פורום הורות (עמוד 344)

האם את אחרי לידה? בהיריון?

לפעמים אחרי לידה יש בעיה כזו עם הסוגרים.

גם בהיריון ייתכן מצב כזה כשהגוף לא מצליח לאגור נוזלים/מוצקים מספיק מול כמות ההקאות.

(בכל מקרה - השתדלי להגיע בהקדם לרופאה/רופאת נשים, לא משחקים עם זה כי זה עלול להתפתח לדלקת בדרכי השתן וכן הלאה)

רפואה שלמה!

קרוב לוודאי שזו דלקת.

מיד אחרי התחלת טיפול (תרופה) תחושי בהקלה. קדימה!

נשמע שזו דלקת בשתן...

כבר אחרי חצי ליטר (שתי כוסות בערך) מרגישים הקלה משמעותית!

יש לי חברה טובה שיש לה בן בגיל שנה וחצי ולדבריה כשהוא לא במעון, הוא גר במטבח.

כל הזמן מבקש/לוקח/מוצא משהו לאכול.

היא התייעצה עם האחות בטיפת חלב והיא אמרה לה להגביל אותו,

אך כששאלה את הרופאה היא אמרה לה שהוא גבוה וגדול והוא זקוק לאוכל, שזה לא יותר מידיי עפ"י המשקל, אז שתרפה מהלחץ.

קל לייעץ, אך בפועל זה מורכב יותר,

ובכל זאת, כמו בעוד תחומים בחינוך, לפעמים הלחץ והניסיון "לחנך" יוצרים מציאות הפוכה.

אולי כדאי לנסות להעסיק אותו (זה דורש להתפנות אליו ולשבת איתו/לצאת איתו) בדברים אחרים: משחק/סיפור/גן שעשועים וכו.

ואל תהיי בהלם מהוצאת הביסקוויט מהפח,

רוב הילדים כך, דבקים במטרה, ובטח לא מודעים כמונו להשלכות הזבל.

רוב נחת.

 אצלנו "הרעב המתמיד" עבר ועובר דרך חצי מהילדים (גיל 2-5 בערך) ועל חלקם הוא דילג

בבת הראשונה אשתי נלחצה כמוך (ומאותן סיבות...) ואז החלטנו אחרי מחשבה שזה יותר לא מעסיק אותנו.

כי כשאומרים לילד תפסיק לשקר הוא מבין שהוא שקרן. וכשאומרים תפסיק לאכול אז הוא מבין שהוא יוצא דופן בתחום הזה, ואז גם אם הוא נשאר רזה הוא יוצא מתוסבך חלילה

גם אם ישמין אז יש פתרונות - אבל אם יחשוב שיש לו "אופי שמן"  אז יותר קשה לשנות את זה בראש.. מה גם שחבל שיבין שכל העניין של האוכל זה נקודת עימות עם ההורים וד"ל

אפשר ברמה המעשית "לדחוף" לו יותר אוכל בארוחה .

אם הוא מבין אפשר להגיד "תאכל עוד עד שתשבע כי אין אוכל אחרי האוכל" וזה יתן לו תחושה של אחריות לאכול טוב ולא לבקש אוכל לפחות חצי שעה (המון זמן בשבילו)

אחרי שהוא כבר מבקש עדיף כמה שיותר ירקות ופירות ולא זבל (אם הוא מסכים - לנו זה לא כ"כ הצליח)

אפשר לקבוע זמן לפרי זמן למעדן וכו. ולהכניס את האוכל כמה שיותר למסגרות. עדיף שתראי את הנולד ותציעי לו את לפני שיבקש לפחות את שלב התחנונים או לאמר לו (לפני שיבקש) עוד מעט תקבל.....משהו מסוים

לגבי לקחת אוכל מהזבל .נורמלי לחלוטין.  מה לעשות הם לא מתורבתים. התפקיד שלנו זה לביית אותם !

פסקה אחרונה.

לפני שיבקש.  לפחות *למנוע* את שלב התחנונים

אצלנו מותר בין הארוחות פירות וירקות כמה שרוצים - וזהו. 

אם הם לא רוצים פרי או ירק אז "כנראה שאתה לא באמת רעב" (כי מי שרעב אוכל מה שיש).

אני גם מסבירה להם שיש לי עוד דברים לעשות חוץ מאשר לבשל ולהאכיל ולרחוץ כלים כל היום! זה הגיוני מאוד! 

יש את מכללת קיי ואת הפורום הגדול למורים ולגננות.

וגם פשוט תרשמי בגוגל נושא רצוי ויופיעו לך שלל רעיונות...

בהצלחה!

אני מחפשת דברים מעניינים ולא סתם בייביסיטר. אפשר את הקישור לפורום מורים וגננות?

ראיתי שם כמה הפניות לאתרים שונים.

יש גם משהו נחמד לחנוכה.

בהצלחה.

.

יומיים ממילא לא תהיי בבית, ואז הוא יצטרך להיות ממילא במעון/מטפלת.

עוד יומיים עבודה מעשית אחה"צ - ואז בוודאי לא שייך, לכאורה, שלא תראי אותו גם בבקר - כי אז זה אומר שגם ביומיים האלה יהיה איתך רק בין 1 ל-3...

נשאר עוד יום- חוץ מיום ו'.

אז לכאורה,הסדר הנכון הוא שבימים שיש לך עבודה מעשית אחה"צ, - הילד יהיה איתך בבקר. בימים שאת בלימודים - אין ברירה: מטפלת ו/או מעון.  ביום שאין לך לימודים ועבודה מעשית - את יכולה לשים אותו בבקר במעון/מטפלת ולקחת ב1, אם את מרגישה שאת חייבת את הבקר הזה לעצמך.

באופן כזה - זה נראה אפשרי, בלי להביא בחשבון את הצד הכלכלי.

הקושי העיקרי הוא אם גם היום הנוסף שתצטרכי ללמוד הוא יום שלם. יומיים לגמרי בלי אמא - זה באמת קצת קשה..

אבל חוץ מזה - נראה סביר לנסות לגמור את השנה ולא לסחוב יותר.

הלוואי שנמצא את הדרך הטובה ביותר לעשות את זה....

בטח שזה עמוס! נשמע מטורף לגמרי!

אולי תוכלי לקחת מישהי שתהיה איתכם כמה שעות?

אפילו איזו ילדונת מהשכונה, ככה שזה לא יעלה הרבה

את תשבי ותלמדי, והיא תשחק איתו בבית (כמובן גם תצא איתו לסיבוב ותחזור אם יש מצב). ככה הוא ידע שאת קרוב (וגם את )

תודה על התגובה המבינה...

האמת שחשבתי על הפתרון הזה... ואני עדיין חושבת עליו...

אנחנו יחסית חדשים פה בשכונה (והשכונה לא משהו), אבל יש איזו ילדה בת 12 שנראת לי מתאימה לתפקיד.....

העניין הוא שרציתי לדבר על זה היום כמו שצריך עם בעלי, אבל הוא חזר אחרי 11 כ"כ עייף שפשוט נרדם על הספה ובקושי דיברנו =/

לא נורא... בע"ה הכול יסתדר....

אעדכן בע"ה בהמשך...

בני הבכור נולד בסוף שנה ב' כך שהיו לי 4 ימים מלאים ועוד יום אחד של עבודה מעשית, בהתחלה הוא היה במעון של המכללה אבל זה היה רק עד גיל חצי שנה ואז ראיתי אותו בערבים ובשישי שבת...

ב"ה שעברנו את התקופה בשלום ובלי נזקים נפשיים נראים לעין

למרות שלא עשיתי שימוש בתעודה  שהוצאתי, (למדתי הוראת מדעים) התואר והידע עזרו לי להשיג עבודות מזדמנות ששווה לצאת איתן מהבית (גם אם משלמים למטפלת...)

אין ספק שהיום לא הייתי עושה את זה כי לקמבן ימי לימוד ארוכים עם כמה קטנטנים זה ממש מורכב ויקר.

לוקחים נשימה עמוקה ושוחים מהר את השנה הזו, זה עובר

לפעמים זה מבהיל יותר מן המציאות, כי כמו שנאמר: שני בקרים שני אחה"צ, ייתכן שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר לסיים את התואר כי אח"כ זה בעזרת ה' יהיה מורכב יותר עם ילדים נוספים.

יש לי חברה שסיימה שעברה את התואר, בגלל שרצתה להיות עם הילדים בבית, כשברוך ה' היו לה 5 ילדים וזה נסחב ונסחב עד שהתואר היה בסיכון ביטול, ואז בשנה האחרונה היא גם נאלצה להיעדר מן הבית ולשים את התינוק אצל מטפלת. נכון שזו הרגשה אחרת כשמדובר בבכור.

האם יש מישהי מהמשפחה: אחות/דודה/אמא וכו' שיכולה להיות איתו?

אולי הרגשתך תשתנה אם מדובר במישהו שהוא ואת מכירים ולא מטפלת.

ומעט התייחסות למשפט האחרון שלך: איך מקבלים החלטות קשות?

הרבה תפילות לבורא עולם, שחנן אותך בתינוק נפלא, שייתן לך הכח לגדלו בשמחה ובבינה, לדעת מה טוב לו ולמשפחתך,

לדעת שאומנם את משמעותית ביותר לגידולו אך יש עוד שותפים ודרכים לקבה לעזור לך בגידולו,

ולגבי העתיד, בעזרת ה' תוכלי תמיד לקבל החלטות קשות כי את מסוגלת לעמוד במצבים מורכבים אלו ומה שעלייך לעשות זה להאמין.

להאמין בדרך החיים שבחרת בה וללכת בה.

תהי ברכה במעשי ידייך.

תודה רבה!!!

התחזקתי

זה לא יעזור כלום. היא לא יכולה "להרגיש" את זה.

פשוט, תחליטי שלפני שאת מגיעה אליה - את שואלת מספיק זמן מראש. לצורך זה, גם מתכננת קצת. ותחליטי שזה לא מפריע לך - שהרי זה לא בא מתוך חוסר הרגשת קירבה, אלא קושי מובן של מי שלא רגיל.

מה שכּן, את יכולה להגיד לה שאת רואה שכאשר אתם נוחתים בהפתעה עם כל ה"גדוד" זה קצת קשה ואת מבינה את זה. ואם היא חושבת שאם אתם מודיעים זמן הגון מראש - זה יקל?

זה עצמו יכול לגרום, שהיא אכן תרגיש בנוח כשמודיעים.

ודרך אגב - במחילה, ובוודאי גם את מסכימה כי מתאים לך להסכים לכך - אין ילד ש"הוא adhd".. יש ילד שיש לו בעיות עם ריכוז, או גם היפראקטיביות. אבל זה לא "הוא". זה פרט באופי/התנהגות שלו, גם אם פרט עם השלכות לכל מיני עניינים..

חשבתי להגיד לאחותי השניה (ואז היא היתה מעבירה לה) אבל גם על הערוץ הזה אוותר

(ואתה צודק לגבי האחיין שלי גם כן!)

אמנם אנחנו 'רק' עם ארבעה שיחיו, אבל מתוכם שלושה בנים שובבים, בהחלט מרגישים שלא לכל אחד אפשר להגיע, בהרכב מלא.

אולי זאת רגישות שלי, אבל אני מרגישה שלרוב האנשים אעדיף להגיע בהרכב מצומצם...

סבתא שלי, שתהיה בריאה, שואלת אותי כל פעם, למה אתם לא באים יותר?

אבל כשאנו באים, והחבריה, ב"ה, 'מראה את יכולותיה' , אז די מהר, היא מתחילה לקטלג אותם, ולסווג אותם, לפי:'שובבים יותר' ו 'שובבים עוד יותר'... וזה בהחלט לא נעים לי, ולא מותיר בי תחושה טובה.

אני רוצה לומר לך, שלפני שנה בערך, אירחנו את גיסתי על ששת ילדיה שיחיו, לסעודת שבת, סבה"כ, אבל מאחר ואנו גרים בדירת 90 מטר ולא יותר, בלי מרפסת או גינה, היו כל עשרת השובבים (טוב נניח שמונת השובבים, בלי התינוקות דאז) צריכים להוציא את כל המרץ במתחם לא גדול... והיה די.. איך לומר... עמוס... גם פיזית אבל בעיקר נפשית...

ואת רוב זמן הסעודה בילינו כמשכיני שלום, מפשרים ומחלקי טריטוריות...

אגב, נדמה לי שהיא למדה מזה לקח... ועד היום לא הזמינה אותנו לכל ביקור תגמול...

מאז די הפסקתי להסתכל על אופציה של התארחות בהרכב מלא, כאופציה אפשרית חוץ מאשר אצל ההורים, וגם זה לזמנים קצובים...

(פתאום נזכרתי שיש לי גיסה אחת מהממת, שמארחת אותנו ממש בשמחה ובכייף, אבל היא באמת משו מיוחד.. חוץ מזה אחותי גם תשמח לארח אותנו לפרקי זמן לא ארוכים...)

בקיצ' איך אמרת? צרות של עשירים!

ועם זאת, אני מרשה לעצמי לתת לך חיבוק וירטואלי! כי אני בהחלט מבינה שעם כל העושר... לפעמים זה טיפהל'ה מפריע! IחיבוקI

תודה על ההזדהות... אוף כמה זה עצוב שאת צודקת???

ככה זה כשיש גדוד ב"ה,לא קל לנחות איתו בכל מקום,גם לא אצל סבאספתא..

אז לא עושים את זה הרבה (ממילא זה יציאת מצרים : )  ),אפשר לרמוז או לשתף בקושי כדי שאולי אחרים יבינו שיותר קל לכולם שהם יגיעו יותר אליכם או שלפחות יהיו מודעים לקושי. וכשכן מגיעים לנסות להערך עם איזה הפעלה לילדים או להגיע לא עם כולם (אם יש מצב,זה דווקא מבורך לקחת כל פעם משהו אחר-תשומת לב אישית וכו)

ב"ה צרות של עשירים...הרבה נחת.

אולי כן כדאי לדבר איתה ,ברגע טוב,אולי תגלי שהיא דווקא שמחה מההמולה והחברים לילדה..איך שאת מרגישה...

הרבה פעמים רוצה מאוד מאוד להזמין חברים אהובים לסעודת שבת או לשבת שלמה, אבל נמנעת בגלל גודל המשפחה. זה לא הרעש והבלגן, לא הכמויות, כל אלה לא מטרידים אותי בכלל. אבל טכנית אין לי דרך להושיב יותר מעשרה אנשים סביב השולחן שלנו, ואין לי עוד שולחן, ואין לי גם מקום לפתוח עוד שולחן. הבית קטן! בע"ה כשנגדל נעבור לבית יותר גדול.

גם לי זה עצוב מאוד שאין לי איך לארח משפחות גדולות.

אנחנו מרגישים שאנחנו מפריעים מעצם זה שאנחנו שם.

ב"ה יש להם בית מרווח וחצר גדולה.

ב"ה הילדים שלי הם על הצד היותר רגוע של הסקאלה.

אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים ללכת על קצות האצבעות כשאנחנו שם. פשוט לא נעים!

וחבל

זה מגניב אותם וחוסך מקום על השולחן הגדול,

גם ככה יותר מחצי מהסעודה הם משחקים בכלל ולא קשורים לאוכל..

ואנחנו אפילו במרחק נסיעה קצרה ממכם...

היא אמא לעשרה ילדים מלאי מרץ ב"ה אמרה לי: קיווי תנצלי את הזמן שאתם רק 3 ילדים ותתארחו אצל כל מי שמזמין אתכם!!!!!!!!!!!!! 

אף אחד לא מזמין אתם (הם כבר מארחים את ההורים ואחרים בכלל אין מה לדבר)

אז אול יהציפייה ל"התארח" אצל משפחה יורדת?! אני מקווה מאוד כי אני נשואה 7 שנים ועדיין מתחשק לי לבוא למשפחה.. או שמא אני טועה ועדיין רוצים גם אחרי 10 שנים וןמעלה מרגישים צורך אע"פ שהבית "מלא" ב"ה. במשפחה ברוכה. מה, מחפשים עדיין חברים?! אני מקווה שכשילדי יגדלו (ב:ה יש לי קטנים) ירד לי הצורך להיות עם חברה כי למרו תהשבת הנפלאה עם דברי התורה של הילדים מהגן וכו' ואחת בכיתה א'- אני מרגישדה צורך בחברה כשהם קטנים.

אני גם מקווה שעם השנים וכשהילדים יגדלו ארגיש פחות צורך לנסוע שבתות. בינתיים אני לא רואה את זה, מגיע השלב שבו אני צריכה אוויר... מזל שאצלנו משני הצדדים כולם שמחים לארח, גם משפחה בת 7 נפשות.

בעלי דווקא אוהב להיות בבית אבל זו לא חכמה, יש לו את הלימוד הקבוע שלו כמעט כל השבת, ואני נשארת עם הקטנים בבית. יאמר לזכותו שהיום הוא כבר חוזר הביתה כדי ללמוד עם הגדולים וכדי שאני אוכל ללכת לשיעור נשים, מה שמקל על השיעמום

כשאתם בסביבה ורוצים "לקפוץ" לאחות, תקפצו קודם לסופר, תקנו פיתות וסלטים מוכנים עבור שתי המשפחות (אפשר גם פסטרמה וכאלה אבל לא מנגל או דבר אחר שמצריך בישול), גם כלים ומפות חד פעמיים יועילו, גיסתי הייתה עושה כך כשהיו באים אלינו... אחרי כמה שנים כבר הזמנתי אותם לשלושה ארבעה ימים אצלי... פשוט ידעתי שהם ישתתפו באירגון, בעלויות וכו... והכי חשוב - שהם לא מצפים למשהו חוץ מאשר להיות ביחד!

וכמו במקרים רבים -אם תגידי שאת לא מצפה ליותר מאשר להיות ביחד - זה לא יועיל כמו מעשה...

דבר נוסף - כדאי מאוד לתכנן מראש טיולים ביחד, נפגשים - אבל בחוץ, אף אחד לא בלחץ של להיות מארח (יש כאלה שזה מלחיץ אותם ולא משנה מה תגידי...), ואם אתם בסביבה ולא תכננתם - אולי תנסי להציע ללכת יחד עם הילדים לאיזה גן משחקים לא שיגרתי באזור + פיקניק כנ"ל.

וגם חשוב לדעת שיש אנשים שלא מתאים להם דברים לא מתוכננים, פשוט לוקח להם כמה שעות לקלוט את השינוי מבחינה רגשית, לכן כשאת "קופצת"- טכנית הם מתארגנים, אבל הם נראים מוטרדים כי הם עדיין לא עיכלו ריגשית את השינוי, ומספיק שאחד מבני הזוג כזה - גם בן הזוג השני יראה קצת לחוץ... (אגב קוראים לתופעה "יקה" או "פרפקציוניזם" מה שתבחרי...)

מה שמצער אותי ביותר, זה שהבעיה לא האמצעים, אלא הרעש, לכלוך, צלחת שנשברת... פשוט הפרת השגרה.

נראה לי שזה התגבר מאז שנולדה להם התינוקת (אתם יודעים איך זה ילד ראשון... צריך לדבר בלחש כשהוא ישן וכאלה). אני ממש מקווה שזה ישתנה בעתיד!

אותנו מזמינים פחות ופחות בגלל העומס שאנחנו מגיעים

בדרך כלל זה ממש לא משנה לי

רק כשבא לי להתפנק - אין לי כל כך לאן ללכת

מאידך - גם אני לא קופצת על מציאה בדרך כלל לארח משפחות גדולות....

ברוך ה',

לפעמים אני מרגישה מאוימת לארח משפחות עם הרבה ילדים או ילדים רועשים,

כי ברוך ה' לי יש גם ילדים שצריכים מאוד את אמא,

ולי אישית קשה לתפקד כמארחת שצריכה לנצח על כ"כ הרבה תחומים

(כמובן שמקל מאוד כשההורים המתארחים נוטלים אחריות מלאה על ילדיהם ושאני לא צריכה לשים לב כל הזמן לאיך הדברים מתנהלים איתם).

ומצד שני עם שלושה בנים שיחיו, פעילים ושמחים, גם קשה להתארח ואני לא מרגישה בנוח לנחות על אנשים.

גם אצל ההורים שלי שתמיד רוצים שנבוא אני צריכה להיות בכוננות מתמדת וזה מגביל.

כשיש בית עם גינה או חדר משחקים שניתן לשלוח אליו את הילדים, זה מקל.

יש לי כמה חברות יחידות סגולה שנותנות תמיד הרגשה כיפית כשבאים.

אחת עם ילדים כבר גדולים, אז היא פנויה לארח ותמיד אוהבת להשתעשע עם הילדים שלנו.

אחת עם ילדים קטנים משלה, אך גם כמה גדולים, ובית גדול ועם אופי שמח שחבל על הזמן.

וגם דודה מפנקת עם לב ענק!

אז אולי זה עניין של אופי - איך לוקחים את החיים.

נזכרתי שגם כשהיה לי רק שובב אחד,ברגע שהוא עלה על השולחן בסלון...דודה שלי כ"כ הזדעזעה שידענו שיותר אנחנו לא מתארחים שם עם השובבון שלנו,זה לא שייך...ולצערי עד היום זה כך,למרות שאני מעריצה את דודה שלי ,אני מוצאת דרכים אחרות להפגש איתה,מה לעשות,כל אחד וה"סבלנות" שלו...(והלוואי שלי תהיה יותר סבלנות לחברה של עצמי ).

כלומר, באיזה תא במכונה?

תודה!!

עוד רכה וצעירה ואפשר לשנות אצלה הכל.

היא בוודאי לא יכולה לעזור לעצמה ותפקידינו לעזור לה.

המון חום ואהבה, דיבורים חיוביים על דברים שהיא טובה בהם, לא להזכיר לימודים בכל משפט שני, להחמיא על כל דבר קטן שמצליחה, לשבת איתה על שיעורי בית ולא לצפות שתעשה בעצמה. כמה שיותר ליווי ותמיכה, היא לא אמורה להתמודד עם זה לבד.

היא בתחילת הדרך ויש לכך השפעה על הסתכלותה על הלימודים עוד שנים רבות וממילא על הדימוי העצמי שלה.

ברכה והצלחה.

בקריאה?

בתרגול?

לי יש נסיון מילד שכל פעם שהייתי צריכה להקשיב לו קורא קטע 3 פעמים הוא היה קורא בצורה נוראית...

את הפתרון לדבר למדתי בחוג הורים.

וב"ה הוא תלמיד מצטיין.

עיצה טובה בכל מקרה היא עין טובה.

תחליטי שבמשך יומיים את שומעת עליה רק דברים טובים ורואה רק טוב.

כלומר את מצלמת את הנעשה איתה ומיידית עורכת לעצמך את הסרט שיכיל רק את הדברים הטובים שראית או שמעת עליה.

ואם את שואלת איך זה קשור?

תנסי ותראי עד כמה זה קשור.

בהצלחה.

וקישור לסיפור קטן בנושא קריאה בכיתה א'

http://www.merkaz-shefer.org/pStories/reading.html

ובוודאישלא שייך להגיד "מי שלא מנסה לעזור לעצמו" וכו' - אין קשר בכלל לנידון..

ומה שכתבה "ראו כי טוב" - דברים חשובים לדעתי.

לדאוג קודם שיהיה לה טוב ונעים בבית הספר. שהיא תרגיש "כיף" שם (למשל, להדגיש את הצד החברתי. לדאוג שתהיה ליד חברות טובות כל היום).

היא באמת קטנה. הרבה ילדים עוד לא בשלים "ללמוד" בגיל הזה. גיל 6 הוא ממוצע, וכל מי שהבשיל לפני או אחרי - לא נח לו להתיישר במיטת הסדום של בית הספר. אפשר לעזור לה! בלי לחץ בשניה שהיא תרגיש שהיא רוצה - זה יסתדר לה כמו בקסם! אל דאגה! רק אמון ואמונה!

אולי יש לה בעיית ראייה ולכן ממש קשה לה והיא לא רוצה לאמץ את הראייה שלה יותר מידי?

אולי שמיעה?

אולי יש לה חולשה פיזית (טונוס שרירים רפוי), ופשוט כואב לה להחזיק עיפרון?

ללכת לרופא ילדים/משפחה לבדוק את כל זה עכשיו יחסוך הרבה...

בהצלחה רבה!!

אבל אי אפשר לדעת מה הסיבה האמיתית הייתה לי חברה שגם לא רצתה פחדה על הגוף שלה ו שילד זה רק הוצאות אחרי 6 שנים נולדה להם בת היא שמחה אבל לא רוצה עוד ילדים בעלה רוצה אבל אצל חברתך שניהם לא רוצים זו בעיה מה עם ההורים שלהם אין השפעה?ולמה הם התחתנו?ה' יעזור.

אולי בתוספת משהו על טהרת המשפחה.

מנין לך שבעתיד הם ירצו ויתחרטו?

מדוע את מניחה שמה שטוב לך, טוב לכל האנשים? או שאת יודעת מה טוב למישהו אחר? בעיני זה מתנשא ויהיר.

אולי מחר תתחילי "להציל"גם אנשים שיש להם רק ילד אחד (שם צריך גם להציל את הילד האומלל בבדידותו)? אנשים מבוגרים לא צריכים שיחכנו אותם ושיצילו אותם, ומה שבעינייך הוא טעות, בעיניהם הוא אורח חיים ובחירה חופשית.

בנוסף (אם אני כבר מחנכת בעצמי אנשים שלא יחנכו אחרים ), זו בחירה אישית ואינטימית ביותר. לא מדובר ברכב או באזור מגורים. רק בישראל אנשים יכולים להרגיש שמותר להם להיכנס לחדר המיטות של משפחות אחרות.

יש לי גם חברה כזאת (אנחנו באותו גיל ואני כבר אוטוטו עם השביעי בעה"י והיא עוד מתלבטת...)

כואב לי ,אבל כשם שאני לא יכולה לומר לה לשמור מצוות כך גם בזה...זה לא פשוט ככה להתערב לאנשים בחיים,במיוחד אם הם ממש לא רוצים,זה הבחירה שלהם.

אם יש לך קשר מספיק טוב ודיבור אישי איתה את יכולה לנסות להסביר לה את נקודת המבט האישית שלך או לדבר על הנושא בצורה כללית ועדינה..אולי ,אבל דברים כאלה חייבים לבוא מתוך הבן אדם,אם אין להם רצון פנימי לזה..אין מצב ואפילו  יכול להרחיק עוד יותר

לא יודעת ,הלוואי וידעתי איך "עושים נפשות" כאברהם ושרה...

לענ"ד כל מה שאפשר לעשות זה להיות חברים טובים ולתת דוגמא אישית,או לשתף ב"אני מאמין" שלך-רק אם יש אוזן קשבת ורצון לשמוע...(ואז אפשר גם לנסות להזמין אותה ללכת ביחד למשהיא שלדעתך יכולה להשפיע ולדבר יותר טוב ממך) אבל כל זה רק אם התעורר הרצון לזה מצידם כי בסוף זה בחירה אישית שלהם בלבד.

את אמנם לא יכולה להשפיע עליהם שיחליטו פתאום באמצע החיים שהם רוצים "מטרד קטן" שיפריע להם לקידום הקריירה, יעיר אותם באמצע הלילה, והכי גרוע, יגרום לגברת להיות מכורה להריון של 9 חודשים...

אבל, מה שאת כן יכולה, לדעתצי לעשות לסייע להם במקום לאכול את עצמם בעוד כמה שנים על כך שלא הביאו לעולם ילדים, להציע לה... להקפיא ביציות. עוברים טיפול שמחזק את הביוץ, שואבים את הביציות וואז מקפיאים אותן כדי שכאשר יום אחד הם יחליטו להביא לעולם ילדים, תהיה לה אפשרות והיא לא תאחר את הרכבת, כי האיכות כיום בגיל 35, לא תהיה באותה מידה שתהיה בעוד 5 שנים.

דרך אגב, זאת המלצה של מכון פועה לרווקות מבוגרות שטרם מצאו את החתן המיועד, כדי להקל על כניסה להריון עם עובר תקין כאשר החתן האבוד ימצא.

גם מבחינה דתית עדיף למשפחה חילונית להוליד פחות ילדים מאחר שממילא הם לא ישמרו מצוות. מי שתל את רעיונות העועים האלה לראש ללכת למשפחה חילונית ולשכנע אותם להוליד ילדים? לי עניות דעתי מי שיש לו רגש דתי חזק לא חושב על רעיונות כאלה.

ולמה להקפיא ביציות? מה הדאגה הגדולה? להביא ילדים לעולם בלי דת? בשם הדת? איזה עיוות!.

את כבר מחליטה איך הילדים האלה יהיו?

אולי יחזרו בתשובה?

אולי יקיימו מצוות שונות בלי לחבוש כיפה?

אולי סתם יהיו אנשים טובים ויועילו לעולם בדרך כלשהי?

משני הצדדים - די להכנס לאנשים להחלטות.

הבאתי כבר 6 תינוקות שבויים לעולם! הגזמתי? לעצור?

הייתי בטוחה בהתחלה שכתבת בצחוק

לקח לי זמן שהתכוונת ברצינות

באמת שאני לא מוצאת מילים 

ויותר מזה, רברבנית ומתנשאת!!

מי שמך?? התחת אלוקים את??

הקב"ה בחר ביוקטנה ובבעלה, להביא את הנשמות הטהורות הללו לעולם...ולך יש השגות...

שמי שלא דתי עדיף שיביא פחות ילדים?

אין דבר כזה יהודי דתי או לא דתי, כל אחד מקיים מצוות כלשהן.

אז אלו יותר ואלו פחות.

כמה שרק ירבו ילדים ויהודים בעם ישראל.(וכל נשמה מקרבת את הגאולה,כידוע)

לצערנו הגויים יודעים להזכיר לנו טוב מידי מה הערך של כל אחד..כמה שהם מתאמצים להרוג.. חו"ח

כל אחד חשוב ויקר בעיני ה' ולכל אחד יש תפקיד בפאזל הגדול של עם ישראל.

והלוואי על הרבה יהודים את האמונה הגדולה והפשוטה והבריאה של יוקטנה,מקנאה בילדים שלה...

דיעה שתראה לנכון, ולאף אחד אין בעלות על פרשנות הדת, בטח לא בעזרת קללות ונאצות. מי שמעוניין לעיין במקורות אפשר לראות בגמ' ב"ב ס:, וכו'.

ואחרי הכל כל אחד מחליט לעצמו על פי דיעותיו בלבד, בלי כפיה וקללות של מי שחושב שהחכמה ניתנה רק לו.

אבל ב"ה יש מנהל לעולם , יש  בעל בית

אחרת כמה אנשים גדולים ביותר לא היו נולדים 

דוד המלך לדוגמא...

או סתם ככה כמה רבנים גדולים שחזרו בתשובה

או אחת כמוני שמגדלת כיום ילדים ליראת שמים

תחת הכינוי "מעשיה נאה"

ובאה מרים העמידתו על טעותו...

הוא חשב שאם פרעה גזר להמית את הבנים אז טוב יעשו לא יביאו ילדים...

באה מרים ואמרה לו, פרעה גזר על הבנים, אתה גוזר על הבנות גם...

וד"ל!

כי שומר תורה ומצוות הוא ודאי לא היה - מהסיבה הפשוטה שהתורה עדיין לא ניתנה. אז מי היא מרים של היום? וד"ל!.

אחרי זה תנסי לחשוב מה כזה מציק לך, ואחרי זה תסתכלי עוד פעם על השיחה ותראי מי בדיוק גרר את מי.

הבנו שאת מלאה רגשות ועצבים ועברת חיים קשים.

בנוגע לאותו רב הוא אכן נהג בצורה מאוד בוטה, חוץ מזה שהוא גם לא צדק ודיבר שטויות.

לעומת זאת יש שאלה פילוסופית שכלית ללא קשר למטענים רגשיים - האם דת ישראל מעודדת ללדת ילדים שיקבלו חינוך לא למשור על הדת?

שאלה לגיטמית בעולם דמוקרטי שלנו, וזה שלכל אחד יש  מטענים רגשיים זה לא אומר שאסור להביע דיעה שכלית טהורה בדת ישראל.

לפי דעתי ולפי המקורות שהבאתי דת ישראל אינה מעוניינת בכזה דבר.

ובכלל מה זה קשור ליקטנה, אני דיברתי מצד הדת, לא אמרתי ליקטנה כלל מה לעשות ומה לא לעשות, וזה שלכל אחד יש מטענים רגשיים שידאג לעצמו.

אם תוכלי להתעלות על המטענים הרגשיים ולדבר בצורה שכלית, יהיה אפשר למשוע משהו.

אני מבין שהפורום הזה לא אמור להיות יותר מדי במה שכלית וזה לא המקום, ולכן כמובן לא אגיב יותר בדיונים שכליים, אבל זה לא אומר שאם מישהי חשבה שמצד הדת היא צריכה לדאוג שחילונים ילדו שאסור להגיד לה משהו.

כל התגובות הצדקניות הם חרב דו פיפיות.

זה באמת מאוד כואב כל ההתמודדויות שהיית צריכה לעבור, ומאוד כואב לי שהכאבתי לך,  אבל תשימי לב למהלך האשכול, זה פשוט התחיל מאחת שחשבה בשם הדת לעשות מעשה מסויים להשפיע על מישהו אחר, ואז אמרתי שבשם הדת זה הפוך.

התגובה השניה שלי ייתכן שבאמת הטון שלה היה מאוד לא בסדר.

ודרך אגב לא נראה שליקטנה זה הפריע למרות שכולם דואגים לה, הרי הייא ממילא יש לה השקפות שונות מהשקפת הדת היהודית,. ואם פגעתי אני מתנצל, אבל זה לא אומר שאסור להגיד מה שדת ישראל חושבת.

כל כך רדוד ואופייני לפתוח את התגובה בכמה אני מלאת רגשות ודמיונות מה אולי עברתי בחיים, ואח"כ להמשיך להכניס דברי התנשאות.

אני אפילו לא אתחיל להתייחס להרהורים שלך בנוגע לשכלתניות פה בפורום - בחירה שלך אם להיכנס לפורום או לא, ואם להגיב או לא.

זה שאתה חושב באופן שונה מפותחת השירשור אם לשכנע חילונים להביא ילדים זו זכותך, אבל אתה בהחלט לא יכול לכתוב בצורה כזאת מלאת ביטחון בשם הדת.

שאלה: איך בדיוק הרב שאליו פניתי נהג בצורה בוטה ודיבר שטויות וכבוד מעשיה נאה דיבר בצורה עדינה דברי חוכמה??? מה ההבדל בין הדברים שלך לדברי הרב?

אני ממש ממש מתאפקת לא לומר את שם הרב מפני לשון הרע, אבל נראה לי שאם היית יודע מי היית נזהר בדבריך.

אני לא יודעת מה אתה היית חושב על זה, אבל בתיכנון שלי בתור בחורה דתיה היה להתחתן עם בחור כמה שיותר דתי, ושילדי יראו ויספגו תורה בבית - כנראה שהקב"ה חשב אחרת בנתיים והחליט שמה שנכון לי עכשיו זה שביתי תראה את אבא שלה אוכל יוגורט אחרי מרק עוף ונוסע לבריכה בשבת... לא אתה ולא אני מחליטים פה החלטות, מה לעשות, רק אחד שם למעלה מכוון לנו את הדברים, ואני בתור בחורה מוסרית ומאמינה בקב"ה לא אעז לומר לחילוניים לא להביא ילדים. ה' ישמור אותנו מהמחשבות הקיצוניות שלך ושל דומיך!

ליוקטנה אני ממש לא דואגת, היא לא צריכה אישור מאנשי דת אם להמשיך להביא ילדים או אם זה היה נכון עד עכשיו... אני כל כך מעריכה את הדרך בה היא הולכת ומכבדת את האדם המדהים שהיא. הלוואי שהרבה ילדים שגדלים בבית "דתי" היו מקבלים את החינוך של יוקטנה, הלוואי שהילדה שלי הייתה סופגת חצי ממה שהיא ובעלה משרים בביתם.

אני חושבת שהתייחסו מיד ליוקטנה לאו דווקא כי כולם דואגים לה, אלא קודם מכיוון שדבריך נגעו בנקודה רגישה בנפש פנימה, שלא מאפשרת לנו לתת לדברים כאלה לעבור דרך אוזנינו, אנחנו אנושיים ולא בידינו הרשות להטיף למי יש זכות להקים משפחה ולמי לא.

הבטן שלי ממש לא מלאה בעניין!!!!

ב"ה אנחנו שומרי מצוות...

לגופו של עניין, יש לי מה לענות לך...אבל בינתיים תשאל אתה את עצמך

מה בוער לך לכתוב את הדברים הבלתי אחראיים שאתה הכותב???

לא הבנתי מה לא אחראי בזה, את יכולה להסביר לי גם במסר אישי. אני לוקח בחשבון שאת יותר חכמה ממני ובכלל..

מה שבוער לי שבא לי להרגיש שבלי שמירת תורה ומצוות  -חיי (וחיי ילדי) אינם שוים מאומה, אני אוהב את ההרגשה הזו ומת עליה, לגיטימי?

בדרך חיים קצת שונה משלך...)

נראה לי שכותבת השירשור הסתכלה על הדברים מתוך ראיה טבעית של אישה בריאה, שיש לה צורך בסיסי קיומי לילדים.

ומתוך כך הוא חושבת (מה שנכון אצל רוב הנשים) שעלול להגיע שלב בחיי חברתה שהיא תתפכח ותחזור לעצמיותה הנשית ותרצה ילד ואז ח"ו זה עלול להיות מאוחר מידי.

לכן נראה לי שכל השירשור יצא מכלל שליטה והקשר

ואני יותר ממופתעת לקרוא תגובות כאלו מנשים יקרות שהתרשמתי שהן אמהות בעצמן והחזקתי מהן בשירשורים ופורומים שונים מדיעותיהן , ומה קורה פה?

הרי שזהו ניק שמשמש יותר מאדם אחד.

אני לא יודעת מה זה ניק.

האם הכוונה לשם הכותב?

אם כן, אז דווקא לא נפגשתי בשם זה עד עכשיו.

העיקר, בואו נשתדל לחשוב טוב.

שיש להם אינטרס לעזור לך (ואין להם משהו נגדו)ומרבני םשמכירים אותו ממי שאפשר

לא כ ע ס ן 

לא ק מ צ ן

לא כעסן (לבדוק הרבה,אפילו לראות איך זה לריב איתו- כן ממש,חמי לא הסכים שנתחתן לפני שנריב,האמת לא היה לנו על מה אז..אבל זה עצה טובה) חשוב מאוד מאוד שהבן אדם יהיה רגוע וסבלן,שקול ורגיש לאחרים (לך כמובן) מאוד עניו ומעביר על מידותיו ..אחרת החיים איתו יכולים להיות סבל.

צריך לחשוב ברמה הכי פרקטית מה את מצפה באמת מבחינת התפקוד היומיומי בבית..שיעזור בכביסה,כלים,בישולים...גם אם לא אכפת לך ואת בעלבוסטע מושלמת  : ) בטוח יגיעו זמנים שיהיה קשה ותצתרכי בן זוג שיודע לתמוך בעשיה הזו..הנושא  הזה של אירגון הבית אולי ניראה לך כרגע שולי אבל אח"כ הוא הופך מאוד מרכזי וצריך לברר תיאום ציפיות .אם למשל את בלגניסטית,תבררי שהוא לא אחד שיתחרפן מזה..או אם את מצפה שהוא גם יקח פיקוד על הבית ושלא יהיה לו בעיה עם זה ,חשוב לברר את זה לפני,זה יכול לחסוך הרבה מריבות ומועקה אח"כ.

גם תיאום ציפיות בדרך החיים הרוחנית של הבית,כמובן.אם חשוב לך משהו שיקבע עיתים לתורה וכד' או שיוביל ויחנך לדרך מסוימת ....בקיצור שיהיה בראש שלך כדי שלא יהיו לכם חילוקים מבחינה אידאולוגית,כי אתם בונים בית ביחד..אז חשוב מאוד להסכים על דרך החיים.(לפעמים קל ליפול לרושם ראשוני ולא לברר לעומק בעניינים עמוקים כאלה...)

אני יודעת שזה לא נשמע הכי חסידי ודתי  וכו' אבל לאישה חשוב שהבן אדם יהיה גם משקיע ומפנק ומכבד ...או מבחינה הלכתית .."שיהיה מחזר אחר אבידתו" פעם זילזלתי בזה אבל למדתי כמה חז"ל צדקו,ככל שגבר משקיע במשהו ככה הוא יותר נקשר אליו (כלומר אלייך : ) ) ואישה בעלה משמחה..אז חשוב לנישואין שידע לפרגן במתנות ופינוקים ושתהיה לו עין טובה עלייך ועל החיים בכלל.

משפחה-אומנם המשפחה זה לא הוא,אבל תצתרכי לחיות גם איתם..הם יהיו הדודים/סבים וכו'

האמת ,לא יודעת אם כל זה מדויק,אבל זה מה שעלה לי כרגע, בקיצור העיקר המידות הטובות והתורה, לא?

וכמובן שיהיה לך נוח וכיף איתו ותבינו אחד תשני/ה...

ממש תודה, השקעת מחשבה רבה וזמן לכתוב את כל ההודעה הזו.

חיזקת לי כיוונים מסויימים שחשובים לי, כמו רגישות לזולת וכמובן לי...

יש אפשרות לדבר איתך מתישהו בפרטי?

שתדעי

שהוא לא יפגע בך לעולם

במעשה

או במילה

או פיזית

חלילה.

ושתהיי בטוחה שאם חלילה קורה משהו נורא

(למשל שאת נפגעת בתאונה קשה לצמיתות

או שקורה משהו נורא לילד)

אז הוא נשאר

ושגם אם קורה משהו לא כל כך נורא

(למשל שעלית 20 ק"ג אחרי 2-3 הריונות

או שילד חוזר בשאלה

או שסתם עברו 30 שנים ב"ה)

הוא עדיין יאהב אותך

ושתאהבו מאוד מאוד! שתרגישי שאת לא מסוגלת לחכות עד שתעבור כבר החתונה!!!

שיהיה בעל מידות טובות- לב טוב, עין טובה ונעים הליכות

ושתחושי בטחון וחיבה עצומה כלפיו 

הרגשה שלך שאת סומכת עליו.

שיהיה מן האנשים שקשים לכעוס וקלים לרצות.

כי ברוך ה' בדרך כלל לנו הנשים יש טמפרמנט גבוה וצריך שהוא יהיה מסוגל להכיל זאת.

הם מתאימים מדריכות לכלות גם לפי איזור מגורים.

קראתי את זה בקישור 

http://www.tsofar.com/printVersion.asp?article_id=11488 

שמצאתי כשכתבתי אקדמיה להורים בגוגל.

בכל מקרה ההתיחסות שרציתי היא לדרישות המוצגות למשרת ההורים.

הבנתי שאין קשר בין הורות לכת - זה סתם טרמפ להשגת אנשים.

אז אומר בקיצור שאני ממש אשמח לעצות איך להתמודד עם גיל שנתיים הנורא שלא עובר...

כשילדי פוגעים בי פיסית - זה לא בכוונה לא מתכוונים רק קצת משתוללים - מאוד קשה לי להגיב באיפוק... ( יש לי סף כאב נמוך אולי? )    חוץ מזה לפעמים מאוד קשה והם מקבךים ממני מכה קטנה (ו ה ר ב ה רגשות אשם)  תמיד תמיד מנסה לא לתת אפילו מכה קטנה אלא לשים במיטה.  לדעתי מה שעשית היה נכון - פשוט לקחת את ידה וללכת.

גם אני אשמח לשמוע איך מגיבים עם סבלנות לפעמים עם בכיינות מתמשכת אני פשוט מתקשה להתמודד!

אצלנו לשיפ במיטה עוזר כי הם מוכנים להירגע כדי שנוציא אותם ברגע שהם מפסיקים לבכות או להתעצבן וכו אז הרבה יותר קל....

הצלחה לך ויאללה אמהות יקרות תחלקו עצות  

חסרות אונים ומתוסכלות מההתנהגות של הילדים בימנו.

והס מלהזכיר או לרמוז על תגובה אלימה / צעקות, כיוון שאז תתצירו בעיני אחרים ובעיקר בעיני עצמכם כאמהות רעות...

ההצעה הראשונה והטובה ביותר לדעתי זה ללכת לחוג הורים, כי שם מקבלים ביטחון ומזכירים לך כמה את האמא הטובה ביותר לילדייך ונותנים מוצא פשוט לבעיות היום יום.

אם לא אז לשמוע שיעורים בחינוך (יש באשירה של זיוה מאיר או באתר של ישיבת אלון מורה של הרב לבנון)

ולעיתים רחוקות מצליחה להגיב בשלווה שאת מצליחה!

תחזיקי מעמד!!!

בקשר למדרגות: תחשבי על שיר שהיא מכירה ותשירי איתה את השיר מדרגה מדרגה (תני לה לבחור מבין 2-3 שירים שאת יודעת שהיא מכירה) ואחרי שהיא תעבור את כל המדרגות כמו שצריך, תחמיאי לה שרואים שהיא ילדה גדולה, כמעט בת 3 שיורדת מדרגות לבד, כי היא ממש גדולה.

היא תלמד להשיג תשומת לב חיובית על הצלחה כך שהמאמץ לרדת לבד יהיה כדאי.

דרך אגב, לצערי, ראיתי אמא שמאחר שיש לה דרך ארוכה עד המעון של הילדה ועליה להביא ילדים לבי"ס היא לוקחת ילדה בת 4 בעגלה! טוב שלא נכנעת והמשכת בקטע הזה...

אבל אשרייך על חיפוש הפתרון, מקוה שתמצא לך עצה טובה..

בהצלחה ממש!

דבר ראשון חיבוק 

אני טוענת שמי שלא היה הורה לילד בגיל הזה לא עמד במבחן סבלנות אמיתי

כשייתי בסוף הריון בשיא הקיץ הקטן שלי שנתיים וארבע עשה לי את ההצגות האלה על המדרכה(נשכב צורח ולא רוצה לזוז)

זה היה מחרפן אותי בטירוף אז דבר ראשון תדעי שאת לא לבד

וכל הורה שרואה אותך בסיטוציה הזאת ממש לא חושב איזה אמא את... אלא נזכר בסיטואציה דומה מאוד שבה הוא עמד עם ילדו שלו...

עכשיו הבן שלי בגיל ששלך עדיין עם התפרצויות אבל הרבה הרבה פחות אני מייחסת את זה לזה שהתחלתי (לא בזמן ההתפרצויות אלא בזמן רוגע) לשבת איתו הרבה

המון חיבוקים ונשיקות סתם ככה

לתת המון אהבה

דבר נוסף

כשהוא מתחיל

לא להבהל ולהכנס לעצבים (ואי ואי קל להגיד קשה מאוד לבצע...) פשוט להכנס למצב אחר לחשוב ולעשות דברים אחרים

הרי שום דבר לא מרגיע אותם עד שהם נרגעים לבד רק מעצבן אותם יותר

אני הייתי אומרת לעצמי (אפילו בקול) זה החיים שלו אם הוא בוחר ככה להגיב זה בחירה שלו

אני כאן כשהוא יחזור לעצמו

ומשהו מעודד לסיום-

הגדול שלי היה מלך הקריזות

היום הוא בגיל 4 המקסים ילד רגוע ומדהים

אני ממש נותנת לה הרבה אהבה וחיבוקים, ומדברת איתה, מקשיבה לה, מספרת לה סיפורים, משפתפת אותה בה שאני עושה בבית, כביסות בישולים. לפעמים אני אפילו חושבת שאולי אני נותנת לה יותר מדי צומי, ושהיא ילדה יחידה בנתיים לא עוזר למצב, לא יודעת אולי אני סתם פרנואידית.

יש ימים באמת טובים, וגם כשיש מצבים קשים שהיא מתבכיינת או מתעקשת אז זה בסדר, אני לא מתרגשת מזה ומבינה שזו הדרך שלה להתבטא, מה שבאמת קשה לי שזה יוצא מכלל שליטה שלי, למשל שהיא פותחת את המנעול של הבית ויורדת לבד במדרגות, או לא מסכימה להתלבש וכדומה, ואז אני צריכה ממש להפעיל כוח פיזי.

עם הילד השני מבינים שהיה לנו יותר קל עם הראשון אם היינו בטוחים שזה יעבור.

אז כן, זה בטוח יעבור,

ויתחלף בהתמודדות אחרת של גיל אחר .

ברוך ה' שזכינו שיש לנו ילדים

שעוזרים לנו להתמודד עם עצמנו

ולעבוד על המידות שלנו.

ממליצה בחום לקרוא את ספרו החדש של הרב ארוש חינוך באהבה, בגן החינוך.

לא היחיד אלא העיקרי (גם לי ,ב"ה יש קטנטנים וכעת בהריון והקטנה בת שנתיים ומכירה את מה שאת מדבר תעליו .זה  גיל העקשנות כי הם גדלים אך עדייןתלויים בך אך מנסים שלא...

ב ע י ק ר - (מכל הנסיונות) ה ס ח ת   ד ע ת .  חשבי מראש על כל מיני דברים להסב(כן, מלשון לסובב...) את תשומת ליבה או למראות מזדמנים כגון משאית, טרקטור או בעל חיים

או------ את רוצה סביבון לחנוכה, את רוצה שסבתא תבוא לחנוכה?! (אם אכן, יש סיכוי להתממשות הציפייה...) מקווה ש/זה יועיל לך ויתכן מאוד שכבר ניסית ושאני כובת תשלא לצורך אך מנסיוני... אם מוצאי םמהר משהו שהיחלד אוהב לשוחח עליו כגון סבתא.... יש סיכוי שהוא "ישכח" שהוא יוסח ותשומת ליבו תופנה לדברייך בע"ה.

בהצלחה!!

שיחלפו עם הגיל אז...במקום לשקוע בחששות (מה, היא תגדל כך?!) כי נכון שגם מחשבה שכזו מכניסה ללחץ. יואוווו, הילד שלי יגדל עקשן יהיה קשה לחנכו .איך יסתדר בגן.. לרוב, הדברי םשתארת -באמת הגיל..

לפעמים כל כך נמנעים לא לתת מכה, והולכים סחור סחור עד שבסוף אי אפשר להשתלט על הילד...

אני עבדתי כמה שנים טובות עם ילדים (אל תדאגו, לא הכתי אותם) וראיתי איך ילדים שהאימהות שלהם לא מסוגלות לתת לפעמים מכה (אגב- היא לא חייבת להיות כואבת) פחות מצליחות להשתלט עליהם. ואילו אימהות שמסוגלות לעשות זאת, הילדים שלהם יותר רגועים. אני לא אומרת שעל כל דבר צריך להחטיף. ממש לא. וגם ה"מכות" שאני נותנת לילדים הפרטיים שלי- הן לא כואבות בכלל- באמת. אבל ברגע שאת מסוגלת לשים לילד גבול ברור, ובגיל הזה מכה היא הכי ברורה- אז הילד יודע את גבולות הגיזרה שלו. זה טוב לילד. ילדים משוועים לגבולות!!!! זה עוזר להם להבין את העולם. ולכל מי ששואל את עצמו מאיפה כל האלימות והחוצפה בילדים- התשובה היא שילדים ללא גבולות הם גדלים להיות ילדים אלימים וחצופים. ואני אומרת את זה מתוך נסיון רב שנים, עם עשרות ילדים שגדלו אצלי. עטפתי אותם באהבה רבה ובחום שאין לו סוף. אך גם היתה משמעת. ואם היה צורך- ביקשתי מההורים "להשלים" את הגבולות בבית. כי רק זה מה שעוזר להם להתאפס.

ועכשיו לשאלה שלך- גם הילדים שלי עושים את ההצגות האלה אינספור פעמים. הפיתרון הפשוט הוא לקחת עגלה ולשים אותם בפנים. כשחוזרים הבייתה הילדים עייפים, וגם את עייפה, ומשם ועד למצב שאת מתארת הוא קצר מאד מאד, כמעט מובן מאליו. אמנם הילדה שלך כבר גדולה ויכולה ללכת לבד, אבל היא עייפה וזקוקה לתשומת ליבך לאחר שכל היום היא לא ראתה אותך, וזה בהחלט מתכון מנצח להצגות. חבל על הזמן ועל הכוחות. קחי טיולון. זה קצת התעסקות באוטובוס, אבל יחסוך לך ולה המון עוגמת נפש.

בקשר לבריחה מהבית והנשיכות- אין מצב שאת מאפשרת לה את זה!!! תנעלי את דלת הבית (לא לנעול אותה בחדר לבד בשום פנים) תכנסי איתה הבייתה ותנעלי את הדלת עליכן. אם היא נושכת אותך- תתני לה מכה עדינה על הפה! בלי להתבלבל אפילו! ובמבט חמור מאד תגידי לה "את לא נושכת!" בלי לצעוק, בלי כעס, בלי כח. אבל בכל הסמכות שאת מסוגלת לגייס. תאמיני לי שאם תהיי עיקבית- זה יעזור יותר מהר ממה שנדמה לך.

בזה אשתי מאוד מומחית היא מפנה את תשומת הלב של הילד/ה למשהו אחר ובמטה קסם הם הולכים .

אבל צריך לדעת האם זה מצב אמיתי אם את חוזרת איתה מהגן והיא לא ישנה לבת שנתיים זה קשה מאוד לפעמים, צריך לבדוק את הכיוון ואז באמת טיולון זה דבר הכרחי [הפשוטים לא עולים הרבה].

אם זה סתם פינוק אז אפשר להתעלם אבל באמת ללכת ולא להפנות את המבט תיראי שהיא תבוא מיד.

האמת אם אין אולי שווה להתקין עוד נעילה בגובה של מבוגר.ברור שחייבים לנעול דלתות עם קטנים.

יכול להיות שהיא פשוט עייפה,אולי תבקשי שירדימו אותה במעון.

בהצלחה,אני כ"כ מזדהה,הלוואי והיתה לי עיצה איך לא להתעצבן מול ילדים,אני מתוסכלת מעצמי לא פחות....

תביאי לו במשך היום דברים נחמדים ואחרים שרק אותם את מרשה לנשוך( אפילו נשכניםשל תינוקות/ מוצץ/ וכו)

לדעתי, איך שאני מכירה את הילד שלי.

אך איך אני גורמת לו לרצות לנשוך את החפצים האחרים?

אני יותר טעימה לו כנראה...

בתור הורים זה הבחנה בין טוב לרע.

אח"כ את דרגת הטוב והרע (למשל לגנוב זה יותר רע מלשפוך מיץ על הריצפה)

על פי הסיפור בנך לא יודע שלהכאיב לאמא זה רע.

אחרת לא היה צוחק כשכאת אומרת אי.

דבר ראשון צריך להגיב בצורה שהוא יבחן שזה רע ושדבר כזה פשוט ל א עושים!!!

קו אדום שלא חוצים.

איך?

לא להסביר בנחמדות אלא להשתולל.

לצעוק: "ככה לא עושים לאמא"

"אצלנו בבית לא נושכים"

ילדים לא נושכים, רק כלבים נושכים"

בדר"כ ילדים רוצים לעשות טוב. ואם הם מבינים בצורה ברורה שמשהו הוא רע הם לא ממשיכים לעשות אותו.

בגיל שנה וחצי ילד בודאי יכול להבין את שלנשוך זה רע.

העניין של ההבחנה בין טוב לרע ולאמר לו בתוקף שלא נושכים (מה שאני אכן עושה ולא עוזר).

אך לא מסכימה בכלל על העניין של להשתולל ולצעוק, אני אלמד אותו שאסור לנשוך אמנם, אך מצד שני הוא גם ילמד שכשמישהו עושה משהו לא בסדר אז צריך להשתולל ולצעוק.

אשמח לשמוע עוד עיצות.

לדעתי בחינוך מאוד עוזר להחליט על דרך מסויימת, רצוי שיהיה את מי לשאול שאלות.

לא חייבים להתקבע על אותה שיטה אבל כשמנסים אותה לנסות אותה עד הסוף.

כי עיצות מכל מי שמוכן לתת זה רק מבלבל.

גם ככה בימינו מבלבל להיות הורים בתוך ים השיטות.

הצלחה רבה

תתני כמה טיפים על שלוה וגם איך מעבירים מסר בצורה ברורה בנחת רוח...

הילדים האחרים לבניית המידות.

אבל יש לי כמה שכנות מתוקות שמגדלות את ילדיהן בבית...

שהמפגש הוא לא במסגרות למיניהן אלא באווירה ביתית)

בכל מקרה שימי לב שהכותבת לא ביקשה כאן דעות בעד ונגד.

הותיקה והמנוסה פה בשיטה הזו.

אבל אני צריכה עוד...

אבל מכורח השליחות ראיתי משפחות של חברים עושים את זה וגם כמובן שאנחנו עד שהגענו לפלורידה היינו ככה. רק שהילדה שלי הכי גדולה לא כ"כ גדולה...

אם בכל זאת את רוצה. את מוזמנת לנסות...

- זה מילד רביעי, למי שיש משלים.

ב. ומאוד משמעותי - זה טיפולי שיניים חינם עד גיל 10!! (עשינו עכשיו לכל הילדים - אלו שמתחת גיל 10 סיימו את סדרת הטיפולים בפחות ממאה ש"ח כל אחד, וזה שמעל גיל 10 שילמנו עליו קרוב לאלף ש"ח, אם לא יותר מזה...)

זה שני הדברים שהם יחסית נצרכים.

השאר - שלא נדע... 

(ואנחנו עשינו את המשלים לאחר שקרובת משפחה כמעט מתה כי לא היה לה כסף להשתלת כליה, וגם לא ביטוח משלים... אז עשינו משלים, וחוץ מזה יש לנו גם ביטוח בריאות פרטי)

(חדש מהשנים האחרונות)

אני לא באה לטעון משהו נגד משלים, רק נותנת עוד פרט להשלמת התמונה ושיקול הדעת.

אבל בכל מקרה כדאי לעשות , אני מכירה מקרוב מקרה שבעקבות סרטן ל"ע , הביטוח המשלים שילם למעלה ממיליון ש"ח למשפחה לטיפולים

יהי רצון שהכסף יילך רק לדברים טובים