פורום הורות (עמוד 342)

מדהימה

אני בטוחה שתהיהי אמא נפלאה...

הם באים אחד אחד, מקס' בצמדים...

יהיה לך זמן להתרגל להיות אמא!

כל יום עומדים מעט יותר רחוק, ליד המיטה, ליד הדלת, נכנסים ויוצאים, מדברים גם מחוץ לדלת בסלון וכו'

שהיא תרגיש שאתם שם גם אחרי שיצאתם

אבל בהדרגה, בהמון אהבה ובלי לחץ

תקופה קשה!

מה שלי עזר זה ללכת להביא לה משהו שהיא רוצה וירגע אותה ולהתעכב עד שהיא נרדמת כמו מים

בובה, עוד כרית.

או ללכת לשאול את אבא אם הוא מרשה שהיא תבוא למיטה שלנו ולהתעכב עם התשובה.

הילדה היתה רגועה שאני כבר חוזרת ונרדמת מיד.

המינוס שזה ממש לא חינוכי. עשיתי את זה ממצוקה של חוסר שינה.

הייתי אומרת "עוד רגע" ולא באה.

אז הבן שלי בן 3 כשהייתי קוראת לו הוא היה נעמד מולי במרחק כמה מטרים ואומר

"עוד רגע" בחיוך- ונשאר לעמוד ולהסתכל עלי.

הבין שרגע זה דרך להגיד- אני לא מתכוון לבוא.

למרות שגם אני בכיוון התמוטטות...

היה לנו אותו סיפור עם הבכור

עם הרבה סבלנות התקופה הזאת עברה

בילדים הבאים זה לא חזר על עצמו - כי יש איתם עוד מישהו בחדר והם לא מרגישים לבד

(מה שעשינו עמדנו כל פעם יותר רחוק , לא נכנסנו למאבקי כוח זרמנו עם זה וזה פשוט עבר.

נראה לי שאם הופכים את זה למאבקי כוח זה מאריך מאוד את התהליך)

בכל אופן בהצלחה

ככה שהיא לא לבד.

זה רק מחמיר את הבעיה, כי לפעמים הצרחות מעירות את השניה...

מה מפריע לה בלילה? קר לה, חם לה, לבד לה?

הסברתי לילדה באדיבות ובאורך רוח שהיא הולכת לישון עכשיו לכל הלילה,

ואמא תישן במיטה של אמא,

וגם בבוקר אמא תהיה פה ותיתן לה חיבוק---

ואז יצאתי מהחדר

וכעבור דקה של בכי

היא הכריזה "בי-ביי"

והלכה לישון לכל הלילה!

הלוואי שגם מחר...

תודה שעידכנת בהתפתחויות הטובות

שימשיך הטוב הזה...

היא פשוט הדרך הישרה..

לנקות עם מים רתוחים, פושרים, את העיניים.

ב. ללכת למרפאה, אם היא גם קצת משתעלת. אין ברירה (ושם גם אפשר לקבל טיפות עיניים).

אני מחזיקה את המגבונים לעיניים של ד"ר פישר כשאני רואה משהו חשוד אני מיד מנגבת בד"כ אני מצליחה למנוע.

עד שתגיעי לרופא עיניים, תוכלי לנקות את העין בצמר גפן ספוג בתה קמומיל שירגיע את העין וגם יחטא אותה, או אפילו בתה רגיל פושר להרגעה.
אם יש לך כרוב בבית, תוכלי לסחוט אותו (ע"י חיתוך מעל כלי ומעיכה בתוך שקית, או מסחטת מיצים). טיפות הכרוב גם מרגיעות וגם יכולות לסייע נגד הדלקת, במקרה שזאת וירלית.

מחנכים אותנו.

אגב, איפה אבא?

את יכולה לא להשלים עם זה, ולשלם ועם הזמן יעלה המחיר עד לרמות ש... בהגזמה

אבל.... מה הוא יעשה בתפילה?

ישש תעריף מיוחד אם הוא מתפלל ותעריף אחר אם הוא חולם?

אגב, התפילה משעממת במיוחד בשבת כי היא ארוכה מאוד.. ובבית... "שבת בבוקר יום יפה"

גילוי נאות : אני משלם לבן שלי על הכל.

כשהוא רוצה לעשות משהו אבל צריך איזה דירבון כדי להתנתק מספר או משחק, אז מתחיל מתן הפרס.

בשום אופן לא אכריח אותו לעשות משהו תמורת פרס

מה נרוויח בזה ? סלידה מבית כנסת? מההורים? הפיכת הפרס לערך עליון?

יש עוד הרבה בכיוון  הזה אבל קודם תחשבי על  הגישה הזאת של מה עושים כשלא משלימים.

יש מצב שאת צודקת ,  ובעיקר כי רק את מכירה את התכשיט.

אבל אם זו דרכך אז פה גמרו עצותי .

טעימה קטנה כדי שתכירי את צד ה"חפיפניקים"

.אצלנו בכל יום הולדת אחנו משדלים את הילדים הגדולים לקבל עליהם משהו.

הם קופצים גבוה.... ואנחנו מורידים אותם מהעץ ומכוונים למשהו יותר קטן צנוע ויציב

השנה  (הבכור בן 10) הבחור הציע שיתמיד בשחרית של שבת.  אנחנו כיווננו אותו לקבל תפילת ערבית של חול .

למה? כי זה קטן וזה באחריותו אנחנו רק מזכירים. וגם זה ממש קשה כי כיף בבית בשבת בבוקר

הוספתי בקריצה שאם יתמיד בחורף שזה הזמן הקשה בשבילו כי זה באמצע היום, אז נסכים לו (שימי לב לניסוח - אני מוכן להסכים...) שימשיך להתמיד גם בקיץ כשערבית בערך ב8 כשהקטנים כבר ישנים.

בכורים אוהבים פריווילגיות  

אה ושכחתי כלל ראשון בחפיפיות . אם הוא "שוכח" אנחנו לא עושים עניין אלא למחרת מזכירים לו כרגיל

אני מוכן לוותר על תפילה או יותר אבל את המאבק שלי איתו אני אשמור למקלחת ושעות שינה.. גם אם יחליט בשלב מסוים לעצבן אותי אז אני אהיה יותר רגוע אם יומיים הוא לא יתקלח או ישן שעתיים מאוחר יותר .

אבל השאיפה היא שהוא יבין עם הזמן ש*אני* לא צריך את התפילה שלו , כי אני מתפלל בעצמי. זה נטו עניין שלו, אני מוכן לעזור לו לרצות . ולא הוא עוזר לי כשהוא מתפלל.

בפרק הבא. (אם תתענייני) ... איך גרמנו לו לרצות לבוא לתפילות שבת (לא בגיל 9)

הערה חשובה . יש אלף גישות חינוכיות וכולן נכונות השאלה מה מתאים למי , ואני מכיר את את הילדים שלי לא שלך..

הרבה נחת

שיירה של בנים...

התפילה באמת ארוכה מאד וקשה לצפות שילד בגילו ישב ויתפלל שעתיים רצופות, כאשר חלק מהתפילות איננו מבין כלל.

לכן, כדאי להרגיל אותו בהדרגה:.

קודם כל, ליל שבת. התפילה קצרה ולא מסורבלת. וחלק ממנה שרים. 

גם מנחה כוללת תפילת עמידה שהוא מכיר מיום חול ועוד מעט תוספות.

ובבוקר: לשעורין. כלומר, אם יש לך אפשרות לבוא להחזיר אותו, או שמדובר בישוב והוא יכול לחזור לבד, אפשר לשלוח אותו לשחרית בלבד. למה? כי לפחות חלק מהתפילה מוכר. 

אפשר גם ללמד אותו את משמעות התפילה. יצא ספר של הרב אלי מאיר מבית חורון בנושא התפילה לגיל הרך. שמעתי- (לא קראתי), שהוא מוצלח. אני מאמינה שגם הקטע הזה קשה, לומר המון מילים שאין להן משמעות בעיניו.

במקביל, אפשר לתגמל אותו בצ'ופר קטן על כל תפילה, או לעשות טבלה ואם הוא "ביקר" בבי"כ 5 תפילות, אפשר לקנות לו מתנה גדולה יותר.

גם הוא לא יבין מה זה תפילה, וגם לא מה ערכו של כסף.

לדעתי דוגמא אישית.. אבא לא מריץ תפילה, אבא מקפיד וה..דגש, אבא מקפיד בשמחה.

אח"כ.. תפילה ברמה שלו הוא לא צריך להתפלל את כל התפילה.

אח"כ לייקר לו את התפילה.. היום אתה לא הולך עם אבא, ככה כמה פעמים, עד שהוא יבקש.. ואזלהגיד לו טוב אבל רק קצת.. ולקחת אותו אחרי 5 דקות, אבל אמא עוד קצת.. לא היום ,מחר.. וכו עד שהוא ירצה ללכת מעצמו.

יש שיעורים מקסימים של הרב יחיאל יעקובסון.

חינוך ליראת שמים

חינוך למצוות

חינוך לעבודת ה' בשמחה.

וכו' .. הוא עובד מהשורש.

בהצלחה

צחקנו..

קודם כל, יש פה שני דברים, לענ"ד:

מצד אחד - מבינים. זה באמת "קשה".

מצד שני - אם לא מתרגלים, זה יכול להמשיך להיות "קשה" אח"כ, בגלל שמתרגלים..

לכן, לכאורה, צריך למצוא דרך שמשלבת הרגל הדרגתי, נותנת מוטיבציה עם חינוך, בצד ההבנה לשלב בו הוא נמצא.

אולי כדאי קודם, לשבת ביחד ולהסביר - בלשון של ילדים - כמה התפילה חשובה. הזכות לדבר עם ה' (נגיד הרב הראשי/ ביבי.דודו מהגן של דודו. ..כל אחד לפי המשל שמדבר אליו - היה מזמין אותך לשוחח איתו.. וכו'. לעשות הבדלה בין המשל הקטן לענין האמיתי - להסביר בנחת שזו זכות ושמחה) . גם להסביר שכאשר מתפללים ביחד, זו יותר זכות, ה' מסתכל עליהם בתור "עם ישראל", לא רק כמה מגיע לכל אחד..  את זה צריך להגיד לא ישירות ביחס להליכה שלו לביהכ"נ אלא סתם על נושא התפילה, אחרת תהיה "התנגדות" פנימית מראש.

אח"כ - להזכיר שיש דברים שאנחנו יודעים שהם מאד חשובים, ואנחנו רוצים אותם, אבל קשה לנו.. איך יכול להיות? הגוף לא זריז כמו השכל והלב; לפעמים הוא קצת עייף וכו'.

אח"כ -לחזור לנושא התפילה: אז אנחנו (גם הוא..) מבינים שזה חשוב  וממש זכות, אבל לפעמים קצת מתעצלים..  צריך להגיע להסכמה על זה. שיבוא מתוכו.

אז אנחנו צריכים למצוא עצה איך לעשות את מה שאנחנו יודעים שטוב לעשות, אבל לפעמים קצת קשה.

דבר ראשון - זה שאנחנו יודעם שזה חשוב. דבר שני - אפשר לתת בינתיים "עידוד" שגם לגוף שלנו יהיה חשק ללכת, וגם אם מרגישים בינתיים קצת "משעמם" כי עוד לא מבינים את כל התפילה (זה נותן תקוה לעתיד..). דבר שלישי, בהדרגה. לא בבת אחת. כמה שמתרגלים יותר קל ורואים שזה גם נחמד ומשמח.

אחרי שאמרנו את הדברים האלה -  אפשר להסכים להצעתו: אז בשביל לעודד, ניתן גם פרס מסוים על כל פעם שאתה מצליח. הפרס הגדול - זה שאתה זוכה ללכת לתפילה ולהתרגל עד שזה יהיה לך קל ומשמח. הפרס" הקטן" שעכשיו אתה ממש מרגיש אותו (כלומר - אנחנו יודעים את זה...), זה הכסף. אבל המטרה זה להתרגל לכך, ולדעת שזה חשוב הרבה יותר מ2 שקל..

ולקבוע סדרים הדרגתיים: בשלב הראשון, בשביל שיהיה לך יותר קל להתרגל (להסביר: לפעמים מתחילים קצת, ואח"כ כבר יותר קל להוסיף. אם נראה שאתה כבר ממש "בעניינים" בבית הכנסת, נחשוב ביחד אם כבר הגעת לגיל שאתה יכול להוסיף..), תהיה מהתחלת התפילה עד.. (לקבוע משהו סביר. חשוב להשתדל שזה יהיה מההתחלה. אלא אם כן שעה מוקדמת מידי, שאז אפשר לקבוע משעה מסויימת). אח"כ אפשר לשחק בחוץ, וחוזרים לקריאת התורה. קריאת התורה עוקבים עם חומש.  [מבחינה מסויימת, קריאת התורה יותר קל. "מענין"]. ולקבוע איתו מה הוא מתפלל בזמן שהוא בביהכ"נ, אפשר לשים סימניות בסידור. שהרי לא יתחיל בשלב ראשון עם כל המזמורים שמוסיפים בשבת.

כך יש לנו גם "רציונאל", גם עידוד ממשי, גם  שימת פרופורציות, גם יעד להמשך, וגם סדר מודרג שיותר קל לעמוד בו.

צריך גם להשתדל שבית הכנסת "ימשוך". למשל, שיתנו לו מידי פעם לגלול ספר תורה, עם "יישר כח" אח"כ. וכן, במקום שילדים שרים "אנעים זמירות".

כמו כן, אפשר בבקר: "כיבוד  של לפני תפילת שבת", בשעה קבועה, אח"כ הולכים לבית כנסת.

הסדר הקבוע, וההרגל כשהוא באופן שאפשר להכיל, עם מוטיבציה ערכית ו"מוחשית", זה המפתח הגדול להתמדה.

ענ"ד.

[אגב, אם "משלמים", כדאי לכלול את זה עם עוד תפילה בשבוע או כד', שלא יהיה "שכר שבת"..]

לדעתי לא כדאי לצפר בכסף..

אבל אולי כן לצפר בהפתעה כשראית תפילה או רצף שאפשר לשבח אותו,ולצפר כנחת ופינוק לא כפרס.

פעם שמעתי שהיו שני אנשים- האחד ישב וחינך את הבן כל התפילה להתפלל והשני פשוט התפלל שהילד יתחנך..

לימים הילד שהתפללו עליו היה זה שבאמת נכנס לביהכ"נ והתפלל ושני-לא עלינו לת,לא.

הי,

פרסים , כמו עונשים הם אכן אמצעים להקניית הרגלים . אך זוהי הפעלה בלבד - לא חינוך! יתרה מזאת-  זה מזיק לחינוך. 

אלא שאין מנוס וחייבים את אלו כפעולות מקדימות (סותר על מנת לבנות). 

אז ראשית הפרס צריך להיות סמלי ובעיקר חשוב לשים לב לדרך שבה בוא ניתן. לא להעצים את הפרס ולהללו כי אז החינוך יהיה להאדרת הפרס המהולל שבשבילו שווה 'לסבול' שעתיים תפילה. ההיפך. לומר לילד שהפרס הוא מתוך השמחה שלי כהורה ומתוך הצורך של יצר הרע לפיתוי החומרי וזה בסדר. 

והכי חשוב! כדי לתקן את נזקו של הפרס (שכאמור בלתי נמנע) וכדי לקבוע בנפשו של הילד את אהבתו לעבודת השם בכלל ואת התפילה בפרט , שזהו החינוך באמת, חשוב להעצים את חווית התפילה , לשבת עם הילד  לאחר שישב בתפילה. בהתחלה אחרי כמה דקות- זה מספיק!  להגיד לו כמה זה מרגש אותך כהורה, כמה שמחה יש בשמיים , כמה אדם טוב יותר הוא נעשה, שיש אנשים בעולם שניצלים מאסונות ונרפאים בזכות כל מילה שלו בתפילה. להתרגש איתו באמת ! כך זה ייקבע בנפשו.

הרצון האמיתי הפנימי צריך להתפתח אצל הילד מתוך תחושת הרוממות שאנו מרגישים איתו.

תנאי בסיסי והכרחי לתהליך:

שאני כהורה באמת מרגיש את החוויה המרוממת בתפילה (גם אם לעתים). החיישנים של ילדינו מפותחים מידי  בכדי שנצליח להציג בפניהם תמונה שאנו לא רואים בעצמנו.

בהצלחה, 

שישמע שחברים מהכיתה שלו הולכים הוא ירצה גם ללכת לא?

בבית הורי ויש לי 6 אחים לא דיברו על זה שצריך ללכת לבית כנסת/פרסים וכ'.. וכולם עוד לפני הבר מצווה הלכו לשם,

מה גם נתנו להם להיות בחלק מהתפילה ואז לצאת לשחק

הרבה דוגמא אישית, דיבור על תפילה במובן היפה שלה...

בהצלחה יקרה ותתפללי הרבה את..

יש ילדים שאצלם זה כמו שתיארת, וזה כמובן הכי טוב ו"טבעי",

ויש כאלה שצריך את ה"בתחבולות תעשה לך מלחמה"...

יש כאלה שזה אכן יבוא מאליו,

ויש כאלה שלא - הם פשוט יתרגלו חלילה להתעצל בענין הזה..

ויש כאלה - שכן ילכו, אך בלב זה יישאר כעול לא נעים שרצוי פעם להיפטר ממנו, חלילה...

ולכל אחד - צריך את המתאים לו.

היסוד הוא כמובן כמו שכתבת: דוגמה אישית, דיבור על התפילה במובן היפה, הדרגה..

ואשרי הזוכה שזו ה"נורמליות" אצלו..

אבל לכל אחד הקב"ה נותן את המשימה שעימה עליו להתמודד.

אם יתמודד נכון - יוציא דווקא ממנה גילויי כחות נפלאים.

ובאמת - אנחנו צריכים להתפלל בעצמנו.. אכן.

קראתי בעיון רב את כל התשובות. את הארוכות קראתי כמה פעמים ואני מודה לכם מאוד על ההשקעה, העצות והחשיבה.

על שבת הזאת כבר דיברתי אתו הערב וסיכמנו. אני די בטוחה שהוא יצליח לעמוד במה שקבענו (בעזרת הצ'ופרים - לא כסף). 

דן - קצת התפלאתי שלא שללת מיד את נושא התשלום. האמת היא שאני כתבתי את זה לא בגלל שחשבתי לעשות זאת, אלא כדי להראות לקוראים איפה הוא נמצא. 

בכל מקרה, כל דברייך העירו את עיניי.

תודה לאנטנימי ולאורה, באמת הדברים שכתבתם - שלא לאפשר לבוא - אני זוכרת שגם הרב אלישע וישליצקי אמר פעם משהו כזה.

ותודה לכל המזכירים את חשיבות הדוגמה העצמית - זה ודאי עומד בבסיס הכול.

שנזכה לחנך את ילדינו ליראת שמים ולמידות טובות.

ושוב, תודה רבה רבה לכולכם.

אני דיברתי, בתוך מכלול הנושא, על מקומו הנכון של ה"פרס".

ומכיוון שזה הפרס שהיזכרת (ה"שקלים"), לזה התייחסתי.

גם אני, אישית, לא מהמתלהבים על ה"כסף", אבל לאידך - אם זה מה ש"תופס" את הילד, ביוזמתו, זה לא כ"כ נורא.

צריך לראות איך זה במבט שלו - ללא הקונוטציות של המבוגרים לנושא ה"תשלום".. בעיניו זה אחרת לגמרי. זה פרס.

פרס מצטבר. אז אם הצלחתם עם משהו אחר - מה טוב. אך גם מזה אין מה להיבהל לדעתי.  העיקר היא הגישה. אם

לילד ברור מה כאן ה"פרס" העיקרי, והדברים נעשים מתוך המכלול, כפי שכבר כתבתי, אז גם אם זה הפרס שהוא

רוצה, ובקנה מידה כזה, לא יקרה מזה כל רע לענ"ד.  ועצם זה שהוא הציע, בתמימותו ש"ישלמו" לו, זה אכן מראה -

כלשונך - איפה הוא נמצא..  אך, לדעתי, לא איפה הוא נמצא במובן השלילי, אלא איפה הוא נמצא בתור ילד תמים...

אפשר להעביר את הקישור לאתר לצוות שעובד איתי?

ב. מה זה "אפשר? רצוי...

יישר-כח!

הדפסתי לי את התוכן ובעלי הקריא בשבת והיה נהדר.

יהיה המשך?

כמובן שתגובות כאלה מעודדות שיהיה המשך..

אני מאד מקוה שיהיה מידי שבת (אני צריך להיות "בכושר" בשביל זה..)

תודה.

יש המשך...

ב"ה, הוספנו לפרשת וירא.

http://parasha.hinuch-torany.com/

נקוה שתהנו ותפיקו תועלת.

תודה, מרגש- גם התוכן, גם הצורה (כלומר הניסוח) וכמובן גם רחבות הלב- לזכות את כולנו ואת ילדי ישראל

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

תודה רבה!

תהנו - ותפיקו תועלת..

http://parasha.hinuch-torany.com/

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

ב"הודן-- ישר כח על ההתמדה.

מפעל הזנה לנפש -  המנה של פרשת שמות

זהו, הגיע הזמן לפרוש, כך חשב לו הקבלן הזקן.

הוא ניגש אל מנהל חברת הבניה בה עבד והודיע על כוונתו, הוא הסביר שלטובת העסק ולא רק לטובתו האישית כדאי מאוד שהוא יפסיק את עבודתו.

לאחר מחשבה קצרה ולמרות החשש מאיבוד אחד מטובי הבנאים שלו, נענה מנהל החברה לבקשה ואמר: "בקשה אחרונה לי אליך , הגיע אלינו הזמנה מאוד מיוחדת לבניית בית פרטי ואני מבקש להפקיד פניה זו בידיך המנוסות והאמונות. אחרי בית זה אפצה אותך בהתאם ותפרוש לגמלאות." "מסכים" אמר הזקן . בהושיטו את ידו לסיכום העניין, "אחרון ודי!"

מייד ניגש לעבודה, לקח התכניות, רכש חומרי עבודה, גייס עובדים ופנה אל השטח.

אך הפעם מיהר הקבלן הזקן בעבודתו וכשהיו פה ושם אי אלו דיוקים הוא עיגל פינות, העיקר שכבר יוכל לצאת לפנסיה המיוחלת. "אז החומר לא הכי משובח, נו, אז הקירות לא הכי ישרים, נו, אז הרצפה קצת, איך להגיד, עקומה , נו, לא כל- כך נורא העיקר הבניה  הושלמה וזהו."

מנהל החברה עמד בדיבורו ומיד בסיום הבניה האחרונה ארגן טקס פרידה מכובד בכדי להביע בו את הערכתו לקבלן הזקן שעבד איתו בשיתוף פעולה שנים רבות וטובות.

בעיצומו של האירוע הזמין מנהל החברה את הקבלן הזקן אל הבמה המרכזית , לאחר מספר מילות פרידה לפני כל הנוכחים, הגיש לזקן מעטפה ואמר בהתרגשות: "כאות להערכתי על  פועלך למען החברה והצלחתה, אני מעניק לך את המפתח של הבית האחרון אותו בנית, הרי הוא לך במתנה !"

נתכרכמו פניו של הזקן: "אילו רק ידעתי לפני"  לחש לעצמו בבושה...

השבת בקראנו את פרשת שמות על ירידת בני ישראל למצרים והתחלת עבודתם בפרך אומרים לנו חז"ל: על שם גאולתם נקראו כאן, זאת אומרת שכבר בתחילת גלות מצרים מבעד למסך החשוך של הגלות- הקושי והעבודה, הטרדות ומלחמת הקיום,כבר מתחילה לבצבץ ולהבנות הגאולה, ולא רק הגאולה ממצרים אלא אפילו הגאולה האמיתית והשלמה!

עלינו לדעת (ובעיקר לזכור) שכל מצוה ומעשה שאנו עושים צריך להיות חדור בקידום (וכחלק מ) היעד הסופי של הגלות – הגאולה, כדברי חז"ל על הזכרת יציאת מצרים "...כל ימי חייך- להביא לימות המשיח". הגלות איננה שלב ביניים שיש לעבור כדי להגיע אל השלב הבא. הגלות היא היא הזמן והמקום בו עלינו לבנות (את הבית) וליצור גאולה.  שכן בכוחנו אנו להביא לימות המשיח וכשיגיע בקרוב ממש הרגע לו ציפינו, אזי נראה את מעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות מאירים בפועל ממש באור אמיתי ונצחי -אור הגאולה האמיתית והשלמה בבית המקדש השלישי!

כי הבית השלישי--- הוא הבית שלנו!

http://parasha.hinuch-torany.com/

בשלח

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

נפלא לראות את הפירות הרוחניים בהם אתה מזין את ילדי ישראל. בעידן של אינסטנט ואייפון, כל כך קריטי לנצל כל משאב ולשוחח עם הילדים על ערכים יהודיים מתוך לימוד, סיפור - חוויה בלתי נשכחת.

זהו חינוך אמיתי- לקבוע בנפשם של הילדים את אהבת התורה , הערכים והמידות הטובות מתוך שמחה ואהבה.

פשוט מרגש , ומרגש כמה שזה פשוט,

אורן פז

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

טקס העליה לתורה (והנחת התפילין) היווה את המרכיב המרכזי בשמחה,

והאירוע שאנו עושים היום נחשב חדש בנוף היהודי, אפילו בחסידויות

בספר אמת מארץ תצמח של הרב סבתו שלובים סיפורי בר-מצווה של גדולים וצדיקים בקהילת ארם צובא.

שזאת אמירה שלא במקומה

לפעמים צריך לחזור על זה כמה פעמים

השאלה מה עושים ליד האיש "המובך"?  מתנצלים? איך בדיוק, מה אני אמורה לומר? שלא אני אמרתי\ לימדתי אותו להגיד את זה? שלא דיברנו על זה בבית? שזה לא משהו שהוא שמע אלא המציא? האמת שבפעם האחרונה עשיתי כאילו אני לא שומעת כי לא ידעתי מה לעשות....[אין לך כיפה, אתה גוי ואני לא יכול לקחת ממך ממתק, וכל זה לדוד שלו , ורעיון פרטי שלו!!!!] איפה, איפה קונים טקט??????

חשבתי שילד אמר לך אמירה חסרת טקט...

לפי דעתי פשוט צריך טקט כדי לדעת איך להגיב במצבים שכאלו

לפעמים להתעלם, לפעמים להתנצל, לפעמים לצחוק על זה...

במקרה הנ"ל, אם נראה לך שהוא נפגע אולי כדאי באיזו שיחה להתנצל ולומר שממש לא לימדתם אותו דברים שכאלו...

וטקט לא קונים, אלא מסגלים לאט לאט

אם כי למעשה אנחנו מסגלים לעצמנו טקט שמתאים לנורמות החברתיות של החברה שלנו, ולא תמיד זה מתאים לחברות אחרות.

חלק מהטקט זה להבין שאמירות חסרות טקט בדר"כ מגיעות בתמימות ולא מכוונה לפגוע (אבל אל תגידי את זה לדוד, זה יהיה חסר טקט)

ונראה לי שלהעיר/להאיר לילד יפה על אמירה חסרת טקט שנאמרת לכם גם יועיל כדי ללמד אותו טקט מהו

שלום לך,

כולנו טועים, זה אנושי.

אם את מצטערת על מה שאמרת , עשית.. הדרך היחידה לתקן זאת היא להתנצל ולקבל על עצמך להתגבר על כך בפעם הבאה. ברגע שאנו נהיה מספיק כנים וחזקים להודות בטעות, נאמר לילד "טעיתי, המעשה / האמירה/ הדרך הייתה פסולה, גם אני טועה ואני חוזר בי" . כמו כן ,אם ניתן להתנצל בפני זה שנפגע- ראוי לעשות זאת.

הרי מהי המטרה?

שהילד יפנים - שייקבע בנפשו מהי אמירה ראויה , מהו מעשה טוב ונכון ואיזהו הפסול? הדוגמא האישית שלנו כמחנכים היא להראות לו שאדם עלול לטעות או לפעול מתוך מידה לא טובה אבל תמיד אפשר לתקן!

כמובן תלוי בגילו של הילד ובהתאם לנסח את הדברים ברמת העומק שלהם, אבל בכל מקרה יש העביר לו את המסר שמעשה / אמירה זו היא פסולה או לפחות לא ראויה , להצטער על כך, וכמובן לעשות עם עצמנו עבודה אמיתית כדי שלא יישנה המקרה.

בהצלחה,

אורן פז

קרה לי כמה פעמים שהייתי בטוחה ש"לאן כבר הפיצקי יכול ללכת..." אבל הוא זז בהחלט ...עדיף לא לקחת סיכונים מיותרים גם אם נדמה שבטוח לא יקרה כלום. עדיף אפילו להשאיר על מזרון/שמיכה עבה על הריצפה-בתנאי שאין שם ילד גדול ש"יטפל" בו...

האם בשאר התחומים הוא נראה "בסדר"?

האם הוא "שמח"?

האם הוא שמח ללכת לכל אותם מקומות שהוא נוהג ללכת אליהם? גן, סבא-סבתא, דוד, חברים...

חלילה, הייתי מנסה לבדוק אם עבר טראומה כלשהי...

לראות בעין, וגם רופא לא תמיד מאתר.

במקרה כזה, על סמך התלונות,  כדאי בכ"ז לגשת לקבל מרשם לתרופה (ורמוקס) נגד תולעים מהרופא.

(כמובן יש שיטות טבעיות נגד תולעים, אם את רוצה תכתבי, בטח יעלו לך לכאן מלא רעיונות... חלקם אגב, פשוט כמו לתת ורמוקס...)

הייתה תקופה שהבן שלי הכניס ידיים.

כמו כל אמא בערך, הערתי לו על זה ואמרתי לו שיוציא ידיים כי לא צנוע ולא שייך וכו'.

ראיתי שהתגובות שלי רק מחמירות את ההתעסקות הזאת, במיוחד שזה גיל שבו באופן טבעי הם מנסים לכהככיר יותר את הגוף שלהם כוללים האיברים המכוסים.

הודעתי לו שמותר לו לגעת שם רק כשהוא הולך לשירותים לעשות פיפי/ קקי.

ומאז בכל פעם שראיתי שהוא מכניס את היד, בלי להגיד לו מילה, הוצאתי לו את היד והסחתי את דעתו עם דבר אחר- איזו התעסקות אחרת בידיים, אפילו לתת לי כיפים, או שיחה שתסיח את דעתו מזה שהוצאתי לו את היד.

באיזשהו שלב זה עבר בלי שאפילו שמתי לב. רק עכשיו כשאני כותבת את זה אני פתאום שמה לב שבאמת כבר כמה חודשים הוא לא עושה את זה.

מצד שני אם זה כן תולעים, אז לא יעזור כאן מה שהצעתי, כי כשיש משהו מציק א"א למנוע מילד לגרד, זה מתאים רק אם זה משהו יותר התנהגותי/ צורך בתחושה.

http://www.clalit.co.il/HE-IL/General/urology/urologykids/articles/narrow_urethra.htm?utm_source=newsletter&utm_medium=email&utm_campaign=feb1_2012

*הוא יוצא עם בחורה שגדולה ממנו בשנה וחצי.

העיקר זה הבגרות של האדם לא?

וגם לא נראה לי שיש איזשהו טרנד בעניין אם תבדקי אני בטוחה שתמצאי גם אנשים מבוגרים כאלה.

הבעיה זה להורים.. (לא יודעת אם ממש להורים שלי כי כמו שכבר כתבתי אמא שלי לא ידעה מה לענות לי אני חושבת שלא הייתה לה דעה נחרצת בעניין)

לכן סתם מעניין לדעת מה אחרים חושבים..

(אולי עוד אראה לחברה של אמא את ההודעה והתגובות)

הייתי אומרת לאימא שתתבגר, תמודד עם הבעיות שלה, ושלא תפיל אותם על הבן שלה.

נכון, אולי באופן טבעי  זה שהגבר מבוגר יותר מהאישה (למרות שכבר שמעתי רבנים שאומרים שכדי ההפך, להתחתן שהאישה מבוגרת יותר כדי למנוע מצב של אלמנות ממושכת)

אבל עדין, לא לפסול על כזה דבר זה חתיכת שטחיות רצינית. ובסופו של דבר לא מדובר בהפרש שבשמים, ולעשות סנקציות לבחור המסכן רק בגלל שהוא לא מתחתן עם נערת חלומתיה של האימא זה גועל נפש.

סוף כל סוף לא האימא צריכה לחיות איתה.

הייתי גם מציעה לאימא בחום להוציא את האף שלה מההחלטות של הבן שלה, לפני שהיא תגלה שהוא התחתן והכלה לא מוכנה להגיע להורים של הבעל בגלל שהאימא ניסתה להפריד בניהם.

אני יכולה גם לספר על המשפחה שלי שכבר דור שני כמעט בכל הזוגות האישה מבוגרת יותר מהבעל (בכמה חודשים, עד 4 שנים)

(כמובן, שאולי במצב כזה היו שואלים לדעתי לא באמת הייתי עונה בחריפות שכזאת, אלא בצורה מעודנת ואם הרבה יותר טקט, אל תראי את התגובה שלי כמות שהיא לאימא ההיא...)

אז זה ממש לא חדש....

נכון שבדרך כלל האיש מבוגר יותר,

כ"המשך" לכך שהוא אמור "להוביל" את הבית..

אבל ראינו מקרים אחרים, גם מוצלחים מאד.

זה מאד תלוי בצדדים.  במקרה כזה - בבגרות של הבחור ובענוה של הבחורה..

תודה לעונים!

שלאו דווקא קשורה להפרשי הגילאים, אלא רק מוצאת מפלט בנקודה הזו, להתלבש עליה.

הייתי ממליצה לאם, למצוא אדם שהיא יכולה להתייעץ עימו/עמה: פסיכולוג, מרפאה טבעית, רב... ולברר עם עצמה מה בדיוק הנקודה שהיא צריכה לטפל בה.

של היום ושל הדורות הקודמים שהיו ככה ובהפרשים יותר גדולים. (למשל סבא וספתא שלי-היא היתה מבוגרת ממנו בשבע שנים) אם הזוג מסתדר עם זה ,למה זה צריך להפריע?

קורה הרבה שהורים נלחצים מאוד בשלב הזה...בע"ה כשיגיעו הנכדים היא תינמס מאושר

זוג משמיים,

יש להם כבר בת נשואה

לדעתי את לא חייבת לספר על ההריון, עד חודש חמישי. עם זאת... אולי הייתי רוצה לדעת בתור מעסיק. תחליטי את

אולי יש משהו שאת יכולה לעשות מהבית? נקיון, בישולים, טיפול בילד נוסף, תיקוני תפירה, מורה פרטית (לילדים, או שיעורי מחשב למבוגרים), חלוקת דואר, מכירת סנדוויצ'ים באוזרי תעשיה...

לגבי הרווח בין הילדים - את נשמעת אמא כל כך אוהבת, שלא נראה לי הגיוני שאיזשהו ילד יפגע אצלך

ולגבי הזוגיות - זה נראה לי מאוד אישי.

אצלנו יש כמה צפופים, וב"ה הזוגיות לא נפגעה. אני חושבת שתינוק חדש מביא איתו כל כך הרבה קושי (ב"ה), שעוד אחד כבר לא משנה

לקרוא את מה שאת כותבת.. הרבה רוך 

לנו יש גם ילדים ברווח כביכול צפוף ..

זה לא מפריע, זה מפרה.

יש לנו כללי ברזל כגון: לא להשוות כלל. כל אחד בן יחיד.. ועומלים על זה בהקפדה ואהבה.

עוד כלל.. שלא משנה כמה ילדים יש .. אבא ואמא זה יחידה שלמה שאף אחד לא יכול לגעת בה . נותנים המון והרבה לילדים.. זמן אכות, העצמה, אהבה ,זמן משפחתי קבוע, תשומת לב, כל אחד והאישיות שלו, היופי שלו.. ניתובו, מה אנחנו יכולים לקבל מאורו וכו'.

אבל..

על גבי שהגרעין של אבא ואמא שלם

זמן איכות קבוע ביננו, , עומק של קשר. להגיע אל הילדים מתוך בן הזוג.. לא לעקוף אותו

כלומר לא להסתכל.. אני ובעלי הורים של.. (ברור שאנו הורים של.. אבל לא מכאן הכל מתחיל)

אלא אני ובעלי זוג אוהב , הרמטי, שבגן עדן הפרטי שלנו, ששיך רק לנו . מקיימים פרחים שהם הילדים המדהימים שלנו. שאהבתנו הולידה פרות והם הילדים.  וזה עבודה, שאם יש אותה.. לא משנה כמה ילדים יש ובאיזה גיל (ברור שיש מציאות יותר תוססת - המון ילדים שובבים וחמודים ויש יותר פשוטה, למרות שילדים ברווח זה יותר פשוט ממקום נטו של גיל, יש רק אחד בגיל חיתולים וכו ורק אחד להאכיל וכו'.. אבל לפעמים המרחק בגילאים מוליד בדידות לילד השני והוא פחות מוצא עיסוק כי אין לו חבר איתו והוא רוצה תש'ומי רק מאבאמא ועוד).

אבל העיקרון צריך להיות שהאושר לא ייקבע ממה התנאים בחוץ , אלא מה התנאים שאנחנו דובקים בהם.

(לבנות את החדר שלנו מהאינסוף הפנימי שלנו).

דבר ראשון את נשמעת אמא נהדרת!!

את צודקת זה כ"כ קשה לחזור לעבודה אחרי חופשת לידה. זה הדבר הכי קשה בעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ואין לי איך לנחם אותך חוץ מלשלוח לך חיבוק 

ובקשר להריון - 

תראי כמה הקב"ה מאמין בך!!!

הוא שלח לך נשמה טהורה שתוולד דרכך!!

אפילו  שחשבת שעכשיו לא יהיה לך כוחות וכו' ה' רואה איזה אמא אדירה את!!

לא לכל אחד הוא שולח מתנה כזאת (בד"כ הגלולות עוזרות נכון?)

כי את מסוגלת !! וזה הדבר הכי הכי טוב בעבורך ובעבור כל המשפחה שלכם!

וזה מזכיר לי סיפור

שבא פעם חסיד אני חושבת לבעש"ט אבל לא בטוחה

ואמר לו שאין לו כסף לשלם נידוניה לבנותיו ויש לו כמה וכמה שעומדות בתור ולא מצליחות להנשא.

ברך אותו הרבי בבן שיוולד לו במזל"ט!

אמר החסיד: רבי אולי לא שמעת טוב ביקשתי פרנסה לא עוד ילד (זה מה שחסר לי עכשיו...)

אך הרבי התעקש וברך אותו בבן.

כעבור שנה ילדה אישתו בן

ובדרך לקנות את צרכי ברית הוא התחיל לסחור (אני לא כותבת את כל הפרטים)

אך בקיצור הוא התחיל לסחור מפה לשם בשוק הקים דוכן קטן שהתפתח לעסק משגשג

בנותיו הבוגרות נישאו בזו אחר זו

כשבא החסיד לרבי לספר לו

אמר לו הרבי: ראיתי שאין לי שום אפשרות לברכך בפרנסה טובה האפשרות היחידה להמשיך לך שפע היא ע"י הורדת נשמה חדשה שתפתח לך ברכה חדשה

כל נשמה יורדת וממשיכה ברכה חדשה לבית.

ובנימה אישית אכתוב

שלהריון האחרון נכנסתי עם המון חששות 

ואחרי הלידה הרגשנו ברכה אדירה!! (ואני מתכוונת גם הצלחה גשמית)

יו חפרתי...

אני מאחלת לך הצלחה רבה והריון קל!

מזדהה עם כל מילה.(טוב , כמובן כל התיאור על התינוק החמוד, כרגיל, כגבר אתה לא ממש חי את זה, אבל התיאור מזכיר משהו... ומעורר חיוך).

היה לנו סיפור דומה, אך לא בהפרש כ"כ קטן. כשקראתי דבריך והיגעתי לזה, נמחק לי החיוך והבעת הלם התפשטה על פני...

כשלנו זה הגיע במפתיע, לקחנו קשה, וגם הזוגיות הושפעה לרעה.

וכאן אני מגיע עם תובנות של בעל ניסיון,

במבט לאחור, אני יודע שהכל עניין של מבט, ותלוי בנו. אם היינו מסתכלים על היופי שבעוד ילד, השמחה שהוא מביא, היה הכל נפלא!

מדברייך נשמע שלאחר ההתאוששות מההלם, תהיי מאושרת.

עוד ילד כמו שתיארת, זה מדהים!

זה שווה וכדאי!

ופרנסה?

אני תמיד זילזלתי בזה שכל ילד מגיע עם ברכה בפרנסה,

אבל מה לעשות הפעם ראיתי את זה בחוש ופי שתיים מלפני!!

אז תאמיני ןתשמחי ובע"ה יהיה אושר והמון נחת!

אחרי הלידה, תבטי בו ןתחשבי "מה , על זה רציתי לוותר???

אז למה לא לחשוב את זה מעכשיו?

הרבה נחת!!

כאמא לשלוש בנות צפופות (שנתיים , שנה וחודש)

אין ספק שהטירחה סביבן היא רבה, הלילות הלבנים חסרי השינה, החלפה של 10-15 טיטולים ביום,

מרתון של בקבוקי דייסה, משחקים בכל מקום ובכלל החזרת הבית ממצב של פוגרום למקום מגורים

מהצד זה נראה קשה, אבל צריך לקחת את הכל במבט הנכון.

אני חושבת שילדים צפופים זה ברכה, זה ממש אושר עילאי.

ההנאה מהחיים זה לראות את החוכמות שלהם, איך הן מלמדות האחת את השניה מילים מספר תמונות.

איך הן משחקות, רבות, מתגלגלות מצחוק ומשחקות באמבטיה יחד.

את כל כך תהני מהגידול המשותף הזה, בתנאי שתדעי להנות מהדברים הקטנים האלה בחיי היום יום.

אני לא מסכימה כלל עם הגישה שילדים קרובים בגיל זה עוול לגדול כל עוד לא מבגרים אותו בכח.

וחשוב לשים לב לזה, כי ברגע שהגדול הופך להיות אח לנו כהורים יש נטיה לבגר את הבכור יותר מכפי גילו באמת.

הכי חשוב- גידול בנחת.

שיהיה בהצלחה עם החזרה לעבודה, לא קל.

אבל ברוך השם שמתרגלים להכל, את תראי שבעז"ה היציאה לעבודה אולי תהיה קשה בהתחלה, אך ללא ספק היא תהווה שבירת שיגרה בריאה.

תצליחו.

איזה תיאור מדהים, מוגגת אותי.

וטמטום. אין מילה אחרת (ה"מידע" שקראת).

"עוול"... אפשר לשאול כמה ילדים יש לההוא שכותב על ה"עוול"?....

לא פוגע בגדול, לא פוגע בשום דבר.

ואיך בדיוק זה "לא נותן להורים זמן ללמוד על גידול ילדים"?... מה זה - יולדים באוניברסיטה?!

ההיפך, מלא חיים וחיוניות, לפני שמתקהים קצת, כבר שוב לידה. שיא האושר..

לאן הגענו שאשה חושבת שהיא צריכה "להתנצל", שהיא "עשתה השתדלות" כזו... אל תדאגי..

[אולי זה בדיוק מה שהקב"ה רצה ללמד? .. אחרי שפעם אחת ה"השתדלות" לא הלכה בכיוון ההפוך ואיחרה, כעת היא הקדימה לכאן. ללמדנו, שכל "תכנוננו" הם בע"מ, וגם לא תמיד צודקים ו/או נכונים..]

כמו שכתבת "נשמה שרצתה להגיע לעולם" - שהקב"ה רצה שתגיע לעולם (יש סיפור כזה בספר על הרב אליהו זצ"ל, שהיתה לו "ראיה" מיוחדת.. והוא אמר למישהי שהיא מעכבת נשמה שכבר שלש שנים צריכה לרדת לעולם..).

תשמחי!  מנסיון אני אומר לך שכל הציטוטים הנ"ל הם פשוט שטויות.  בדיוק ההיפך הוא הנכון - וחשוב גם שתסתכלו נכון.  אין דבר בונה קשר בין הורים כמו זה (כל הביטוי "זוגיות" צריך עיון מהיכן הוא בא.. אינני בטוח שזה ממקורות שתופסים ש"זוגיות" זה בית ובנין בית - ואין בלתה), זה מצוין לילדים - השמחה הכי גדולה שיש להם.

ואני מכיר משפחות שיש להם הרבה יותר ילדים - ממש אחד אחרי השני ללא כל רווח. איזו שמחה, איזו משפחתיות. בין כולם. כמובן, כמו כל דבר - תלוי גם במשפחה. ראינו גם עם שני ילדים שאפשר להתנהג בלי שכל.

אבל ילדים בזה אחר זה, נתון פתיחה טוב.

יותר מידי "מדענים" נהיינו, בנושאים ששייכים לתחושות החיים הבסיסיות.  חבל לחפש יותר מידי "מידע" על רווחים" וכד'. "קול הלב" - "שימו לב אל הנשמה"...

ואני מציע לכם - במקום לחפש כעת "מידע" איך מסתדרים עם זה, תחשבו בשכל ישר ובהרגשה רגועה, איך דווקא זה מעצים את הביחד. קחו הכל בשמחה. אתם תודו לקב"ה על כל רגע.

[כמובן, אל תספרי על הריון במקום עבודה חדש. אין חובה לעשות זאת]

זה עוול זה?

אני מרגישה תמיד שהדבר הכי טוב שיש לי בחיים זה ארבעת האחים הקרובים מאוד בגיל אליי, שגדלתי איתם יחד ובזכות זה הייתה לי הילדות הכי מאושרת בעולם. והסיבה כמעט הכי משכנעת רגשית, מבחינתי, להביא עוד ילדים, זה שאני מרחמת על הילדים שלי כמה יחסר להם מתוך האושר שהיה לי, אם הם יגדלו במשפחה קטנה מדי.

איזה שטויות להסתכל על זה כעוול!

אנחנו חמשת הילדים שנולדנו ראשונים בהפרשים של שנה + בין אחד לשני, היינו תמיד ונשארנו חברים הכי טובים, ואין כיף יותר גדול מזה. האחים שנולדו אח"כ בהפרשים גדולים יותר, כבר לא היו קשורים ל'חבורה' התוססת שלנו הגדולים, וגדלו הרבה יותר כמו ילדים יחידים, והם תמיד מרגישים מופסדים מזה! תמיד היה להם יותר משעמם, לא הייתה חברה זמינה כל כך. כשהם גדלו וחיפשו חברים למשחק היה הרבה פחות אקשן בבבית, לא היו כל המשחקים וההשתוללויות בשבת, וכל הפעילויות וההמצאות שעשינו ביחד, דברים שרק אחים קרובים יכולים לייצר. בימים ההם אנחנו כבר התבגרנו לנו ביחד, עם שיחות מעמיקות אל תוך הלילה ופילוסופיות ותובנות מאחים לאחיות ובחזרה... אלו החיים הכי טובים שיש! אחים קרובים בגיל זו ברכה שאין כמוה!

משתדלת להביא עוד ילדים בגלל שכל כך סבלתי לבד (ההבדל בייני לאחי זה 5 שנים).

כל אח/ות זה מתנה כ"כ גדולה,בגלל זה אני לא סובלת לראות שקונים מתנות "פיצוי" לילדים אחרי לידה.התינוק זה המתנה הכי גדולה ושווה..וב"ה ככה גם הילדים שלי תמיד הרגישו,אף פעם לא היתה קינאה או פגיעה בילד בגלל שנולד עוד אח/ות ,ההפך..הם מאושרים וגאים ועוטפים אותם בחום ומקבלים מכך הרבה אחריות ורוך ומידות טובות.

כמו שאנחנו מאמינים שכל ילד מגיע לעולם עם הפרנסה שלו משמיים ,ככה עם כל ילד ההורים והמשפחה מקבלים את כל הכוחות הנפשיים והפיזיים כדי לגדל אותו באהבה ובתנאים שהוא צריך לקבל..נכון יש קשיים אבל ברוך ה' זה עמל של חיים,של בניין של נשמות,בניין שימשיך לדורות-לנצח.

גם אצלנו הילדים היו "מקבלים" את הילד יחד עם ההורים.

אני ראיתי שזו השיטה הכי טובה: יחד עם הגדול - שמרגיש "שותף" - מקבלים את הקטן. כמובן, בלי לגרוע מהזמן המיוחד לגדול יותר - להרגיש גם הוא "ילד קטן" באופן אישי..

קשה לחזור לעבודה אחרי שנהנים כ"כ מהיצור הקטן והמתוק הזה שמכניס הרבה אושר ושמחה לבית, בוודאי כשזה מתוך אילוצים ולא מתוך בחירה.

אם יזמנו אותך לראיון בשבועת הקרובים את ממש לא חייבת לספר, במיוחד שזה כזה טרי תמיד תוכלי בהמשך לטעון שבשלב ששלחת קורות חיים עוד לא ידעת על קיומו, רק אם זה יהיה רלוונטי, לקראת שנה"ל הבאה כן תהיי חייבת לדווח.

מה שכתבת על העוול- הגישות שאומרות שזה עוול ללדת צפופים כי זה פוגע נפשית בילדים שכבר נולדו הן אותם גישות ששמות את הילד במרכז ושאומרות שאם לא תתני לילד מספיק חום ואהבה הוא יצא פגוע נפשית (עיין פרויד ודומיו) והן גם מחלישות את הסמכותיות של ההורים שאסור לו לתת את הטון והאמירה בבית- כי זה פוגע בילד.

במציאות רואים שדווקא במשפחות מרובות ילדים ושההורים הם הדמויות הסמכותיות יש הרבה יותר שמחה וקבלה אחד של השני והילדים גדלים עם בריאות נפשית מאשר משפחות עם ילד- שנים מתוך בחירה ששם הילד במרכז.

ברור שיש יוצאים מהכלל ולא כל משפחה ברוכת ילדים מאושרת, אבל זה תלוי בעיקר בכוחות של ההורים ובמה שהם משדרים ולא בעצם כמות הילדים (למרות שזה משפיע).

נשמע שאת אמא מאוד אוהבת ומכילה שלא תגרום לילדיה לאיזו פגיעה נפשית רק כי הקב"ה החליט שהגיע זמנה של עוד נשמה לרדת לעולם דרכיכם, למרות שאתם עשיתם את ההשתדלות שלכם.

נכון, זה קשה יותר כשזה בא בכזאת פתאומיות ובצורה לא מתוכננת, אחרי ההלם הראשוני, לאט לאט בוודאי תתרגלי למציאות והתינוק שהיום בן 4 חודשים יגדל ואולי יתחיל לצעוד פסיעות ראשונות לפני הלידה הבאה וכבר לא יראה לך התינוק הקטן שכ"כ זקוק לך כמו עכשיו.

חוץ מהקטע עם ההריון...

וואי יקרה, שיהיה בהצלחה!!

ב"ה

בנות חשוב שנדע- מותר לחתום  במשך 5 חודשים בלשכת עבודה מתוך הצהרה שאנו רוצים לטפל בתינוק בתור עיסוק מרכזי!!

מנהלת חשב גילתה אלי את הסוד הזה לאחרונה.ץיש תקופת צינון של 60 יום בין חופשת הילדה לחופשת טיפול אך המשכורת היא 75% מהמשכורת הקודמת!

מכיוון שאת מתכננת גם כך לפחית במשרה זה יוצא אותו דבר..

אל תשאלו למה לא מספרים לנו על זה..

היא גילתה לי עוד כל מיני טיפים שלא ידעתי..

בהצלחה!

אגב- חשוב ללכת ללשכה כמה שיותר מהר לאחר תום החופשת לידה כדי להתחיל את תקופת הצינון

אתקן אותך (או שלא... לא יודעת ככה אמרו לי):

רק בתום חצי שנה מהלידה אפשר לחתום אבטלה

תקופת החתימה היא לשלושה חודשים (אני מקווה שאת צודקת, אולי לא אמרו לנו נכון )

צריך להתפטר מהעבודה בשביל זה 

(את צריכה להביא מכתב התפטרות מאושקר ע"י העבודה)

צריך שיהיה לפחות 300 ימי עבודה בשנה וחצי אחרונות לפני הלידה