פורום הורות (עמוד 75)

ארוחת ערב מגישים כשהמשחקים מסודרים.
ואז יש להם אינטרס לאסוף.
אבל זה מתאים לגדול, לא לבת שנתיים.

לא משחקים בכלללל המשחקים בבת אחת ובמקביל.
מוציאים משחק אחד בלבד(מקסימום שניים) ולא מאפשרים להוציא אחד נוסף עד שאוספים את הקודם.
ככה החדר לא מבולגן מאוד וניתן להשתלט על הסדר בחדר.
בהתחלה את אוספת והם יחד איתך.
אחרי כמה פעמים,היא תתחיל לאסוף לבד...
שוב,כשיש מעט משחקים זה לא מייאש והאיסוף קל וקצר יותר.

היא אומרת לכל אחד להרים מספר מסויים של דברים מהרצפה.

נניח 20 חלקים.
ככה זה נראה לילד קצת והוא לא מיואש מההתחלה.

כמובן שזה צריך להיות פרופורציונלי לכמות הבלגן.

אבל הרבה פעמים אחרי שכל ילד אוסף את הכמות הזו נשאר ממש קצת ואז הם כבר מסיימים לאסוף בלי בעיה.
או שאנחנו כבר מסיימים את השאריות האחרונות.

ככה הילד גם סופר תוך כדי האיסוף וזו גם סוג של פעילות

בספר של הרב יעקובסון אל תחטאו בילד,
שהוא מספר על מקרה כזה ואומר שכל פעם שהם לא אספו לקחו להם חלק מהצעצועים.
אין לי ניסיון בזה, אבל זה מה שהביאו שם.
בנוסף אספו את הצעצועים כשהם נתקלו בהם ואז גם הילד תופס בצורה הגיונית שלאסוף את הצעצועים זה לטובתו ומשתלם לו, ולא רק דרישה של ההורים.
מידה כנגד מידה

הבאתם כמה כיוונים ,

ננסה לראות למה הכי מתחברת 

 

תודה

לעשות את זה חווייתי, למשל-לאסוף דברים בצבע מסויים, לסיים את הערימה בזמן שסופרים עד..., "להכתיר" את האוספים ב"תארים" לפי הכמות שאספו, למשל "מלך האוספים", "סגן", "משנה למלך" וכדו'

 

ומעבר לזה מסייגת שגם אם "לא בא להם" אפילו שזה בדרך חוייתית, לא לוותר כי זה לא תלוי בחשק שלהם. שזה יהיה כלל-אחרי שמפזרים מסדרים. ומי שלא אוסף יצטרך לאסוף הכל לבד /לא יוכל לשחק פעם הבאה

מתי צריך להתחיל עם זה?
הגדול שלנו בן שנתיים תכף ואני לא ממש עומדת על זה שיאסוף...
נראה לכם צריך כבר מעכשיו ?

הרגל זה מגיל קטן. אפילו לפני שנתיים

השיטה הכי טובה היא להפוך את זה למשחק.
שמים את כל החיות חזרה בבית שלהם כדי שלא יאבדו, את האתר בניה של הלגו צריך לסדר כדי שנמצא את כל הכלים מחר וכו'...

כל אחד לפי רמתו.. המלך אמר..
אבל ברור שכלל משחקים- מסדרים. כי זה באמת קשה לאסוף בפעם אחת המון סוגים.

לדוג':
*אם אוספים קפלות צבעוניות אז אני מכריזה (בהצגה, כאילו אני מפקד) 'כל החילים הירוקים קדימה צעד לתוך הטנק' (הקופסא היא הטנק), והילדים שלי מציגים כאילו הם החיילים הירוקים וצועדים לכיוון ה'טנק'. אח"כ אותו דבר עם שאר הצבעים.
*אם אוספים חיות צעצוע אז אני מכריזה 'כל החיות מוזמנות לעלות כעת לטיסה שיוצרת עוד מעט לחופשה חלומית... כל מי שרוצה מוזמן להגיע'. והילדים מביאים חיה אחר חיה אומרים "אני, אני..." בליווי קול ותנועה המתאימה לחיה.
כמובן כל פעם אני מאלתרת הצגות אחרות וזה הופך את האיסוף לחוויה.
נ.ב. כמובן שאני לא עושה זאת לעיתים ממש קרובות, אלא רק אם זה נצרך...

לתוך הפה, בעדינות.

 

כדאי להוסיף דקסטרוז, סוכר ענבים. יותר טעים ולא "ממכר" לסוכר.

 

[סביר שפטריה גורמת לאי נוחות עם דברים בפה]

אם הוא לא משתף פעולה , ההזרקה תשלח את המים לריאות ולא לוושט ולא ברור מה המים אוספים בדרך ( אין פטריה? רופא בדק?)
מה שכן הייתי קונה זה הרבה קרטיבים
מיץ ענבים עם קשית
שקיות שוקו
קיצר אתם צודקים עם הנושא של הנוזלים ולא נורא אם הוא יתלהב משוקו . אפילו באופן קבוע- בבוקר זה טוב.
לפני השינה, מים עם לימונית ולואיזה עדיף מבחינת השיניים

על כל התגברות מקבלים נקודה. אפילו אני (האמא) נמצאת ברשימה, וכך הם רואים שגם אני בנאדם ושגם אני צריכה להתגבר והם מעודדים אותי ונותנים לי אפילו בעצמם נקודה.
לדוג':
ויתרתי לשני, סידרתי את הצעצועים למרות של התחשק לי, הקשבתי לאמא למרות שרציתי לשחק, קמתי מהר למרות העייפות, רציתי לצעוק על הילד ששפך את השוקולד ולא צעקתי, החלפתי חיתול לתינוק למרות שרציתי לבקש מבעלי שיעשה זאת...

אגב, זה רעיון של ד"ר מרים אדהאן.
ממליצה מאוד מאוד!!!

העיקרון שלה הוא ההפך מתחרותי: בכל פעם ששני ילדים או יותר מביעים אהבה זה לזה - משחקים יפה ביחד, עוזרים זה לזה - שמים נקודות בטבלה כמספר הילדים שהשתתפו בהבעת האהבה הזו.
כשכל הטבלה מלאה - מקבלים מתנה גדולה לכל הילדים...

חוץ מזה הייתה לנו טבלה של מקלחות (מי שמתקלח הראשון מקבל הכי הרבה נקודות, והשאר מקבלים לפי הסדר שהסכימו להיכנס לאמבטיה), ועכשיו גם יש לנו טבלה של עזרה בבית (מי שמסדר משהו/מכין ארוחת ערב וכדומה מקבל נקודה או שתיים). כשמסיימים עמודה שלמה של הטבלה (אנחנו מסמנים במגנטים, כדי שיהיה אפשר למחזר) מקבל פרס מקופסת הפרסים (שנקנים ב"הכול בשקל").

בפרט שזה לא תחרותי, וזה מדגיש את ה'יחד'.
יישר כח!!!

בטמפרטורה 30 מעלות.

כך אני מכבסת את הבגדים העדינים ביותר בבית.

אף פעם לא שולחת לניקוי יבש.

תבקשו מהרופא מרשם לטיפות? נראה לי יותר נוח

תשכיבי אותה על הגב מעל הברכיים שלך, עם 2 אצבעות תפתחי בעדינות את העין שלה ועם היד השניה תניחי את המשחה בתוך העפעף התחתון ואז היא תעצום עיניים ותבכה קצת ותחבקי אותה ותגידי לה שאת אוהבת אותה ורוצה שתרגיש טוב.

שאם לא מצליחים בעין פתוחה למרוח כשהעין סגורה בחיבור בין העפעף העליון לתחתון. כשהיא תפתח את העין זה יכנס..

ככה אין את הרפלקס בעין

הכי כדאי להתיעץ עם מישהו שמבין בנושא.
ניראה לי שלמכון פועה יש יועצים או פסיכולוגים שעובדים איתם. בקשר לכל הנושא של הפוריות.

אני אישית לא הייתי אומרת לילד על הפונדקאית.
להשאיר אותו תמימות. הוא קטן. אז בשביל מה?

הייתי אומרת לו שאמא צריכה ללדת עוד כך וכך זמן... וכשתביאו את התינוקות לבית הוא לא צריך לדעת מאיפה חזרתם. תגידו הלכנו לבית חולים. כאילו הכל רגיל.
אם ישאל למה אין לך בטן גדולה? היתי אומרת שיש נשים שלא רואים עליהן.
אני מתארת את הבן שלי בן 5 איך הייתי מסבירה לו. וניראה לי שזה היה מספק אותו.

אם קשה לך מהחברה. הייתי עוברת לשכונה או ישוב אחר. אם זה אפשרי. להתחיל דף חדש בלי שאלות של אנשים.
או שמכירה זוג שטסו ל4 חודשים וחזרו עם תינוקת. אמרו שהיא הלכה לטיפולים וילדה שם.

האמת היא שאין לי ניסיון, אך אני רוצה להתנער מהנל ולומר שאני מקווה שאנחנו לא כאלה נוראים כחברה... בסהכ ה' נתן חוכמה לבשר ודם וזה ככ מרגש שגם במצבים קשים יש עוד פתרונות. ושבאמת מה שנותר לחברה זה פשוט לשמוח.
אני תוהה לעצמי עד כמה זה באמת יראה חריג בעיני ילד, כל עוד זה מסופר לו באופן טבעי. כמדומני שמבחינתו אין המון שאלות אתיות ואין מהפך. (עד שהוא ישמע משהו מהחברה...שהיא חטטנית וסקרנית וככל הנראה לא תמיד בוגרת) ואם יש שאלה יש תשובה. אין בכלל ממה להתבייש.
(פעם מישהי סיפרה לי שהיא עוד מעט יוצאת לחופשת לידה וכשנהיה לי פרצוף של עיני עגל ענתה שהאישה הפונדקאית שלהם צריכה ללדת. זה נאמר בככ טבעיות שנותר לי רק להתרגש בשבילה. ברור שזה מעלה הרבה שאלות בעיקר מחוסר מודעות לנושא. אבל פה נגמר הסיפור. היא מעצמה קצת סיפרה איך הם בקשר טוב עם האישה ודואגים לטובתה. וזהו.) משום מה נדמה לי שאצל ילדים זה פשוט, מקסימום איזו שאלה מעניינת וחמודה. אבל לדעתי הם חכמים ויש לדבר איתם בגובה העיניים ולא שייך לומר 'לא ראו לי את הבטן'. השאלה עד כמה לפרט ואיך להתנסח, אבל בעיקר המסר הוא שמחה על כך שיצטרף בעז"ה אח למשפחה ויהיה לו חבר וכו. (כמו שבהריון רגיל לרוב לא מספרים על הביצית וכו...)
יהי רצון שהשם יאיר לכם את הדרך בחשיפת העניין לבן ולקהילה.
אגב אולי דווקא שווה שאת מצידך תתגברי מראש על המחסום הזה ואיזה זמן מה לפני התאריך המיועד תשתפי את המורה או מי שצריך שגם לסביבה שלו זה יהיה אך טבעי שחזרתם הביתה עם תינוק.

אישיים כלכך
לא כל דבר שבא בטבעיות הם צרכים לדעת.
כמו שהרבה ילדים מאומצים לא מגלים להם בטיבעיות מי ההורים שלהם ליפני גיל 18.

ועוד דבר.. אני גם לא הייתי רוצה שהילד עצמו שנולד מפונדקאית ידע שזה לא מימני. ואז אם אח שלו ידע אני יצטרך להגיד לו שלא יגיד לו?
למה?
אני לא חושבת שעל כל דבר יש להורים חובת דיווח לילד. במיוחד בגיל כזה קטן.

ילד קטן מותר שישאר בתמימותו, על אף שאנחנו חיים בדור שילדים יודעים הכל מגיל אפס- זה לא נכון ולא באמת מותאם לנפש העדינה והרכה שלהם.

מצטרפת להמלצה להתייעץ עם איש מקצוע (עם כי ברוח הדור- גם אנשי מקצוע מן הסתם יגידו שצריך לשתף)

בפעם הראשונה על נושא הפונדקאות. ריגשית היה קשה לי עם הרעיון. ולא הייתי ילדה.

בע"ה כשתגיע השעה עלינו להיות כחודש במדינה זרה ע"מ לסיים הליך פרוצדורלי הקשור בהוצאת היילוד כחוק כך שהבן מצטרף כחלק בלתי נפרד במסע המרגש  יחד איתנו. עבורי כאמא זה מוזר לי לדמיין תסריט שהאם הנושאת כורעת ללדת ואני עם הבן מתרוצצת נרגשת נסערת וכו... 

אני יודעת שאין הוראות מנחות לגבי מצב שכזה אך ברור לי שהכנה נכונה עם הילד הסבר ברמה הבסיסית מבלי לכנס לפרטים עמוקים עשויה לגרום לו להבין האך החשש הגדול אם יציף אותי בשאלות וחלילה שאומר משהו בהיסח הדעת שיגרום חלילה וחס להבנה שגויה.

הבן משווע לאח או אחות והוא נרגש למראה ילדים אחרים בגן שיש להם אחים נוספים.

אנו לא רוצים להציף אותו רגשית מרגישים שיש לשמור על איזון סביר לכן המצב רגיש בכל המישורים.

גם בלי נדר אם יהיה הריון תקין ואת זה נדע בעזרת השם בעוד שבוע יתכן כי יהיו תאומים אך הכל בידי שמיים.

אבדוק לגבי מכון פועה.

שוב תודה לך כלה נאה

שבוע שפע ברכות ובשורות טובות לכל בית ישראל

 

 

אני חושבת שכן הייתי מספרת בכנות בדרך שמתאימה לו. זה ממש לא דבר שצריך להתבייש ממנו. הגישה שלך אמיתית ונכונה לדעתי.

יש ספר לילדים שכתבה מישהי חרדית בשם אטי שמידוב שקוראים לו "מי ידגור על הביצה שלי" סיפור על תרנגול ותרנגולת שלא יכלו לדגור על הביצה של האפרוח שלהם, וביקשו מתרנגולת אחרת לדגור עליה עד שיבקע.
הבנתי שהוא ממש מומלץ.

המון הצלחה לכם בכל התהליך

כבר רוכשת את הספר כהכנה לילד לפי הסיפור אדע מה השאלות שצצות לו בראש וזו בהחלט סימולציה נהדרת למצב.

המון תודה יופי של דרך להסביר להכין ויותר מכל להתכונן לשאלות שישאל.

שבוע מלא בשורות וישועות

 

אני בטוחה שתצליחי ותמצאי את הדרך הנכונה לשתף אותו.

איזה מרגש! בעז"ה שהכל ילך כשורה ותזכו לחבוק את התינוקות שלכם

הייתי בודקת אם יש עצות מקצועיות בתחום. אם לא, הייתי אומרת את האמת הכנה.
אתה יודע שהרבה שנים רצינו שיהיה לנו עוד תינוק קטן. לאמא זה קצת מסוכן להיות בהריון עם בטן גדולה (כמו שהייתה לאמא של ההוא וההוא מהגן ואז היה להם תינוק). אז יש אשה טובה שמסכימה להיות בהריון בשבילנו ולשמור על התינוק שלנו בבטן שלה עד שיגדל ויהיה מוכן לצאת. ואז אנחנו ניקח אותו ונטפל בו ונאהב אותו ויהיה לך אח.
אבל הייתי מחכה כמה חודשים, שיעבור בשליש הראשון, סקירה, כמו בכל הריון, לראות שהכל בסדר..
המון הצלחה בתהליך!!

החשש הגדול שהבן יציף אותי בשאלות על הגוף שלי האם התקלקל אצלך משהו? למה אשה אחרת? איך הצלחת להביא אותי ועכשיו את לא יכולה?

מההכרות שלי בני סקרן מאוד שואל שאלות מהותיות...

 

אך בהחלט זוהי דרכי כנות יושרה הגינות והסבר בגובה העיניים חוששת מתגובתו במבט של ילד בן שש ומשוועת לכיוון מילולי בפו ההסברי כך שיהיה אפשר למנוע טעויות חלילה או מחשבות שגויות לילד.

תודה ענקית מעומק ליבי

שבוע מבורך

(לקוח מהרצאה שלא קשורה דווקא לפונדקאות, אלא בכלל על שיחה על נושאים רגישים עם ילדים)

אם הילד מתקיל אותך בשאלה שלא היית מוכנה אליה מראש, ואת לא יודעת איך לאכול את זה... תגידי 'אני צריכה קצת זמן לחשוב על זה, נדבר בהמשך / בערב / מחר'. לא חייבים לענות מיד לכל דבר! אבל חשוב לעשות שיעורי בית ולגבש תשובה מתאימה לגיל וכן לבוא מיוזמתך לפתוח את זה מחדש - אתה זוכר ששאלת על... חשבתי על זה ויש לי תשובה בשבילך.

נראה לי שבגישה הזאת יש פחות פחד מלפתוח שיחה, פחות פחד ממה יהיה אם אענה לא נכון... כי את לא חייבת להיות מוכנה מראש עם כל התשובות לכל שאלה עלי אדמות שהוא עשוי לשאול. מלכתחילה את באה בגישה מעולה. דברי איתו, ספרי לו, תני לו להעלות רגשות ותהיות, ואל תדאגי - תמיד תוכלי לחשוב עוד ולהתכונן לשיחה הבאה. מן הסתם יהיו כמה וכמה שיחות, בזמנים שוני, חלק ביוזמתך חלק ביוזמתו... זה נושא גדול לעכל. לאט לאט...

בנוסף, כמו בכל נושא רגיש.. אנחנו נבהלים ואוכלים סרטים יותר מהם, לרוב. בטוח יעלו שאלות.. תעני בהתאם למה שהוא יכול להבין. כמה שניתן ברוגע..
אני משתדלת מול ילדי בכל נושא בפשטות וישרות עד כמה שניתן.
את מדהימה שזו דרכך במצב כל כך מורכב. מאמינה שתמצאי מולו את המילים!
הסתרה בעיני (למי שאמר לך) לא רלוונטית בסיטואציה. תמיד עדיף לקבל מידע אמין ומותאם מאשר חוסר הבנה וחצאי אמיתות מהסביבה..
חיבוקים!

למה כל כך חשוב לך לשתף אותו?
הוא קטן
למה זה טוב?

עדיף שידע על זה בצורה מבוקרת והדרגתית
מאשר שיקבל שוק באיזה יום אחד ויגלה את הסוד ה'נורא' שרק לו לא סיפרו

לא היחתי רוצה שיגדל ויבין שיש חילוק בהלכה למי שייך הילד. לא הייתי רוצה שיחשוב שאולי אולי בעצם זאת לא האמא האמיתית שלו.
ואז השוק יותר גדול.

אם לא מדברים על זה והכל נעשה בטבעיות לא מחייב שהילד יגלה. ואם כן אז הייתי מסבירה לו.
לא מבינה למה חייב לשתף ילדים בתהליך כזה.

אפשר להגיד את זה על הרבה דברים.
נגיד בעל שבגד באישתו. לא הייתי בעד לספר לילדים. למה?
אפילו שאולי הם יכולים לשמוע על זה ויקבלו שוק.
ילד בן 6 הוא קטן.

כל אחד ומה שמרגיש שטוב לו יעשה

בבקשה אל תשווי את זה לבעל שבגד באשתו חס וחלילה! אני יודעת שלא התכוונת אבל זה נותן תחושה כאילו אפשר להשוות בין הדברים. מדובר כאן בתהליך כשר לחלוטין שמגובה הלכתית.
יש לי ילד בן שש. חכם מאוד וחד מחשבה וכשהיא שאלה את השאלה ניסיתי לחשוב איך הייתי מספרת לו דבר כזה. אז קודם כל, אי אפשר לעבוד עליו. הוא קולט טוב מאוד שלגננות, לאמהות של חברים, לדודות יש בטן הריונית. זה דבר שנוכח בחיים שלו.
איך אני מספרת לו על הריון? אני מנתקת את זה מההקשר שאני לא מעוניינת לדבר עליו בשלב זה ומספרת לו שה' רוצה להביא לנו מתנה ונתן לנו תינוק קטן שעכשיו גדל לו בבטן וכשיגדל מספיק הוא ידפוק ויבקש לצאת ובבית חולים יעזרו לו לצאת.
במקרה של הפותחת אני מאמינה שאפשר לספר לו (בשלב שההריון כבר מתקדם) שה' רוצה להביא לנו אח קטן מתנה כמו ל.. ול... אבל בבטן של אמא לא היה מקום (או כל הסבר אחר, צריכה לחשוב איך לנסח) ותינוק בשביל לגדול חייב בהתחלה לגדול בבטן. אז ה' שמר לנו את התינוק בבטן של אמא טובה אחרת והיא תשמור עליו אצלה עד שהוא יגדל מספיק ויוכל לצאת. לפני כן הייתי מספרת לו את הספר על התרנגול והתרנגולת שכתבתי עליו בהודעה הקודמת ואז מקשרת אליו את הדברים.
אני חושבת שזו הדרך הכי טבעית ומרגשת לשתף אותו.
ובקשר למה שכתבת שאת לא רוצה שהילד יחשוב שיש חילוק וכו'. אז מבחינתי אמא זו אמא. זו שחיבקה אותי, זו שקמה אלי בלילות שטיפלה בי במסירות, שהלכה איתי לגן וליוותה אותי בנשיקה לכיתה א'. שהכינה לי כריך עם פתק מלא אהבה לבית הספר, שליוותה אותי בהתבגרות שלי, שאחזה בי בדרכי לחופה, שלחצה את היד שלי חזק כשכאבתי בלידת בכורי, שעושה את כל הדברים האלה היום עם ילדי. זה שיש דעה מסוימת בהלכה לחומרא שיש אישה נוספת שיכולה להיקרא אמא לא אמור לשנות בכהוא זה את הקשר המיוחד בינינו. דווקא ההתייחסות השלילית לזה, במידה והילד ישמע על כך בדרך אחרת היא זו שיכולה ליצור אצלו תחושה לא טובה, שאולי יש בעיה עם זה. התייחסות טבעית ואמיתית לזה תשאיר את העניין בדיוק במקום כמו שהוא.

רגוע וטוב יותר.
בסופו של דבר מתישהו איכשהו העניין מתגלה ואז השבר והשוק מאד גדול. האמון נשבר והכל מסובך יותר.
עדיף שדברים יהיו מאווררים...

וזה לא קשור לדוגמא של הבעל. זה לא משהו שקשור לילד עצמו בכלל. זה קשור לבעל ולאשה.

זה לא קריטי לספר בגיל 6
כניראה אני מתארת את הקטן שלי בן 5 ולא רואה בעיה אם לא הייתי מספרת לו. וגם אם יגלה כשיגדל הוא יבין שלילד בן 6 זה לא עינינו.

אצלי, כמו אצל הפותחת בן השש הוא הבכור, איך שהוא כנראה יש לנו התייחסות אליו כילד בוגר שמבין המון בגלל שאין לנו למי להשוות אותו. (והוא באמת מבין המון ומגיע עם תובנות שאני בהלם)בכל גיל הוא יראה בוגר בעיניי לעומת אחים שלו כשהיו/יהיו בגיל שלו. אולי זה חלק מההבדל בין הגישות שלנו. ובאמת בכורים זה משהו אחר

זה ממש לטמון את הראש בחול

יש לא מעט סיפורים (חלקם הכרתי באופן אישי) שילדים גילו על עצמם דברים מהסביבה בלי שההורים ידעו שהם גילו ומכיון שההורים לא דיברו על זה אף פעם אז גם כשהילד גילה הוא לא שיתף אותם וצבר מצוקה לא פשוטה בלב שלו

 

אדרבא - אם מתייחסים לנושא בפשטות כמו שהוא ומציגים אותו לילד בצורה נכונה הילד יגדל עם זה בריא בנפשו הרבה יותר מילד שהמידע הוסתר ממנו והגיע אליו בדרכים עקלקלות בלי שהיתה להורים שליטה איך המידע מועבר לילד ואיך הילד קיבל את זה - וכמו שאמרתי - לפעמים ההורים בכלל לא יודעים שהילד גילה.

 

זה באמת נראה לי עדיין קטן. אפשר לחכות עם זה עוד קצת. אבל אם יש סיכוי שהוא ישמע על זה ממקור אחר עדיף לדבר איתו על זה שלא יווצרו לו משברים.

בסרטון הראשון יש גם סיפור על מישהי שלא גילתה בכלל וגם בהמשך על משפחה חרדית שמדברת על זה פתוח

וזה עוד סרטון שקשור קצת-

גם בהריון "רגיל" לא מומלץ לספר לילד קטן בשלב מוקדם מדי, כי קשה לו לאמוד זמנים, וגם אין סיבה להשאיר אותו במתח ובציפיה לאורך זמן.
עדיף לספר בשלב קרוב יותר.
לדעתי האישית רצוי לספר כשבועיים-חודש לפני שאתם טסים. זה יהיה לו מספיק זמן כדי לעכל.
במקרה שלך, אין חשש שהוא ישמע אודות ההריון ממישהו אחר, או שיבחין שמשהו אינו כרגיל.

שמעתי מהרב בורשטין, על אישה חרדית שכתבה ספר מצוייר (לא זוכר את שם הספר) , על תרנגולת שלא יכולה לדגור על הביצים. היא כתבה את הספר, בשביל להסביר לילדים של בעלה, איך פתאום יהיה אח.

אפשר לברר במכון פוע"ה

אני לא נכנס כעת לכל הענין ההלכתי של הפונדקאות, והאם יהיה צריך "גיור לחומרא" במצב כזה של פונקאית שאינה יהודיה וכו' - שזה נושא רחב מאד ומן הסתם עשיתם את בירוריכם; וגם עצם הרצון לילד נוסף מובן מאד כמובן - אתם נמצאים כעת במצב שבו ההליך מתבצע, והשאלה היא מה לומר לילד.

 

לדעתי, תיאורטית אם היה אפשר לא לומר כלום, לא לילד, לא למי שיוולד - היה הכי טוב.. לא כל דבר צריך "לומר".

אבל זה, בפשטות, לא מציאותי. ואם יתגלה מאוחר מידי - יכול להיות שבר חמור.

 

לאידך, אני גם לא חושב שצריך לומר לילד כל דבר בצורה "בוגרת", מהסיבה הפשוטה שהוא עדיין אינו בוגר, למרבית המזל, אלא נמצא בשלב שבו הוא אמור להימצא. ובגרות אמיתית, נבנית כשהיא על גבי הילדות ולא "במקומה". ובגיל הילדוּת, יש דברים שילד יתפוס מנקודת מבטו.

עם זה, היתרון של ילד - שמקבל דברים בצורה פשוטה. אין לו עדיין כ"כ "מוסכמות" בכל מיני עניינים.

 

לכן, לענ"ד, לומר לילד בצורה הכי  פשוטה: נכון שרצית מאד עוד אח או אחות?

אז תדע, שילד נולד גם מאבא וגם מאמא. כלומר: אבא נותן "משהו" מהגוף שלו שמתחבר עם "משהו" מהגוף של אמא, ומזה מתפתח ילד. זה ממש פלא של ה'. כמו שאם זורעים בגינה גרעין קטן של תפוח, יגדל מזה עץ תפוח. הגרעין הוא מהתפוח, וכשהוא נמצא באדמה, הוא מקבל את האוכל שלו מהאדמה, וגדל מזה עץ תפוחים. אם זה היה גרעין של תפוז, באותה אדמה, היה גדל עץ תפוזים.

 

בדרך כלל, ה"כאילו-אדמה" שתינוק גדל בה, עם המשהו המחובר מאבא ואמא, הכאילו "גרעין" שלו, זה בבטן של אמא. כך אתה גדלת. התפתחת בבטן של אמא, עד שגדלת ו..הופ - נולדת.

 

אבל כעת יש לאמא קושי בבטן, שלא אפשרי לגדל שם את ה"גרעין" הזה של ילד נוסף. זה לא משהו מסוכן - אבל זו בעיה.. איך יהיה ילד נוסף?

אז ברוך ה', היום הרופאים הצליחו למצוא משהו חדש - שאפשר לקחת את המשהו הזה מהגוף של אבא, יחד עם המשהו מהגוף של אמא (ששניהם ביחד זה כמו "גרעין" של ילד חדש), לשים אותו קצת בתוך כלי מיוחד בבית חולים, בתנאים מתאימים, בחום מתאים - ואז להעביר לגוף של אשה שמוכנה להתנדב שבבטן שלה זה יהיה כמו ה"אדמה" שבה גדל הגרעין של הפרי - כך אצלה יגדל ה"גרעין" הקטן הזה של הילד, עד שיגיע הזמן שלו להיוולד. כמה חודשים. ואז הוא יצא - נקבל אותו בחזרה, נגדל אותו, יהיה לך אח או אחות.

האשה הזו היא בחו"ל, אנחנו ניסע לקחת את התינוק אלינו כשיגיע הזמן...

 

ואז, אני מציע, תעברו לשאול אותו אם הוא ישמח.. מה היה רוצה לעשות אם באמת הכל יצליח ויהיה תינוק חדש... איך הוא יעזור איתו, במה ישחק איתו...   תעבירו את הנושא לאופן נורמלי שבו מדברים על תינוק חדש במשפחה.

 

לא צריך לחשוב שאת הילד מעסיקות שאלות שמעסיקות אתכם.  וכדאי לספר רק סמוך למדי לנסיעה; שלא יהיה במתח זמן רב.

 

מבחינתו, אבא/אמא אמרו שכך נולד התינוק הזה - שיהיה... העיקר שיבוא..

 

 

עקרונית, אפשר לומר אותו דבר - גם בלי להכניס את אבא בענין... לפעמים יותר נוח. פשוט לומר באותו עיקרון, שכל תינוק מתחיל ממשהו מאד קטן בגוף של אמא, וגדל שם - כמו ההסבר לעיל על הגרעין באדמה - אבל לפעמים יש בעיה, והבטן של אמא לא יכולה לגדל אותו. זה לא בריא לה. אבל בלי זה, אמא בריאה לגמרי (שלא יחשוש שיש איזו סכנה לאמא..).

ומכאן להמשיך, כנ"ל, על כך שגדל בבטן של מישהי אחרת וכו'.

לכי לפסיכולוגית ילדים שיש לה ניסיון בנושאים הללו ותתייעצי אתה. הימור שלי: אף איש מקצוע רציני לא יגיד לכם להסתיר דבר כל כך משמעותי. אבל זה משהו שחשוב לעשות עם ליווי מקצועי ומישהו שיש לו ניסיון.

ב. אם היא לא היתה רוצה, לא היתה שואל כאן.

 

בדרך כלל, יש להניח שגם ל"פסיכולוגית ילדים" אין כ"כ נסיון בנושא... זה לא דבר מאד מצוי.

 

ולא כל דבר צריך לעשות עם "ליווי מקצועי". לעיתים יותר מנפח מאשר עוזר.

 

[ולא פעם, להורים לילדים יש עצות טובות יותר מאשר לפסיכולוגית ילדים שלא גידלה ילדים בעצמה.. כמובן, לא תמיד. תלוי במה מדובר]

היי, 

 

לנו יש ילד בן 5 פלוס וכעת התחלנו בהריון עם פונדקאית שנושאת ברחמה תאומים, בן ובת. 

היו לנו שאלות רבות על איך לספר ומתי.

 

שבוע שעבר היתה סקירת מערכות שעברה בשלום, סיפרנו למשפחה והחלטנו שהגיע העת לספר גם לבננו שוודאי מבין שמתרחש משהו חדש מסביבו (כולנו מאוד נרגשים כמובן! ועסוקים לא מעט בעיניינים טכניים רפואיים). 

ביום שישי האחרון, לפני שבת ישבנו וסיפרנו לו.

אמרתי לו שהתפילה שאנחנו מתפללים עליה כל יום שישי בע"ה מקווים שמתקיימת. 

סיפרתי לו שיהיה לנו תינוק ותינוקת. הסברתי לו בפשטות יחסית שלא הצלחתי להיכנס להריון, למרות שהלכתי לרופא הרבה פעמים. ולכן, מישהי אחרת עוזרת לנו עכשיו להביא תינוק, והוא נמצא בינתיים בבטן שלה עד שיוולד.

 

שמעתי מנשים שחוו את הסיטואציה באופן מפתיע לילדים יותר קל להבין מאשר למבוגרים. פחות עסוקים בכל ההקשרים הרגשיים. קראתי פעם משל מאוד יפה לעניין, וסיפרתי לו עליו. אמרתי לו שאם למשל אני קונה עוף, ומכינה אותו בתבנית, שמה שמן תבלינים, הכל מוכן ובאה להכניס לתנור אבל.. התנור לא עובד. אז אני אבקש מהשכנה לשים את העוף בתנור שלה. ואחרי שהוא מוכן, למי הוא שייך? וישר הוא ענה שהעוף שייך לנו. אז אמרתי לו שזה אותו דבר. שיש אישה מקסימה שעוזרת לנו לשמור על התינוק כדי שהוא יגדל בבטן ואחר כך היא מביאה לנו אותו. 

(עדיין בעצמי לא מעכלת שזה שניים .

 

בכל אופן, 

שיהיה לכם המון המון בהצלחה בתהליך!

אני בהחלט מציעה לשתף, אבל זה לא הזמן. וודאי צריך שיהיה משהו ממשי. לנו לצערי לא הלך בניסיון ראשון. 

אם את רוצה לשתף או לשאול שאלות אפשר בשמחה שנחליף פרטים. 

 

בהצלחה!

שילדים לא-פעם לוקחים בפשטות, מה שמבוגרים חושבים שיסתבכו....

 

להם אין בראש כל מיני נתונים מקדימים ומחשבות..

 

אם ההורים אמרו שניסו שתינוק קטן-קטן יצליח לגדול אצל האמא בבטן, וזה לא הלך, ולכן הפעם - כמו המשל שהבאת - נתנו למישהי אחרת "לשמור אצלה בבטן", מבחינת הילדים זה הגיוני לגמרי. אם אבא ואמא אומרים - כנראה שיש דבר כזה. לא מענין אותם באמת כל הפרטים, שהמבוגרים או מובכים (בצדק במידה מסויימת) "להסביר" אותם - או עושים "ההיפך", כאילו אין בעיה לומר לילד הכל...

(()ציינת את זה בהערה קטנה בשאלה) שמה שאת מספרת לו, סיכוי סביר שהוא הולך מיד ומספר לחברים ולמורים/ גננות ולכל מי שמוכן לשמוע. גם אם תגידי לו מאה פעמים שזה סוד (שזה לדעתי לא נכון לעשות מבחינת העומס הרגשי עליו).
כדאי להביא בחשבון השיקולים... גם כשאומרים, מידת המשקל שנותנים למידע הזה לאוזני הילד משמעותית מאוד...

להבין בעצמי מה אני רוצה או מה חשוב לי ולעמוד על העינין ולפי זה לנתב ...
בטח לא לאבד את עצמי זה לא יועיל לי .. אם הבכי כבר כמעט מוציא אותי מדעתי ... לוקחת אויר ומתנתקת וכמה רגעים ואז ניגשת שוב .. (במידה והוא בוכה בלי סיבה ...)

אתה המבוגר האחראי פה
אותה יודע מה טוב לילד גם אם הוא צורח שרוצה הפוך.
דוג'- ילד שלא רוצה להיות חגור ברכב. הרי אתה תישאר לגמרי ענייני ולא תוותר לו.
או- ילד עייף מאוד שמתנגד להכל ואתה יודע שמה שירגיע אותו זה מקלחת נעימה ואז ללכת לישון. אז אתה תדבר אליו ברוגע ויחד עם זה תנהל את העניינים.

צריך תמיד ''לצוף'' מעל למה שקורה עכשיו, להסתכל עליו במבט מלמעלה. להבין מלמעלה מה באמת קורה.
לא להיכנס למעין עימות עם הילד כאילו אתם שניכם באותו גובה.
ברור שלא תמיד מצליחים...בטח שככל שהם גדלים זה מורכב יותר, אבל זה העקרון, זה העיקר.
להזכיר לעצמך שאתה המשענת של הילד ולכן הוא צריך אותך חזק ורגוע. לא מתפעל מכל בכי או התנגדות.
הנה, אני מזכירה גם לעצמי...

למאכל מסוים שם? חלבי?
או לאבק?

לברר מה אוכלת שם
לנסות להוריד חלבי לכמה ימים וכך הלאה

וגם לתת לה פרוביוטיקה כל יום.

מה זה אומר מרגישה לא טוב? חוץ מנזלת היא שמחה? חיונית? משתעלת? תאבון יש?

היא ב''ה בסדר גמור. רק הנזלת שהיא מורחת עלינו

א. תעקבי אחרי זה, אם את רואה שיש אדמומית שמתפשטת מהעקיצה בורידים- מעין פסים אדומים, אז כנראה שיש זיהום שמתפשט.
ב. דבר ראשון- תמרחי לו משחה אנטיביוטית. כמה פעמים ביום, זה עוזר. אני הפסקתי ככה זיהומים מעקיצות כמה פעמים.
ג. דבר שני- כדי לשחרר את המוגלה- קחי מפית או ניר סופג, תספיגי במים, תכווצ'י לצורת כדור ותניחי במקפיא לשעה וחצי בערך, שיהיה קפוא. תניחי את הכדור הקפוא על העקיצה ותחבשי לו מעל, שישאר במקום. זה עוזר איכשהוא למשוך החוצה את המוגלה

איזה משחה?

אם כתוב עליה- לטיפול בדלקות עור מעורבות בזיהומים בקטראליים

זה אומר שזה אנטיביוטי?

מופירוסין

סינטומיצין

זה מה שעולה לי

אני מניחה שמה שיש לך הוא אנטיביוטי אבל צריך לבדוק בעלון לצרכן מה רשום.

אכן הלכנו לרופא, שרשם משחה אטינביוטית

וגם המליץ לשים על העקיצה קומפרסים של מי מלח- אמר שזה עוזר פלאים

כף מלח בקערת מרק של מים חמים ולהשרות את היד פעמיים ביום. מלח מושך החוצה מוגלה

אצלנו הלכנו למרפאה על כזה דבר, והאחות מיד הכניסה לרופא, שנתן מרשם למשחה אנטיביוטית.

זיהום יכול להיות יותר גרוע ממה שנראה

לק"י

אם אני יכולה אני מרימה אותו קצת ואז הוא חוזר ללכת לבד. אפשר גם לנסות להסיח את דעתו מזה, ולדרבן אותו ללכת לבד (לעשות איתו תחרות,"תראה לי איך אתה רץ מהר" וכו').

מנסה לשכנע אותו בהסחת דעת למשל אומר טוב עד האוטו או עד העץ ואז הולכים ברגל אבל עדין ככה ככה הולך קצת ואז מבקש שוב.
השאלה הרם צריך להתעקש לא להרים או שכן להרים? חושש אולי יגרום לו חסך. הרי אם הוא מבקש כניראה זה צורך שלו. לא יודע

זה לא צורך שלו! יש לו רגליים שמתפקדות ב"ה, והוא יכול וצריך ללכת. אולי יש לו צורך ביחס ותשומת לב, אז אפשר לתת לו בדרכים אחרות, אבל להרים ילד כזה גדול וללכת איתו בידיים, בעיניי זה לא לגיטימי.
אני לא מוותרת במקרים כאלה. מתעקשת וממשיכה ללכת, בשלב מסוים (אולי כשאגיע לפינה ואפנה, והוא לא יראה אותי) הוא יבין שלא כדאי לו להישאר לבד, והוא יבוא.
מה שכן, במקרה כמו שתיארת שיוצאים לגינה, הייתי אומרת מראש: אנחנו הולכים לגינה, אבל אני לא מרימה על הידיים. נלך ברגל ביחד, אני אחזיק לך יד אם תרצה, תוכל לרוץ וכו' אבל אני לא מרימה. ורק אם הילד מבין ומסכים אנחנו נצא.
במקרה שהוא מתחיל לבקש שארים אותו, אני אזכיר לו את ההסכם, ואם הוא עושה בעיות, אז אולי בפעם הבאה שירצה ללכת אני לא אסכים, כי הוא לא הסכים פעם קודמת ללכת ברגל. ככה הוא ילמד שזה לא משתלם לו.

אתמול הוא ממש צרח שהוא רצה ידיים. והוא העדיף שנלך לבית על הידים ולא לתת יד וללכת לגינה....

אחרי כמה זמן הוא ירצה את הגינה, ואז התנאי צריך להיות ברור

לק"י

לפעמים זה מספיק להם, ואז הם ממשיכים ללכת לבד.
ואולי באמת מרחק גדול מעייף אותו.

גם לי אין בעיה להרים קצת. זה לא כי הוא מתעייף זה בא ממקום של פינוק.

לק"י

אלא אם זה משתלט על כל חייו, והוא כל הזמן רוצה רק פינוק.
אבל אם פה עניין עקרוני שלכם- לא רואה בעיה להרים קצת.

למעוך ממש.

הוא זקוק לזה. ממש. לתת לו עד שימאס. אם כבד לך אפשר על הרצפה או בישיבה.

זה לא בריא לגוף, הוא מספיק גדול כדי לקלוט שלא מתאים.
אני חושבת שלא נכון לומר "קשה לי" אלא עדיף להציב זאת בתור גבול. אני לא מרימה אותך תוך כדי הליכה. נקודה. למה? כי לא מרימים ילדים גדולים.
כשהתינוקת תלמד ללכת כל אותה לא ארים.
זה תהליך שיקח זמן. זה כרגע פרוייקט אבל אח"כ תהיה לך הקלה עצומה.

לבנתיים אפשר פשוט להתיישב על המדרכה לידו כשלא מסכים ללכת. להושיב אותו עלייך, לחבק ולתמוך.
לא לכעוס אבל גם לא להיכנע.
עוד אופציה זה לצאת עם בימבה/ אופניים.
מה עם טרמפיסט לעגלה?
יכול להיות שהוא עייף? זה לא נשמע לי כל כך רגיל שילד בגיל הזה לא רוצה/ מסוגל ללכת, אלא אם זה עניין שהוא מנצל את זה שאת מסכימה.
אם את רואה שזה לא מתקדם לשום מקום העקשנות שלא לא ללכת אפשר לקבוע תור לאורטופד קודם כל כדי לשלול בוודאות שלא מדובר במשהו רפואי (אולי כאבי גדילה או משהו)
אבל בעיקר בשביל הילד שישמע מהרופא שהכל טוב והוא גדול ומסוגל ללכת ברגל. לפעמים כשמישהו "מקצועי" אומר את זה הם מקבלים את זה יותר.

אני לא יודעת מה המרחק המדובר,
אצלי אחד הילדים לא אהב ללכת ברגל יותר מכמה דקות, זה עדיין נראה לי נורמלי לגיל. הייתי מושיבה אותו בעגלה עם הקטנה.
הוא גם אהב לנסוע בבימבה.
מה שכן, צריך המון סבלנות לקצב שלהם, גם עם בימבה...

 

 

 

אין לי בעיה להתעקש איתו. סתם מפחד שיגרום לו לחסך או משו כזה. הוא יודע שאבא יכול להרים לתת חיבוק נשיקה אבל לא להרים וללכת. אבל ליפעמים ממש רוצה ומתעקש על זה. לפי דעתי זה ממקום של צומי יותר ולא כי קשה ההליכה לגן לא כל כך ארוכה.
קנינו עגלת אחים בגלל זה.

לפעמים ילד באמת עייף, לא מרגיש טוב, נעליים לא נוחות.
האם הוא רגיל ללכת ברגל? או רק באוטו?
בן שלי פעם ישב שעה מתחת לגן ולא הסכים לזוז וללכת הביתה. ולא הייתה לי אופציה להרים אותו כי הייתי עם עגלת תאומים. נאלצתי לשבת לידו עד שהוא התרצה.

כשהיה בגיל שנה וחצי אישתי הייתה בשמירת הריון והרגילה אותו שהיא לא יכולה להרים אותו.... אז נישאר אני....

משתדלים שתהיה נציגות לכל אחד משבעת המינים.
מספרים על כל מין, מה מיוחד בו
מדרשים
סיפורים
חידות על הפירות ובכלל על א''י
אפשר להכין משחק שאלות כמו פיצוחים, בינגו וכד'.
מספרים בשבחה של הארץ.

והאיברים שגורמים להנאה רבה.

כל עוד זה לא בפרהסיה, ולא אובססיבי, תניחי לה.

זו לא אוננות במונחים של מבוגר, כי אין צימוד של מחשבות מיניות מעוררות לפעולה הזו.

אם מדובר במקום ציבורי או ליד אנשים, לומר לה באוזן, שאחרים לא ישמעו: "מותק, זה מקום אישי ופרטי אם את רוצה לגעת שם אז תלכי לחדר.. -וכהנה..

יפה שציינת שזה לא בא אצלה על חשבון פעילויות אחרות - עוד ביטוי לטבעיות של הפעולה.


מתי אוננות צריכה להדליק אצל ההורים נורות אדומות?
אם מרגישים שהילד לא מוצא הנאה במשחק או בתחומי חיים אחרים והוא נסוג פנימה אל עצמו ומאונן הרבה, צריך לשים לב. אבל זה נכון לגבי כל נסיגה פנימית אחרת של ילד, למשל מצב בו הילד מסתגר בחדר ומשחק כל הזמן במחשב. צריך לשים לב לאוננות כשהיא מתחילה לבוא על חשבון דברים אחרים. מבחינת הילד האוננות היא הפתרון, אבל מבחינת ההורים היא יכולה להעיד על קושי של הילד להתמודד עם הסביבה החיצונית. מקרים קיצוניים של אוננות יכולים לשקף בעיה חברתית של הילד, ולכן חשוב לבחון מה קורה לילד בתחומי חיים אחרים.

תודה על ההתייחסות.
שנית, יש לך מושג אם זה עובר וחולף? ואם כן מתי?
ואחרון, זה שנוגעת מתחת לתחתונים זה גם כן תקין?

לא לדבר נגד המעשה, אלה רק להתייחס שלא נעים לנו שאת עושה זאת לידנו.

היא אמורה להפנים את הבקשה ולא לעשות זאת בקרבת אנשים.
אם קורה, מעירים שוב באופן כסה שאחרים לא ישמעו אותך מבקשת ממנה, כדי לא לגרום לה להתבייש ולא להבין שמא כועסים עליה.

בפוסט הפותח כתבת שזה לא קורה הרבה.
לכן אני משערת שזה יסתדר בעצמו במהרה.


היא נוגעת בעצמה מתחת לתחתונים כדי להגביר את ההנאה.
את צריכה לנצל את ההזדמנות שזה קורה בנכחותך ולהסביר לה שלא נוגעים בפות / בפיפי עם ידיים כי האזור לא נקי, ואם נוגעים, כמו אחרי שמתפים בשירותים, רוחצים ידיים עם מים וסבון כדי לא להעביר חיידקים.
חינוך להגיינה.

לא פשוטה.
הטיפול לא קשור לאיבחון..ולהגדרה

מטפלים במקביל ק"ת.ריפוי בעיסוק טכט

'איחזו בילדכם'
'הורים גם בלילה'
'איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו' וגם שאר הסדרה של הכותבות האלו (מתאים יותר להמשך אבל טוב בכלל לתקשורת, אני קראתי עוד הרבה לפני שהייתי אמא)
'בנחת רוח' של הרב זאב קרוב (בנושא חינוך למצוות, אני מאוד התחברתי לגישה שהוא מביא שם)
ממליצה גם על הבלוג של 'בהתהוות', קיבלתי משם הרבה כלים טובים בחינוך- הורות בחסד
וגם אהבתי והוסיף לי הרבה לשמוע את סדרת השיעורים של הרבנית דינה ראפ 'אם בישראל' - אם בישראל - הרבנית דינה ראפ
בהצלחה!

וגם ספרים של הרב אבינר

"המדריך המלא לחינוך ילדים" של הרב זמיר כהן

"ואהבת" של מרים אדהאן

ספרים של ד"ר מיכאל אבולעפיה

 

ממש מרגישה הכרת הטוב למחברת על הספר.