נעבור על דברייך אחד לאחד
ראשית עניין לעבדה ולשומרה אעתיק את דברי
האור החיים על בראשית פרק ב פסוק טו
(טו) ויקח וגו' לעבדה ולשמרה משמעות הכתוב יגיד כי הגן צריך לה עובד ושומר, והאמת יכחיש זה כי למה יהיה צריך לשמרה אם מהגנבים זה הבאי היא, ומה היא העבודה שהיתה צריכה הגן, ואם צריכה עובד אם כן זה לה חמשת אלפים וחמש מאות שנה מי עבדה:
אכן יש לך לדעת כי כל הווה אינו אלא דוגמא לרוחניות וכמו שהאדמה צריכה עבודה והזרעה והגשמה להוציא מזון האדם גם שמירה מדברים שמפסידים והמריעים לצומח, כמו כן גן עדן אשר היא היום אדמת הנפשות לבד כי הגופות נגשמו גם היא צריכה עבודה ושמירה כפי רוחניותה הגשמה המיוחדת לה היא עסק התורה, כמו שאמר הכתוב (דברים לב ב) יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי והזרעים הם מצות עשה אשר יעשה אותם האדם כרמוז בדברי הנביא (הושע י יב) זרעו לכם וגו' והגם שלא נזכר בדברי הנביא אלא הצדקה לא על פרט הצדקה לבד הוא אומר אלא על כל פרטי הצדקות הוא אומר, וכן הובא בדבריהם ז"ל (מדרש תהלים קיד ב) שכל מצות שיעשה האדם הקב"ה זורעה והעבודה היא התעסקות גדול והסתכלות נמרץ בתורה שהיא עיקר מצוותה והשמירה גם כן לבל יפרוץ גדריה ולבל יפסיד צמחיה והיא שמירת מצות לא תעשה (שבועות ד) אשר צריך האדם לשמור לבל עבור עליהם כי הם המפסידים כל דבר טוב, והוא אומרם ז"ל (סוטה כא) עבירה מכבה מצוה והגם שאמרו (שם) ואין עבירה מכבה תורה, אין כוונתם לומר שמעשה הרע לא יפסיד התורה כל עיקר אלא לומר שאין כח בעבירה אחת לכבות התורה, ולעולם כי ירבה להשחית תשחת תורתו וידעך נרה ותהפך שלייתו על פניו רחמנא ליצלן מעתה יוצדק לומר על גן עדן לעבדה ולשמרה:
והנה בימים ההם כשהניח ה' האדם בגן עדן היה מביט וצופה בפעולות צדיק לחיים במעשיו מה שהיה פועל בגן עדן, אך אחר אשר נגרש האדם הושלל ממנו ראות הדבר, אבל המעשה נפש עמל עמלה לו כי הרוחניות לא ימנענה ההרחקה והפעולה נעשית אשרי המחכה ויגיע בעולם הזה לאכול מפרי דרכו שהוא מזון הנשמה בגן עדן
שוב בא לידי מאמר חז"ל (תיקוני זוהר תיקון נה) וזה לשונם לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה, וכוונתם ז"ל על דרך שביארנו:
ובמדרש ילקוט שמעוני
ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר וגו' רבי יהושע אומר לאבות. רבי אלעזר המודעי אומר לדורות. רבי אליעזר אומר לימות ירמיהו. שבשעה שאמר ירמיהו לישראל מפני מה אין אתם עוסקין בתורה אמרו לו אם אנו מתעסקין בתורה במה נתפרנס. באותה שעה הוציא להם ירמיהו צלוחית של מן ואמר להם הדור אתם ראו דבר ה' וגו' אבותיכם שהיו עוסקין בדברי תורה ראו במה נתפרנסו אף אתם עסקו בתורה והקב"ה מפרנס אתכם מזה.
ש"ך על התורה בפרשת קבלת התורה
כי לי כל הארץ. כלומר אם יאמר התלמיד חכם אתעסק במלאכות שהעולם צריך להם לישובו, כמו זריעת זרעים ונטיעת אילנות וחרישה ושאר מלאכות שהם ישובו של עולם, כי לא תוהו בראה לשבת יצרה, ואנו צריכים לזה כדי שנהיה פנוים לעבודתך, לזה אמר כי לי כל הארץ, כלומר הרי בראתי בני אדם רבים לעבודתו של עולם כדי שיתעסקו בישובו, זהו כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי, כלומר אבל אתם לומדי תורה תהיו לי פנוים כמו כהן גדול שהוא מצוי ופנוי לעולם לעבודה ומן המקדש לא יצא וכל אחיו הכהנים עושין לו מלאכתו, הכהנים שהם מוזהרים על הטומאה, ולא הישראלים כדי שיהיה קדוש, וכן אתם תהיו ממלכת כהנים נגד כהן גדול, וגוי קדוש נגד אחיו הכהנים:
בעניין לימוד גדול שמביא לידי מעשה
מבואר בספר אור תורה לר' יצחק אייזיק חבר מגדולי הצדיקים.
עוד שם בסוף פרק קמא (דף מ, ב), וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסבין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר למוד גדול, נענו כלם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה. ולכאורה הוא תמוה דמביא ראיה לסתור, דהא ידוע כי בכל דבר התכלית של הדבר הוא העקר, והוא יותר חשוב מהמעשה שהוא רק הכנה אל התכלית, וכיון שכל עקר שבח הלמוד הוא רק בשביל שהוא מביא לידי מעשה, אם כן מזה מוכח דמעשה גדול ממנו. אבל באור דבריהם במה שכתבנו למעלה, שבזה נתעלה מצות תלמוד תורה יותר מכל המצות, שבתלמוד תורה יש בה ב' ענינים, הא' שמקים מצות תלמוד תורה והגית בו כו' (יהושע א, ח), שזה עצמו מצוה, ומתקן תקונים גדולים בכל העולמות על ידי הבל פיו בדברי תורה, והב' הלמוד שמזה בא לידי קיום המצות בכל דקדוקיהם ופרטותיהם, מה שאי אפשר בלא למוד כי אין עם הארץ חסיד (אבות פרק ב, משנה ה), כו' והוא מה שכתוב כאן נענו כלם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה, רצה לומר שיש בה ב' ענינים, הא' שבזה מקים מצות עשה כמו בכל מצוה שמקים צוויו יתברך, ועוד שמביא לידי מעשה המצות כלם כמו שכתבנו.
והדברים מבוארים באין ספור מקומות ולא אוכל להאריך כל כך
ועוד כתב בספר הנ"ל
בפרק כיצד מברכין ברכות לה' ע"ב
תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויביך וגו'.
וביאר בספר אור תורה
והיינו כי באמת מי שתורתו זכה ונקיה וירא שמים בכל כחו, בודאי הקדוש ברוך הוא מזמין לו פרנסתו בדרך נס, אף אם לא יעסוק כלל בדרך ארץ, וכמו שהיה לישראל במדבר שנזונו בלחם מן השמים, כמו שנאמר, למען אנסנו הילך בתורתי כו' (שמות טז, ד), וכתיב, ויענך וירעבך כו', למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כו' (דברים ח, ג), שלכך נתן צנצנת המן למשמרת אצל הארון, כדי לזכור זה ולעסוק בתורה לגמרי בלי שום פנות כלל לעסקי דרך ארץ ומלאכה, וזה מעלה גדולה שאין למעלה הימנה.
אבל לא כל אדם זוכה לכך, שהרבה שאין יכולים להגיע למדרגה זו מצד שאין בטחונם שלם עמו יתברך, וכפי שעור הבטחון ואמונה של האדם בו יתברך, כך הוא הנהגתו יתברך עם האדם. אבל מי שבטחונו שלם עמו יתברך, באמת יכול להגיע למדרגה זו שלא יצטרך לשום עסק, שלכן נאסר להם במדבר להותיר מן המן למחרתו, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה מח, ב. שם איתא מי שיש לו פת בסלו. ובתנחומא פרשת בשלח, כ, איתא כל מי שיש לו מה יאכל היום וכו'), כל מי שיש לו מזון סעודה אחת, ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, שאז היו כל ישראל מתנהגים במדרגה כדעת רבי שמעון בר יוחאי, ולכן אמרו (תנחומא בשלח, כ) שלא נתנה תורה אלא לאוכלי מן.
באבות אין הכוונה על העבודה שצריך לעבוד, דברי הבל הם, אלא הכוונה היא על הקרבנות.
וכך מפורש בפרוש המשניות להרמב"ם
(ב) שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על ג' דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים - אמר שבחכמה והיא התורה, ובמעלות המדות והם גמילות חסדים, ובשמירת מצות התורה הם הקרבנות, תהיה התמדת תיקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם:
רע"ב על מסכת אבות פרק א משנה ב
ועל העבודה - עבודת הקרבנות שכך שנינו במסכת תענית שאלמלא מעמדות לא נקיימו שמים וארץ. ומצינו שבשביל הקרבנות שהקריב נח נשבע (הקדוש ברוך הוא) שלא יביא מבול לעולם. הרי שהעולם עומד על הקרבנות:
אכן יששכר וזבולון שניהם כאחד שותפים יחד לשכר הרב שטמון ללומדי התורה מאחר ואנו חיים בעולם הזה וצריכים לחיות וכאשר אדם מזמים לתלמיד חכם את פרנסתו הוא זוכה לשכר שווה בשווה כלומד התורה.
אולם לדברייך היה צריך להיות מבואר שיששכר יקבל שכר במצווה הגדולה של השכר המובטח לעובד האדמה, אולם ברור שאין כל עניין בכך.
עניין הנביאים
או שלא היתה להם ברירה והיו צריכים לעסוק לפרנסתם, וזה ברור שמי שצריך לעסוק לפרנסתו ומבטל מכך מלימודו אין לו כל חטא, וכמבואר ברמב"ם
(ח) כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה:
(ט) גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו:
אולם ברור כשמש שאין כל מצווה להתעסק בעבודה לשם עבודה, ולא לשם אמצעי להתפרנס כדי שנוכל ללמוד.
וכך כותב הרמב"ם הלכות תלמוד תורה
(יב) כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו:
שני דברים למדנו מדברי הרמב"ם
א. שחובה ללמוד בלי קשר להלכות אלא חובה בפני עצמה
ב. שהמלאכה תהיה לא יותר מרבע היום כפי הצורך.
נכון כל מה שכתבת שמחוסר ברירה אנו מתעסקים בגשמיות ואנו מעלים את הניצוצות ע"י קיום המצוות התלויות במעשה ובהם אנו מקדשים את החומר עד שנהפך למעשה, אולם לימוד התורה עדיף מכולם שבאמצעות לימוד התורה מתקנים את כל העולם ועל כן ההלכה היא שכל מצווה שאפשר לעשות בידי אחרים חובה להשאיר אלחרים לעשות את המצוה ולהמשיך ללמוד.
יכולתי להאריך עוד אולם חושבני שיש די בדבריי.
