פורום הורות (עמוד 320)

בגילאים טיפה שונים אבל אותו רעיון בדיוק (גדול, קטנה שבוכה, הריון). אני לא מהחסידים הדבקים של "מיטה משפחתית" (אין לי בעיה עם מי שכן בעד...), אבל מצד שני כשהקטנה לא מרגישה טוב אני מרגישה שזה אכזרי מצידי לתת לה לא להצליח לישון עם עצמה... אני חושבת שצריך בנושא הזה הרבה רגישות והקשבה - לעצמך, לילדים, לבעל כמובן, וזה מאוד משתנה לפי תקופות. אצלי עם הגדול- אני משתדלת להתעקש איתו, בנעימות, שיישן במיטה שלו. יש לו חלומות רעים וכו ("אני רוצה שתשבו לידי כל הלילה"), אבל נראה לי שלא טוב לו כבר לישון עם אבאמא. לי זה לא נוח! והוא גדול! הוא יכול לפי הרגשתי למצוא את הביטחון והנחת במיטה שלו, הנעימה והמתוקה, לבד. הקטנה - כמו שכתבתי, לפעמים תישן יותר טוב איתנו, ולפעמים ממש לא ורק העייפות גורמת שלא נחזיר אותה למיטה שלה, ונסבול מזה כולנו כל הלילה.. ואני רואה שיש מצבים שכשאני מצליחה להחזיר אותה, פתאום היא ישנה מעולה! בקיצור (סליחה על האריכות) - לדעתי צריך להרגיש אם זו טובת הילד או העייפות שלנו. לגדולה הייתי מציעה לדבר על זה (יש גם ספר ממש חמוד על זה, לא זוכרת את השם, על משפחה שכולם שם עוברים מיטות בלילה), אפשר במקרה קיצון אפילו להציע פרס על לילה לבד במיטה (אני מרשה לו לבוא כשיש אור בחוץ...) לקטנה הייתי מציעה, אם אין סיבה מהותית ואתם מרגישים שיהיה לה טוב במיטה שלה, כן לנסות להתעקש ולשבת לידה וכו, כדי להרגיל אותה למיטה שלה, במיוחד שהלידה ככ קרובה. בהצלחה!

בס"ד

אז ב"ה יש לנו שלושה קטנטנים. הגדולה בת שלוש, הסנדוויץ בן שנה ו8 והקטנה בת שלושה חודשים.

הגדולה שלי מאז ומתמיד הייתה איתנו במיטה וממש לא כי רצינו את זה, כשהיא הייתה קטנה כשהיא בכתה לקחנו אותה אלינו וכשהיא עברה למיטה משלה, היא עשתה את זה מיוזמתה. היא נרדמה כל לילה (עם כל המאבקים שלנו) רק במיטה שלנו ואחרי שהעברנו אותה (אם היא לא הייתה מתעוררת תוך כדי) היא הייתה חוזרת באמצע הלילה שוב, כמעט לא היה לילה שהיינו קמים בו לבד.

מיד אחרי הלידה של הקטנה החלטנו לשים לזה סוף.

עשינו כמה דברים.

דבר ראשון התחלנו לדבר על זה ולהכין את הקרקע. "הכי שווה לישון במיטה שלך" "המיטה שלך ממש נחמדה ומקסימה וממש של גדולים" (בניגונים הנכונים...) "לכל אחד יש את המיטה שלו" "זה לא נעים לאבא ואמא שישנים איתם במיטה, זה צפוף לאבא ואמא וכו'..."

אחר כך במשך יום שלם פימפמנו לה שהיום בעזרת ה' היא הולכת לישון במיטה המקסימה שלה כמו גדולה וכשהיא תקום בבוקר היא תקבל הפתעה.

המשכנו עם הגישה החיובית הזאת שהכי שווה לישון במיטה שלך, ונתנו פרסים בימים הראשונים והרעפנו שבחים. וב"ה זה עבד. היו עוד כמה  התמודדויות שחזרו בהמשך, אם זה מעניין אתכן תגידו ואפרט.

בגדול להתייחס אל המיטה כפרס ובשום אופו לא כעונש

בנוגע לסיפורים ולהרדמה ממושכת, דיסקים יכולים להיות יעילים בהחלט (פרפר נחמד, אליעזר והגזר וכו'...).

והכי חשוב להיות נחושים ועקביים.

בהצלחה רבה!!! 

לנו היה אתזה עם הבן השני תקופה ארוכה (גם בהריון) ברגע שהתאוששתי וידעתי שאני יכולה לקחת את זה כפרוייקט בהתחלה ישבתי ליו וליטפתי/ נתתי יד, אח"כ בלי מגע אבל לידו אח"כ החזרה למיטה חיבוק וכו' עד שהיום הוא כבר לא מתעורר בכלל בלילה אא,כ יש משהו מסויים. 

באופן כללי כל מעבר דרסטי אני מאמינה שמעברים דרסטיים כואבים וקשים לשני הצדדים ולכן יהיה יותר קשה ליישם אותם.

םה הקושי הוא ההתמדה והידיעה שזה ייקח זמן - אבל שווה. 

כרית, שמיכה, מוצץ...

וגם לנו יש בובה בת 3 חודשים במיטה.

בדרך כלל לא מפריע, אבל אם כן- אני מודיעה מראש, בזמן ההשכבה שהלילה לא באים למיטה שלנו, וזה עובד. או שהן לא באות, או שרוצות לבוא ואני מזכירה שהלילה לא, ומתרווחת לי על המזרון...

בה הילדים צריכים להיות ולתפקד לפי הספר ..

ילדים הם גם בני אדם הם לא רובוטים...

מאמינה שיכולה להיות עוד דרך.

אני בטוחה שהדרך שתמצאו תהיה מלאת רגישות והתחשבות! לא נשמע שאתם מסוגלים אחרת

מצעים יפים

לא להשכיב לפני הזמן  את הקטנה כדי שהיא לא תתעורר בלילה

היתה לי תקופה שבת שלי פשוט ישנה אצלי במיטה, וביום בהיר אחד אמרתי לה שהיא חוזרת למיטה שלה ,להפתעתי זה הצליח

ותמיד לזכור שזה שלב זמני בחיים והוא יעבור

הקניית הרגלים טובים לילדים  היא חלק ממשימת החינוך של ההורים, משימה שנכונה בכל גיל ולא רק לגדולים.

מותר להורים להגדיר שעה שלפניה לא באים אליהם למיטה, ולהחזיר את הילד למיטה שלו. נכון שאולי בלילה הראשון הוא יבכה שעה (עם ההורה לידו או בחדר לידו), ואולי אפילו יעיר את אחיו, ובלילה השני הוא יבכה חצי שעה, ובלילה השלישי 5 דקות והוא יתרגל.

אפשר לרכך עם סידור אפשרות ללינה על מזרון או ספה מחוץ לחדר ההורים .

בכל מקרה - המחשבה שפינוק מיידי עדיף לךילד מגבולות  אינה נכונה כל פעם אם כי לעיתים רצוי לשחרר. ילדים בגיל הרך זקוקים לגבולות ולמסגרת, ואם אלה מסגרות וגבולות שההורים מציבים - זה חלק מהבטחון והמוגנות של הילדים בהוריהם. ויתור על גבולות אינו פינוק אמיתי אלא רגעי על חשבון האפשרות לתת לילד בטחון גם במחיר אתגר מיידי.

מה הגבולות? שכל זוג יציב לעצמו. בכלל לא לבוא למיטה (בד"כ תלוי גיל מבוגר יותר), לבוא רק מ- 6, 5, 4 - כל זוג לפי העייפות שלו והיכולת שלו.

מצד שני, אם לילה אחד התעלפתם מעייפות ולא הצלחתם להחזיר את הילד למיטה ונרדמתם כשמאפשרים לו להשאר לישון - זה לא ממש סוף העולם, ועולמו הפנימי של הילד לא יתערער מפעמים בודדות, אבל הרגלים וגבולות צריכים להיות, לטובת הילד.

אני לא אוהבת שישנים אצלי במיטה כי בסוף לי אין מקום 

אצל אחי, לאחר שכבר נשבר להם מהבעיטות הם החליטו והודיעו רשמית: מי  שבאמצע הלילה רוצה לישון אצלם, יכול, אבל... יש להביא שמיכה ומותר לישון על הריצפה ליד המיטה של ההורים.  תוך שבוע אף אחד כבר לא בא   .

בנוסף כשהם באים, תאמרי להם  במפורש שכאשר הם ירדמו את מעבירה אותם חזרה למיטה שלהם.

לגבי הבעיה הראשונה, נסי מעט מוסיקה מרגיעה, השראת בטחון - נשיקות, אני אוהבת אותך....

 גם אצלי הם מבקשים שאשב וסיפורים אין סוף (שלוש ושמונה, שנתיים,  חודשיים), אני יוצאת מהחדר ואומרת שאחזור, אני לא חוזרת מיד ומי שעייף פשוט נרדם. 

גם אם מותשים, אם לא תפסיקו מייד זה רק יחריף ויהיה קשה מאוד לעזור. עם הגדולה אפשר לדבר, ולהגיד לה שנגמר. והקטנה מחקה את הגדולה. הייתי מנסה להטיל על הגדולה לדאוג לכך שהקטנה תמשיך לישון, ובכך להרוויח שני דברים. שתרגיש גדולה עם אחריות, זה יתכן ואפשרי. והיא לא תגיע לחדר. יש להניח שזה יסתדר. אם לא צריך להודיע לגדולה שהחדר יהיה נעול. היא תפסיק לקום. יהיה קשה כמה לילות, אבל זה שווה. בהצלחה, ולידה קלה.  

אנחנו-לא דוגמא-כשהתייאשנו סופית מהמיטות הישנות ומלשנות את הילדים,קנינו שני מיטות "מיטה וחצי" ומאז יש מקום לכולם-גם לאבא ואמא 

במשפחה אין דמוקרטיה, במה שנוגע לסדר ההיררכי. הגעה למצב כזה עלולה להביא לערעור סדרי השלטון התקינים בבית. יתכן מצב שבו תיכנעו לדרישות ילדיכם כיוון שלא קבעתם גבולות. זה חבל מאוד.

הכי פשוט לשים את הגדולה במלונה של הכלב בחוץ.

כשצריך לחנך - אז צריך! ככה היא תדע את מקומה.

יהיה קשה כמה לילות, אבל... בעצם לא יהיה קשה! יהיה שקט ושלווה

לילה טוב!

אלא אם כן את חושבת שהורים טובים זה רק מי שחושב כמוך

זה רעיון רע בעיני לנעול את הדלת בפני ילדינו.

הם עלולים לזכור בעתיד שהדלת אלינו, הוריהם, נעולה, גם כשהם חווים פחד ומצוקה ונמצאים בצרה.

אפשר להגיד מליון פעם לילדים: "אנחנו כאן בשבילכם כשאתם זקוקים לנו", אבל מעשה שווה פי מליון ממילים, והמעשה הוא אשר נחרת במח.

משפחה איננה דמוקרטיה, אבל ההורה, ה"שליט", גם לא אמור לייסר לא בשוטים ולא בעקרבים. הורה אמור לנהוג באהבה ובחמלה, תמיד להקשיב (גם אם לא תמיד להסכים), כמו ההוא שדואג לכולנו.

(תודה על ההערה, וסליחה על הנימה בהודעה הקודמת)

חזקה על הורים שהם אוהבים את ילדיהם.

אלא שלפעמים הדין (הגבולות) הם החסד האמיתי.

אהבה ללא גבולות נקראת בעברית חסד...(זהו הכינוי בתורה לגילוי עריות של אח ואחות)

הורים מחויבים לחינוך ילדיהם - האהבה קיימת ממילא.

מתוך האהבה הזאת אנו מוכנים לעשות את מה שלא תמיד נוח לנו וליישר את דרכו של הילד ובעצם לעתים "להתעמת איתו".

בנוסף - 

חובתם של ההורים לחיות את חייהם המשותפים

הכוללים שינה, אוכל סביר וחיי זוגיות שפויים.

ילד צריך לדעת שיש דלתות הסגורות בפניו,

הוא לא מרכז העולם ויש דברים שאין הם מעניינו - כשיבין זאת זה לא ישבור אותו!

משהו מוזר לי עם המשפט הזה -

בהקשר של חינוך ילדים, אני שומעת אותו הרבה. כאילו באהבה אין מה להשתכלל, היא שם כל הזמן, היא בכיס שלנו, אין מה לדאוג לה, צריך לדאוג רק ל"שמאל מרחיקה" ולא ל"ימין מקרבת".

אבל דווקא בהקשר של בני זוג, רגילים לשמוע (בהדרכה לפני החתונה, בדברי התורה שנאמרים בחופה ובשבע ברכות וכו', בכל מיני ספרים של אנשים גדולים) הדרכה הפוכה - לא להניח שהאהבה שם ממילא, לא לראות בה דבר שנמצא אצלנו ללא מאמץ, אלא לעבוד וליצור אותה בכל רגע מחדש, על ידי חסד ונתינה (אני זוכרת כרגע קטע כזה מהספר של הרב אליהו דסלר, למשל).

לא מסתדר לי שלשני סוגי הקשר האלה תהיה הדרכה כל כך מנוגדת, הפוכה. בסך הכול אני שאוהבת את בעלי ואני שאוהבת את הילדים שלי אני אותו אדם, המוח אותו מוח, הלב אותו לב... לא ייתכן ששתי דרכים כה מנוגדות נכונות אצלי בו זמנית.

ומבין שתיהן, ההדרכה השנייה נראית לי הרבה יותר מכוונת לטבע האדם.

אין שום ניגוד בין אהבה לצורך בחינוך ושיפור איכות החיים. לדוגמה: אם ילד צריך פיזיותרפיה והוא צורח בטיפולים. האהבה אומרת שיצרח כשהוא קטן, בכדי שלא יסבול כשיגדל. וההורה שירחם על הבן הסובל, יגרום לבנו הפגוע נזק, בגלל האהבה קיצרת הרואי של אביו. וכמו שאומרת גלי: אבות קובעים את המחיר שמשלמים בניהם. ואני מוסיף - והאבות משלמים גם כן. ותודה ליערית.

מה שאתה מציע, זה לתת ילד לפזיוטרפיסטית, ובזמן שהוא מתענה וצורח, לנצל את הזמן לסיבוב שופינג, ואז לחזור ולאסוף אותו.

מה שאני מציעה, זה להיות איתו בטיפול, וכשקשה לו לחבק אותו ולומר לו: "אני יודע שזה כואב לך... אני כל כך מצטער! לפעמים אנחנו צריכים לעשות דברים שהם לא נעימים.. אני מצטער... אני רואה שמאוד קשה לך וכואב לך.. אני אוהב אותך..." וכן הלאה.

אפשר להרגיל ילד לכל דבר. תינוק שגדל בבית יתומים מפסיק לבכות בגיל שלושה חודשים. האם זה אומר שהוא לא צריך מגע ואהבה? לא - זה אומר שהוא הבין שהוא לא יקבל אותם בכל מקרה. זה אומר שהוא איבד תקווה ואמון. כ-40% מהילדים המאומצים הם בעלי הפרעות אישיות קשות.

האם את אומרת שילדים מאומצים מקבלים יחס כמו בבית יתומים? אני מניחה שלא לזה התכוונת... אבל מה כן?

ומה אם ילדה תכנס באמצע הרגע האינטימי? לא עדיף כבר לסגור דלת?

איכשהו רוב אוכלוסית העולם מצליחה להתמודד יפה עם האתגר. זה לא כמו פיצוח אטום או משוואה מתמטית ממעלה שישית. אני בטוחה שאדם בוגר סביר בעל מנת משכל ממוצעת ואף למטה מזה, יפתור את הבעיה בדרך שמתאימה לו.

נראה שב"ה חזרת לעצמך יקרה....

(אגב, מה שלומך באמת?)

הזה של חדרים נפרדים להורים ולילדים?

לא חייבים לקחת את התרבות המערבית כאמת אחת ויחידה...

זוגיותהיא דבר שצריך להשקיע בו

לאחרונה התחלתי לסגור את הדלת של החדר של הגדולה באופן קבוע. זה חדר בתוך חדר והחדר שלה פונה לחדר שלנו.

זה מקל מתי שהקטנה בוכה (פחות סיכוי שהגדולה תתעורר) מקל על ההרדמות שלה (לא בודקת כל הזמן מה קורה אצלנו בחדר ובשאר הבית) שומר על החום בחדר שלה כשמדליקים לה חימום וגם לא מצריך קימה מיוחדת במקרה הצורך אחרי שנשכבנו במיטות כבר.

לא רואה בזה שום פסול.

היו פעמים שהיא ביקשה להשאיר את הדלת פתוחה, ונענתי.

אבל כן היה לי חשוב שהסטנדרט יהיה דלת סגורה.

והגדולה ישנה איתנו במיטה, הייתי בכוונה מותחת ידיים ורגליים ולא מתכווצת לי  כדי לא להעיר אותה וכל פפעם שהיתה מתעוררת מאי נוחות הייתי מזכיר לה שיותר כיף במיטה שלה ושם אף אחד לא מפריע לה.

ובהדרגה בתוספת פרסים בהתחלה היא עברה לישון במיטה שלה והיום היא לא מוותרת עליה... ב"ה!

בתקופה שזו היתה תופעה קבועה (וצפופה!), כתבתי ערב אחד לבנות שלי פתקים לגננות- "בוקר טוב, הלילה __ ישנה כל הלילה במיטה. כל הכבוד לה! אוהבים, אבא ואמא" ואמרתי שמי שתישן כל הלילה במיטה- תיקח את הפתק בבוקר לגננת. זה עזר....

לא לתמיד, אבל יחסית ירד....

(בכלל, באופן כללי- פתקים לגננת / למורה, עוזרים מאוד להרבה דברים שדורשים חיזוק...)

אולי תיקחי סיטואציה אחת או שתיים מהימים האחרונים, וממש תכתבי בפירוט מה את אמרת ועשית ומה היא אמרה ועשתה ואיך כל זה נראה ונשמע?

בשאלות חינוך - יש כאן מוחות גדולים. אני בטוחה שאם תמקדי ותעזרי להבין ממש איפה הבעיה תקבלי כיוונים מעולים למחשבה.

גיל לא תמיד פשוט, מעין "פרומו" למרד גיל הנעורים...

אז גם לא צריך להיבהל ולקחת אישית יותר מדי.

מתאים בהחלט לחצר- אחשוורוש...

אז אם לא זה...איך אפשר להקהות זכרונות כואבים?

השאלה אם זה נכון כאורח חיים קבוע.

לדעתי זו בריחה מהמציאות, במקום להתמודד איתה.

שכל מה שעובר יכול לבנות ונועד לבנות. שכחות הנפש שיוצאים לפעל ע"י ההתגברות, הם העיקר, וה"נסיבות" הן טפלות לכך. 

ב. להרבות בחיוב, במחשבה דיבור ומעשה.

ג. אכן - להרבות בשמחה ועידוד. לא צריך "משקה" בשביל זה..

הצלחה רבה.

רק בעוד 5 שנים מגיעים להורים בטענות-

למה לא הזהרתם?

למה לא עצרתם?

ואיך מתמודדים עם כבד חולה?

תהיה גדול באמת -וקח אחריות על חיים שלך

הצלילים נכנסים אליו והוא לא קולט אותם....הוא לא מנסה לשים את עצמו בנעליים שלי...

זה פשוט מתסכל...והיום האחראי שלי נכנס בי חזיתית....מעצבןומתסכל

הילדים חוזרים כלכך רבעים אחרי המשחקי צהרים, ונראה לי טיפשי לקלח וכשהם נקיים לתת אוכל שמלכלך.

תלוי כמובן מה גיל הילדים.

אצלינו ארוחת ערב ב5 או 5 וחצי.

מקלחות בד"כ ב6 ומיד למיטה.

עד 7 לרוב הם ישנים.

בני 3.8 , 2.6 ו1.2.

ב18:00. ואח"כ מקלחות (הממ..לא תמיד. יש ימים בחורף שאני מוותרת), ולמיטות. אם הן לא מאוד עייפות

אז אני קוראת להן ספר או שניים. אם מאוד עייפות- מדברים קצת, מספרים דברים טובים שהיו היום, והן נרדמות באמצע

הק"ש בדרך כלל. הן בנות 4 וכמעט 3. הקטנה, אם ישנה הרבה בצהריים נרדמת רק ב7 וחצי-8. 

מתקלחים  ואז אוכלים. האוכל מרדים אותם אז כדאי לנצל את הרגע, שוטפים פנים וידיים ולמיטה .

והם הולכים לישון בין שמונה לתשע

 בערך ב6 חוזרים מהגינה/ מפסיקים את פעילויות אחר הצהרים ואז אני מכינה א.ערב.

אם אני מכינה משהו מושקע שלוקח זמן אני מכניסה ילד אחד לאמבטיה בינתיים וכן אם יש ילד מידי מלוכלך (מלא בוץ/ברח לו בדיוק וכד').

בערך בשבע גומרים ארוחת ערב ואז אמבטיות ואח"כ צחצוח שיניים, שרותים..מים..(כדי שלא יהיו תרוצים אח"כ למה לא לישון...)קריאת שמע, סיפור ואז אנחנו משוחחים על דברים טובים (רק טובים!!) ומצוות שעשו היום. לפעמים אני גם שרה להם שירים..בדרך כלל אז הם נרדמים חוץ מהקטנה שישנה במעון והיא חוגגת עד עשר לפעמים לצערי.

בחורף אני לא מקלחת כל יום!

דוגרי הייתי רוצה שירדמו יותר מוקדם, נגיד שבע וחצי, בדרך כלל אני לא מצליחה וגם כ"כ כיף לי איתם אחרי צהרים שקשה לי לעצור ב6..

שימי לב ששעת ההשכבה תלויה גם בשעת הקימה.

אצלי הם הולכים לישון יחסית מאוחר אבל קמים בד"כ לקראת 7. ילדים שישנים ב6-7 בערב יקומו בד"כ עד 6 בבוקר גג.

אני אוהבת לקלח אחרי א.ערב כי אחרת מתלכלכים בא.ערב ומה שווה המקלחת?

אבל יש אמהות שמזעזע אותם שהילדים ישבו  לאכול מטונפים מכל פעילות אחר הצהרים..

תגששי מה השעה והדרך הנכונה שלך להעביר את הערב וזמן השינה. לקח לי כמה שנים לעצב את זה ואני עדין פתוחה לשיפורים בעז"ה.

אצלי הגדולים בני 6 ו 5 הקטנים בני שנה וחצי (תאומים)

האוכל לפני המקלחת גם כי הם חוזרים רעבים וגם כשנכנסים למקלחת כבר מצחצחים שיניים ושרותים ואז מייד למיטה.

מקלחות בד"כ מתחילה בסביבות 6 כך שהקטנים ב 6:30כבר במיטות והגדולים 7-7:30 גג.

אם נמרחתי עד 8 ויותר הלך לי הבוקר והם יקומו מהמיטה אחרי 7 רק בכוח, יהיו שפוכים וטענת "אמאאא אבל אני עייף" (בעיקר בן ה5)

חוץ מזה שאם אני רוצה לטפל קצת בבית, לאכול א.ערב בעצמי ולנוח אני חייבת להשכיב מוקדם.

מירימי- אני מקאנה בך שכיף לך כ"כ עם הילדים שאת לא רוצה להפסיק כבר ב 6 להיות איתם. אני מרגישה מותשת והבלגן בעניים.... רק כשהם במיטות אני יכולה באמת להרגע... (וזה באמת מתסכל להיות במרדף במקום באמת להנות מהזמן איתם)

לא בריא ללכת לישון מיד אחרי האוכל, לכן אני משתדלת שיאכלו יחסית מוקדם ורק אחר כך כל הטקס של מקלחות, צחצוח שיניים וכו'.

חוץ מזה- שאם יתקלחו לפני האוכל- מיד כשיסיימו לאכול, אף אחד לא ידע שהם התקלחו....

עייף מוקדם יותר?

הקטן שלי ישן אולי 40 דקות בכל פעם, ואז שעתיים שינה בצהריים ובמיטה בעשר בערך לשנת לילה (כמובן

שהוא מתעורר בלילה לאוכל- בן חודשיים וחצי...)

תינוק בגיל כזה אמור להיות במיטה כבר ב7.

ככה אצלנו, לפעמים 6 וחצי והכי מאוחר 8 וחצי. אם אנחנו לא שמים אותו לישון מיד הוא רק הולך ומתעורר וקשה יותר אחר כך להרדים אותו.

אז יכול להיות שבגלל שאת 'מחכה' איתו עד 9 הוא כבר נהיה ערני לגמרי ומתקשה להירדם.

דבר נוסף, כדאי לך ליצור לו שיגרה של השכבה - 

18:00 ארוחת ערב\הנקה,

18:30 אמבטיה חמה,

18:45 קצת לשבת יחד בחדר ולהחשיך את האור

19:00 להניח אותו במיטה ואולי הוא יירדם יותר בקלות.

בכל מקרה, הכל עניין של הרגלים. תחליטו על שעה מסויימת (כאמור, לא מאוחרת מדי בשבילו) ותשתדלו להיות עקביים איתה. 

בהצלחה (:

ואני מכירה דרך אחת לחזור להנקה במצב כזה

להפסיק לחלוטין לתת בקבוק, ולהאזר בהמון סבלנות בהנקה, עד שהוא לומד לינוק מחדש

אולי למישהי אחרת יהיה רעיון אחר

ושיהיה מזל טוב

התינוקות הקטנים האלה חכמים גדולים

הם מגלים מהר מאוד שמהבקבוק האוכל מגיע אליהם יותר בקלות.

לכן מומלץ, כבר ללידה, להגיע עם בקבוק של אוונט שיש לו מספר רב של פטמות,

ולקנות את הפיטמה עם החריץ הכי קטן - מס' 0, כבר בתיק הלידה לבית החולים.

מהפיטמה הזו החלב יוצא הכי דומה להנקה, אולי לא כ"כ לאט, אבל גם לאט.

והתינוק צריך להתאמץ בהזזת הלסתות.

כשאני בבית חולים אחרי הלידה, אם אני רוצה לישון בלילה האחרון לפני החזרה הביתה לילה שלם,

אני מבקשת בתינוקיה שיתנו לו את החלב אך ורק בבקבוק הזה

ולא בבקבוק של בית החולים שממנו החלב עובר פשוט בשניות...(ומשאיר את התינוק עם בועות אויר וגזים)

גם לבית ההארחה ליולדות הבקבוק הולך איתנו

נסי לעבור איתו לבקבוק כזה כשאת לא יכולה להניק.

בהצלחה לכולנו

מכירה גם באוונט רק מ1 ומעלה.

אם השרשור שלי נמצא כאן מאז התגובה האחרונה שהייתה בכ"א שבט...

תודה לכולכם על התגובות. מסתבר שמה שהציק לפשוש הקטן בהנקה הייתה לשון קשורה שלא סיפרו לנו עליה עד גיל חודשיים וחצי. ניתקנו לו ואנחנו בקצת מעקב בדיאדה, אבל זה אומר שצריך ממש ללמד אותו לינוק מההתחלה ואני לא יודעת כמה זה יצליח... מנסים.

בנתיים הוא אוכל סימילאק. מה לעשות...

הרבה כותבות שם על הקטנטנים שלהם

(של "בונים מגדל"), אז זה לא עד כדי כך ישן...

העיקר שאתם עוקבים ומטפלים, ומאחלת שתזכו להרבה סיעתא דשמיא.

וזה שבינתיים הוא אוכל פורמולה - זה כי יש לו הורים דואגים ומסורים שלא ייתנו לו לרעוב, וכך צריך

בריאות לרוב.

אנחנו מתקשרים לפני שבאים, ככה לימדנו את מי שבא אלינו להתקשר לפני... אבל ביישוב זה באמת יותר פתוח.

זה ביתך!!! זכותך להחליט אם מתאים לך עכשיו או לא.

בהצלחה!!!

אני אומרת בעדינות "עכשיו אי אפשר לבוא אלינו" או "לא נוח לנו עכשיו שישחקו אצלנו חברים". ועוד אופציה: "אז משחקים רק בחוץ"

השאיפה העיקרית שלהם היא לחזור ולישון.

אם הם ערים זה בטעות, ואם הם לא מצליחים לחזור ולישון מיד - צרחוווווותתתתתתת!!!!!

שינה מתוקה...

(המרפס נשמע תקין)

(ואל תדאגי - בסביבות גיל 4 חודשים הם מתחילים להתעורר בלילה הרבה יותר.... חכי חכי... )

ובאמת רואים בו את הדופק.

לגבי השינה- אשריכם... יש לכם תינוק שאוהב לישון. לא נראה לי שהייתם רוצים הפוך...

בע"ה שימשיך לאהוב לישון בשמחה ובבריאות.

רע אם הוא יתעורר מדבר כזה...

תנסי להשכיב אותו על הרגליים שלך, יד אחת מחזיקה את הראש כשהמרפק של אותה יד מרחיק את היד שלו.

יד שנייה שלך עם התרסיס והמרפק שלך מרחיק את היד השנייה שלו...

תיזהרי עם התרסיס שלא יפצע אותו באף ושלא ישפריץ לו לעיניים, ותניקי אותו מיד כדי להרגיע...

זה מה שאני עושה עם המתוק שלנו - בן חודשיים...

לא הצלחתי בכלל בעצמי (טוב, הוא בן 7 חודשים וכבר בחור חסון..)

אז ויתרתי.

כשהיו לנו שלושה קטנטנים עם שלושה בקבוקים ושלוש כוסות לנקות הגיעו מים עד גועל נפש ואמרנו "די!" ומאז אנחנו רק עם כוסות רגילות. לא בקבוקים, לא כוסות מיוחדות - סתם כוסות רגילות פשווט לקרב לפה שלהם בעדינות לאט - בסוף זה עובד

לא מסכים אף פעם לשתות מים (ניסיתי תמיד בבקבוק, לא עלה בדעתי אחרת), ויום אחד הוא ישב על אמא שלי והיא שתתה מים, והוא התחיל להתאמץ להגיע אל הכוס שביד שלה ולשתות ממנה. זה היה מצחיק ומתוק בטירוף, ומאז אנחנו רק עם כוסות רגילות.

גם ככה אני לא כל כך אוהבת "אביזרי תינוקות".

האמת שויתרתי די מהר והתחלתי לתת לו לשתות מכוס חד פעמית.

אבל חשבתי שאם ידע לשתות לבדו מכוס עם מכסה הוא פחות יהיה תלוי בי וגם יוכל לשתות יותר, בכל זמן שירצה.

טוב, אולי זה רק העצלות שלי (:

אפרופו,

מה הנוזלים שאפשר להשקות?

אפשר פשוט מים (מינרליים\מורתחים)?

וכן, רצוי שיהיו מורתחים (בין אם מינרליים או מי ברז).

לגבי הבחירה בין מינרליים למי ברז, אני חושבת שאין הסכמה גורפת. משרד הבריאות ממליץ יותר על מי ברז. לדעתי מינרליים זה גם בסדר, בתנאי שאת יודעת שלא עמדו בשמש לפני שנמכרו, שאז הפלסטיק מפריש חומרים בעייתיים למים.

וגם לגבי מי ברז יש אזהרות - להשתמש רק במים הקרים (אח"כ אפשר להרתיח, אבל לא לקחת מראש מהברז החם), ובבוקר לתת למים לזרום שתי דקות בחופשיות לפני שמשתמשים לשתייה. שתי האזהרות נועדו למנוע הרעלת מתכות.

כוס חד פעמית זה נוח לך? הוא לא מקמט אותה ושופך הכול? אני נותנת כוס חד פעמית רק אחרי שכבר מאוד מאוד מיומנים בשתייה מכוס פלסטיק.

זה נכון שתינוק ששותה מכוס של גדולים מגיע לעצמאות בשתייה מאוחר יותר, אבל בכל מקרה זה עוד גיל שהם לא עצמאיים בהמון דברים, לא? ואחר כך כשמגיעים לגיל שילדי הבקבוק נגמלים ועוברים לכוס וצריכים עזרה והכוונה - הילד שרגיל לשתות מכוס כבר כמה חודשיםכבר מזמן יודע לשתות היטב לבד.

אני נותנת בכוס חד פעמית כשאני מחזיקה ולא הוא, וכל פעם ממש טיפה. הוא עדיין לא ממש יודע לבלוע נוזלים. (רגיל לינוק בלבד)

השאלה היא אם אני מכניסה אותו לגן (פעוטון?) בגיל שנה בערך, הגננות ירצו שידע לקחת בקבוק או שזה בגיל מוקדם יותר? (סורי על הבורות... ילד ראשון...)

הוא לא לפתור היום בעיות של מחר.

גיל שבעה חודשים זה נורא מוקדם בשביל להתחיל לחשוב על מה יהיה בגיל שנה - כמעט כמו שכשהוא נולד היית מנסה לפתור את האתגרים שיש לכם עכשיו - אבל הרי לא הייתה שום דרך אז לצפות מה הם יהיו, נכון?

אם מצאת דרך שטוב לשניכם איתה היום - מעולה.

עד גיל שנה המון דברים יכולים להשתנות. המוטוריקה שלו, העניין שלו בשתייה עצמית, ובכלל - כמו שכתבת - רק אז את תדעי מי תהיה הגננת ומה יהיו ההעדפות שלה. אם יהיה צורך אז ללמד אותו - תלמדי אותו אז, הוא כבר יהיה בשלב אחר לגמרי.

אל תדאגי.

כיף שיש את מי לשאול 

וגם לקבל תשובה מעמיקה.

אבל מהכוס עם המכסה הייתי תמיד מורידה את החלק גומי שגורם לוואקום הזה

או מלכתחילה לןקחת כוס עם מכסה בלי הפטנט נגד שפיכת המים ואז יותר ברור לו איך לשתות מזה.

ואת יכולה ללמד לשתותו מכוס רגילה כשאת שמה ממש מילימטר מים ונותנת לו לנסות לבד.

עוזר מאד. אם לא- סנו אוקסיג'ן מתמודד אצלי יפה עם כל הכתמים למיניהם...

זה חומר ממש פעיל ממה שהבנתי..

אפשר לשים את זה על הבגדים של התינוק?

אפשר להשרות באקונומיקה עם מים כמה שעות והכל ירד.

אחרי כביסה רגילה, פשוט להניח לייבוש בשמש.

השמש מפרקת את הבילירובין - החומר שמעניק לקקי את הצבע שלו.

זה לוקח שעה-שעתיים.

ולראות שאין התייבשות (אפשר ללחוץ על הירך ולראות אם הצבע חוזר מהר).

כי אם יש סימני התייבשות, צריך לקחת למיון (כשיש צירוף של הקאות ושלשולים זה צריך שימת לב).

יש לקנות בקבוק מרוכז , לנו הרופא ממליץ על הנוזלים של המרק עוף.

לגבי ההקאות, אם הוא כבר יודע להגיד שהוא עומד להקיא [שלי בת שנתיים אומרת] אני מכינה מראש קערה עם 2 שקיות סופר, היא מקיאה בפנים השקיות נקשרות וישר לפח...

תודה. אהבתי

תותים

ממיסים שוקולד מרים וטובלים בו את התותים. מצננים ע"ג נייר אפייה.

תתחרטי על הטעות. חולשה.

אל תתני לעצמך לשקוע בכך - אלא קחי את זה כמנוף לתכנן איך לא יקרה יותר.

תתני לילד שלך הרבה חום, זה גם פיצוי וגם הכי טוב לכתחילה. וזה יותר חשוב מ"להנהיג".

ותשתדלי בהדרגה להרגיל לאיזשהו סדר יום סביר, שיהיה לך בו גם זמן לנוח.

את לא "אכזרית". עשית טעות - תתקני. עובדה שזה מאד איכפת לך.

ולא יזיק לקחת כוס תה שמרגישים לחץ, ולהירגע רגע לפני ההמשך. בדרך כלל, לא קורה בינתיים כל רע לתינוק או לעולם...

ותינוקת, חמודה וחכמה ככל שתהיה (ושלך הכי חמודה והכי חכמה, כמו שאת יודעת היטב ), לא יכולה להוות "חברה" במובן הרגיל של המילה.

לא טוב לאדם להיות לבד. עוד יותר לא טוב לו - להיות רק עם תינוק! זה מ-ח-ר-פ-ן! בדיוק כמו שאת מרגישה!!!

העצה הכי טובה שלי להתמודדות, ולמנוע הגעה למקומות שהגעת אליהם: להיות בחברת אנשים.

תאמיני לי - אפילו לשבת בגינה הציבורית, ולהסתכל על פיליפינים מסיעים זקנים - זה יותר טוב מאשר להיות לבד עם התינוקת!!!

אבל אפשר גם:

להזמין שכנה או ללכת אליה;

להזמין אחות או לנסוע אליה;

להזמין אמא או לנסוע אליה;

להזמין חברה או לנסוע אליה;

אפילו חמות אפשר!!!!

אפשר להשתדל לעשות אחד מכל אלה, כמה פעמים בשבוע.

עוד אפשר וגם צריך: לדבר עם בעלך ולספר לו עד כמה זה נורא וקשה.

אולי הוא יציע רעיונות מעניינים, ואם לא, אז הנה כמה רעיונות מעניינים שאת יכולה להציע:

לחזור יום אחד בשבוע מוקדם מהעבודה הביתה, ולשחרר אותך לשעתיים שינה או קניות (גם מרופא שיניים אפשר להנות במצב כזה);

להרשם לחוג ערב אחד בשבוע, או שיעור כלשהו בסביבה שלכם;

שינדב את אמא שלו לאפשר לך את אחד מהנ"ל, אם הוא אדם כל כך חשוב שלא יכול לעשות את זה בעצמו.

אני יודעת שקשה לך להאמין, אבל זה לא לנצח! זה יעבור, ויהיה יותר קל אני מבטיחה

(ואת רגשות האשמה תעזבי - זה לא תורם כלום לך ובטח לה. רק חפשי פתרונות לצמצום הבעיה. אנחנו רק אמא. אמא לפעמים טועה)

אולי את צריכה לצאת לעבוד קצת?

אולי משפחתון יום עם עוד כמה אמהות, או "החלפת תינוקות"?

נשמע שאת צריכה קצת מנוחה ורוגע, חשבי איך להשיג אותם בנתונים הקיימים..

בהצלחה!

היום ממש הייתי רגועה ומחבקת ומנשקת ולא כועסת ולא מתעצבנת.

אפילו זכרתי את כוס התה...

הגעתי אליה רק בערב ודרך אגב - היא התנפצה ותכולתה לכלכה והרטיבה את המיטה שלנו...(ובגלל זה אנחנו לא בחדר שלנו הלילה).

 אודה לכל המייעצים:

עצות נבונות ויעילות.

(בהתנהלות שלי - לא כ"כ ישימות...)

אכניס לסדר היום.

זה שצעקתי עליו - זה לא פוצע את הנפש ושורט לדורות?

בגלל שהגעת רק בערב לתה - זה התנפץ... פעם הבאה - באמצע היום (תנסי - כשתגמרי אפילו לאט, תגלי שהשמש ממשיכה לזרוח, איראן לא הפציצו, והתינוק מחייך)...

אם תרבי בחום ואהבה, בדיבור, ביחס, במעשה - אז מה "שצעקת", "יתבטל ברוב"... העיקר להשתדל לשים לב להבא..

בשם ברא אותנו שנשרוד אפילו שסתם בני אדם רגילים מגדלים אותנו, ושוגים לא פעם 

לשמחתי נוכחתי כמה וכמה פעמים לראות, שמילים טובות לרוב חודרות הרבה יותר עמוק ממילים פוצעות.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק..."

זה שלפעמים אנחנו קצת מתפרקות ומתייחסות לילדים שלנו בדרך פוגעת - זה אולי עושה איזה רושם בנפש, אבל זה כלום לעומת כל הפעמים האחרות, שאנחנו מתייחסות אליהם בדרך בונה. הפעמים האלה הרבה יותר נחרטות בזיכרון, והרבה יותר משפיעות עליהם בהמשך כמו שיוקטנה כתבה - הילדים שלנו עמידים. הם מתוכננים טוב, כך שלא כל כך קל לערער אותם.

צריך להיזהר לא "להסתמך" על זה "להקל" בלצעוק על תינוק שעוד אינו יודע לדבר..

בוודאי שצריך בכל תוקף להשתדל שזה לא יקרה.

ואף אחד לא יודע מה כל דבר עושה "בפנים".

אך ההנחה הפשוטה היא שגם טעות פה ושם - אינה עומדת מול העיקר של החום והאהבה.

אבל צריך בהחלט להשתדל להיזהר; ביחוד בשלבים האלו.

אני כן מכירה אימהות (כולל אני עצמי) שצפירת הרגעה כזאת תעזור להן דווקא להתאפס על עצמן ולהקרין לתינוק יותר ויותר טוב... מתוך תחושה של העוצמה שיש בידיהן להיטיב.

מבינה את החשש שלך, אבל לדעתי המציאות מורה אחרת.

לא "תסתמך" על זה (לפחות לא אלו שכאן).

אבל "בעידנא דריתחא" וחולשה - הקלת יתר בענין, עלולה גם לשמש כ"תוספת" לעייפות (לא קרה כלום..). הילד הוא קטן וחסר אונים.

[שמעתי לפני זמן קצר מאמא לילדים צעירים, שהחזיקה את התינוקת הקטנה בידיים, ומעט הרימה את הקול בגערה על הילדים (לא צעקה. גערה "לזרז", שיסדרו או משהו כזה). מבחינתם כמובן - זה היה לא כלום. היא הרגישה איך הקטנה מתכווצת בידיים]

כמובן, שאת צודקת שהדרך לכך היא דווקא ע"י רגיעה ולא ע"י מתח. גם אני הזכרתי את זה למעלה.

אני מאוד מבינה ומזדהה.

לדעתי, בלי להלחיץ, ובנוסף לכל העצות המקסימות שכתבו פה, כדאי לבדוק דיכאון אחרי לידה.

מניסיון, שיחות עם אדם מקצועי, ולפעמים אפילו טיפול תרופתי, יכולים לחולל פלאים ולעזור למצב הרוח.

[ומהבחינה הכספית: יש את ארגון ניצ"ה שעוזר לנשים במצב כזה בחינם או בעלות אפסית].

מחזקת את ידייך. את אמא נהדרת!

םתינוקות זורקים אוכל

לא נותנים לישון

מרקנים ארונות

מכניסים הכל לפה

ובורחים כל הזמן

זה הטבע שלהם

אם תינוקת שלך לא עושה חלק מהרשימה זה כבר מזל

וגם את כאמא לא תצפי מעצמך גם לטפל בילדה גם לבשל גם לסדר-מה שהצלחת-יופי

מה שלא-לא נורא

ממש השתדלתי להיות בסבלנות ובקבלה.

היא אוהבת אותי ורוצה אותי. אין בעיה. כמו שהיא מקבלת מכה מהקיר וצורחת ונרגעת וצוחקת וממשיכה - אני רוצה לקוות שכך גם ה"מכה" ממני.

אבל יש מצב מגוחך-

אנחנו הזוג, כל הזמן מתקוטטים ומתמרמרים. לפניה, בנוחכותה או אחרי שהיא נרדמת. מזעיפים פנים. מדברים בנוקשות.

אני מה זה מפחדת מההשפעה עליה. וכאילו לא אכפת לנו.

מצד שני

אנחנו מתחבקים ומתנשקים ורוקדים 

והיא מקנאה ורצה אלנו(בזחילה) או דורשת שנרים אותה וכל כולה קורנת אושר ושמחה וצוחקת .

ואז כולנו מתחבקים ומתנשקים ושמחים וצוחקים.

אז מה קורה לה באמת, מי יודע?

לגבי דיכאון אחרי לידה - חשבתי על זה.

איך מטפלים בזה?

אבל אני חושבת שקודם כל דרך ארץ וכבוד והשתדלות.

אפשר לפנות לרופא משפחה שיאבחן אם יש, ואז הוא רושם כדורים.

מומלץ, אם כן, לפנות לפסיכיאטר לאבחנה מדויקת.

והכי מומלץ, לפנות לטיפול פסיכולוגי, שמאוד עוזר.

(כפי שכתבתי, נדמה לי, יש את ארגון ניצ"ה (תחפשי באינטרנט, או בספר טלפונים של ירושלים) שעוזר לנשים במצב כזה, ומלווה את האישה מההתחלה ועד הסוף).

בהצלחה!

בס"ד

קושי של אמא אחרי לידה (גם כמה חודשים אחרי) זה דבר מאד מאד נפוץ ונורמלי, בייחוד בלידה ראשונה, בה את הופכת מאדם "חופשי ומאושר" למ-ש-ו-ע-ב-ד-ת (עם כל הטוב שבזה) את פשוט 24 שעות תלויה באיך שהתינוק שלך יתנהג וזה מחרפן ולא פשוט בכלל.

תנסי לעצור רגע ולחשוב גם על הנקודות הטובות שבך, ואני בטוחה שיש לא מעט כאלה, תנסי לחשוב מה יפנק אותך ויעשה לך כיף (שאת יכולה לעשות) ותפרגני לעצמך!! כשאמא שמחה טוב גם לתינוק.

ואני בהחלט מתחברת לעצה בנוגע לחברות, זה פשוט משחרר משהו בנפש - וגם - את כבר לא לבד.

דרך ארץ וכבוד ממש לא סותר טיפול בעצמך. ההפך. זה בא במקביל.

תאמיני בעצמך ותעשי הכל כדי לשפר את המצב, למענך ולמען המשפחה שלך.

בע"ה אתם עוד תצאו מזה ויהיה לכם טוב.

יש ספר של מיכל פינקלשטיין "אחרי לידה" - ממליצה  לקרוא.

היה לה ניסיון קודם עם חברה? איך היא עם האחים?

אני דבר ראשון הייתי מדברת עם הגננת ושומעת איך היא בגן בתחום הזה.

האם היא הולכת לחברות אחרי צהרים? ואיך היא אצלם?

תנסי לדבר איתה בזמן רגוע : איך לשמח את החברות? ואיך היא מרגישה אם חברה אומרת לה שלא תהיה חברה שלה? זה ניעם?

ואם חברה לא תרצה לוותר לך על משחקיה ותדבר אלייך לא יפה תרצי לשחק איתה שוב? וכל מיני דיבורים כאלה שישקפו לה איך החברות מרגישות מהיחס שלה ואיזה התנהגויות משמחות את החברות.

אגב, בגיל הזה זה ממש קלאסי אצל בנות להגיד "אני לא אהיה חברה שלך" ו"אני לא אביא לך ב... שלי".

בהצלחה

כי בסופו של דבר, אתם איתו רוב הזמן

ולכן אם ייעצו לכם כיצד להתנהג תוכלו בע"ה להביא לשינוי

תנסו לשוחח איתו, בנחת (לא בקשר לנושא הזה); לשמוע אותו, לשמוח איתו..

המטפלים הטובים ביותר עבור ילד בן 12 הם הוריו.

השאלה היא מהו הצורך שהוא מבקש למלא ע"י התנהגות של מרידה ובנוגע לשאלה הזו כדאי לכם להתייעץ עם מטפל.

העיקר הוא שבסופו של תהליך רק אתם תוכלו לעשות את השינוי ובכך לענות לבנכם על הצורך הקיים בו ולשחרר אותו מהמרידה.

בהצלחה!

לפעמים ילד צריך דמות שהיא לא חלק משיגרת החיים הרגילה שלו

דמות שהיא תלושה- לא חלק מהסיטואציה הכללית- כדי לעזור לו לפתוח, לעבד, לשנות

צריך מטפל שיש לו הכשרה וניסיון מקצועי שלהורים- אוהבים ככל שיהיו- אין

נכון להורים יש חלק גדול ומפתח חזק בידיים והם צריכים הכוונה טובה

אבל הם לא הכל

באופן כללי כי אתה לא באמת יודע את כל סיפור הרקע

ובאופן פרטי כי אתה מתהדר בשם "מאמן נוער והורים"

וכאחד כזה אתה צריך לדעת שלפעמים צריך עזרה מבחוץ להורים ולילד,

כהדרכה או כטיפול ממש,

וטוב שההורים לא טומנים ראש בחול ומחפשים אותה

חבל לסבול כשאפשר להיעזר במסייע שלמד ומבין ועוסק בזה

ואתה כמאמן נוער והורים אמור לדעת את זה יותר מכולם 

(אחרת, למה המקצוע שלך נדרש??)

אני נוטה לקבל את דבריו ומסכימה אותם, לפחות בשלב ראשון.

כן, יש מקרים על גבול הפתולוגיה, שצריך גם לטפל בילד (וגם אז הייתי מתחילה ממשהו כמו "רכיבה טיפולית" או "שחיה עם דולפינים" או משהו מגניב כזה, ולא שולחת אותו לפסיכיאטר, חלילה, על ההתחלה).

אבל בדרך כלל טיפול בהורים יניב תוצאות מצויינות בילד, וגם ימנע ממנו תיוג בעיני החברה ובעיני עצמו.

לדעתי יש הבדל בין ילד לנער.

בגיל 12 ע"פ רוב ניתן עדיין לשמר את המבנה הנורמלי של ילד המתחנך על ידי הוריו ללא התערבות חיצונית ישירה. 

ככל שמתקדמים בגיל נוצר קושי בשחזור המערכת הנורמלית ולעתים יש צורך בסיוע חיצוני.

כמובן שתמיד ישנם מצבים קיצוניים המצריכים סיוע ישיר לילד עצמו.

בכל מקרה על הורים לדעת שרוב ההתנהגויות החריגות של ילדיהם נמצאות בתחום השפעתם.

הקשר בין תובנת ההורים לבין התנהגות הילד

קודם כל - הרבה מזל טוב. שתהיה לך הרבה שמחה, קיבלת מה' תינוק (מקווה שבריא) וכנראה שאת נועדת להיות האמא הכי טובה בשבילו. "לדעת להיות אמא" זה לא דבר שנולדנו איתו. יש אינסטינקטים אבל יש לנו גם הרבה מה ללמוד! כולנו צריכות להיעזר הרבה מאוד בהתחלה - בצוות ביהח, בבעל, בהורים ובכל מי שאפשר (בטח שהאחות יודעת לתת מטרנה, היא עושה את זה שנים...). אל תשכחי שאת גם אחרי סוג של טראומה פיזית! הגוף שלך ככ חלש, זה מוסיף על כל הקושי והעייפות. בקשר להנקה - אחרות מבינות יותר ייעצו לך. אני רק אייעץ לך לא להתייאש, להתעקש על יועצת הנקה, שווה אפילו בפרטי, כי ההתחלה היא מאוד משמעותית, אין סיבה שלא תצליחי להניק אבל הרבה אימהות מסתבכות עם ההנקה, אין לך מה להרגיש לא טוב עם זה. אחותי בלידה רביעית לא הסתדרה עם ההנקה והייתה צריכה לתת מטרנה, ואני מדברת איתך על אמא מהממת שכל היום בבית עם הילדים והיא הכי בריאה בעולם... אז מה שיהיה יהיה לטובה, אבל כן כדאי להשתדל ללמוד על ההנקה מיועצת. עכשיו ראיתי שכתבת שתקחי יועצת הנקה אישית. מעולה! יהיה בסדר בעז"ה. הכל יבוא לאט לאט, הכל יגיע בעיתו, גם התחושה של "לדעת להיות אמא". תפרגני לעצמך! את יולדת, הבאת את הילד הזה לעולם במאמצים אדירים! כבר עשית ככ המון בשבילו. ובעז"ה תמשיכי להיות הכי טובה בשבילו. בהצלחה רבה יקירתי!

מחילה שאני עונה לך.

אבל ראיתי שזה ממש דחוף לך (בד"כ יש כאן פורום "הריון ולידה" ותוכלנה לעזור לך).

אז בתור מי ש"עבר" כמה וכמה לידות, וביתו ילדה רק לאחרונה.

א. בשלושה ימים ראשונים, תינוק לא ממש "אוכל", כך שלא צריך להתרגש יותר מידי.

ב. המוגלובין7, מגדיל את הרגשת החולשה וממילא גם קצת את תחושת ה"בעיה". אל תדאגי - את תתחזקי, ותרגישי אחרת לגמרי.

ג. את לגמרי אמא! הרי ילדת אותו - כל הכבוד. "מטרנה" לא עושה אותך פחות אמא...

ד. האחות נותנת בקלות - כי היא מנוסה..  חכי קצת, זה ילד ראשון - את תתרגלי ועוד תצחקי על זה..  חוץ מזה - את אחרי לידה. מותר לך קצת לנוח. תנוחי..

ה. אל תדאגי - את תצליחי להאכיל אותו עוד הרבה זמן.. זה סתם פחד ראשוני, בגלל החולשה ובגלל השינויים שכל המערכות עוברות אחרי לידה.  רק מהדאגה שלך להיות אמא טובה - אפשר לראות שתהיי אמא מצויינת..

ו. אבל מה שהכי חושב - זה להתעודד. אם את תבכי מרוב חששות, את רק מחלישה את עצמך. תגידי לעצמך - כמה שאהיה יותר רגועה, כך אתחזק יותר ויהיה לי יותר כח גם לטפל בתינוק. 

תתחזקי, תשמחי. מזל טוב

ותדאגי שיעזרו לך להעלות את רמת ההמוגלובין...

מזל טוב נשמה!!

תשובות אני מניחה.

בכל מקרה  כמו שכתבו בימים הראשונים הם לא יונקים כ"כ הרבה. זה שהוא בוכה זה עוד לא אומר בהכרח שהוא רעב.

בטח שיועצת בבית תוכל יותר לעזור לך.

ברור שתצליחי להניק.תדאגי לשתות ממש המון ולקחת ברזל שיהיו לך כוחות. יש ברזל נוזלי שנחשב שנספג יותר טוב- אולי כדאי שיקנו לך.

תצטיידי גם במשחת לנולין להנקה אם יהיו לך סדקים או יובש.

האחיות מצליחות לתת לו כי זה המומחיות שלהן. שמתי לב שלא משנה איזה כמות הן תמיד יצליחו לדחוס לתינוק הכל. זה לא תמיד כזה טוב להעמיס אותו במלא אוכל. לפעמים זה יכול להיות יותר מדי ועומס מיותר בישבילו.

דרך אגב יש בבי"ח לפעמים יועצות טובות ולפעמים לא כ"כ. אז צריך לקחת בערבון מוגבל.

שמתי לב שכשנמצאים בבי"ח יש מן "לחץ" כזה שמוקרן קצת מהצוות וגם מהסתכלות על היולדות האחרות שהתינוק יאכל הרבה ושיהיה רגוע ושיעלה מיד במשקל וכד'. הרבה פעמים אין לזה הצדקה אמיתית.

כשמגיעים הביתה יש יותר הזדמנות להסתכל על העניינים באופן רגוע יותר. לא הכל מסתדר בימים הראשונים. תינוקות בוכים ככה זה.

יהיה בסדר.

אף אחד מאיתנו לא נולד כשהוא יודע הכל, וכולנו לומדים כל הזמן, והלוואי שלא נפסיק ללמוד עד נשימתנו האחרונה.

דבר ראשון שיהיה בנחת השחרור היום, ותחזרו הביתה - כבר תרגישו יותר טוב בע"ה!

המון פעמים ההנקה לא הולכת בקלות בהתחלה - בשביל זה בדיוק יש יועצות הנקה, וזה רעיון מצוין לקחת יועצת הנקה בשלב הזה. את רואה - את כבר יודעת מה טוב לעשות ומקבלת החלטות נהדרות בתור אמא

המוגלובין 7 זה ממש נורא נמוך! העניין הזה בטיפול??? זה בטח לא עוזר לך מבחינת כח והרגשה טובה, שאת זקוקה להם בתור אמא חדשה! בבקשה תשאלי שוב ושוב אם זה תקין, ואיך אפשר לטפל בעניין הזה במהירות.

בע"ה תצליחו לעלות על דרך המלך כבר בקרוב , ומאחלת שגם אם העבודה תהיה קשה, תצליחי לראות כל הזמן את האופק ואת השיפור, ואת כל הטוב בבקשה תמשיכי לעדכן - ואשמח מאוד להיות בקשר (גם בטלפון: 0544612951 אני לא יועצת הנקה מקצועית, אבל עברתי הכשרה של תומכת הנקה (מספר ימים של הכשרה - זה לא מספיק לעזרה במקרים כמו שלך) ואני  מעודדת מקצועית! ). שיהיה שבת שלום!

את נשמעת בול אבל בול כמוני, לפני כמה שבועות...

קודם כל- את נהדרת ואמא נפלאה, ואת הכי נורמלית בעולם!!!! מזל שיש את הפורום הזה לשתף אחרות, כי לא כולם מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, אבל אני חושבת שאת עוברת מה שכל אמא טריה חווה.

 גם אני בבית חולים הייתי בהיסטריה על ההנקה, ולא יכולתי לחשוב על מטרנה כאופציה, בכיתי מלאאאא, והרגשתי גם שאם יועצת לא תהיה איתי איך אצליח? וכו'.. קודם כל בשביל להצליח בהנקה כמו בכל דבר בחיים, צריך להאמין בעצמנו שאנחנו יכולות, ולהירגע, הקב"ה נתן לנו את הכח הזה להתמודד, התינוק שלך לא נולד לשום אמא אחרת בעולם, את יודעת למה? כי ה' בחר אותך בשביל להיות לו לאמא, כי את הכיייייי טובה בשבילו.

התחושה הזאת של האחיות מצליחות בשניה בתינוקיה ולי זה לא הולך, היא ככ נורמלית, תחשבי על זה הן עושות את זה כמו סרט נע, 1000  פעם ביום, ואת עושה את זה פעם ראשונה. אז ההתחלה קצת מסובכת, אבל את לא מבינה איך זה משתפר, פשוט ניסים שהקב"ה שולח.

אל דאגה בקשר למטרנה- את לא אמא לא טובה, ואת תצליחי להניק אותו, האמיני בכך. הוא חייב לאכול כרגע ואת חייבת להירגע, זה לא יגרום לכך שהוא לא ירצה לינוק, הוא הכי רוצה בעולם לינוק כמו שאת הכי רוצה להניק. זה לא רק אוכל בשבילו, זה פינוק וחום אצל אמא שהוא שומע כבר חודשים ומכיר ואוהב!!

המלצתי- קחי יועצת הנקה אישית כשתשתחררי, בנתיים לכי ליועצות הנקה כמה שאפשר בבבית חולים, והכי חשוב- אל תבהלי!

את עוברת תהליך טבעי ונורמלי, ונודה על האמת- קשה, אבל ניתן להתמודד עם אמונה ובטחון בעצמנו!

תגידי לעצמך במילים- אני אמא טובה, ואין אמא יותר טובה בעולם בשביל התינוק שלי! לי זה ממש עזר. 

את לא מבינה איזה סרטים היו לי, וב"ה כבר כמעט חודש שתינוקי יונק בלי מטרנה בכלל, אמנם לא תמיד הכל חלק, אבל מקבלים הכל באהבה (מנסים.. כן? )

את מדהימה, אני בטוחה בכך, אם לא היית כזו לא היית כותבת את הדברים הללו!!

בבקשה אל תקחי ברצינות מה שאומרים לך על הנקה בבית יולדות.

הן ממש לא בעניינים.

כשהתינוק נולד נפח הקיבה שלו שווה ל-7CC (כפית). הוא לא צריך יותר מזה. אפשר לדחוף לו יותר, וזה מה שעושים בתינוקיה, אבל האם זה לטובתו? בכלל לא.

שיהיה לכם בנחת, ואל תיכנסי לשום סרטים! כל החיים לפניכם לנסות, להצליח, לטעות, לנסות שוב, ללמוד, וכן הלאה בכל התחומים, בכל יום דבר חדש ב"ה!

מצטרפת למרגיעות.

מנסיוני: מטרנה לא יכולה להרוס כלום בימים הראשונים .זה לא אבוד בכלל, גם אם במשך כמה ימים יאכל רק מטרנה - זה גיל מספיק קטן כדי שהתינוק  (וגם הגוף שלך) יצליחו להתרגל להנקה מחדש. אז אם נראה לך שזה יעזור - בבית בנחת שלך תזמיני יועצת הנקה פרטית.

גם אני חוויתי את התחושה הזאת של חוסר אונים אחרי לידה ראשונה, הבושה כשמבקשים מהאחות עזרה במשהו שלוותיקות הוא טבעי, והמבט שלה שמשדר "מי נתן לך רישיון להיות אמא..."  אל תקשיבי לאנשים כאלה... ה' נתן לך את התינוק ולא לה.

טפלי בעצמך זה מאד חשוב, אל תרגישי אשמה אם לפעמים זה שניגש לתינוק הוא לא את אלא בעלך \אמא שלך\ מישהו אחר שעוזר לך. ואפילו אם משלימים לו במטרנה מידי פעם אם את לא מסוגלת. ההתאוששות מהלידה מאד חשובה וזה לוקח את הזמן שלו (ואם התפרים רבים \ בעייתיים זה לוקח יותר זמן..). אל תדאגי את ממשיכה להיות האמא היחידה שלו,והוא יאהב אותך. [ואפילו... (הרהור כפירה) אם לא תניקי אותו בכלל! אז אל תוותרי על ההנקה, אין שום סיבה, אבל תזכרי שגם אם זה יקרה זה לא סוף העולם - זה יעזור לך להירגע מההיסטריה.]

אחרי שתתאוששו קצת בע"ה תתחילי להנות ותרגישי כמה זה היה שווה.

ה' ישלח לך רפואה שלמה וכוח נפשי וגופני!

כשהייתי בבית חולים התינוק שלי כמעט לא אכל.

אמרו לי כל הזמן להעיר אותו כדי שיאכל, אבל הרגשתי שאני סתם מתעללת בו כי הוא נראה רגוע ושמח.

בסופו של דבר הוא בקושי ירד במשקל לפני השיחרור!

ועוד נק' חשובה - חשוב לשים לב שהתינוק יונק טוב, אבל (!) נכון שאומרים שתינוק אמור לינוק לפחות רבע שעה, אבל יש גם יוצאי דופן!! הבן שלי לא היה יונק יותר מ-5 דקות והוא עלה מאוד יפה במשקל!

את אמא נהדרת!! עוד כמה שבועות כבר תרגישי הרבה יותר רגועה ו"בעניינים"!

כולנו מתחילות בחוסר ודאות..

מזל טוב!!קודם כל!!

אין יאוש בעולם כלל!!!!זה חויתי על בשרי....עד גיל 3חודשים ניסיתי להניק...ומגיל 3 חודשים הוא התחיל לינוק...

אבל לא עלה במשקל...

ועכשיו בגיל 6 חודשים...פתאום בדרך ניסית מתחיל לעלות בעז"ה!...

מוזמנת לאישי לקצת עידודים ובירורים!

הייתי בדיוק ככה!!

א. זו לידה שניה ושמתי לב שביומיים הראשונים הילדים שלי לא מוכנים לאכול!

ב. תשאבי!!כדי שהגוף שלך יקבל את ה"איתותים" שהוא צריך ליצר חלב.

ג. תנסי להניק עם פיטמה מלאכותית. זה לפעמים קל יותר.

בהצלחה ענקית!!!!!!!!

ותזכרי שאין כמו אמא בעולם!

בס"ד

את אמא נפלאה!! זה  שזה כל כך מציק לך מעיד על המסירות שלך וזה נפלא!

ולעצם העניין-

אם ילדת לפני יומיים את אמורה להשתחרר בקרוב, נכון? הייתי ממליצה לך לקחת יועצת הנקה פרטית שתשב איתך אחד על אחד בנחת, יש דרך קופ"ח.

למה הוא לא מצליח לאכול אצלך את המטרנה? יש מצב שהוא פשוט מריח את החלב שלך וכמובן שזה יותר מגרה... אז באמת כדאי שתהיי בקשר עם יועצת הנקה.

יחד עם התינוק- נולדת גם אמא! אמא לא נולדת אמא... אמא "נהיית" אחרי שיש תינוק... לאט לאט תלמדי אותו, וזה נורמאלי לחלוטין!

גם אצלי בבת הראשונה אני לא הצלחתי להרגיע אותה ורק ההורים שלי הצליחו... [בעלי היה בצבא והייתי אצלם אחרי הלידה] וזה נורא ביאס אותי- מה אני כזו גרועה שלא יודעת להרגיע את התינוקת שלי?? אבל כן מסתבר שלחץ וחששות מקרינים על התינוק... ועכשיו בילד שני ב"ה אני הרבה יותר רגועה ויודעת שגם לו מותר לבכות לפעמים... אז הרבה יותר קל.

נשמה, שיהיה לכם הרבה מזל טוב, קחי נשימה עמוקה כי את נכנסת לעולם הקסום של ההורות שאין יפה ממנו בעולמות כולם!!!

תרגישי טוב.

שלום לך חדשה דנדשה,

אני מצטרפת לכל הנאמר פה,

ומעוניינת לשלוח לך חיבוק ועוד כמה מילים- 

כשילדתי את ילדי השישי, פשוט לא הצלחתי להניק אותו!!!!!! הוא לא רצה, הוא בכה, בכיתי יחד איתו ו....אוף! זה היה מעצבן!

אחת האחיות אמרה לי שאולי הוא מותש מהדרך שהוא עשה לעולם והוא פשוט עייף ואין לו כח ליניקה!

היא אמרה לי שבקבוק יותר קל לתת גם כשהתינוק ישן, לעומת הנקה שיותר קשה.....

לכן החלטתי לפרגן לשנינו וביקשתי שבלילה וכאשר אני לא מצליחה להניק - הם/אני ניתן לו בקבוק.

החלטתי שכדאי שהוא יתאושש לו לאיטו ושאני לא אשקיע אנרגיות על תסכולים.

(ובלי קשר לרצון שלך להניק - בעיני חשובה עצם ההחזקה והמגע - וזה אפשרי גם עם בקבוק...)

בקיצור - שנינו נרגענו ולאט לאט הוא התחיל לינוק.

ניסיתי להקשיב לו ולמסרים שהוא מעביר לי, 

ניסיתי להשמיע לו את המסרים והבקשות שלי ובסוף הסתדרנו אחד עם השני ועם ההנקה....

בהצלחה!

זה באמת אחד הדברים הקשים, תינוק ראשון. גם אחרי לידה ראשונה, גם תינוקי קטן שלא נותן לישון כמו שצריך, ועוד להניק... טירוף, אין ספק. אבל ה' נותן כוח להכל, לאט לאט.

לגבי הברזל- עצה ששמעתי מדוד קאפח ונשמעת די טעימה: לטחון ולערבב (לא את!! אמא שלך או בעלך!! את צריכה לנוח!!) 100 גרם של: תמרים, שקדים, אגוזי מלך, אגוזי ברזיל, דבלים וצימוקים (נראה לי צימוקים...). לאכול כף כמה פעמים ביום עד שגומרים את כל הכמות.

אגב, תמרים יוכלו לעזור לך גם למניעת עצירות שאופיינית לאחרי לידה.

גם אם בביה"ח הוא אוכל מטרנהזה עדיין לא אומר שהוא לא יינק...

גם בלידה הקודמת וגם בלידה הנוכחית הילדים שלי אכלו בבית החולים מ טרנה ביומיים הראשונים ורק אחר כך התחלתי להניק.

דבר שני-את אחרי לידה! הגיוני שהגוף שלך צריך לנוח...

זה שאת לא מצליחה להניק או שהוא לא מצליח לינוק זה לא אומר שאת אמא גרועה!

תאפשרי לעצמך את המנוחה הזו. בבית יהיה קשה יותר לנוח... לא יקרה כלום אם בעלך יתן לו תחליף חלב מדי פעם ואת תנוחי..

אולי תנסי ארוחה אחת הנקה וארוחה שניה מטרנה?

או אולי להתחיל ארוחה בהנקה ולהמשיך אותה במטרנה?

שוב-בלי לחץ.

הסיבה שהוא נרגע אצל בעלך ואצלך לא היא כי הוא מריח ממך את החלב ורוצה לינוק.

אל תילחצי!

תנוחי, תירגעי, תתחזקי, תקחי ברזל...

יהיה בסדר! עוד תראי שהקטן הזה ירצה רק אותך