פורום הורות (עמוד 276)

(אא"כ יש לה אלרגיה למרכיב ספציפי ואז צריך למצוא אחד בלי)

ליפסטיק ז"א אודם?

הוא אפסי ב"ה

ואם אין במשפחה הסטוריה של אלרגיה לאודם, הסיכוי קטן אפילו יותר

ואם את כן רואה שהיא מאדימה, אפשר פשוט לשטוף עם מים וסבון והפריחה תעבור אחרי יום יומיים,

( אגב, בד"כ אם יש פריחה בגיל הזה זה לא אומר שהיא באמת אלרגית לזה, זה פשוט שהגוף שלה לא רגיל/לא מזהה את החומרים ומעדיף לדחות אותם )

(הכותבת הינה אישתו של חרדי מקורי, ומאפרת מוסמכת מנטשה דנונה)

אצלי הילדים כן נהיים אדומים מהאיפור את צודקת,

תתקשרי לבית הספר של ירין שחף, הם יסבירו לך, הם נחמדים למדתי שם.

 

פעוטות נוטים למרוח את האיפור, ולעיתים להחדירו לפה/עיניים וכד' שזה גם מכוער וגם יכול לגרום לזיהומים וגירודים

כך שאם הייתי מאפר- הייתי דואג לאיפור שלא יורד בקלות..

ויש אודם שלא יורד, תשאלי את השכנות, או מאפרת, אם את מכירה

 

את לא יכולה לדעת איך העור שלה יגיב לאיפור..

במיוחד כשעור של תינוקות הרבה יותר רגיש.

 

אם את רוצה לעשות לה פסים-

בצבע חום- אולי תשימי לה קקאו

ולאדום- פפריקה

למרות, שאינדיאני מזהים יותר לפי הכתר נוצות ולדעתי אפשר לוותר על האיפור..

הם לא יורדים ונמרחים
ועם מגבון תוך שנייה ולא נשאר כלום.

אני הייתי מתחילה לדבר איתו ברקע- מה קרה שבגללו צריך לעקור את השיניים,

ואז עוברת לפעולה עצמה- זה יכאב קצת, אבל אמא/אבא יהיו איתו והוא יתגבר,

אחר-כך הוא יקבל גלידה רכה וטעימה, שיהיה לו נעים בפה וכו'.

לבקש מהרופא לשבת בעצמך על הכסא, והילד עליך. ככה אפשר ללטף אותו תוך כדי, שלא ירגיש לבד ומאוים.

 

מבחינת המראה החדש לא הייתי מודאגת, לפחות הילדים שלי לא מוטרדים מזה. הם גם לא יותר מידי מסתכלים במראה, וגם כשכן - מה שנראה לנו כהורים שינוי מפחיד, לעיתים לילדים נראה משהו מצחיק... אם אנחנו לא נראה להם שזה מפחיד, הרבה פעמים גם הם לא יחוו את זה ככה. זה הנסיון הפרטי שלי...

 

בהצלחה רבה!

 

הפחד וחוסר שיתוף פעולה והתזוזות הבלתי נשלטות של הילד

אנו יודעים שזה יהיה מלווה בטשטוש ולא בהרדמה כללית

ניסינו להסביר לו שהשיניים לא טובות ובגלל זה כואב לו כל הזמן בפה

והרופאה תוציא אותם והוא יקבל אח"כ פרס מהרופאה ואמא ואבא יתנו לו גלידה טעימה

 

רופא שיניים שיש לו התמחות בילדים אמור לדעת לפתור את הבעיות האלה

ולהבין מראש אם יהיה שיתוף פעולה או לא ואיזה אמצעים הוא צריך לטיפול

יש טישטוש, וגז צחוק וזריקת הרדמה ואפילו הרדמה שלמה אם צריך.

 

ב"ה לא היינו צריכים עקירה אבל היה לבן שלי חור אחד רציני מאד

ובאנו כמה פעמים לסתימות היותר קלות בהתחלה וכשהוא הכיר את הרופא ושיתף פעולה הוא עשה לו את הטיפול שורש הכואב יותר. היתה דקה כלשהי בטיפול שהוא ניסה טיפה לזוז אבל ממש מעט. והחזקתי לו טיפה את הרגל, והרופא הרגיע אותו.

בקיצור תתייעצו עם הרופא איך הז אמור להתנהל. מה הוא עושה עם הילד מתנגד, איזה אמצעי הרדמה הוא מתכוון להשתמש  וכו'

 

וואי זה נשמע ממש מלחיץ עקירה של 2 שיניים. למה אתם צריכים לעקור?

רציתי כלים להכנה לילד לגבי הטיפול יש לי את המידע

מנסיון עם פרוצדורות אחרות

נראה לי שפשוט תדברו על זה ותתארו מה יקרה בכל שלב. אפשר לעשות את זה כמו סיפור. אולי עם בובה.

X הולך לבי"ח ושם עושים ככה ואז כככה ואח"כ הוא מקבל תרופה וישן והרופא עושה כך וכו' ואח"כ הוא מתעורר ורואה את אמא\אבא וקצת כואב לו אולי... בקיצור לתאר כמה פעמים את סדר הדברים הצפוי.

אם כן אז בהחלט צריך שיתוף פעולה של הילד, הילדים שלי צרחו והשתוללו,

למרות שהכנתי אותם היטב לפני כן, החזקתי אותם חזק עד לסיום הטיפול. ושמחתי שעבר.

 

אם זה טישטוש שמוציא את הילד מכלל פעולה- צריך לעשות הכנה(סיפור על ילד שתיקנו לו את השיניים-

לספר בעצם מה שיעשו לו, בלי להכנס לפרטים יותר מדי)

לספר לילד את מהלך הענינים- קודם תלך לגן, אח"כ ניסע באוטובוס...

להראות לו כיסא שינים ולהסביר לו עליו, ולבקש מהרופא להסביר לו...

 

 

 

בהצלחה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תסמכי על הגוזל שלך שיש לו כוחות, שהוא יתגבר על כך ויצמח מזה.

לא לרחם.

ברגע שתסמכי עליו מבפנים יהיה לו יותר קל להתגבר

בהצלחה.

איך היה???

נעקרה לבסוף שן אחת עשינו שיחה אתמול בערב גם לגבי הצום מארוחה ושתייה ובחרנו יחד קופסא קטנה למזכרת לשן

עשינו שיחת הסברה למה וכו' 

בבוקר קם לא ביקש לאכול ולשתות הגענו לשם שיתף פעולה רק מקודם לפני שנרדם "ביקר" מול המראה כי פחדתי שבגן מישהו יקדים אותו בשאלות

אז הוא צחק על עצמו כי זה באמת חיוך מביך כזה ואמר לקטנה הרופאה לקחה לי את השן..

מאוד רגועה שזה כבר מאחורינו..

כמות המעדנים שלוקים וגלידות שאפשר לאכול ביום.. מסתבר שהיא אדירה

אבל אולי תמצאי משהו בקישור הזה, http://www.drdayan.net/pacifier_habit.html, שאמנית יצירתית שמה בשירשור באותו נושא כאן.

 

בהצלחה!

אולי בחיזוקים חיוביים כל הזמן שכוללים גם פרסים זה יכול לעבוד...

הילדה בת 6 ועכשיו יש לה גם חברה עם אצבע בפה ושתיהן הולכות ומוצצות,

השיניים הקדמיות זזות לה והמציצה באה על חשבון עשייה.

 

אשמח גם אני לתובנות ועצות,

 

 

 

ניסיתי להציע שתקבל שורת קוביות שוקולד כל יום עד שיהיה לה חבילה בשבוע

זה הדבר שהיא הכי אוהבת -וזה לא עזר, להפך, המציצה החזקה!

כאילו היא מפחדת להיפרד מהדבר הכי קרוב אליה...

 

 

של הילדות בעצמן - והחלטה חזקה מאוד - וגם אז יש צורך באמצעי עזר והזכרה בלילה כי האצבע זמינה.

זוכרת את עצמי בגיל 12 מדביקה לי לפני הלילה את האגודל לאצבע בדבק של תחבושות כדי שהיא לא תכנס בטעות לפה.

וזה בא ממני בשכנוע פנימי ורצון שלי - לפני זה כל השיטות וההבטחות וההמרצות והאיומים של אמא שלי לא עזרו.

 

כשאחותי בת 14 רצתה להגמל ולא הצליחה - האורתודנט שם לה חתיכת ברזל כלשהי בפה שהפריעה למציצה וכך היא נגמלה.

 

נחמה אחת קטנה - אחרי שהפסקתי למצוץ (כאמור בגיל 12) השיניים הקדמיות "חזרו" למקומם בכוחות עצמם - והייתי הילדה היחידה במשפחה שלא נזקקה לאורתודנט- למרות שמרבית אחי לא מצצו אצבע.

אם היא לא מידי דבוקה לאצבע זה עוזר.

אם לא הפתרון היחיד זה ברזלים בפה.

יש לי נסיון רב בזה

 מתאים רק להורים עקביים.

 

למרוח בוקר צהריים ולפני שינה כי האפקט של הטעם המר יורד עם הזמן.

 

זה עובד אבל מאד אגרסיבי לכן להרבות באהבה ולהסביר את הצורך...

זה לק שקוף מר שהם מוצצות זה נותן טען דוחה....

והן נגעלות

אמא שלי ניסתה את זה עלי ... הוכרז כשלון.

מצצתי עם המרה , שטפתי וגם אם לא מצצתי - אפילו אחרי שבוע הפסקה - חזרתי.

צריך עקביות.

בתחילה חששתי והתנגדתי

הוא ממש אגרסיבי 

אבל לא הצלחנו בשום צורה אחרת

למרות שניסינו המון

וכשהשניים החלו להתעוות ראינו שאין ברירה

עשינו זאת עם המון חום המון אמפטיה והמון הסברה.

 

כמה שנים אחרי, אנחנו לא מצטערים על-כך.

 

ובוודאי שהאופן הזה מגן מכל מיני נזקים שעלולים להיות חלילה מצעד כזה.

 

עם זה - לצורך האיזון - אני צריך לומר, גם מנסיון, על ילדים שנגמלו ממציצה מכל סוג, מעצמם ובקצב שלהם.

 

וגם על זה כמובן אינני מצטער אלא שמח.

האם גם כאשר יש תזוזת שיניים ונזק בלתי הפיך?

האם גם במקרים של פגיעה תדמיתית /חברתית בילד?

האם גם כאשר יש פגיעה בשפה/ דיבור/ חיתוך לשון?

השאלות כאן הן על ילדים בגילאים הללו.

 

אני חושב שיש שלב שבו נזקקת התערבות ואם כל האפשרויות של הסברה

פרסים וכו' מוצו כדאי להשתמש במרה ולא לחכות שהילד יצבור נזקים.

 

נכון שרוב הילדים נגמלים לבד ובקצב שלהם (גם אצלנו היה צורך להשתמש רק 

אצל אחת מבנותינו) אבל יש ילדים שקשה להם להיגמל לבד והם זקוקים לעזרה.

אמרתי לאיזון שראיתי גם אחרת (אגב, פה שאלו על גיל 4 ועל גיל 6).

 

ואכן, כעת אני רואה שגם אצלכם ראיתם גם אחרת, אצל הרוב, ב"ה.

 

 

וצריך לשקול לגופו של ענין. לא תמיד זה עם כל ההשלכות הנזכרות גם בגילאים שהזכרת (פגיעה בשפה, פגיעה תדמיתית וכו' - אני ראיתי גם בגילאים אלה מקרים בלי פגיעות כאלו. כולל פעם המלצה של רופא שיניים להעדיף שיניים עקומות על נפש עקומה..).

אז - כנ"ל - צריך לשקול לגופו של ענין. כשההנחה הראשונית לדעתי שלא זו הדרך. במקרים קיצוניים חריגים - לשקול לגופו של ענין.

 

בהיות שהאמצעי הזה לא הוזכר מראש כ"דבר חריג" הבעתי דעתי בכללות כנגדו.

יש לי קרובת משפחה שעד החתונה עוד מצצה אצבע.
לא יודעת מה קורה איתה היום בעניין-
אבל לא בהכרח נגמלים מזה לבד.

אנחנו עשינו את זה בבעיה של כסיסת ציפורניים..

בס"ד

 

נתחיל מזה שמצצתי אצבע לפני השינה כדי להרדם ולא במהלך כל היום. ניסיתי לק מרה על האצבע ולא ממש עזר.

הדבר שעזר לי זה שהאורטודנטית שלי אמרה לי שהיא תשים לי מכשיר שנקרא חוסם אצבע (משהו שלא נראה נחמד..) ואז פשוט התאמצתי והפסקתי. 

 

זה אולי לא יעזור לך כרגע אבל לא חושבת שמציצת אצבע זה דבר כזה מלחיץ.   עדיף מוצץ עד גיל 12?!? 

בכל מקרה שיהיה הרבה ב"הצלחה!

עובד מצוין אצל אחותי ל2 הגדולים, וגם אצל שכנה שלי זה עובד לילד בן 9.

 

 

מרגע שנגמלתי מהבקבוק והמוצץ- מרצוני- אך כנראה במהירות רבה מדי..

מצצתי אצבע עד גיל 16, והתנחמתי בה.

ניסינו כפפות, מרה וכל מיני דברים כאלה.

הדבר היחיד שעזר היה שהתחלתי טיפול אורטודנטי אז והחלטתי להפסיק.

מאז שהחלטתי הכנסתי את האצבע לפה לטיפה פעם אחת ומיד הוצאתי.

 

היום, בגיל 29, שנים אחרי, אני לא מכניסה אצבע לפה אפילו לקצת שלא אתפתה. זה כ"כ טעים

 

אין מנוס מהחלטה נחושה שלהם, את יכולה רק לדרבן להחלטה

(פרסים, שיתופים והפחדות מאורטודנטיה, פתיחת חיסכון לתשלום על היישור.., עזרה בעזרים שונים כגון מרה, כפפות,

טבלאות וכו', אבל העיקר זה- שהרצון חייב לבוא מהם, אחרת חבל לך על הזמן).

 

 

מעניין אם את יודעת מי אני (מפורום נשואות)

או לבד כשקראתי, ולא, למרות שכבר הייתי בפנימיה

יש לי ילד בן 6 שמצץ אצבע מאז גיל 3 שבועות, כל השכנועים לא עזרו כדי שיפסיק,

יום אחד אני שמה לב שלא ראיתי אותו מוצץ כמה ימים...

אני שואלת אותו: הפסקת למצוץ אצבע?

והוא עונה לי: הרב שלי סיפר לנו שמי שמוצץ אצבע נהיה לו תולעים על האצבע מתחת לצפורניים... ואי אפשר להוריד את זה רק אם משפשפים את זה חזק עם סבון!!!! אז בגלל זה אני לא מוצץ זה מגעיל אותי, אני לא רוצה שיהיו לי תולעים על האצבע!!

הייתי בהלם מהרעיון של הרב שלו...

מצד אחד לא חושבת שצריך לשקר לילדים ולהמציא רעיונות מוזרים שכאלו...

מצד שני, זה פשוט עבד!!! הילד נגמל ממציצת אצבע!!

מי כמוני יודעת כמה קשה להיגמל, אני מצצתי אצבע עד גיל 13! הדבר היחיד שעצר אותי זה הרסן והקוביות על השיניים שפשוט לא מאפשרים למצוץ...

 

אולי הרב התכוון לתולעי מעיים שההדבקה שלהם עוברת באמת עם הליכלוך של הציפורניים וככה זה נכנס לפה והלאה.

אולי באמת הוא לא הבין אותו מדויק, אבל העיקר התוצאה!!!

פשוט להגיד להן להוציא את האצבע ולחזור על זה פעמיים שלוש, אם זה לא עובד, אז בנחת, בעדינות אבל בנחישות ותקיפות להוציא להם את האצבע עם היד, סביר להניח שהן יחזירו אותה ופשוט לחזור ולהוציא אותה, שוב ושוב, בהתמדה, בלי להתייאש, ברוגע ונחישות. בשלב מסויים הן יפסיקו למצוץ את האצבע, אבל אני אומר מראש, שזה יכול לקרות אחרי כמה פעמים ספורות וזה גם יכול לקחת תקופה, צריך להיעזר בסבלנות, רוגע ונחישות.

לומר לה שתקראו כך וכך דקות/עמודים ואח"כ תעשו יצירה כלשהי, ואז שוב תקראו... משהו שייתן לה הפוגה מהקריאה במהלך המפגש שלכן.

 

בהצלחה!

את מקריאה לה, ועוקבת עם האצבע שהיא תראה את המילה שאת מקריאה עכשיו

מידי פעם את עוצרת על מילה קלה ועושה לה "אה"- והיא מקריאה את המילה

 

לעשות משחקים שיש בהם אותיות או מילים- להשתמש במילים בצורות אחרות שהן לא ספר 

(כולל- להכין עוגיות מאותיות וכל מילה שמרכיבים אפשר לאכול, לקרוא שילטי רחוב, יש מיליון משחקים...) 

 

משפר קריאה וכתיבה וממלא את אהבתה ליצירות...מומלץ בחום

עם מילה בקלך אחד ותמונה בשני

או אותה המילה בשני הקלפים.

 

חוץ מזה אתן יכולות לקרוא איזשהו ספר שמאד יעניין אותה והיא תקרא נגיד עמוד או חצי עמוד ואת תקראי אח"כ עמוד או שניים וכן הלאה.

בתור מורה  להוראה  מתקנת.  זה  פשוט  לא  התחום  שלך.  היא  מתקשה  בקריאה  ולכן  גם  לא  אוהבת  לקרוא.  זה  כמו  שיעודדו  אותך  לקרוא  קטע  בסינית.  היא  קוראת  (במקרה  הטוב)  ולא  מבינה  מה  שהיא  קוראת,  זה  פשוט  מתסכל  אותה.  היא  צריכה  מורה  מתקנת  לקריאה  שתאבחן  בדיוק  את  מצבה  ותעבוד  אתה  שלב  אחרי  שלב,  לך  אין  את  הכלים  הללו.

לדעתי,  את  צריכה  לתת לה  את  המקום  הכיף.  ילד  שמתקשה  בקריאה  חווה  המון   תסכול.  את  צריכה  לתת  לה  את   המקום  המכיל  המקבל  החם  והאוהב  ולא  לדרוך  לה  על  נקודת  הקושי  שלה.  את  עם  המוטיבציה  שלך  והרצון  הטוב  יכולה  להיות  לה  מבוגר  משמעותי  בחייה  וזה  דבר  חשוב  ונפלא  לעין  ערוך.  בהצלחה רבה!  וכל  הכבוד  על  השליחות  הנפלאה  שאת  עושה  מכל  הלב!    

לקרוא קומיקסים. זה מעודד אותם לקרוא

פעם ראשונה תקריאי לה את הסיפור

פעם שניה תחליטו ביחד כמה שורות היא קוראת

ולאט לאט להעלות את המספר של השורות

 

עדיף שהיא תקרא פחות ותקרא נכון

חשוב לתת לה לחווות חויה של הצלחה

אולי שלם?

אולי תנסי בבית? ולא לשלוח לו..

ואם הוא לא אוהב, תנסי ירקות מבושלים בשלל צבעים..

הוא אומר כל הזמן לא אוהב וני מקלפת לו עושה לו צורות מגוונת בצבעים.

 כלום.

בראש ובראשונה- דמות לחיקוי. כשהוא יראה אותך אוכלת הוא יבקש גם. כי מה שאמא אוכלת תמיד הכי טעים

ודבר שני, להמשיך ולהאכיל גם את העיניים. כלומר כמה שיותר יראה נחמד ונעים לעין- כך זה יעודד אכילה..

לגבי הפירות: מה דעתך להניח סלסילה מרכזית בבית של פירות? יש משהו שגורם לרצות כשזה במרכז הבית.

 

את יכולה להכין ירקות חתוכים שטובלים אותם בגבינה

או לשתף אותם בהכנה של האוכל,

אפשר גם כמובן להכין משקה מפירות/ירקות..

כל הכבוד על ההשקעה ! תמשיכי לדבר איתו כמה זה חשוב לבריאות שלו תסבירי לו על כל הדברים שיש בפרי ובירק. ושיטה שעבדה בשבילי - לשתף את הילד בחיתוך של הירק/פרי כמובן בהשגתך אצלי זה עבד כמו קסם....

להתחיל עם כמה מקלות גזק/גמבה ולאט לאט להעלות את הכמות?

קראתי פעם שילדים לא רוצים לאכול אם שמים להם כמות גדולה בצלחת...

אוכלים. אם בכל ארוחה יש ירקות, ויש הרבה פירות בבית, אז זה יהיה חלק מהחיים שלו, גם אם הוא לא אוכל בפועל.

זה לא יראה לו מוזר או משונה לאכול הרבה פירות וירקות.

 

יכול להיות שאחרי שהוא מסיים כריך כבר לא נשאר זמן לירקות או שהוא כבר לא רעב- אין לו מקום בבטן

עוד כוון. יש אנשים שלא אוהבים גיוון וסלט אלא דווקא משהו קבוע ובצורה טבעית שלו

אני אישית נותנת בערך אותו דבר עד שיימאס

מניסיון שלי ביצה הורסת את התיאבון לאוכל אחר

וגם אצלנו אוכלים מלא ירקות ועכשו היא לא ככ רוצה....כניראה תקופה

זו כנאה תקופה כזאת שתעבור מתישהו, הטעם של ילדים משתנה בדרך כלל משתנה כל כמה זמן, זה כמו רכבת הרים שעולה ויורדת לעטים תכופות, ''עכשיו הם אוהבים את זה... עכשיו לא... עכשיו שוב כן...''.

אוכל כל היום רק מעדן שוקולד, מצאת החמה עד צאת הנשמה, ולמרבה הפלא- כל הבדיקות דם שלו מעולות בצורה יוצאת דופן!

הגוף שלהם מסתדר,

והשם עוזר,

והכל זה גם דוגמא אישית, לא לשכוח,

אנחנו בית של אוכל בריא, והילדים רואים אתנו אוכלים קמח מלא וטובלים לחם בשמן זית,

אז הם מבקשים את זה מגיל אפס : "אני רוצה לחם עם שמן".

כי הם רואים כמה מעדן זה לנו,

כך גם לגבי ירקות ופירות,

ואצלי ממתקים זה בעיקר בשבת, אז אני מרשה לחגוג גם לעצמי,

אבל כל השבוע עשיתי כלל בבית שקודם תאכל אוכל בריא, רק אחר כך אני אתן משהו מתוק אם יש לי כן בבית ממתק באמצע שבוע,

אז הם למדו,

וגם בשבת יורדים למטה, בולעים קודם מלפפון, או אגס ואז אני מחלקת את הפקלעך של שאבעס!

הילדה ביכלל לא אוהבת מתוק ואין ממתקים בבית........

היום נושא אורח חיים בריא,הוא נושא שרץ במערכת החינוך.

יש הרבה גנים שבהם הילד צריך להביא פרי או ירק להפסקת פרי.

בכדי שילד יאכל ירקות הוא צריך לראות שבבית אוכלים ירקות.

אפשר לשים בצלחת ירקות חתוכים  בבית לאכול מהם.,אם הילד מעונין לטעום להציע לו חתיכה.

גלוי נאות יש בתים שבהם אוכלים בריא וההורים אוהבים ירקות ופירות אבל הילדים חלק אוהבים וחלק לא ,וזה בסדר.

 

הכל עובד בחיים לפי הכללים........

אני תמיד מזכירה לעצמי שעם כל הכבוד לכל המחקרים וכולי, יש השם שמנהל את העולם, והוא מחליט אם המטופלים שלי יתקדמו או לא, וזה לא אני

אם זו בדיחה לפורים - אנשים פה עונים יותר מידי ברצינות

מרוב נסיונות והסברים אין לו חשק לירקות...

תנסי פעם (או כמה פעמים) לשבת לידו ולהנות (באמת) מסלט טעים בלי להציע לו. אם יבקש תגידי משהו כמו: טוב, אבל רק קצת, כי זה הסלט שלי, ותני לו רק קצת. זה אולי יעשה לו חשק, כי אם הגדולים נהנים מזה אז זה כנראה טעים וכדאי.

מה שחשוב הוא לא לעשות הצגות, אם את לא אוהבת ירקות, השיטה הזאת לא תעזור.

עם המון צחוקים ואהבה,

ולכבוד אבא,

ואז יושבים ביחד והוא שם עם הכף לכולם ואומרים:

"הו, יונתני שלנו איזה סלט טעים ונהדר עשית לנו, איזה כיף וכו וכו.."

נראה אותו לא טועם..

איזה פרי אתה אוהב חמודי נקנה לך ?

בננה, קיווי תפוז ?

וככה תכיני לו מה שהוא אוהב ולא מה שנראה לך מגוון וטעים 

עובדה שהוא מבין ואז כניראה שאת מצליחה להעביר את המסר

בעיני הכי חשוב ללמד אחריות אישית ושבאמת יש אלטרנטיבות

לפעמים בכלל לא צריך להעיר - כי אינו מבין. "פעמים שאתה מתעלם".

 

וכשיכול להבין, אומרים בנחת: לא אומרים כך, כי...  מסבירים; ונותנים אלטרנטיבה: אתה יכול לומר...

 

זה צריך להיות ענין שבשגרה כשצריכים לכך, לדעתי.

 

 

ובכלל, לא להציף ילדים ב"לא".. אלא כשאכן צריך.

באחד השירשורים

עושה קניה גדולה ומשמעותית אז כן היתי הולכת רחוק יותר.

בהנחה שמדובר על אותם פירות וירקות ביחס שווה בינהם (כי הרי ידוע שהמחירים של הפירות וירקות לא זהים, ויש כאלו יקרים יותר)

וששתי הקניות היו בערך באותה תקופה (כי המחירים משתנים בהתאם לעונה...)

ושאתם קונים כמויות גדולות (ולא קילו וחצי...)

ושההפרש במחיר לא נבע ממבצע חד פעמי.

ושמחירי האוטובוס לא יכרים במיוחד

ושמשל הקניות לא יגרום למי שסוחב בעיות גב.

 

אז, הייתי נוסעת לרחוק יותר...

 

 

תשובה קצת חופרת אבל הכותרת של השאלה ממש הזמינה את זה

זה מעצבן...

אני מפונקת...

עשיתי את הטעות הזו פעם אחת, לא חוזרת על זה שוב..

אבל זה באמת תלוי מקרה- כמה זמן פנוי יש לך? האם את מצליחה למלא את מטלות הבית הרגילות?
האם את הולכת לבדך או שיש איתך ילדים נוספים לסחוב?

זמן שווה כסף

ותלוי בזמן ובכוח 

 

לפעמים עבור נוחות (ואיכות ? ) מוכנים לשלם 

אין לי כ"כ פתרונות אבל גם אצלנו זה היה...

אמבטיות עם שמן אמבט יכולות להקל (גם סתם קרם גוף- אך זה לא מומלץ מחשש שזה מאלרגיה).

כדאי לקבוע תור למומחה אלרגיה כדי שיערוך בדיקה מקיפה האם מדובר באלרגיה למשהו.

שהוא לקח בגלל דלקת אוזניים...

 

מקווה שיעבור מהר...

ומה שהתברר בבדיקות דם, זה שהיה לו וירוס של מונו (זה לא כזה גרוע אצל תינוקות, די כמו שפעת כזו) ומסתבר שהמונו ביחד עם מוקסיפון זה 80% שתהיה פריחה...

גם אמבטיה עם קצת סודה לשתיה יכולה להרגיע את הפצעים ולייבש אותם.

יתכן שהוא אלרגי לצבע מאכל(מנסיון) ולא לאנטיביוטיקה עצמה, אם כן, ואז בפעם הבאה תבקשי מהרופא אנטיביוטיקה ללא צבע(שלא תצטרכו...)

 

אבל אם אנחנו יודעים שאנחנו בורים-

אנחנו לפחות מנסים כל הזמן ללמוד, כדי לטעות כמה שפחות...

ואי אפשר להדפיס רק עותק אחד של כל חוברת, זה לא משתלם.

 

וגם כי אנחנו ההורים היינו אולי עובדים פחות קשה אבל מרוויחים, נפשית, הרבה פחות. במצב הנוכחי שבו ילד נולד ללא חוברת תפעול, אנחנו צריכים להיות הורים במלוא חושינו ותודעתינו. להבין, לנסות, להרגיש, להתפלל, להאמין. לו הייתה לי חוברת כזו- בטוח לא הייתי עושה את רוב הדברים הללו...ואז בסופו של יום הייתי יוצאת נפסדת.

גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך

ובכל זאת הוא העדיף להוריד את הילדים לעולם בלי החוברת.

בתור אחת ש"סבלה" מהטעויות של ההורים שלה, ועדיין "סובלת"..
לומדים.. טעויות זה חלק מהחיים..
אבל צריך שהילד ידע שזה מתוך טעות וחוסר ידיעה/הבנה ולא יחשוב שזה משנאה חלילה.
ב"ה אנחנו בני אדם, ואנחנו מבינים שיש טעויות בחיים..
לא קורה כלום אם טועים, אם לא שמים לב.. חשוב לשים לב שהילד ידע שזה לא מרוע או שנאה או חוסר אהבה אלא פשוט כי הוא לא בא עם חוברת הפעלה..

(אני אמנם רווקה אבל הייתי חייבת להגיב..)

אנחנו סתם מתעקשים לא להקשיב.

ובכל זאת צריך ללמוד אותה הרבה מאוד כדי להבין ממנה איך מתפעלים את הילד...

 

ולגבי הטעויות- אם היינו בטוחים תמיד שאנחנו עושים את הדבר הנכון- לא היינו מתפללים בכלל על חינוך הילדים, ואז היינו מפסידים הרבה. נכון, תמיד עושים טעויות אבל צריך להאמין שכל נשמה שמגיעה אלינו יכולה להתמודד עם הטעויות הרווחות, לפחות.

היא הכי זולה - אבל מנסיון מפיצה משהו גרוע באויר.  אצלנו גרם לכאבי ראש קשים, עד שנפטרנו מזה.

הוא שמח וחיוני?

הוא מתפתח בהתאם לגילו?

הוא שותה מספיק?

 

אם כל התשובות חיוביות, אני לא הייתי מנסה לשנות כלום...

כל עוד האוכל שהוא כן אוכל הוא מזין (ולא ממתקים ושטויות אחרות), והוא חיי טוב ככה (כמפורט לעיל), למה להתערב?

אני לא מכירה דרכים להכריח ילדים לאכול בלי לגרום לנזק נפשי...

 

כמובן, חשוב להמשיך ולהציע מזונות שונים כל הזמן (כמו שנשמע שאתם עושים)

ואולי עם הזמן הוא יתחיל לאכול...

 

*כל האמור לא רלוונטי במידהוקיימת סכנה בריאותית מאובחנת*

 

בהצלחה!

מבינה אכן את האכזבה גם אני כל יום שוברת את הראש בגיוון והוא נשאר במעקב שם עלה קילו 1 ב4 חודשים

הבדיקות כולן תקינות 

פשוט השתדלנו להיצמד להנחיות הדיאטינית שהתאימה לנו מסגרת שעות לארוחות ושתייה

כמה זמן הוא כבר כך?

הוא ככה מגיל שנה וחצי בערך וההנחיות של הדיאטנית לא התאימו כי הוא פשוט לא אוכל את מה שהיא הציעה.....וארוחות הוא אוכל די בשעות קבועות.

תוספת ויטמינים גם עוזרת וגם מעוררת תיאבון. מפי רופא.

 

אולי כדאי לשאול על זה.

שלכם המלצה לפי בדיקות דם

לגבי תזונה בגן התפריט הוא ממך לפני הוא היה במסגרת מעון/משפחתון? איך אכל שם?

מבינה אותך לגמרי

 

תנסי גם קטניות נוספות, או מרק טחון,

או מרק רגיל,

מאכלי חלב אוכלת? אז בכלל אין לך בעיה, תני לה לאכול (לבד היא אוכלת כן?)

חומוס ביתי זה טעים,

טונה,

לחם עם ממרח חצוי ובלי הקשה....

דייסת קוואקר עם מים ,דבש או סילאן וטחינה זה טעים להם מאוד

וכדומה...

פשוט תעבירי במדפי הסופר..

גם לשים זיתים על האצבעות.....

על כל דבר בכי ויללות אז יוצא או שהיא לא אוכלת הרבה או תוקעת בבום

אבל גם לא להאכיל בזמנים שאינם זמני אוכל, היא תבין את הרעיון אחרי כמה פעמים שהיא תרגיש שהרעב יציק לה ותתחיל לאכול.

כי אז יווצר מצב שהיא תרגיש שדרך האוכל היא "מקפיצה" אותך, או מדאיגה אותך.

מן הסתם זה יסתדר מעצמו ואם היא אוכלת פרות- זה נהדר. אולי אפשר להגדיל מגוון פירות- גם תמרים, אגוזים, שקדים.

אנחנו משתדלים לא לעשות ענין ושיהיו זמנים קבועים אבל זה לא ככ מצליח....אז למעשה היא יכולה לאכול לאורך היום כי אנחנו פשוט שמחים כשהיא אוכלת או שהיא משנה דעה כל שניה ומתחילה להשתולל לפעמים.

עכשו היא בתקופת הקיטניות היא אוכלת חומוס וטחינה בכל צורה לתת לה או להתעקש גם על דברים אחרים?

אומרת שכל המחקרים מראים שלא להתעקש עם ילדים, כי זה גורם מוכח להפרעות באכילה בהתבגרות, אז כמובן לא להכנס לחרדה מהממצא הזה,

אבל כן להניח לה, לא להלחץ,

אז מה לי יש ילדים שהם אכלנים וילדים שלא,

העיקר שהיא נראית שמחה, ערנית וחיונית,

כל השאר, לא חשוב כל כך ,

אני אומרת מנסיון שאותי תמיד ניסו להאכיל, ויש לי קיבה מאוד קטנה כנראה,

והיום ב"ה הכל בסדר,

סתם היו בלחץ כל היום וכל הלילה,

ואני לא אכלתי כלום, עד גיל בית ספר, רק מלפפונים אולי אחד ליום,

 

כשהבת הבכורה שלנו היתה בגיל הזה,התזונה שלה היתה כמו שמתואר כאן ,שאלתי רופא ילדיםעל זה.הוא אמר לי שכהה זה בגיל שנתיים.

אחרי שעובר גיל הלא לא,אפשר להציע להם דברים נוספים,אם הכנת מאכל חדש,תשאלי אותה אם היא רוצה לטעום אותו,תני לה ממש קצת כפית ואם היא  מבקשת תוסיפי לה.

תגישי את האוכל באגביות אל תנסי לשכנע או לשבח את טעמו  מעלותיו הבריאותיות.

זה מונע מאבקי כוח ומניפולציות סביב האוכל.

מה שעוזר זה להכין למשל ירקות חתוכים לאצבעות אפויים.

אם מכינים ביחד אוכל ,הם ממש מתלהבים.

חשוב בגיל הזה להוסיף מוצרי חלב,ביצי וקיטניות שונות.

 

למרות שאנחנו משתדלים להמנע מזה......היא בשלב המעבר מתינוקות לבגרות וזה התישב בין השאר על נישת האוכל

לפעמים היא מנסה לקחת את הבקבוק של אח שלה כי אנחנו מדללים לה

היא התחילה להכניס אצבע לפה כמוהו כי יש לו חניכים ולרצות לשבת הרבה בעגלה

וזה באמת בסדר מבחינתנו,רק הייינו רוצים  שתאכל לפחות פעמים ביום בלי לעשות דווקא

אצלנו בבית אין בכלל ממתקים ואני כבר חושבת על כל מישלוחי המנות שבדרך.....

או שנקבל עם מזון בריא.
וזה עובד!!!
שנה שעברה אני וגיסתי ויתרנו מלתת אחת לשניה כי יש לנו ילדים שאוהבים ממתקים אז לא יילך להם המזון הבריא.... אז לא היה משלוח!

בכלל, מה שאני לא אוהבת בפורים זה הממתקים והנפצים.

ולטעמי- לא קורה כלום לאף אחד מכמה ימים של אטרף הממתקים הזה.

זה עובר וחוזרים לשפיות.
( ותמיד את יכולה לתרום מלאי עודף לחיילים וכד')

מדובר בתקופה של חודש לפחות.

ואני גם מתעבת את המשחק המעצבן והלא חינוכי הזה שקוראים לו הגמד והענק, גם אם מנסים להכניס לו אלמנטים חינוכיים (לכתוב שיר לענק וכו') - עדיין הוא מחנך לבזבז כסף להורים על ממתקים!!!

אגב, אני לא יודעת איך אצלכם, אבל אני מרגישה כבר ממש איבוד שליטה בכל השנה בכל מה שקשור לממתקים.

אצלנו יש ממתקים רק בשבת, אבל: הבן בת"ת סיים פרשה - צריך לחגוג, עם ממתקים כמובן... הבת - סיימה פרק בתורה - חוגגים כנ"ל. למדו על יציאת מצרים - גם את זה צריך לחגוג... ויש ימי הולדת בגן, ואבא של שבת ואורח של שבת (גם בביה"ס) וגם בבית הכנסת מביאים להם כל היום רק סוכריות על מקל וטופי!!!!!!!!!!!!!!!!!

בקיצור, אני ממש מתוסכלת מהעניין. מרגישה שהורסים לי את החינוך וגם מרוקנים לי את הכיס.

חיסול חטיפים שנאגרו מסבתא ואבא שבת שקיות יומולדת וכו' אמצע שבוע לא מבקשים

סוכריות לא נכנס ושוקלדים שמורים למקרי צ'ופר

וחיסול החמץ (סליחה שאריות המשלוחים..) דוחפת לבעל כל בוקר לעבודה שיפטם את החברים שלו

זה לא מחייב את הילדים לסיים את כל מה שנאגר הם לא הפח שלנו

הורים שמסכימים איתי.

אז בואו נשנה את זה. בואו נחליט שמודיעים מראש לגורמים הרלוונטים שיחשבו על משחקים אחרים לגיבוש.

לא חייבים לערב ממתקים או אוכל בכלל בכל דבר...

יהודים כל חג ניסו להרוג אותנו ניצחנו... אז קבענו סעודה סתםםםם

נשמח להצעות

אנחנו, זה לא ישנה לעולם!! מקסימום לשכנה אחת או שתיים כל השאר ישארו בשלהם!!

 

מה שכן אפשר ניתן להעביר את זה הלאה כתרומה ל:חיילים. לגנים בבוקר, לקבלת שבת בגנים. לבעל בכולל וכו'.

אגב בפייסבוק יש קבוצה של הורים נגד ממתקים

לא באתי ממקום של הערה אלה הסברה וגם נתתי רעיונות

 

אני גם לא בעד ממתקים כלל

יש כזה דבר שנקרא- פח!!

בל תשחיט בגופו עדיף....

אז למה לא לחסוך להם?

בריאות ממש שוות

זה כולל פתק חמוד, רעיונות מקוריים, ארוחות בוקר ו.. גם ממתקים אבל לא בכמויות

גמד וענק משפחות, ומקבלים אוכל ולא ממתקים..

פשוט אפיתי פיתות בגריל,שמתי בסלסלה כמה פיתות עם בקבוק יין כשר לפסח (שיהיה...)הוספתי אזני המן או עוגיות טעימות וקר קישטתי עם קצת מתוקים.דווקא התקבל בשמחה,במיוחד שצירפתי את המתכון לפיתות...

זה אמנם לא פורום בישול ומתכונים, אבל נשמע מעולה למשלוח מנות, ובכלל.

תודה!

בס"ד

וזה יזרק....

שנה שעברה קבלנו ערכת מוזלי, השנה אחנו עושים כזו...

והמשלוחים הפשוטים יותר מורכבים מחבילת עוגיות וקוקמן עם שוקו (בעלי אמר שתי מנות...)

זה נחמד...

לא צריך לבטל את המתיקה. צריך למדד אותה ולוותר על חלק מהממתקים.

 

נראלי שהרופא שניים לא עומד במטופלים...

אני חושבת שתשלחו את הילדים ואתם תסדרו לבד ותסננו (-חלק שולחים וחלק זורקים)

קונים נקטר אופים עוגה ושולחים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מספיק ל"מזללת פורים"

אמנם שלי קטנה יותר, אבל כשסופסוף זרקנו את המוצץ- נכנסה לה האצבע לפה. (היא בת 5), והמוצצים של התינוקת אצלה בפה כל הזמן.

בדיעבד, אני חושבת שהייתי צריכה לתת לה להיות עם מוצץ עד שמעצמה הייתה זורקת. היא לא תהיה עם מוצץ בכיתה ז-ח, אני מניחה. ואילו האצבע זו צרה צרורה..לכי תדעי מתי נגמור עם זה אם בכלל.

שבגלל שיש שלבים בהתפתחות, ויש שלב אנאלי שבו מכניסים כל דבר לפה, ומוצצים וכולי, וילד שלא עבר אותו כמו שצריך תהיה לו תקיעות למשל ימצוץ כל הזמן אצבע,

אבל פרויד ישאר פרויד, ואת מחפשת תכלס,

אבל תפרטי קצת יותר מהו הקושי הרגשי שלה?

למה את מתכוונת ויסות רגשי?

כדי שאוכל לנסות לחשוב...

בכל מקרה ראיתי שיש למכון אדלר אתר עם פורום לשאילת שאלות, ואת יכולה להתייעץ שם

כמה אני הבלה!!

אלוהים יעזור לי, עם המילים האלה בלועזית........

איזה פדיחות ,

כשאני אומרת וויסות ריגשי אני לא מתכוונת לקושי מסוים אלא לדרך התמודדות עם קשיים בכלל..

למשל כשהיא נעלבת או מתוסכלת ממשהו היא יכולה להתנחם במוצץ..

כמו שיש שמרגיע ומנחם אותם מוזיקה / שירה / שתיית כוס מים וכו'..

ולגבי השלבים של פרויד- אני מכירה את התאוריה אבל זה לא ממש עוזר לי להבין מה עושים בשביל להתקדם שלב..

 

גם לי קרה מקרה דומה:

הבכורה מצצה מוצץ עד גיל ארבע וחצי בערך. היא הסכימה להוציא אם ארשה לה למצוץ אצבע במקום. הרשיתי - חשבתי שבגיל כזה אי אפשר להתמכר לאצבע. טעיתי. היום (גם בת שש) היא מוצצת בלילה את אצבעה, ולפעמים גם במשך היום. טוב, אני מניחה, באמת, שהיא לא תמצוץ גם כשתהיה בתיכון, אבל נראה לי שיהיה יותר קשר להיפרד מהאצבע מאשר מהמוצץ.

 

דרך אגב, אחת האחיות שלי גם מצצה מוצץ בגיל הזה, ולא עזרו כל הפרסים וההבטחות. (כל פעם שנולד תינוק חדש, היא לקחה לו את המוצץ...) אני לא זוכרת באיזה גיל היא הפסיקה בסוף, אבל אני יכולה להבטיח שהיום היא בלי...

(נורמליים  לחלוטין,  אגב).  היום  שהם  נשואים   הם טוענים  שלא.  אבל  מי  יודע....

אמא של חברה שלי פשוט היתה גוזרת כל יום פירור קטן מהמוצץ עד שהבת שלה זרקה אותו לגמרי מעצמה

לגזור חלק מפטמת המוצץ
עלול לגרום לילד לשאוף חלקים מהגומי ולהיחנק חלילה
או שלא הבנתי מה כתבת..

ה"לקיחות" של המוצץ בכל פעם שמכניסה לפה - גורמות לההיפך.

 

תגידו לה בנחת שבסדר, אם היא חושבת שכדאי לחכות ליום הולדת בגן - בסדר. ותשוחחו איתה אם היא חושבת שאז היא כבר תוכל.

 

תהפכו את זה מ"טאבו" לנושא שמותר לדבר עליו. לא "פושעת". 

 

במקביל, תרבו בחום ואהבה ולשוחח איתה ולחבק כשצריך.

 

נקוה שיעזור.

 

 

 

 

 

תודה דן, אבל כנראה לא הסברתי מספיק טוב..

אנחנו כבר גם אחרי היומולדת בגן.

זה לא מוצג אצלינו כפשע ואין על זה טאבו.

ברור לי גם שאם הייתי יותר החלטית בזה היה לה יותר קל (אם נודה על האמת- כבר היה רגע של חסד שבו היא עצמה אספה את המוצצים ותיכננה לזרוק לפח ואני הנעתי אותה מכך גם כי היה נראה לי השחתה וגם כי חששתי שתתחרט).

אבל באמת בימים האחרונים האצבע התחילה להיכנס לה לפה וזה גם מחזק את הספקנות שלי לגבי הגמילה..

להציע לה טקס פרידה מהמוצץ- להפריח אותו עם בלון הליום, לזרוק אותו לנהר (לא כ"כ אקולוגי הרעיונות אבל מקורי..)

אם כמובן נראה שזה השלב המתאים..

מכינים לבד או עם הילדה לוח ובו מקום לנקודות. בכל פעם שהיא מתגברת ולא לוקחת מוצץ-אתן מסמנות יחד בלוח בעזרת טושש/מדבקה , נקודה אחת. אחרי עשר או 15 נקודותת שהילדה תצבור,היא תקבל מתנה שעליה תחליטו מראש. לא חייבים משהו יקר. אפשר גם ממתק. בססוף הלוח ולפני המתנה זורקים את המוצץ. חשוב שיהיה רצף בנקודות וחשוב לעודד גם לפני שגומרים את הלוח בצופרים קטנים. אם יש שניים והם בתחרות ביניהם זה עובד אפילו יותר טוב. אצלי הבכור בכלל לא חשב לוותר על המוצץ אבל כיוון שאחותו כבר צברה שתי נקודות הוא קינא ונכנס לענין

http://www.drdayan.net/pacifier_habit.html

שם היא כותבת רעיונות יפים לדעתי,

 

לגבי פרויד- קודם כל סליחה על הטעות, שנית אני סתם מנסה לתרגל מה שלמדתי כדי לרענן את הזכרון

שיהיה בהצלחה!

 

מה שכן חשבתי,

אני יודעת שבדרך כלל לא מחשיבים מציצת מוצץ כחפץ מעבר, אבל פתאום קראתי מאמר שכן כתבו את זה כחלק מהאופציות לחפץ מעבר, אז אולי זה קשור לזה.

מוצץ הוא חפץ מעבר.גם בקבוק הוא חפץ מעבר.

שתי בנותיי נגמלו ממוצץ אחת בגיל 5.5 השניה בגיל 6.5 .

בני היה עם בקבוק עד גיל 6.5..

זה שלב וזה עובר,מוצץ או בקבוק לא הפריע לאף אחד להתחתן או לשרת בצבא או בשרות לאומי.

תכלס כדאי מדי פעם לדבר על זה שעוד מעט היא תהיה בוגרת והמוצץ שהוא כבר זקן ועייף יצא לפנסיה.

חשוב להבהיר לילדה שרק היא תקבע מתי זה עקרה .

כמובן שאחרי שהמוצץ יפרוש היא תקבל מתנה גדולה ותעשו מזה טררם שלם.

אחת מצצה מוצץ, אחת אצבע ואחד לעס מגבת/שרוול/כל בד שהיה בהישג יד במשך שנים. זו עם האצבע החליטה לבד להפסיק כי התביישה מהילדים. כשהפסיקה בגן, גם בבית הפסיקה אחרי זמן מה. בעצם, כולם הפסיקו מתישהו וזהו. זו עם המוצץ נזקקה לגשר, אבל לא יודעת אם זה קשור וגם אם כן, לא הייתי משנה את הדרך. ואם זה מרגיע, אדרבא. 

בס"ד

 

ששם הילדים באים כדי לתלות את המוצצים כשהם נגמלים מהם. אם את לא מהאזור נסי אולי לעשות משהו בעיקרון הזה אצלך. (וכמובן שלתת לילדה לספר בגאווה על הצעד שעשה ולבשר לכולם וכך תקבל הרבה פידבקים חיוביים..) 

באופו כללי אני ממש אוהבת את הספר "עדי אבא וארבעים המוצצים". אולי תקבלי משם רעיונות.. 

ב"הצלחה!

פשוט תקחי את המוצץ/מוצצים וזהו זה, לא לאפשר לה עוד גישה למוצצים, היא מין הסתם תתמרמר קצת על העניין, אבל זה יעבור לה והיא כבר תמצא לעצמה מווסת רגשי אחר.

חינוך צריך להיות זוגי, גם אם הבסיס נובע מאחד משני הצדדים. אם הילדים ישימו לב שאין לכם ״ראש אחד״, דרך אחת, הם ינצלו את זה, ואתם ״תשלמו מחיר יקר״.

האם אין לכם רב שאתם מתייעצים איתו? שהוא זה שיורה לבעלך את הקווים הברורים

ואם לא, את יכולה להציע לו ללמוד יחד את הספר של הרב יעקובזון, הקב אבינר, הרב שיק, הרב אוחיון (או כל מי שאת מוצאת לנכון), זה גם יועיל לזוגיות, וגם לחינוך הילדים

בודאי שאת צודקת שיש לו בעיה ואני מנחשת שבתוכו הוא מודע לבעיה.....תנסי לבוא ממקום של הבנה והזדהות בסגנון של אני יודעת שאתה אבא טוב,אוהב את הילדים,הם חשובים לך,אני רואה כמה אתה משתדל וכמה תיסכול עושה לך המצב ואני באמת רוצה בשבילך שיהיה לך קשר יותר טוב עם הילדים וכו,תשתדלי לעודד אותו לבטא גם את נקודת המבט שלו ואת רגשותיו

אם הילדים מכבדים אותה, היא צריכה להעמיד אותם במקום כשהם לא מכבדים את האבא. (אולי היא לא מכבדת את בעלה מספיק)

קצת נשמע מההודעה שאת "משדרת ביקורת" במחילה..

 

"אין לו כלים בסיסיים לחינוך".

 

"הוא לא מודה שיש לו בעיה".

 

"הוא לא יודע להתמודד עם סיטואציה חינוכית מינימלית".

 

"זה פשוט הורס לי את החינוך" (לא לכם, או להם..)

 

"הילדים שלי טובים ומוצלחים".

 

"אני לא יכולה להמשיך בצורה כזאת" (ולא כאילו גם הוא בעצם הסובל).

 

 

יתכן, אכן, שכל הנ"ל זו רק "טרמינולוגיה" ואינה ואמרת כלום.

 

אבל אני שואל, בכנות, ומרצון לעזור: האם את משדרת מול הילדים כבוד אמיתי לאבא? "ראש המשפחה"?.. האם את ח/שה כבוד כזה כלפיו?

 

זה דבר בסיסי.  ועל גבי הבסיס הזה - בני כמה הם?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וואי, היו לי תחושות ממש דומות לשלך...

עד ש...

קראתי את הספר "קורות בתינו" של רחל ארבוס.

הפרק הראשון בספר - מדבר בדיוק על זה!!!

ממש ממליצה על הספר בכלל ועל הפרק הראשון בפרט - מאוד מחזק!!!

בהצלחה!

ייתכן מאוד שאני משדרת ביקורת ותודה שאתם מסבים את תשומת ליבי, ואני מאוד מנסה להביא אותם למצב שיכבדו אותו, אבל הוא פשוט לוקח את זה למקום של להיות תלוי בזה שאני אבוא ואגיד להם לעשות משהו שהוא אמר והם לא עושים, הוא לא מנסה לפתח סמכות פשוטה ורגילה משלו אלא או מבליג להם על כל מה שהם יעשו או עומד וצועק עליהם בצורה שמלחיצה גם אותי וגם אותם וזה הבעיה העיקרית, הייתי מאוד רוצה שהוא יפתח איזו גישה משלו אליהם.

הגילאים של הילדים שאני מגברת עליהם זה 4 ו7, בנים, ויש גם יותר קטנים אבל איתם אין התמודדות של חינוך  עדיין

קודם כל, כמה ימים ממש תכבדי אותו ללא כל קשר לנושא. תשדרי אליו הערכה (אמיתית) וכו'.  לפעמים איש יכול להתנהג כך כי הוא מראש קלט את הביקורת של אשתו (ויתכן אכן שהיה לו מראש "מקדם" כלשהו כזה) וזה מוריד לו את הביטחון העצמי. אז הוא כבר "משאיר לאשתו" וכד'- וזה לא בריא.  גם יתכן סתם שהגישה שלו היא אכן ש"לא נורא" אם יבליג, ורק בגלל החשש מתגובתך הוא "צועק" פתאום. גם דבר כזה אינו בריא.

 

גם בפני הילדים כדאי להתרגל: רגע, אבא אמר - אני צריכה לשאול אותו..  ולהבין שיקח קצת זמן עד שהשינוי יופנם.

 

ב. אחרי כמה זמן, את יכולה בתוך שיחה רגועה לשאול אותו: מה אתה מציע לעשות כשקורה כך וכך.. לשאול את דעתו, בכבוד אמיתי. אם את חושבת אחרת - אז לשאול: אתה לא חושב שאולי יותר טוב כך וכך..  יתכן שתיתקלי בהתחלה בחוסר אמון (הכל השערות - הרי לא מכירים מה קורה אצלכם) ותצטרכי לומר לו מפורש: אני שואלת באמת, להבין איך אתה חושב שצריך לגשת. 

 

אולי כך הוא גם יאמר את גישתו או יפתח גישה או יתענין במה שאומרים/כותבים "מבינים". ואולי סתם מתוך הדיון תגיעו לתובנות טובות לשניכם בעניינים הללו. יתכן שתוכלי גם לתת רעיונות מה לעשות אם אינם שומעים לו. הכל בנחת.

לראות בכך משימה משותפת, מהלב, בכיבוד והקשבה הדדית.

בס"ד

 

דבר ראשון, חשוב לשים לב לכך שאת באמת מרגישה אלו הילדים והחינוך שלך ולא של שניכם, גם אם זה לא מקור הבעי'ה, זה הופך את הבעי'ה למורכבת יותר.

ב. שמעתי רעיון מצוווייייןן!!!   אולי מהרבנית ימימה או הרב פנגר, לא זוכרת...

כדאי להודיע לו שאת מרגישה שגם אצלך הבעי'ה ושאת מחליטה ללכת לבד לייעוץ. לאחר הפעם הזו להגיע אליו ולומר לו שהמייעץ אמר שהבעי'ה היא אצלך. אולי עוד פעם אחת ללכת לבד ואז לבקש ממנו להצטרף כדי שיוכל לעזור לך וללות אותך בשינויי.

נשמע שיש לך מלא ענווה!!!   איך שאת פתוחה לשמוע ולקבל עצות, מאמינה שאין לך פה משחק כבוד וגם אם יתנו לך קצת על הראש לפניו, תעמדי בזה יפה.

בהצלח רבה!!  איזה כיף לילדים שלכם

גם לי בת בגיל כזה שמעמידה נסיונות דומים ודווקא אני המוותרת כי לא תמיד יש לי כח לויכוחים...

 

כאשר אומרים לו "לא" הוא צורח ובוכה- כי הוא כן רוצה, קשה לו לקבל "לא".

כך מתנהגים רוב הילדים, 

השאלה היא מה התגובה שלכם?

הבת שלי הדיוק בגיל הזה וגם מתנהגת כך.

אני משתדלת לענות לה ברוגע ובנחת שעכשיו אסור/ אי אפשר וכו' ואני מבינה שהיא מאד רוצה אבל בכל זאת אי אפשר. חשוב להמליל את הרגשות של הילד.

אם אפשר גם נותנת אופציה חלופית- למשל:

* עכשיו אי אפשר בגואש, אבל אם את רוצה נשחק ביחד בפאזל או כדור.

* עכשיו חייבים להיות במיטה ולישון. את רוצה שאלווה אותך חזרה למיטה?

וכו'....

וכן לא להתרגש מהצרחות. להראות שמבינה את רצונותיו אך אמרת "לא" ואת מתכוונת לזה.

אם הצרחות ממש רמות ולא מפסיקות, אני לוקחת על הידיים ואמרת "ממש לא נעים באוזן הצרחות, ובטח גם לך לא נעים, בואי נמצא רעיון אחר".

אם מתמידים ולא מוותרים, הם מבינים אחרי כמה פעמים ומדלגים על שלב הצרחות.

 

ילד חכם שרוצה משהו ואת לא מרשה, הוא יודע שאם יפנה לאבא- אבא יתן לו. אז למה לא לעשות זאת?

אני חושבת שחשוב מאד שתדברו את ובעלך בנחת לבד כשהילד לא באזור (אולי לקבוע לצאת לבית קפה או משהו)

ותגידי שקשה לך, לא להאשים את בעלך אלא תגיעו למסקנה משותפת שצריך לקבוע כללים שמוסכמים על שניכם.

ילד שרואה את אבא ואמא רבים כל הזמן זה לא ממש מוצלח...

למשל:

* לא רבים ליד הילד.

* אם יש הערה אחד לשני, אומרים בשקט בחדר.

* אם אחד ההורים לא מרשה משהו, השני צריך לגבות אותו גם אם לא מסכים לכך.

 

אני למשל עונה לבת שלי: "אבא לא הרשה, אז לא שואלים את אמא! לכי לאבא ותדוני איתו בעניין..."

לפעמים ה"לא" ישאר בעינו, ולפעמים ירשה בתנאים מסוימים, אבל בכל מקרה חשוב מאד לא לשבור מילה של השני ולא לריב לידו.

 

ותמיד חשוב לתחזק את הזוגיות כל הזמן בפגישות, מכתבים וכו' למרות העומס והקשיים בעול החיים...

יצא קצת ארוך, מקוה שעוזר במשהו...

נורמלי - לא כי הוא "עקשן". שלב בחיים.

 

זה לא כ"כ נורא מצד עצם הענין, שהוא צורח כשאומרים "לא" (וגם לא צריך להרבות ב"לא" בגיל כזה ביחוד).

 

וכדאי שהאמא תבין שאינה "לבד"; אם היא לא מרשה - צריך לראות אם אבא מזדהה עם זה. ואם לא - עדיף לוותר על ה"לא מרשה" מלהגיע לדברים חמורים בהרבה, כפי שאת מתארת.

 

אכן, צריך לגדל את הילדים בנחת יותר - ואז לא מגיעים לכך.  יכול לגמרי להיות "שקט" גם עם הרעש החביב של גידול ילדים. אין מה להתגעגע לרווקות.. אם זה קורה - אז באמת את צודקת, צריך קצת שינוי בהתנהלות ובאופן לקיחת הדברים.

 

 

כדאי להתחיל מבפנים: קודם כל תשנני לעצמך שהיחס הנעים עם הבעל, וגם עם הילד, שווה יותר מכל ההישגים החינוכיים שע"י ה"לא מרשה בשום אופן".

 

אח"כ - לדעת שזה טבעי בגיל הזה, שילד צורח כשאומרים לא, ו"מתעקש". זה לא נורא - חלק מבנין אישיותו. צריך לשניה "להתנתק" מזה, להסתכל בחיוך, "מלמעלה" איך הוא חושב שהוא מבין הכל.. ואח"כ לראות איך לפעול.

 

אח"כ - אני מציע לך להחליט החלטה פנימית חזקה, שמה שאבא "מתרצה", את מקבלת ברוח טובה; "אם אבא אמר"...  זה יעשה רק טוב לילד, יותר מכל ה"איסורים". וגם לכם.

 

אחרי שתנהגי כך - תוכלי כעבור זמן מה לשבת ביחד עם בעלך, ולחשוב בשותפות, בנחת, בלי רגזנות (הרי אף אחד מכם עוד לא "מומחה".. תתייעצו ביניכם, תדברו, תהפכו את זה למשהו שבונה קישור, שכל אחד מציע ודנים ומקשיבים), מה נכון ואיך נכון לעשות בכל מיני מקרים. כשלא הולכים "ראש בראש" - אז גם מקשיבים ומתייעצים.

 

לגבי הסוף - זו אכן גם התשובה: מגדלים בנחת. להשתדל למעט ב"איסורים", ב"לא". כשיש משהו שחושבים שבאמת צריך לאסור- מסבירים בנחת למה, וזה אחרי הסכמה של אבא ואמא מראש. ואם רוצה בכל זאת, לא מתרגשים או מתפעלים; פשוט מציעים באהבה רבה משהו חליפי, מזכירים למה זה לא, ומציעים שוב משהו "במקום". תוך כמה זמן הכל יסתדר בעז"ה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולגבות אחד את השני.

גם הבת שלי עכשו התחילה לצרוח ולהשתטח אז אני אומרת לה:

אני רואה שאת מאוכזבת

אם תדברי יותר ברור אוכל להבין אותך

זה בסדר להגיד לא

מקסימום אני מעבירה לאבא שלה את הטיפול כי גם אני נוטה לויתורים

בס"ד

צריך לפתוח את הדברים. יש לפעמים פחד שהילד באמת יעשה את זה, לא תמיד זה כ"כ נורא. לרוב, אנחנו רבים לא בגלל הסיבה הספציפית, אלא יותר בגלל הסיטואצי'ה מצד הצד השני. (למה בעלי לא שואל אותי, אולי אמרתי אחרת. אבל הוא רואה שאני לא מרשה וכו'...)

כדאי לשבת יחד ולדבר על הדברים. יש משחק מומלץ של העלאת שאלות וכל אחד רושם לעצמו את התשובות ואז מקריאים. זה מגניב לראות מה השני חושב וגם פותח לי יותר ערוצים להבין למה פעל כך.

לדוגמא:

סיטואצי'ה שאני אוהבת ביחד (עם בן הזוג) כשאנחנו עם הילד.

סיטואצי'ה שאני פחות אוהבת.

למה לפי דעתי הילד בוכה. (אפשר מקרים ספציפים)

מה לפי דעתי משמח את הילד.

איזה פתרון רצוי למצב שכזה.

למה אני כועס על הצד השני

למה הוא כועס עלי וכו...

זה ממש משחרר.

 

דבר נוסף, תתפללי על זה הרבה, תשמרי קצת בבטן ותדברו על זה בלי הילד. (תנסי לפחות פעמיים, זה מסתדר ממש ומקל!!!)

הכי חשוב תפייייילה!!

ממליץ לך בחום על הסרט שרק 4

 במקרה שהוא קיים כבר, אומרים "אבא אמר אז בסדר"

אף פעם אל תראי שאבא אמר הפוך.. הוא פשוט אמר את דעתו.

 

אח"כ תלבנו את הדברים ותסבירי לו. ותגיעו למסקנות.

א. קודם כל, אתם צריכים לדבר ולהגיע למצב שבו אתם מאוחדים.

ב. אסור, אני חוזר ומדגיש, א-ס-ו-ר לריב מול הילד, זה רק מחזק את עמדת הילד ובנוסף על זה, הוא עובר טראומה כל פעם מחדש ועקב כך, בתווך הארוך, זה יערער את הביטחון של הילד בכם.

ג. אתם חייבים להיות מאוחדים וליצור ''חזית'' אחידה, תקיפה וברורה (וללא אלימות, יש אנשים שזה לא ברור להם, כי אלימות זה כמו בומרנג), מול הילד כשהוא אינו מתנהג כראוי, ולא להישבר בשוב פנים ואופן, לא לפחד להגיד לו ''לא'' וגם ''זה מספיק/די''. אתם תצתרכו גם לגלות יותר איפוק וסבלנות כלפיי הילד, לא משנה כמה תתחרפנו מהקונצים, העקשנות, הצעקות והצרחות, אתם חייבים לשמור על רוגע וקור רוח, להסביר לילד את המצב ולקבוע לו עובדות, בשבלב מסויים הוא יישבר ויכנע אליכם. אתם חייבים לתמיד ולא להישבר, זה יכול לקרות אחרי פעמים ספורות וזה יכול לקחת תקופה, בסוף זה יקרה והילד יבין.

ד. אני ממליץ שתבחני את עצמך ותראי, אולי את מעט נוקשה מדי וכן, כדאי שבעלך יעשה אותו הדבר ויראה אם אם לא נוקשה מספיק, בדרך כלל כשאחד מבני הזוג נוטה יותר מדי לקיצוניות אחת אז הרבה פעמים באופן טבעי הבן/בת זוג השניים נוטים לקיצוניות הנגדית מתוך צורך לאיזון (ולא מעט פעמים זה נעשה באופן לא מודע).

כתבת שהוא ילד אמצעי, לפני כמה זמן נולד הקטן/ה?

אצלנו הקושי לקבל את התינוקת החדשה לא התבטא מיד אחרי הלידה,

אלא יותר מחצי שנה אחרי, כשהגדולים הבינו שהיא כאן כדי להישאר, וכשהיא החלה להיות פעילה יותר.

הגדולה (בת 5 וכמובן גמולה מזמן) החלה לפספס 3-4 פעמים ביום, רק בבית, לא בגן, לא הרטבת לילה,

פשוט לא הלכה לשירותים בזמן. (וכן, גם לי היה קשה לא להתרגז כשערימות הכביסה הלכו וגדלו)

לקח לנו זמן עד שהאירו את עינינו והבנו שזו דרך למשוך תשומת לב,

הרי כשהיא מרטיבה אז מנקים אותה, ומחליפים לה בגדים, ומטפלים בה כמו בתינוקת הקטנה.

המצב השתפר מאוד כשהקפדנו לתת יותר תשומת לב חיובית, וזמן איכות אישי עם הילדים הגדולים.

 

אז היא נהנתה מהצומי.. והשיגה מה שרצתה לאותו הרגע אז מה גרם לה להפסיק עם זה?

חוששת שיקרה מקרה דומה

אם כן, נראה לי שבאמת כדאי לבדוק אם היה שינוי כלשהוא והמניע יכול להיות רגשי....

(אולי שעה לחוצה יותר בבית או משהו...)

ואז לטפל במניע ולא רק בסימפטום...

 

בכל מקרה, כדאי אולי לקחת את הילד לשיחה רגועה שבוודאי לא נעים לו לעשות במכנסיים ושהכל רטוב

אז לעשות טבלת מדבקות.

כל ערב שלא עושה- הוא מדביק מדבקה ואחרי ___ מדבקות מקבל הפתעה (תגיעו להסכמה משותפת על הפתעה לא גדולה מידי...)

כך האחריות והמוטיבציה היא שלו.

ולמרות כל הקושי- ממש אסור להתעצבן, בצורה עניינית להוציא לו בגדים ולעזור להחליף.

 

בהצלחה!

הקטן בן שנה וחצי

האמצעי משווע לתשומת לב כל הזמן הוא ילד כזה-שזקוק ל200% צומי ויותר מהאחים שלו,אני יודעת שלא תמיד אני מסוגלת לתת לו ,הפספוסי פיפי זה כשאני יושבת לידו והוא מקבל צומי-זה מה שגם מחרפן פה

וזה בכוונה,יש פעמים במשך היום פה ושם שהוא מפספס בטעות,או שקוע במשחק ומנסה להתאפק עד שבורח,אני רואה את ההבדל.בלילה זה בכוונה

הבעיה עם עניין ההפתעות זה שהוא לא מסוגל לשמוע שמחר או בעוד כמה ימים,הוא עדיין לא שם, הוא רוצה הפתעה עכשיו. 

(ניסינו עם ללכת לישון יפה בלילה ומחר תקבל הפתעה-אז הוא יכול לשים ראש ואחרי רבע שעה קם ואומר ישנתי יפה! לקבל הפתעה! וכשלא מקבל זו כזו מהפכה ,בכי, כעס שלו הוא לחלוטין לא מבין ש*מחר*)

זקוקה ל300% תשומת לב, ולקח הרבה הרבה זמן ורגרסיות עד שהייתה גמולה ביום. בלילה עוד לא, היא בת כמעט 4.

 

גם לה קשה מאוד לדחות סיפוקים והיא רוצה את ההפתעות כאן ועכשיו....

לא יודעת אם יש לי עצות. נראה לי שלי אישית עזר פשוט לא לתת כמעט שום תשומת לב לנושא הפיפי... כן עשיתי לה טבלת נקודות ופרסים לפני שנה בערך וזה באמת מאוד עזר, אבל גם עכשיו היא מפספסת לפעמים, או בטעות או חצי בכוונה. אני לגמרי אדישה כבר. רק אומרת לה לשים במכונה את הבגדים הרטובים וללבוש נקיים.

זה עוזר לי לאו דווקא בגלל שהיא מפספסת פחות, אלא יותר מבחינת היחס לשי אליה. אני פשוט מתייחסת הרבה יותר אל המדדים היפים, כי היא באמת ילדה מצחיקה, יצירתית ומיוחדת.

מאמינה שזה יעבור לה מתישהוא בשנים הקרובות..

לילד- אבל לא אהבה שהוא יסחט ממך על ידי התנהגות קלוקלת  או חיובית מוגזמת אלא אהבה שבאה ממכם בספוטניות- בלי קשר להתנהגות כזו או אחרת. סתם. אהבת חינם.

 

לא לעשות עניין- לא מדבקות ולא כלום.

 

הנושא הוא אהבת הילד ולא מקצה שיפורים מתמיד של ההישגים שלו.

לשדר לילד- אני מתה עליך בלי שום קשר עם עשית במכנסיים או הדבקת מדבקות

 

בהצלחה

להרעיף עליו אהבה ולהגיד לו בעינייניות שבנתיים עד שיפסיק לברוח לו פיפי הוא ילך לישון עם טיטול...

בלי להתעצבן ובלי כעס, פשוט לתת אהבה אבל גם להיות חזקים ולעיתים תקיפים ולא לתת לילד לסובב אתכך על האצבע.
הילד שלך רוצה תשומת לב יותר מהרגיל כי הוא מרגיש כבר עכשיו שהוא מקבל פחות תשומת לב ממה שהוא קיבל לפני כן ולכן, הוא חושש שהוא יקבל אפילו פחות בהמשך, לכן הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי לפצות על החששות האלה. כדאי להיות יותר ערניים להתנהגות שלו ולשים לב, מתי הוא משדר ''מצוקת תשומת לב'' ולתת את אותו תשומת הלב, או, אם אי אפשר לתת באותו רגע אז להסביר לו את זה, ולאמר לו שהוא יקבל את זה אחר כך וחשוב מאד לעמוד במילה שלכם. סביר להניח שבהתחלה הוא יתנגד, לכעורה לא יבין וינסה לפעול בכל השיטות הידועות לו כדי להשיג את היחס כאן ועכשיו, גם אם זה יהיה יחס שלילי, במצב הזה צריך להיות חזקים בעמדה שלכם ולא לוותר לו, אם צריך אז גם להיות יותר תקיפים כדי שהילד יבין את מקומו ואת מקומכם ואת הסמכויות שלכם. וחשוב מאד, כל דבר שאתם עושים, אתם חייבים, אני חוזר, ח-י-י-ב-י-ם, להסביר לילד כל דבר שאתם עושים על מנת לחנך אותו או כל דבר שהילד ישאל אותכם, לא משנה כמה המשימה הזאת תהיה קשה, כדי שהוא יבין וידע שהכל נעשה ממקום של אהבה ורצון טוב, ככה אחרי כמה פעמים הוא יתחיל להבין ולהפנים ואחרי זה ליישם (תהיו מוכנים, זה יכול לקרות אחרי פעמים ספורות וזה יכול לקחת תקופה מסויימת, צריך להיות חזקים ולהתמיד ולא להישבר בשום פנים ואופן, עד שהילד יבין, והוא יבין). אם אתם לא תקבעו לו את הגבולות ותתנו לו התשובות וההסברים, אז הוא פשוט יפעל על פי האינסטינקט הכי טבעי שלו, שהוא ההישרדות, ובשלב הזה בחייו זה אומר להשיג תשומת לב בכל מחיר.

אני יודע שהדברים שאני אומר נשמעים קשים, אבל אלו עובדות שטח, שנכתבו בספרי היהדות ובהרחבה כבר במשך ה-1500 שנים האחרונות, והן עובדות ותקפות גם היום.

בעז''ה בהצלחה, שבוע טוב וכל טוב.

לכל אלה אשר עלולים לפרש את התקיפות חס ושלום כהכוונה לאלימות, אסור בשום פנים ואופן להשתמש באלימות כאמצעי חינוך, אלימות בחינוך זה כמו בומרנג, זה פשוט מאד יחזור ויכה בכם בשלב יותר מאוחר בחיים.

ראשית כל ייתכן והוא מתקשה להסתגל למעבר בין התינוקיה לקבוצה החדשה.

 

הגננת שלו מנוסה? נשמע כי לא ממש.. ילדים בגיל כזה לא מסוגלים כלל וכלל לשבת יותר מ10 דק במפגש. איך היא רוצה שהוא ישב 20-30 דק? תמוה בעיני ואף גובל בהתעללות בילד לדעתי הוא אינו מסוגל לכך וסתם חווה תיסכול מדיי יום כשדורשים ממונ זאת ועל כן עליך לבקש ממנה בפרוש שלא תכריח אותו לשבת יותר מ10 דק או כמה שהוא מסוגל

 

לגבי המדבקות גם נשמע תמוה משהו.. כל ילד וההתפתחות שלו, היא יכולה לשבת איתו ולעבוד איתו על מוטוריקה עדינה אבל זה צריך להיות ממקום נעים וחיובי ולא כי הוא חייב

 

ואם הוא מרביץ.. אז מה, זו דרכם של ילדים להביע עצמם בגילאים כאלה

 

בקיצור לדעתי תקחי אותה את לשיחה ותעירי אותה קצת

 

המון הצלחה לך ולילד

העניין הוא שזה כמעט בדיוק מה שאמרתי לגננת הזאת. והיא ענתה לי שאין לה אפשרות , במיוחד בריכוז.

אני מבינה אותה, יש לה קבוצה של עשרה ילדים, והיא לא יכולה לשים לב גם לבני וגם לשאר הקבוצה. השאלה: מה עושים??

 

 

הבן שלי היה בתינוקיה הכי גדול, ועכשיו הוא הכי קטן (יש רק עוד ילדה אחת בגיל שלו והוא ילד אחד גדול ממנו בחודשיים). השאר כבר בגיל שנתיים.

הילד רק בן שנה ו רק עכשו עבר לכיתת הפעוטות וכבר מצפים ממנו שידביק וישב??? ואין לגננת פיתרון?למה היא למדה חינוך??נשמע שהוא עוד לא בשל לכיתה הזו,יש אפשרות להחזיר אותו לתינוקיה?

הייתי מדברת עם הצוות ומסבירה שהילד צריך זמן להסתגל ויש מקום לגמישות....אפשר לתת לו לא לשבת,אפשר לתת לו צבע,גננת טובה אמורה לדעת איך להתנהל במצבים כאלה

קודם כל, ילד לא חייב לדעת להדביק מדבקות בגיל הזה. 

ומעבר לזה- יכול להיות שהוא דווקא כן יודע, אלא שהדרישות במסגרת הגן לא מתאימות לו ולכן הוא מוותר מראש..

למשל: אם מבקשים ממנו להדביק על גבול תחום, או בטווח זמן מסוים- לא לכל ילד זה מתאים, ולא כל הילדים מסוגלים לזה באותו שלב. אם את ממש לחוצה לגבי זה, נסי להתאמן איתו על זה בבית

 

אם הוא מרביץ, לדעתי אפשר להעיר בגיל כזה. לא להעניש- אלא להעיר. לומר: לא מרביצים, זה כואב/ לא נעים, תעשה "טובה". (אפילו להדגים)

 

ולגבי השעת ריכוז גם לי נשמע מידי זמן, שלי בת כמעט שנתיים, והיא לא מסוגלת לשבת כמה דקות רצופות, אז עד חצי שעה? המון..

אם היא הייתה שואלת לדעתי, הייתי ממליצה לה לחלק את זמן הריכוז לשתי קבוצות: קבוצה אחת עוסקת ביצירה/ קריאת ספר וכו' עם הסייעת,

וקבוצה אחרת: בריכוז, 

ולאחר מכן: מתחלפים. כאשר סך הכל זמן הריכוז לשתי הקבוצות הוא חצי שעה. כלומר כל קבוצה רבע שעה..

וראיתי שעושים כך בהרבה גנים.

 

זה עלול לגרום לו תסכול מתמיד שהוא לא מצליח לעמוד בדרישות.

אם יש איזו יועצת או מפקחת שאפשר לדבר איתה, אולי כדאי. נשמע שהגננת לא מתאימה את הפעילות לגיל של הילדים.

20 דקות בגיל שנה ו7 חדשים? הזוי לגמרי. למה בכלל הם צריכים לשבת? אולי לשמוע סיפור, אבל בסך הכל הם מעסיקים את עצמם יפה בגיל הזה במליון דברים.

ההתנהלות שלה - גם עם המדבקות וגם עם ה"ריכוז" - מוטעית לדעתי.

 

ובכלל, ממתי יושבים עם תינוקות לפני שנתיים 20 דק' עד חצי שעה ב"ריכוז"?...

 

אני מדריך רבני גנים בגיל 4 לשבת עד 20 דק'..

 

גיל 5  - 25 דק'...

המועצה להשכלה גבוהה

 

ואם הוא עדיין לא פותר משוואות דיפנציאליות רגילות

ואם הוא לא מצליח לגזור פונקציות פולינומיות ממעלה 7 ומעלה

 

ייתכן שגם לדרג מטריצות מסדר 12 יהיה לו קשה בשלב הזה

 

ולחשב יעקוביאן וטור טיילור לקירוב פונקציה מעריכית 

 

 

אם הוא מתקשה בכל הנ"ל שתשלח אותו לאבחון דידקטי ייתכן והוא דיסלקט

 

 

היא חיה בסרט! תשאלי אותה אם הוא מקבל את כל החום שילד בגילו צריך

האם הוא שומע אנחנו אוהבות אותך לא רק מאמא בא חמוד שב לידי?

 

 

 

 

קודם כל זו מטפלת בגיל הזה וצורת הגישה צריכה להיות אחרת לגמרי מגננת

 

אצלינו בגנון משנתיים עד שלוש היה גג ריכוז וכל דבר שהוא עד 15 דקות כל פעילות כולל ריכוז!! אז עד שנתיים מוגזם

 

ילד במיוחד קטן אין לו יכולת לשבת כל כך הרבה זמן זה מוגזם ובצדק שהילד בוכה וקם כל פעם!!

 

זה פשוט לא בשבילו ולא בשביל כל ילד הנמצא שם!!

 

לעולם חסדו הציעה רעיון נחמד חלק בריכוז חלק במשחק כך שהילדים הממושמעים ש'אולי' יכולים

 

לשבת יפה ישבו ויקשיבו למטפלת וכל השאר או לפי חלוקה מי שלא יכול לשבת שישחק במשחק ,

 

קרוב לאזור אבל יש בכך מינוס אם אין שום משגיחה על הקבוצה השניה אלא אם כן יש באזור עוזרת

 

למטפלת שהיא בזמן זה יכולה להשגיח!!

 

לגבי ההדבקה כל ילד והקצב שלו וצריך להתחשב בכל אחד גם אם הוא איטי הם לא רובוטים מתוכנתים כל ילד הוא עולם ומלואו

 

ובקצב שלו ובענין זה בקשי שלא יכריחו אותו בכלל אלא לתת לו לשבת בשקט ולאט לאט עם הזמן הוא כבר ירצה מעצמו מלמידה

 

מהסתכלות על איך ילדים אחרים עושים!!

 

לגבי הכאה יתכן וזה בא מתוך תסכול שהוא לא משתלב עם כולם כמו למשל בריכוז ויצירה נסי לעודד אותו בבית ולהוציא ממנו מה

 

קורה אפילו סתם לשוחח איתו אם הוא לא בשלב זה מדבר!!

 

הצלחה רבה בכל הענין ומקווה שהועלתי !!

 

 

אבל נשמע שגננת לא מקצועית בכלל

אף אחד מילדיי לא ידע להדביק מדבקות בגיל הזה

ולשבת 20 דקות בריכוז- הם רק מתחילים לדבר בגיל הזה

אולי להחזיר לתינוקייה כי דרישות מתאימות לבני שנתיים + 

ילד בן שנה ו-7 חודשים לא אמור לשבת חצי שעה! יש לגננת הזאת ממש בעיה רצינית! זה ממש עוול לילדים..

שנית, זה גיל שהם נושכים, הם מגלים מודעות לצרכים שלהם ומכיוון שבגיל הזה קשה להם לבטא את עצמם מילולית הם מגנים על עצמם כך, (הוא לא יכול לבוא ולומר לגננת "הוא הרביץ לי" אז הוא מטפל בעצמו.

מה שהיא יכולה לעשות זה לומר לו לא נושכים ולהזיז אותו מהילד שננשך, כמובן להיות יותר ערנית לידו לחזק אותו- יופי שלא חטפת ליהונתן! ילדים תראו איך יוסי משחק עם יאיר!- זה מעצים אותו ומחזק אותו להתנהג יפה.

בגיל הזה אין הרבה מה לעשות- רק למנוע ולהיות ערניים.

לגבי המדבקות- איזה גודל?, היא צריכה להיות מציאותית ולתת לו קודם מדבקות גדולות!

שנית את יכולה לעבוד איתו בבית על אחיזת פינצטה- שזה חשוב על מנת לאחוז משהו בשתי אצבעות ולא בכל היד-

לתת לו להשחיל קיסמים/ גפרורים למשל לקופסא קטנה של הסוכריות הצבעוניות שמפזרים על העוגה עם החורים הקטנים, מכירה?

לשים אטבים סביב קערה.

ולתת לו בבית עם מדבקות גדולות- תקני ממש גדולות- כדי שיחווה תחושת הצלחה ויכולת ולהראות לו איך להדביק- סביר להניח שהכעס נובע מהתסכול של חוסר ההצלחה.

 

בהצלחה!!!

ותזכרי, הוא נחשב תינוק- פעוט, אין לך ממה להילחץ!

ועוד משהו, לרוב במעון זה מטפלות ללא הסמכה אז הן לא תמיד יודעות מה מתאים ומה לא, או שאם ילד לא מצליח משהו אז הוא לא בסדר וזה לא נכון.

"היא לא יכולה לחבק אותו... בשעת הריכוז" למה? זה ילד מאוד קטן שעבר לקבוצה חדשה הוא בהחלט זקוק ליותר חום ותשומת לב. ראיתי גם מורות בחטיבה צעירה (א,ב) בכיתה של 30 תלמידים ששמות לידן ילדים שזקוקים ליותר חום במהלך השיעור, ובפעילויות פתוחות יותר אף ממש על הברכיים שלהן.  

שלחתי לה הודעה שאני מודעת לכך שייקח לבן שלי זמן לדעת להדביק מדבקות ועוד יותר להתרגל לריכוז ושאני מצפה ממנה לעזור לבן שלי בהתאקלמות . התשובה שלה הייתה: העברתי להנהלה את השיחה והנתונים. החזרתי לה הודעה שבה שאלתי אותה איך הם החליטו לעזור לבן שלי להתאקלם וביקשתי שתעדכן אותי. היא עוד לא חזרה אליי.

 

אוף, היא כזאת מעצבנת. אם הייתי יכולה הייתי מעבירה אותו עכשיו מהגן הזה

פשוט תהיי עקבית!
תשאלי כל יום איך היה, איך התקדם, במה היא רואה שיפור, במה לדעתה עוד צריך לחזק.
היא גם צריכה לחשוב על הדברים ולאאגן לה מעין 'תוכנית עבודה' עם אותו ילד.
תשימי לב להתקדמות, וכמובן אל תראי ששכחת מכל מה שאמרה ולכן תקפידי לשאול ולהתעניין
זה גם יתן לה מוטיבציה/ צורך לשים לב ולעבוד איתו וגם היא תראה שהיא לא לבד ושאת רוצה לעזור לבן שלך ולה
(יש הורים שמאשימים בהכל את הגן והגננת ולא אכפת להם מכלום לכן הגננת פחות חדורת מוטיבציה לסייע אבל כשמראים נכונות זה אחרת)
הצלחות!

הלו.... להתעורר זמן הקשבה של פעוט היא גג 10 דקות....

והגיוני שבגיל זה הוא לא יודע מה עושים עם מדבקות... לכן הוא במעון לקבל את החשיפה הראשונה והוא ילמד...

 לגבי אלימות.. יתכן שזה נובע מתסכול שלא מבינים אותו שימי לב לכך...

אבל...

למה בכלל הוא עבר מהתינוקיה לכיתה האמצעית (אם הבנתי נכון)?

הגיל שלו בתקופה זו של השנה מתאים לתינוקיה.

מפגש של20-30 ד' לגיל שלו ואפילו שנתיים זה המון!!! לבן שלי בן 3 לא יודעת אם יש מפגשים של חצי שעה. המפגש אצלו נראה לי 20 ד' בערך.

זו דרישה בכלל לא הגיונית.

לגבי המדבקות הבן שלי ידע בערך בגיל הזה להדביק מדבקות אבל המטפלות והמנהלת ציינו את זה בהתפעלות (הוא היה הכי קטן בכיתה האמצעית). אגב, אני מדברת על מדבקות בינוניות וגדולות לא קטנות.

סביר להניח שבתינוקיה לא מלמדים להדביק מדבקות. צריך ללמד אותו.

בקשר לנשיכות הייתי מעירה ופשוט מרחיאה אותו מאחיו. כנ"ל במעון. בגיל הזה פשוט מעירים (אומרים שאסור לנשוך) ומרחיקים אותו מהילד שנשך אותו.

יכול להיות שהוא נושך כי הוא נמצא במקום שדורש ממנו דברים שהוא לא יכול אז הוא מתנהג בצורה כזו.

אגב, בגיל הזה הסתגלות לדברים חדשים כמו כיתה חדשה היא קשה וארוכה. אני רק מהסיבה הזו לא הייתי מעבירה: עוד מעט פסח (שינוי גדול לילד בגילו), אח"כ הרבה חופשים קטנים, אח"כ הוא כבר מסיים את הכיתה הנוכחית ועובר לכיתה חדשה.

 

בהצלחה....

העברתי אותו מהתינוקיה בגלל שהוא היה גדול משמעותית מכולם שם... היו שם תינוקות בני חודשיים והכי גדול חוץ מהבן שלי בן שנה. לא הייתה שם פעילות שמתאימה לבן שלי.

 

אגב, התינוקיה והמעון זה באותו מתחם ותחת אותה הנהלה. המעבר בא מרצון שלנו ההורים ושל ההנהלה (כולנו הבנו שהתינוקיה לא מתאימה לצרכים של הבן שלי...). אני מניחה שאם נתעקש,הוא יחזור לתינוקיה, השאלה אם כדאי...

ריגשית,מוטורית וכו,כדאי לעשות שיכלול של כל הנתונים ועל סמך זה להגיע להחלטה שהיא לטובת הילד והשם בודאי יודע שאתם תחליטו החלטות טובות שהרי הוא נתן לכם את  הילד

טוב שעשיתם שהעברתם אותו.
רק שהמטפלת צריכה להתאים את הדרישות לגיל.
גם לשאר הילדים בפעוטון איתו לא מתאים מפגש ארוך.

אצלינו את הכיתה האמצעית מתחילים בגיל שנה +4.

את התינוקיה מתחילים בגיל 3 ח' (בדר"כ אין מתחת לחצי שנה ואף 9 ח').

לא מוסיפים ילדים באמצע שנה כך שהקטנים ביותר בתינוקיה בתקופה הזו של השנה הם בני 9 ח'.

 

איך יש במעון תינוק בן חודשיים? תמ"ת לא מקבל בגיל כזה....

עם איזה ילדים הוא התחיל את השנה?

באיזה כיתה נמצאים בני שנה עד שנתיים?

 

אם התינוקיה אצלכם זה כ"כ קטנים באמת הייתי שמה אותו בכיתה הבינונית אבל מבקשת מהמנהלת שייקחו בחשבון את גילו וידרשו ממנו בהתאם לגילו. בגדול אצלינו כל כיתה מחולקת, פנימית, ל-3 קבוצות אז אפשר שבקבוצה הקטנה יהיו קרובים יותר לגילו.

אגב, במעון של הבן שלי (שנה שעברה) ילדים בגיל כיתה אמצעית שלא רצו להשתתף במפגש "העלימו עין" ונתנו להם להתעסק בדברים אחרים (נראה לי שהם נתנו לקטנים שלא עולים לגן עיריה).

 

מי שהיה בראשון לספט' בן שנה ושלושה חדשים ולא מתעתד לעלות לגן נחשב "גמול" והתקן הוא 9 או עשר ילדים בקבוצה.

מי שהיה צעיר משנה ושלושה חדשים נחשב "תינוק" והתקן לתינוקות  הוא 6 ילדים. בקבוצה מעורבת בד"כ יהיו כשבעה ילדים או סיוע של שעה ביום. 

זה פחות או יותר מה שאני יודעת מהמעונות אצלנו. 

חצי  שעה  זה  המון  אני  לא יודעת  איך  היא  בעצמה  לא  מתחרפנת.  אני  עושה  בין  5  ל10  דקות  אלא  אם  כן  הריכוז  משולבת  בפעילות  של  הילדים  ואז  זה  יכול לקחת  יותר,  אם  הם  משתפים  פעולה.  

מדבקות  צריך  ללמד  להדביק.  או  ששמים  על  פרק  היד  ואז  הילד  לוקח  ומדביק.  או לשים  לילד  את  המדבקה  ביד  ולהדביק  איתו  עד  שהוא  לומד.  הם  בד"כ  לא  יודעים  לעשות  את זה  לבד  בהתחלה.  אבל אחרי  שמלמדים  אותם  הם  עושים  את  זה  מקסים.  

בקשר  להרבצות,זה באמת  לא  קל.  אבל  זה הגיל.  מה לעשות.

קצת  מצחיק  שהיא  מדווחת  לך  על  כל  הפרטים  אני ממש  לא  מדווחת אם  הילד  לא  יושב בריכוז  או  מקמט  לי  את  הדף.  מה  אמא  שלו  תעשה  תעניש  אותו  בבית  תגיד  לו  להתנהג  יפה,בגן  תשלח  אותו  לבדיקת  קשב  וריכוז. כולה  תינוקים  בני  שנה  וחצי.  יש  לה  בעיה  כי זה  מפריע  לשאר  הקבוצה.  שפשוט  תתמודד.

 

היא אומרת: "תראי , את חייבת לעזור לי. הבן שלך לא יודע להדביק מדבקות". לא ידעתי אם לצחוק או לבכות...

הבת שלי הדביקה מגיל 1.9, והסתכלתי עליה בשמחה והערכה שהיא מצליחה.

הציפיות של הגננת הן גבוהות לדעתי. אז חשוב להסביר לה למה הקטן מסוגל ולמה לא, ולהוסיף שבד"כ, פעוטות בגיל הזה מסוגלים למה שהוא מסוגל, ולא ליותר מזה.

דיברת איתו על זה? יש עם מי לדבר? זו תחושה שלך או שזה גם מה שהוא אומר לך? 

 

באופן אישי, אני חושב שאם קיימת התעללות - פיסית או נפשית - אז פשוט לקום וללכת. נכון שלפעמים זה לא פשוט, אבל זה יותר טוב מהאלטרנטיבה. 
 

מעבר לזה, אני פשוט לא יודע מה להגיד לך רק שתהיי חזקה ובעז"ה, יהיה טוב. 

אין כוח נפשי לעשות כלום!! אני הייתי בנאדם מאוד שמח הוא הרס לי את כל שמחת חיים...

תבקשי עזרה ממשפחה או חברים קרובים אם את צריכה. תקבלי כוחות מהם. 

את לא צריכה לסבול כל החיים. אין לזה שום סיבה ושום הצדקה. 

 

אם אין לך כוחות נפשיים, אז פשוט תפעלי בצורה מכנית. תגדירי לעצמך מטרות ואלו פעולות את צריכה לעשות בשביל להשיג אותן ופשוט תבצעי אותם כמו רובוט.

 

תראי, אני לא מכיר אותך ולא את הסיפור שלך וכל דבר שאני כותב הוא בעירבון מאוד מוגבל וזוהי דעתי האישית בלבד.

יכול להיות שאפילו מה שכתבתי לוקה בחוסר אחריות מצידי. 

בכל מקרה, אני חושב שהדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות הוא לפנות לאנשים שקרובים אלייך ושדואגים לך ולבקש את עזרתם.  

אני אמנם לא יודעת ומכירה מספיק את המצב הזה, אבל כן יודעת שאת חייבת לצאת מזה!

כל יום ומשפט של התעללות רק מגביר את היאוש, וחוסר הרצון לחיות, וגומר את הכוחות לצאת מהמצב

אז ננסה לכתוב בנקודות, ותנסי ממש לעשות שלב שלב (מה שמתאים לך מתוך זה), אולי זה שזה כתוב בנקודות יעזור לך לבצע.

1. להתייעץ עם אדם שמבין בתחום ההתעללויות. עד כמה שידוע לי, יש קו חם לנשים שעוברות התעללות (מן הסתם הטלפון שלהם מפורסם באינטרנט, ואולי אנשים פה יודעים ויוכלו לשתף). תבדקי עם היועצ\ת אולי יש אפשרות לשפר את המצב, ואולי אין ואז את חייבת לעזוב את הבעל. (אנשים שמבינים בתחום יוכלו לעזור לך לעשות את זה, גם אם את מרגישה שאין לך כוחות, וגם לתמוך בך). אחר כך תוכלי גם לשקול טיפול רגשי להחזרת הביטחון העצמי (עכשיו זה לא יועיל)

2. לשתף את הסביבה. (אם את עושה את זה את יכולה להמשיך ל3) הורים, אחים וחברות. במצב הזה צריך המון תמיכה, גם בתחום הנפשי (להחזיר לך את השמחת חיים) וגם בתחום הפיזי (כלכלית, עזרה בבית).

במיוחד אם תחליטי על גרושין, שלא ישפטו אותך לרעה ושיעזרו לך.

חלק גדול מהבעיה היא לסחוב לבד את הקושי. ברגע שמשתפים, מרגישים כאילו חלק מהמשא יורד מהגב.

גם להסתיר זה קשה, וברגע שאת משתפת הקושי הזה לפחות יורד.

3. לעודד את עצמך. זה קשה מאד, אבל חובה! תעמדי כל יום מול המראה ותגידי לעצמך- אני אישה טובה, נאה, עם מידות טובות. ותפרטי כל דבר טוב שעשית (בלי להתייחס לרע). כשיש הרבה ביקורת קוטלת חייבים לאזן אותה עם אמירות חיוביות. ובגלל שאין מי שיגיד לך את זה את חייבת לעשות את זה. 

אם תצליחי להתמיד זה יתן לך כוחות.

 

ושוב, חייבים לטפל בזה עכשיו! אני ממש מקווה שמה שכתבתי נתן קצת כוחות.

לא כתבתי ח"ו משיפוטיות, גם אני עברתי התעללות רגשית (מאחותי) ועכשיו ממש קשה לי להשתקם ולשפר את הביטחון העצמי והשמחת חיים שלי. (ועברתי את אותם הרגשות כמו שאת מתארת. עדין יש לי את זה לפעמים)

לא שיתפת אם יש לך ילדים, אם כן זה ודאי לא טוב להם לגדול במצב כזה, ועם אמא בלי כוחות, ואולי זה יתן לך כוחות להוציא את עצמך ממנו ולשקם את עצמך (בשבילם)

אני ממש מקווה שעזרתי במשהו. שתדעי לך שהמצב שלך ממש נגע לי בלב, וחשבתי עליך בשבת

בהצלחה ענקית!!

עזרת לי מאוד..קשה מאוד לחיות עם אדם מתעלל נפשית ובאמת אין לי כוחות אבל אני חייבת להיות חזקה בשביל הילדים שלי.

וממש חשוב להתחיל לטפל לפני שהם נגמרים סופית

במיוחד בשביל הילדים.

 

ממש בהצלחה! 

את יכולה לעדכן כאן איך את מתקדמת, אולי זה יעזור לך לעבוד בפועל (כי אנחנו רואים איך את מתקדמת)

ובהצלחה ענקית!

אני בטוחה שתצליחי לצאת מזה!

הוא סוג של סדיסט שנהנה להכאיב?!

הוא חי בשביל זה?!

 

אם זה כך, זה נורא!!!

 

(הרבה אנשים כאלה, הם לא כאלה שנהנים להכאיב, ויכולים להפסיק עם לימוד נכון. אני מתייחס למה שאת מביאה כאן)