פורום הורות (עמוד 275)

גם הבן שלי מבחינתו כבר רוצה להתיישב,יש ילדים כאלה

לגרות אותו עם צעצועים וכד'.

נכון שבתחילה הם מאוד לא אוהבים את זה- אבל כל יום לכמה דקות- מחזקים את שרירי הכתפיים ולאט לאט זה הופך להיות קל יותר.

נכון שחצי שנה זה כבר לא מוקדם- אבל זה גם לא כל כך מאוחר.

לא להילחץ.

בטח לא להשוות עם האח שמעליו- זה לא מוביל לשום מקום.

כל ילד והקצב שלו.

היו לי כאלה שהלכו לפני גיל שנה- וכאלה שהלכו בשנה וארבעה חודשים,

כאלה שהתהפכו בגיל 3 חודשים- וכאלה שהתהפכו בגיל 7 חודשים.

כל עוד זה בטווח הנורמה אין מה להילחץ- אבל שווה לאמן אותו כשהוא על הרצפה על שטיח פעילות או משהו.

עכשיו פחות קר.

לגבי הישיבה- מגיל חודש כששמים אותם על משהו לא ישר נראה כאילו הם מתיישבים- אבל זו לא ישיבה יציבה ואני לא בטוחה שזה בריא לגב בגיל כזה .

שנאה להיות על הבטן, התיישבה בגיל חצי שנה בערך ואז פיתחה זחילה על הטוסיק.

היום היא בת כמעט 4, ורק לפני כמה חודשים ( בעקבות סרבול תנועתי ועוד כמה דברים) אבחנו שיש לה גמישות יתר. ואני דווקא ראיתי תינוקות עם גמישות יתר אבל בכלל לא חשבתי שהיא כזו. בכל מקרה- אני במקומך הייתי הולכת לרופא ילדים ומבקשת הפניה לאורתופד, אם נראה לו שצריך. לא בלחץ- זה באמת גי צעיר ונורמלי לא להתהפך עדיין, אבל אם מרגישה שיש משהו לא 100% תקין- עדיף לעשות את הבירור, ואם אפשר לעזור לו בעזרת קצת פיזיותרפיה או הדרכה אחרת- מה טוב.

זה יעבור..

2. (זו הסיבה העיקרית שבגללה הגבתי..רחמנות עליה..) לתת גם לקטנה, בוודאי.

[ ואולי בהקשר זה: "לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים"...  זה לא שלב שאת אומרת: את מקבל פרס על זה ואת על זה..]

3. בנוגע ל"מובנות הדיבור", השאלה אם זו בעיה חריגה. כי באופן רגיל, למה "ללחוץ" עם דיבור. דיבור זה דבר עדין, מבטא משהו מבפנים. אפשר לעודד מידי פעם. לשקף פה ושם אופן נכון של ההגיה. לא לעשות מזה מידי "בית ספר". לענ"ד.

בעקרון יש ילדים שיכולים להיגמל בגיל הזה או להתנסות. אם גדולה מקבלת אז למה לא לתת גם לקטנה?

למרות שאני לא חושבת שזה היה נכון בכלל להתחיל עם פרסים בעניין הזה

ובקשר לדיבור אולי להתייעץ עם מומחה? האם שומעת טוב?

מחלקים גם לקטן, ואם יש חברים בבית גם להם, 

אבל הגדול מחלק, ולכולם ברור שהם מקבלים בזכות שהוא עשה כך וכך, וזה נהפך לחגיגה סביבו...

דן- "לא ישנה אדם את בנו בין הבנים"- מאיפה זה? זה זכור לי ממש במעורפל.

יש עוד הנחיות במקום שממנו זה הגיע? מעניין אותי לדעת.

בכל אופן, לא נתתי לקטנה כי חבל לי לקנות משהו זול בשקל שלא מחזיק מעמד לאורך זמן. אבל כנראה אעשה את זה בכל זאת

לגבי הדיבור- לדעתי זה חריג. כל מילה בפני עצמה ניתנת להבנה (אם אין בה צלילים שהבת שלי לא יודעת להגות), אבל כמה מילים ביחד- לפעמים אפילו אני לא מבינה מה היא אמרה, גם כשהיא חוזרת על זה. הדיבור יכול להיות מאוד לא ברור. זה מקשה עליה מאוד גם מבחינה חברתית, ולכן חשוב לי לעזור לה.

וזה אכן בטיפול.

אשמח לתשובות לגבי השאלה למעלה.

שוב תודה רבה!

מדרש חכמים על יעקב אבינו וכתונת יוסף. לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שהרי בשביל משקל 2 סלעים מילת (משי) שנתן יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

ודברי חכמינו ז"ל מלאים מ"תובנות" עמוקות לגבי התייחסות לילדים ובכלל לבני אדם.

לקטנה לא איכפת משהו בשקל.. יש ילדים שבכלל העטיפה הרבה יותר מעניינת אותם מהמתנה. העיקר שנתת משהו, בחיוך, והיא הרגישה שזה מענין ובשבילה... "צומי" ואהבה..

לגבי הדיבור, אם היא בטיפול (קלינאית תקשורת, אני מניח) זה טוב. מן הסתם יש להם הנחיות מתאימות. ולהוסיף שכל ישר ו"תחושת" הילדה, שיש להורים. מסתבר שתרגילים "בכיף" עם חיזוקים אכן טובים. בצירוף "חיזוקים" גם לדברים שאינם קשורים לכך (לא רק מהבעיה הזאת מרוויחים משהו..). העיקר לא להעצים את הבעיה ע"י "כרכור" מיוחד מסביב, והבעת חשש-יתר שהיא תרגיש בו איכשהו..

באמת יש הרבה הנהגות בחז"ל. התכוונתי לשאול- האם יש ספרון כלשהו שבו הכל מלוקט, או שפשוט צריך לקרוא יותר מדרשים ומסכת אבות?

תודה על הסבת תשומת הלב לכך שלא נעצים את הבעיה. חשוב.

אגב, עוד שאלה- מה אם דווקא לקטנה מגיע פרס ולגדולה (שהיא לא מאוד גדולה, 3.5) לא? לתת גם לה?

האם תמיד לתת לכל ילד משהו קטן? אם לא, מאיזה גיל לא?

תודה רבה.

מחז"ל. יש ספרים שליקטו הדרכות בעייני חינוך.

אני לא מכיר הכל "מבפנים" אז לא רוצה להמליץ על מה שאינני יודע. וגם צריך להבחין בין הגילאים השונים.

אבל ככלל, כמה שאנחנו מוקרנים יותר מההדרכות המידותיות של רבותינו - ראשונים ואחרונים - מהנהגותיהם, בכלל מהעומק של ההסתכלות האמונית, בפרט על האדם מישראל, זה גם עוזר מאד לכך.  לאו דווקא כ"תחליף" למחשבה/התייעצות בעניינים ספציפיים - אבל לגמרי כמייסדי גישה.

אישית, מההנהגות של הרצי"ה זצ"ל והדרכותיו בענייני חינוך, למדתי הרבה מאד ("בסבלנות משיגים הכל" - משפט של הרצי"ה אחרי סדרת שאלות של מישהו לגבי ילדיו הקטנים, כשעל על אחת ענה: "צריך סבלנות.." בסוף ההוא שאל: "הרב, הכל סבלנות"?.. ענה הרב: "בסבלנות משיגים הכל")

ב"שמירת שבת כהלכתה" הישן יש בסוף קובץ בהלכות חינוך (הגילאים לכל שלב וכו').

יש ספר קטן בכמותו וחשוב באיכותו של הרב שלמה וולבה זצ"ל "זריעה ובנין בחינוך". חשוב מאד לחינוך בדרכי נועם בזמננו.

ועוד.

לגבי הפרסים - לענ"ד לפי ה"חוש"..  כל מקרה לגופו. אם רואים שבעיני הגדולה זה לא "נחשב" שנתנו לקטנה, אין בעיה. אם רואים שהיא "מסתכלת" אז לדאוג גם לה ("עכשיו משהו לך שאת אחות כזו טובה"...)

בשלב מסוים, ילדים מתרגלים שלכל אחד יש את הדבר שמחזקים אצלו; ואז לא כ"כ שמים לב מה עם השני. כי גם הם מקבלים על שלהם. פשוט, צריך תחושה.

והציעו פה רעיון יפה שכאשר מדובר בילדים רכים, ה"זוכה" מחלק גם לכולם. כולם שמחים - והוא חשוב. כמובן, צריך שגם הם יהיו "חשובים" בזמנם..

[בגני ילדים, צריך מאד לשים לב שכולם יקבלו לענ"ד. בין אם באותה פעם, בין אם באופן שאומרים לילדים שאנחנו מחלקים כל פעם לחלק - ובסוף כולם יקבלו. איך מרגיש ילד שהאחרים מקבלים פרסים/כיבוד בקביעות והוא לא. ומה זה עושה לתדמית העצמית שלו]

אנחנו בגמילה נתנו שוקוצ'יפס. לנגמל נתנו יותר (4 או 5) ולאחים שלו אחד או שנים וביקשנו שהגמול יחלק להם.

היתרון בשוקוצ'יפס שהם אוהבים את זה וזה לא יקר ואפשר לחלק לכל מי שנמצא שישתתף בחגיגה שיש לנו ילד גדול בבית

פונגימון ניתן למצוא בכל בית מרקחת

אצלנו הבעיה בנעל לא ברגל

לא קניתי נעל חדשה עם ריח מסריח לעולם

תמיד יש לה ריח נחמד כזה של מפעל

חחח

קני לו משקפיים שיהיו לו כתכשיט.

( לפעמים אני רואה ילדים קטנים עם משקפיים עגולים של פעם וזה ממש מכער אותם מסכנים.

יש היום משקפיים ככ יפים ולא יקרים זה סהכ לטובת הילד שירגיש נוח ויפה עם זה.

נב: תבדכי דרך קופת החולים שלך אם את זכאית למשקפיים.

מניסיון אצל אחיינים - יש ילדים שמשתוללים מאוד והמשקפיים לא מחזיקות אצלם מעמד הרבה זמן,

אצל ילדים כאלו לא משתלם לקנות מסגרת יקרה, ולפעמים אם מציעים מבצע של 1+1 כדאי לקחת שני זוגות כדי שיהיה אחד רזרבי.

על מה להקפיד? שלא יהיו גדולות מדי כדי שלא יפלו מהפנים, שלא יהיו קטנות מדי כדי שלא ילחצו על הרקות או על האף. אצל רוב הילדים בעלי המשקפיים בגילאי גן שאני מכירה מצרפים למשקפיים חוט כדי למנוע נפילות של המשקפיים על הרצפה.

אישית הייתי מעדיפה לקנות בחנות פרטית ולא של רשת (אופטיקנה, אופטיקה הלפרין, סופרפארם וכו')

בחנויות ותיקות יש מקצועיות רבה בדרך כלל, ולא ידחפו לך משהו שלא מתאים בכלל. דוגמא: בעלי הלך הפעם הראשונה לקנות לעצמו משקפיים. ברשת מסוימת ההמלצה בבדיקת הראיה מבחינת מספר התגלתה בדיעבד כשגויה. בנוסף המוכרת הציעה לו מסגרת של ילדים שישבה לו כל כך צפוף על הפנים... לא יפה לנהוג כך כלפי מי שאין לו מושג. אלו היו 200 שקלים שהלכו לפח, נאלצנו לקנות משקפיים אחרים.

בדיוק קנו עכשיו לאחיין שלי בן 3.5 משקפיים.

הם קנו דרך מכבי (הנחה של 600 ש"ח) אבל הוסיפו עוד 400 למשקפיים יותר יקרות ואיכותיות.

פלסטיק אם הוא נשבר אי אפשר לתקן.

הם קנו מרובעות <לא אוהבים עגול אפילו שזה חמוד נורא> והאופטימטריסט הוסיף לו משהו מסיליקון בידיות כדי להקטין לו שלא יתגלץ'.

יש משקפיים של פישר פרייס שהבנתי שלא נשברות בכלל (עשויות מחומר של הצעצעוים שלהם)

בהצלחה!

מצטרפת למה שח.י אמר לגבי העגולות, שני רופאים שונים אמו לנו ללכת על עגולות בלבד! זה חשוב כדי שהילד לא יחפש להסתכל החוצה.

אנחנו עשינו בחנות שמתמחית במשקפיים לקטנים אבל לא עובדת עם קופ"ח שלנו. עלה לנו הרבה כסף אבל בינתיים אני ממש לא מתחרטת. אם את באיזור ירושלים תגידי...

יש למשקפיים שלו אפון אורטופדי, המשקפיים פלסטיק, ובקצה של הידיות יש חור שמשחילים בו חוט למשקפיים שיושב מאחורי הצוואר ואז המשקפיים לא זזים. הבן שלנו יודע להגיד אם לא שמים לו את המשקפיים בצורה נוחה.

עשיתי הרבה שיעורי בית וחשוב ללכת למקום אמין! שקיבלת עליו המלצות, שיודע מה הם עושים עם משקפיים לקטנים, להסביר מה לעשות ואיך, נותנים אחריות, ההמלצות לעדשות הנכונות לילד. 

אם תרצי אפנה אלייך באישי...

זה נימצא בכנפי נשרים בירושלים, והיינו ממש מרוצים הם מומחים לילדים! ומאד אמינים ! 

שווה אפילו שיקר מאד

משהו שמפריע לו?  התנהגויות?  "היסטוריה"?...

שיעזור לו להתרגל לגבולות נכונים והבחנה בדיבור/התנהגות.

בינתיים, אולי כדאי קודם להסביר בנחת מה הנזק בשקרים וגניבות.

לספר סיפור איך אדם שמשקר - אז כבר קשה להאמין גם לדברי אמת שלו (כמו "פטר והזאב"..). דברי חז"ל על: כך עונשו של בדאי - שאפילו אומר אמת לא מאמינים לו.

לנסות לחשוב ביחד איך ייראה העולם אם כל אחד סתם ישקר: אתה הולך ברחוב וחייב להגיע למשהו שמאד רוצה - שואל מישהו איפה רחוב זה וזה.. אומר לך, לא מוצא. אח"כ פוגש אותו והוא אומר - סתם אמרתי, זה בצד השני..  להמחיש שאי אפשר כך לבנות עולם. וזה מתחיל מדברים קטנים.  בלי "|לאיים" - ילד עם שכל, ערני, אז לנצל את הכחות האלו.

כך לגבי גניבה. איך אדם עבד בשביל משהן, מרוויח, ומישהו אחר לוקח לו. איך אתה מרגיש אם מישהו לוקח "שלך". יש שלי ויש שלך. שוב  - מתחיל מדברים קטנים (לא לאיים שהוא יהיה גזלן..). גם זה "של מישהו".

אם הגעתם להסכמה עקרונית על הענין, שלב הבא לומר לו שיש דבר כזה שלפעמים דברים שאנחנו מבינים אנחנו צריכים להתרגל. ושגם יש דבר כזה שלפעמים בשביל להתרגל צריך עידוד זמן מה.

לשאול מה הוא מציע לעשות כדי ל התגבר על זה.

לנסות להגיע להסכמה שלתקופה הקרובה, עד שיתרגל לגמרי - כל יום הוא יודיע בכנות אם לא לקח דבר לא שלו ולא שיקר. כל יום שהצליח - פרס קטן מסוים, כדי לעזור להתגבר על ההרגל הלא-טוב ולייצר הרגל חדש. זה כמו "לצאת ממחלה". כך להסביר לו.

שבוע שהצליח - פרס גדול יותר.

אם לא הצליח אבל "כמעט הצליח", רושמים נקודה על זה שאמר את האמת.. (הנה, בזה הוא לא שיקר) ושהצליח קצת - וזה יצטרף לפרס בהמשך כשיצא מזה לגמרי.

להסביר לו: הפרס הגדול הוא שתוכל להגיד לעצמך: זהו - אני לא משקר ולא לוקח מה שאינו שלי.

אלו - פרסים קטנים בדרך כדי לעודד ולהתרגל.

לחזור: חשיבות הענין. המטרה ההתנהגותית בהתאם לחשיבות. החשיבות להתרגל כדי לדחות הרגל אחר וכדי שזה יהיה "טבעי". עידוד: פרסים קטנים לעזרה למוטיווציה להתרגל. פרס גדול. 

שתצליחו בעז"ה.

יישר כח על המודעות.

מה שקניתי מגלי היה פשוט על הפנים. הם נהרסו תוך שלושה חודשים!!!

ומה שקניתי או קיבלתי והוא מהחברה 'אלפאנט' (הפיל הזה) ממש מצוינות והן שורדות מצוין כבר שנתיים (אצל הבכור ועכשיו אצל אח שלו).

אבל מצד שני, במחיר של האיכותיים אפשר לקנות שניים וחצי נעליים של גלי...

קנינו סנדלי קולומביה, הן החזיקו את כל העונה ועדיין נראות מצויין ובהחלט יעברו לילד הבא. המחיר- 120 ש"ח לפני שנה (אולי עם הנחות מועדון וכד')

ככה גם נעלי נייק. יותר יקרות אבל החזיקו כל העונה ויעברו לילד הבא.

הילדים בגילאי 3.5 ו-2

יש לי ילדים שגומרים נעליים תוך חודש- חודשיים ואם אני משקיעה בחברה טובה- זה יכול להחזיק כמה חודשים יותר מזה.

יש ילדים שכל נעל תהיה להם טובה באותה מידה.

מאוד תלוי צורת ההליכה והדריכה על הנעל, מאוד תלוי ברמת הפעילות של הילד (אם ילד משחק כדורגל עם הנעליים- הוא יחסל כל נעל שאינה נעל כדורגל בזמן קצר ביותר, למשל)

60 ש"ח. רוב הפעמים מחזיק עד סוף העונה.

ושנה לאחר מכן כ-ו-ל-ם מקבלים חדש.

וגלי אכן מוכרים זבל, אבל במחירים יקרים.

(גם המידות עצמן מתאימות לילדים גדולים יותר) והן ממש מצוינות. הנעליים - לא הסנדלים!

והם מתחילים מבצעים על זוג שני די מוקדם. אנחנו תמיד מחכים להם ואז קונים לאותה עונה (וכך בטוחים שזה יתאים לילד)

ואז זה מחזיק גם לתחילת העונה בשנה הבא.

כשאני הייתי קטנה היו לי מדרסים בגלל נעלים  זולות שנעלתי (נוצר לי עיקום של הרגל, שהסתדר ב"ה). סבלתי הרבה מכך. אשתדל עד כמה שיתאפשר לי שלא יקרה גם לילדים שלי.

רק פאפיה החזיק עונה+

כל השאר כבר באמצע העונה היינו צריכים להחליף.

והאיכות של גלי באמת לא משהו בכלל, לא שווה כלכלית להשקיע בנעליים שלהם כשהמחירים שלהם דומים למחירים של חברות טובות יותר.

אנחנו משתדלים תמיד להגיע ממש בסוף עונה ולקנות לקראת העונה הקרובה מעודפים של שנה קודמת ואז המחיר זול יותר.

גלי על הפנים. אפילו בעודפים ברבע מחיר לא שווה לקנות אותם.

והם עוד טענו שאחריות לא תקפה לבעיה שהיתה בנעליים שלי.

חבל על הכסף

בחנויות עודפים של נמרוד אפשר לקנות את אלפנט, (לא אוהבת את נמרוד עצמם)

הן מאוד נוחות לילדים

נעלים מחזיקות עונה וחצי בערך .

לא אכפת לי

מחזיקות עונה (חלק החזיקו יותר פשוט ב"ה הילד גדל...)

ממליצות לקנות אלפנט? או איפה יש חנות טיולים (יש להם מידות של ילדים?)

אשמח מאוד להמלצות כי אין לי זמן וכוח לשוטט עם הילדים ...

רוצה לבוא למקום מומלץ ולקנות בלב רגוע... ואז ללכת להנות   אם כבר באים לירושלים

בירושלים!!! עדיף מהת. מרכזית ואיזור מרכז העיר!!!

תודה מראש!

גמילה עלולה לקחת כמה חודשים, וההורים רוצים, ובצדק, להביא את הילד גמול לגן. 

לדעתי זה גם יהיה לך יותר נח- בסה"כ לד שהולך לבד לשירותים ורק צריך לנגב לו (לבנים גם לא צריך לנגב בקטנים) עשוי להקל עליך משמעותית.

לדעתי תבקשי מהורים שמי שרוצה, שיעשה את זה במהלך פסח ויביא לך את הילד גמול במידת האפשר (כמובן שאין בזה ביטוח).

אחרי שבועיים וחצי בבית, הגמילה כבר תהיה יציבה (בע"מ) ולך יהיה יותר פשוט.

אני כהורה לא הייתי מסכימה. אם אני רואה שהילד מוכן- אין סיבה לעכב. לא מרוע לב, אבל דחיה עלולה גם לגרור את הגמילה על פני תקופה ארוכה יותר, היחס אליו בגן יהיה פחות חיובי וכו'.

בהצלחה..

אם ניתן להתחשב אז למה לא? ובכלל פסח זה לא הזמן לגמילה כאשר על הראש יש

אלף ואחד דברים ובנוסף 'ככה מן הצד' עוד צריך לגמול את הילד זה לא פייר לילד!

הילד בכלל לא יהיה מוכן נפשית ופיזית כמו שצריך!!

אם את בהריון נוסף לכך, בהחלט יש יתרון שתוכלי לדבר ישיר, ובעדינות על הנושא.

אולי בהחלט יקשיבו לך וידחו את הענין!!

מאחלת לך הריון בריא ומשעמם! והצלחה בענין הנידון!!

שבבית שבועיים אחה"צ מגלה שליטה יכול להגיע לגן עם לבנים..

רב הילדים השיטה הזו לא הולכת. זה מבלבל אותם מאד ללכת חצי יום עם וחצי יום בלי.

בכל מקרה, אחה"צ הם הרבה פעמים בקושי 3 שעות (4:00-7:00) בגלל שנת צהרים.

זה ילדים שעולים לגן?

ממש לא בקשה רלוונטית.

כיוון שאין פה התייחסות לצורכי הילדים. אלא רק לקושי שלך...

הם בגיל שנתיים ומן הסתם מוכנים לגמילה פחות או יותר. מה גם שמי שעולה לגן, זה לא נכון לגמול אותו בלחץ בחופש הגדול לפני הגן...

מה שכן, את יכולה לבקש שהם מתחילים את זה בבית, נניח 3 ימים (יכול להיות גם חמישי שישי שבת) לא להביא אותו בכלל, ולתת לו הזדמנות בבית, ואז להביא אותו עם תחתונים ובגדי החלפה וכ', רק אם שיתף פעולה בבית. זה לא צריך ליפול עליייך התהליך עצמו, אלא רק לשתף פעולה עם מה שההורים עושים בבית...

בהצלחה

מצליח לעשות יומים שלושה רצוף בלי הרבה פיספוסים (רק פעם פעמים )ביום אז היא מרשה לשלוח אותו לגן בלי חיתול כי הוא כבר בדרך להגמל. אבל אם הוא מפספס בקצב אז לא.

אני חושבת שאת ההתחלה ההורים צריכים לעשות ולא להפיל על הגננת את הקושי הראשוני.

בתור בעלת משפחתון שהייתי בכמה וכמה הריונות יחד עם ילדי המשפחתון, אין ספק שזה קשה יותר, אבל זו העבודה שבחרת ואת לא יכולה לחפף בה. אלו ילדים בגיל גמילה וזה חלק מהעניין. אם לי בתור הורה היו עושים את זה הייתי רואה את זה בעין מאוד לא טובה מקצועית.

אין מה לעשות, בדברים האלה לא כדאי להיכנס עם ההורים כי זה שלב מאוד קשה גם להם אז חבל לך.

בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה קחי הרבה אוויר, זה שלב קשה במשפחתון. רק תיידעי את ההורים שיכול להיות קצת חוסר סדר ביום של המשפחתון עקב נסיונות גמילה של הילדים- כי 5-6 ילדים נגמלים בבת אחת זה מאווווד משבש את מהלך היום.

הרבה חיבוקים ובהצלחה!!!

בגיל הזה.

אולי תנסי לתקופה הזו להביא עזרה?

כשהגדול שלי נגמל במעון, הם ביקשו שיתאמן כמה ימים בבית, ואם זה מצליח לעבור ללבנים גם במעון.

עשינו כך וזה ממש לא בלבל אותו. דווקא שאלתי על זה את המנהלת של המעון שהיא ממש מנוסה וחכמה, והיא אמרה שהילדים יודעים לעשות את ההפרדה. אני לא יודעת מי היועצת גמילה שהזכירו קודם (שאמרה שזה מבלבל את הילד), אבל יש הרבה גישות לעניין הגמילה, ואולי היא טועה... באופן כללי ילדים, אפילו קטנים, יודעים לעשות את ההפרדה בין מסגרות. זה בלי חשיבה מודעת. למשל: ילד שבבית הוא שובב ובגן הוא שקט ומשתף פעולה (כמו הקטנה שלי ).

נראה לי ממש בסיסי לבקש שהגמילה תתחיל כמה ימים בבית, בלי קשר לכך שאת בהריון. ההורים עצמם לא ירצו שהגננת תתעסק עם כמה ילדים שמפספסים ביחד...

הרבה הצלחה ובקלות.

וסתם טיפ: כשהייתי מורה בהריון, ראיתי שכשאני יושבת הרבה יותר קל לי. תנסי לבדוק מתי את יכולה לשבת, ולהניח כסאות בכל מיני פינות מתאימות: למשל כששוטפים פנים וכו'. אנחנו נוטות לזלזל בזה , וכבר להשאר בעמידה, וזה גוזל הרבה אנרגיה.

בס"ד

תתיעצי עם אחת האמהות שאת פתוחה איתה. בתכלס, זה קשור לאווירה. את צודקת שאת אומרת שלא התחייבת וזה באמת לא נעים להיות שותפה לזה. אני יכולה לומר לך שבלי הריון, אני מורה ולפעמים בנות מקיאות לי בכיתה ואני כמעט מקיאה איתן, גם פיפי זה לא עניין פשוט. זה לא כ"כ נורא מה שאת אומרת...

אז למה הם משלמים לך??

אם זה רק חברה לילד?

מזה לא מחוייבים? איפה הם ימצאו מקום אחר עכשיו??

מה חשבת שיקרה? לא ברור שילדים כאלה נגמלים מתישהוא? 

ולא. רק חודשיים בחופש זה לא מספיק. בוודאי שצריך לגמול לפני. מה גם שאם הם מוכנים, א וודאי.

את כן יכולה להגיד שיתחילו בבית, שינסו כמה צהרים בלי טיטול, שינסו בחופשת פסח בבית רציני. ומי שבקושי מפספס, יבוא בלי טיטול.

זה לא אמור להיות שאת תגמלי. הם ההורים בסך הכל. אבל הגיוני שכל ילד יפספס פעם- פעמיים ביום.

אם הוא מפספס יותר מזה- כנראה שהוא לא מוכן עדיין. (או שהוא ממש ממש בהתחלה.

וזה לא תפקידך להתחיל גמילה. אלא רק להמשיך .

בהצלחה!

לטיפול בילדים שלקחת על עצמך.

לא לקחת אותם לקייטנה חד פעמית.

את מציגה את זה כאילו עשית להם טובה ממש ענקית. זה נכון שזה עוזר להם אבל אל תשכחי שהם משלמים לך על זה. ככה שגם הם עוזרים לך באותה מידה.

שתגידי להורים את הבעיה הגדולה שלך עם העניין

כי אם הילדים יתחילו גמילה ואת בגן תגעלי מזה ותכעסי עליהם כל פעם וכו' הגישה שלך יכולה לעשות לילדים נזק גדול.

את לא צריכה לגמול את הילדים.

אם ההורים רוצים שתעזרי בהשלמת תהליך הגמילה- מצוין. אבל רק אם הילד הראה כמה ימים בבית (חמישי-שישי-שבת, או שישי-שבת-ראשון שהוא באמת הולך לשירותים כשהוא צריך).

מטפלת במעון/משפחתון לא צריכה לגמול ילד שאינו מוכן- גם לא מוכן מבחינת בשלות וגם לא עבר הכנה כלשהי בבית. לא נראה לי הוגן לבקש ולצפות ממך לגמול את הילדים (אפילו בלי קשר להיריון).

אם הילד בוגר ומבין ובאמת עושה יפה בשירותים, לדעתי כן ראוי שתתני לו להשלים את הגמילה (ותאפשר יומיים-שלושה של פיספוסים). אבל אם הילד לא מוכן, אז לא.

זה גם תלוי בני כמה הילדים (שנתיים וזהו, או שנתיים שהן תכף שלוש שנים).

אישית, אני גמלתי את הבכורה שלי מיד כשהמעון נגמר (תוך שלושה שבועות) כי היא לא הייתה מוכנה לגמרי ורציתי לעשות את זה כשהיא ממש בבית. זה גם היה לפני גן, אז לא הייתה ברירה. חודשיים לדעתי זה די והותר זמן לעניין זה.

אם הילדים רק בני שנתיים וחודש-חודשיים, הם לא עולים בשנה הבאה לגן (אאל"ט) ולכן לא צריך להיות בלחץ לגמול אותם.

בהצלחה רבה.

שיתחילו בגמילה בפסח (בזמן החופשה הארוכה מן הסתם) ויחזרו למשפחתון בלי טיטול.

אבל אי אפשר לצפות שהילדים לא יפספסו בכלל. גם אם היו שבוע בבית גמולים פחות או יותר.

יש אצלך ילדים, ולעבור מסגרת ללא סיבה או לדחות גמילה יפגע בהם.

לא משנה מה היו הנסיבות, כרגע גם לך יש חלק בסדר יום ובהתפתחות שלהם, את חלק מהמסגרת שלהם (כמובן שהעיקר הם ההורים), ועלייך לדאוג שמה שבאחריותך יעשה היטב.

צריך לחשוב גם על טובתם...

עצם זה שלקחת על עצמך תפקיד כזה זה התחייבות לדאוג לטובת הילדים. כמו שמורה שרוצה לנצל כל מני זכויות שמגיעות לה עושה את זה בצורה שלא תפגע בכיתה שלה ובמערכת (מנסיוני לפחות. וככה אמור להיות).

באמצע השנה השנייה הייתי בהיריון עם התאומים שלי, והודעתי להורים שאני בהיריון בסיכון (רופאה אישרה לי, אף שההיריון היה יחסית בריא להיריון תאומים). נתתי להם חודש למצוא מסגרות חלופיות לצהרים, ואכן הפסקתי באמצע השנה.

אולי תוכלי להוציא אישור רפואי שכזה? או לדבר עם כל הורה בנפרד, להסביר את קשייך, ולבקש שהתחשבו - או יעבירו למסגרת אחרת?

בהצלחה והיריון קל, בלי בחילות רבות מדי!

(למרות שבגדול אני מסכימה עם מה שאת אומרת רק לא לעניין הגמילה).

אני יכולה להגיד שניסיתי לגמול את הילד שלי שהיה בן שנתיים + באוגוסט.

מכל מיני סיבות בעיקר טכניות זה לא הלך ולא מזמן כבר הבאתי יועצת גמילה (אחרי חצי שנה אבל עם הפסקות בגלל לידה וכד'...).

קודם כל היא טענה שאין דבר כזה "ילד מוכן". תינוק בן יומו יכול לשלוט על הצרכים שלו. השאלה מתי ההורים מוכנים ומרגישים שעכשיו זה הזמן לגמול אותו. צריך זמן שהילד פנוי מבחינה רגשית לא אחרי לידה וכד'...

(הוספה שלי: בתכל'ס בחברות שונות בעולם גומלים בגילאים קטנים, אפילו לפני גיל שנה. גם בעולם המערבי גיל הגמילה עולה).

היא אמרה לי שאין דבר כזה ילד מוכן. כל הסימנים שנותנים וכד'... נכתבו ע"י אדם שעשה את המחקר שלו במימון ג'ונסון אנד ג'ונסון (היצרנית האגיס- נראה לי). המטרה שלו שילדים יגמלו בגיל מאוחר. עובדה שבכל העולם, גם בחברה המערבית לפני החיתולים החד"פ ילדים נגמלו בגיל מוקדם יותר.

היא גם אמרה לי שרב הילדים אי אפשר לשים להם בחלק מהזמן טיטול וחלק מהזמן בלי טיטול וזה מבלבל אותם (בלט מאד אצל הבן שלי). שמחליטים להוריד חיתול פשוט מורידים. אצל הבן שלי בגלל שהוא ישן אחה"צ אז לא נשאר לו הרבה זמן להיות עם טיטול עד למקלחת לפני השינה.

לפי דעתי זו אחריות ההורים כמו כל דבר אחר אבל זה לא יכול להתקדם בלי שיתוף פעולה של מעון/ משפחתון. טכנית, רב שעות הערות שלהם הילדים לא בבית. בהתחלה יכולים להיות המון פספוסים  שיקחו יותר מ-3 ימים. זה חלק מתהליך הגמילה.

דבר נוסף שיועצת הגמילה אמרה לנו שבתהליך הגמילה כמו כל תהליך חינוכי בהתחלה כל האחריות היא על ההורים/ מטפלת ולאט - לאט האחריות עוברת לילד. לכן בשלב הראשוני מורידים לילד חיתול ולוקחים אותו כל X זמן לשירותים (למשל שעה) ולאט- לאט מעבירים לו את האחריות. זה לא תהליך שנגמר ב-3 ימים והוא חייב להתבצע גם במעון/ משפחתון.

אני חושבת שאותם הורים שכותבת השרשור כתבה עליהם לא מתכוונים להפיל את הכל עליה אלא איתה ביחד הגמילה חייבת להתבצע במקביל. נראה לי שבמקרה שלי, לדוג', אי אפשר לבגיד שהסרתי מעלי אחריות. אני התייעצתי עם הרבה אנשים לגבי הגמילה (שזו היתה טעות), השקעתי עליה המון מחשבה, במשך שבועיים חיפשתי יועצת גמילה (אפילו לא ידעתי בוודאות שיש מקצוע כזה) ובסוף שילמתי מאות שקלים בשביל יועצת גמילה. זה לא סותר שהמון עבודה נופלת על המטפלות במעון.

אגב, אמא שלי מורה ככה שהיה לה חודשיים חופש לגמול אותי ואחיי בקיץ, זה לא המצב הנפוץ.

אגב לא תמיד חדשיים זה מספיק, תלוי בילד.

לא ערכתי מחקר...אבל במסגרת של הבן שלי הילדים הצליחו בגמילה כזו מאוד. הגיוני שלא מתאים לכל הילדים, אבל לא הייתי פוסלת את הרעיון לגמרי. וברור שגם שם יש למטפלת עבודה: להזכיר לילד ועוד...

מסכימה עם התהליך של האחריות ההדרגתית. (בהתחלה לקחת את היללד בעצמינו וכו'). תודה שהזכרת לי את זה, אנחנו לקראת גמילה. כתבת את זה ממש טוב.

את התהליך ברור שההורים צריכים להתחיל, אך לך אין את הזכות לדרוש מההורים לחכות רק כי לך לא מתאים ולא משנה מה הסיבה שפתחת את המשפחתון וזה שאת רק מחשיבה את זה כשמירה על הדרך על עוד ילדים שיהיו חברה לבן שלך.

התחייבת, גם ללא חוזה חתום לשמור על הילדים ולטפל בהם- על כל הכרוך והמשתמע מכך כולל גמילה.

אשתף אותך בתהליך הגמילה שהיה לי עם הבכור (היום בן כמעט 7).

בפסח כשהיה קרוב לגיל 3 החלטתי לגמול אותו, בבית התהליך היה סביר, היו פה ושם פיספוסים, הייתי צריכה לקחת אותו ולהזכיר לו מידי פעם, כי כשהיה עסוק לרוב לא היה שם לב לכך שיש לו והיה משחרר לפני שהגיע לשירותים- העניין של להתאפק ,לחכות עד השירותים ואז לעשות לקח לו קצת זמן.

כשעידכנתי את המטפלת שלו בכך שאנחנו גומלים אותו, היא אמרה לי"יש לו סימנים שהוא בכיוון, אבל הוא עדיין לא בשל לגמרי לגמילה" והשיתוף פעולה שלה היה בהתאם.

ואז נוצר מצב של מין מאבק כוחות בינינו בסופי שבוע כשהוא היה בבית, כמעט לא היו פיספוסים לרוב פיספוס ליום, בשאר השבוע- כל יום כמה פיספוסים, והמטפלת התעקשה שנשים לו חיתול בתיק ואני סירבתי.

אחרי כמה שבועות כאלה, שבימים שהוא כל היום בבית (כלומר שישי- שבת) הוא היה די יבש, אמרתי לבעלי שהפיספוסים נובעים רק כי המטפלת משדרת לו שהוא לא מספיק בשל לכך כי עובדה שבבית זה די חלק, וא"א להמשיך כך.

החלטתי לשים בתיק חיתול, ללא ידיעתו של הילד, בעלי אמר למטפלת בשקט שיש בתיק חיתול אם יהיו הרבה פיספוסים.

והנה פלא באותו יום הילד חזר בשעה 4 יבש עם אותם בגדים שלבש בבוקר!!!

באותו רגע ממש כעסתי בלב על המטפלת שרק בגלל המחשבות שלה והחוסר רצון שלה לשתף איתנו פעולה, כי לא התאים לה ולא היה לה כוח להתעסק עם בגדים מפוספסים, תקעה את הילד להתקדם בגמילה.

אז קחי את הדברים לתשומת ליבך, גם אם את לא עובדת באופן רשמי כמטפלת, ברגע התחייבת לשמור עליהם זה חלק מהתפקיד.

יש דברים שהם מתוקף התפקיד גם אם לא נעים.

הרבה יותר לא נעים זה לעבוד בהריון עם תלמידים אוטיסטים בני 8-10 שחלקם לא גמולים וכולם צריכים ליווי לשירותים ולעיתים סיוע בניגוב ויש גם פיספוסים... ולרגע לא חשבתי להתחמק מכך למרות שהיה איתי עוד צוות, כי זה חלק אינטגרלי של העבודה, אפילו שהגדרת התפקיד שלי הוא מורה.

אין לי הרבה מה לומר בנושא... מנסיוני, כשהמציאות משתנה ילדים מסתגלים די במהירות ובקלות. יתכן ועכשיו היא נרתעת כי זה זר ורחוק לה. אבל כשיהיה צורך, היא תדע להתמודד.

סיפור משלנו:

כשהייתי בהריון השני, לקראת הסוף, החלטנו לספר לגדולה שעוד מעט יהיה לה אח קטן (היא היתה בערך בת שנה וחצי). התגובה הראשונה שלה היתה "לא תינוק! אין תינוק! לא רוצה תינוק". מאז כל פעם שמישהו הזכיר את הנושא היא הייתה מנגדת בבהלה.  החלטתי להפסיק להזכיר לה את זה, ולתת למציאות לפעול את פעולתה... בשבועיים שלפני הלידה, היא שינתה גישה, לגמרי מעצמה, והתחילה לקרוא לתינוק שיבוא. ולהתעניין בו מאוד.. ומאז שהוא נולד ועד היום, היא מאוד אוהבת אותו, ומאוד קשורה אליו  (אפילו הגננת שלה אמרה שהיא מדברת עליו כל הזמן )

בהצלחה!

ואם זה בהכרח קשור לזה שיש לה עוד אח

ניראה לי שזה היה קורה גם אם היתה רק היא

יש לה פער גדול מאוד בין רגש לשכל ואח שלה רק מגביר את זה

אני תמיד רגילה לראות ילדים בגילה ששמחים להיות עצמאים והיא בידיוק ההיפך אפילו לא מוכנה  לשמוע על זה

בעקרון כולם מתחילים להתלבש לבד מתי שהו

לדעתי כדאי שזה יהיה בטבעיות. כשילד נהיה מוכן אז הוא מתחיל להתקדם בכיוון

ואת גם חוסכת את הצעקות -אני לבד ואיזה רבע שעה כשילד מנסה להתמודד עם משהו שלפעמים גדול עליו עדיין ומתעצבן בסוף

לדוגמא ילד שלי בו שלוש וחצי רוצה להתקלח לבד והוא עדיין לא יכול לבד והוא רוצה להיות באמבטיה לבד כמו אחים גדולים

ומה שקרה לי שיצאתי כדי לא להכעיס אותו ונכנסתי בעוד דקה והוא נרדם שם

או ילד בן שנתיים מתעקש ללכת לבד ובורח לכביש- ראיתי כמה פעמים ברחוב

ולא ברור איך מתמודדים עם זה- מצד אחד לא רוצים לשבור את הילד אבל מצד שני זה לא השלב

אם היא לא אוהבת סיפור מסוים אז למה להשמיע אותו? גם אני בתור אישה לא מתחברת לדוגמא לסיפורים מסוימים על נשים צדיקות. זה גדול עלי ונותן הרגשה רעה. אז למה להכריע? 

דוקא החלטנו שתתנסה גם בדברים שאולי לא ככ אוהבת

קראתי שילד לומד מההורים שלו להתמודד עם החיים

כלומר אם הם יודעים להתמודד בדרך כלל גם הוא ילמד מהם

הרבה פעמים עם בכור אנחנו מסיקים מסקנות כאלו ואחרות ועם     ילד שני או שלישי אנחנו נזכרים בהן ולא מבינים  מאיפה זה בא לנו

פורים שמח

כי אני יודעת כמה חסר לה לעומתו

כי אולי אני מפספסת דברים

כי אולי לא תמיד יש לי כוח

כי אני דואגת מה יהיה

פורים שמח

את הרצונות- של עצמם ושל הילדים. לא הכל סובב סביב הרצונות של האדם ואת זה צריך להנחיל מגיל צעיר. יש עוד גורמים במשוואה, אתה לא היחיד.

אין צורך לספר לילדה סיפורים שגורמים לה להילחץ, אלא פשוט- כשאתם משוכנעים שהגיע הזמן- להתלבש לבד, להיגמל מהמוצץ, להתפנות בסיר- לבצע את הדבר לפי ראות עיניכם.

תרבות ה"לא בא לי, כן בא לי" ותרבות ה"זה לא נעים לי" קצת מוגזמת והיא מנחה את הילד/ה להיות מאוד מרוכז בתחושותיו הוא, ועל כן גם יותר חרד.

צאו איתה לחצר, לכו איתה לפגוש עוד ילדים- תוציאו אותה למרעה, שלא יהיה לה כל כך הרבה זמן להתקשקשויות האלו. זה יהיה לטובתה..

זה פשוט מה שראיתי אצל רוב הילדים בגילה,שמנסים להיות עצמאים,לעשות דברים לבד

המשפט (בבית שלי) "בבית שלנו לא מדברים ככה"

או : "בבית שלנו לא מדברים כך לאמא"

וכדומה.

תקראו את הספר של רולידר,

תקחו את הילד לשיחה ודברו איתו בגובה העיניים, הסבירו לו כי אתם לא במלחמה, אלא רוצים שיהיה לו רק טוב, ושמכיוון שאתם סומכים עליו קראתם לו לשיחה.

בשיחה תסבירו שכמו שהוא מסוגל לשמור כך וכך שעות בין בשר לחלב,

כך אתם מאמינים כי הוא יכול לשמור על פיו נקי,

אפשר להוסיף, כמו שאמרתי לילדים שלי, שכשהפה מלא ניבולים, אזי אחר כך כשאנו באים להתפלל, הכלי שלנו מטונף ולא ראוי,

ואז מה יעזור?

אישית, אני בתור אמא מתקשה מאוד עם הקטע הזה באופן אישי,יש כאלה שזה קשה להם יותר.

אני נראית שיה תמימה, אבל בשעת כעס מסוגלת להוציא (אף פעם לא ליד הילדים) קללות ששמעתי בשכונה או באולפנא,

ואני עכשיו ממש עובדת עם עצמי.

מטופל שלא הפסיק לקלל בטיפול,

רשמתי יחד איתו את כל הקללות הקיימות אצלו ובעולם,

לידן כתבנו את המילים החלופיות שניתן לומר במקום,

כשאמרתי מעצמי על כמה מילים, הוא נורא שמח ואורו עיניו לשמוע שאני מבינה למה התכוון בקללה הזו והזו.

אחר כך שמרנו את המילון,

ובדף נפרד רשמנו שוב את הקללות, וביקשתי ממנו לקרוע את הדף לגזרים ולזרקו לפח כדי להתנקות מזה!

מאז אין שום מילה לא יפה!

וכמובן כל פעם שהוא מגיע אני מחמיאה לו על כך אלף פעמים,

כל הזמן תחזקו התנהגות טובה!

הרבה הצלחה!

בהודעתכם.

של מי הארגון הזה ?

אומר הרב החיגר בספר "נערי שעשועיעם אם"

דף 43 פיסקה 14 "הנער המקלל בא לתקן"את מה בא לתקן  את מידת הכעס והצער של הוריו הנער מקלל כי אתם מראים לו שזה מותר ולגיטימי למה יוצא תימן לא קיללו ?כי מי שקילל קיבל

אם הנער מקלל אדרבה ויוסיפו וכו ... עכשיו זה תלוי רק בכם

זה סתם אתר שלי

[ובהיות שיש אפשרות בפורומים להוסיף לחתימה קישור לאתר של הכותב, אז הוספתי את זה פעם..]

כדאי שתדברו עם המחנך/ת ולהסביר באופן אישי לילד מה משמעותם ופעם הבאה תענישו אותו מהקל אל הכבד (אם הוא לא יפסיק)

ראשית, לדבר על חשיבות טהרת הלשון.

שנית, לגרום לו להרוויח במקרים בהם שלט על עצמו ולא 

קילל/ היכה למרות הכעס, למשל לסכם שאם הוא פונה אליכם 

ולא מקלל  אתם תטפלו בצורה שהוא ירוויח אם זה בתוספת זמן או

צ'ופר אחר שהוא יקבל וכו'.

בנוסף, ללמד אותו כיצד לדבר כדי להשיג את מבוקשו

וכן להראות לו אלטרנטיבות אחרות להביע את מחאתו,

קללות או אלימות מגיעות מהמקום של "אין לי דרך אחרת"

וברגע שמגלים דרכים אחרות הקללות ייעלמו, אין צורך בהן.

מ10 מילים בערך 5 קללות ואין שום משמעות להן בדרך כלל

העניין הוא שאם זאת המציאות אז קשה לילד להיות שונה ולדבר אחרת

סתם נקודה למחשבה

לסדר היום

מקורות

"בעוון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל (לשון סגי נהור) מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין שנאמר "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה"

מאי ועוד ידו נטויה? אמר רבי חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו - אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה - הופכין עליו לרעה.

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם שנאמר "שוחה עמוקה פי זרות". רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק שנאמר "זעום ה' יפול שם" (מסכת שבת דף לג)

"ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י) - זה ניבול פה (בעל הטורים)

"ויתד תהיה לך על אזנך" (שם יד) - רמז שאם שמע נבול פה שיכוף אצבעו לתוך אזנו וזהו ויצאת חוץ שלא לשמוע נבול פה (בעל הטורים)

"האמת הוא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות" (מסילת ישרים פרק יא)

הרוצה לשמור את עצמו מחטא זה (=של הוצאת זרע לבטלה) ישמור את פיו מניבול פה... וכן ישמור את אזנו משמוע דיבורים כאלו (קיצור שו"ע קנא, ו)

ויש עוד מקורות רבים מספור על עניין זה

הוא המלקה ולתת חויה של דת של דינים,

זה גרוע,

יש שבגלל זה סובלים אחר כך מחרדות ואין להם חיים

שמעתי ממשהו שהשבוע היתה שיחה של רב אחד בישיבה לנוער חרדי נושר על העניין הזה,

ולדעתי הוא עשה טעות,

צריך לבוא בגישה חסידית לנערים כאלה, ממש מעניין אותם ההפחדות.

אלא בשביל להראות למגיב מעליי את חומרת הדבר

זה מקסים (לא מניסיון... הילדים שלי צעירים). מוזמנת לחפש. (כן, יש הרבה ספרים ב"ה.. אולי תשאלי את הרב עצמו).

בגדול הוא אומר - להירגע. זו לא בעיה רצינית אם מבינים איך הילד רואה את העולם. זה יותר מרגיז אותנו. (זה באמת נשמע נורא).

ובדרך כלל זה עובר (מי שמקלל בבגרותו לדעתי זה לא קשור להאם קילל בצעירותו, אלא לדרך חיים). האחים שלי ממש ניבלו את הפה כשהיו בגילאי יסודי, וכמובן היום, אין להם קשר לדברים האלו.

הצלחה רבה! זה בטוח לא קל (לא קל?! קשה!) לשמוע מילים כאלו בבית שלך.

זו עלוקה שקשה להפטר ממנה.. וגם כשמפסיקם זה נפלט לפעמים וחבל..

כי אם נתייחס אז הילד יעשה זאת יותר לצורך צומי

נחפש דרכים אחרות לתת צומי

לשבת ולהסביר לו לדבר בשפה נקייה ולהוות דוגמא אישית .למצוא זמן נוח לשיחה [פיקניק פשוט]

קודם כל הילד מאוד כועס כנראה-

זה לדעתי מצריך התיחסות הרבה יותר משמעותית !

למה אתה כועס כל כך ? למה האמירות או המעשים שנעשו גרמו לך כל כך לכעוס ?

אפשר לעבוד עם עצמנו על הדבר הזה, ולהגיע למצב שלא נכעס כל כך. אשמח להרחיב למעוניינים.

זה דבר בסיסי מאוד- איך אני מתמודד עם דברים שגורמים לי לתחושות מפחידות בלב- כועס ??

לגבי הקללות-

הילד שמע אותם איפשהוא, זה לא ממש משנה כי אי אפשר שלא להחשף במהלך החיים לדברים רעים, השאלה היא מה עושים עם זה.

הכיוון הסופי הוא שהאדם או הילד, צריך לחוש שההתנהגות או הדיבור או המראות שרואה וכו' - לא מתאימים לו, גורמים לו הרגשה לא טובה בנשמה, ועקב כך הוא לא מעוניין בהם.

כרגע, מה שנשמע הוא שההתנהגות שלו בכלל לא באה מתוך הקשבה עצמית כלשהיא אלא הוא עושה זאת דוקא בגלל שזה מקפיץ אותכם. זו הדרך שלו להשמיע את קול הצעקה שלו.

לדעתי משהוא מפריע לו והוא לא מצליח להעביר לכם את זה..

בהצלחה.

נלוות לזה?

האם קשיים נוספים?

תפרטי יותר אם את רוצה בבקשה,

כי עד עכשיו אני חושבת שענינו לך כולנו ברמה הקונקרטית של התמודדות בכאן ועכשיו מולו, אבל לא פתרנו בכך את שורש הבעיה שמציקה לו, שזה כבר קשור לרמה דינאמית יותר.

את רוצה לפרט?

אגב, יש פורום אני חושבת באתר של מכון אדלר, וגם יש אפשרות לקבל התייעצות חד פעמית חינמית דרך מרכז שפר להורים.

הילד צריך לדעת שאם הוא מקלל אף אחד לא מתיחס אליו והוא לא משתתף במשחק, בטיול, בארוחה או בכל פעילות חברתית אחרת.

כדי שיוכל לשוה ולקחת חלק בפעילות הוא צריך לבקש סליחה ולהבטיח שימנע מלדבר כך.

ולשוב על הפרוצדורה הזו בעקביות אבל לא ברעש ועצבים אלא בשלווה גמורה. כך הוא יבין  שאלו כללי המשחק בלי שננפח את המילים ומשמעותן וכל הנושא למימדים שיגרמון לו להתפתות לחזור עליהן, כאמצעי לקבלת תשומת לב ושליטה.

ולת תשומת לב אוהבת בשפע- ילד שמקלל מחפש תשומת לב  ומוכן לקבלה אפילו על ידי מעשה שלילי. אז להרעיף עליו פשוט אהבת חינם.

כמו פעילויות יצירה, משחק בחול בחצר וכו'- שאת לא צריכה ממש להעסיק אותם, אלא רק משגיחה עליהם.

בהצלחה

תקבלי שם יותר תשובות לגיל הזה...

לילה שלם, אך הוא ממש קטן בשביל זה ועדיין צריך ארוחות בתדירות כזאת. עם הזמן מתישהו ישן יותר בע"ה.

לגבי לשים על הבטן- כל הכבוד על ההשתדלות, הרבה תינוקות לא אוהבים להיות על הבטן בזמן ערות, לעומת זאת בזמן שינה הם ישנים טוב יותר מאשר על הגב... עם השגחה כמובן...

שוב, בע"ה עם הזמן יתרגל גם להיות על הבטן, ל

שים לו משהו לראות על הבטן, שלא סתם יראה את הסדין שלו,

לשים גירויים מסביב, כדי שירים את הראש, אבל ממש בנחת, כל יום- קצת.

לגבי התהפכות- לא זוכרת... קטן מדי...

לא להשאיר ילד על מיטה כי הוא רק בן חודשיים ולא יודע להתהפך. יש הפתעות בחיים.

(אצלי הילדים מתחילים להתהפך כבר בחודשיים.)

בקשר לשינה, נראה לי שזה מאוד אישי לכל תינוק. אבל עדיין הגיוני להתעורר כמה פעמים לינוק בלילה. אם הוא מתעורר

לאכול כל פחות מ3 שעות, אפשר לנסות למשוך אותו עם מוצץ או הרגעה אחרת שיתרגל לחכות 3 ש' לפחות.

אם יש לך כח לזה באמצע הלילה...

שרומזות לפסוקים ממגילת אסתר.

לדוג' איש גבוה וצר- "איש צר ואויב המן.."

אנשים מסתכלים בשעון - "יודעי העיתים"

אם יש לכם זמן ורצון להשקיע תכינו מצגת.

בהצלחה.

צריך מישהו חברהמן שיקח את זה על עצמו

עושים חידון (לא מסובך לחשוב על כמה שאלות רלוונטיות)

אבל האטרקציה היא "איש הבלונים" שמנפח בלונים ארוכים ומקפל כל מיני צורות

(זה יכול להיות כל אחד, זה ממש לא מסובך לעשות לבד, רק קנינו בלונים והסתדרנו עם זה, גם הגדולים עזרו לנפח)

כל ילד שעונה נכון מקבל כתר מבלון או פרח, וכו'

מנסיון -

הילדים לא גמרו להתלהב

ועד שלא נגמרו הבלונים הם לא נרגעו

תעשי במה ( שולחן עם מפה יפה מעל... אפשר לקנות ב10 שח למטר בד מנצנץ...)

שימו שירים וכל אחד עולה בתור שלו ועושה סיבוב על הבמה ואז הוא גם מספר למה התחפש ...

אחרכ אפשר לעשות חידון קל כמו....

 ממה אחשורוש ציוןה לעשות לושתי?

מה צמח לושתי? איזה מלכה המלך בחר אחרי ושתי?

משהו שנראה טעים והוא לא.

זו אכזריות מזעזעת.

אתם אומרים מילה, הם צריכים למצוא את ההפך

ריקודים שונים- כמו חיות שונות, כמו ליצנים, הפוך (מעגל כשכולם עם הפנים החוצה) 

הרצל אמר- וצריך לעשות ההפך (הרצל אמר לצעוק- צריך ללחוש, הרצל אמר לשבת- צריך לקום..)

חידון- בטח יש ברשת המון

פורים שמח!

אני אוהב את ה'

ואני אוהב את אשתי

ואני אוהב את הילדים שלי

ואני אוהב את הקהילה והחברים שלי

ואני אוהב את המדינה שלי

ואני אוהב אפילו אם הדג שלי

אהבה זה מושג מאוד רחב, שרק אם תסנני ותדייקי בו יותר, תצילחי לאבחן באיזו אהבה מדובר ולהחליט האם יש מקום לשאלה שלך או שהיא אפילו לא מתחילה.

ככל שמשקיעים יותר כך האהבה גדלה יותר ומטבע הדברים הורה משקיע בילד

ולכן אנחנו אוהבים אותם כמו שהם ואין אהבה יותר גדולה מזו!!

http://n2.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t614117#6807265

לדעתי הגדרת המילה אהבה היא רצון לקשר וחיבור, וזה שייך גם על הדג שלך, גם איתו אתה רוצה להתחבר

תרשה לי לומר לך את דעתי.

אמנון אהב את תמר בדיוק כמו שאתה אוהב שניצל כי כיף לך לאכול אותו..

זאת אהבה, אבל לא אהבה אמיתית, אלא אהבת עצמך. וסופה- כמו שאומרת המשנה באבות:

"כל אהבה שהיא תלויה בדבר-בטל דבר, בטלה אהבה; ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר- זוהי אהבת אמנון ותמר"

(מצטערת אם זה לא הציטוט המדויק, אבל זה בכל אופן הרעיון..)

יש מאמר נפלא שמסביר את כל העניין הזה.

אכן אהבה היא מושג רחב מאוד, וכמו שאמרת, לאיזה, לילדים, לקהילה, למדינה, לעם, לדג, לחבר... אבל תמיד האהבה יודעת להעדיף. (מ"מ של המאמר, בערך)

מבחינתי לאהוב מישהו באמת זה שחשוב לך שהוא יהיה מאושר, יותר משחשוב לך שאתה עצמך תהיה מאושר. בלי לצפות לשום תמורה. ולא משנה מה זה דורש ממך.

אחרת אתה לא אוהב אותו, אלא את עצמך. כיף לך אתו, אתה נהנה מהקשר ביניכם וכו'..

זו אהבה שתלויה בדבר, וסופה להתבטל..

אז- כן.. לכן אני גם חושבת שהאהבה המקודשת ביותר בעולם (אם כי לא היחידה בעולם כאמירתך) היא אהבת הורה לילד. היא לא תלויה בשום דבר.

שהיא כוח עצום שמממש את מלוא הפוטנציאל בעיקר בהקשרים חיובים

יש אהבת ה' - מעל הכל.

אהבת ישראל.

אהבת התורה.

אהבת איש ואשתו.

אהבת ההורים.

אהבת הילדים.

אהבת אחים - אחוה.

ועוד.

וכולן אמיתיות. ולפחות - יכולות להיות אמיתיות. כל אחת באופן המיוחד לה.

אבל זה נכון שלאהבת הורה לילד יש גוון מיוחד לה. יש בה גם נתינה ומסירות מיוחדת.ואחריות מיוחדת. "כרחם אב על בנים". "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים. כי מידי דברי בו זכור אזכרנו על כן המו מעי לו"..

הציטוטים ממש לא מדוייקים.

בשיחה עם האדמור מסלונים הזכיר הרב דודקביץ' אהבת הורים לילדיהם והעיר שאין גדולה ממנה. הרב ממשיך ומספר שמייד אמר האדמור: מה פתאום? הרי אהבת ה' היא הגדולה ביותר!

ולא מבינה בזה מעומק הוויתי כהורה בפועל, אבל הרשו לי לרגע:

נראה שזו לא האהבה היחידה האמיתית אך מה שמיוחד בה- שאין כמוה ואותה אי אפשר לשבור, להפסיק, לעצור. פשוט אין מצב כזה. הילד נולד עם זה כמו כל דבר אחר שנולד איתו, וההורה מקבל את זה מיד כשהילד אצלו, מהבטן ממש, ואפילו ברגעים הכי קשים- באמת אי אפשר להפסיק את זה וזה מתעצם להפליא ככל שמוסיפים בנתינה.. לכן אהבת הקב"ה אותנו, עמישראל מתוארת כאהבה מרכזית במשל האב והבנים.. "בנים אתם לה' אלוקיכם"- כמו האב שלא עוזב ואהבתו לא נחלשת גם כשהבנים רחוקים, כך אהבת הקב"ה לעמישראל. אך כן , גם הצער גדול יותר כשהבנים מתרחקים, כגודל אהבתו אליהם.

ואפילו בין הורה וילד

אהבת הילד להוריו - ובמיוחד תינוק, היא גדולה הרבה יותר

מאחר ויש בה את הנזקקות הגדולה ביותר.

אולי ניתן לכן לצודד באמרה הזו אבל בהקשר שזו האהבה הגדולה ביותר אך לא היחידה 

בהלכות אבלות אבלות הבן/ת  על ההורים החמורות ביותר אולי לא בכדי

יש פה חסרון באהבה שעליו מתאבלים

אולי לא בכדי

יש פה חסרון באהבה שעליו מתאבלים

שהלכות אבלות על הורים הן החמורות ביותר משאר קרובים שנוהגות שנה ואפילו יש שמתענים ביום פטירת ההורים

מדי שנה ושנה.

אולי ניתן להסיק שההתאבלות הזו חלקה על המחסור האדיר שבאהבת ההורים לאחר פטירתם.

מקווה שעכשיו מובן יותר 

הסיבה שאבלים יותר על הורים זה מצות כיבוד הורים

דודך וילדייך?

לא הבנתי.

אולי בפטירת הורה, שזה דרך העולם, צריך לתת זמן ארוך יותר לאבל,

מה שאין כן בפטירה אחרת- שאדם לא צריך את דיני האבלות החיצוניים בכדי שיחרב עליו עולמו ויזכור את האבלות בכל רגע מחייו??

יש בחסידות הסברים ארוכים על מהותה של אהבת אב לבנו.

זה פשוט סוג אחר של אהבה.

מה שנקרא "אהבה עצמית" ומגיעה מפנימיות ועצמות האדם.

אני לא חושב שזו האהבה היחידה,
אבל מה שכן נראה ('בתיאוריה'... כמובן עוד אין לי שום מושג.)
הוא שכן יש באהבת אב לבן משהו מיוחד, טבעי יותר ברגש. ורק כשהאדם מתוודע לסוג הזה של אהבה ודאגה כשהן עולות בו כלפי בנו, הן יכולות להתעורר בו באותו אופי גם כלפי אחרים. 

חבר טוב של האבא פירסם בפייסבוק שהאמא הלכה לדקה לשכנה לקחת מטרנה עד שהאבא יחזור מהמכולת ולא כמו שאמרו שהם הלכו והשאירו אותו.

ניתן למישטרה לחקור

מה הלחץ על פירות דווקא?

אם היא אוכלת ירקות, הייתי מחכה עוד קצת ומידי פעם מציעה מעט פירות עד שתתרגל לטעם

ירקות כבר הפך לארוחה מלאה.

אני רוצה להכניס לה לפחות פרי.. משהו שניתן להביא בגיל הזה.. (רציתי פרי..אבל אם יש רעיונות לדברים אחרים אשמח!)

המצלות?

שומנים בריאים: אבודקו, טחינה.

אפשר גם לנסות אפונה טחונה.

ואלי אגס- אין בו חמיצות בכלל.

זה מה שעולה לי עכשיו...

הטיפות של הברזל בעלות מתיקות מעודנת ורצוי לתת עם הירקות/פירות

והילדה כבר בת שנתיים....לפעמים תפוח או תפוז.זה לא נראה לנו כזה חיוני

ואגב, פירות זה כן חיוני- יש בהם הרבה סיבים תזונתיים, ויטמינים ומינרלים חשובים. וטוב שילד יתרגל לאכול הרבה פרות.

ופירות בגיל יותר מאוחר

בעיני פירות זה מאוד מאוד בריא.