שלו, מרוב שהיא מבינה ויודעת איך לחנך והאבא לא כ"כ, היא חושבת שעדיף שרק היא תחנך אותם ושהאבא לא יפריע. היא מבקרת ופוסלת את התגובות של האבא, ובכך מערערת את המעמד שלו בבית ומול הילדים, מה שמוליד מאבקים במקרה הטוב או היעלמות ו"עציציות" של ראש המשפחה.

הדרך היחידה היא לתת גיבוי מלא לאבא, במה שהוא עושה, באיך שהוא עושה. לסמוך על שיקול הדעת שלו ולגבות אותו מול הילד. לטובת הילד, לטובתך, ולטובת המשפחה כולה. ברגע שאבא מרגיש שהוא אבא, בלי צורך להוכיח את זה כל הזמן, הוא באמת יתנהג כמו אבא. יגיב האחריות, באיכפתיות, באהבה. זה הילד שלו, אם שכחנו.

אשמח לעזור באופן אישי. 

אל תחששי ממנו.

גם אם הילד יאובחן כזקוק לריטאלין, עדיין ההחלטה תהיה בידייך אם לתת או לא, 

בכל מקרה , לפי הצגת הדברים, אם אין תלונות מבית- הספר, ואתך הוא מסתדר, לא נראה

שיש לו בעיה.

 לדעתי, תפני ליועצת בית הספר, ספרי לה את מה שסיפרת כאן, את יכולה גם לבקש לשוחח עם הפסיכולוג של בית-הספר,

תאפשרי להם להיכנס לתמונה ולנסות לטפל או להפנות לטיפול, יתכן ששיחה או מס' שיחות עמכם יספיקו ויתכן שצריך טיפול אישי או משפחתי, יש להם את הכלים לבחון את התמונה במלואה ולקבל החלטה משותפת כיצד להמשיך.

וקצת מוזר שאמרו שמקרה מאוד חמור אם בכל מקום אחר הוא מתנהג בסדר גמור?

אני לא מבינה בעניין אבל את בתור אימא היית צריכה להתערב ולא לתת לילד להתנהג בצורה כזאת

נשמע לי שאת בלי לשים לב אולי משכנעת את הילד שאבא לא בסדר ומותר להתנהג איך שרוצים

לא מסכימה שילדים תמיד בסדר גם להם יש זכות בחירה בין טוב לרע

לצערי בעיני אימא ילדים הם תמיד צודקים, מקסימים ומושלמים למרות שמציאות לפעמים הפוכה

כמה פעמים שמעתי מכל מיני אמהות שילד שלהן לעולם אבל לעולם לא יעשה...

אפשר להבין את בעלך. מה הוא חוזר הביתה כדי שילעגו עליו? מה הוא בתפקיד כספומט?

"רציתי לציין שבעלי כל הזמן לא נותן יחס ולא מדבר איתי ועם הילדים. זה מאוד כואב לנו מבפנים וקשה כי בכל זאת הוא גר איתנו .הוא ממש אוה להיות בודד.חוזר מהעבודה ואחר כך לבד עם עצמו ונח "

את אומרת שבעלך לא מדבר איתך ועם הילדים. ניסית לדבר איתו על זה? למה הוא מרגיש שהוא צריך לברוח? למה הוא צריך זמן לבד וממעט לדבר?

אני חושבת שהיחס של בעלך לבנך הוא תוצאה של התנהגותו הכללית. תנסו לדעתי לפתור את זה ביניכם. תנסי לדבר איתו. להגיע אל הלב שלו. (כמובן למצוא את הזמן המתאים. לא בדיוק כשהוא גמר לצעוק ולא בדיוק כשהוא הולך לנוח לבד. תמצאי זמן כשהוא נינוח ורגוע .)ותנסי לשאול אותו מה מפריע לו. האם יש משהו בכם שמפריע? תסבירי לו מה את מרגישה ותנסו לפתור יחד את הבעיה.

 אני חושבת שברגע שהיחס של האבא לבנו ישתנה, והילד ירגיש הרבה חום ואהבה משני ההורים, התנהגותו של הילד תשתפר גם היא.

בהצלחה!

"רציתי לציין שבעלי כל הזמן לא נותן יחס ולא מדבר איתי ועם הילדים. זה מאוד כואב לנו מבפנים וקשה כי בכל זאת הוא גר איתנו .הוא ממש אוהב להיות בודד.חוזר מהעבודה ואחר כך לבד עם עצמו ונח ."

"ואני מאוד פוחדת ללכת לטיפול משפחתי שלא יחשבו שהילד לא בסדר!!"

במשפטים הללו, את מתארת מציאות חיים שלמה של בדידות. הן בזוגיות והן בהורות.

בעלך אגרסיבי כלפי בנכם, ולא מדבר איתך.

זה תיאור שמצלצל לי כמו דיכאון גברי.

יש כמה סימנים לדיכאון גברי: התמכרויות לעבודה \מין \ אלכוהול ועוד אפשרויות רבות,

נתק רגשי עם הסביבה הקרובה, פרצי אלימות. 

ישנו ספר נפלא בנושא ושמו "אני לא רוצה לדבר על זה". שם הכותב הוא טרנס ריל. 

מה שאת מתארת מאד מזכיר את התיאורים שהמחבר מביא בספרו. וזו תופעה לא נדירה בקרב גברים.

ממליצה לך מאד לקרוא. זה יכול להקל עליך ולו במעט כי זה יתן שם למה שקורה בבית שלכם.

אני מניחה שממה שכתבתי כבר הבנת שבנך הוא ממש לא הבעיה.

חוץ מזה את מתארת שאת חיה בפחד. פחד מה יגידו השכנים, פחד  מה יגידו על הילד.

את לבד ומאד קשה לך.

הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות במצבך הוא לחזק את עצמך.

טיפול משפחתי הוא שלב מאד מתקדם למצב שאת מתארת. לכי את לטיפול.

תתבונני ברגשותיך כלפי הזוגיות שלך, כלפי ההורות שלך, כלפי החיים שלך.

קבלי תמיכה עמוקה . זה יתן לך הרבה כח מעצם זה שזה יכניס ללבד שלך אדם תומך.

לגבי סוג הטיפול: אני ממליצה על ריבירסינג קלאסי. זה טיפול רגשי עמוק ועדין.

אני לא יודעת איפה את גרה. אם תפני אלי למייל אוכל להפנות אותך למטפלים טובים. 

אני עצמי טופלתי בריברסינג לפני כעשור וזה עשה הרבה טוב.

את יכולה לקבל עזרה.

מחזקת את ידיך ואת לבך.

אם אתם תקופה ארוכה אצל המטפל ואת מרגישה שזה ממש לא עוזר אז תחליפו למטפל אחר. תקבלו המלצות לפני שהולכים למישהו אחר. חשוב בעיני לטפל בעניין. אפילו ללכת לבד ותגובות נכונות שלך למצבים כבר משנה את כל התמונה.

אני גם שמעתי על אהובה צוקרמן שהיא טובה.

בהצלחה.

זה ניק חדש לגמרי עם סיפור קשה מאד שמסתבך עוד ועוד בכל פעם שמנסים להציע פיתרון.

מאד מחשיד.

*לניק: אם את לא טרול ואת באמת מתמודדת עם המצב אותו את מתארת, אני מתנצל ומאחל לך הרבה בהצלחה.

אז נקטתי "שב ואל תעשה"..

לי נשמע יותר מבולבלת מאשר טרול,

אולי כן כדאי להגיב, סה"כ אין כאן משהו

בעייתי ולפעמים אנשים לא כ"כ יודעים לבטא את עצמם

ולכן נוצר בלבול והתשובות מסתבכות.

אני גם לא הבנתי בתחילה אם היא מטופלת או לא, היתה סתירה בדבריה:

"אני פוחדת ללכת לטיפול" לעומת "למה המטפלת שאלה.."

אבל אני מרגיש שהיא באמת זקוקה לעצה ולדעתי חבל לחשוד,

שוב, אין בדבריה משהו בעייתי, לא צנוע וכד', 

מקסימום, אחרים ייהנו מהעצות שלך.

מסכימה.

גם נטייתי הטבעית היתה בתחילה לענות, מתוך חמלה על המצב, ולומר שברור שהבעיה אינה בילד.

אבל:

א. לא יכול להיות שמטפלת תגיד ש"אם אבא מתעצבן וצועק אז זה לא סתם".. אין חיה כזו - למיטב ידיעתי...

ב. אני פתחתי את הכרטיס האישי וראיתי את השם "נחמוביץ" שכלל לא נראה לי מתאים ל"כותבת" כזו, וביחוד כתובת הדוא"ל המצחיקה.  לא התעצלתי, כתבתי לדוא"ל הזה אם זה רציני, וקיבלתי תשובה למה אני חושב שלא.

אח"כ כתבתי עוד משהו - ולא נעניתי..

היו לי סיבות לחשוש שזו אכן "המצאה". אם היה אמיתי - יכלה גם לומר בתשובה בדוא"ל.

לאור זה, העדפתי לא להתעסק עם זה.

נכון שתיאורטית זה יכול "לעזור לאחרים", אבל הנזק שיש מכך שכל טיפש או סתם "משועמם" (בלי להתייחס לכאן ספציפית), יוכל "להמציא" בעיות או הודעות מפוברקות, ואחרים יענו - והפורומים יוצפו בדברים כאלה - אינו פחות נתון למשקל. לצערי, כרגע כנראה יש נסיונות כאלו.

אז תודה רבה על המחמאה - אבל זה היה השיקול שלי בנידון הזה..

מועדים לשמחה.

ממש עבודה יסודית, לא ידעתי שעד כדי כך...

אולי גם עם אינטרנט לא מסונן

מאיפה יש לו רעיונות כאלו?

אני מכירה גם ילדים דתיים עם פלאפון עם מצלמה

ומכשיר עם אינטרנט לא מסונן...

ובלי להאשים. ותביני שזה תהליך (הוא התרגל לדבר בטון מסוים ועכשיו צריך להשתנות).

אגב, הבת שלך נשמעת נפלאה. יפה מצידה לדבר עם אחיה.

הבן שלי (3) לאחרונה גם אומר מילים ממש לא יפות וביטויים נוראיים (דברים מזעזעים כמו "אני אהרוג אותך" ) אני משתדלת לא להתייחס כי אני לא רוצה שהוא יקבל תשומת לב שלילית. מה שכן, על כל דבר טוב קטן שהוא עושה אני משתדלת לשבח, ולחבק ולנשק.

שיהיה המון בהצלחה וסבלנות

כשהבן שלי היה בן 3-4, הוא אמר לי גם: "אני אהרוג אותך"...

אז מיד אחזתי בזרוע שלו, לקחתי אותו לחדר והבהרתי לו שלאמא לא מדברים ככה (ובכלל)...

אז תוך כדי שאני לוקחת אותו לחדר ואומרת לו את זה, הוא אומר לי בקול מתחנן: "טוב, אני לא אהרוג אותך..."

אבל זה לא קשור לפותחת... אז סליחה שסטיתי מהנושא, אבל הייתי חייבת...

אין לי עיצות, אבל מהכתב נראה שאת מאוד נסערת... חסרת נשימה...

לגבי הבעל זה לא משהו משהו תמידי . זה מגיע שדורכים לו על יבלות (נושאים שרגישים לו ושהוא יודע שהוא לא בסדר בהם אבל קשה לו להודות באמת, או שהוא מתוסכל מהתנהגות מסוימת שלי או של הילדים. אני באתי מבית שנותנים ללא גבולות גם שהגיעו למצב  שאין...)הוא נותן הרבה מאוד! אבל הנתינה מלווה בבקשת הנחות כל פעם מחדש ואפילו הוא הגיע עד לרווחה לבקשת עזרה למעון. לעמידר לביטוח לאומי להשלמת הכנסה. (הוא לומד בכולל למרות שיש לו תואר ראשון ושני בחינוך)הוא אומר שזה מה שמספק אותו וזהו. וכל פעם מזכיר לנו שהמצב הכלכלי שלנו טוב ואני לא צריכה לדאוג. אבל קשה לי ואני לא יכולה לחיות ככה אני שונאת את זה. אני כרגע לא יכולה ללמוד לימודים רציניים כי אי אפשר אחרת לא נקבל הבטחת הכנסה והוא לא רוצה את זה...וכל פעם שאני מבקשת ממנו הוא מתעצבן.לגבי הילדים נורא קשה לי אבל אני מנסה להתמודד בחריקת שיניים לפעמים הגולה קצת עוזרת אבל השני ממש קשה הוא עושה הכל בצעקות הוא לא מקבל משהו הוא צועק ויש לו אמירות "אמא את ממש מעצבנת" " אני יעשה לך דווקא" ועוד והקטנה בת שנתיים וחצי" אמא קציה מעצבנת..." את לא כועסת עלי נכון?"אז זה מה שהולך אצלי בבית עם זה אני מתמודדת יום יום וקשה לי אני מתפוצצת ואין לי למי לספר...

נשמע לי ממה שכתבת, גם כאן וגם למעלה, שהדברים קצת יצאו משליטתך. כאילו, אין לך שליטה במה שקורה והחיים מובילים אותך במקום שאת תובילי.

אני חושבת שהדבר הראשון שצריך לפתור הוא התחושה האישית שלך. גם לי קשה לפעמים עם הבנות שלי. בד"כ, אני מצליחה להתמודד עם זה בשלווה. ובכל זאת, לפעמים זה מוציא אותי משלוותי, וזה קורה בד"כ כשאני עייפה/יגעה/חסרת כוחות להתמודד מסיבה אחרת. אז כן, יכול להיות שאחת מהבנות שלי התנהגה בצורה מאתגרת. ועם זאת- אני צריכה לבדוק עם עצמי למה הגעתי למצב של איבוד עשתונות ולחץ כתוצאה מזה. אני האמא, אני זו שמתווה את הדרך (מדובר בילדים קטנים ). אם אני אהיה במקום טוב עם עצמי, כל ההתמודדות תגיע ממקום טוב ונכון יותר, גם עבורי וגם עבור הבנות.

(יש כל מיני שיטות ודרכים שיכולות לעזור בהגעה למקום טוב ורגוע עם עצמך. אני יכולה לעזור במסר אישי אם תרצי).

אחרי שפותרים את זה, צריך לחשוב על שאר הדברים.

לגבי בן החמש- יכול להיות שיש צורך להתייעץ עם איש חינוך לגבי זה. אני כותבת רק קצת ממחשבותיי (עוד לא היה לי בן/בת בגיל הזה). קודם כל, חשוב להחליט עם עצמך/בעלך מה הגבולות שלך. איזה קו אדום אסור לעבור, ומה קורה אחרי שהילד עובר אותו (גם אם נותנים עונש, חשוב שהוא יהיה פרופורציונלי ולא ליותר מדי ימים).

לדוגמא, את יכולה להחליט שבבית שלכם לא מדברים בצעקות. תסבירי את זה לילד בצורה נעימה- אנחנו לא מדברים בצעקות בגלל שברוך ה' כולנו שומעים היטב ואין צורך לצעוק- ותיישמי בפועל. הוא מתחיל לצעוק ולא מפסיק גם כשאת מזכירה לו (בנועם, בביטחון פנימי), שאמרת שככה לא מתנהגים? אז את לא מגיבה לדבריו. כמה זמן הוא יצעק? חצי שעה? שעה? שעתיים אפילו? בסוף הוא יתייאש. את צריכה להיות נחושה בהחלטתך ולהראות לו שאת לא מוותרת גם אם הוא מתעקש מאוד.

אמירות לא מכבדות מצד הילד ("אמא את ממש מעצבנת")?- תאמרי בתגובה (שוב, בשלווה פנימית) שאלייך לא מדברים ככה. הוא ממשיך? דווקא רוצה לפגוע? תתרחקי ממנו. תלכי לחדר אחר. אפשר גם להגיד לו שלא נעים לך להיות בחברת ילד שמדבר ככה. לעניות דעתי, מדברים ששמעתי בשיעורים על חינוך ילדים, הוא לא מבין עד הסוף מה המשמעות של דבריו ולא בהכרח מתכוון לפגוע מתוך רוע. יכול להיות שהוא הכניס את עצמו למשבצת מסוימת במשפחה ("הילד המופרע"), ומתנהג בהתאם. תעזרי לו לצאת משם. תאמיני בטוב שבו ובזה שהוא יכול (וצריך) להתנהג אחרת.

אגב, אם את מרגישה שאת נותנת לילדים עוד ועוד (ועוברת את גבולות היכולת של עצמך), זה הזמן לעצור. ילדים לא צריכים רק לקבל בלי הפסקה. זה סוחט אותך וייתכן שזה כלל לא נחוץ. למה את עושה בשבילם כ"כ הרבה? (תעני בעיקר לעצמך). למה חשוב לך לקנות להם דברים? ילדים כן צריכים דברים (כלי כתיבה, חומרי יצירה, צעצועים, בגדים). ועם זאת, זה לא אמור לעבור את גבול יכולת הנתינה שלך. יכול להיות שאת צריכה לתת להם יותר את עצמך- לעשות איתם דברים ביחד- ופחות לתת להם דברים. אולי הם יותר צריכים *אותך* ופחות את מה שהם מקבלים.

אגב, מריבות בין ילדים לא אומרות שהם לא מעריכים את מה שאת עושה עבורם. ילדים הרבה פעמים רבים. צריך ללמוד לעזור להם בזה (לא שיריבו הרבה, חלילה . אלא שיריבו בלי אלימות ומתוך כבוד. אפשר חילוקי דעות בלי להגיע לכעס ופגיעות אישיות. ויש כמובן ספרים טובים בנושא).

(וכמובן, חשוב  להסב את תשומת ליבם למה שהם מקבלים ולהכרת טובה על זה בזמן שהם מקבלים דברים. לא לחכות שזה "יתפוצץ" אח"כ, אלא לקבל את הכרת הטובה עוד קודם).

לגבי בעלך- זו סוגיה סבוכה ומורכבת. אני חושבת שצריכה להיות הרבה הידברות ביניכם על מה שאת מרגישה בקשר עם הילדים ובקשר איתו (בלי להאשים אותו בהשפעה של השני על הראשון), וכן לשמוע ממנו איך הוא מרגיש בנושא. זה מאוד מאוד מאוד חשוב.

כתבת פעמיים שבעלך הוא לא אלים, וזה גרם לי לחשוב שאולי הוא כן אלים (במין "הפוך על הפוך". אולי את מנסה להרגיע את עצמך באמירה "הוא לא אלים, הוא לא אלים", כשבאיזשהו מקום את כן חשה מאוימת מההתנהגות שלו וחוששת מתגובות שלו. אלימות לא מתבטאת רק במכות. אני ממש יורה באפילה כאן; תבדקי בינך לבין עצמך אם יש משהו במה שאני כותבת. אגב, יש שאלון שאפשר לבדוק לפיו האם בעל הוא אלים. אוכל לחפש אותו עבורך אם תרצי).

ודבר אחרון- אל תצברי את התיסכול והמרירות לבד. תמצאי לך שכנה/חברה, שיודעת לשמור דברים אצלה ולהקשיב בחוכמה, ושתפי אותה במה שעובר עלייך. מאוד לא טוב לאגור רגשות שליליים בבטן בלי לתת להם ביטוי כלשהו (אפשר גם ביטויים אחרים... אני חושבת שעבורך יותר נכון לשתף מישהי, לפחות בטווח הקרוב).

כתבתי הרבה מאוד. אני מאוד מקווה שזה עוזר.

הרבה הרבה הצלחה.

לגבי הילד הוא היה בטיפול והפסקנו. וכנראה שנחזור שוב לטפל...  ולגבי הבעל הוא הבין שהוא לא היה בסדר. אז אתמול אחרי שהתפייסנו וישבנו בסלון אחרי שהילדים נרדמו אז אמרתי לו בצחוק תכין אותי מראש לפני ההתפרצות הבאה על איזה דבר אתה הולך להוציא את העצבים. לפני שבועים זה היה התבלין פיצה שהוא שפך את כולו בכיור וסביבתו. בפעם הזאת הבקבוק שמן זית שכמעט נשבר. הוא כנראה קצת הזדעזע ממה שאמרתי ואמר שזה לא יקרה שוב... ( הוא בא מבית של הורים גרושים ואבא שכל הזמן השפיל את האמא הוא אמר שהוא לא רוצה לחיות בכלל כמו אבא שלו אבל אני חושבת שזה נטבע אצלו גם בלי שהוא ירצה... אבל הוא רוצה להשתפר בבחינה הזאת...)וכן זה מאוד מפריע לי צורת החיים שלו שהתחתנתי איתו לא ידעתי שזה גיע למצב הזה אני מתוסכלת ואין לי מה לעשות הרבה אנשים דיברו איתו והוא בשלו....זה גורם לי לשנוא את הדת את  החרדים (אנחנו לא חרדים אבל הוא לומד בכולל חרדי) ולהתרחק יותר ויותר... אני מרגישה שהוא הגיע למצב כזה בגלל שהוא נמצא בסביבתם

לגבי הבעל- כדאי באמת לראות מה עושים. אכן סביר להניח שאם הוא ראה זוגיות כזו בבית, זה נחקק בו במידה מסוימת, במיוחד אם הוא לא עבר שום טיפול בנושא בעצמו.

רק לדבר- דיבורים שלך איתו, דיבורים שלך עם אחרים- זה לא מספיק, לדעתי. צריך עוד משהו. אולי טיפול, אולי טיפול זוגי ששם תעלו ותציפו את הנקודה הזו.

וזה דבר שיכול לקרות בכל ציבור, לא רק אצל חרדים.

בהצלחה.

איך החיים שלו? טוב לו בעבודה? יש לו חברה/ משפחה או שהוא בודד?

יתכן שרע לו עם עצמו וזה מופיע בצורות שאת מתארת.

יתכן גם שמשהו מפריע לו בזוגיות שלכם, הוא מרגיש בה חוסר מיצוי וכו' והוא לא חושף את זה.

האם הוא מוכן להגיע לייעוץ אישי ולא זוגי? לא תמיד צריך ייעוץ זוגי ולפעמים הייעוץ הזוגי

הוא בנפרד.

גם את יכולה להגיע לייעוץ אישי ולקבל כלים להתמודדות ולשיפור התקשורת ביניכם,

זה לא שאת אשמה, אבל לקבל כלים להתמודדות ולשיפור זה תמיד טוב.

כדאי לפנות ליועץ הזוגי שמכיר אתכם ולקבל ממנו המלצה להמשך, אולי להמשיך לבד או ביחד אבל לחוד.

כדאי לך מאד למצא חברה שאת כן יכולה לשוחח עימה, חבל לספוג בלי להוציא, זה רק מזיק,

לא חייבים מישהי שמכירה אותו וגרה בסביבתכם אבל אולי קרובת משפחה ולבקש  שישאר ביניכם.

אחד הדברים שיתנו לך כוחות וחיזוק זה הקשר עם בעלך, אם שניכם תהיו ביחד בלב ונפש, מאוחדים גם ביניכם וגם מול הילדים, תצליחו להתמודד.

זה גם הילדים שלו!! גם עליו להשתתף בטיפול בהם, למה הכל עלייך? מה זה שאין לו כח ותעזבי אותו בשקט??

את חיבת לדבר על ליבו בצורה נעימה , שיבין שאתם ביחד מגדלים את הילדים, בשמחה ובשיתוף פעולה ועוזרים זה לזה, כשאחד מותש השני לוקח פיקוד ומתפעל את העניינים.

השאלה היא גם האם הלימוד בכולל אכן מתאים לו או שהוא לא באמת מוציא את כישוריו אל הפועל, בעבודה שבוחר, ולכן הוא עצבני ומשועמם.

הרבה הצלחה בע"ה!

לגבי הדברים האחרים.. אחרות ענו יפה ממה שאני הייתי יכולה,

יש פה נקודה שלא עלתה.

אם יש לו תואר שני בחינוך, ולך מפריע שהוא לא עובד ולומד רק בכולל (תקני אותי אם אני טועה)

הוא מבקש הנחות שונות והבטחות הכנסה, וזה גם מפריע לך,

את לא יכולה ללמוד ולפתח את עצמך, כיוון שהוא לומד בכולל ולכן אתם זקוקים להבטחת הכנסה.

יש פה משהו  מאוד לא הוגן. 

כשהאישה רוצה שהבעל ילך לעבוד ויפסיק ללמוד בכולל, ויש לו מקצוע , ובמקרה זה אפילו תואר שני,

הוא צריך לפרנס אותה ואת בני ביתו.

למה שבן אדם  עם מקצוע איכותי, שיש לו שלושה ילדים ואישתו רוצה שהוא יעבוד, 

יחיה על חשבון אישתו, רגשית וכלכלית ועל חשבון משלם המיסים שמממן לו הבטחת הכנסה ?

מה גם, שאת רוצה גם כן ללמוד ובגללו את לא יכולה.

זה מה שמספק אותו? 

אותי מספק לצייר בבית ולפסל. אז מה? אני לא הולכת לעבוד ?

את בעלי מספק לנגן, אז מה? הוא לא עובד?

השאלות הן לא אלייך, אלא שאלות רטוריות.

אני חושבת שאם את יכולה, תדברי עם דמות תורנית שקרובה אליו,

לגבי כך שאת רוצה שהוא יצא לפרנס, ולא יתפרנס מחסדי הבריות (הבטחת הכנסה..)

ועל ידי כך תוכלי גם את ללמוד מקצוע רציני. ושהוא ינסה לגרום לו להבין את זה.

בקשר לשאר הדברים שהעלת .. אני מסכימה עם מה שאמרו מעלי..

אבל שימי לב לאיך שכתבת. בצורה הזאת את רק מגבירה את האש בין בני הזוג...

האם את עובדת?

אולי כדאי למצוא משהו אפילו חצי משרה? מן הסתם ילדים נמצאים במסגרות לפחות עד שעה 2? ושנה הבאה כבר לא תצטרכו מעון? ככה אתם לא תהיו תלויים בהבטחת הכנסה?

בקשר לילדים - היום רב הילדים מרשים לעצמם הרבה דברים שאנחנו לא היינו מעזים בגילם

בקשר לבעל - אם הוא לכלך כיור אז שינקה ולא להתייחס לצעקות עד שיפסיק. לדעתי כל אדם יכול לשלוט בעצמו

אומנם להרבה אנשים יש התפרצויות מפעם לפעם, יש תקופות של לחץ אבל כל הזמן

ולא מסכימה עם תענה שאם הוא ראה משהו בבית הוריו אז חייב להעתיק את זה

בקשר לכולל. יכול להיות בהחלט שהם מסבירים שם מה שאת חושבת

אישה חרדית עושה פי כמה מאישה במגזרים אחרים וזה נחשב ברור מאיליו למרות שזה לא 

כמובן כל עוד לא מסוכן ולא מוציא אותך מדעתך...

אצלי הקטנה בת שנה וחצי התחילה לשפוך מים ולקרוע ספרים קשיחים. האמת שאותי זה בעיקר משעשע, כי אחיות שלה עשו אותו דבר. כנראה זה שלב כזה...

אני כן נותנת לה בכוס פתוחה, כי היא מתעקשת, ויודעת מראש להכין את המגבת...אם זה נשפך עליה ביום חם- נהדר...היא מבסוטה ממים ועכשיו עם כל הנקיונות התפלשה הרבה במים. היא גם לפעמים מנגבת מעצמה...קלטה את הענין.

לגבי הספרים- אני נותנת לה להתעסק רק עם ספרים שלא חשובים לי וממילא ישנים וקצת קרועים.

נראה לי שעקרונית בגיל הזה אין כוונה להרוס אלא יותר לבחון איך הדברים עובדים- איך זה כשמים על הרצפה ובאדמה, ממה עשויים הספרים וכד'.

בקיצור- בעיני נכון יותר לזרום, פחות לראות את זה "בחומרה" אלא יותר בתור צורת הלימוד שלה את העולם. כמובן שאם היא גורמת לנזק ממשי- היא צריכה להבין שלא עושים את זה, וגם כדאי לתת לה אופציות אחרות- נניח גליונות של עיתונים שלא צריכים שהיא יכולה חופשי לקרוע אותם לגזרים, קערת מים עם כלי פלסטיק שהיא יכולה חופשי לשפוך אותם וכד'.

עורר אותי לחשוב על עוד דברים.

הדברים, יש את מה שצריך לעצור ויש את מה שצריך לעודד:

לגבי עצמאות בשתיית כוס וכו', לאפשר לה רק בזמנים ומקומות בהם קל לנקות אם יישפך, לא במיטה ולהסביר לה

שבמיטה קשה לנקות אם נשפך.

אם היא רוצה לשחק עם מים אפשר במקלחת וכד'.

קריעת ספרים, להסביר שספרים לא קורעים ואם היא תקרע היא לא תקבל אותם, אפשר לקרוע קרטון שלא צריך

ואם היא רוצה תחפשו ביחד משהו שאפשר לקרוע.

לגבי גמילה, כדאי לעודד ולקחת יותר לשירותים, פספוסים לגיטימיים ולא לעשות מזה עניין.

מצרף קישור למאמר שכדאי לקרא: https://sites.google.com/site/winningparenting/111

עוד לא קראתי את המאמר, אבל תודה בינתיים על הקישור.

הבעיה היחידה היא שצריך שהתינוק ירדם כדי לקרוא את זה...

בהצלחה לכל ההורים שמנסים גם לנקות בית לפסח...

הוא צורח וצורח ושום דבר לא מרגיע אותו

תתני עוד פרטים על מה הילד, מה ניסיתם

ו |חיבוק|

לפעמים יש תק' כאילו שפשוט צריך לחכות שיבוא הבוקר....

ולדאוג שיהיה מי שיבוא לעזור ולתת לכם לישון

בעז"ה גם יהיה אבא טוב, כשהשם ייתן

זה הזוי!  תחליפו לה חדר, זה לא ייתכן שאין פתרון שיאפשר לה בהמשך ללכת בבטחון לשרותים בלילה!

חוץ מזה, אני גידלתי 5 ילדים חמודים ובריאים. אף פעם לא דחפתי לגמילה, היוזמה היתה שלהם ובקצב שלהם.

יש ילדים שאצלם זה הולך חלק ואין הרבה פיספוסים זה תלוי בבשלות. אם את רואה שהיא כבר בשלה תתחילי .

לא כל הילדים קמים במהלך הלילה לשרותים. יש ילדים שישנים לילה שלם בלי ללכת מנסיון.

ילדה אחת שלי הערנו באמצע הלילה לעשות ועם כל זה לפעמים היתה קמה רטובה והבן שאחריה כשלקחנו אותו באמצע הלילה הגיב בצעקות שלא צריך וקם יבש.

מאד תלוי בילד.

בהצלחה

יאק! גועל נפש!

לא נראה לי שמתאים שהיא תלך לקייטנה בימים שאחרי התחלת הגמילה. כדאי שמישהו יהיה איתה לפחות 3 ימים ראשונים. מישהו שהיא סומכת עליו ולא תתבייש ממנו.

בקשר למיטה- אם תינוק אמור לקבל אותה עוד חודש חודשיים, ואילו היא עדיין קשורה אליה, אז הייתי מציעה לגמול אותה מהמיטה כבר מעכשיו. להחביא את המיטה ולהוציא אותה שוב אחרי שתצטרכו.

אבל לא כדאי את שני השינויים בבת אחת (גם גמילה וגם החלפת מיטה)

בהצלחה

בקשר לגמילה - לדעתי להוריד חיתול ולזרום

אני חושבת שהתפעלות יתר מעכבת לא פחות מתגובה לא חיובית

זה דבר טבעי ומספיק להזכיר מפעם לפעם ולהקפיד שבגדים יהיו נוחים להורדה 

יוכל ללכת לגן דגולים וזה עבד. וגם הפסקנו להלביש לו אוברול. בהתחלה על כל פעם שהצליח להתפנות הבנו לו פרס קטן ועכשיו הוא יותר גמול אז הפסקנו עם הפרסים אבל ממשיכים להחמיא לו- יופי שזכרת!

כשבורח לא לעורר בלגן ובהלה

שקראתי עליו, לא ניסיתי אותו בעצמי, ובטח לא אנסה בפסח כי אנחנו לא משתמשים בזה בפסח.

לקחת קופסה של קרם קוקוס בקופסת שימורים, לא מי קוקוס! קרם קוקוס, זה באריזה דומה, אבל מכיל יותר שומן.

שמים את ההקופסה במקרר, ואחרי כמה שעות מוציאים ופותחים, ומגלים שהקרם התחלק לשני חלקים, חלק מוצק שומני, וחלק נוזלי מיימי.

את החלק המוצק מסננים, ומקציפים! לפי האמור יוצאת קצפת דומה לקצפת ריץ' רק יותר טעימה...

תגגלי, בטח תמצאי על זה חומר...

לא כשר לפסח!!!!!!

שמירת עיניים- יחסית בסדר, אבל שוב זה מקום חילוני.