פורום הורות (עמוד 378)

והלימודים של הילד/ים שלכם. לכו על פי התכנית שבניתם וכמובן ניתן לרכוש הרבה ידע ממי שכב ר עברו את המסלול ו/או באיטרנט. אני לא כ"כ מבינה ממה את חוששת ופוחדת.

לפני כיתה א'.

התאריך הקובע הוא א' טבת, כך שאם הוא נולד אחרי הוא "פיספס" שנה ויעלה לא' רק בשנה שאחרי (בן 6+)

לגבי קריאה וכתיבה לםני כיתה א' זה מאוד תלוי במוסדות החינוך.

בבית ספר ממ"ד רגיל אין צורך לדעת. בתלמודי תורה- תלוי איזה לדוג' בשיטת זילברמן כן צריך לדעת.

בהצלחה!

עד גיל 8 זה עדין נורמאלי שילד לא קורא... אם לא מתייגים אותו קודם לכן כ"בעייתי" "איטי" ויוצרים לו כל מיני בעיות "קשב וריכוז"...

בקיצור, נשמע שהילד שלך מאד מתקדם יחסית לרוב. אם הוא ימשיך בבית, סביר להניח שהוא גם יקרא בשמחה ובאהבה, ללא משקעים נפשיים עקב נסיונות חיצוניים לגרום לו לקרא, לפני שהוא באמת מוכן.

בהצלחה

החל מכיתה א' ללא התחשבות בגילם, אז באמת כולם קוראים פחות או יותר באותו הזמן, אבל אלה שלוקח להם קצת יותר זמן, ישר מדביקים עליהם תויות, וטיפולים, והופכים אותם לבעייתיים, עד שהם באמת נהיים כאלה, אבל בחינוך ביתי, כמו שחובזה מלמדת את הבן שלה, אין את הלחץ להיכנס למשבצת "כמו כולם" ויש זמן לכל ילד להבשיל בזמנו, ולקרא כשהוא מוכן לכך. אז לפעמים זה יכול להיות גם סביב גיל 8, ופתאום הילד יתחיל להנות מהקריאה, ולהרגיש בטוח בתחום הזה, ואף אחד לא יגיד לו שהוא עם "עיקוב התפתחותי", הוא פשוט יקרא.

תאמינו לי, כשאני זוכרת איך לימדו אותנו בבית הספר... פשוט ייכאב לי לשלוח את הילד שלי.

אני אישית כבר בגיל 3 התחננתי שילמדו אותי לקרוא, ובגיל 4 קראתי לבד. ובבי"ס התייחסו אליי כמין "גאון" כזה, אז הקפיצו אותי כיתה, למרות שהייתי הכי קטנה גם ככה. עד היום אני מרגישה שהמסגרת הזאת פשוט לא עשתה לי טוב. לא איתגרה אותי בגרוש. לא למדתי למבחנים, לא הצלחתי ללמוד, כי ידעתי שגם בלי אני יוציא 100.

אם הייתה לי סבלנות- הייתי עושה חינוך ביתי. אבל זה לא בשבילי, ואני דווקא כן מאמינה שילד צריך מסגרת מסויימת, פשוט הבי"ס של היום הם זוועתיים וגם תוכניות הלימוד.

אם היה לי כסף, הייתי פותחת בי"ס פרטי- 5 ילדים בכיתה, כל אחד לומד לבד לפי הקצב שלו, עם מורה מכוונת ברקע...

גם סתם ככה אני לא מאמינה שכל הילדים צריכים לעשות 12 שנות לימוד- בשביל מה?! אם הוא יהיה נגר מצליח ומוכשר, למה לבזבז 12 שנים על לימוד דברים שהוא שונא, שישניאו עליו את הלימוד בכלל, גם בנושאים שהוא אוהב?!

ועכשיו יצא מרצע מן השק!

איזה מרצע יצא מאיזה שק?

אנא הסבירי... 

מה קורה לי... התחלתי לדבר בקודים...

כנראה שהחוכמה ברחה...

וכבר מההתחלה חשדתי שאת ואני בראש דומה, ולאחר דבריך האחרונים, אישרת את "חשדותי"

 

שבת שלום וחנוכה שמיח!!

יש לי דעות לא קונבנציונליות בעליל...

ושתביני, אמא שלי היא אשת חינוך דגולה. היא פשוט "מסדרת" בתי ספר. היא ניהלה בית ספר פשוט מדהים, ועכשיו היא מדריכת מנהלים. ובגלל זה אני לא ממש יכולה לחלוק את דעותיי עם אנשים שאני מכירה, כי זה לא נראה או נשמע טוב...

בשנים האחרונות פשוט הגעתי לתובנות כאלה... וטוב לדעת שיש עוד מישהו שחושב ככה! אשמח להמשיך במסר אישי

לעשות את זה

ילד עוד לא בן 5 שקורא עם קמץ וסגול זה יפה מאד (דרך אגב, מהנסיון, חיריק קולטים יותר מהר מסגול).

באופן רגיל, תחילת שבט זה כבר הגדולים של הכיתה ולא הקטנים של השנה לפני כן, לכן לפי הרגיל יש לו עוד שנה לביה"ס (תמיד יכולים להיות חריגים. אך בד"כ אין בזה ענין).

"תתחילו בכתיבה" כשהוא ירגיש נחמד עם זה. בהתחלה מציירים, מקשקשים, מנסים לכתוב את השם, וכשרואים שהידיים בשלות, וגם הרצון, יכולים להתחיל לכתוב.  העיקר שהילד לא יקלוט "לחץ". הכל בנחת, בשמחה, ובעידוד שאינו מלחיץ בעצמו.

בי"ס אינו בונה על ידע של הילדים בקריאה כתיבה, אע"פ שבשנים האחרונות משקיעים בגנים במוכנות לכך ובהתחלת הלמידה.

בת"תים יש לפעמים מכינות, גן חובה, ששם מלמדים כבר קריאה.  בקצב הנוכחי של הילד שלכם, הוא במקום טוב מאד...

שוב, הכל בנחת ובשמחה, גם המרץ וההתקדמות. 

מה זה אומר?

לא מחייבים לשלוח לבי"ס בגיל מסוים?(חוק חינוך חובה) ואיך מלמדים את הילדים? יש תכנית כלשהי?

 

אצלנו במשפחה אין נושאי לימוד או שעות לימוד. אם הילדים מבקשים לדעת משהו - דואגים לזה. 

יש מפגשים חברתיים עם משפחות אחרות בחינוך ביתי, יש סיורים לימודיים... 

אהבתי את החתימה שלך

מאז ששאלתי לא הספקתי להגיע לאינטרנט (ב"ה...) ואין לכם מושג איך תשובות קצרות עוזרות להתחבר למטרה ההתחלתית

תודהממש לבנתיים 

גדלתי שישה ילדים בבית עד גן חובה והייתי עדה לעיניהם המשתאות של כל ידידי ובני משפחתי. הם סברו שלילדים יגרם חסך תרבותי. כולם למדו לקרא לפני הגיעם לגן או בשנת הגן. היו שקראו כבר בגיל 3 והכל במשחקים שהכנתי בעצמי או כאלה שהכינה אחותי (היא לימדה בכיתה א' בשנות חלדה). חלק מהילדים אף כתבו  לפני הגן. בתקופה ההיא, הם למדו טוב יותר מאשר בבית הספר (חלקם למדו גם בבית הספר). לדעתי כדאי לגשש אם הילד מוכן לקריאה ואז ללמדו במשחק ובכיף. זה מאוד נוח ילד קורא (בעיקר אם הוא הבכור כך הוא מעסיק את הקטנים באשר הוא קורא להם סיפורים). אחת מבנותי היתה קוראת לילדי הגן סיפורים וכותבת סיפורים בעצמה. לגננת זה היה מאוד נוח.... הרעיון הוא בשלות והנאה הן לילד שירגיש כיף להיות עם אמא והן שיהיה לו כיף ולא קשה מדי אך מאתגר מספיק. כן רצוי קצת ידע בדידקטיקה, ונסיון ללמד כמה ילדים בכיתה בלתי מדורגת....(גילאים שונים) שמפריעים כי רוצים גם תשומת לב של אמא. גילוי נאות היום שלושה מילדי סיימו את לימודיהם התיכוניים. 

להרבה מאוד שנים התוכניות לימודים בבי"ס היו מהגרועות ביותר שיש- ככה שלא תמיד זה "חכמה" להתעלות עליהם.... (אמרה מי שלמדה מאמא שלה לקרוא- אחרי שהמורה והמערכת פישלו בגדול מאוד!! )

 

ואני לא יודעת לגבי ללמוד לברוא בגיל 3- מתי יהיה לילד זמן ויכולת לפתח את הדימיון- אם ישר הכל ממוחש ומוגדר האותיות ומילים? (אמרה מי שעדיין הכי אוהבת "לקרוא את התמונות"... )

 

אפשר להרשם בבתי ספר וכשצריך קוראים לך. או שאת לא מתכוונת לזה?

 מול נרות חנוכה

את הטווח של הקשר איתה. אם היא עוברת אותו, הציבי לה גבולות בהרבה אהבה כבוד ויראת כבוד. אבל צריך להציב גבולות ולעצב את הקשר בצורה שתתאים לשתיכן. השקיעי בזה מחשבה ולב. את גם יכולה לעשות זאת יחד איתה, באמירה פתוחה כנה וידידותית - כאן טוב לי, וכאן זה כבר מעיק. בקשי ממנה להביע את גם את צרכיה ורגשותיה. בהצלחה.

כ"כ מזדהה, כ"כ מבינה אותך!!!

זה נורמלי להרגיש איזושהי הקלה כשהילדים נרדמים, כי גם השלווה שלהם מראה לך כמה הם היו צריכים את המנוחה. מה גם שבשינה הם גדלים ומתפתחים.

זה בקשר לשינה.

בקשר לתינוקת- אני מבינה ממש, אבל ממש מה שאת מתארת. הבן שלי היה ב-ד-י-ו-ק ככה!!!! הוא היה רוצה רק ידיים, ובלי שום סיבה. בשביל לנוח פשוט הייתי מניקה אותו כדי שאני אוכל לשבת קצת...

אין לזה ממש פתרון- רק להגיד לך שעד גיל מסויים זה נורמלי, והבקשה לידיים נחלשת כשהם לומדים לזחול, וכמעט נפסקת כשהם מתחילים ללכת. בכל אופן, הבן שלי כבר לא מבקש ידיים מגיל שנה בערך. הוא פתאום נהיה עצמאי. מה שכן, הוא תמיד דורש שאני יבוא לקראתו לשחק איתו, תמיד לידו. יש ילדים כאלה... עכשיו אני שמה לזה גבולות. בגיל יותר צעיר- לא נראה לי שיש לזה טעם, כי הם פשוט ידבקו.

בהצלחה!!!

חשוב שתדעי שזו הרגשה נורמלית לחלוטין

כשהילדים שלי,אחרי ערב מקסים ביחד, חורגים משעה 8:30 וממשיכים ל"להסתובב לי בין הרגליים" אני מתחילה לכעוס - כי מותר לי שיהיה לי את הזמן שלי, בשקט שלי.

כשתפנמי את זה לפחות לא יהיו לך רגשות מצפון - שזו הקלה מסויימת...

 

יש לי חברה שקנתה מנשא שאיתו היא מסתובבת ועושה את עבודות הבית כשהילד עליה, אני לא בטוחה שזה פיתרון שטוב עבור כל אחד (יש תינוקות שלא נרגעים, ויש אמהות שכבר כבד להן....) אבל אולי?...

 

בהצלחה!

מנשא גב, למשל יאמו או מנשאים סינים למיניהם. תוכלי למצוא במרשתת (אינטרנט). כמו ילקוט.

כך הילדה תרגיש את קרבת הגוף שלך לה היא כ"כ זקוקה, ולך יהיו ידים פנויות להמשיך לחיות.

 

אני איתך לגמרי בקושי הזה. אני עם תינוק בן 8 חודשים, שכמעט לא יורד מהידיים (ברגעים אלה ממש הוא בודק את הטעם של הפרנזים במטפחת שלי...), על הרצפה הוא מסוגל להיות בעצמו הכי הרבה זמן, כלומר, בערך 20 דק' בבוקר ועוד 20 דק' אחה"צ. לעיתים נדירות הוא יצליח להיות מרוצה בלול, בתנאי שהלול ממש סמוך לבני אדם אחרים, וברגע שיראה אותי חולפת ב"פריים" שלו, הלך עלי. אני מצליחה לפעמים לגייס את האחים שלו להיות איתו פה ושם, הבעל בד"כ משתף פעולה מצויין, אלא שהוא לא בארץ כבר כמעט חודש (חוזר עוד יומיים).

 

בקיצור, את צודקת עם זה שזה לא קל! בכלל!! מקוה שעצם הידיעה שאת לא לבד, ושזה נורמאלי והכי חשוב... חולף!! תעודד אותך.

ככל שהיא תתחיל להיות יותר עצמאית ביכולות הפיסיות שלה, היא תוכל לספק לעצמה את הגירויים הסביבתיים להם היא זקוקה, כגון תנועה, קולות, חום קור ובכלל, מגוון אירועים שהיא חווה כשהיא על הידים,

לעומת שיעמום דומם, כשהיא מוטלת בתוך חפץ חסר חיים, עם כמה יצורי פלסטיק/בד מחייכים באופן קבע, שניקנו תוך מחשבה מאד דידקטית בשילב.

 

המון הצלחה ואורך רוח

קרן

תגידי לא מספיק 9 חודשים?????????????

אני זוכרת את עצמי בתשיעי כמעט נופלת מהכובד

(יותר מהתחושה)

בקיצור הבנתי את העצות לא לתת לה לבכות (למרות שלדעתי זה לא ביצועי)

נקווה להמשך טוב יותר

אמא של הבת שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

משחקים מנגנים? שקית של חטיף מרשרשת ונוצצת ממש מקסימה אותם, מוזיקה ברקע- דיסק קבוע ומוכר.

כל פעם לשחרר קצת, לתת תשומת-לב כשהיא בעגלה לידך, להצחיק לשיר להשמיע קולות שימשכו את תשומת-ליבה, להראות לה שהיא מקבלת אהבה ותשומת-לב , לא על הידיים גם אם היא קצת בוכה. להרים ולהחזיר.

תנסי, עם אינטואציה של אמא תדעי מתי הבכי מוגזם.

שלא על הידיים)

אבל להיות ביחד בכיף בשמחה..

תראי תהני מאוד מאוד..

 

אני משחקת תופסת עם הילדים בזחילה

(אח"כ כואב בברכיים, אבל שווה שווה)

בהריון זה לא רק משקל של התינוקת נטו... זה כמות הדם בכל הגוף שלך שמוכפלת, זה מהירות קצב הלב שלך שמואץ, זה שינויים הורמונליים, שינויים במבנה האגן, בחוליות עמוד השדרה, במפרקים בכל הגוף בהכל הכל!

 

מנשא על הגב מרגיש כמו ילקוט.זהו. אפשר להוריד אותו כשמתעייפים, לתת למישהו אחר לסחוב לפעמים, לא חייבים לישון איתו ולהתקלח איתו.

 

נראה לי שאת עכשיו במצב של זעקה גדולה הצילווווווו!!! איך יוצאים מזהההה!!!!

אז לפני כל העצות והרעיונות, קבלי חיבוק גדול, עיסוי גב וכפות רגליים וירטואלי!!

יודעת מה... קחי לך יום ספא וירטואלי מפנק... עלי...

 

מקוה שתמצאי מהר את העזרה והשיחרור המיוחלים...

נשיקות

קרן

אין לי שום רצון לחזואר על זה

והמוצא הטוב ביותר עבורך!

ספרי לנו איך מתפתחים עניינים...

כתבתי שאלה ותשובה שמצאתי ב"הורים וילדים" לגבי פניה דומה, לא זוכרת של מי, שהתחננה לעצות. התשובה שניתנה הייתה שנשמע כאילו יש לילד תחושתיות יתר והוא פשוט סובל מכל המעברים. יכול להיות כמובן שלילדה שלך אין את זה, אבל אולי כדאי לשקול אם כן ולטפל בזה בהתאם במקום ששתיכן תסבלו.

אין לי זמן כרגע לחפור ולחפש את זה. אני חושבת שזה היה בפורום הריון ולידה. אם את לא מוצאת ותרצי, תשלחי לי באישי ובע"ה אשלח לך את זה שבוע הבא.

שבת של שלום ומנוחה

שזה אומר: (בערך) האכלה ראשונה ב-7, משחק ועירות עד 9 -9.30, ארוחה נוספת ושינה עד 12-1  ארוחה ושעתיים נוספות של עירות, שעתיים שינה של אחה"צ, שעתיים עירות בערך עד 11 בלילה, בקבוק או ארוחה אחרונה, בערך מ-12 היא אמורה לישון עד 7 בבוקר. רצוי טיול אחד בחוץ  בשעות העירות בבוקר או אחה"צ. בגדול יש כאן שני עקרונות חשובים: ילדים ותינוקות נתרמים מאוד מסדר יום קבוע, הם שלווים ורגועים הרבה יותר מאשר אלה שכל יום אינו דומה למישנהו, והעיקרון השני הוא שאת אמורה להרגיש שאת אם! הרי אין לך צפי שתנהלי את חייך כרצונך ללא שום הפרעה עם תינוקת בת חצי שנה! את אמורה לארגן את עיסוקיך סביב הלו"ז שלה. אם בשו"א את לא מצליחה לארגן לה סדר יום, חישבי על לשלב אותה במעון, זה מאוד מאוד מסדר את היום בצורה נאותה וישחרר לך זמן להתפרנס. גידול קל, והנאה רבה.

 

זה ממש בלתי אפשרי...

היא בכלל לא שואלת אותי מתי לקום? מתי לישון? מתי היא רעבה? מתי כואב הבטן? או מתי בא לה לשחק?

זה לא רובוט או חית בית שאפשר לאלף אותם?

בגיל כזה צריך לזרום איתם ולהשתלב בצרכים שהם דורשים...

אפשר להקל עם בייבי סיטר חלב שאוב וכן הלאה.

זה לעניות דעתי...

יכול להיות שיקפצו עליי פה

אבל השלמתי עם העניין ואני רוב היום איתה כשהיא על המנשא רק ככה אני יכולה לעשות קצת דברים בבית.

לא רואה ברירה אחרת...

גם לי יש מלא עבודות או מטלות ללימודים ואני לא מצליחה לעשות כלום. אבל זו בעיה שעוד לא מצאתי לה פתרון..

קינאה היא תכונה אנושית וכמו כל מידה רעה צריך לעבוד עליה.  צריך להיזהר לא להיות בעלי גאווה ולחשוב :"אני מקנאה? איך יכול להיות הרי אני כל כך טובה?"

ואני כותבת את זה מנסיון אישי.

גם לי יש שכנות מושלמות שלעולם לא כועסות על הילדים שלהם והילדים שלהם מלאי ביטחון עצמי וכו' ואני כל היום כועסת.

אז לענינינו- בשביל מילחמה צריך שני צדדים.

אני יצאתי מהתחרות ונתתי לה "לנצח".

שמרתי ממנה מרחק  ואכ"ח בדקתי (זה היה תהליך ארוך) מה בעצם הנקודה שחסרה אצלי שכל כך ועבדתי עליה.

תכלס' צריך הרבה עבודת מידות ותפילה.

אבל הדבר הראשון זה מודעות לבעיה ורצון לשנות -ואת זה יש לך -ואת כבר בחצי הדרך.

ועוד משהו קטן.  יש לי שכנה שכל הזמן אומרת לי כמה אני סבלנית וכמה אני רגועה ושהיא מקנאה בי. ואני מסתכלת עליה וחושבת"איפה היא חיה? על מי היא מדברת? טוב שהיא לא רואה אותי בבית בערב בהשכבות או בבוקר לפניבית הספר"

אז כדאי לזכור שכולנו בני אדם ולכל אחד יש תיק ולא כדאי לקנא במישהו כי לעולם אינל יודע של מי התיק יותר כבד...

 

הרבה שימחה והצלחה.

קשה. מטבע הדברים אדם אוהב להיות "על הגובה" ומודד את עצמו על פי הצלחות השכנים/אחים/ידידים וכו'. טוב שאת מודעת לזה ותוכלי לכמת את התחושות בצורה שלא תפריע לך כ"כ, אבל בגדול זוהי תכונה אנושית נורמלית  כל עוד היא לא נהפכת לאובססיה ואולי את על הגבול ולכן את בחרדה.

או כמעט לכולנו. עייני ערך הכנות לפסח. וכמובן שחינוך הילדים הרבה יותר חשוב לנו ולכן נוגע יותר עמוק. ועוד לא דיברנו על שכנים שבאים בטענה על הילד שלך...

בגדול מסכימה עם באהבה ואמונה, לשמור מרחק ממי שמלחיצה אותך במיוחד, או לנתק מגע רגשי. אני למשל מגלה שאני הרבה יותר רגועה להיות פחות בגן השעשועים עם כל הפרלמנט, כשצריך להגיב לילדים תחת עינן הפקוחה של כל שאר האימהות. פשוט גיליתי בדיעבד שכך אני יותר עיניינית איתם ופחות לוקחת ללב פדיחות.

ומעניין יהיה לפתוח כאן שרשור אם באמת אימהות משוכנעות כל הזמן שהילד שלהם הכי מוצלח בהכול? אולי מביך- אבל אני מודה שלפעמים עובר לי בראש: למה את לא יכולה להיות כמו... כל הקטע הוא לאהוב אותם הכי בעולם.

ובאמת, אולי גם אני אתחיל להתפלל על זה יותר.

שיהיה לכולנו בהצלחה!

 

אם היא רק יונקת את לא צריכה לדאוג, הבת שלי גם הייתה ככה והלכתי לרופא והוא אמר לחי "מה את רוצה? החלב שלך כל כך טוב שהיא סופגת את כולו"

אם היא לא יונקת אפשר לסחוט עגבניה ולתת לה קצת מהמיץ וזה ממש עוזר!

 

תרגישו טוב!

היא רק יונקת

אבל בדר"כ יש לה 3-4 טיטולים מלאים במשך היום

ב-3 ימים האחרונים היה לה 2 וגם- לא כ"כ מלאים..

אני גם רואה אותה מתאמצת ומתאמצת וכלום לא יוצא וזה גם כואב לה.. עד בכי אחרי מאמץ לעשות..

איך את נותנת את העגבניה בבקבוק? עם המטרנה? אני יכטלה לשאוב ולתת לה מבקבוק

תינוק  יונק יכול לעשות אפילו רק פעם בשבוע וזה תקין. (רק אם היא  יונקת חלב ללא שום תוספות.)

אולי כדאי להיתיעץ עם אחות טיפת חלב?

תרגישו טוב.

נראה לי שכל תינוק והנורמליות שלו. בגלל שלבת שלי יש כמה יציאות ביום וראיתי אותה מתאמצת כל היום אך לשווא והיא גם מתלוננת סביב זה אז הסקתי שיש לה עצירות..

תודה

 

גיסתי הציעה לשים שמן זית בפי הטבעת וזה עבד- 10 דקות והיה לנו טיטול מלא כל טוב.

בבבוקר ניסיתי שוב.. ו-10 דקות ושפריץ קטן..

מקווה שעכשיו היא תעזה לבד

הציעו לי גם למרוח שמן זית עלי לפני ההנקה..  העדפתי את השיטה הראשונה וב"ה זה עזר

תודה למגיבות

תנסי לתת לה פגלקס, כפית או שתיים במים וזה יפתור את הבעיה, תאמיני לי זה עוזר

בבן הבכור שלי ניסיתי הכל עד שהגעתי לסימיקול, ופשוט התגובה היתה מיידית,

חשוב לציין שזה לא נספג בגוף ויוצא עם השתן.

מאז אחרי כל לידה אני מחזיקה איתי סימיקול בדיוק כמו אקמול למה שיסבול ?

 

קרה, אבל לא בטוח שכדאי במזג אוויר הזה. רטיות קרות על המצח. יש גם משהו עם חומץ אבל אני לא יודעת מה זה.

חברה שללי גם סיפרה לי על אנטיביוטיקה טבעית - בצל עם דבש, לקצוץ ולערבב.

 

רפואה שלימה!!!!

אבל תודה על העצות!

אלא מה שזה אומר עלינו כהורים...

אגב, גם אני יושבת איתו בבית!

אל תשימו לב, תחייכו, תצחקו (בשקט) - ותראו שהכל יסתדר מצויין. יתכן שהוא מרגיש שיש לו משענת חזקה מהבית, ב"ה, והוא מנסה - על סמך נסיונו החיובי עם הוריו - את ה"צעצועים המבוגרים" החדשים האלה... (אגב, בכלל, לא צריך ללכת עם ילדים יותר מדי עם הספר ביד כדי לראות אם הם מתאימים למה שהם צריכים להיות...)

והוא מרגיש את הביטחון שאתם נוסכים בו אפילו כשהוא מתרחק מהרדיוס שלכם, ומכניס עצמו לתחום של אדם אחר.

אולי זו אפילו חקירה מעניינת עבורו עד כמה זה בטוח עבורו להתרחק מכם.

אל תדאגי.... המצפן ההיקשרותי שלו הוא כלפיכם, ההורים....

ללכת אל אנשים אחרים זו הדרך שלו לבדוק את העולם. בסוף הוא תמיד יחזור אליכם.

 

לגבי הספרים שקראת... עזבי אותם... יש ספרים שאומרים ההיפך... הכי בטוח, לכי עם הלב שלך.

תהני מהמצב הזה....אנחנו תמיד צוחקים שהזמנו אורחים לשבת בשביל הבייביסיטר.

מעניין דרך אגב, גם אני שמתי לב שהקטנה שלנו (שנתיים וחצי) הרבה פחות מייללת לשמרטפית השנה כשהיא איתי בבית (לראשונה בחיי, ילדה רביעית מתוך חמישה). רעיון מעניין מה שעלה פה, שצורת הגידול הזו מקנה לילד יותר ביטחון להתרחק. אני הסברתי לעצמי שפשוט נמאס לה והיא שמחה לגוון....

בן 10 חדשים, מה תעשו עכשיו תחנכו אותו? תקראו לו לשימוע? תיהנו ממנו ותאהבו אותו כמו שהוא בדיוק, זה מה שהוא ואתם צריכים עכשיו!!!

וכתיבתן. לדוג' יוסי- זו י' וכך כותבים י'.. שימלא דף עם האות י' בשורה הראשונה את תכתבי לו את האות והוא ישרטט קו על האותיות שאת כתבת

בשלב השני את תכתבי את האות בקו מקוקו והוא יעבור עליו. ובשלב השלישי את רק תכתבי את האות בתחלילת השורה והוא ימלא את השורה כולה.

אחרי שלמד לזהות ולכתוב את האות י' תעברי לאות ו' באותה דרך... וכו'...

בהצלחה!

ניתן כמובן ללמד קודם את זיהוי האותיות כולן ורק אח"כ את דרך כתיבתן.

כלומר לכתוב את שמו והוא ינסה להעתיק בהתחלה חופשי בדף לאחר מכן בשורה גדולה מאוד.

ועוזר להכיר את האותיות- תשירו, אותיות מגנט ועוד.

 

ועוד רעיונות

לכתוב את שמו בחול, עם אותיות מגנט, לוח מחיק- כשאת כותבת לו על דף והוא מעתיק.

אני חושבת שאם הוא יהיה חשוף לשם שלו במספיק הזדמנויות, יגיע השלב שהוא יהיה בשל לכתוב בעצמו. נסיונות ללמד אותו לפני שהוא מוכן ובשל לכך, עלולים ליצור אצלו איזו תקיעות מנטלית וריגשית.

אם כבר....

אני הייתי חושפת אותו כבדרך אגב, למשל כאשר יושבים עם סידור פתוח בביה"כ, והוא מתעניין קצת במה שיש לך בסידור, להראות לו אותיות מתוך שמו, להשמיע לו (בלחישה, בכ"ז, בי"כ...) את הצליל, להגיד "זה כמו בשם שלך - אברהם" וכך בכל מיני הזדמנויות אקראיות, בהן יופיע צורך אמיתי בכתיבת או קריאת השם, ולא בצורה מכוונת או מאולצת.

ושוב, כמובן שעליך להכיר לו קודם את אותיות שמו.

אפשר להדפיס את השם בכתב גדול ועבה ולהניח דף נוסף על השם, הילד יעבור על אותיות השם.

העתקה- קודם כל האם הוא מצייר? יוצר קוים? מחזיק נכון צבע? אין בעית מוטוריקה עדינה? כלומר חולשה ביד?

אפשר ללמד טכניקה שיזכור איך מגיעים לאות. לדוגמא: האות ב' - תקרה, קיר ורצפה

תקרה-קו עילי

קיר-קו אנכי

רצפה-קו תחתון

 

אפשר להמציא מילים אחרות, כמו מגלשה למספר 2

לקראת קריאה וכתיבה". תחילת התהליך היא על ידי דברים המשמעותיים לילד. ומה יותר משמעותי לילד משמו? לכן השם רשום בכל מקום: במגירה (לעיתים בליווי תמונה אישית) על הסידור, התיק, עבודות, לוח תורנים/ חזנים/ מי בא לגן וכו'- כך קודם כל הילד נחשף לשמו ולצורת האותיות שבו (עדיין לא קוראים להם בשם...)

השלב הבא הוא משחקי שמות : לתת לילד לזהות את שמו מתוך שמות שונים ודומים. לתת לו בעזרת אותיות כתובות להרכיב את שמו (במדבקות וכ') לזהות אותיות משותפות בשמו ושם חבריו, לרשום את שמו על דף ולפזר אותיות שונות ולתת לו לזהות את אותיות שמו ועוד כיד הדמיון הטובה.

ולבסוף לתת לו לנסות לכתוב את שמו לבד. לרוב אחרי שהילד מזהה את שמו והאותיות שלו הוא מתנסה לבד בכתיבת השם ואם קשה אפשר בעזרת קווים/ נקודות..(למרפאות בעיסוק יש שיטות מצוינות ללמד כתיבת אותיות..)

 

הדבר החשוב הוא שקודם כל ידע לזהות היטב את השם ואז יהיה לו קל לעבור לשלב הביצועי.

כמובן שאם יש קושי ביצועי אז אפשר להעזר במרפאה בעיסוק/ פיסיותרפיה וכו'

 

בהצלחה!! והכי חשוב- שהכל יהיה בכיף ובלי לחץ!!!

 

 

 

ברור שפורום הורות הוא המקום הנכון....

מה שעזר לי בהצלחה עם כתם גואש לפני כמה זמן זה סנו אוקסיג'ן וקליה וניש לסירוגין. כל כביסה אחד אחר עד שעבר.

הרבה פעמים מפריע להם לשמוע את המשפט הציני גם אם מבינים את הסרקזם, ובמיוחד שלא תמיד מבינים מיד.

ועכשיו אני אגיד יפה שלום, ואציג את עצמי בקצרה (פשוט בער לי להוסיף את ההערה וזה דחה את הנימוס):

אני מבקרת בפורומים המשפחתיים כאן תקופה לא קצרה וממש כיף לי איתכן גם כשאיני ניראית. יש כאן אווירה כ"כ נעימה תומכת ומפרגנת. אני שמחה להצטרף!

אני אוטוטו בת 33, ואמא גאה ודאגנית ל 5 קטנים ומתוקים בין גיל 7 עד חצי שנה. הניסיון שלי עם גיל ההתבגרות הוא מהעבודה גם כמו אמא קטנה.

מקווה שאמצא זמן כדי להשתתף באופן פעיל.

לילה טוב!

 

האמת שלא הצגתי את עצמי וזה באמת לא מנומס. אז גם אני אוטוטו בת 33 ויש לי שיבעה נשמות טהורות מגיל 12 עד תינוקת מדהימה בת חודשיים.

מאד נעים לשוטט בפורום הזה. ותודה לכולן על העצות.

 

שכנראה הילד מחפש קצת התיחסות אישית,ודבר ראשון על המקום לענות לו שזה משפטים מאוד רציניים שחייבים לדבר עליהם וגם לך הם לא פשוטים (כנות עם ילדים, הכי אמיתי!) 

הייתי מציעה לצאת איתו לבד לאיזשהו מקום כיפי בשבילו,

ושם ליזום שיחת עומק- האם נראה לך באמת שאמא לא אוהבת את הילד שלה? למה הוא מרגיש שכולם שונאים אותו? מי כן החברים שלו? איך הוא יכול להשקיע בקשר איתם בבחינת 'קנה לך חבר"? האם באמת מפריע לו השומן? אז למה לא מתעמל קצת? אפשר למצוא תחום שאוהבים..האם להיות שמן=אדם פחות מוצלח? לא מכיר אנשים שמנים או מכוערים שהצליחו בחייהם מאוד? האם כשמסתכלים על אנשים מבוגרים (חברים שלכם לדוג') אפשר בכלל לדעת מי היה 'מקובל' ומי לא? אז מה הדבר שכן משמעותי לחיים (איזו מידות, התנהגות כדאי לרכוש...) איך קשיים בונים אותנו ועוזרים לנו להתחזק ולחפש את דרכנו האמיתית בחיים וכו'.

לדעתי, מתוך הלב בפשטות- לא לשכנע שטועה, לא להגיד שטויות- כי כך מרגיש, ולא לספר בדיחות, כי זה עלול לפגוע.

פשוט לדבר ולהבין.

בהצלחה.

(נשמע מדהים 7 ילדים. אני כמעט בגילך וזה נראה לי נס, משפחה שכזו. איזה יופי) 

 

כ"כ מעמיקה, לא תלחיץ אותו עוד יותר ותתקע אותו יותר בדיעה שיש לו בעיה קשה.

מה גם, שדיעה שלו על עצמו לא תשתנה בגלל שהסברנו בשכל שהוא צריך לשנות אותה.

היא תשתנה ע"י שההורים יספקו לו תמונה שונה על עצמו, וזה יקח להם קצת זמן, וחיפוש הזדמנויות אוטנטיות לעשות זאת למשל: עוברים יחד ליד חנות בגדי גברים/נערים, מתבוננים באיזה בגד יפה ודרך אגב אומרים: "נראה לי שהטישרט הזה מהזה יתאים לך!"

או להטיל עליו להלביש ולסרק את האח הקטן לכבוד אירוע, כי "יש לו טעם טוב בהופעה חיצונית"

או לבקש ממנו "להכין ארוחת ערב או להמליץ לאמא מה להכין כי בא לה ארוחה בריאה והיא סומכת על הטעם שלו".

 

וכן על זו הדרך... עוד קצת ועוד קצת... ואני מאמינה שהדימוי העצמי שלו ישתפר וישפיע גם על היחס שלו לחברה.

לגבי הביקורת העצמית - הייתי מפרידה בין הבעיה הבריאותית, ובין הזיהוי שלו את עצמו כ"שמן". הוא בטח הרבה דברים אחרים ונפלאים, והחיצוניות שלו לא צריכה להיות זו שמזהה אותו. בגיל הזה זה בטח קשה להפריד - עד כמה שאני זוכרת (נשמע מפחיד להיות אמא לבני עשרה!!! מזל שיש לי עוד הרבה זמן!!!). 

הייתי מנסה להגיד משהו: "אני שמחה שאתה דואג לבריאותך. בוא נלך ביחד להתייעץ עם רופא, ואם גם הוא יחשוב שיש בעיה עם המשקל שלך, נבקש ממנו הפניה לתזונאית שתנחה אותנו לגבי תזונה שמתאימה לבני הגיל שלך."

ולגבי החיצוניות: "לכל אחד יש משהו שמפריע לו במראה החיצוני שלו. כשאני הייתי בגילך, הפריעו לי האזניים הבולטות שלי (או פצעונים, או משקפיים, או כל דבר אחר שעולה על דעתך). חשבתי שכולם צוחקים עלי בגללם, וכל הזמן הלכתי עם שיער פזור כדי להסתיר אותם. חשבתי שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי בגלל האוזניים/הפצעונים/המשקפיים/הנמשים שלי." אולי מסר כזה, שמה שהוא מרגיש עובר על כולם, ושבסוף יוצאים מזה, יחלחל וירגיע. 

להגיד במפורש: זה לא נכון,  כשצריך - להסביר למה ("אמא לא אוהבת אותי" - על המקום, מכל הלב: אמא מאד אוהבת אותך. אפשר להוסיף אח"כ חיבוק חזק.  "כולם שונאים אותי" - זה לא נכון, אני מאד אוהבת אותך, אבא מאד וכו' - ואח"כ לשאול: למה אתה חושב ככה? לפעמים, אולי יש איזו בעיה עם חברים וכד'. אפשר לדבר.  "אני יותר לא אוכל כלום" - להתענין מכל הלב, בלי שמץ בהלה, "למה". ולהתייחס.  וכן הלאה).

לא בציניות ולא במה שדומה לכך.  הילד בודק דברים שהוא חושש מהם וצריך להפיג את חששותיו באמינות. גם אם צריך לחזור על כך בכמה הזדמנויות. כנראה שהוא צריך חיזוק לזה.  בדיחות ממה שחשש, בעדינות ולבביות, זה רק בשלב שדברים מוסכמים לגמרי וכבר צוחקים מהם. זה כנראה עוד לא השלב.

יכולים להיות כאן, לדעתי, שני דברים: אחד - כנ"ל, חששות שצריך להפיגם בפשטות. הוא בודק כמה זה אמין ואמיתי. לא צריך בשביל זה התפלספות ארוכה.  השני - באמת בעיות שמטרידות, שנאמרות בצורה כזו.  למשל: במקום לדווח על בעיה חברתית, הוא זורק, "כולם..." ומצפה שיתעניינו ויעזרו.  אפשר להבחין מתוך תגובת ההמשך אחרי שמכחישים את הענין במילה מכל הלב; האם נחה דעתו או שמתחיל לומר: אבל פלוני אמר לי וכו' - ואז משוחחים בנחת.

וגם לא להגיב בזמן אמת?? שלא בזמן אמת אפשר לשאול אותו: מה אתה זקוק/רוצה לשמוע ממני כשאתה אומר את המילים האלה?? את אמורה לספק לו את הצרכים הריגשיים שלו כל הזמן. אם את לא יודעת מה הם, שאלי אותו רצוי לגעת בו קלות, ולשאול ישירות: למה אתה זקוק כשאתה אומר את המשפטים הללו. בהצלחה.

את נשמעת כאישה בעלת אינטואיציות גבוהות.

נסי לדבר על הרגש שלו, לא לאשר או לדחות את דבריו.

מה שהוא אומר, בא לבטא דבר עמוק יותר שהוא מרגיש, והוא אומר לך את זה, בדיוק כפי שציינת, כדי לראות אם את מבינה אותו מבעד למילים, אוהבת אותו, למרות הרגשות הקשים שלו, מקבלת אותו למרות שהוא (לדעתו) שמן.

 

תגובה מיידית שלי תהיה:

"אמא לא אוהבת אותי" -  "אתה מרגיש שאני לא אוהבת אותך. זו הרגשה כואבת..."

"כולם שונאים אותי" - "אתה מרגיש שכולם שונאים אותך... בודאי קשה להתמודד עם הרגשה כזו"

"אני יותר לא אוכל כלום" - "נשמע שאתה נחוש לדאוג לבריאות שלך! בהצלחה"

"אני שמן" - "כשאתה מסתכל על עצמך אתה רואה נער שמן...מעניין... כשאני מסתכלת עליך אני רואה אחלה גבר, כתפיים רחבות, גבהת בזמן האחרון, אתה מקפיד לשמור על אסטטיקה, זה חשוב אצל בחור!"

(כמובן תתאימי את דבריך למציאות שלכם, הוא עלול לקבל זיוף כעלבון) 

 

התייחסות לרגשות שהוא מביע דרך המילים, תאפשר לו להרגיש שהוא אינו בודד בעולם, ויש מי שמבין לליבו. זה יפנה מעליו את המשא הכבד של הרגשות הקשים, ויאפשר לו לחשוב הלאה, על פתרונות יצירתיים.

 

ממליצה לך לקרא את הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" או להצטרף לאחת הסדנאות הפזורות בארץ.

 

בהצלחה

קרן

הספר נימצא אצלינו בשירותים ואנחנו קוראים בו המון.

הגישה שלו להבין את הילד ולתת לגיטימציה לרגשות שלו - היא כל כך יפה ונכונה .

אבל עדיין כואב לי שהבן שלי מרגיש ככה ואני לא יודעת מאיפה ריגשות האשם האלה (שלאף אחד מהילדים האחרים בבית אין כאלו ריגשות שליליים על עצמם.)

איך מחזירים ביטחון עצמי???

אני הייתי קוראת לזה: "איך יוצרים דימוי עצמי חיובי?"

על זה הספר יכול לענות לך בפרקים העוסקים ב"עידוד לעצמאות ואחריות", "מתן שבח" "ושיחרור מתויות".

את חלק מהמיומנויות הנזכרות שם הדגמתי בתשובתי הקודמת, ומנסיוני, זה ממש עובד, וגם די מהר, מרגע שאת מחליטה לקחת את זה כפרוייקט.

ברור שזה כואב לשמוע את הילד מדבר כך. זה קורע את הלב.

מקוה שהתחושות האלה יעברו לך מהר ויפנו את מקומן לתחושות של עוצמה הורית, ושל ראית הטוב והחיובי בבנך, ושתחושות אלה יצליחו לדחוק את עצמן למקום הדומיננטי בליבך. עם כאלה תחושות תוכלי להוביל גם אותו לראיה חיובית יותר על עצמו.

את מוזמנת להתקשר אם בא לך...

אני הייתי בטוחה שהיא בוכה כי היא רעבה והנקתי אותה לפעמים 3 פעמים בלילה עד שהתייעצנו עם כמה .. מסתבר שיש שיטת חמש דקות כמו שאת אומרת מקלחת בקבוק או הנקה והיא נופלת וכך היא מתעוררתלפעמים למוצץוחוזרת לישון כשלא חוזרת  להתעקש זה סיוט ילד בגיל הזה לא צריך לקום לילה !אתמול היא בכתה שעה וחצי בעלי היה איתה כי אנילא עומדת בזה..והיא נרדמה עד חמש בבוקר משמע צריך להתחיל וכדיאי עכשיו כי אח"כ תעמד תתישב וכו...

 

אני לא בעד להתעלם מהבכי של התינוקת, אבל עדיין להראות לה שזה לילה. כלומר לא להוציא אותה מהמיטה (או מהחדר), לא להדליק את האור ולומר לה תוך כדי ליטופים שעכשיו זה זמן לישון וכו'. כשהיא נרגעת לשים אותה במיטה ולצאת. אם היא בוכה שוב, לחכות 2-3 דקות ולהכנס שוב.

 אם זה נראה שהיא פשוט לא עייפה, ועושה ממש בוקר-  יכול להיות שכדאי לנסות להשכיב אותה לישון אחה"צ לקצת זמן ואז להשכיב לישון ללילה קצת יותר מאוחר.

בגיל הזה יותר הגיוני שהם ישנים ממשהוא כמו חצות עד הבוקר. הצפי שהיא תישן מ- 8 בערב עד הבוקר הוא לא ריאלי בגיל הזה. יותר טוב שהיא תישן מ4-6, אח"כ תסתובב איתכם עד שעת השינה שלכם ואז תצליחו ליהנות משנת לילה בלתי מופרעת. רק בגיל שנה היא תישן מ-8 עד הבוקר. כ"ט 

אין לי שום בעיה לקום בלילות לאוכל הבעיה היא אחרת אחרי שהיא נרדמת בשעה שמונה אחרי שמארבע היא לא ישנה ומוציאה הרבה הנרגיה

אחרי שהי אנרדמת בערך בתישע היא קמה ו... בוכה למוצץ שמים לה ואחרי דקה שוב פעם בוכה ככה המשחק הזה מאד מתיש עד שמתיאשים ונותנים לה לבכות עד שתרדם בלי או אם המוצץ

וכאן השאלה שלי אם לתת לה לבכות כשאני יודעת שהיא שבעה רגועה לא כואב לה כלום טיטול נקי זאת בדיוק השאלה שלי אין לי שום שאיפה שהיא תישן משמונה עד הבוקר אלא שתתעורר לאוכל ולא תבכה ותשגע אותנו סתם

יש לי הרגשה מאד חזקה שזה פשוט פינוק ולזה אני לא מסכימה

למה שלא תשכיבי אותה מאוחר יותר בערב?

או מוקדם יותר בצהריים?

מ 4 עד 8 זה ממש לא הרבה זמן לדעתי.

היא פשוט נופלת לי מעיפות בקושי אני מצליחה משבע ורבע למשוך אותה

בשמונה שאני שמה אותה במיטה אחרי אמבטיה אני לא גומרת לקרוא איתה קריאת שמע ואופס היא ישנה

אז תגידי לי זה ילדה לא עיפה?????????????

יש לי תינוק בערך בגיל הזה, ובשבילו אם הוא קם ב 4 , בשבע הוא נרדם ללילה. לא נראה לי שהיא מתעוררת למוצץ בכוונה כדי להרגיז אותך...

אני יכולה להציע לך אולי לנסות להשכיב אותה יותר מוקדם, להתחיל מקלחת כבר בשש וחצי ולא למשוך אותה משבע עד שמונה, הרבה פעמים כ'שמושכים' תינוק הוא עייף מידי ואז יותר קשה לה להכנס לשינה ממש חזקה של לילה. מנסיון עם התינוק שלי, אם אני מושכת אותו, יותר קשה לו להרדם ואם אני משכיבה אותו כשהוא רק מתחיל להראות סימני עייפות הוא נרדם יותר בקלות וישן יותר טוב.. (ואגב אם הוא קם ב3 משנת הצהריים, בשש וחצי הוא כבר ישן בד"כ)

תתני לה לבכות כמה פעמים עד שהיא נרדמת לבד. גם אם זה יקח זמן של בכי.

 

וגם תינוקת בת חצי שנה מבינה איך היא מקבלת תשומת לב אז היא מוציאה את המוצץ.

 

וחינוך מתחיל מגיל 0

בכתה

היא בכתה דקה ומיד נרגעה בלילות הקודמים היא בכתה לפחות חצי שעה

אצלנו כשהבן כל הזמן בכה ורצה לצאת מהלול, לקחתי כיסא, ישבתי ליד הלול וליטפתי אותו.

אם הוא התרומם, השכבתי אותו בחזרה.

באיזה שלב הוא נרגע - או התייאש - ובסוף גם נרדם.

 

אחרי עקביות של כמה פעמים, מרגע שהוא ראה אותי מביאה כסא ליד המיטה שלו הוא הפנים שזהו, אין ברירה והולכים לישון...

 

בהצלחה!

(אגב, עשינו את זה בגיל שנה, אבל אני לא רואה מניעה לעשות זאת בגיל חצי שנה)

האמיתי של התינוקת - קשר!

ילדים יכולים להתפתח ולגדול באופן תקין רק כאשר התנאי הבסיסי של היקשרות לדמות ההיקשרות תקין.

מדובר פה בתינוקת חכמה שגילתה איך להביא את המזון הנפשי שלה (את אמא ואבא) אליה.

זו אינה מניפולציה, כמו שגישות התנהגותיות שונות טוענות שיש לאלף ולעקור ולהבהיר מיד מי כאן הבוס, אלא זה צורך קיומי הקיים אצל כל בני האדם, ובולט במיוחד אצל ילדים הזקוקים לו לגדילה שלהם.

ממש כמו שהיא בוכה לאוכל, ואמא מיד דואגת לספק לה את הצורך, כך הילדה בוכה לקשר, ויש לספק לה אותו.

ועל אותו מישקל, אם הילדה תבכה מרה שהיא רוצה מאכל שלא קיים או לא בריא או לא כשר, בכלל לא יהיה ספק בלב ההורים אם להגישו לילדה, גם לא יהיה לרוב צורך בהסברים/הטפות/תחנונים או כל התנהגות אחרת העלולה לפגוע ברגשות הילדה או לאיים עליה... המסר יהיה ברור וחד משמעי...

וכן, גם השמירה על ההיקשרות עם הילדה צריך להתקיים באופן סביר עבורכם, ההורים. ובאינטואיציה ההורית שלכם, ודאי תמצאו כיצד לשדר לה מה מקובל ומה אינו מקובל עליכם, מבלי לפגוע בביטחון שלה בעצם הקשר עימכם.

לתת לה לבכות עד שתתעייף, זו גישה שנדחפה לתרבותינו ממקורות אכזריים מידי, ולא רק שאינה תורמת להיקשרות, אלא אף מזיקה לה בצורה קשה. הילדה לומדת שאין לה על מי לסמוך בשעת מצוקה ומשבר, ואין דמות היקשרות יציבה בחייה. דבר, שעם הזמן, יגרום לה להכנס למצב של הישרדות, חסימת הרגשות והפגיעויות שלה, וחוסר פתיחות לסביבה ה"עויינת" (כביכול, עפ"י התפיסה שהתגבשה אצלה).

כל טוב

קרן

 

ונכון, הוא גם קם הרבה בלילה , שמתי לב שכשהוא יונק איתי במיטה ונרדם איתי, הוא ישן בלי בעיה, לא משנה כמה אני "אפריע" לו בתזוזות שלי הוא ישן בלי הפרעה. (לא לילה שלם, אבל בהחלט לא מתעורר כל שעה) נכון הוא מפונק, אני מפנקת . וכיף לנו.

אולי אם תרדימי אותה עלייך ואח"כ תשכיבי אותה במיטה ? אולי התנוחה? חיתול קרוב או הרגל אחר? פעם שמתי ליד הבת שלי חולצה שלי- היא ממש היתה דבק אליי וזה עזר.

בהצלחה

חיתול היא מתחבקת עם שתיהם וכך היא נרדמת ובכל אופן היא מתעוררת

יוקטנה!

תמיד אני מחכה לתגובות שלך הם כל כך חכמות ומועילות ו במקום לענות לי את צוחקת עלי ???

תעני תשובה ובתוכה אני מסכימה שתתלוצצי עלי כמה שתרצי

אבל תעני!!!!!!!!!!!!!!

התכוונתי לומר שברור לי לחלוטין שתינוק יעדיף את אמא שלו על פני מוצץ או חיתול  במיוחד אמא כמוך 

כשהוא צמוד אליך.

את טועה בקשר להגדרה של זה.

הוא לא מפונק ואת לא מפנקת.

את משביעה לו צורך בסיסי קיומי!

ממש כמו שאמא שניקה את הילד במקום לתת תמ"ל היא לא מפונקת, ותינוק שרוצה רק לינוק ולא מוכן להכניס בקבוק לפה, הוא לא מפונק.

ויש לי הרגשה שיש לך ילדים בטח מתוקים עוד יותר...

בכל מקרה, יש לי שאלה בשבילך-

כשהקטנטן שלי היה עוד יותר קטנטן, בן חצי שנה או מעט יותר, הייתה לו תקופה גם כזאת שהוא מאוד התקשה להירדם- הייתי מניקה אותו, שרה לו, ומניחה אותו במיטה- והוא רק היה רוצה להזדקף ולישון עוד ועוד על הידיים. מה שאני עשיתי שמתי אותו במיטה בעדינות, הסתכלתי עליו ואמרתי לו שישים ראש, והוא היה בוכה, אז נתתי לו נשיקה ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאחזור עוד כמה דקות, ובאמת ככה חזרתי כל דקה- שתיים, עד שהוא נרדם. הוא היה ישן אחרי זה עד הבוקר. עד היום, בפעמים הנדירות שהוא מתעורר אנחנו עושים ככה, ועכשיו שהוא מבין מה אנחנו רוצים ממנו, הוא לא בוכה שאנחנו הולכים, פשוט מחכה... ונרדם.

השאלה שלי- אני עד היום לא יודעת אם זה היה "בסדר"- אבל פשוט לא הייתה שום דרך אחרת! הוא היה בוכה ורוצה רק לישון עלינו... מצד שני- היום הוא ספץ בשינה, ויש לי הרגשה שזה בגלל שהוא למד להירדם לבד, ובאמת בלי עין הרע הוא הולך לישון פשוט מקסים. אז אולי זאת הדרך הטובה? אני מנסה לחקור לעומק את הסוגיה הזאת כבר הרבה זמן...

למצוא בדיוק את האיזון בין הצורך למקושרות הורית לבין הצורך לישון שנת ישרים (שמהווה למעשה פרידה מאמא).

הוא הרגיש מספיק בטוח לתת לעצמו להרדם ולהפרד ממך, כי הוא ידע שאת לא תיפרדי ממנו, ולא "תנטשי" אותו.

למעשה עזרת לו לפתח מיומנות כ"כ חשובה לחיים: להרדם כשאני עייף בלי תלות בסביבה!

איזה כיף לכם!!

מוכר ומעצבן

עוד לא מצאתי שיטה

לפעמים אני משתדלת להתעלם כדי לא להשתגע

(לא להתעלם ממה שהם אומרים אלא מהטון)

אבל הסכנה היא שבסוף אני עלולה להתפוצץ...

מצטרפת לבקשה לעצות מחכימות

אבל אני מתחילה לדבר באותו טון. כשהם שומעים את זה ממני הם בד"כ מתחילים לצחוק.

בקול מונוטוני שמנסה לא להסגיר את סערת הרוחות שבפנים:

 

"אני לא יכולה להבין מה את רוצה כשאת צורחת, תדברי יפה ואשמע אותך!"

 

תהפכי את זה לתקליט כשאת מרגישה כשזה עולה לך על העצבים: "אני לא יכולה להבין..."  ותתעלמי!

 

(וואו, זה קשה....)

 

בסוף, כשהיא קצת נרגעת (וגם אני...) אני אומרת לה: "תנסי לבקש עכשיו בלי בכי" ...  "את עדיין בוכה, לבקש בלי בכי..." 

 

(אחרי כמה רגעים)   :  "יופי! , עכשיו אתן לך..."   

 

(וואו...איזה שקט...סוף סוף...)

 

אצלנו, "גברת היסטריה" - הרבה פחות היסטרית, וכבר אפשר להתחיל מהשלב השני ("תנסי לבקש בלי לצרוח...") וזה מצליח יופי. פשוט עם כל הקושי, להיות עקביים

המטרה היא לא לתת לילד מענה כשהוא משתמש בטכניקה הזאת

הכל עניין של סבלנות.

אז קודם כל להפנים בתוך תוכי שאין צורך בבכי הזה כדי לקבל מענה ממני- זאת פשוט לא הדרך.

התגובה שלך צריכה להיות הכי נינוחה ואמיתית , ללא רחמים, ללא כעס.

אני לא יכולה לענות כי את בוכה, או אני לא מבינה, או להיות חרשת.

היא בטח תרדוף אחרייך לכל מקום בבית, אפשר אולי לפנות לאחד הילדים האחרים ולומר לו: מויש'ה את ה רוצה מים? בבקשה- לא בהצגה ובהפגנתיות.

הכי חשוב זה שלא תגררי למה שהיא מזמינה אותך לעשות- לשתף פעולה עם בכי, לכעוס עליה וכדומה.

הם מרוויחים משהו מהמסכנות הזאת וכך מקבעים לעצמם מקום נוח בתא המשפחתי- הבכיינים, חסרי-האונים אבל אנחנו כאימהות לא צריכות בכי כדי להראות לילדים שאנו אוהבים אותם וזה מה שנקרין.

מקווה שהובנתי.

 

הרצאה מעניינת של זיוה מאיר  באתר "אשירה" מומלץ

ואוי לי מיצרי. כל השיקולים של להיות רק בבית נכונים, וכל השיקולים של לצאת לעבוד גם נכונים. אישית - ויישמתי זאת כל חיי - אני חושבת שעדיף לצאת לעבוד. כי בכל זאת הטכנולוגיה המתקדמת באה לעזרת עקרת הבית ואין מה למרוח את זה על כל היום. אבל חשוב לך לדעת כי אישה עובדת צריכה משמעת עצמית חזקה מאוד, חריצות, דביקות במטרה ועוד. בהצלחה

ובכל זאת חושבת שאם העבודה כ"כ טובה לך אז כדאי להשאר.

מה התכוונת ב'לימוד חברה'?

מה בעלך חושב?

נשמע כאלו זה גן עדן להשאר בבית, אבל גם לזה יש השלכות, התמודדויות לא פשוטות.

יש כ"כ הרבה משפחות שנפגשות רק ב16:00 בצהרים

ועם כל הטכנולוגיה המתקדמת.יש גם הרבה דרישות שיכליות מתקדמות כמו-

 

לא צריך לכבס בנהר אז צריך לעשות תואר ולעבוד שעות מחוץ לבית

(כי בבית אמור להיות נקי ומסודר כי יש היום אופציה של מדיח ומכונת כביסה. ייבוש.ברז מים מיקרוגל...)

 

אז האם בזכות שכ"כ השתכללנו טכנולוגית אנו לא אמורים יותר להשקיע בילדים? להיות איתם יותר

וגם אנו ההורים ליותר זמן עם חברה ובכלל להיות יותר רגועים ולא תמיד בלחץ של הספקים?

 

 וצריך הרבה משמעת עצמית (לשתי האופציות)

 

יש לי המלצה למאמנת אימהות נפלאה שעוזרת לאימהות בדיוק בסוג הזה של התלבטיות, ובהצלחה!

כתבי לי במסר אם את רוצה פרטים.

אם תיהיי בבית מתוסכלת ומרגישה שאת לא ממצה את כל כוחותיך - היפסדת.

ואם את עובדת ומרגישה שאת אם מזניחה וזה גורם לך עצבות - שוב היפסדת. לדעתי צריך להיות ברור שהעיקר זה הבית אבל בשום פנ ים לא על חשבונך. צריך לנסות לירקוד בין הטיפות. אני אישית כבר הרבה שנים בבית ונהנית מיזה, אבל מישתדלת למצוא זמן לדברים שיתנו לי כוח להמשיך בחיוך הלאה.

בהצלחה.

 

 

אני הייתי מאוד רוצה להישאר, אבל אי-אפשר עם משכורת אחת.

אם את יכולה להסתדר עם משכורת אחת ולקבל את תמיכת הבעל- חשוב מאוד

אז הייתי מציעה לך להישאר .

עם הבן שלי, הוא לא לקח בקבוק ממני או מאבא שלו בבית- כי ידע שבבית הוא יונק, למרות שהיה גם מקבל מאבא בקבוק.

הוא ניסה לעשות מרד קטן אצל המטפלת והוציא את הבקבוק ב-8:00 בבוקר , אבל ב-10:30 הוא קפץ עליו- היה רעב.

אולי הוא מסרב אתכם-זה הגיוני, אבל בשעת הצורך לא תהיה לו ברירה.

מקווה שיכנע המתוק

או משהו אחר חם? מרקים אולי?

תבדקי איך הבטן שלו מרגישה. לדעתי זה כן שווה בדיקה... מצד שני, אולי פשוט כל החום התרכז לו בבטן... מסכנון. רפואה שלמה!

לפעמים אנשים שאוכלים רק תזונה נכונה צמחוני וכאלה זה יוצר בעיה ואיזה שהוא מחסור שהגוף צריך שווה בדיקה

תזונה נכונה כן אבל לא בכל מחיר

בבטן. אני למשל מרגישה שהעיניים שלי שורפות כשיש לי חום.

נסי להניח לו מגבת רטובה על הבטן, כמו שעושים על הראש, או מקלחת פושרת.

 

רפואה שלמה

קרן

כמובן אם זה מתאים

גם אני צריכה רעיונות. הוא חצי אח שלנו וקיבל את כל ספרי הקודש האפשריים. הוא גם קיבל את כל המשחקים שהוא רצה וכסף לא חסר לו... הוא לא טיפוס של טיולים ואתגרים. כלומר, פק"ל קפה או תיק טיולים זה לא בשבילו.

רעיונות?

- תפידנית

- סטנדר שולחני

- עט יקר עם הקדשה

- ספר טיולים חדש

     

אם מתאים לכם -

מכון המקדש בירושלים מוכרים דגם תלת ממדי של ביהמ"ק מעץ \ מנייר בריסטול (תלוי כמה אתם מוכנים להשקיע)

זה להרכבה עצמית, די מאתגר (מלא חלקים) ולומדים המון על המקדש תוך כדי.

גם חינוכי וגם הילד יתלהב (בטח יותר מאשר אם תביאו לו עוד ספר קודש... אפילו אם הצלחתם במקרה למצוא אחד שעדיין אין לו.)

אבל לפי דעתי לא כדאי לחכות.

לעיתים ילד עם אצבע בפה מעורר דחיה אצל חבריו, וזה גם מעביר לכלוכים. (הילד משחק בחול ומוצץ אצבע, נוגע בגואש ומוצץ אצבע וכו').

לנו הבת השניה מצצה אצבע מגיל קטן וכשהגיעה לגיל שלוש, הסברנו לה בעדינות שהיא כבר גדולה והגיעה הזמן להפסיק את הנוהג הזה. היא הבינה ורצתה גם.

קנינו מרה שזו משחה שמורחים על האצבע, וכל ערב בעלי ישב איתה ומרח גם לעצמו וגם לה. וכך בתוך שבוע, היא נגמלה. היום חצי שנה אחרי, אין לזה זכר, ואנו מאד שמחים.

יש לי תלמידות בחטיבה שעדיין מוצצות אצבע

(והשיניים שלה מושלמות, כמו גם של אחותי שנגמלה בחטיבה, בעוד ני ואחותי השניה שמנו כמה אלפים בשיניים...).

כנראה שכך טוב להן. אין בזה איסור וב"ה שאינן מתביישות בזה.

אני שומעת ממך שרק לאחרונה, מאז נכנס לגן, הוא מוצץ אצבע בתדירות גבוהה מפעם.

כל התנהגות של ילד, היא אינדיקציה לעולם הרגשות המתחולל בתוכו. נסיון לטפל בסימפטום בלבד, כנראה לא יפתור את הבעיה, ולחץ, אפילו מתון, בכיוון, עלול אפילו להחריף אותה.

את שואלת מה כדאי לעשות.

נסי לזהות איזה צורך מספקת לו המציצה? האם יש סיבה שהצורך הזה התגבר לאחרונה? נסי לתת מענה לצורך שאת מזהה בבנך, בלי כל קשר למציצת האצבע. יתכן שאחרי זמן מה, תתחילי לראות שגם הצורך במציצה ירד.

אני יכולה להבין את החשש שהוא ימצוץ אצבע עד גיל מבוגר, שימי לב שלא החשש הזה יהיה מה שיוביל אותך בלקיחת החלטות, כי דוקא מתוך הלחץ הזה, את עלולה להצמיד לבנך "תוית" או להכניס אותו ל"תפקיד" שיהיה לו קשה לצאת ממנו.

חשוב שאת ובעלך תשדרו לו, שאתם אוהבים אותו ונהנים מחברתו כמו שהוא, בלי שיפוט ובלי תנאים ושום התנהגות שלו לא תדחה אותו מעליכם . חפשו נקודות חיוביות והתייחסו אליהן.

בהצלחה,

קרן

אומר לך מה אמר לנו פעם רופא שיניים לגבי ילד עם אצבע או מוצץ (אינני זוכר), בגיל יותר מזה שלך: מוטב שיהיו לו שיניים עקומות משתהיה לו נפש עקומה...  זה רופא מבין ענין.  זה ש"לא בא לך" אינו כ"כ רלוונטי לדעתי. מן הסתם הוא מוצץ כי הוא צריך את זה.  תרבי בחום, באהבה, בתעסוקה מעניינת - וכשלא יצטרך, יפסיק.

הבת שלי החמודה, בכורה, בת ארבע וחצי ואחריה שתי פיצפונות: בת שנתיים וקצת ובת פחות משנה.

היא עדיין עם מוצץ וקשה לה להפרד.

יש לה שתי אחיות קטנות שמוצצות גם וזה בטח מקשה על הפרידה.

בקיצור , היה שבוע שהיא רצתה להפסיק עם המוצץ, והצליחה, ובאותו שבוע היא התחילה למצוץ אצבע די הרבה( היא מוצצת מדי פעם , לא הרבה)

ואני שואלת את עצמי מה עדיף, שתמשיך עוד קצת עם המוצץ (זה פחות זמין מאצבע)

או שתעבור לאצבע בתור שלב בגמילה (ואז לפחות מבחינתה היא עלתה שלב ונגמלה מהמוצץ)

אני חייבת לציין שהשרשור הזה הרגיע אותי לגבי שתי האפשרויות, אשריכם!!

אה, ויוקטנה, גם במשפחה הקרובה יש כמה מבוגרים בריאים, מתפקדים ומתוקים שמוצצים אצבע,

וזה באמת לא מפריע להם לשמוח ולעשות טוב בחיים.

שלי בן חמש, היה מכור למוצץ ממש חזק, אי אפשר היה להפריד אותו מזה

ופתאום בזמן האחרון שמתי לב שהחיפושים אחרי המוצץ פחתו משמעותית והוא נרדם גם ככה רוב הלילות

כך שבסוף זה מגיע כניראה.

 

משהו שאולי קצת עזר זה שכמה זמן כבר לא קניתי חדשים והישנים נהיו לעוסים כאלה ועם חורים, שזה פחות שווה בעיניהם וגם הפסקתי לעזור לו לחפש את המוצץ, אם הוא רוצה אני אומרת לו שיסתכל על השיש לבד אם יש...

אני מצצתי אצבע עד כיתה ח'!!

 

כל הנסיונות לגרום לי להפסיק עלו בתוהו- מרה, תחבושת על היד שבה נח למצוץ שלא לדבר על אי שביעות הרצון הכללית ששודרה מכל המבוגרים מסביב. בגילאי בית ספר יסודי ממש רציתי להפסיק. כל פעם קבעתי לעצמי תאריכים עד שזה וזה יקרה אני כבר לא אמצוץ וכמובן שזה  לא עזר כלום. ממש רציתי להפסיק לפני הבת מצווה כי ממש היה נראה לי מוגזם שבגיל כזה עדיין אמצוץ ועדיין ללא הצלחה.

 

בכיתה ח' מתישהו הפסקתי ממש בלי לשים לב. פתאום קלטתי שאני כבר לא מוצצת.

במבט לאחור אני יודעת שהייתי ילדה חסרת בטחון ולא היה לי כ"כ טוב במקום שבו הייתי. ארוע שקרה בתקופה הזו ממש חיזק אצלי את הבטחון והתחושה הטובה שלי עם עצמי ולדעתי זה גרם לרך שיכולתי להפסיק.

 

אני לא יודעת אם זה  נכון לכולם אבל ברור שיש מקום מסויים שבו המציצה מבטאת שיש לילד  קושי מסויים והחזרה הזאת לשלב יותר מוקדם בהתפתחות- למציצה נותנת בטחון וסיפוק. ואם לילד אין את זה ממקום אחר אז כל הלחץ להפסיק למצוץ לא יעזור כלום והוא רק מהווה מקור לחיכוכים ולבקורת שמחלישה את הילד.

וברגע שהילד לא יהיה צורך במציצה הוא יפסיק.

 

בהצלחה!

ולאתגר אותו הרבה. המציאות היא שכשמעניין וטוב לו האצבע לא בפה. בכללי הוא עדיין די צעיר, הניחי לו וקרוב לודאי שבשלב כלשהוא זה ייעלם. ושוב, ככל שהוא יותר עסוק ונחמד לו האצבע פחות בפה. אפשר גם להציע לו פרסים על מנת שהוא יגביל את עצמו לקחת את האצבע רק לפני השינה ובגן ולאורך היום לא למצוץ. קשה לגמול ממציצת אצבע, אבל בסוף זה קורה. בהצלחה.

היא בעיקר אסטטית . לא נעים לנו לראות ילד עם אצבע בפה.

אצלי כל הילדים (7 בע"ה) עם אצבע (חוץ מאחד)

הגדול בן 12 (!!!)והקטן עוד גדול יהיה...

וכל פעם שרואים ילד עם אצבע בפה צריך לזכור שרוב היום הם בלי וכשהם עסוקים הם בלי , רק בזמן רוגע , קריאת ספר או שינה הם נירגעים ככה.

מה רע? למה להילחץ ולהלחיץ. אם בחוץ יצחקו עליהם בגלל זה הם יפסיקו לבד.

זה לא לא בריא ולא עבירה.

סיגריות גם הם סוג של מציצה והרבה מבוגרים מעשנים. זה גם לא בריא וגם עבירה.

צריך להסתכל בעיניים אמיתיות ולהיתגבר על הרתיעה האסטטית. בטוח זה יעבור. כשהוא ירצה!!

מהקונפורמיות.

אני בטוחה שעם גישה מקבלת כשלך, הם באמת יגמלו, או לא, זה כנראה לא משנה... הם ירגישו בטוחים בעצמם ובמי שהם.

 אני עד גיל 30+ מצצתי אצבע!

ממש התפדחתי ועשיתי את זה בסתר.

 נכון שיש כאלה שהגישה שלהם כמו shahar2 אבל רב העולם זה נראה לא אסטטתי ולא יפה ותינוקי וכו' לקח לי הרבה זמן עד שאמרתי לעצמי חלאס את מבוגרת עוד שניה סבתא מה נסגר איתך. ובאמת אני פחות נזקקתי אבל הייתי צריכה לרצות את זה מאוד ולהבין בשכל שזה דבילי... וב"ה שזה עבר הרבה זמן הרגשתי שאני חייבת סגריה במקום אבל היות שבעלי לא מעשן אני לא מעשנת (אני יודעת שיש כאלה במחוזותינו שיראו את זה כערסי או כדתיה לייט אבל אני ממש לא חושבת שיש קשר)

אני מכירה מבוגרת שבגיל 40 עושה את זה וזה נראה לי ממש טבעי כי היא עושה את זה נחמד..

מסקנתי תפסיקי עם זה כשהם קטנים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

גם אם את מבוגרת וזה בבית, בסתר -מה רע????

גם לדעתי סיגריות ,עם כל הרע שיש בהם , לא מעידות על פחות דתיות

(כמו שיש אנשים  שמנים עם תאווה לאוכל) .מה דבילי ברצון להירגע ?קשה לי לראות בזה דבר שלילי. למה להפנות את כל כוחות הנפש להיתמודדות עם זה? חסר לנו עם מה להילחם?

קצת פירגון עצמי.

שהילדים שלה יגדלו מאד שמחים ובטוחים בעצמם, ולא יושפעו מתגובות הסביבה, כי העוגן שלהם יהיה אמא, שמשדרת להם - אין איתכם שום בעיה, הבעיה היא אצל מי שזה לא מוצא חן בעיניו... שאותם אנשים יתמודדו עם הקושי שלהם. לכם אין סיבה שזה יפריע.

מעניין למה את כ"כ התפדחת מזה? האם רק החברה שידרה לך שזה תינוקי ו"דבילי" (כדבריך)? אני מרשה לעצמי לנחש שגם בבית שידרו לך כל הזמן שזה לא בסדר - ולכן הרגשת שאת לא בסדר במשך 30 שנות חייך! איזו תחושה מעיקה לחיות איתה...

הרי בשורה התחתונה - אין כאן שום בעיה אמיתית: לא בריאותית, לא הלכתית, לא מוסרית, לא אטית, חברתית... עלולה להיווצר בעיה בגלל החברה ולא בגלל מוצץ האצבע, שלרוב יכול גם להמנע מלעשות זאת בגלוי (אם מפריעות לו תגובות...).

אז כמו שאמרה "שהר2", יש מספיק חיכוכים אמיתיים עם הילדים, לא צריך לפתוח זירה נוספת שתחליש את הדימוי העצמי שלהם.