יש איזה קטע להתמסכן בפורום???
כמעט כווולם פה כותבים על דיכאון ועל כמה שהם מיסכנים....
שפשוט לבכות!!!
אני לא אומרת אוו איזה מפגרים...בטח רוצים צומי..!
אבל אני כבר לא יודעת איך להגיב...
כשמישהו כותב איזה..ח--,ואיזה באסה ואיזה זבל וכו'...
כי מצד שני אף אחד לא באמת מספר מה הצרות שלו!!!
אז סתם שאלה לכל המדוכאים...
"מה אתם מצפים ממני לעשות כשאתם במצב כזה...???"
(אולי אני צריכה לסתום??!!!)
אשמח בכל זאת לעזור לכם...
נ.ב-אל תחשבו שאני לא עברתי את השלב הזה אוו שאני עדיין בתוכו עדיין..?!!
יש כאלה שפורקים מול חבר ממש ממש קרוב, ויש כאלה שפורקים בכתיבה ביומן מכיתה א' (^^), ויש כאלה שפורקים את זה פה, כי הם מרגישים שהם יכולים לפרוק את זה פה. [:
בס"ד
עשינו פה "שרשור פריקה".
אני לא חושבת שזה בא ממקום של "אני מסכן", אלא ממקום של "אני פורק".
לא כולם פה משתפים את המשפח והחברים שלהם במה שעובר עליהם, אבל אי אפשר להשאר הכל בבטן, אז הם פורקים את זה פה.
אני קצת מרגישה זלזול מהשרשור שלך, וזה כואב לי.
אני רוצה להגיד לך, בלי להעליב חס ושלום או משהו- לא מתאים לך להגיב, אל תגיבי. לא לכל שרשור צריך להגיב.
את לא יודעת מה להגיב? לא מגיבים. פשוט מאוד. לא מסובך מדי.
באתי מקטע של להבין ולנסות לעזור!!!
(כתבתי שאני לא נגד זה..)
סליחה למי שנעלב....!
נוער וגיל ההתבגרות!
בגיל הזה קורים כ"כ הרבה דברים... שלפעמים חייב לפרוק..
אז אנשים מרגישים שפה זה המקום שהם יכולים להביע את עצמם...לשתף.. תני להם את הבמה!
זה לא עניין של מסכנות..זה פשוט דברים שאנשים חווים ומרגישים צורך לספר ולשמוע את דעת השני..לשמוע עידוד.. וכו'..
מה את צכה לעשות? לתמוך..לעודד..להרגיע...
לא רוצה?מעצבן אותך? - אל תגיבי...
פשוט ללכת ולהוציא את הכול על מישהו שיכול להבין ולעזור(חייב להיות אדם כזה!!)
אבל אם אני מרגישה רע(מה שקורא בד"כ) אני נוסעת לכינרת וצורחת אליה את כל הנשמה שלי אני צורחת על אלוקים עם הוא קיים ובוכה את נישמתי ותאמיני לי זה משחרר יותר מהכל
תנסי ועוד דבר-אני סמה מוזיקה על פול ווליום שאפחד לא בבית ורוקדת וצורחת עד אין לי כח!!!! זה פשוט כיף!(אני לא יודעת עד כמה הדברים האלה יעילים לגבייך אבל מקווה)
אבל בגלל שאת לא מכירה אותי []את תמיד יכולה ללכת לבנות שבטוח יתנדבו לעזור לך...זה קרה לי כ"כ הרבה פעמים........ שאני כבר יודעת איך להשתלט על זה. באמת!!אם את רוצה לדבר איתי על זה אני תמיד באישי!
או אם את גרה באיזור ובא לך להפגש אז בכיף. יש הרבה שיכולים להעיד עליי כאן מהמציאות שאני לא חולת נפש ;(סתם משוגעת.. )
יוווווו מותק אני כ"כ מזדהה איתך חבל לך על הזמן...
חיפשתי שנים מישהי שתעזור לי....
ובסוף באה חברה והיא פשוט נשמה טהורה אני מתה עליה!!
היא מבינה ועוזרת ותמיד מקשיבה לי.......
עם את רוצה אני תמיד (בעצם כימעט אף פעם אבל....) עם בא לך.......(תגידי ואני יתחבר כי אני מישתכלת פה כל יום!!!)
אולי אני יוכל להבין... כי יש לי נסיון טוב מאוווד בנושא......
שבת שלוםםם!!!!
בנתיים זה מה שאני יכולה לעשות 
(מנסה לחזקקקק ומצילחה... חעחע החלטתי!!)
נ.ב.
לא טוב לשמור בפנים כי בסוף מתפוצצים מזה ורוצים לעשות כל מני דברים וחושבים על...... אז בשבלי (למרות שאת לא מכירה אותי!) תמצאי מישהי........
1.ליותר ביינישי"ם: נכתב ע"י האדמור מסלונים.(מחבר סדרת הספרים הידועה "נתיבות שלום")- 20120519221106.pdf .
2. לאחרים: מי שמכיר את "ספר התודעה" זהו חלק שלא הוכנס לספר עצמו...נמצא כאן-20120519221604.docx .
תודה רבה!!!
בדמייך חייאחרונהבס"ד
גם אני מאוד רציתי (ורוצה) להתנדב במד"א, וגם אני בת.
ובסופו של דבר אני החלטתי לוותר על החלום ולגנוז אותו, אולי ליום המתאים. אבל את צריכה להכיר את עצמך באמת כדי לדעת אם זה מתאים לך ואם את מסוגלת לעמוד בזה.
-ההורים שלי לא אהבו את הרעיון, אני בת יחידה, כל דבר שקורה לי הם יישר בהיסטירה.
"ואם את לא תעמדי בזה רגשית? הרי את ילדה נורא עדינה ונורא פגיעה ונורא רגישה"
אני מזכירה לך שזה לא קטשופ מהסרטים זה דם אמיתי, זה מראות קשים, ועצובים- את נפשית מוכנה לעמוד בזה?!
-דיברתי עם מתנדבים עצמם, כל אחד אמר לי אחרת, אני אגיד לך את זה די בקצרה-
אחד אמר שאם אני מאמינה בעצמי מספיק, שאני מספיק חזקה אמונית- לכי על זה.
השני אמר לי, (הוא מתנדב במד"א שנים מדריך קורסים וכ"ו- מכיר אותי קצת יותר מהשני כי הייתי אצלו בקרוס מד"א), שהוא מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת ששמירת נגיעה וייחוד חשובים לי ומציע לי שלא ללכת להתנדב, למרות, שבמקום שהייתי אמורה להתנדב, רוב רובם של המתנדבים הם דתיים- ככה שלכולם ברור, גם חילונים מה זה שמירת נגיעה ושיש חברה שמקפידים על זה וצריך לכבד.
אחרי שבירת ראש, ושיניים, אני ויתרתי, ובדיעבד, אני די מתחרטת.עזבתי באמצע הקרוס, מה שעוד יותר היה מבאס.
לדעתי את צריכה לשבת עם עצמך ולחשוב אם כל זה מתאים לך, אם את מספיק חזקה לעמוד בכל זה.
שיהיה ב"הצלחה ענקית!!! (אגב, יש פורום מד"א שאת יכולה לקבל שם קצת יותר עזרה ופרטים)
להתנדב במדא יכול להיות ממש נחמד, אתה באמת תורם, אתה באמת נבנה ומתבגר, אתה חווה דברים ממש מעניינים.
אבל מצד שני:
עומס לימודי רציני, התנדבות במדא דורשת הרבה.
החשפות לדברים שלא בהכרח אמורים להחשף אליהם כ"כ מהר (נוגע יותר לבנים).
ובעיות צניעות... נושא נדוש, אבל עקרוני מאוד. אני מניח שאני לא אמור לפרט, אבל יש שם גם בעיה של כל העסק של התנדבות מעורבת, שזה לא מתאים בכלל. וגם יש בעיה של הטרדות מיניות, שיחסית רווחת במד"א.
מד"א לא ממש מקדמת אינטרסים של מרבית מתנדביה הדתיים, וגם לא מאוד מזוהה עם כיווני הציונות הדתית (ע"ע הורדת הסמלים מהאמבולנסים ביו"ש), ולכן אנ יחושב שאם כבר רוצים כדאי הצלה.
כנראה שהאומה ישראלית תשרוד בנתיים בלעדי אם אני לא אתנדב :O
אבל את צריכה לדעת אם את מוכנה לזה מבחינה רגשית ורוחנית
מבחינה רוחנית - לכי תידעי אם איזה חברה תהיי אם נניח תהיי עם חברה חיולנים והם ינבלו את הפה ויגרמו לך
להרגיש לא בנוח או שירצו לתת לך חיבוק או צ'אפחה ידותית האם תהיי חזקה מספיק בזיל לשים להם גבולות?
מבחינה רגשית - כי שכבר אמרו האם את מוכנה לראות מראות קשים מאוד בתאונות/פיגועים וכל מיני מרעין בישין אחרים חבר שלי מתנדב במד"א והוא אמר שבפעם השניה שהוא עשה החייאה לאדם האדם מת האם את מסוגלת לכך שאדם יטמות לך ביידים???
תחשבי על זה ואם התשובה שלך ל2 הדברים האלה היא כן אז לכי על זה והמון בהצלחה
נראלי שאת זה היא יודעת, היא רוצה שיגידו באיזה אחד לבחור....
לכי על זה אם את חזקה וגם אם המקום טוב...!
תבררי גם לגבי המשמרות...
יש מקומות שיוצא שתתנדבי באותו זמן רק אם בן ואז יוצר מצב של יחוד...
ובהצלחה רבה!!!
אני ממש מצטערת אם זה לא מכבוד המקום ואם התיאורים קצת עגומים 
אבל אני חייבת לפרוק איפה שהוא
יצאתי לטיול בחופש עם מספר חברות טובות מאוד, היה מאוד כיף ב"ה יומיים ימים.
מזג האוויר נפלא,מסלול עם הרבה מים, חברות שלי נכנסו למים בלי בכלל לשים לב מי בפנים בנים בנות ביחד..
ביום השני באמצע היום עצרנו איזה שעה לארוחת צוהריים, אני ועוד חברה נשארנו לארגן אוכל (פסטה), והשאר נכנסו למים..
אחרי איזה רבע שעה הגיעו קבוצה גדולה של ערסים ופרחות(חילונים מאיזה עיר במרכז).
אנחנו צעקנו לחברות שלנו, אבל הם לא באו..
טוב אנחנו הסתכלנו עליהם מרחוק..
בהתחלה הם באמת היו בצד למעלה(יש שני למעיין אחד למעלה וצריך להחליק קצת ויורדים לאחד למטה)
אבל אז חברה שלי (הפרחה שבחבורה) ירדה אליהם ואמרה להם משהו (לא ראיתי כל כך טוב כי הם היו למטה)
אחרי איזה דקה כל הקבוצה שלהם עלתה למעיין איפה שאנחנו היינו.
ורק אז קלטתי הם שיחקו בכדור שהיה אצל הקבוצה השניה..
בשלב הזה ממש התעצבנתי.
הם שיחקו ככה איזה רבע שעה מסירות או לא יודעת מה הם שיחקו מרוב עצבים אפילו לא התייחסתי.
גמרנו להכין את האוכל הם יצאו מהמים קצת השתזפו, אכלנו והמשכנו במסלול.
אחרי כמעט שעה וחצי הגענו למעיין הבאה, החלטנו ששם נשאר גם כשעה היה כבר בסביבות השעה 2, ותכננו להגיע עד הערב לישוב הקרוב לתפוס אוטובוס.
המעיין היה שקט לגמרי סוף סוף שמחתי! נכנסתי למים וממש נהנינו, התעלמתי ממה שקרה לא רציתי לפוצץ את הטיול.
אחרי משהו כמו עשרים דקות הגיעה הקבוצה של הערסים והערסיות, ציק צק הם נכנסו למים, והתחילו לשחק ולצחוק, אנחנו הצטרפנו אליהם (לא רציתי להיות בודדה פעם שעברה הייתי מחוץ למים עם חבר'ה שלי אז לא הרגשתי מטומטמת, אבל הפעם אם הייתי יוצאת לבד הייתי החריגה).
בזווית העין קלטתי את חברה שלי (אותה אחת) מדברת קצת בלחש עם הבחור הזה שהיא דיברה איתו..
ניסיתי להתקרב אליהם קצת, ושמעתי אותה מסבירה לו על נגיעה ודברים כאלה...
פתאום בלי שום התראה קצרה הבחור הזה קפץ על חברה שלי ונתן לה חיבוק והתחיל לנשק אותה כולנו היינו בהלם חברים שלו צחקקו קצת..
התקרבתי טיפה לכיוונם אבל הבנתי שחברה שלי בכלל לא מתנגדת להיפך היא נראתה כולה מאושרת
ואז קרה משהו (שצונזר מהשרשור בעריכה ) שחברה שלי לא הסכימה לו אז היא פשוט נלחמה בבחור והוא שיחרר אותה ואנחנו הסתקלנו מהמקום.
עד לכאן מה שהיה, שכחתי מזה במהלך השנה..
לפני יומיים אני נכנסת לפייסבוק של חברה שלי, וקולטת את התמונה של הבחור באנשי קשר שלה!
(הסתכלתי לו בפרופיל את האמת לא נראה שהוא סתם אחד ערס, כותב הרבה על פלוגות בצבא תמונות של קרבות וכאלה..)
אם חברה שלי התחילה בקשר איתו? אולי היא כבר יוצאת איתו?
אני לא אשכח את הרגע ההוא איך קפץ עליה אני כולי מחולחלת איך היא מצרפת בן אדם כזה לפייסבוק שלה?
ואני לא אדבר אם ההורים שלה/מורים שלה כי אני בעצמי לא שיתפתי את התחושות עם אף אחד שלא יצא עליה שם רע!
אני לא יודעת מה לעשות
ענבלבס"ד
שרשור זה נערך מפאת כבוד המקום.
אם למישהו יש עוד תיקונים שהוא רוצה להאיר אנא לפנות אלי או ללך דומיה תהילה באישי!!!
אל תרשמו פה כי זה לא יועיל ולא מועיל לאף אחד!!
לדעתי- דברי איתה, זה באמת נשמע ממש מגעיל,
וספק אם היא מודעת לאיך שזה נראה... קחי אותה לשיחה רצינית, ותגידי לה את הכול, כל מה שכתבת פה...
זה בעיקר בעיה שלה וזה נראה שהיא כן זרמה עם הקשר ורצתה אותו....
אז שתהנה לה......
אני אסביר חז"ל אומרים
"העושה עברה ושונה בה מותרת לו" ואז שואלת הגמרא יעלה על דעתך שמותרת לו אלא נעישת לו כהתיר אותה בחורה ברגע שהיא עברה על העבריה היא מרגישה שזה מותר כי תכל'ס במקור מהתורה אין איסור הרבנות ברגע שאסרה לבנות לטבול לפני החתונה הכניסו לזה איסור מהתורה של "אשה נדה" עכשיו לה הייתה הנאה ללא ספק כי דבר שאסור כך היצר"הרגש" שסותר את היהדות ורב איתה שלנו אמור לפעול "השכל" {השכל הכוונה לאמונה וזה כי ה' ציווה ולא מוסר אנושי} והיא לא ראתה עונש {בגלל המחלה שכולנו חולים בה ולא מרגישים את הכאב הנפשי כדי שיהיה לנו בחירה}
צריך להבין וללמוד את הסיבה לפתיחה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"
בנוסף מפני שהיא משפעת ממנו אז צריך ללמוד ולהבין סיבות שלו ואת הסיבה למה הם שקר
{אני דיי עשיתי ניתוח אם את רוצה אני אביא את התוצאת אבל באישי ואחר כך אני צריך לשיון פשוט}
אני מקווה שלא אגיע למצבים כאלה ח"ו.
אבל תכל'ס, לא הבנתי מה את רוצה שנגיד לך
כאילו, הסיפור "לא נעים" והכל, אבל בתכל'ס..
הבנת? כי אני לא..
זה ממש הבעיה שלה היא בוחרת מה היא רוצה..
בס"ד
כל הכבוד לה שהיא מנסה לעזור לחברה שלה.
אם חברה שלך הייתה פתאום מתדרדרת ויורדת ח"ו לתרבות רעה, ואת היית יודעת מי זה ומתעלמת, זה לא היה מפריע לך? לא היית מנסה לעזור לה לחזור למוטב?
אבל אם אני יתחיל לדבר איתה בשיא הרצינות היא תשנא אותי לא?!?אני לא אמא שלה..
כל הכבוד לה שהיא עוזרת..אבל אני אישית לא הייתי עושה אתזה..אל תתנפל!!
בס"ד
אם אתן באמת חברות טובות והיא תדע שאת עושה את זה בשבילה אז היא לא תשנא אותך.
יהודית זוהרוכן, איכפת לי ממנה!!
ואני גם אומר לך למה...לכי תדעי אם היא גם חשבה על זה בתור טעות וברגע שתאמרי את זה לה..היא תתעודד להתחרט מיד...ואם לא ...לפחות ניסית =]
לכל אלו שאמרו... שתסתדר... תני לה להנות... אתם לא מבינים שהקשר הזה הוא לא טוב???
מי שקופץ על בחורה באמצע מעיין ומנשק אותה ואחר כך**** זה לא נשמע שיהיה כל כך בריא לה כזה קשר...
אני תומך במה שאמרה סתם אחת. דברי איתה דוגרי... ואל תהי עדינה. תגידי לה כזה: אני מתארת לעצמי משהו והוא מגעיל... יש לך שניה להנפיץ ת' חשדות שלי???
שאני פשוט ילדה לא כ"כ נחמדה.
במיוחד לאנשים שממש נחמדים אליי, אני פשוט מעגילה בחזרה!
ציניות יתר ושנינות פוגעת..
זה לא כייף!
אבל עצם זה שאני נהיית מודעת לזה זה כבר דבר טוב, נכון?
בזע"ה אצליח לשים לב גם בסיטואציה ולא רק לאחר מעשה!!
וכאן הבמה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו מתישהו..
במיוחד לאמיראמיר על מה שהיה ביום שלישי.. סליחהסליחה..
ולכל שאחר הח'ברה שהיו שם.
סולחת
סתם,סתם, מה יש לך? את ממש חמודה!!ט!הרשאפו על הסליחה הציבורית... [צריך אומץ...] אבל אני לא כל כך יודע מי באמת נפגע ממך
אני לא מכירה אותך בתור לא נחמדה! ממש ממש לא!!
וכל אדם עושה לפעמים טעויות. וזה בסדר. במיוחד אם יודעים להתנצל כשצריך.
[אני מרגישה שאני נדחפת לסיטואציה בלי רשות. אבל לאכ'פת לי כרגע.]
את מבקשת ממני סליחה???
אחרי כל מה שעשית פגעת ברגשותי העלבת אותי בפומבי
לעיני כולם קראת לי בשמות גנאי את לא מתביישת?????
סתאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאם
ברור שאני סולח לך שאפו ענק על האומץ
ותודה רבה על התמונה
את לא שנונה...
אבל יש עוד דרכים לפגוע באנשים גם בלי זה..
וזה לא נחמד לחשוב על זה רק אח"כ.. על זה שזה פוגע..
קפצתי לבקר,בין הבגרויות..אחרי שסיימתי אנגלית לפני שאסיים מתמטיקה..מנשמע,חברים??
שתהיה שבת שלום ויומירושלים שמח
בהצלחה ושמחה בהכל!!!
קודמי בתפקיד. 
שבת שלום והרבה הצלחה! 
רגע, אני מדמיינת, נכון??
מה א-תה עושה פע?
יא' ישןן..
איך החיים?
(אתה בטח לא מכיר ת'ניק הזה שלי בכלל. זאת רבבה בנשמה אם אתה זוכר..)
מה נשמע??
שוקולד קרבי=) ברוך ביקורךכיפה סגולהגם אני שונא את שאלון 804.
בס"ד
משום מה נראה לי שכבר לא...
לאן נעלמת?!
למרות שלי לא נעלמת לגמרי אבל....
שבת שלום י'נוסטלגיה
ב"הצלחה שמן! (סימת אנגלית!!!)
וואווו! ש-אלום!
כיף לראות אנשים ישנים..
בהצלחה!!
אדם אחדדרך אגב כולם מוזמנים לעצרת של יום ירושלים במרכז הרב, במוצאי שבת!
השנה העצרת בראשון.
מיריצ'י =) יאאיי מגניב..בהצלחה!!ט!הראחרונהאהלן =]
אני צריכה פעולה על יום ירושלים לשבת!!
תודה.
אפרת234
מהלך הפעולה:
המהלך הכללי: החניכים עושים כל מני פעילויות ולאחר כל פעילות הם מקבלים דף עם חלק מההיסטוריה של ירושלים - את הקטע כל פעם נותנים לחניך אחר לקרוא. המידע הוא מתקופת בית ראשון עד האיחוד של ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.
השלבים:
א. בתחילה עד שכולם באים משמיעים שירי ירושלים.
קטע קריאה מס 1: בערך בשנת 1000 לפנה"ס החלה מלכותו של דוד. הייתה זו תחילת פריחתה של ירושלים. דוד המלך קבע אותה כבירת ממלכתו, ובנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון.
ב. כותל - יש ציור של כותל שעליו מדביקים פתקים. כל חניך כותב על פתק משהו שהוא רוצה בקשר לקבוצה, משאלה או בקשה, ותולה את הפתק שלו על ציור הכותל. זה נעשה בתחילת הפעולה ובסופה שורפים את הפתקים - כך המסר כביכול מגיע לאלוהים. מי שירצה יספר מה שכתב.
קטע קריאה מס 2: כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, נחנך בירושלים בית המקדש השני. מעמדה של ירושלים היה של עיר מקדש בעלת זכויות מיוחדות. הכרזת כורש התירה לעם לחזור מהגלות. אך רק קבוצה קטנה אזרה אומץ לשוב, אלו הם 'שבי ציון', ובראשם עזרא ונחמיה. הבנייה מחדש של בית המקדש ושיקום ירושלים חיזקו את הקשר הרוחני והדתי של העם לעיר.
ג. א-סו-קו-נו ירושלים- כמו א-סו-קו-נו רגיל רק ש: 'יר' - אה, 'רו' -סו, 'שה' -קו , 'ליים' -נו. אפשר להוסיף תנועות במקום הקבועות . למשל: במקום השניצל לעשות כותל ואז כולם עשוים כאילו הם כותבים פתק וכל מני כאלה. ילד טוב ירושלים- כולם מחזיקים את הידיים כמו תפילה ומתסכלים למעלה במבט של תמימות. שמחת תורה- כולם מסתובבים במעגל ושרים שישו ושימחו בשמחת תורה. מסגד כולם אומרים אללה אכבר ועושים כאילו הם משתחווים בעמידה עם הידיים.
קטע קריאה מס 3: בית המקדש השני נשרף ע"י הרומאים, ירושלים חרבה והעיר התרוקנה מתושביה. העיר נמחקה כמעט לחלוטין מלבד חלק מחומות הר הבית, בכללם הכותל המערבי ושלושת המגדלים במערב העיר - אזור שער יפו של ימנו. העיר נקראה מעתה ע"י הרומאים איליה קפיטולינה.
ד. מסכים לא מסכים: על קיר אחד כתוב מסכים ועל קיר שני כתוב לא מסכים. המדריכים מקריאים משפטים וכל חניך עומד ליד הקיר שאומר את דעתו. מדי פעם אפשר לשאול את אחד החניכים למה הוא חושב ככה ולנסות לעשות מיני דיונים. משפטים:
- אני חושב שירושלים היא עיר דתית.
- אני חושב שירושלים היא קדושה.
- אני חושב שירושלים קדושה רק ליהודים.
- אני חושב שירושלים קדושה רק למוסלמים.
- אני חושב שרק דוסים צריכים לגור בירושלים.
- אני חושב שערבים לא צריכים לגור בירושלים.
- אני חושב שנוצרים לא צריכים לגור בירושלים.
- אני חושב שירושלים היא לא עיר חשובה.
- אני חושב ששווה לוותר על ירושלים למען שלום עם הערבים.
- אני חושב שירושלים לא צריכה להיות עיר הבירה שלנו.
קטע קריאה מס 4: שלוש שנים שלטו הבריטים בירושלים, הם יצאו ממנה כאשר שלטונם דעך וויתרו עליה בשל החלטתם לעזוב את הארץ, בעיצומה של מלחמה קשה בין הערבים והיהודים. תקופת השלטון הבריטי התאפיינה בין השאר בהרחבה ניכרת של השטח הבנוי.
ה. כיסאות מוסיקליים - לצלילי שירים על ירושלים.
קטע קריאה מס' 6: בבוקרו של יום ראשון 30 בנובמבר , לאחר שנודע על החלטת האו"ם מהלילה הקודם להקים מדינה יהודית בא"י, הוחלט שירושלים תהיה שטח בינלאומי בחסות האו"ם. ערביי ירושלים היו מאוכזבים ומתוסכלים והחלו במארבים. הותקפו שני אוטובוסים של אגד בין פתח תקווה ללוד. זה היה הדבר שסימל את תחילתה של מלחמת העצמאות. בסופה חלקה המזרחי של ירושלים, פרט למובלעת בהר הצופים היה בשלטון ירדני.
קטע קריאה מס' 7: תשע-עשרה שנים הייתה ירושלים עיר חצויה. עיר שבליבה חומה כפי שנאמר בשיר "ירושלים של זהב" שכתבה נעמי שמר ב- 1967. מצב זה בא לקיצו במלחמת ששת הימים. במשך שישה ימים סערו הקרבות בירושלים, ובסופם אוחדה העיר בשלטון ישראל. בכ"ח באייר תשכ"ז- 07 ביוני, הונף דגל ישראל מעל הכותל המערבי.
ו. מביאים מתנדב שמים לו רטייה. ואז נותנים לו לקרוא את הנאום הבא: נאומו של שר הביטחון דאז משה דיין, לאחר כיבוש ירושלים:
"צבא ההגנה לישראל שיחרר הבוקר את ירושלים. איחדנו מחדש את ירושלים המבותרת, את בירת ישראל השסועה. חזרנו לקדושים במקומותינו, חזרנו על מנת שלא נפרד לעולם... לשכנינו הערבים אנו מציעים גם בשעה זו, ואף ביתר תוקף בשעה זו, יד לשלום. ולבני הדתות האחרות, הנוצרים והמוסלמים, הנני מבטיח כי ישמרו מלוא החופש וכל זכויותיהם הדתיות. לא באנו לירושלים לכבוש קודשי אחרים ולא להצר בני דתות אחרות, אלא להבטיח את שלמותה ולחיות בה עם האחרים באחווה.
ז. שריפת הפתקים.
בהצלחה!
כל הזכויות שמורות לגיל מכפר גיבתון ברנר .
ציוד: ציור גדול של כותל, רטייה, גפרורים, דפים, עטים, קטעי קריאה בכרטיסיות
הארות והערות: מומלץ להוסיף משחק בים קטעי הקריאה 6-7. ושם המדריכים יקריאו, ויסבירו את מה שהם קראו. בכלל מומלץ למדריכים לקרוא רקע נוסף על ירושלים, כדי שיוכלו להוסיף לנאמר בכרטיסיות.
lea..תאמרי לי איך יצאה הפעולה במוצש"ק אם יזדמן לך אני חייבת לטוס..שבת קודש נכנס עוד כמה דקותת
בע"ה בלי נדר שנזכה להרבה טוב! אהבת ישראל!
ערב יום ירושלים שנזכה לבניין משיח צדקנו וירושלים השלמה ב-מ-ה-ר-ה!
שנזכה שהחג הזה יצויין השנה בדרך הראויה ע"פ תורת ה'.
לרפואת כל חולי עמ"י ובכללם:
אברהם זאב בן שירה צירל
אודליה נחמה בת מיכל
יונתן בן מלכה (גם שחרור בקרוב בעזרת ה'!!!)
יונתן בן עדינה
יעל בת אסתר
מרדכי מנחם בן אסתר אוגי
צפירה צפורה בת שרה תמה תמר
בתוך שאר כל חולי עמ"י.
"שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא"
בע"ה אני לוקחת פרקים א' - י' בלי נדר
שבת שלום צדיקים!!
הרבה ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם!
באהבת ישראל...
(נדפק לי משו עם רגשונים היום תשרדו...?)
*חזרזיר*שבת שלום צדיקים..
באהבת ישראל גדולה.
לא משנה, אשריך. 
אשריכם!!
יאלה, יש סיכוי שבזכותכם נגמור ספר?
זכויות לעמ"י!
מתקרבים לספר שלםםם!...
לא לשכוח שזו שבת מברכים..
שבת מבורכת לכוולנו
יאלה אולי בזכותך(!!) נסיים ספר!!
יאלה, מי שקורא, קח/י כמה פרקים!
איזה זכות זה לסיים ספר!
אשריכם, בע"ה רק טוב!
שבת שלום!
|
נוג"היסטים יקרים:
בע"ה נצא ביום שלישי כ"ג אייר, לשמוח ולשמח אנשים, נשים, וטף. בביה"ח שערי צדק. מתי? בשעה 16:00
איפה? אז כמובן כמו תמיד בתחנה המרכזית (לישראלים שביננו), תחנה מרכזיעע (לערבים ביננו) central bus station (לאמריאקים ביננו) (שם שם, הרכבת) בדברי שיר למטה. ומשם נסע לבית חולים שערי צדק ביחד.
אז מה תפקידכם חברים?
בע"ה נעשה ונצליח! יישר כח ענק, בזכות ההתנדבויות שלנו נקרב את הגאולה הקרובה בע"ה.
תמיד באישי ידיד, ופונצ'ה.
אם צריך משו אנחנו כמעט תמיד באישי.
|
סתם אחת
כאן בין כל קירות ביתי
הכל סגור ואין איש מפריע
אל מול שתיקת קירות ביתי
אין רחש שייכנס
כאן בין כל קצוות ביתי אין כל מכשול
בכל שבילי החדר
אין שמש שישרוף
ואין גם צל אשר יחשיך
(בערב שבת, אור לו' אדר, חדרו מחבלים לביתם של הרב אודי ורותי פוגל,
למקום הבטוח ביותר שלהם, ורצחו באכזריות אותם ואת שלושת ילדיהם, יואב, אלעד והדס)
ואין משב סופה
ואין גשם שישטוף
ואין גם צוהר שיבהיל
ואין דבר אשר ישרוף את כל קירות ביתי
הכל הרי מוגן
מכל אורב בפתח
בין כל קירות ביתי
אין אף אחד אשר ילך
(הכול מוגן? שומדבר לא מוגן פה!)
כאן בין כל קירות ביתי
שתיקה גדולה
אפורה ומנחמת
אל מול אימת הרחוב וילון מוסט ואור הנר
כאן בין כל קצוות ביתי יש זיכרון
מכתב תחת דלת
ואין קול אשר קורא
ואין לו קול עונה
(איפה בדיוק הנחמה פה? אין קול קורא ואין לו קול עונה?
לאחר הרצח, ישי בן השנתיים ניסה להעיר את אביו המת, וקרא לו, ואף אחד לא ענה 
)
ואין משב סופה...
ואין כאב שיישאר
כי כל קירות ביתי
הם לובן מנחם
ואין כתמים של דם וחבלות
שריטות בלב
הכל הרי נכתב מראש
אתה יודע
בין כל קירות ביתי
אין פרח שינבול בטרם עת
(יש כאב, כאב שלא יעבור לעולם, אין נחמה, יש כתמים של דם וחבלות, יש שריטות בלב,
במציאות שישנם פרחים שנובלים הרבה לפני שהם בכלל פרחו... )
סורי אם זעזעתי או הייתי לא קשורה בכלל,
פשוט, שמעתי את השיר הזה, ולא יכולתי שלא לחשוב על זה,
למה אנחנו צריכים לחיות במציאות כזאת, שאדם נרצח בביתו,
במקום הכי בטוח ומוגן, לכאורה, למה ?!?!?!
תאמינו לי כשמקבילים את השיר ככה... הוא נהיה הרבה יותר עצוב...
בעזהי"ת
ההקבלה באמת מזעזעת, אבל יש משו שפיספסת בשיר עצמו, ואין קול אשר קורא ואין לו קול עונה זה לא 'נחמה', זה גם לא שלאדם בבית אין קול קורא וקול עונה- לאדם בבית נשלח מכתב, בשורה לפני, והמכתב רוצה תשובה והוא בוחר שלא לענות, ולכן אין קול עונה וכו'.
דיברתי על השורה- "כאן בין כל קירות ביתי שתיקה גדולה אפורה ומנחמת"...
ולא, אני לא ישלח את זה לעולם קטן!!
איןן על עידן רייכל..
מכירים את המשפט הזה? עם ישראל חי סרט? בדרך כלל זה נאמר בזילזול, אבל יש בזה גם אמת.
אתם מכירים את הסרטים האלה שיש את הרעים הגדולים והחזקים עם כל הטכנולוגיות המשוכללות (זה תלוי מאיזה שנה הסרט...) ועם כל החילים, ולטובים כמעט ואין אמצעים להתגונן מפני הרשע שוצה "להשטלת על העולם" (עם צחוק שטני כזה) ואיך שהוא תמיד הטובים תמיד מנצחים את הרעים בדרכים לא דרכים?
אתם לא חושבים שיש איזשהוא דמיון בין הסרטים האלה לעם ישראל? קבוצה קטנה שכולם רוצים להשמיד, בדרך כלל אין לה אמצעים להתגונן, ותמיד הם מנצחים בסוף, גם אם יש נפילות בדרך?
אם מסתכלים על הסטוריה של עם ישראל, ממש אפשר לראות שזה כמו סרט, ושהבמאי מלחיץ את הקהל, זה נראה שהטובים עומדים להפסיד(!) מלא מהטובים מתים(!) ו....בסוף הניצחון מגיע וכולם שמחים וצוהלים.
קיצור, זה לא רע לחיות בסרט, גם אם אנחנו רק באמצע, והמצב דפוק, והמטרה שלנו, הגאולה השלמה, עדין לא כ"כ נאית באופק, תזכרו את זה שיש לנו קלף מנצח, שפשוט אי אפשר עליו, יש לנו את הבמאי של הסרט הזה שאנחנו חיים בוא, ותמיד, אבל תמיד, אנחנו נצליח בסוף...
ואנחנו שחקנים
ה' הוא הבמאי
שמושך כאן בחוטים.
כבר אמרו שאם היו כותבים סרט של החיים זה היה שובר את כל שיאי המכירות..
בעז"ה, שהסוף הטוב כבר יגיע..
אני כותבת אתזה מכאב מאוד גדול. שאני מרגישה אותו בזמן האחרון.
אני לומדת באולפנה. רוב השבוע \שבועיים אני שם .
כל החברות שלי בוכות ומספרות על שהן מתגעגעות . וכמה הם חולות על אמא . ומסחנש"ות איתה תחיים.
ואני .
אני בוכה בלב !
ישלי ב'ה משפחה ! שדואגת לי .כל מה שאני מבקשת ,רומזת ישר אני מקבלת על המגש .בכלל לא מובן מאליו.
הבעיה הכי גדולה היא - האווירה בבית. ישלי אח נכה במצב לא הכי טוב . וזה משפיע על ההתנהגות של ההורים .האחים . ועל הכל בכללי . זה מורגש .
אני יתאר אתזה כך -באולפנה כולי זורחת ,שמחה טוב לי ! עוטפים אותי שם תמיד ...
וביום חמישי שאני חוזרת כולי שוקעת בדיכאון נוראי . ומתה כבר לחזור לאולפנה ..
ככה שנה שלימה !
וזה כ'כ אמור להיות ההיפך .
יורד לי דמעות שבנות מתחילות לספר על טיולים , פגישות ,דברים משפחתיים . ואני , לא רוצה להגיד מקנאה אבל קשה לי מאוד ! אינלנו אפשרות מעשית .
אבא שלי שם לב לזה היום והוא ישב לי על הוריד לספר לו. ואינלי אומץ . הם מדהימים איך שהם מטפלים באחשלי והכל , אבל ישלהם עוד 5 ילדים שזקוקים להם . אמרתי לו קשה לי האוירה בבית . ואני לא מוכנה יותר לפרט ! והוא קנה לי את כל הסופר כדי שאני ירגיש שאני סתם ממציאה .
עוד משו- שחברת מזמינות אותי האמהות שלהן יוצאות לקראתן לפתח (בריצה ) עוזרות להן עם התיקים המטורפים . מכינות להן את האוכל שהן אוהבות . וווואי : (
ושלא נדבר על להזמין חברות הביתה. הזמנתי איזה חברה מאוד טובה שהייתי אצלה מלא פעמים. והמשפחה לא הסתכלה עליה בככל. בקושי שלום .לא כי הם לא נחמדים .כ י הם עסוקים .
אני מנסה להבין אותם ולראות את הטוב .אבל זה מועקה של שנה !
תודה שקראתם !
-סוף פריקה -
בס"ד
מבינה אותך...
אבל רוצה גם להגיד משהו:
לכל אחד יש את הצרות שלו, לאותן בנות יש אולי אימא (וגם אז לכי תדעי כמה באמת הן קשורות) אבל יש להן צרות שלך אין.
ולך אולי אין אימא שמפנה אלייך את תשומת ליבה אבל יש לך דברים אחרים שלבנות אחרות אין.
ה' נותן לכל אחד את הניסיונות שלו כי הוא יודע שנצליח להתמודד איתם, ואת מצליחה.
כמו שכתבת את מצליחה להתמודד ועל זה את ראויה להערכה רבה!
יקרה, קבלי זאת באהבה ובעז"ה שלא תתנסי בניסיון של ילד נכה, ותגדלי משפחה שתהיה בדיוק כמו משפחותיהן של חברותייך, ואת גם תדעי מה להעניק לילדייך כדי שירגישו טוב בבית, כי את חוית את ההפך.
אולי זה לא מעודד מה שכתבתי, אבל ברבות השנים את תביני למה עברת את זה, ואת תודי לה' על כל נפלאותיו (יכול להיות שגם עכשיו אבל...).
ב"הצלחה נשמה!
גם אצלי בבית זה משהו כזה רק גרוע פי 1000 ואני פשוט מנסה להדחיק
ולשרוד כמה שאפשר
כתבה שהתפרסמ בעיתון של רשת קו עיתונות דתית
|
שליח חב"ד מתאר את פינוי ימית: "גררו אותי עם התפילין"
(יום רביעי, כ''ד אייר תשע''ב)
הרב ישראל אריאל, שעמד יחד עם אחיו בראשות הישיבה בימית, אבי פרחן, יו"ר ועד ימית ושליח חב"ד הרב יגאל קירשנזפט, שזיכרון הפינוי עדיין מהדהד בליבם, משחזרים ל"קו עיתונות" את הימים הקשים שקדמו לפינוי, את הניסיונות למנוע את הגזרה, את הרגע שבו הבינו שהעיר ימית הופכת להיסטוריה ואת הרגע הקשה שבו הבינו שהסיפור חוזר על עצמו בפינוי גוש קטיף ● "אז לא האמנו שזה יכול לקרות ושיהודים יעשו את זה ליהודים. זה הרי היה הפינוי היהודי הראשון", אומר הרב קירשנזפט
 לסיפור המלאחנני בלייך, קו עיתונות
30 שנה צוינו בימים האחרונים, מאז פינויה של העיר ימית ששכנה על חצי האי סיני. הסכם השלום עם מצרים שנחתם כמה שנים לאחר אכלוס העיר, כלל את פינוי ימית ופינוי 'חבל ימית' - אזור גדול שכלל עוד יישובים לבד מימית עצמה. תושבים רבים מאלה שהרכיבו את אוכלוסיית העיר, פונו באותם ימים על ידי שוטרים וחיילים - מראות שאולי מוכרים לנו מימי ההתנתקות או מימים אלה בהם נדונה פסיקת בג"צ באשר לשכונת גבעת האולפנה בבית-אל, אך אז הם היו הזויים בהחלט לציבור התושבים שהרכיב את העיר ימית, שבחלומותיו הגרועים ביותר לא האמין שהגזירה אכן תצא אל הפועל ושהעיר תפונה ותוחזר למצרים. תושבי העיר לשעבר, נזכרים בה תמיד בערגה, כזיכרון לעיר יפה במיוחד שהיה לה פוטנציאל גבוה להיות עיר מרכזית וחשובה בישראל, אולי אף לא פחות מערים גדולות וותיקות בארץ כמו תל-אביב וחיפה. שלושה מתושבי העיר-לשעבר, ניאותו לחזור ולשחזר ל'שביעי' את הימים בהם גרו בימית, ואת הזיכרון הרע מימי הפינוי שעברו עליהם: הרב ישראל אריאל, שעמד יחד עם אחיו בראשות הישיבה בימית וכיום עומד בראשות 'מכון המקדש'; אבי פרחן, יו"ר ועד ימית בזמנו וכיום פעיל ימין נודע שפונה גם מימית וגם לאחר מכן גם מגוש-קטיף אליה עבר, והרב יגאל קירשנזפט, שהיה תלמיד הישיבה בימית ולאחר מכן שליח הרבי מליובאוויטש זצ"ל בגוש-קטיף, שפונה אף הוא פעמיים - מימית ומגוש קטיף. מה הייתה ימית בשבילכם? מדוע הלכתם לגור בה? שאלנו אותם. הרב אריאל: "הישיבה הייתה קיימת כל התקופה שבה הייתה קיימת העיר. למעשה היא הוקמה שנה לפני הקמת העיר ימית, בכפר דרום שברצועת עזה. זה היה היישוב היחיד ברצועה, והיינו הישיבה היחידה בכל הרצועה באותם ימים בכפר דרום שם התחלנו ללמוד, ולאחר כשנה, כשהתחילו לבנות את המבנים הראשונים בימית, עברה ונבנתה שם הישיבה בצורה מאד מהירה, ובתוך שנה כבר עברנו לעיר ימית, כשתוך כדי - מסביב נבנים בתים רבים ושכונות שלמות. "אפשר לומר שהישיבה הייתה אחד המבנים הראשונים בעיר. גם אני עצמי כמובן גרתי שם עם המשפחה והילדים שלמדו בבתי הספר במקום. גרנו בעיר עוד בזמן שהיא התחילה עם כמה מאות נפשות בלבד, בזמן שבשיאה היו בעיר 6,000 נפשות. היינו חלק מחזון גדול. רצו להקים שם משהו עצום בגודל של תל-אביב, עם נמל בינלאומי, שדה תעופה בינלאומי ועוד ועוד. "היו תכניות ריאליות מאד, ובאמת הלכו לבנות שם בגדול ולהפוך את המדינה למדינה בעלת משמעות עולמית, כאשר לפי התכנית של העיר היא הייתה צריכה להגיע לרבע מיליון תושבים. "אני זוכר שאיך שבזמנו הגיע לעיר ראש הממשלה מנחם בגין לאחר שנבחר, עמד על במה גדולה ויפה הציג המפה של העיר והכריז: אני נותן כרגע אישור לבנות את השלב הראשון, של מאה אלף תושבים של העיר. ואז כולם מחאו לו כפיים. זה היה, לאחר מכן, העלבון של כולנו - שפה הלכו לעשות דבר בקנה מידה שלא נראה כדוגמתו, כשהכוונה הייתה לבנות מאה וחמישים יישובים מבאר שבע ועד אל-עריש. בסוף הוקמו 18 יישובים ליד ימית, וגם הם נהרסו יחד עם ימית. זה חלק מהבעיה, שאנחנו נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. "היו תכניות רבות וראו בעיניים איך שהכל רץ שם. בימית הוקמו שכונות כמעט בין לילה. ככה זה היה. היית רואה משאיות שנוסעות בעיר ועליהן קירות מוכנים. הייתי יוצא אז בבוקר מהבית לישיבה והייתי עובר בשטח חולי - זה הרי היה ליד הים - וכשהייתי חוזר הבית כבר הייתי צריך להקיף התחלה של בניינים חדשים. זה היה נראה מעולם האגדה. שם זכו עינינו לראות את בניין ארץ ישראל". הרב קירשנזפט: "אני למדתי בישיבה של הרב אריאל בימית. אנחנו היינו בגרעין הנח"ל שהגיע לישיבה של הרב אריאל שהסכים לקבל אותנו, ולמדנו שם לפני הגיוס. אחרי הגיוס חזרנו לישיבה והרב אמר לנו: בואו נקים יישוב חדש, ולקח כמה בחורים, ביניהם ברוך מרזל ואני לחצר אדר, ליד עצמונה, ושם הקמנו את היישוב, דרומית לימית. "אנחנו היינו בעצם גרעין הייסוד של הישיבה בימית, ושותפים בחלק גדול מהפעילות הרוחנית בעיר - משלימים מניינים לאבלים, לומדים עם נערי בר-המצווה וכו'. ימית הייתה מאד בתחילתה אז והיא עוד לא הייתה עיר דתית. רבים באו לגור שם כי ביקשו לעצמם קצת שקט מהערים הגדולות. "לאחר הפינוי מימית, הרב אריאל אמר לנו שהישיבה עוברת לגוש קטיף, וגם אני עברתי עם הישיבה לגור בגוש קטיף. שלושה חודשים אחרי אותו גירוש התחתנתי עם רעייתי. כל הפליטים מימית באו לחתונה שלי שהתקיימה בכפר חב"ד, אליה הגיעו למעלה מ-1,500 איש. היה זה לאחר שישבתי אצל הרב ישראל אריאל יחד עם מיכאל בן חורין וברוך מרזל, ובכינו על כך שהרסו לנו יישובים. זו הייתה פעם ראשונה שיהודים עושים זאת לעצמם ומגרשים יהודים. והרב אמר שאלך להתחתן, כמו שכתוב שמי שמתחתן בונה אחת מחורבות ירושלים, והרב אמר לי שבחתונה שלי 'תבנה אתה אחת מחורבות ימית'". פרחן: "קודם כל אני נלחמתי במלחמת ששת הימים באוגדת טל-אוגדת הפלדה בחטיבה 7. לחמתי בקרבות בבקעת רפיח ובעוד מקומות. חבריי מקורס הקצינים נפלו בבקעת רפיח, כולל חייל שלי, ושם התחיל הקשר שלי למרחבי סיני. ניסיתי להתקבל לאחד המושבים, בהתחלה - כאשר הייתי קצין אג"ם באל עריש באזור סיני, וכשלא צלח בידי להיכנס למושבים הממשלה פרסמה מודעות: 'היה חלוץ, בוא והתיישב בחבל ימית', והייתי בין ראשוני התושבים בימית. זה היה אז באמת ערך התיישבותי וביטחוני לגור שם, התחדשות, לעשות יש מאין. חשנו שהפרחנו את המדבר. "ליישובים האלו באו אנשים מהעיר והמושב ונאחזו בקרקע הזו והפריחו אותה, מה שאף אחד לא האמין שניתן לעשות בה, וחבל ימית נהיה לאסם הירקות של אירופה". הרב אריאל מספר כי הוא גר בימית בכל שנותיה, 6 שנים במספר. "הסכם השלום עם מצרים לקח שלוש שנים ואחרי שלוש שנים של בניין העיר בתנופה, אותו ראש ממשלה שהכריז על בניין העיר, הוא זה ששלושה חודשים אחרי זה, בלי בושה, בא והכריז שעושים הסכם שלום עם מצרים. הוא עצמו, כנראה, עוד לא ידע את המשמעות של הדברים, עד שהמצרים לימדו אותו שאצלם מילה זו מילה. הוא כנראה האמין שימית תישאר, למרות ההסכם שנחתם". "לא האמנו שיפנו אותנו" מה היה המיוחד בימית? הרב אריאל: "ימית הייתה בתחילה עיר חילונית לחלוטין. אבל בהמשך, משרד הביטחון היה מעוניין שתקום בה ישיבת הסדר, ולבסוף הגענו לכ-120 תלמידים ואברכים בישיבה בימית. לקראת הסוף, כתוצאה מההכרזה על 'מתנת החינם' שאנחנו נותנים את סיני למצרים והולכים להרוס את העיר, הגיעו הרבה משפחות של שומרי תורה ומצוות, והעיר הפכה - לפחות בשנה האחרונה - לעיר של ישיבות, אולפנות ובתי כנסת. בין האוכלוסייה שהגיעה לקראת סוף ימי העיר, היו הרבה מאוד משפחות דתיות שהגיעו בשביל לבנות את העיר, אבל לצערנו זה לא צלח לבסוף, אך לפחות הפך את העיר לקראת הסוף לעיר של תורה וקדושה בעלת צביון דתי מובהק". קירשנזפט: "זה גם היה חבל ארץ שהיה עוד עם כל החול, בראשיתי, מבלי מקומות מלוכלכים ובלי מסגדים. ארץ-ישראל ממש כמו שנבראה". פרחן: הייתה בה אוירה מאד מיוחדת. כולנו היינו ממש כמו משפחה אחת. זה מזכיר את האמירה העממית שתמיד אומרים ש'כשהתחלנו היה רק חול'. אצלנו אכן היה רק חול, אבל חול זהב. מיד כשהגעתי לגור בעיר התחלתי בפעילות ציבורית בימית, בה הייתה אוירה תמיד של משפחה וקהילה. לקחתי אז את הנוער וגם מבוגרים לסיורים בתוך המדבר, ממש כמו בני ישראל בזמנו, והיינו חוצים את הימה בבר-דוויל". איך קיבלתם את גזירת הגירוש ואת הידיעה שאתה עוזב את ביתך? קירשנזפט: "אני עמדתי באותו יום באמצע תפילת שמונה-עשרה, עם התפילין עליי, ואז הגיעו השוטרים יחד עם כל חטיבת גבעתי, וגררו אותי עם התפילין ליד גדר התיל. עד היום יש לי צלקת על היד מגדר התיל, ואני לא יודע איזו יותר גדולה - הצלקת שביד או הצלקת שבלב. "אף אחד לא האמין שזה יקרה. שתבינו, בהקשר לפינוי מגוש קטיף לפני 7 שנים - עד היום אנשים מהגוש לא מאמינים שזה קרה, וזה חלק מהמצב הנפשי הקשה שאנשים נמצאים בו. זה מרגיש כאובדן של מישהו קרוב, שאתה לא קולט שהוא כבר לא נמצא. בימי הפינוי מימית, כמו גם הפינוי מגוש קטיף, היה משבר גדול, והמזל שלנו הוא שאנחנו אנשי אמונה, כמו שהרבי מליובאוויטש אומר: 'מי שמחזיק למעלה לא נופל למטה'". איך באמת הייתה ההרגשה בעת הפינוי השני שלך, מגוש קטיף? שאלנו את קירשנזפט. "האמת, לא נראה לי שעדיין עיכלתי את האסון הזה. היינו המשפחה הראשונה בנווה דקלים, וגרנו שם 24 שנים. בתחילה, שנה וחצי גרנו לבד עם כל הערבים שבאזור. שנים לאחר מכן זה היה ליישוב פורח, שבשיאו היו בו 600 משפחות. אני לא אדם רחפן, אבל עד היום בלילות אתה חולם על הגוש. בסך הכל שם נולדו הילדים שלי, ושם נערכו בר-המצוות שלהם או האזכרות לחברים שנפלו. זה חלק ממך, מהשבע ברכות שלי כבר גרתי שם. הגירוש מגוש קטיף החזיר לי את כל המראות של הגירוש מימית. לאחר הגירוש מגוש קטיף התחלתי להעריך דברים אחרת: אנשים לא יודעים להעריך מה זה בית-כנסת. חודשים רבים היינו במלון בלי ביכנ"ס מסודר, וכשהגעתי פעם לקדומים וראיתי בית-כנסת - ירדו לי דמעות מהעיניים. "מהבחינה הזו, הפינוי מימית היה שונה: כמו שאמרתי, אז לא האמנו שזה יכול לקרות ושיהודים יעשו את זה ליהודים. זה הרי היה הפינוי היהודי הראשון בהיסטוריה, כאשר היום כבר התרגלנו שכל יומיים מגרשים יהודים ממקום אחר. שירתי בצנחנים ועשיתי מילואים כל שנה. זה הצבא שלך, ואתה לא מעכל שהצבא שלך בא לגרש אותך. אי-אפשר לעכל את זה. זה דבר נגד הטבע. במיוחד מאחר שהמדינה שלחה אותך לשם, ואתה מיישב את הארץ ועושה מצווה, אז אתה חולם שיבואו לעקור אותך?". הרב אריאל: "היו אז בימית הפגנות, מחאות וכינוסים. כמו שאמרתי, שלוש השנים הראשונות היו שנות תנופה, ואילו שלוש האחרונות היו שנות מחאה, זעקה ותפילה. קבעו צומות, קראו בספר-תורה, קרעו את הבגדים והניחו אפר על הראש. הכל בניסיון לעצור את רוע הגזירה. ביום האחרון שהיינו שם, קרענו קריעה ואמרנו 'ברוך דיין האמת'. ראינו איך הבולדוזרים הורסים את העיר, באותה מהירות בה היא נבנתה". פרחן: "אני הייתי באותו זמן יו"ר ועד העיר ימית. כיהנתי בוועד מתחילתו ועד סופו, כאשר בקדנציה השלישית שלי כבר הייתי יו"ר הוועד. יחד עם הרב ישראל אריאל הקמנו אז את תנועת מעו"ז - מאבק עשייה וזהות. המשכנו את החיים ונאבקנו באלה שהתחילו לנהל משא ומתן על פיצויים, ונאבקנו על ההישארות בחבל ימית. הקמנו אז גם את ישיבת 'גבול ישראל אופירה' בשארם א-שייח'. "כשהייתי יו"ר ועד העיר ימית, ראש הממשלה מנחם בגין הזמין אותנו לפגישה, לפני שנסע לקמפ-דיויד, ואז מסרתי לו מדליה שבה הייתה חקוקה כתובת שהוא חתם בכתב ידו בספר האורחים בימית, כשהוא בא לבקר בה בפעם הראשונה לאחר שנבחר כראש ממשלה, וכה כתב: 'ימית עיר ואם בישראל תובב"א'. באותו מעמד אמר לנו בגין - 'תחזרו הביתה ותרגיעו את התושבים. אנחנו לא נפנה את היישובים. אם ידברו על פינוי נארוז מזוודות ונחזור מיד לירושלים'. מבחינה היסטורית, כשהוא דיבר אז הוא לא שיקר. אלא מה שהיה לבסוף הוא שבקמפ-דיויד, כאשר דיברו על עקירת ישובים הוא באמת ארז מזוודות, וכיוון שהיה זה יום שישי הם חיכו למוצ"ש לחזור לארץ. ואז, באותו זמן, עזר ויצמן ומשה דיין שהיו גם הם בקמפ-דיויד שהיה מחנה סגור, נסעו עם האופניים הלוך חזור בין סאדאת לבגין ו'עבדו' על שניהם. הם שיחקו שש-בש עם סאדאת ואמרו לו שבגין רוצה לחזור לשולחן הדיונים, והלכו לבגין ואמרו לו שסאדאת רוצה לחזור לשולחן הדיונים, והצליחו. "כאשר שמענו על ההחלטה לפנות את חבל ימית, היינו בהלם, אך עדיין המשכנו להקים יישובים - כמו 'חצר אדר', ונאבקנו לעצור את הנסיגה בסיני. אמרנו שצריך לעצור את הנסיגה הכללית שהייתה אז בעם מבחינת הערכים והמוטיבציה הערכית, שנשברה. שיטת המאבק שלי ושל משפחתי הייתה כל הזמן - לא למאבק פיזי אלים, אלא להמשיך את החיים הרגילים. ולא לנהל מו"מ על קרקע חילופית, אלא להמשיך לחיות בבית כרגיל, כמו שאתה חי בבית שהוא שלך, בית רגיל לכל דבר. ככה זה היה עד הרגע האחרון". כאשר אירע הפינוי מגוש קטיף לפני כ-7 שנים, זה החזיר אתכם לאותם ימים ולאותם המראות? הרב אריאל: "יש פה קו אחד שכולו אסון אחד גדול, שלא קיים בשום מדינה בעולם, וזאת בניגוד לכל הערכים של תורת ישראל ועם ישראל. יש מצות ישוב ארץ ישראל כידוע, וליד ימית הייתה האנדרטה של השיריון, לזכר מאות החיילים שנהרגו במלחמות לשחרור סיני, שעם ישראל לחם על ארצו כדי לכבוש אותה. כתוב 'וירישתם אותם וישבתם בה', וכאן בניגוד למה שכתוב בתורה ולכל 'ערכי הציונות' - הכל נמחק. לצערנו, גם הציבור שומר המצוות בלע את זה בשקט, בו בשעה שבתורה נושא ההיאחזות כאן בארץ ישראל הוא הא'-ב'. גוש קטיף, כמובן, היה רק שלב שני באיזשהו 'ליקוי חשיבה' של יהודים". "תורת ישראל נרמסת" יגאל קירשנזפט מספר כי כמוהו, כאלו שגורשו גם מימית וגם מגוש קטיף, לא היו רבים. אבל הוא זוכר שתי משפחתו של מבוגרים שגרו בימית, ולאחר מכן אתו בנווה דקלים. תקופה קצרה לאחר הפינוי השני, מגוש קטיף, נפטרו שני ראשי אותן משפחות. "אחד מהם, שהיה פליט שואה, אמר לי שהוא כבר לא יוכל לשאת גירוש שלישי. הפעם הראשונה הייתה כאשר הוא גורש מצ'כיה, הפעם השנייה כאשר גורש מימית, ואת הפעם השלישית - כך אמר - כבר לא יוכל לשאת, ואכן פחות משנה לאחר הגירוש מגוש קטיף הוא נפטר. לאן עברתם לאחר הפינוי מגוש קטיף? קירשנזפט: "אנחנו עברנו למחנה פליטים ניצן, בו אנחנו גרים כבר כ-6 שנים, לאחר שנה בה היינו משוכנים במלון אשקלון. בעז"ה אנחנו קרובים לבנות כאן עבורנו בית של קבע. יש כאן כבר כאלה שבנו בתי קבע ויש גם כאלה שאין להם כסף לבנות והם זרוקים בקראווילות ואין להם כסף לבנות בית. בפסח האחרון חילקנו 250 ארגזים של קמחא דפסחא, שיהיה לאנשים עם מה לעשות את החג. רק ביום שישי האחרון הגיע אליי יהודי חולה שלו 8 נפשות בבית, שאין לו כסף לעשות את השבת". הרב אריאל: "מימית עברנו לירושלים, לרובע היהודי, שם אנחנו גרים עד היום". 30 שנה אחרי. מה הכי חסר לכם מאותם הימים, מימית בה גרתם? קירשזנפט: "למעשה לא זכיתי ללמוד בישיבה חוץ מהישיבה בימית, שם למדתי והקמתי את הבניין הרוחני שלי, וזה מה שאני זוכר משם. שם נהייתי לאיש והתחלתי ללמוד תורה בצורה רצינית". הרב אריאל: "הכי חסר לי הוא מה שדיברנו קודם - שעם ישראל רואה מה שקורה ומה שמתרחש ולא מרגיש את האסון הרוחני והפיזי, הקטסטרופה, פשוטה כמשמעה. יש לנו ארץ גדולה ורחבה, ארץ ישראל. אפשר להתווכח כמה מתוך סיני זה ארץ-ישראל אך על ימית אין חולק שהיא חלק מארץ-ישראל, ואתה רואה איך תורת ישראל נרמסת, נותנים את ארץ-ישראל לזרים ועוד לידי אויב. "האלוף חיים ארז, שהיה אחראי על הפינוי, ישב אצלנו בבית לפני שהרסו אותו לגמרי כדי לשאול לאן להעביר את החפצים. הוא התוודה ואמר - אני ניצול שואה, ובכה והוריד דמעות. שאלתי אותו: אתה כניצול שואה, איך אתה עושה דבר כזה לגרש יהודים? והוא אמר לי: ביום אני מגרש מכאן יהודים ובלילה אני מתכנן איך נכבוש את המקום הזה מחדש. שאלתי אותו: איפה המוסר שלך? ביום אתה מגרש יהודים ואחר-כך מתכנן איך לכבוש את המקום מחדש, כשחיילים ייהרגו על המקום שאתה גירשת? ולא היה לו על-כך תשובה. "באותו זמן כולם דיברו גבוהה גבוהה על השלום, וכעת כשהנשיא המצרי אמר על ההסכם שהכל בטל ומבוטל, לא שמענו שהממשלה אומרת: אם-כן אז תחזירו לנו את סיני מחדש. הכל נמצא כאן בתרדמה. זה הכי כואב מהכל. בוא נלמד מהבדואים בנגב, שכל בדואי שיש לו חצי אוהל ויבואו לפנותו ייצא עם נבוט ועם אבנים ויילחם על ביתו, ואילו כאן אין משמעות לפינויים, למרות שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. על דא קא בכינא יומם ולילה מאז, 30 שנה עברו וזה כאילו חי אצלנו עד היום. "כולנו אומרים בברכת המזון 'נודה לך... על ארץ חמדה טובה ורחבה'. אומרים חז"ל שמי שלא אמר 'ארץ... טובה ורחבה' לא יצא ידי חובתו, 'רחבה' כולל את כל ארץ ישראל האמורה בתנ"ך, ולכן מי שרוצה לכוון לאמיתה של תורה שלא תצא מפיו ברכה לבטלה, שיכוון לשוב לארץ ישראל הגדולה והרחבה ככתוב בתורה - 'מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת'". |
בעקבות דיווח של יד לאחים ופעילות של משטרת אשקלון, פשטה המשטרה על דירתם של המיסיונרים. חבר המועצה: הם הגיעו באוטובוס תיירים
המיסיונרים פושטים על ערי הדרום, אך הפעילות של "יד לאחים" מצליחה לשבש להם חלק מהתכניות.
אתמול באשקלון פשטה המשטרה על קבוצת מיסיונרים שהתחילה לחלק חומר מיסיונרי בתיבות הדואר ברחוב עולי הגרדום בשכונת שמשון.
לטענת הפעילים, מדובר בדירת מיסיונרים שבה מרוכזת כל הפעילות המיסיונרית בשכונה. חלק מהשכנים מתנגדים לנוכחות המיסיונרים בבנין, שאגב מציגים את עצמם כחוזרים בתשובה.
אתמול, בעקבות הדיווח של "יד לאחים" פשטה המשטרה על הבנין ברחוב עולי הגרדום, ומנעה את חלוקת החומר. בראיון ל'ערוץ 7' מספר חבר המועצה, שמעון כהן, שנכח במקום על הפשיטה, "קיבלתי טלפון בהול מחבר שסיפר לי על קבוצת מיסיונרים גדולה שהגיע לשכונה ומחלקת חומר מיסיונרי שיוצא מהדירה".
כהן מציין שהמשטרה פעלה במהירות וביעילות. "הזעקנו את משטרת אשקלון שהגיעה בתוך שלוש דקות. הם הגיעו במיניבוס ורצו לחלק את החומרים. אנחנו שמחים שהצלחנו לעצור את זה".
חבר המועצה טוען שהמיסיונרים עשו הכול כדי להסתיר את זהותם. "הם היו עם חולצות כתומות ועם כיתוב הומניטארי באנגלית. הם הגיעו במיניבוס תיירים. הצלחנו לתפוס אותם ולהוציא מהם את החומר. נמשיך אי"ה לעקוב אחריהם גם בהמשך".
אדם אחדבס"ד
לפני כ-8 שנים אבא שלי הביא לביתנו זוג אנשים מבוגרים שחבר שלו הפנה.
הזוג הזה עזר לאבא שלי בעמותה שלו, הביא תרומות, קישר עם אנשים.
הם היו כמו דודים שלי.
מביאים לנו מתנות, היינו אוכלים אצלם והם אצלינו, בשבתות היא הייתה באה איתנו לבית כנסת ושמה מטפחת.
הם אמרו לנו שהיא גיורת והוא יהודי.
לא הייתה לנו סיבה לא להאמין להם.
הוא הוציא ספר מאוד מאוד חכם שקיבל אישורים של רבנים גדולים.
בזמן מלחמת לבנון השנייה באה קבוצה של חילים למכינה בה אבא שלי היה מנהל.
והביאו את אותו אחד להרצות להם.
הוא העביר הרצאה ובסוף ההרצאה חילקו את ספריו.
אחד החילים ניגש לאבי, חיל חילוני למהדרין, בא ואמר לו "איך אתה מחלק את הספר הזה?? הוא מלא בנצרות"
אבי ביטל את דבריו ואמר שרבנים נתנו הסכמה.
והסיפור נשכח.
לפני כ-4-6 שנים, אני לא זוכרת בדיוק, אחד העובדים בעמותה של אבי, נכנס לאתר כלשהו שהיא פעם אמרה את שמו.
רוצים לדעת מה היה האתר הזה?
האתר הזה היה אתר של כת מסיונרית.
והיא, האישה שהייתה לנו כדודה, הייתה יושבת הראש של הכת.
באותו יום הם גילו שהם נחשפו.
בלילה הם כבר לא היו בארץ.
התברר אחר כך שהוא יהודי מומר, והיא גויה נוצריה.
ושתבינו למה כמעט בכיתי עכשיו, היינו אוכלים אצליהם, שותים מהיין שלהם.
תחשבו, רק תחשבו על כמה דברים עברנו אז.
והכל מתוך תמימות.
מאז מחקנו כל זכר שלהם.
גזרנו תמונות, זרקנו דברים שהם נתנו, פשוט מחקנו הכל!
זה היה מזעזע.
שמותיהם למי שמעוניין או נתקל: בארי ולינדה בטלסטיין (אני לא סגורה על השם משפחה... אולי זה בטלשטיין)
והנה השרשור שדיבר על זה: http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t412237#4915216
תמצאי שם כמה סיפורים..
קבוצה עשו אחריהם מרדף עם המשטרה וזה
בפסטיבל המחולות בכרמיאל הם באים כל שנה מלאא!! ומחלקים הברית החדשה וכאלה...
ודי מדוייק.
אהבתי.
זה טהעי זה מה שעושים בגיל הזה מנסים למצוא את הדרך האמיתית שלי
בנוגע לחיוך השרוף מבפנים תנסה לראות למה הוא שרופף ולטפל בשרפה לא בחיוך
אם אתה רוצה עוד עזרה מוזמן לאישי
גם אני מרגיש בדיוק את אותן תחושות
אתה יותר ממוזמן לאישי
והפעם... שביל ישראל!
אז...
הייתם? מתכוונים? לא יודעים מה זה? יש'כם סיפור מצחיק על מישהו שהיה? טיפ שחבר שלכם שהבנדוד של הגיס שלו אמר לו? מתנגדים/לא מבינים בשביל מה?
קיצר... תענו (לא על הכל.. מה בראש שלכם...) זה ממש חשוב לי.
וואיי..שביל ישראל!!! חלום חיי
בעז"ה בקיץ הקרוב - לפני או אחרי סמינריון שירות
ת'אמת, שיש הרבה מה לתכנן, אז התחלתי כבר מעכשיו בידיעה שאני הולכת לעשות
את המסלול השלם בלי הפסקות ביתיות בעז"ה, זה יהיה משהו כמו שבועיים בערך
כל פעם עם קבוצה או חבר'ה אחרים
אתה גם מהחולמים? מתכנן?
הה? אגב, מאיפה תתחילו?
בל"חיתקצת? הרבה? כי בלי הפסקות זה סביר
בעיקרון, אני מתכננת להתחיל בעז"ה בצפון כדי לגמור באילת ואז להיות שם כמה ימים טובים
אבל מצד שני, המסלולים המאתגרים והקשים יותר בשביל, הם בדרום, אז אני עדיין בהתלבטות!
האורך של השביל הוא 940 קילומטר... נניח עשרים ק''מ ליום? אז 47 ימים? פלוס שבתות? 55יום? לא שבועיים....
כאילו מה משעמם לכם בחיים שאתם עוזבים הכל לאיזה חודש ומטיילים בארץ אני אם אני יעשה זה לפרקים כל פעם קצת.
אם כבר לפרקים - יש מסלולים הרבה יותר מגניבים/אתגריים שאפשר לעשות.
חוצמזה - מסע זה כיף... לעזוב הכל, להיות עם הטבע חודש - זה כיף. ואין עוד שבלים כאלה בארץ...
חוצמזה - להכיר את כל ארץ יראל לאורכה ולרוחבה זה בהחלט יעד.
בל"חיתאמרתי בערך שבועיים....אני בטוחה שנגלוש קצת יותר....אבל זו המטרה
עשינו את החישוב הזה, וחברה שלי ואני במטרה ממש לשבור את השיא...ולעשות את זה במקסימום של המקסימום קרוב לחודש + שבתות בבתים של קרובים
וחלקים מסוימים של השביל אנחנו נעשה עם רכבים
זה עדיין משאיר לנו משהו כמו 20 + ק"מ ליום...
אגב, כדאי לכם להתחיל מהצפון, כדי לפתח כושר ולהתרגל למשקלים. חוצמזה, הדרום הרבה יותר קשה מנטלית... פשוט להיות לבד... (לא שעשיתי, כן? הגענו רק עד נחל עמוד תחתון בחופש פסח... אבל זה מה שאמרו לנו)
בל"חיתוכן, כמו שאמרתי כבר....
אנחנו כנראה נתחיל מהצפון כדי לסיים באילת, וגם בגלל הקושי
נעליים, תיק, שלוקר והכל? איזה. של מי/של מה?, כמה? (שאלות לזיהוי משלימי שם - תירמו היום לקרן נפגעי הבגרויות!) כמות אנשים, תאריך התחלה... שפכי!
שאלות ותאריך, נראה לי שעדיף באישי
זה לא כ"כ הגיוני...זה לשבור את השיא (נראה לי...)שנעשה ע"י בוגר צבא...אבל חודש זה גם זמן מעולה...
חוץ מזה...
עשיתי ממנו כבר חלק גדול..
ואני מקווה מתי שהוא לעשות את הכל רצוף...אולי לפני הגיוס..
חוץ מזה...לא הבנתי מה יש להתנגד???
וידיד....למה לא??דבר ראשון זה לטייל שזה כשלעצמו מדהים ובטח שזה כ:כ מאתגר...
חוץ מזה..שזו הארץ שלנו...
השיא זה 27 יום, של אילן רמון... (זה מה שאמרו לנו... אולי זה סתם אגדה אורבנית) ויש כאלה שמתנגדים כי יש כל מיני בעיות הלכתיות.... מניין, ס''ת וכל זה.
קיים שיא חדש של מישהו אחר,
אני לא בדיוק זוכרת את שמו...
אולי עוד מעט אני אשוטט קצת ואכתוב כאן
בסדר, אל תהרגו אותי...התלהבתי אז כתבתי שבועיים, אני מניחה שנגיע לשלוש או חודש...
וחוץ מזה - בוגר צבא?
מה רע בבוגרת אולפנא?
*ידיד - ולעוד הרבה שחושבים כך... - זה בדיוק כמו טיול לחו"ל,
כשעוזבים ת'ארץ לחודש ומטיילים בחו"ל. אנשים עושים את זה כי משעמם להם?
לא, הם פשוט נהנים ואוהבים את זה!
וכן, אם תהיה לי אפשרות אני אעשה את השביל כמה פעמים, כל פעם מגלים משהו חדש בטבע
אני לא זוכר כמה ושל מי אבל אני זוכר שזה הרבה פחות....
בוגרת אולפנה=בחורה חלשה ושבירה.
בוגר צבא=גבר חזק ומנוסה במסעות ארוכים...
הכל נכתב ברוח טובה ואני מקווה שהוא גם יקרא באותה צורה..
בל"חיתהשיא הבינלאומי הוא של קרלוס גולדברג!
הוא צעד בשביל במשך 12 יום בלבד!!!
וסטלן - כן, הכל נקרא ברוח טובה...אבל בכל זאת...כדאי לך להיזהר
קרלוס גולדברג.
אולי משהו סימלי....
אבל למה הוא עוקף את הקו הירוק??
זה מוציא לי את כל החשק...
נשק - דבר שיגרום להרבה מטיילים לדלג על הקטע הזה מהשביל - מה שלא רצוי בכלל.
חוצמזה הוא כן עובר (צפונית לבאר שבע).
אבל יש חלופות...
אבל אין לי חודש פנוי כרגע...
לאחרונה קרה לי הרבה פעמים שאני חושבת על זה שהמשפחה שלי נרצחת(ח"ו לא עלינו)...
זה פשוט מחלחל!!
אני חושבת נגיד איך אני ניצלת, איך כל אחד נרצח, איך אני נישארת אחרונה, איך אני מספרת על זה, איך אני עולה לקבר...
כל פעם שאני חושבת על זה עובר בי רעד כזה...
יש לציין שבחיים לא ראיתי מוות קרוב\בבן משפחה רק רחוקים כאילו...
אני באמת לא יודעת מאיפה זה נחת עלי..אולי זה נשאר מיום הזיכרון שקראתי על מש' שנרצחה...(מי שיודעת מי אני...בבקשה..)
מה אפשר לעשות?
פשוט שיש לך כאלה מחשבות תחשבי על משו אחר או תעסיקי את עצמך
אל תיתני למחשבות האלה להיכנס...
שלי אני רוצה להפנות את צומת ליבך לנקודה מסויימת.
אני לא יודעת אם זה נכון כלפי כל בן אדם אבל אגיד לך למה זה נכון לגבי וזה יהיה לשיפותך..
הייתה לי את התקופה הזאת, המון פראנויות מוות בנוגע לכל דבר, זה היה ממש מזעזע, וניסיתי לדחוק את זה ובסופו של דבר הגעתי למצב בו לא הצלחתי לחשוב על שום דבר. המוח שלי שבק חיים. שקט תמידי.
אומנם הגעתי למצב הזה שוב אחרי שנה והסיבות היו שונות, אבל בכל אופן אני מניחה שההדחקה הרציפה הזאת לא עשתה טוב לחשיבה שלי.
כך שכשלעצמי הייתי מעדיפה במקום לדחוק פשוט להרגיע את עצמי עם איזו מחשבה מעניינת.. אבל לחסום את המוח ממש הרס אותי.
אז , אני באמת לא יודעת אם אפשר להשליך את זה על כל אדם, אבל רק שתהיי מודעת, אולי זה יהיה נכון גם אצלך.
בברכה.
)