פורום הורות (עמוד 341)

אכן "בינה יתרה ניתנה לנשים"

כמה רצינות מייחסים הילדים לכל מה שאנחנו (בעיקר ההורים) מעבירים להם עד שמצליחים לקלקל  להם את התמימות הטהורה הזו.

אני הייתי מוסיף שגם לאבא יש חכמות שכדאי לה  ללמוד ממנו. ובכלל זוהי דרך נפלאה להעביר את המסר היהודי הכל-כך יסודי :"איזהו חכם? הלומד מכל אדם"

חודש שמח באמת,

אורן פז.

בכל זאת בינה לא מגיעה בלי חוכמה שאותה היא תוכל לפתח..

ובחוכמה הם יותר חזקים.. 

אחרי הבדיחה שחייכנו ממנה (ולא רציתי לקלקל אותה..) -

מצד האמת, בוודאי שלא אומרים לילד כך, כי הוא לוקח את זה ברצינות, ויכול להבין שאכן מלמדים את אמא בב"יס של אמהות, ובלי זה אי אפשר להיות אמא... ולפתח עולם שלם של דמיונות.. (בלי קשר לנושא של אבא-אמא).

ולכן, אין ברירה - אם אומרים משהו כזה בחיון, צריך אח"כ "לתקן" ולהסביר: אמרתי בבדיחה. זה לא שיש בי"ס כזה שבלי זה אי אפשר להיות אמא - אבל הורים לומדים כל מיני דברים מהחיים שלהם. זה "כאילו" בי"ס.

כך גם נותנים מושגי אמת, וגם לא יוצאים "שקרנים".

ובוודאי שאחרי הצחוק הראשון, חלילה-חלילה שילדה תחשוב (כנ"ל - מבחינתה הכל "רציני") שאי הצלחה להיות אמא, זה אבא...  ילדה צריכה לקלוט מאמא מבט על אבא כחכם ומוביל המשפחה (כמה שאפשר ..).

מה נעשה? לפעמים מאד "מתחשק" לנו להמשיך בדיחות עם הילדים.. אבל יש לכך מגבלה - הם זה לא אנחנו, והם "לא מבינים בדיחות"...

[בתחילה הנחתי שרוב הקוראים הבינו את הדברים כך ממילא - אז לא היה לי ענין "לקלקל" לכותבת את כוונתה הטובה לשתף בבדיחה... אבל כיוון שכבר מגיבים - אז..]

זה היה בדיחה...

ולא נראלי שזה באמת קרה

אתה לא מכיר תסיפורים של המייל- מישו חלם בלילה...

קם בבוקר וכתב ושלח בתפוצה עולמית  

אולי לכבוד פורים ?

אני כמו הילדים - לוקח את הסיפורים ברצינות...

[ואני באמת לא מכיר את "הסיפורים של המייל"....]

או אולי בלי מנהרה, אלא עם חבילה נוספת של כדורים.

אבל עם מנהרה נראה לי שקשה יותר לכדורים לברוח, ואני יודעת שיש אוהל שמתחבר למנהרה.

תלת אופן כי זה היה החלום שלו

למה שלא תשאלי את הילדה?

הכי חשוב שהיא תאהב את זה

אולי היא דווקא חולמת על עגלת בובות יפה.... תשאלי בלי להתחייב אלא מתוך התעניינות אולי תופתעי

אבל היא חסרת מעוף...

תלתאופן כבר יש לה ובריכת/ אוהל/ מנהרת כדורים- גם אני לא בקטע וגם אין לנו מקום בבית לזה (אשקובית קטנה).

אבל תודה על ההצעות!

צרות של עשירים, הא?...

הלוואי תמיד!

ללכת לחנות צעצועים גדולה ולשאול מה יש להם להציע בתור מתנה לילדה בת שנתיים וחצי...

ועוד רעיונות - מצעים יפים שימצאו חן בעיניה (משהו עם דובי או חתלתולים או בובות או משהו כזה)

יש מקום אולי בחוץ? מה על טרמפולינה?

טרמפולינה יש.

ובאמת חשבתי גם על הרעיון לשאול בחנות.

תודה!

היא לא יודעת שיש אפשרות לדרוש יותר מזה מזל..

אנחנו טופלנו בפתחיה וגם באלין. בשני המקומות היינו מאד מרוצים.

אך בכל זאת היחס שקיבלנו בפתחיה היה מעל לכל הציפיות.

כשנתקלנו בחוסר התקדמות הם לא היססו להעביר אותנו לקלינאית אחרת , כשראו שצריך עוד טיפולים הם עשו את כל הבירוקרטיה מול הקופה .

אפשר עוד להוסיף שאלות.

מדהימה

אני בטוחה שתהיהי אמא נפלאה...

הם באים אחד אחד, מקס' בצמדים...

יהיה לך זמן להתרגל להיות אמא!

כל יום עומדים מעט יותר רחוק, ליד המיטה, ליד הדלת, נכנסים ויוצאים, מדברים גם מחוץ לדלת בסלון וכו'

שהיא תרגיש שאתם שם גם אחרי שיצאתם

אבל בהדרגה, בהמון אהבה ובלי לחץ

תקופה קשה!

מה שלי עזר זה ללכת להביא לה משהו שהיא רוצה וירגע אותה ולהתעכב עד שהיא נרדמת כמו מים

בובה, עוד כרית.

או ללכת לשאול את אבא אם הוא מרשה שהיא תבוא למיטה שלנו ולהתעכב עם התשובה.

הילדה היתה רגועה שאני כבר חוזרת ונרדמת מיד.

המינוס שזה ממש לא חינוכי. עשיתי את זה ממצוקה של חוסר שינה.

הייתי אומרת "עוד רגע" ולא באה.

אז הבן שלי בן 3 כשהייתי קוראת לו הוא היה נעמד מולי במרחק כמה מטרים ואומר

"עוד רגע" בחיוך- ונשאר לעמוד ולהסתכל עלי.

הבין שרגע זה דרך להגיד- אני לא מתכוון לבוא.

למרות שגם אני בכיוון התמוטטות...

היה לנו אותו סיפור עם הבכור

עם הרבה סבלנות התקופה הזאת עברה

בילדים הבאים זה לא חזר על עצמו - כי יש איתם עוד מישהו בחדר והם לא מרגישים לבד

(מה שעשינו עמדנו כל פעם יותר רחוק , לא נכנסנו למאבקי כוח זרמנו עם זה וזה פשוט עבר.

נראה לי שאם הופכים את זה למאבקי כוח זה מאריך מאוד את התהליך)

בכל אופן בהצלחה

ככה שהיא לא לבד.

זה רק מחמיר את הבעיה, כי לפעמים הצרחות מעירות את השניה...

מה מפריע לה בלילה? קר לה, חם לה, לבד לה?

הסברתי לילדה באדיבות ובאורך רוח שהיא הולכת לישון עכשיו לכל הלילה,

ואמא תישן במיטה של אמא,

וגם בבוקר אמא תהיה פה ותיתן לה חיבוק---

ואז יצאתי מהחדר

וכעבור דקה של בכי

היא הכריזה "בי-ביי"

והלכה לישון לכל הלילה!

הלוואי שגם מחר...

תודה שעידכנת בהתפתחויות הטובות

שימשיך הטוב הזה...

היא פשוט הדרך הישרה..

לנקות עם מים רתוחים, פושרים, את העיניים.

ב. ללכת למרפאה, אם היא גם קצת משתעלת. אין ברירה (ושם גם אפשר לקבל טיפות עיניים).

אני מחזיקה את המגבונים לעיניים של ד"ר פישר כשאני רואה משהו חשוד אני מיד מנגבת בד"כ אני מצליחה למנוע.

עד שתגיעי לרופא עיניים, תוכלי לנקות את העין בצמר גפן ספוג בתה קמומיל שירגיע את העין וגם יחטא אותה, או אפילו בתה רגיל פושר להרגעה.
אם יש לך כרוב בבית, תוכלי לסחוט אותו (ע"י חיתוך מעל כלי ומעיכה בתוך שקית, או מסחטת מיצים). טיפות הכרוב גם מרגיעות וגם יכולות לסייע נגד הדלקת, במקרה שזאת וירלית.

מחנכים אותנו.

אגב, איפה אבא?

את יכולה לא להשלים עם זה, ולשלם ועם הזמן יעלה המחיר עד לרמות ש... בהגזמה

אבל.... מה הוא יעשה בתפילה?

ישש תעריף מיוחד אם הוא מתפלל ותעריף אחר אם הוא חולם?

אגב, התפילה משעממת במיוחד בשבת כי היא ארוכה מאוד.. ובבית... "שבת בבוקר יום יפה"

גילוי נאות : אני משלם לבן שלי על הכל.

כשהוא רוצה לעשות משהו אבל צריך איזה דירבון כדי להתנתק מספר או משחק, אז מתחיל מתן הפרס.

בשום אופן לא אכריח אותו לעשות משהו תמורת פרס

מה נרוויח בזה ? סלידה מבית כנסת? מההורים? הפיכת הפרס לערך עליון?

יש עוד הרבה בכיוון  הזה אבל קודם תחשבי על  הגישה הזאת של מה עושים כשלא משלימים.

יש מצב שאת צודקת ,  ובעיקר כי רק את מכירה את התכשיט.

אבל אם זו דרכך אז פה גמרו עצותי .

טעימה קטנה כדי שתכירי את צד ה"חפיפניקים"

.אצלנו בכל יום הולדת אחנו משדלים את הילדים הגדולים לקבל עליהם משהו.

הם קופצים גבוה.... ואנחנו מורידים אותם מהעץ ומכוונים למשהו יותר קטן צנוע ויציב

השנה  (הבכור בן 10) הבחור הציע שיתמיד בשחרית של שבת.  אנחנו כיווננו אותו לקבל תפילת ערבית של חול .

למה? כי זה קטן וזה באחריותו אנחנו רק מזכירים. וגם זה ממש קשה כי כיף בבית בשבת בבוקר

הוספתי בקריצה שאם יתמיד בחורף שזה הזמן הקשה בשבילו כי זה באמצע היום, אז נסכים לו (שימי לב לניסוח - אני מוכן להסכים...) שימשיך להתמיד גם בקיץ כשערבית בערך ב8 כשהקטנים כבר ישנים.

בכורים אוהבים פריווילגיות  

אה ושכחתי כלל ראשון בחפיפיות . אם הוא "שוכח" אנחנו לא עושים עניין אלא למחרת מזכירים לו כרגיל

אני מוכן לוותר על תפילה או יותר אבל את המאבק שלי איתו אני אשמור למקלחת ושעות שינה.. גם אם יחליט בשלב מסוים לעצבן אותי אז אני אהיה יותר רגוע אם יומיים הוא לא יתקלח או ישן שעתיים מאוחר יותר .

אבל השאיפה היא שהוא יבין עם הזמן ש*אני* לא צריך את התפילה שלו , כי אני מתפלל בעצמי. זה נטו עניין שלו, אני מוכן לעזור לו לרצות . ולא הוא עוזר לי כשהוא מתפלל.

בפרק הבא. (אם תתענייני) ... איך גרמנו לו לרצות לבוא לתפילות שבת (לא בגיל 9)

הערה חשובה . יש אלף גישות חינוכיות וכולן נכונות השאלה מה מתאים למי , ואני מכיר את את הילדים שלי לא שלך..

הרבה נחת

שיירה של בנים...

התפילה באמת ארוכה מאד וקשה לצפות שילד בגילו ישב ויתפלל שעתיים רצופות, כאשר חלק מהתפילות איננו מבין כלל.

לכן, כדאי להרגיל אותו בהדרגה:.

קודם כל, ליל שבת. התפילה קצרה ולא מסורבלת. וחלק ממנה שרים. 

גם מנחה כוללת תפילת עמידה שהוא מכיר מיום חול ועוד מעט תוספות.

ובבוקר: לשעורין. כלומר, אם יש לך אפשרות לבוא להחזיר אותו, או שמדובר בישוב והוא יכול לחזור לבד, אפשר לשלוח אותו לשחרית בלבד. למה? כי לפחות חלק מהתפילה מוכר. 

אפשר גם ללמד אותו את משמעות התפילה. יצא ספר של הרב אלי מאיר מבית חורון בנושא התפילה לגיל הרך. שמעתי- (לא קראתי), שהוא מוצלח. אני מאמינה שגם הקטע הזה קשה, לומר המון מילים שאין להן משמעות בעיניו.

במקביל, אפשר לתגמל אותו בצ'ופר קטן על כל תפילה, או לעשות טבלה ואם הוא "ביקר" בבי"כ 5 תפילות, אפשר לקנות לו מתנה גדולה יותר.

גם הוא לא יבין מה זה תפילה, וגם לא מה ערכו של כסף.

לדעתי דוגמא אישית.. אבא לא מריץ תפילה, אבא מקפיד וה..דגש, אבא מקפיד בשמחה.

אח"כ.. תפילה ברמה שלו הוא לא צריך להתפלל את כל התפילה.

אח"כ לייקר לו את התפילה.. היום אתה לא הולך עם אבא, ככה כמה פעמים, עד שהוא יבקש.. ואזלהגיד לו טוב אבל רק קצת.. ולקחת אותו אחרי 5 דקות, אבל אמא עוד קצת.. לא היום ,מחר.. וכו עד שהוא ירצה ללכת מעצמו.

יש שיעורים מקסימים של הרב יחיאל יעקובסון.

חינוך ליראת שמים

חינוך למצוות

חינוך לעבודת ה' בשמחה.

וכו' .. הוא עובד מהשורש.

בהצלחה

צחקנו..

קודם כל, יש פה שני דברים, לענ"ד:

מצד אחד - מבינים. זה באמת "קשה".

מצד שני - אם לא מתרגלים, זה יכול להמשיך להיות "קשה" אח"כ, בגלל שמתרגלים..

לכן, לכאורה, צריך למצוא דרך שמשלבת הרגל הדרגתי, נותנת מוטיבציה עם חינוך, בצד ההבנה לשלב בו הוא נמצא.

אולי כדאי קודם, לשבת ביחד ולהסביר - בלשון של ילדים - כמה התפילה חשובה. הזכות לדבר עם ה' (נגיד הרב הראשי/ ביבי.דודו מהגן של דודו. ..כל אחד לפי המשל שמדבר אליו - היה מזמין אותך לשוחח איתו.. וכו'. לעשות הבדלה בין המשל הקטן לענין האמיתי - להסביר בנחת שזו זכות ושמחה) . גם להסביר שכאשר מתפללים ביחד, זו יותר זכות, ה' מסתכל עליהם בתור "עם ישראל", לא רק כמה מגיע לכל אחד..  את זה צריך להגיד לא ישירות ביחס להליכה שלו לביהכ"נ אלא סתם על נושא התפילה, אחרת תהיה "התנגדות" פנימית מראש.

אח"כ - להזכיר שיש דברים שאנחנו יודעים שהם מאד חשובים, ואנחנו רוצים אותם, אבל קשה לנו.. איך יכול להיות? הגוף לא זריז כמו השכל והלב; לפעמים הוא קצת עייף וכו'.

אח"כ -לחזור לנושא התפילה: אז אנחנו (גם הוא..) מבינים שזה חשוב  וממש זכות, אבל לפעמים קצת מתעצלים..  צריך להגיע להסכמה על זה. שיבוא מתוכו.

אז אנחנו צריכים למצוא עצה איך לעשות את מה שאנחנו יודעים שטוב לעשות, אבל לפעמים קצת קשה.

דבר ראשון - זה שאנחנו יודעם שזה חשוב. דבר שני - אפשר לתת בינתיים "עידוד" שגם לגוף שלנו יהיה חשק ללכת, וגם אם מרגישים בינתיים קצת "משעמם" כי עוד לא מבינים את כל התפילה (זה נותן תקוה לעתיד..). דבר שלישי, בהדרגה. לא בבת אחת. כמה שמתרגלים יותר קל ורואים שזה גם נחמד ומשמח.

אחרי שאמרנו את הדברים האלה -  אפשר להסכים להצעתו: אז בשביל לעודד, ניתן גם פרס מסוים על כל פעם שאתה מצליח. הפרס הגדול - זה שאתה זוכה ללכת לתפילה ולהתרגל עד שזה יהיה לך קל ומשמח. הפרס" הקטן" שעכשיו אתה ממש מרגיש אותו (כלומר - אנחנו יודעים את זה...), זה הכסף. אבל המטרה זה להתרגל לכך, ולדעת שזה חשוב הרבה יותר מ2 שקל..

ולקבוע סדרים הדרגתיים: בשלב הראשון, בשביל שיהיה לך יותר קל להתרגל (להסביר: לפעמים מתחילים קצת, ואח"כ כבר יותר קל להוסיף. אם נראה שאתה כבר ממש "בעניינים" בבית הכנסת, נחשוב ביחד אם כבר הגעת לגיל שאתה יכול להוסיף..), תהיה מהתחלת התפילה עד.. (לקבוע משהו סביר. חשוב להשתדל שזה יהיה מההתחלה. אלא אם כן שעה מוקדמת מידי, שאז אפשר לקבוע משעה מסויימת). אח"כ אפשר לשחק בחוץ, וחוזרים לקריאת התורה. קריאת התורה עוקבים עם חומש.  [מבחינה מסויימת, קריאת התורה יותר קל. "מענין"]. ולקבוע איתו מה הוא מתפלל בזמן שהוא בביהכ"נ, אפשר לשים סימניות בסידור. שהרי לא יתחיל בשלב ראשון עם כל המזמורים שמוסיפים בשבת.

כך יש לנו גם "רציונאל", גם עידוד ממשי, גם  שימת פרופורציות, גם יעד להמשך, וגם סדר מודרג שיותר קל לעמוד בו.

צריך גם להשתדל שבית הכנסת "ימשוך". למשל, שיתנו לו מידי פעם לגלול ספר תורה, עם "יישר כח" אח"כ. וכן, במקום שילדים שרים "אנעים זמירות".

כמו כן, אפשר בבקר: "כיבוד  של לפני תפילת שבת", בשעה קבועה, אח"כ הולכים לבית כנסת.

הסדר הקבוע, וההרגל כשהוא באופן שאפשר להכיל, עם מוטיבציה ערכית ו"מוחשית", זה המפתח הגדול להתמדה.

ענ"ד.

[אגב, אם "משלמים", כדאי לכלול את זה עם עוד תפילה בשבוע או כד', שלא יהיה "שכר שבת"..]

לדעתי לא כדאי לצפר בכסף..

אבל אולי כן לצפר בהפתעה כשראית תפילה או רצף שאפשר לשבח אותו,ולצפר כנחת ופינוק לא כפרס.

פעם שמעתי שהיו שני אנשים- האחד ישב וחינך את הבן כל התפילה להתפלל והשני פשוט התפלל שהילד יתחנך..

לימים הילד שהתפללו עליו היה זה שבאמת נכנס לביהכ"נ והתפלל ושני-לא עלינו לת,לא.

הי,

פרסים , כמו עונשים הם אכן אמצעים להקניית הרגלים . אך זוהי הפעלה בלבד - לא חינוך! יתרה מזאת-  זה מזיק לחינוך. 

אלא שאין מנוס וחייבים את אלו כפעולות מקדימות (סותר על מנת לבנות). 

אז ראשית הפרס צריך להיות סמלי ובעיקר חשוב לשים לב לדרך שבה בוא ניתן. לא להעצים את הפרס ולהללו כי אז החינוך יהיה להאדרת הפרס המהולל שבשבילו שווה 'לסבול' שעתיים תפילה. ההיפך. לומר לילד שהפרס הוא מתוך השמחה שלי כהורה ומתוך הצורך של יצר הרע לפיתוי החומרי וזה בסדר. 

והכי חשוב! כדי לתקן את נזקו של הפרס (שכאמור בלתי נמנע) וכדי לקבוע בנפשו של הילד את אהבתו לעבודת השם בכלל ואת התפילה בפרט , שזהו החינוך באמת, חשוב להעצים את חווית התפילה , לשבת עם הילד  לאחר שישב בתפילה. בהתחלה אחרי כמה דקות- זה מספיק!  להגיד לו כמה זה מרגש אותך כהורה, כמה שמחה יש בשמיים , כמה אדם טוב יותר הוא נעשה, שיש אנשים בעולם שניצלים מאסונות ונרפאים בזכות כל מילה שלו בתפילה. להתרגש איתו באמת ! כך זה ייקבע בנפשו.

הרצון האמיתי הפנימי צריך להתפתח אצל הילד מתוך תחושת הרוממות שאנו מרגישים איתו.

תנאי בסיסי והכרחי לתהליך:

שאני כהורה באמת מרגיש את החוויה המרוממת בתפילה (גם אם לעתים). החיישנים של ילדינו מפותחים מידי  בכדי שנצליח להציג בפניהם תמונה שאנו לא רואים בעצמנו.

בהצלחה, 

שישמע שחברים מהכיתה שלו הולכים הוא ירצה גם ללכת לא?

בבית הורי ויש לי 6 אחים לא דיברו על זה שצריך ללכת לבית כנסת/פרסים וכ'.. וכולם עוד לפני הבר מצווה הלכו לשם,

מה גם נתנו להם להיות בחלק מהתפילה ואז לצאת לשחק

הרבה דוגמא אישית, דיבור על תפילה במובן היפה שלה...

בהצלחה יקרה ותתפללי הרבה את..

יש ילדים שאצלם זה כמו שתיארת, וזה כמובן הכי טוב ו"טבעי",

ויש כאלה שצריך את ה"בתחבולות תעשה לך מלחמה"...

יש כאלה שזה אכן יבוא מאליו,

ויש כאלה שלא - הם פשוט יתרגלו חלילה להתעצל בענין הזה..

ויש כאלה - שכן ילכו, אך בלב זה יישאר כעול לא נעים שרצוי פעם להיפטר ממנו, חלילה...

ולכל אחד - צריך את המתאים לו.

היסוד הוא כמובן כמו שכתבת: דוגמה אישית, דיבור על התפילה במובן היפה, הדרגה..

ואשרי הזוכה שזו ה"נורמליות" אצלו..

אבל לכל אחד הקב"ה נותן את המשימה שעימה עליו להתמודד.

אם יתמודד נכון - יוציא דווקא ממנה גילויי כחות נפלאים.

ובאמת - אנחנו צריכים להתפלל בעצמנו.. אכן.

קראתי בעיון רב את כל התשובות. את הארוכות קראתי כמה פעמים ואני מודה לכם מאוד על ההשקעה, העצות והחשיבה.

על שבת הזאת כבר דיברתי אתו הערב וסיכמנו. אני די בטוחה שהוא יצליח לעמוד במה שקבענו (בעזרת הצ'ופרים - לא כסף). 

דן - קצת התפלאתי שלא שללת מיד את נושא התשלום. האמת היא שאני כתבתי את זה לא בגלל שחשבתי לעשות זאת, אלא כדי להראות לקוראים איפה הוא נמצא. 

בכל מקרה, כל דברייך העירו את עיניי.

תודה לאנטנימי ולאורה, באמת הדברים שכתבתם - שלא לאפשר לבוא - אני זוכרת שגם הרב אלישע וישליצקי אמר פעם משהו כזה.

ותודה לכל המזכירים את חשיבות הדוגמה העצמית - זה ודאי עומד בבסיס הכול.

שנזכה לחנך את ילדינו ליראת שמים ולמידות טובות.

ושוב, תודה רבה רבה לכולכם.

אני דיברתי, בתוך מכלול הנושא, על מקומו הנכון של ה"פרס".

ומכיוון שזה הפרס שהיזכרת (ה"שקלים"), לזה התייחסתי.

גם אני, אישית, לא מהמתלהבים על ה"כסף", אבל לאידך - אם זה מה ש"תופס" את הילד, ביוזמתו, זה לא כ"כ נורא.

צריך לראות איך זה במבט שלו - ללא הקונוטציות של המבוגרים לנושא ה"תשלום".. בעיניו זה אחרת לגמרי. זה פרס.

פרס מצטבר. אז אם הצלחתם עם משהו אחר - מה טוב. אך גם מזה אין מה להיבהל לדעתי.  העיקר היא הגישה. אם

לילד ברור מה כאן ה"פרס" העיקרי, והדברים נעשים מתוך המכלול, כפי שכבר כתבתי, אז גם אם זה הפרס שהוא

רוצה, ובקנה מידה כזה, לא יקרה מזה כל רע לענ"ד.  ועצם זה שהוא הציע, בתמימותו ש"ישלמו" לו, זה אכן מראה -

כלשונך - איפה הוא נמצא..  אך, לדעתי, לא איפה הוא נמצא במובן השלילי, אלא איפה הוא נמצא בתור ילד תמים...

אפשר להעביר את הקישור לאתר לצוות שעובד איתי?

ב. מה זה "אפשר? רצוי...

יישר-כח!

הדפסתי לי את התוכן ובעלי הקריא בשבת והיה נהדר.

יהיה המשך?

כמובן שתגובות כאלה מעודדות שיהיה המשך..

אני מאד מקוה שיהיה מידי שבת (אני צריך להיות "בכושר" בשביל זה..)

תודה.

יש המשך...

ב"ה, הוספנו לפרשת וירא.

http://parasha.hinuch-torany.com/

נקוה שתהנו ותפיקו תועלת.

תודה, מרגש- גם התוכן, גם הצורה (כלומר הניסוח) וכמובן גם רחבות הלב- לזכות את כולנו ואת ילדי ישראל

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

תודה רבה!

תהנו - ותפיקו תועלת..

http://parasha.hinuch-torany.com/

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

ב"הודן-- ישר כח על ההתמדה.

מפעל הזנה לנפש -  המנה של פרשת שמות

זהו, הגיע הזמן לפרוש, כך חשב לו הקבלן הזקן.

הוא ניגש אל מנהל חברת הבניה בה עבד והודיע על כוונתו, הוא הסביר שלטובת העסק ולא רק לטובתו האישית כדאי מאוד שהוא יפסיק את עבודתו.

לאחר מחשבה קצרה ולמרות החשש מאיבוד אחד מטובי הבנאים שלו, נענה מנהל החברה לבקשה ואמר: "בקשה אחרונה לי אליך , הגיע אלינו הזמנה מאוד מיוחדת לבניית בית פרטי ואני מבקש להפקיד פניה זו בידיך המנוסות והאמונות. אחרי בית זה אפצה אותך בהתאם ותפרוש לגמלאות." "מסכים" אמר הזקן . בהושיטו את ידו לסיכום העניין, "אחרון ודי!"

מייד ניגש לעבודה, לקח התכניות, רכש חומרי עבודה, גייס עובדים ופנה אל השטח.

אך הפעם מיהר הקבלן הזקן בעבודתו וכשהיו פה ושם אי אלו דיוקים הוא עיגל פינות, העיקר שכבר יוכל לצאת לפנסיה המיוחלת. "אז החומר לא הכי משובח, נו, אז הקירות לא הכי ישרים, נו, אז הרצפה קצת, איך להגיד, עקומה , נו, לא כל- כך נורא העיקר הבניה  הושלמה וזהו."

מנהל החברה עמד בדיבורו ומיד בסיום הבניה האחרונה ארגן טקס פרידה מכובד בכדי להביע בו את הערכתו לקבלן הזקן שעבד איתו בשיתוף פעולה שנים רבות וטובות.

בעיצומו של האירוע הזמין מנהל החברה את הקבלן הזקן אל הבמה המרכזית , לאחר מספר מילות פרידה לפני כל הנוכחים, הגיש לזקן מעטפה ואמר בהתרגשות: "כאות להערכתי על  פועלך למען החברה והצלחתה, אני מעניק לך את המפתח של הבית האחרון אותו בנית, הרי הוא לך במתנה !"

נתכרכמו פניו של הזקן: "אילו רק ידעתי לפני"  לחש לעצמו בבושה...

השבת בקראנו את פרשת שמות על ירידת בני ישראל למצרים והתחלת עבודתם בפרך אומרים לנו חז"ל: על שם גאולתם נקראו כאן, זאת אומרת שכבר בתחילת גלות מצרים מבעד למסך החשוך של הגלות- הקושי והעבודה, הטרדות ומלחמת הקיום,כבר מתחילה לבצבץ ולהבנות הגאולה, ולא רק הגאולה ממצרים אלא אפילו הגאולה האמיתית והשלמה!

עלינו לדעת (ובעיקר לזכור) שכל מצוה ומעשה שאנו עושים צריך להיות חדור בקידום (וכחלק מ) היעד הסופי של הגלות – הגאולה, כדברי חז"ל על הזכרת יציאת מצרים "...כל ימי חייך- להביא לימות המשיח". הגלות איננה שלב ביניים שיש לעבור כדי להגיע אל השלב הבא. הגלות היא היא הזמן והמקום בו עלינו לבנות (את הבית) וליצור גאולה.  שכן בכוחנו אנו להביא לימות המשיח וכשיגיע בקרוב ממש הרגע לו ציפינו, אזי נראה את מעשינו ועבודתנו כל משך זמן הגלות מאירים בפועל ממש באור אמיתי ונצחי -אור הגאולה האמיתית והשלמה בבית המקדש השלישי!

כי הבית השלישי--- הוא הבית שלנו!

http://parasha.hinuch-torany.com/

בשלח

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

נפלא לראות את הפירות הרוחניים בהם אתה מזין את ילדי ישראל. בעידן של אינסטנט ואייפון, כל כך קריטי לנצל כל משאב ולשוחח עם הילדים על ערכים יהודיים מתוך לימוד, סיפור - חוויה בלתי נשכחת.

זהו חינוך אמיתי- לקבוע בנפשם של הילדים את אהבת התורה , הערכים והמידות הטובות מתוך שמחה ואהבה.

פשוט מרגש , ומרגש כמה שזה פשוט,

אורן פז

http://parasha.hinuch-torany.com/ 

טקס העליה לתורה (והנחת התפילין) היווה את המרכיב המרכזי בשמחה,

והאירוע שאנו עושים היום נחשב חדש בנוף היהודי, אפילו בחסידויות

בספר אמת מארץ תצמח של הרב סבתו שלובים סיפורי בר-מצווה של גדולים וצדיקים בקהילת ארם צובא.

שזאת אמירה שלא במקומה

לפעמים צריך לחזור על זה כמה פעמים

השאלה מה עושים ליד האיש "המובך"?  מתנצלים? איך בדיוק, מה אני אמורה לומר? שלא אני אמרתי\ לימדתי אותו להגיד את זה? שלא דיברנו על זה בבית? שזה לא משהו שהוא שמע אלא המציא? האמת שבפעם האחרונה עשיתי כאילו אני לא שומעת כי לא ידעתי מה לעשות....[אין לך כיפה, אתה גוי ואני לא יכול לקחת ממך ממתק, וכל זה לדוד שלו , ורעיון פרטי שלו!!!!] איפה, איפה קונים טקט??????

חשבתי שילד אמר לך אמירה חסרת טקט...

לפי דעתי פשוט צריך טקט כדי לדעת איך להגיב במצבים שכאלו

לפעמים להתעלם, לפעמים להתנצל, לפעמים לצחוק על זה...

במקרה הנ"ל, אם נראה לך שהוא נפגע אולי כדאי באיזו שיחה להתנצל ולומר שממש לא לימדתם אותו דברים שכאלו...

וטקט לא קונים, אלא מסגלים לאט לאט

אם כי למעשה אנחנו מסגלים לעצמנו טקט שמתאים לנורמות החברתיות של החברה שלנו, ולא תמיד זה מתאים לחברות אחרות.

חלק מהטקט זה להבין שאמירות חסרות טקט בדר"כ מגיעות בתמימות ולא מכוונה לפגוע (אבל אל תגידי את זה לדוד, זה יהיה חסר טקט)

ונראה לי שלהעיר/להאיר לילד יפה על אמירה חסרת טקט שנאמרת לכם גם יועיל כדי ללמד אותו טקט מהו

שלום לך,

כולנו טועים, זה אנושי.

אם את מצטערת על מה שאמרת , עשית.. הדרך היחידה לתקן זאת היא להתנצל ולקבל על עצמך להתגבר על כך בפעם הבאה. ברגע שאנו נהיה מספיק כנים וחזקים להודות בטעות, נאמר לילד "טעיתי, המעשה / האמירה/ הדרך הייתה פסולה, גם אני טועה ואני חוזר בי" . כמו כן ,אם ניתן להתנצל בפני זה שנפגע- ראוי לעשות זאת.

הרי מהי המטרה?

שהילד יפנים - שייקבע בנפשו מהי אמירה ראויה , מהו מעשה טוב ונכון ואיזהו הפסול? הדוגמא האישית שלנו כמחנכים היא להראות לו שאדם עלול לטעות או לפעול מתוך מידה לא טובה אבל תמיד אפשר לתקן!

כמובן תלוי בגילו של הילד ובהתאם לנסח את הדברים ברמת העומק שלהם, אבל בכל מקרה יש העביר לו את המסר שמעשה / אמירה זו היא פסולה או לפחות לא ראויה , להצטער על כך, וכמובן לעשות עם עצמנו עבודה אמיתית כדי שלא יישנה המקרה.

בהצלחה,

אורן פז

קרה לי כמה פעמים שהייתי בטוחה ש"לאן כבר הפיצקי יכול ללכת..." אבל הוא זז בהחלט ...עדיף לא לקחת סיכונים מיותרים גם אם נדמה שבטוח לא יקרה כלום. עדיף אפילו להשאיר על מזרון/שמיכה עבה על הריצפה-בתנאי שאין שם ילד גדול ש"יטפל" בו...