פורום הורות (עמוד 379)

הגדולה בגיל שנתיים וחצי בערך (עד אז הסתפקה במילים בודדות ובהצבעה. גם השני ככה פחות או יותר... אבל שניהם משפתחו את הפה ---- לא סגרו ב"ה.

טבלת "עיצוב התנהגות". זו טבלה של ימות השבוע כשבכל יום שבו הילד עשה שיעורים הוא קיבל כוכב/מדבקה ובסוף שבוע כזה הוא קיבל פרס סימלי (מהפרסים שעולים כמה שקלים בודדים...). הילד היה מבסוט ולאט לאט עם הזמן ירד הצורך בשימוש בטבלה והיום הוא עושה שיעורים מרצון וב"ה יש לו הרגלים טובים.(הוא כבר בכיתה ד')

כיום יש לי ילדה בא' עם בעיה דומה. המורה המליצה על פרסון קטן בכל יום מאחר ולה פחות מתאימה הטבלה. נכון לעכשיו מחילת השנה יש שיפור משמעותי ואני מאמינה שגם כאן הצורך בפרסים ייעלם לאיטו.

בהצלחה

להחליט עם הילד שהוא מקדיש 20 דקות להכנת שיעורים.

לשים שעון ליד הילד שיצלצל אחרי 20 דקות. ואז הילד יודע שהוא מפסיק להכין את השיעורים כאשר מסתיים זמן קצוב זה.

את העצה קבלתי מהמחנכת של הבת שלי בכיתה א' והיא מאד עזרה.

בהתחלה היא באמת לא הספיקה להכין את כל השיעורים, אבל אחרי זה היא בקשה מעצמה עוד 20 דקות בשביל לסיים, ועכשיו היא מכינה את השיעורים בלי הגבלת זמן.

אני חושבת שמאד חשוב שכל הנושא של הכנת שיעורי בית לא יבוא מתוך מתח וכעס.

דברים אלו יוצרים שנאה אצל הילד להכנת ש.ב. וחבל.

זה באמת קשה לרצות לעזור לילד, והוא לא מוכן לשמוע על זה.

הבת שלי בכיתה א', ובתור אחת שכמעט אף פעם לא הכינה ש.ב. (החל מכיתה א'...) מאוד חששתי מהקטע הזה.

תכלס אני מבינה את הילדים. טוחנים להם כמה שעות בבוקר וכשהם באים הביתה הם רוצים לעשות עוד דברים (ציטוט של הילדה) חוץ מללמוד.

בכל מקרה, אני לא לוחצת עד שעה מסויימת, בערך 6 וחצי אחרי ארוחת הערב.

בפעמים הראשונות הכנתי לה כוס שוקו (לפינוק...),

והעיקר - אני יושבת איתה בנחת ורגיעה, כאילו אין שום דבר בעולם.

בנוסף, דיברתי איתה איזו הרגשה טובה ללכת לביה"ס עם ש.ב. מוכנים ואיזו הרגשה רעה ובושה כשהם לא מוכנים.

צריך לראות מה ידבר לילד, כשהתוצאות של המעשים הם העיקר.

ליצור פסק זמן שהילד אוהב- ספר, לצאת הוצה, גינה ועוד...

 

ורק אז ש"ב מוקצבים בזמן (ממש להביא טיימר שיצלצל-) כך הוא לא מרגיש  שזה בלתי נגמר.

והשיעורים לא?

וכשהילד מורח את הזמן עד שיחלוף??

עד 6-7 בבוקר שלמחרת. יש תינוקות שאם נותנים להם בקבוק דייסה תוך שינה, ישנים יפה לילה של 12 שעות, מ-8 עד 8.

(עם הפסקות לאוכל - בקבוק) וחוץ מזה עוד כ2-4 שעות במהלך היום?

כשהתחיל מעון, הוא היה הולך לישון ב-7 וחצי שמונה, ומתעורר בשבע. בנוסף, הוא היה ישן שעה וחצי שעתיים בצהריים. לדעתי הוא חיפה על כל השעות שהוא הפסיד בתור תינוק... הוא לא ישן בכלל.

 

לדעתך זה הרבה שעות שינה?

אם את רואה שזה טוב לו והשינה ביום היא לא על חשבון שנת לילה, סימן שזה מה שמתאים לו ואין מה לדאוג.

אם נראה לך שזה מעט שעות- שוב תסתכלי על הילד, אם הוא רגוע- מה טוב. אם הוא עצבני/ לא רגוע מרוב עייפות, אז אולי תיזמי לו עוד שינה קצרה במשך היום.

 

הבן שלי בן שנתיים וקצת, עד עכשיו ישן בצהריים 2-3 שעות ובלילה 10-11 שעות.

ואם הוא לא ישן צהריים הוא עצבני עד הערב (ואז גם השינה מוקדמת יותר).

ומצד שני, הבת שלי בת 9 חודשים, בתקופה האחרונה, יש לה ימים שהשעות שינה שלה הם +- כמו אחיה הגדול.

אז זה משתנה מילד לילד, תראי מה הכי טוב לו..   

הלחיצו אותי פשוט שעודף שינה יכול לנבוע ממחסור בברזל. רציתי לדעת אם מצב כזה מוגדר "עודף שינה"

הבן שלי באמת עדיין ישן ככה, והוא בן שנתיים אוטוטו. למה שלא תעשי בדיקת ברזל כדי להפיג חששות?

אני לא מעוניינת לתת תוספת ברזל, ולא מעוניינת שישטפו אותי בטיפת חלב, לכן אמא בת יענה לא הולכת לבדוק.

מסתבר שבכל מקרה נלך לבדוק בגיל שנה (ולא נעשה עם זה כלום...)

בגלל זה דוחפים בתחליפים פי 40 ברזל ממה שיש בחלב אם, ואז זה עושה בעיות אחרות, אז מאזנים את זה עם דברים אחרים, וסמטוחה שלמה. ואחרי כל זה - עדיין לתינוקות יונקים אין חוסר בברזל, ולתינוקות התחליפים - חסר! 

שלי ינק עד גיל שנה ושלוש די הרבה, ועדיין היה חסר לו ברזל... זה לא תורה מסיני.

אם חלילה יש חוסר ברזל זה יבוא לידי ביטיו בעוד דברים חוץ מעודף שינה- פנים חיוורות, חוסר תיאבון וכו' (את זה אמרה לי האחות בטיפת חלב אצלינו אחרי שמישהו אמר לי שהפנים של הבן שלי חיוורות במקצת).

 

אני לא באתי לשפוט או משהו, אבל אם יש לילד חוסר ברזל (מניסיון) זה ממש מתבטא באי עלייה במשקל, חוסר תיאבון, עייפות וכוו'. וזה מצריך טיפול. אם את לא רוצה להביא תוספים, יש דרכים טבעיות לטפל בזה(המון הודו, ככל יום, טחינה, שקדים וכו') אבל זה לא אומר שלא הולכים לבדוק אם יש חשש.

והכל טוב, חוץ מזה שהיא ישנה קצת הרבה. אם זה היה חורג מהנורמה הייתי הולכת מהר לבדוק. לפיכך רציתי לברר - מהי הנורמה.

ויוקטנה - דווקא שמעתי שילדים יונקים יש יותר סיכוי שיסבלו מחוסר בברזל, כי לפעמים האמהות סובלות מזה, בעוד שבתחליפים יש את הכמות שלכאורה ילד אמור לקבל

היא חושבת שיש לנו מניות בנמרוד...  חשבתי שהיא פשוט בת טיפוסית שנהנית לצאת לקניות

מה הבעיה? אם כבר יש לכם מיטה לגדולים תשאלו אותו לפני שהוא הולך לישון איפה הוא מעדיף לישון במיטה של הגדולים או בלול של הקטנים. אנחנו לא הוספנו את השייכות, פשוט שאלנו באיזו מיטה היא רוצה לישון. היא מיד בחרה במיטה הגדולה ונמרחתי עליה בנישוקים וחיבוקות ואמרתי לה כמה אנחנו גאים בה וכמה שהיא גדולה. היא ממש אהבה את זה. וגם אצלנו זה היה לפני גיל שנתיים.

הרגרסיה הייתה כמה חודשים אחר כך, כשנולדה לה אחות קטנה... אבל זה היה רק לכמה לילות (ואגב, אפשרנו לה את זה בלי סצנות) ואחר כך מיוזמתה היא חזרה למיטה הגדולה.

ובנוגע לגובה המטורף, הרי לך קוריוז קטן. כשחשבנו על המעבר למיטה, עוד לפני שביצענו את זה בפועל, הייתי בטוחה שבמיטה הגדולה היא תיכנס לפרופורציות ותיראה לי קטנה שוב. בכל זאת, ילדה קטנה במיטה גדולה. רק אחרי שהיא עברה קלטתי שהיא אפילו עוד יותר גדולה ממה שחשבתי...  (מנסה להשלים עם זה שהיא כבר לא התינוקת הקטנה שלי, אלא בן אדם עצמאי עם רצונות משלה...)

בהצלחה המון!

הם עלו ממיטת התינוק בגיל שנה וחצי לשידת ההחתלה ונפלו למטה.

הילד בן שנתיים וחודשיים. לא ממש מחבב את המיטת תינוק...

אבל החשש שלי הוא שהוא יקום כל הזמן.

לפעמים הוא קם בערך ב 5 לפנות בוקר ורוצה לצאת אנחנו אומרים לו : "לא, עכשיו עדיין לילה תחזור לישון" הוא בוכה איה חצי דקה ונרדם... ואם הוא יהיה במיטה הוא פשוט יקום!!!

מצד שני הוא רוצה יותר מיטה של גדולים כבר...

במיטה עם מעקה ששומר על השמיכה במקום...

הילד לא מוכן שמיכה בשום אופן ואם אני שמה לו כשהוא יישן הוא מתעורר ואמר לי "לא מיכההה"

מה יהיה בחורף?

 

הילדים שלי תמיד מתגלים באמצע הלילה, זה הפתרון אצלנו

הכוונה 2 בנים, 2 בנות וכו'

(רק???? לא הייתי מסכימה.)

בצורה טבעית שיהיה לו רק בנים, ומשמע מזה שהוא לא ניסה באמת לעשות את זה כי הוא לא היה מעונין להתערב.

שמעתי על אשה שילדה הרבה בנים ופתאום היא התחילה ללדת בת אחר בת אחר בת שכנה שלה שאלה אותה איך עושים את זה והיא הסבירה לה את השיטה שלה ומאז השכנה שגם לה היו רק בנים יולדת רק בנות

חוץ מזה באמריקה יש רופא ש"עושה" את מין העובר שרוצים כמובן לפני ההריון

מפחיד אבל אם יכולתי לבחור הייתי בוחרת 6 בנות ושתי בנים

יש שיטה די פשוטה, אבל למה להתערב? הרי אנחנו מאמינים בני מאמינים, יודעים שהוא קובע לנו וזה הכל לטובה...

וכמה שיותר ואח"כ בת או שתיים לקינוח.

את תעבדי שנים כמו עבד לגדל את כל הבנים האלו... ואז יגיעו לך שתי פרימדונות שלא תדעי בכלל מאיזה כיוון להתחיל להלביש אותן...

 

אם זה מצב חייך שהשם נתן לך- אשרייך!

אישית אני מאמינה שטוב מאוד שאנחנו לא קובעים דברים כאלו.... שגם וגם זה מצויין.

לא יודעת מה עדיף... אנחנו שניים בבית- בן ובת- נהנינו מכל העולמות. אם הייתי יכולה לבחור- לא היה אכפת לי כמה כמה, העיקר שיש משהו מכל אחד, שנוכל לגוון

וסתם ככה- היום למי שיש 2 ראשונים מאותו מין ומאד חשוב לה שיהיה לה משהו שונה- אפשר לעשות הפריה ממש קלילה יחסית, ונראה לי שזה עולה גם גרושים יחסית- למי שזה ממש חשוב לה או לבעל, אני ממליצה!

לבינתיים התחלנו- יש בן אחד. מקווים להבא שתהיה בת...

מזל שלא את קובעת איך יהיה ומה אחרת היינו בצרות.............

אבל אחרי שנולדו לי שתי בנות אחת אחרי השניה כבר לא הייתי כל כך בטוחה...

בכל מיקרה יש לי עכשיו ארבע בנות ושלושה בנים וכמה טוב שלא נתנו לנו לבחור...

ה' יודע בדיוק מה לתת למי ומתי.

רק שניזכה לגדל אותם בשימחה ובבריאות!!!

משהו מצחיק....

גנקולוג דתי אמר לי אחרי הבן ה- 3 שאם אני שומרת טהרת המשפחה יהיו לי רק בנים, והוא צדק! "זמן" הבנות, אצלי היה לפני הטבילה במקווה...

אל תפחידי אותי.

בעצם מה אני נלחצת אני מכירה כמה שאחרי 3 בנים נולדה בת והם שומרים טהרה.

טוב בע"ה 

אמא לשלושה בנים שיחיו...

מה הוא חושב לעצמו הרופא הזה? שמי שקיים את מצות טהרה תמנע ממנו הזכות של מצות פרו ורבו (שזה לפחות בן אחד ובת אחת..)?

הרופאים לפעמים חושבים שהם מנהלים את העולם,

יושב בשמים ישחק...

באופן פרטי. הוא חישב לי את זמן המחזורים והרווח ביניהם, ואמר שכנראה לא יהיו לי בנות. זה היה לפני כ 20 שנה, והוא צדק. ב"ה היום יש לי 2 כלות מקסימות ונכדים ונכדות...

אגב, וגם לא איכפת לי עוד בנים עד שיגיעו הבנות בע"ה, זה יותר הסביבה שלחוצה מכך.

עם דף ועט וליצור מסגרת הולמת של הוצאות, שזה אומר התחשבות בחברה שבה היא מסתובבת ועם הסטנדרטים הנהוגים שם. אם אכן מתברר שהסכום לא מספיק הייתי מוסיפה לה לא יותר מאשר 20%, בקשר לחיסכון הכל בהתאם לנורמות החברתיות הרלוונטיות. לא היית רוצה שהיא תצטייר כמסכנה ודלפונית, אבל גם לא כאחת שזורקת כספים לכל רוח. לכן שוב, להגביל אותה למה שנהוג ומקובל בחברה שלה. 

לענ"ד, אם הוא מצטיין בלימודים ומקובל על חבריו - לא צריך לחפש בעיות "מתחת לאדמה". מבקש לעבור מקום - אולי כי הוא חושב שמציקים לו. מתעסק לפעמים עם דברים אחרים - כמעט כל ילד. אולי כי הוא מצטיין ובאותו רגע משעמם לו.  לגבי מה שהוא טוען שמציקים - צריך לברר על מי הטענה ולבקש מהמורה שיבדוק במשך זמן מה אם יש דברים בגו.  לגבי הטענה שאין לו חברים - כדאי להזמין הביתה חברים, לתת כיבוד וכד', ולשים לב מדי פעם לאופן המשחק. אפשר קצת לעזור, בעדינות, בחיברות. כך יהיו לו בעז"ה יותר חברים.  תצליחו.

נראה לך שאולי גם עיצוב התנהגות יעזור? ולמה הוא חושב שתמיד מציקים לו? זו כיתה של בנים שכולם מציקים לכולם-אז למה הוא לוקח את זה רק באופן אישי אליו? יכול להיות דימוי עצמי נמוך? ואם כן-מה יעזור מלבד להזמין חברים? (דבר שהוא עושה כפעם בשבוע...)

 

משתעממים כאשר המורה חוזר וחוזר על הנאמר והנלמד. הוא מזמן קלט והבין, ועכשיו משעמם לו. אם זו הסיבה לחוסר השקט שלו, אפשר להיערך ולתכנן עם המורה על פתרונות. אצל כמה מבני הבעיה נפתרה רק כשהקפצנו אותם כיתה. אם לא זו הבעיה, אפשר לשאול אותו אם הוא יודע מבין ומקבל את כללי ההתנהגות בביה"ס, ואם כן, אז למה הוא מרשה לעצמו להפר אותם. אפשר גם לדבר איתו על ההשלכות של אי ציות למסגרות, כי פחות או יותר כל חייו הוא יצטרך לציית לכללים כלשהם, וביה"ס מאפשר היכרות עם כללים ולמידה לציית לחוקים. היכולות האלה שמפתחים אותן בשנות ביה"ס שווים זהב, יתכן והמודעות לצורך לציית לחוקים תאפשר לו לעמוד בהם. כמו"כ מומלץ לברר אם הילד עבר משהוא טראומטי או איזשהיא חויה מסוימת שגרמה לו לשינוי בהתנהגות.  בהצלחה.

ומשתדלת בכל כוחי להשאיר את נקיפות המצפון בצד. זה קשה, אבל אני יודעת שאני טיפוס שפשוט חייב את המרחב הפרטי שלו.

הקלישאה המוכרת טוענת שעל מנת לתת לאחרים אנחנו חייבים לתת קודם כל לעצמנו. כי אם המצברים שלנו ריקים, לא יהיה לנו ממה לתת. ומי צריך לתת יותר מאמא במשרה מלאה?

אני מזכירה לעצמי שלא צריך להיות צדיקים יותר מהאדמו"ר, וכל עוד זה לא חוסך מהילדים נפשית, אין שום סיבה להעמיס על עצמנו דברים שאנחנו לא מסוגלים לעשות.

בהצלחה!

על התגובה.

האם לדעתך מצב זה צריך להיות שיקול ב"האם להביא לעולם ילד נוסף?"

זה כבר מורכב יותר כי יש גם את הפן ההלכתי. אבל אני מאמינה שילד נוסף צריך לבוא מרצון ועם כוח נפשי. אם אין לך כוח נפשי אז מה זה שווה?

יש כאלו שמאמינות שהם יתפללו וה' כבר ישלח להם את הכוח, העיקר ללדת כמה שיותר. ואת יודעת, זה גם עוזר להם. הם מכריחות את המציאות הזו להיות נכונה ולהתקיים. אני לא מרגישה שאני מסוגלת לכך. כנראה שאני קטנת אמונה.

אני הייתי ממליצה לא להילחץ מילד נוסף כרגע. נשמע כאילו זו נקודה קשה אצלך עכשיו. נראה לי כאילו את צריכה להניח לרעיון והוא יבוא מעצמו בהמשך, אחרי שתאפשרי לעצמך להרפות מתחושת החובה הזו של להביא ילד נוסף. לכל זמן ועת, ולפעמים זה העת לנוח ולאגור כוחות. ובעיני זה לגיטימי לחלוטין! אל תעשי דבר כל כך משמעותי רק כי את חייבת. את קודם כל חייבת לעצמך, כפי שכבר כתבתי, כי אם לא תתני לעצמך מאיפה יהיה לך כוח?

ראוי לציין שאני לא רבנית ולא אדם מלומד מעבר למעט הניסיון שצברתי בחיי. בסך הכל אני אדם פשוט מהשורה שמאמינה שאדם לעמל יולד. כל זמן שהמנוחה באה כדי לאגור כוחות לקראת העבודה הבאה- בעיני אין אמיתית ונכונה ממנה!

מרגישה חסרת כוח פיזי ולא נפשי.

לאורך זמן מגיע לחוסר כוח נפשי. (מנסיון)

למה למשוך את החבל יותר מידי? קחי לך נשימה

קודם כל אין ספק שצריך זמן לנוח, לנקות וכו', בתכלס הילדים נהנים מזה שאת יותר פנויה אליהם כי ניקית, נחת, בישלת וכו' כשהם לא היו בבית. וגם לבת שלך טוב כי יש לה גיוון, חברה, מסגרת, וכשהיא חוזרת היא מקבלת אמא נטו ולא כל היום היא לבד עם אמא שמנסה להספיק...

אין שום סיבה ליסורי מצפון, רק לודא שהמטפלת חמה... תמיד תהיה את השכנה הרעננה ושמחה תמיד , שהיא כל היום עם הילדים בביתה המצוחצח... אל תשווי, לכל אחת מתאים משהו אחר.

ילדים זה שמחה, להביא עוד ילד זה עוד ברכה ושמחה בבית, אבל, בתנאי שיש כוח, כל אחת יודעת מתי היא צריכה קצת לאגור כוחות, להשקיע בבית, בזוגיות ובילדים הקיימים, חשוב להביא ילדים אבל חשוב עוד יותר לטפל ולגדל בשמחה ובסבלנות

וזה משהוא שקשה להתמודד מולו עד זקנה ושיבה ועד בכלל. ככלל, עשי לעצמך חשבון נפש מה יותר קל לך משני דברים לא קלים: לשלוח אותה או להחזיק אותה לידך בבית, וכך עשי החלטה. אולי לפעמים כך ולפעמים כך? בגילך גם אני הרגשתי בדיוק כך, אבל היום ממרחק של זמן אני חושבת שחשוב יותר לשמור על המשאבים והכוחות של האימהות בכל דרך אפשרית. המראה הכי מצער לטעמי הוא אמהות עייפות ורדופות. אז בבקשה, למטפלת.... 

לכל העונות והמחזקות. ממש השבתן את נפשי...

דפקט קל. מישהי שמעה על זה? נשמח לקבל פרטים

וזה בא והולך. היו ימים שהייתי בטוחה שחייבים לקחת אותה לטיפול כלשהו, מרוב שהיא היתה בהיסטריה, גם אני ממש לא ידעתי להכיל את זה, כי ראיתי שהיא ערנית- מגיבה לשאלות, וכעסתי מאוד שהיא צורחת בהיסטריה. בעלי ידע לחבק אותה ולהרגיע כל פעם. לפעמים זה עזר- העדינות והקבלה, לפעמים הצבת הגבולות.

אבל זה פשוט שלב שחלק מהילדים עובר, לא צריך להבהל- ולהתחלק עם בעלך בנטל.

קודם כל- לא לנסות ב"רע" בשום אופן.

ב. לספר בנחת סיפור נעים, משמח, לפני השינה.

ג. לנסות לשאול אותו ביום אם הוא פחד ממשהו בלילה, ממה. ואז לתת עצה: הלילה נשב ונספר סיפור מצחיק ואתה תחלום עליו. או נשאיר מנורה קטנה מעל המיטה וכד', לפי סוג ההפרעה.

העיקר סבלנות.  אם לא תקחו את זה קשה מדי - בוודאי יעבור תוך זמן קצר.

בעלי כמובן חיבק והרגיע, בעיקר כשהילדון היה חצי היסטרי וחצי ישן. כשהוא היה ערני יותר, הסברנו שיש לו אבא ואמא ששומרים עליו, וגם ה' שומר עליו, ומאז גיל שנתיים אנחנו שרים לםני השינה את השיר "שה' שומר":

בשם ה' אלוקי ישראל

מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל

ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל

ועל ראשי שכינת א-ל

 

כדי שהוא לא ירגיש שאנחנו "זורקים אחריות" על ה', ישות מופשטת ורחוקה בגיל שנתיים, הקפדנו להשאיר דלתות פתוחות בין החדרים וכך או שהוא מגיע אלינו עם פחדים או שאנחנו שומעים אותו וניגשים אליו.

 

ובאמת זה עובר עם הזמן,  הוא תיכף בן שש - ורק השיר נשאר.

ניסיתם לדבר איתו על זה? אולי כדאי לדובב אותו, לשאול אותו מה מפחיד אותו. לפעמים, כמובן, הם צריכים שאלות מנחות, אבל צריך להיזהר שלא להכניס להם רעיונות עם השאלות ששואלים.

כשהבת שלי מתעוררת מחלום רע (ראוי לציין שמעולם לא היה לה סיוט של ממש, ב"ה, אלא רק חלומות רעים) אנחנו מיד ניגשים אליה, מחבקים ושואלים על מה היא חלמה. היא קטנה מדי בשביל לספר מעצמה ואנחנו מנסים לדובב. לא שזה כל כך מצליח, אבל זה עוזר והיא חוזרת מיד לישון. בפעם היחידה בה זה לא קרה התחלתי לספר לה על גינה עם פרחים וילדה וכו'. היא נרדמה אחרי כמה דקות ולא התעוררה עד הבוקר...

בהצלחה רבה!

נשמע מבאס במיוחד.

בדיוק היום יצא לי לבקר בספריה וראיתי כל מיני ספרים לילדים בנושא. אולי זה יעזור?

שיהיה לכולכם ליל מנוחה...

קבלי חיבוק!

 

והאמת שאני לא יכולה להגיד לך בדיוק מה עזר - כי ישבנו איתו , והדלקנו אור, וגירשנו את כל מי שהפחיד דרך החלון - ומיד סגרנו אותו. ועוד כל מיני דברים יצירתיים...

 זה  נורא מתיש- הוא היה נדבק אלי מהרגע שהתחיל להחשיך ולא הסכים בשום אופן להיות לבד בשום מקום ובטח שלא בחדר...

אבל הוא גם היה נורא מסכן ובעצם ריחמתי עליו, תחשבי איזה פחד זה!!! הוא היה ט-ס אלינו מבועת כולו, או פורץ בכאלה צרחות היסטריות שלא יכולתי לעשות כלום חוץ מלטוס אליו בחזרה ולחבק אותו והא היה נצמד אלי כמו איזה חתלתול מבוהל...

 

 

כשזה בסוף נגמר זה היה בזכות המלצה של דודה (אמא לתשעה) - "מנורה צורות" מנורה שמגרשת את כל הצורות המפחידות.

וגם אצלינו זה עזר, קנינו מנורה של 40 וואט, והסברנו לו שזו מנורה שמסלקת את כל המפחידים, והוא אהב את זה, (טוב זה היה אחרי מסדר צעקות על החלון, והשעון והמאוורר, והגלאי של האזעקה שאוי וואבוי למי שיעיז להפחיד. הוא יקבל מיד עונש !)

 

האמת שמרוב רצינות, כמעט התחלתי להאמין בזה בעצמי להעניש אותם ...

 

בקיצור, מה שהכי חשוב זה סבלנות, ותתיחסי אליו ברצינות ובאמפתיה כי בשבילו זה פחד אמיתי ונוראי, ובד"כ בגיל הזה הם גם עוד לא ממש יכולים להביע את עצמם -  ולהבין כל הסבר.

 

בהצלחה! ותחזיקו מעמד, בסוף זה עובר!!!

 

 

 

ספר מתוק וקצר( מתאים מאוד לגיל הזה)

שמתמודד בדרך הומוריסטית עם הנושא.

בהצלחה.

תראי, ילד שמדמין, תמיד יש לו פחדים, אבל ההיסטריה בד"כ עוברת!!!

 

ותנסי להיות יצירתית... יש לי דוגמא משעשעת ... אמנם זה היה כשהוא כבר היה בן 3 אבל לא משנה.

היינו בצימר בקיץ ופתאם הצוציק התעורר שיש לו מלא חתולים על הכרית, אז מתוך שינה אמרתי לו, אז בא נהפוך את הכרית, בצד הזה אין !

 

וזה עזר, הוא נרדם מיד. והקטע שבבוקר הוא הפך שוב את הכרית ואמר לי , הי , כל החתולים נעלמו....

 

ומה שאותי שיגע שזה ילד שלא רואה שום סרטים - אבל האמת שבעלי אמר שאולי עדיף שהיה רואה סרטים ולא מפחד מחתולים...

 

טוב, כנראה ככה זה ילדים...

 

תחזיקו מעמד!

נשמח לדעת איך פתרתם את זה בסוף

או להאכיל אותו גזר- לשפר את הראיה בחושך

תראי יש פיתרון אחד שהוא מובטח אך תלוי ברמת הרצינות שתשקיעי בו! אם תיהי רצינית מספיק הוא יעבוד באופן מדהים!

 

כחצי שעה לפני השינה תפני לילד בטקסיות משהו וספרי לו כי אתם חייבים לשוכח בשקט ולבד מבלי שאף אחד פרט לכם ישמע.

הפכי את השיחה למאין טקס כביכול סודי ואינטימי בינך לבין הילד, קחי אותו לפינה שקטה בבית ורצוי אף בחדר.

תבחרי כל חפץ שאינו מוכר לילד כגון צעצועים וכד' אלא שרשרת כלשהיא או אפילו סתם ספר תהילים קטן, המשמעות הנלווית חשובה פי כמה.

עיטפי את החפץ בניר קשה או בד וקישרי אותו.

 

ותעשי כך: ספרי לו בסוד שכשאמא היתה קטנה היו באים גם אותה לבקר בלילה דובים או קופים וגם לה אף אחד לא האמין. עד שיום אחד באה אליה אמא או סבתא לצורך העניין ובסוד גילתה לה שגם אותה הם היו מבקרים והביאה לה את החפץ הזה שאותו קיבלה מאמא ומאותו יום החפץ הגן עליה ושמר עליה מכל משמר פשוט ה"מפלצות" לצורך העניין פוחדות ממנו ולא באות יותר לבקר, הציגי הצגה כמה החפץ יקר לליבך העניקי לו אותו ושניה לפני זה דרשי ממנו להבטיח לך שביום ויהיה לו ילד שגם אותו יבקרו מפלצות בלילה הוא יעביר את החפץ אליו.

כמובן רמת המשחק שלך תקבע את התוצאה אבל זה תמיד עובד! זהו יהיה סוף הסיוט מבחינתך והילד ילך לישון בתחושת ביטחון עצמי שלא הכרת! ניתן להשתמש עבור כל פוביה בתרגיל זה! זה תמיד עובד! 

ניסית את זה?

זה לא מקבע את הפחד? עושה את הדמיונות לאמיתיים יותר (אפילו לאמא הם באו???)

אם זה עובד - באמת פתרון יצירתי

בעז"ה.

 

 

תודה למי שהעלה את הקישור לדף הבית.

של סיוטים ופחדי לילה. הנחמה הגדולה היא שבסוף הם נגמלים מזה כמו מכל התופעות בילדות. חיבוק, נשיקה, סבלנות ולהיות שם בשבילו תמיד יעשו את העבודה במוקדם או במאוחר... כמו שפעת: עם תרופות היא עוברת אחרי שבוע, בלי תרופות אחרי שבעה ימים. לגדל ילדים זו משימת חיים, ובדרך יש הרבה התמודדויות זו אחת מהן. כ"ט ובהצלחה.

1. חתול גדול חתול קטן, של אמי רובינגר. פשוט ספר מתוק והוא כ"כ אוהב אותו... הוא תמיד מביא אותו אליי לקרוא...

2. יוקטן צובע את השמיים- נראה לי שקוראים לו ככה- ספר מקסים של חגית בנזימן, אם אני לא טועה. רואים שעבר הרבה זמן- ועדיין זה הספר הכי מקסים שקראתי...

3. ברכבת יושבת ארנבת. אני יודעת שזה קלאסיקה, אבל אני לא סובלת את הספר הזה!!! והקטנצ'יק דוקא מחבב אותו. בכל מקרה. הוא כתוב יותר מדי פלצני לטעמי. ממש הייתי צריכה לחרוק שיניים כל פעם שהייתי צריכה להקריא אותו.

כרגע זה "מתגברים כמו נמרים"( מרים אדהאן)

וגם סיפורים מתוך הלב של אורי.

ולמשך תקופה ארוכה זה היה: שורהאחת אני שורה אחת אתה"- אחלה ספר, עם הרבה הומור וסיפורים קצרים.

1. הספר מהספריה. לא משנה מהו כרגע. החדש והבלתי מוכר הוא בעדיפות ראשונה וחייבים לקרוא אותו לפני השינה, וגם סתם במשך היום אם פותחים ספר - זה הוא. עד שכולנו יודעים אותו בע"פ ואז מחליפים ספר. (כי לי נמאס, הילדה היתה ממשיכה איתו מצידה בכיף)

ולפני שהיינו מנויים בספריה היו תקופות - הארוכות שבהן של: חמישה בלונים\מרים רות והאריה שאהב תות\תרצה אתר. שניהם ממש טובים בעיני. עם שניהם הגעתי למצב שידעתי בע"פ מילה במילה (יכולתי "להקריא" לה בחושך מוחלט בלילה לפני השינה...)

 

2. מגדל של קוביות בניתי, ובכלל דבורה עומר. כי השפה גם יפה וגם מובנת לקטנים, וכי זה הרבה סיפורים קטנים ויש גיוון (קצת התחשבות גם בי - ראה סעיף 1)

 

3. מעשה בדובון לא רוצה (דובי לא-לא). אולי זו רק הגירסה שיש אצלי, אבל מלבד השפה הגבוהה מידי - גם אם הדובי שובב, למה צריך לזרוק עליו כלים כבדים מהחלון? למה כולם עומדים במעגל מצביעים עליו וצוחקים? למה אמא שלו (!) קוראת לו "רשע"?? נראה לי שהמסר היה עובר עם קצת פחות אלימות.

1. משתנה כל הזמן, תלוי מה יש מהסיפריה. כרגע "זרע של צנונית"

וגם- 100 שירים ראשונים, לקוף יש בעיה, האריה שאהב תות

 

2. עשרה משחקי מחבואים - ספר מקסים מקסים

לקוף יש בעיה

תנחש כמה אני אוהב אותך

שירים של דתיה בן דור

 

3. מגדל של קוביות בניתי- ארוך מדי (לצערי הילדים חושבים שהוא בסעיף 1), יש כמה סיפורים נחמדים ומצחיקים אבל הרוב מלאים מניפולציות, מזל שאני עוד יכולה להמציא מילים משל עצמי...

הספרים לילדים של מנוחה פוקס

אנחנו לוקחים ספרים מהספריה כמעט כל שבוע-שבועיים, אז אין ספר ממש קבוע...

הסגנון שהילדים אוהבים זה הספרים של אסטריקס (קומיקס) וכאלה בסגנון -אם אנחנו לוקחים אותם הם רק קמים מהשינה

וישר רצים לקרוא.

הם אוהבים וגם את הספרים של פו הדב, מוגלי וכל המצוירים- אותם אני לא אוהבת שלוקחים כי אי אפשר לספר

סיפורים כ"כ ארוכים.

אנחנו אוהבים לקחת הביתה ספרים של ג'וליה אנדלסון (משהו כזה...) שהם מאוד מצוירים ומעניינים.

ובכלל כל הספרים החדשים עם הציורים המרהיבים. (אולי בתור מאיירת (לשעבר...) אני נמשכת לספרים האלה...)

 

בכלל הילדים שלי נראה לי שוברים שיאים בקריאת ספרים (הם בגלאי: 6.5, 4.5, 3.5)

אם יש אפשרות להיות בגן שעשועים או בספריה, הם יעדיפו ספריה...

אם אני לא מוצאת אותם, דבר ראשון כדאי לבדוק אולי הם "ברחו" לספריה...

1. הילדה שלי מעדיפה עיתונים על ספרים. יותר מרשרש.

2. היא אמנם רק בת שבעה חודשים אבל כבר קניתי לה אסטריקס כי היה מבצע. אני הולכת לקנות גם את הספרים של מאיר שלו הכינה נחמה וגומות החן של זוהר שהם מצחיקים ומתוקים בצורה לא רגילה. אני אוהבת גם את השטוזים, וככה זה בעברית של דתיה בן דור. אני יחפש לה גם את כל הספרים שאהבתי כשהייתי קטנה: העזה ושבעת הגדיים, סדריק הקטן, כל מיני..

3. עמי ותמי. לספר לילדים על הורים שזורקים ילדים ביער זה לא הבדיחה הכי מפגרת?

 

האהובים על בני הם:

מרים והים של מיריק שניר, חמישה בלונים, הלו מי מדבר של בתיה בן דור, איה פלוטו.

אכן כן. ספר חביב מאוד. הבן שלי בן 7 חודשים ואוהב מאוד שאני מקריאה לו את הסיפור לפני השינה..

בעז"ה.

 

שיקראו את זה לבד, לא בהצדקת ההורים.

 

זה ממש-ממש לא ספרים חינוכיים ומוסריים, ועיקר החינוך בגיל הזה זה ספרים.

את עמי ותמי ושות' צריכים לדעת כי זה 'ספרי יסוד' להסתדר בעולם, ואולי גם עוד כמה, אבל בהחלט לא בגילאים קטנים..

 

(ותודה לכל הנשמות הטובות עם הקישורים לפורום שאני לא אכנס אליהם בד"כ..)

כשהייתי ילדה הסתובב הספר על יהושע הפרוע, יפתח המלוכלך, דורית הגפרורית ועוד, ספר מזויע על ילדים שהיו רעים, ובאמת קרו להם דברים רעים - למשל, דורית הגפרורית נשרפה לאפר, וכן על זו הדרך. מישהו חושב שזה מצחיק? או אולי מחנך?

מאיזה גיל אפשר/כדאי להתחיל לספר סיפורים?

 

 

3 בחלקה שמים ציצית וכיפה..אבל אין לי מקורות.אשאל את בעלי.

אבל אני יודעת שזה מאוד תלוי בילד. אני תמיד חשבתי שברגע שהילד יגיע לגיל 3, אני אשב איתו ביחד לבחור דוגמא לכיפה ונעשה מזה חוויה יחד...אבל הקטנציק שלי כ"כ גדול כבר בגיל שנתיים שהאבא התעקש שנתחיל עם כיפה כדי שיתרגל ולא יהיה לו קשה בגיל שלוש, והאמת שהוא ממש מרוצה מהענין...

יש בגיל שנתיים, ויש שרק מגיל 3 עם התספורת הראשונה. עד גיל 3 זה רק לשם חינוך ואין לזה מקורות ממשיים. בעיקרון כולם נוהגים על פי מנהג המקום שלהם.

אבל לדעתי זה יפה שבגיל 3. אחיינים שלי,למשל,ממש חיכו לגיל 3 רק כדי לקבל כיפה וציצית.

לא חשבתי על זה כ"כ, עד שראיתי שבן דוד שלי ואשתו שממש דתיים לא שמו על הבן שלהם בין השנה כיפה. שאלתי אותם למה, והם אמרו שאם הם ישימו לו לפני שהוא מוכן, הוא יכול לזרוק אותה ולזלזל בה, והם מעדיפים לחכות עד שיגדל ויבין שאסור לעשות את זה, מאשר שילמד להתנהג ככה עם סממן דתי...

אך בפירוש זה רק כשאין ברירה כי ברור שעדיך חלב אם.

שרה גם מאוד מזהירה מפני תמ"ל על בסיס צמחי (סויה),

מכיוון שיש השערה שצריכת סויה עד גיל 18 עלולה לפגוע בבשלות המינית.

אפשר לקרוא על כך בספרה הנהדר: שביל הזהב לבריאות טבעית-שרה חמו

היא מדברת על זה בספר שלה.

קשה להאכיל את התינוקות וכדאי להשתמש בצעצועים לילדים, יש גם הרבה דוכני מזון שמוכרים אוכל לתינוקות. חוץ מזה אפשר גם לקשט את החדר של התינוק ולשות ריצוף חדש.

סילאק יותר קל, יש תינוקות קטנים שקשה להם לעכל את המטרנה, האיזומיל(סימילאק צימחי) יחסית נוח לעיכול, אבל תבדקי טוב לפני שאת נותנת צמחי, זה לא תמיד מומלץ

אני ממש נגד ההמלצה של טיפת חלב- לא מרעיבים ילד כדי לגרום לו לאכול.

 

אם הוא לא מוכן ב-כ-ל-ל לאכול מה שלא מטרנה, ואפילו הקיא את האוכל, כדאי ללכת לבירור אצל קלינאית תקשורת, בגיל כזה תינוק שלא אוכל אוכל רגיל, יתכן שסובל מרגישות/ בעיות תחושה בפה ואז צריך לטפל בזה- קלינאית תקשורת היא הכתובת לכל מה שקשור לפה- אכילה, דיבור.

 

זה לא משהו שצריך להילחץ ממנו, רק לוודא שאין לו איזו בעיה שמפריעה לו במעבר לאוכל רגיל, וברור עושים עם מי שמומחה בתחום.

 

בהצלחה   

ב"ה הייתי בסדנא של מרים אדהאן , שהיא פסיכולוגית שחזרהבתשובה והיא טוענת שאין להכות ילידם אלא במקרה של סכנה.

במיוחד לא ילדים שובבים כי הם קולטים את האלימות הכי טוב, ובמהרה ישתמשו במה שאת לימדת אותם.

היא מציעה להכניס הביתה את המילה התגברות. ולדבר על התיגברויות.

לדוגמא: "הכית את אחיך/ שפכת מיץ על הריצפה וזה מרגיז אותי , אבל אני מתגברת ולא מכה אותך. כל הכבוד לי, ה' גאה בי."

"וואו , זכרת לסגור את הדלת, התגברת, איזה אחראי אתה"

וכו'

היא ממליצה לרשום את ההתגברויות של הילדים בפנקס מיוחד והלהקריא להם לעת ערב, או בשבת. הדבר מקבע במח שלהם את האמירות החיוביות: אני אחראי, אני שולט בעצמי, אני שומר על הידיים וכו'. מה אגיד לך, ב"ה זכיתי להכניס את זה אלי הבייתה וכך אני רגועה ונהנית מחינוך הילדים שלי, ב"ה.

זה לא קל בכלל, זה דורש הרבה משמעת עצמית, אבל גם נותן סיפוק גדול.

ספר מומלץ:"ואהבת!" של מרים אדאהן. וחוץ מזה קישור לאתר שלה , שם תוכלי למצוא סדרת הרצאות בנושא, עם טיפים מאוד שימושיים. החיסרון: כמעט רב השיחות באנגלית.http://www.adahan-online.com/index.aspx?id=2516 

האם דרך חינוך זו מתאימה גם עם ילד בן שנתיים ו3 חוד' (הוא הבכור)?

שובב גדול שמסוגל להוציא אותי מדעתי...

לא חסרים לו רעיונות יצירתיים כדי לגלות ולחקור את העולם.

בד"כ משתדלת להיות סבלנית כלפיו ולא רוצה לחסום את הסקרנות הטבעית שלו, אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי מאבדת שליטה לא פעם..

 

תודה

אין סיבה שזה לא יתאים. מרים אדהאן מספרת שהיא שמעה ילד בן שנה וחצי שאמר"אמא התגברתי". ויותר מכל, הדרך ש/ל ההתגברויות והרישום שלהן עושהרושם גם במוח שלנו , מפתח גם את המוח שלנו וגם אנחנו מגיבים לילד בהתאם.

ממליצה בחום,

הרבה יותר נעים מהדרך של הצעקות והמכות. אנחנו אמוירם להוות מודל למידות טובות, ואם אנחנו בעצמנו מכים וצועקים, אז מה יעשו הילדים? זה לא פשוט, אך כדאי מאוד.

בהצלחה!

ואז חייבים להוריד לו כמה שאפשר ורצוי לחלוטין צבעי מאכל, סוכר לבן ועוד. פליקים הם לא ממש שיטת חינוך, מה עוד יש בקשר שלך עם הילד, כמה ומתי את מדברת איתו, מספרת לו, משחקת איתו, מחבקת אותו? כל הנתונים הללו חשובים ביותר כי אם הם ישנם במנות גדושות זה מהווה לכל הפחות איזשהוא קונטרה לפליקים שהם ממש בדיעבד ולא מלכתחילה. בהצלחה.