בס"ד
(בדיוק שבוע שעבר חגגתי שהות של 3 שנים...נייס)
אני חושבת שזה נחמד להאשם אחד את השני...ממש נחמד- אבל רגע! סטופ! תחשבו שוב!
גם אני נקראת "ותיקה", גם אני מ"הדור ההוא", מ"זקני הפורום", כולם הכירו אותי, את השטויות שלי, את הדעות הפמניסטיות והרפורמיות שלי
צחקנו על זה ביחד, התווכחנו על זה, דנו בזה, הייתי פעילה בפורום, הייתי אפילו "מרכזית" לתקופה קצרצרה- ואני איתך, זהבה, מהדור שלך 
וגם אני, כמוכם, מרגישה שמשהו עבר על הפורום, שפחות כיף לבוא לפתוח דיון, לדבר, לצחקק, להיות פתוח עם אנשים- כי "ויגדל הנער" כל ה"דור ההוא", הזקן, ה"טוב", הישן- נעלם לו- הלך לישיבות, לאולפנות (פנימיות), צבא, שירות לאומי, התחתן- התבגרו כולם, הם קופצים מדי פעם להגיד שלום, להזכר בימים ההם, עם האנשים הטובים האלה, שפיתחנו איתם קשרים כל כך טובים, שהיו בשבלינו "אחים בלב ובנפש" (וגם למקלדת
)-גדלו, התבגרו- והמשכו להם הלאה, אז רואים אותם מדי פעם פה, מדי פעם עוד אומרים שלום בפייס, אבל לפורום הגיעו קבוצות חדשות של חברה- לא פחות טובים, לא פחות באישיות, לא פחות בכלום- הם גם "אנשים טובים באמצע הדרך"- רק שאנחנו, הוותקים הסנובים, לא מכירים- ולמה? זאת אשמתנו, ואני מודה, בלב כבד- שאני, לא כמו פעם, נכנסת לשיחה אישית ומתכתבת עם אותם "חברה חדשים וצעירים", אין לי כח להכיר אנשים חדשים, הם "קטנים ממני", "לא מכירים אותי", "הם אחרים"- כי אני מתגעגעת לחברה הישנים שאני מכירה.-למרות שגם אותם חברה- היו גדולים ממני, לא בקצת, או קטנים ממני בהרבה, בעלי דעות שונות ומנגדות לשלי- אז מה קרה פתאום? אנחנו הסנובים! "אני פה כבר 3 שנים, רוצים להכיר אותי? הרוצה אל הרב יבוא אליו" וגם שהם כן באים כדי להכיר אותנו, אנחנו לא נותנים להם- כי אנחנו מרגישים "מאוימים"- הם תופסים לנו את התפיקידים שלנו.
ורגע- חשבתם שאני אאשים רק את עצמי?
הגיע תורכם- "חלב על השפתיים"
- חדשים יקרים- גם אתם לא "צפיחת בדבש"- גם אתם לא רצים להכיר אותנו, גם אתם לא רוצים להכיר בדעות שלנו, בשונות שלנו, בשגעונות שלנו, הקמתם לכם חמולה, ונוצרו 2 מכנות, כמו בכיתה א'.
אז זה נורא נחמד להאשים אחד את השני- ובאמת לכל אחד יש האשמה שלו, אבל מה זה נותן? כלום.
כרגע המצב הוא כזה- לוותיקים לא נחמד לבוא לבקר בפורום, או לשהות בו, כי אנחנו מרגישים לא קשורים "תקועים", וגם לחדשים לא נחמד לא להיות קשור לקבוצת הוותיקים שחשים את עצמם קצת 
מה עושים עכשיו- זאת השאלה שצריך לשאול, מה עושים עם הבעיה?
זה שמצאנו את הבעיה זה יפה מאוד (מצאית מקור הבעיה היא חצי פתרון...|רואים שאני במגמת פסיכולוגיה, הא?!|) אבל מה עושים עם הבעיה, משאירים אותה ככה? או מטפלים בה ומעלימים אותה?