תקשיבי,
בתור התחלה:
משהו שבדיוק קראתי השבת וממש ממש ממש הזדהיתי איתו.
"אומרים שיהיה טוב, אז אני חיכתי, וחיכתי, וחיכיתי-ונהיה רק יותר ויותר רע!-ולא רק לי אישית, למשפחה שלי-לכלל עמ"י, לכלל העולם...אז איך נהיה יותר טוב?!"
יש טעות במש' הזה.
את יודעת מה הטעות? "אומרים שיהיה טוב". כי לא יהיה טוב, אלא עכשיו טוב. עכשיו. ברגע זה. ברגע הקודם, ברגע הבא. (ד"א, הרב אבינר כתב את זה, בספרו "משיב הרוח" הופה, הבאתי גאולה 
)
הרבה מאוד שהמשפטים שציטטת כאמירות שנמאס לך לשמוע הם משפטים מאוד, מאוד חכמים. רק שמרוב שאמרו לנו אותם, כבר כשהיינו קטנים ולא באמת הבנו, אנחנו מבינים אותם גם היום בצורה קצת ילדותית ולא במלוא העומק שלהם.
"להסתכל על חצי הכוס המלאה" --> זה לא סתם ביטוי של יפי נפש. זו באמת הנק' העיקרית. כאילו, כשקראתי את הקטע שלך, מה זה הזדעזעתי, כי באמת הבנתי כל מילה שלך ולא יכולתי לה-כ-ח-יש את מה שאמרת. אבל אני יכולה להראות לך את הצד השני (שלמזלי, זכיתי והיום הוא הצד שלי!), הצד שרואה את השמים הכחולים ומתפעם מהם. מזה שהוא רואה אותם, שומע את הציפורים. מדבר עם חברים, מרגיש וחש וטועם ומריח ו... הכל!! תחשבי רגע איזה נהדרים החושים שלך. מה היית עושה בלי אחד מהם? זה ברמה האישית.
והלאה.
יש לנו מדינה.
ממשלה דפוקה? לא לגמרי. אנחנו שוכחים להסתכל על הדברים ההומניים שהיא עושה. אנשים שנחלצים ממעגל העוני, למשל. לצערנו, העיתונות שלנו לא באמת מביאה את הדברים האלה. מרוב שהיא מראה לנו מחדלים ובעיות (שחשוב שהיא מראה!) היא שוכחת להביא את הצד היפה של ישראל.
"איך בן אדם שההורים שלו ושהאחים שלו נרצחו לו מול העיניים, צריך להמשיך הלאה ועוד מתוך שמחה ואמונה?! איך?!
שאני חושבת על האנשים שמחזיקים מעמד אני חושבת שהם, סורי אבל, סדיסטים ומזוכיסטים!!!
הצליו!!!!אמא שלך!!!אבא שלך!!!אחים שלך!!!-לא-מצליחה-להבין! לא נקלט!!!!"
תקשיבי, המזוכיסט האמיתי בסיפור הזה הוא האדם שמתוך הכאב ישקע למצולות של ייאוש וישמר את הכאב הזה. ברור שזה כואב. אני מסוגלת לתאר עד כמה - ואולי לא מסוגלת.. אבל איזה מין טוב ייצא אם תמר פוגל תשקע בעצב? את יודעת כמה כוחות היא נותנת לאנשים שמסתכלים עליה ואומרים "וואו, זו התמודדות. הנה בחורה שממשיכה בחיים על אף הכאב". אם, ח"ו, ההורים שלך היום מתים. ח"ו, לא עלינו. אבל א-ם א-ם א-ם. ברמת העקרון. האם הם היו שמחים לדעת שאת שוקעת בגלל האבל? או שהיו מעדיפים שתתחזקי ותמשיכי בדרכם? להיפך, בזה שתמשיכי את תאדירי את זכרם ותגדילי אותם. בעצם זה שתלדי ילדים ותיישבי את הארץ את תגשימי את מה שהם רצו, את מה שמתו למענו. את מבינה? אין לי מושג מאיפה אנשים שהוריהם מתו שואבים כוחות להמשיך. באמת שאני לא יודעת. אולי מכוחה של המשפחה, אולי מכוחו של העם וציבור המתיישבים שמגבה ומעריך את הקורבן העצום, אני לא יודעת. אבל זו הגדולה, למצוא כוחות להמשיך ולהתקדם הלאה.
תקשיבי, אני כמעט לא ישנהבלילות מרוב פחד. אבל אני יודעת שגרים פה בארץ שלושה מליון איש. אנחנו חיים וממשיכים ובונים, על אף שאחינו מתו. ומתים. כי אחרת, איזה ערך יש למוות שלהם? צריך לזכור שהמוות הוא לא הכל. הוא אומר שאבד לנו אדם שהיה קרוב ויקר לנו. קרוב ויקר לנו מאוד, מאוד, מאוד, מאוד, ואלף מילים לא יתארו את החיסרון והאבידה הגדולה. אבל זה הכל, בעצם. ומותר וצריך לכאוב, ומתוך הכאב צריך לאסוף כוחות. מעוצמה והגודל של הכאב צריך לקחת ולהפוך אותם לכוחות שלך אהבה, יצירה, התחדשות ובנייה.
אולי זה יישמע לך כאילו העתקתי איזו הרצאה. אבל לא, אני באמת - באמת כותבת לך מכל הלב, שכ"כ מבין אותך.
"אז תגידו לי "כדי שתקום מדינת ישראל"-ואללה יופי! עזר?! לא! עדיין רוצחים אותנו!עדיין רע לנו!עדיין הממשלה שלנו דבילית!והורגים אותנו!וזה בתוך המדינה שלנו!" עדין רוצחים אתנו? ב-6 שנים נהרגו שישה מליון מבני ישראל! מאז עברו 60 שנה, פי עשר. מתו הרבה פחות מזה. נכון שמתו, אין מה לעשות. כלומר יש, ואנחנו עושים את זה. תראי איך לאט לאט המדינה מתקדמת. לפני 15 שנה, הייתי די תינוקת - אני מניחה שגם את, אבל באותה תקופה אנשים ב-א-מ-ת האמינו ב"שלום" נוסח רבין ואריאל שרון וכו'.. היום כבר לא. לר"ה ביבי נתניהו אין גיבוי לעשות מהלכים שלפני 15 שנה היו מתקבלים בהתלהבות. אנחנו מדינה בגיל ההתבגרות. האם היית מוותרת על גיל ההתבגרות? עם כל הכאבים, הקשיים, הלבטים, זה גיל נהדר שבו את בונה את עצמך. אז כאן יש גיל ההתבגרות של מדינה. מה לעשות, המדינה הזו צעירה, ולומדת מכל מה שעובר עליה. מנסה להתקדם, להתמודד. ונכון שאנחנו טועים.. ואחינו טועים. אבל בשנים האחרונות קורה פה בארץ מהלך של בירור אישי ומדיני גדול מאוד ועמוק מאוד. אם את רוצה, בשמחה אני אפרט על זה. לצערי התקשורת דואגת בחריצות לחסום את הבמה בפני הביררו הזה. אבל צריך לזכור שהתקשורת היא בסה"כ אליטה שמאלנית מאוד סגורה עם מקורות מימון בעייתיים, מבחינת האינטרסים שלה. והמהלך האמיתי לגבי המדינה הזו קורה בעם, לאט לאט. אנחנו בכיוון טוב. המדינה הזו בכיוון טוב. והיא -
מדינה נהדרת, שזה בעצם סוג של נס שיש לנו אותה. יש כאן שלטון יהודי. את יודעת מה זה שלטון יהודי? אבותינו בקושי חלמו על דבר כזה במשך 2000 שנה! ואת מזלזלת ואומרת "מדינה דפוקה שלא עוזרת?" הלוואי שבזמן כל הפרעות לפני 100 ו200 שנה היה לאנשים מקום מקלט! אנחנו פי אלף מוגנים מאשר אבותינו (ולא משנה מאיפה המוצא שלך, בסדר? גם בארצות המזרח וכו' היו דברים דומים...) היו בזמנם!!
וככה אנחנו זורקים ומזלזלים? אין לנו שום בושה? במקום לומר תודה בכל יום ולראות מה א-נ-ח-נ-ו יכולים לעשות, אנחנו בוכים ומקטרים?
וחוץ מזה, אולי נמאס לך לשמוע את זה, אבל בזה שנבכה, אנחנו נפסיד. נפסיד לעצמנו, נפסיד לערבים, נפסיד לכל הגויים ששונאים אותנו. נפסיד. ניכנע. נפסיד?! ניכנע?! מה פתאום?! באיזו זכות?!?!
תחשבי כמה אנשים מתו בשביל שתחיי פה. ואת תרימי ידיים? את תכנעי? אין לך זכות לזה בכלל! פשוט אין לך!
טוב, אני חושבת שכתבתי בינתיים המון. ואשמח מאוד להרחיב. לא נגעתי בכלל בסוגייה האמונית שהעלית, אבל הלוואי, הלוואי שמשהו בראייה שלך - או של כל אחד שיקרא את זה - ישתנה. לטובה. שבאמת, באמת נצליח לפקוח עיניים ולהסתכל, כן, בחצי הכוס המלאה. לא נתעלם מהחצי הריק - או יותר נכון, המלא אבל המזוהם קצת. מטפל בה. נשנה אותו, נטהר ונזכך אותו. אבל בלי לשכוח את החצי היפה והנקי. המואר.
הלוואי שלא ניכנע ונמשיך הלאה מתוך אמונה בצדקת הדרך ומתוך אהבה, הערכה למדינה, ורצון להוסיף טוב.
ויללות ובכיות, כידוע, טובות רק בשביל לפרוק, בהתחלה. אבל צריך לזרוק אותן הצידה מתישהו, ופשוט להתחזרק ולהמשיך הלאה.
שכוייח אם קראת עד לכאן...
אוהבת כ"כ את כולכם..
אביב
) קצת עצוב (וגם, רק לכמה רגעים..), אבל לא יותר מזה....
).