פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 1587)

תפילה זכה

http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=29446

לילה, חושך, השעה מאוחרת, שני נערים צעירים מנסים לתפוס טרמפ בצומת השומם. הם רגילים לראות את הצומת בשעות הצהריים, כשהוא מלא מכוניות מפה לפה. אבל עכשיו הוא ריק, אחת לכמה דקות חולפת מכונית ביעף, ספק רואה אותם ומתעלמת, ספק עיוורת לקיומם. הכל שקט, רק פנס האור הבודד שמעליהם מזמזם בעגמומיות, כבה לפרקים. הם עומדים לצד הכביש, בטרמפיאדה שהשלט עליה מכריז שנבנתה על ידי ה"אגודה למען החייל". השעה מתאחרת, הם כבר ויתרו על הרעיון של שינה בלילה, הם רק רוצים להגיע כבר למחוז חפצם, לא להישאר תקועים בחושך לצד הכביש. אחד מהם מתייאש מהניסיונות ומתיישב באנחה על ספסל התחנה. חברו מוסיף לעמוד, מרים ידו בתקווה לקראת כל מכונית, אין הרבה כאלה, מנסה לעודד את חברו היושב. אך הוא ממאן להתעודד, ראשו טמון בין ידיו, דמעות ייאוש מאיימות לפרוץ מעיניו, הוא מעולם לא הרגיש כל כך חסר ישע, כל כך קטן וערום. בליבו הוא נושא תפילה לאל, תפילה קטנה שלא נמצאת באף סידור: "אלוקים בבקשה, בבקשה תעזור לי, לנו". זה הכל, לא יותר.

למעלה בשמיים במחלקה לקבלת תפילות, באותה שעה ממש, רעש ומהומה. זהו ערב יום כיפור והתפילות רבות, הן מגיעות מכל קצווי עולם. יש לקבל כל תפילה ולתת לה את המקום הראוי לה. אין התפילות דומות זו לזו, ולכל תפילה יש להתייחס בהתאם לאופייה. יש תפילות הדורות פנים ורבות רושם, ויש תפילות חטופות, לא תואר להן ולא הדר. יש כאלו שנאמרו ברוגע ובמתינות, וכאלו שנאמרו בבהילות, מילותיהן חתוכות ולא ברורות. אך רוב התפילות אפורות הן, כמצוות אנשים מלומדה, חסרות ייחוד, שנאמרו רק לצאת ידי חובה. ממש ליד המחלקה לקבלת תפילות גר איש זקן. הוא יושב שם בצריפו הדל, זקנו מגודל ומדפיו מלאים אבק. אין הוא מנגר ושנים ארוכות כבר שלא יצא מרצעו מהשק. ממתין הוא שם, מחכה שיקראו לו. כבר שנים רבות שהוא יושב כך, לאין מספר. לפעמים הוא חושב ששכחו ממנו, הרי כל מה שהם צריכים זה רק לקרוא לו, והוא יבוא. הוא יושב לו שם, מקשיב לכל התפילות ומחכה לזו שתקרא לו.

אחת לכמה זמן מגיעה תפילה אחרת, שלא דומה לאף תפילה אחרת. זו תפילה מלב שלם, או אולי יותר נכון, מלב שבור. תפילה כזאת לא עומדת בתור של המחלקה לקבלת תפילות, היא לא צריכה, לה כבר יש מקום, ממש מתחת לכסא הכבוד. היא פשוט חולפת לה ביעף על פני כל התפילות האחרות בלחישה מחרישת אוזניים, שהרי כך בדרך כלל היא נאמרת, בלחישה. היא מגיעה מאם היושבת ליד מיטת חוליו של בנה, או מילד שבדיוק הרגע שבר משהו. היא באה מלב של מישהו שיושב במבחן גורלי ופשוט לא זוכר כלום, או משני נערים שתקועים באמצע הלילה בצומת שומם. לתפילות האלה מחכה אותו זקן, אליהן הוא מייחל. בכל פעם שהוא שומע אחת כזאת מתקרבת, הוא מייד מטה אוזנו, מנסה לשמוע, אולי הפעם זה בשבילו, אולי סוף-סוף קוראים לו. ובכל פעם הוא מתאכזב מחדש, אך הוא לא מתייאש וממשיך לחכות לאותה תפילה מיוחדת, זו שתיוחד רק לו.

ולמטה, בצומת החשוך חלפו להן מספר דקות, הוא עוד יושב כשראשו טמון בין ידיו, אך הדמעות כבר לא מאיימות לפרוץ. הוא חש מעודד קצת, כאילו מישהו שמע אותו, כאילו הוא לא לבד. והנה, לא יאומן ממש, מכונית מאיטה ועוצרת לידם. הוא נוסע בכיוון הנכון ואין להם שום כוונה להיות בררניים מדי בנוגע ליעד המדויק. הם נכנסים למכונית, מודים למזלם הטוב. "רואה" אומר זה שעמד לחברו "אמרתי לך שבסוף מישהו יעצור". מן השמיים מביט הזקן ומחייך לעצמו בעייפות. "איך הם לא מבינים?" הוא שואל את עצמו בכל פעם מחדש "איך הם לא מקשרים?" הוא לא יכול להבין. המלאך האחראי ניגש אליו וטופח על כתפו בעידוד. "אל תדאג משיח" הוא אומר "בסוף תגיע גם התפילה שלך".