ככה. ברור שכל מה שאני אגיד זה רק מחשבות שלי וברור שהכי עדיף לפנות לאיש מקצוע (במקרה הזה - פסיכולוג וכו'...לא לחשוש!) שייעץ איך להתנהג ואיך להגיב. אבל מה שאני כותב כאן זה מנקודת מבטי האישית. ראה הוזהרת
(מותר להכניס קצת הומר לסיטואציה, נכון? אני לא מכיר סביטואציה כזאת מכל כך קרוב אבל כן היו לנו במשפחה המורחבת מעט דברים דומים, ועל פיהם אני בונה את התפיסה שלי, אבל משתדל גם להיות קליל בניסוח וכו'. אפילו בזה. זה גם חשוב.).
דבר ראשון, בניגוד להוראות של נפחים - לא טוב "להכות בברזל בעודנו חם" - ובמילים אחרות - לא טוב לעשות משהו קיצוני או להגיב באופן חזק כבר בעת המעשה של אותו קרוב/זמן קצר אחרי ה"איום". תגובה כזאת בהתראה קצרה, לעולם לא תשיג את היחס המבוקש, לעולם לא תעזור, ובעתיד אתה רק תצטער עליה יותרויותר ככל שיחלוף הזמן ויתברר לך שאם היית שולט בעצמך עוד כמה ימים/שבועות, הכל היה יכול להיות אחרת ואולי אפילו לחזור לתקנו.
אני מדבר בעיקר מתוך הנחה שמדובר על בן משפחה מקרבה ראשונה שכמובן שאין לנו אינטרס להפריד בינו לביננו, וכל אחד פחות או יותר רוצה את המשפחה שלו מלוכדת.(תאמינו או לא - אני מאמין שגם רבקה אימנו, למרות שאהבה יותר את יעקב וראתה את שורש הרע בעשיו - בכל זאת הייתה לה תקווה שהוא ישוב מדרכיו הנלוזות, כי בכל זאת, היא אמא שלו. סוף גלישה). לכן ההתייחסות במקרה כזה תהיה שונה מאשר לבן משפחה מדרגת קרבה שנייה/שלישית, ששם, במקרה הכי גרוע ניתן לנתק יחסים כמעט לגמרי ובכל זאת לא להרגיש כל כך גרוע עם עצמך (מי לא מכיר את הבן דוד שיצא לתרבות רעה/הדוד שהפך לשמאלני קיצוני באונירסיטת תל אביב. איתם, אם אתה רואה שאין עם מי לדבר, הרבה יותר קל לך לנתק קשר מאשר אם זה הבן שלך/האח שלך/האבא שלך וכו'...).
אז בתור התחלה - תן לעניינים להירגע. אל תנקוט עמדה. אל תשפוט אותו. אפילו לא בלב. כי אם תשפוט בלב, ואז אחרי זמן תבוא לשפוט במציאות ולהחליט מה לעשות - אתה כבר תהיה משוחד. תשדל לשמור על פתיחות מחשבתית, ותבטיח לעצמך:"עוד שבוע/שבועיים (במקרים קיצוניים - כמה חודשים) - אני אחשוב על זה שוב אנתח שוב את מה שקרה ואפיק לקחים". ככה, כשתבוא להתייחס שוב לסיטואציה, יכול להיות שתצליח לראות פתאום דברים שלא ראית קודם. תצליח להבחין אולי גם בהתנהגות שלך שאולי הובילה אותו למעשה, תוכל להבין שמאחורי כל דבר שאדם אומר עומדים מניעים, ויכול להיות שמה שהניע אותו אז הוא משהו שאתה יכול לעזור לו בו (נגיד - אם היה לו לחץ בעבודה, או לחץ כלכלי, או אפילו גרוע יותר - עבר התעללות מינית/נפשית - כל דבר גורם לנשמה להשתנות ולהגיב לפעמים ברשעות גם כלפי אלו שלא אשמים. ולא תמיד קל לראות שהיו סימפטומים לכך כבר בשעת המעשה, אלא רק אחרי זמן, פתאום מבינים ש"הילד כבר לא אכל לפני זה שבועיים"/"באמת שמתי לב לעיניים העצובות שלו/למאמץ הפיזי שנראה היה שהבטילו עליו בזמן האחרון" וכו' וכו'...ממרחק אפשר לראות תמיד בהיר יותר).
וגם אם זה משהו שאתה לא יכול לעזור לו בו - לפחות תבין שממש לא בטוח שאתה הגורם היחיד לכך שהוא אמר את זה ואיים, וכו' וכו'.
עברת את שלב בחינת הדברים. ניסית כמה שיותר להגיע למסקנות שהם אמיתיות בשבילך, עד כמה שידך משגת. עכשיו - מה לעשות?
התגובה האנושית הטבעית היא להגיד - תנסה לתחזק את הקשר אף על פי ולמרות הכל. סלח. תהיה קשוב, מבין, תמחל גם אם הוא באמת שנא אותך באותו זמן, אל תמוטט גשרים רעועים אלא נסה לחזק אותם עם מוטות ברזל קתתקע עמוק באדמה. יש הרבה אמת באמירות הללו.
אני עצמי מכיר מישהי שיצאה לתרבות רעה בשנותה עשרים שלה, הסתובבה בעולם ואפילו לא עלינו נישאה לגוי. המשפחה התנהלה בזהירות, בין הטיפות, מצד אחד לא לנדות לגמרי, מצד שני לא לתת תחושה שזה לגיטימי. כי ממש לא. מישהי שמתחתנת עם גוי זה ממש לא לגיטימי. מצד שני - היא עדיין הבת שלך, ואתה טורח להבהיר לה את זה, ולקבל אותה באהבה. סופו של הסיפור היה שהיא עצמה הרגישה שזה לא מתאים לה עם בעלה הגוי, התגרשה ממנו, חזרה לארץ וגרה תקופה ארוכה עם בנה בבית הוריה (היא ילדה לו ילד, שכמובן נחשב יהודי על פי ההלכה). וככה אט אט חזרה בתשובה שלמה וכיום נשואה לאדם ירא שמיים.
זה יותר מכל יכול להמחיש לך עד כמה תמיכה של המשפחה יכולה לעזור - ההורים שלה בקלות היו יכולים להחליט שזהו, מבחינתם היא לא קיימת יותר, והיא מופקרת, כופרת ופושעת. מה זה היה מביא? לא יודע, אני לא נביא. אבל בטוח לא היה מביא את התוצאות כפי שהם עכשיו. ועכשיו - אין זכר לימי ה"פורקן שלה" באותו זמן היא התריסה מול ההורים שלה "אני יכולה, ואני, ומותר, ולא יכפו עלי, וכו' וכו'" הקצנה דתית/כפייה/חופש - אלף ואחת סיבות שלנו לא נשמעות אמיתיתות, רק כדי להשתחרר ולברוח. היו להורים שלה סיבות רבות לנתק הכל, אבל לא. נקודה למחשבה...
אבל - למרות כל מה שכתבתי למעלה - לעיתים אתה מגיע למצב שבו ממש אי אפשר לדבר בנורמליות עם הבנאדם. אתה רואה שהוא לוקח את האיום שלו ממש ברצינות, ואתה חושש שכל דבר שתנסה לעשות רק ירע את המצב ויפגע יותר. במצב כזה, כן, כדאי להתרחק. לא לנתק לגמרי, כי תמיד יש תקווה - אבל כן לתת "מרחב מחייה" לבנאדם לחיות את חייו, תוך ידיעה שאם הוא ירצה, הוא תמיד יוכל למצוא אצלך מקום, בלב, וגם בגוף. צריך לךהיות חכם כדי לדעת איך לעשות את זה, אבל אם הצלחת, הרי שקרבת בשלב נוסף את הגאולה הכללית שלנו כעם (ממש ככה!) - שלב בו נבין שלמרות שוני, למרות מריבות, ולמרות "איומים למיניהם" - שום דבר לא חזק יותר מהחוסן שלנו כאחד. כשמשפחה היא שלמה, היא פורחת, וגם כל אחד מהפרטים פורח יותר בזכות זה, וכן להיפך - כשמשפחה מתפרקת, אפילו קצת, זה גורם לפרטים לאבד מעוצמתם. ולו בשביל זה כדאי תמיד להשאיר את הנר דולק בפתח המנהרה שממנה ברח ן המשפחה, כדי להזכיר לו שתמיד יש אור בקצה המנהרה, והוא תמיד יכול לחזור אליו. זה מה שאני חושב.
ב"הצלחה עם ההתמודדות. מקווה שיהיה לכם רק טוב.
נ.ב: אגב - ממש עכשיו ראיתי שעד עכשיו התמודדתי רק עם פן אחד של הסוגיה, ולא עם הפן השני שבו האיום הוא מוחלט הרבה יותר - "להתאבד". אז כמה מילים על זה. קודם כל, תנסה למחוק את זה מהראש. כי זה פשוט לא ככה. אדם צריך הרבה מאוד כוחות נפש ומניעים שליליים שיגרמו לו להשליך את חייו מאחוריו - והסיכוי שהוא יחליט שזה אך ורק בגללך, הוא באמת אפסי. יותר מזה - מדענים טוענים היום ביתר תוקף שהתאבדות זאת ממש מחלת נפש - קרי, זה לא קורה סתם ככה לאדם שמחליט באמצע החיים לקפוץ אל מותו, אלא זה ממש כרומוזום במוח שהחליט לעשות סלטות ובלאגנים בשכל (וכן, אני יודע שזה ממש לא ככה אלא הרבה יותר "מדעי" - זוכרים את הקלילות שהבטחתי בתחילת הקטע?
). כך שמי שזה קרה לו - הסיכויים שיתאבד גם לולי זרקת עליו את החביתה בארוחת בוקר/יצאת עם המכונית שלו לטיול לילי והפכת אותה לטוטאלוס (והמשיכו כיד דמיונכם הרעה) הם גבוהים - כי זה פשוט עניין של מחלה. אבל גם אדם שחולה בזה יכול לשלוט בעצמו.
עכשיו תגידו:"ונגיד שהוא יתאבד. אנחנו נדע שהיינו הקש ששבר את גב הגמל!". זה מה שאמור לעשות לכם ייסורי מצפון? אפילו הוא יודע שזה לא נכון, כי גם אם זה היה נכון - הרי מקסימום אם זה לא הייתם אתם, מחר היה מחכה לו קש אחר. קשה להאמין שאתה אדם שמתהנגאליו בצורה כל כך מרושעת עד כדי שהפתרון היחידי שלו זה להתאבד. אלא מה - הוא יודע שזה פתרון קסם. בן אדם משחק אותה קצת מטורלל, מאיים שיתאבד, ומקווה שזה ישיג את הצומי ואת היחס שהוא רצה כבר קודם לכן. הוא יודע בתוך תוכו שהסיכויים שהוא יתאבד שווים לסיכויים של מכבי חיפה לזכות באליפות השנה. זה קורה הרבה, אגב. אני לא יודע מספרים מדוייקים וכנראה שאין אדם שיודע - אבל אני מניח שמספר האנשים שהתאבדו מתוך כלל האנשים שאיימו בחיים שלהם להתאבד, לא מגיע אפילו לעשירית ואפילו לא לאחד חלקי חמישים מכל מי שאיים להתאבד. מוזמנים לחלוק עלי. כל אחד מכיר את "הבן של השכנה של החבר מהעבודה" ששם קץ לחייו בצבא/בעבודה וכו' (וכן, גם אני מכיר אחד כזה) - אבל שים לב כמה אנשים מסביבו כ-ן חיים עדיין...
כלומר - חבר'ה, לקחת בפרופורציה. הבנאדם מאיים להתאבד - עד כמה אתה משוכנע על פי ההיכרות איתו שהוא באמת יבצע את זה? אם אתה משוכנע אפילו רק ב90% - אז כן, תתקשר למשטרה, תדאג שהיא תכבול אותו ותוביל אותו לבית חולים פסיכיאטרי, שם ירפדו לו את החדר וידאגו להרחיק ממנו חפצים חדים. אבל כמה אנשים כבר מגיעים למצב כזה? הרי רוב הסיכויים שאם תהיה אמיתי עם עצמך תדע שהוא בטוח לא מתכוון לממש איום שכזה, ואז, כל תגובה שלך שהיא פחות מ:"אתה לא עושה עלי שום רושם. ברור לי שאתה בן אדם נורמלי שלא יעשה את זה בחיים שלו, אז תפסיק לנסות לסחוט אותי רגשית" - כל תגובה פחות מזה, רק תובלי אותו לתחושה ש"הנה, ניצחתי אותו. מתברר שאפשר בקלות לסחוט אותו רגשית, לגרום לו ייסורי מצפון לכל החיים, גם אם לעולם לא אתאבד עד שאמות בגיל 120 בפאתי הודו/אורגווי, רחוק מעין כל.". פרופורציות, זה הכל.
ב"הצלחה שוב וסליחה על האריכות...אם קראת, מקווה שזה הוסיף לך ולו מעט...
שבוע טוב!
]
)
).
יום הולדת זה יום מבאס
