פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 347)

אחלה קבלת פנים חח סתם צוחק

להציל חברה מהרעיון להתאבד...

סייעתא דשמיא.

אשרייך.

על חבר לכיתה שסיפר על מחשבותיו לאבד עצמו לדעת.

ה' צבאות עמנו אחי

אשריך

שהוא לא חשב שזה מרשים -_- ויצא במסע השמצות נגדי (כמובן שזה לא מוריד מהערך של מה שעשיתי)

 

הוא גם חשב שלהתאבד זה פתרון.

מכמה סיבות:
1. המקום מסוכן , נרצחו שם עד עכשיו 23 ישראלים.
2. יקר
3. עם כול הטענות של ארץ ישראל השלמה השטח לא בידים שלנו . אם יקרה שם לך משהו , ישראל לא תעשה מאמצים כדי להציל אותך.

1.בסיני נרצחו עד עכשיו 23 יהודים? וכמה יהודים נרצחון בארץ?

2. זה ממש לא יקר אני יודעת מה המחירים

3. נכון צודקת אבל מה הסיכויים שיקרה לי שם משו. אחשלי היה שם והוא אמר שכשהו חזר הוא הבין כמה ישראל מסוכנת...

אסור באיסור חמור וגמור במצב הנוכחי
עדיף שתטיילי בגרמניה

וממש לא עדיף שאני יטייל בגרמניה!!!!

הדבר האחרון שיהודי צריך לעשות זה לטייל על האדמה המקוללת והספוגת דם יהודי בשביל הכיף. זה מזעזע!!

ולמה זה אסור במצב הנוכחי לא הבנתי?

ועדיף לטייל בגרמניה כי שם לפחות תהיי מודעת לאמת.
ו"במצב הנוכחי" בסוף יבוא אל קעידה ויחטוף אותך בדיוק כשאת משתזפת על החוף בסבבה ובזולה, וכל עם ישראל ישלם על זה בדם.

הפעם האחרונה שקרה משו בסיני היה לפני 18 שנה והפעם האחרונה שקרה משו בארץ לפני כמה זמן זה היה?! חודש? אולי פחות..

וחצמזה שגרמניה זה מחוץ לארץ ישראל ואני לא מתכוונת לצאת מהארץ.

ועוד משו- איזה אמת בדיוק?

 

אז אם לא התכוונת סתם להתחכם ולשאול האם "טכנית אפשר", שזה ברור שכן כי יש יחסים דיפלומטיים בין ישראל למצרים, אז מן הסתם התכוונת לשאול אם נכון או לא נכון לנסוע לשם.
ואחרי שהסברתי למה גם רעיונית זה נורא ואיום לנסוע לשם לפחות כיום, ציינתי גם את הבעיה של אזהרת המסע החמורה מבחינה בטחונית, ואם תסעי לשם את בטח בקלות עשויה לעבור על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

איך אתה מסביר אתזה שלחיות בארץ זה לא "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" שכל חודש בערך יש פיגוע ושם לא קרה כלום כבר 18 שנה?

ברור שזה הארץ שלנו וזה אבל גם סיני זאת הארץ שלנו.

זה כמו שמישו יעלה להר הבית ויחטפו אותו שם אז כולם יגידו בעיה שלך שעלית עברת על ונישמרתם וזה אסור מבחינת הרבנות הראשית אז בעיה שלך

 

השהות בישראל, בפרט של אזרח ישראלי, הנה במסגרת מטריית ההגנה שהמדינה מחוייבת לה בנוגע לאזרחים. לצורך כך ישראל משקיעה הון עתק בשירותי בטחון, בצבא ובשירותי מודיעין. נכון הוא שזה לא תמיד מצליח ונכון שהיו כשלונות חמורים בעבר. אך תסכימי איתי שביום-יום שוהים בישראל מיליוני יהודים שחייהם שמורים מכל משמר, ברצף התיישבותי (בעיקר הריבוני) שסביבו מעטפת הגנה אדירה של אלפי טנקים, מטוסי קרב ואוניות מלחמה חמושות, וחיל רגלים מעולה ביותר. הסכנה של פיגועים נובעת משהות של מיליוני לא-ישראלים בשטחים שיש רציפות תחבורתית בינם לבין שטח ישראל (ובנוסף גם של אזרחים ישראלים עוינים מבחינה לאומנית). עם כל זאת, שימי לב לשליטה הישראלית הטוטאלית במצב, כך שלמרות הפוטנציאל הרב לסכנה, בכל זאת אין מדי יום או לילה התקפה ממשית על ריכוז ישראלי מובהק (כגון חולייה של מחבלים בהסתערות על קיבוץ וכדומה).

ברור שהנהיגה בכביש שחשוף לגורמים עוינים ושנוכחות שירותי הבטחון בו אינה רציפה לגמרי (כפי שאירע למשל מספר פעמים באיזור עפרה) כן מייצרת סיכון, אבל יש לזכור שזה סיכון מודע וידוע, למשל כי אין למשרד הבטחון הישראלי לגיטימציה להכניס די כוחות ליישובים לא-ישראליים לסיכול מלא של תכנוני טרור.
ולכן, וכדי לנסות לקצר את הדיון, המסקנה הנה שלמשל אתרי הנופש בישראל שמורים היטב ורמת הבטחון בהם היא גבוהה במיוחד, כגון באילת - ששמורה במעטפת ימית, אווירית ויבשתית צבאית ומודיעינית עצומה. אך מי שסומך על כך שבסיני ייעשה אותו המאמץ לשמור על חיי השוהים הישראליים שם, כשבהשוואה לישראל שם שוהה כמות מוגבלת מאוד של יהודים (נניח שתי רבבות בזמן נתון כממוצע לאורך השנה), לא יודע מה הוא סח. אפילו הצבא המצרי אינו יוצא לסיורים דבר יום ביומו כנגד מעוזי טרור ששורצים שם בראש מורם ובמובלעות מבוצרות שלא מעזים להיכנס אליהן, ותחת דגל מונף (כלומר, דגל של איסלאמיסטים שמפר את הריבונות של הדגל המצרי, בדומה לכך שבעזה מניפים את הדגל הירוק הרבה יותר מאשר את דגל "הלאום הפלשתינאי"). וזה עוד אם נניח שתמיד האינטרס של השליטים המצרים זה שהישראלים ששוהים שם יחזרו בכלל בשלום.
הכלל הוא, אם כן, מי עושה את מירב המאמצים (גם אם אינו תמיד מצליח בכך) לשמור על חיי יהודים ישראלים. אגב, בלונדון או בפריז את מוזמנת בעצמך לראות כמה אבטחה ישראל שולחת לשם לשדות התעופה, וזה על אף ששירותי הבטחון המקומיים שם גם כן מקצועיים בהחלט ואף מעוניינים מאוד לשמור על חיי הישראלים המבקרים ועל כלי הטיס הישראליים, מה שאני בספק עד כמה הוא המצב בסיני ובמצרים. אז שם יש אבטחה ישראלית במקום נוסף על האבטחה המקומית שכשלעצמה מכובדת. תשאלי את עצמך האם בסיני כל זה בכלל קיים.

אזרח ישראלי אינו מחוייב לתת אמון במערכת הבטחון הישראלית, על אף השקעת הביליונים הענקית בה, ואם אינך חשה בטחון בישראל הזכות בידך לעלות על מטוס למדינה אחרת שאת מסכימה לתת את האמון בחיים הנוחים והבטוחים יותר בה (אגב, גרמניה היא בהחלט מדינה כזו, את מוזמנת לחיות בעיר השלווה נירנברג או בפסטורליה של פרנקפורט - מובן שתיאלצי לשנות את שפת הדיבור לגרמנית). אבל אזרח ישראלי שגר בישראל מחוייב חד-משמעית לקחת בחשבון את האזהרה החמורה של מערכת הבטחון והמודיעין לגבי השהות בסיני, שהשלווה שאת החלטת שקיימת במשך אותן שמונה עשרה שנים, היא כנראה משהו שמקרטע על קרח דק שבכל רגע עלול להפוך לגיהנום בוער.

ובכל דוגמא אחרת כגון הר הבית שהזכרת - ובכן לא, אינך צודקת - כי שם האחריות הבטחונית מצויה, ואף מוחזקת במוצהר, בידי כוח ישראלי שהסמכויות בידיו גם למנוע כניסה לשם אם זה מה שייראה למערכת להורות (ואין כל קשר לרבנות הראשית שאוסרת כניסה להר הבית רק מסיבות של דת ואמונה, ושכמובן אין להם איזה פקחים שעוצרים יהודים מלהיכנס לשם, ומכל מקום משטרת ישראל ומשמר הגבול שומרים מכל משמר על מי שבניגוד לכך נכנס).

אולי יש שם את הקדושה של עבר הירדן המזרחי? לא יודעת..

בפניני הלכה העם והארץ

יש שתי אזהרות מסע חמרות של המשרד לביטחון לאומי לא ליסוע לשם למה זה לא מספיק לך לא ליסוע לשם? אז נכון שרוב אלה שנוסעים לא קורה בסוף כלום אבל לאותו אחד שכן יקרה משהו מדינה שלמה תבכה עליו ,הוא יכניס את המדינה הזאת לבלגן מטורף אז אפילו שיותר זול שם המדינה שלנו, האזרחים שלנו יותר חשובים מהאלף שקל שתצליח לחסוך

כמו אילת...

אם זה ארץ ישראל ... אז אסור ללכת לשם כי אתה מפרנס אויבים שכובשים לנו תארץ.... ואם זה לא ארץ ישראל אז אתה יוצא לחול בשביל טיול?

וז"ל: "ושנות רשעים תקצרנה", זה מקדש שני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים. צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול, עשר ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש רבי אלעזר בן חרסום. מכאן ואילך צא וחשוב: כל אחד ואחד לא הוציא שנתו. ע"כ.

ולעיל ח ע"ב מסופר שכל כוהן גדול שהתמנה היה בונה לשכה חדשה והיא הייתה נבנית כל 12 חודשים משום שכל שנה הכוהן הגדול היה מת.

ניתן להסיק שכוהנים מתים ביום הכיפורים לא היה מחזה נדיר.

פיוטי מראה כוהן מבוססים על התיאור של בן סירה בספרו (הוא תיאר את שמעון הצדיק).

סביר להניח שאם הוא לא היה יוצא היו מצטערים או משהו (גם לא בטוח, משום שהם התמנו רק בגלל קרבה למלכות, וכבר אמרו חז"ל "שנא את הרבנות").

אבל זה נפלא שמצאת חבר כזה, לא כולם זוכים.

שולח הודעות וכאלה

כי ככל שתיהיה איתו בקשר זה רק יתגבר...

אני חושבת שכרגע הקשר לא מתנהל בצורה בריאה.
אתה לא לחשוש להעיק על חבר שלך או להתלבט אם לשלוח הודעה. אבל מנגד, צריך להזהר שהתלות הזאת לא תהפוך לאובססיה.
אני במקומך הייתי מנסה לעבוד על עצמי בכל מני דרכים, למשל: בכל פעם שאתה מרגיש צורך לדבר איתו או לראות אותו, תנסה לחשוב מה יש בו שממלא אותך ככה, באיזה נקודות בנפש שלך הוא נוגע, ותנסה למלא את זה בצורה אחרת.
אם הוא ממלא את הצורך של החבר עם העצות הנכונות, תופתע לגלות שיש עוד הרבה מסביבך שייעצו לך בצורה חכמה, אם הוא נותן לך את ההרגשה שאתה אהוב/חבר טוב, נסה להתחבר לחברים אחרים שימלאו אותה.

ואולי אפשר גם לשתף את החבר, יש אפשרות שהוא יבהל, אבל אולי עצם השיתוף יעזור לך בתהליך.

בהצלחה!

יש הרבה צדדים גם בלא להדריך שאין לך מחויבות לשבט שלך ובמיוחד שההדרכה יוצאות בשנים קשות י' ובמיוחד בי"א ששם יש את כל הבגריות

סמכי על ה' הוא יודע מה הוא עושה

(איזה חכמה גדולה להיות מאמין כשזה לא קשור אליך..)

דבר ראשון אני חושב שצריך לנסות להשלים עם המצב הלא נעים הזה. וזה לא אומר לוותר על החלום אלא זו נקודה התחלה בסיסית להבין שאם כך קרה ככל הנראה זה לטובתך (לה' אין ענין לדפוק אותך) למרות שזה לא נעים.

חוץ מזה שאפשר  לנסות למצוא בזה שלא נכנסת להדרכה שני דברים טובים ולהבין שזה לא רע מוחלט...

דבר שני זה לראות איך מתקדמים הלאה, אם את עדיין רוצה להדריך אפשר לנסות לדבר עם המדריכות שאולי ישבצו אותך עם זוג מדריכות. וחוץ מזה אפשר להדריך בעוד עשרות מקומות ולתרום שמה ברמות שאי אפשר לתאר (אני עשיתי הדרכת חוץ).

מקווה שעזרתי

בכלל לא מובן לקבל ככה את הדברים, וכיף לשמוע שאת מבינה שזה לא כי את חס וחלילה פחות טובה ממישהי אחרת, או שזה אומר משהו עלייך.
כי בשיבוצים נעשים המון שיקולים אחרים, ובעז"ה אני מאמינה ויודעת שיפתחו בפנייך עוד המון דלתות אחרות לתרום בהן ולהשפיע.
בהצלחה לך ! ❤❤

בעיקרון ההלכה היא שאם במקום מסויים יש להרבה מבנות המקום נזם/אליקס/ חור שלישי וכו' אז מותר לעשות, כי זה לא מושך את העין ולא חריג בנוף.
כנראה שאצלכן לא רוצים להפוך את זה למשהו מקובל, ולכן מונעים את זה מראש. כמו בעוד הרבה אולפנות בארץ ..

יש לי חבר מאז התיכון ועד היום..
ואנחנו בדרך לחתונה..
לא לכל אחד זה מתאים.

כי קשר כזה בין בחור לבחורה בהכרח כולל גם דברים שאסורים משום קרבה.

יש דברים בקשר הזה שאסורים בפני עצמם, ולא רק חשש להגיע לדברים חמורים.

יכול להפריע לתהליך האישי של האדם.

כי לדעתי כל עוד המטרה היא לא נישואין, אין תכלית מבחינה דתית לקשר כזה.. ועם כל ההורמונים של גיל ההתבגרות זה יכול להוביל לדברים אסורים..

 

1. חתונה - 90% מהמקרים זה לא קורה בסוף.

2. כתוב "כל המרצה מעות מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינקה מדינה של גיהנום" (שבת סד, א. ראיתי במסילת ישרים). זה לבד מזעזע. אז תחשבי על מגע (עברה חמורה שרבים לא מודעים לה), הרהור עברה (כנ"ל), יחוד וכדו'.

3. סופסוף מישהו אחד חכם כותב אם הוא בן או בת!! כה"כ על החתימה!

אני כל הזמן טועה עם @אלפאחורס...

צודקת, אני מסכימה עם עניין הבנייה , אבל אני יודעת שאם יהיה לי קשר הוא יהיה מכוון לחתונה בעזרת ה' ,אני לא מוכנה שיהיה לי קשר שלא יהיה מכוון לשם.

זה מסוכן מאוד.

את לא חושבת שזה מוקדם מידי?

בהתרגשות עם בן/ת הזוג שמתחתנים איתם במידה ולא מתחתנים עם החבר/ה מהגיל הצעיר, אז יכול להיות שהקשר הזה יתרום הרבה, אבל הוא מזיק לקשר הרבה יותר חשוב, מה גם שזה לא הוגן כלפי בן/ת הזוג, תחשבי ככה, את היית רוצה שלבעלך תהיה חברה אחרת בגיל ההתבגרות? הסיכון לא שווה...

כמובן שזה רק הסבר שכלי, קודם לכל היא עצם העובדה שברוב המקרים הדבר אסור (קיצור שולחן ערוך קנב ח)

צריך האדם להתרחק מן הנשים מאד מאד. אסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאשה, ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואסור להריח בבשמים המיוחדים לאשה, וכל שכן כשהיא אוחזתן בידה או שהן תלויין עליה. אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכיר אותה, אפילו הבגדים אינם עליה, שמא יבוא להרהר בה.

פגע אשה בשוק, אסור להלוך אחריה, אלא רץ שתשאר לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות.

והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, עוונו גדול מאד. ואסור לשמוע קול אשה או להסתכל בשערה.

 

מזעזע..

זו ההלכה.

מה מוגזם בזה?

כי לרוב, אנשים לא נוהגים ככה. זה סבבה שככה ההלכה וככה האידיאל...אבל :/

בקשר לברכה מעורבת זה לא כ"כ קשה להימנע מללכת לשם

זה לא 'אידיאל', זו חובה לכל דבר.

זה לא שאם יש הלכה שלאנשים קשה לקיים אותה אז היא מתבטלת.

מקפידים על זה מאוד.

וגם בדת"ל, בעצם.

זה פוגע - נוער וגיל ההתבגרות

בקשר בגיל ההתבגרות עושים כלמיני טעויות שעלולות לפגוע בקשרים בהמשך

 

אני חושב שזה לא מתאים דווקה בגלל הרצון של מל מתבגרים לחבר\ה מהמין השני

אולי אשפר בעתיד ל-5.

חובת האדם בעולמו:

האדם נברא כדי להנות מזיו השכינה, שזהו התענוג האמיתי. התענוג עצמו נמצא בעולם הבא, וכאן אנחנו מכינים את עצמנו אליו באמצעות המצוות. לכן כל חיינו אנחנו צריכים לחפש קרבת א-לוקים כי רק זה הוא הטוב.

כל ענייני העולם, בין לטוב ובין לרע, הם נסיונות לאדם, שאם ימשך אליהם יתרחק מהטוב - מהקב"ה. אבל בסופו של דבר העולם נברא בשביל האדם, ואם האדם יסתייע בעולם הזה כדי להתקרב לה' ולקיים את מצוותיו, הוא וכל העולם מתעלים.

הנשמה מואסת בעולם הזה, אבל ה' הביא אותנו לכאן בכל זאת כדי שעל ידי העבודה תהיה הנשמה שלנו ראויה לקבל שכר בעולם הבא. המצוות הן האמצעי להגיע אל השלמות ולקבל שכר בעולם הבא ולכן הן צריכות להיות העיקר והנאות העולם צריכות להיות רק לעזר לאדם לקיים אותן.

 

כדי להגיע לשלמות בעבודת ה' צריך לעבוד בשלבים ולעלות מידה מידה:

הזהירות - הזריזות - הנקיות - הפרישות - הטהרה - החסידות - הענווה - יראת החטא - הקדושה.

 

בשיעור הבא נתחיל אי"ה במידת הזהירות.

בהצלחה!

בטח שאשמח! עוקב!

אדם צריך להזהר תמיד ולחשוב פעמיים לפני כל מעשה, ואם לא הריהו פחות מהחיות שבטבען בורחות מהסכנה. ומי שלא נזהר במעשיו ה' לא שומר עליו, כי אם הוא לא חס על עצמו מי יחוס עליו? צריך להזהר מאוד מכח ההרגל שגורם לנו לעשות דברים ללא מחשבה מוקדמת, שזהו עצת היצר שיודע שאם נתבונן במעשינו נשים לב לחטאינו ונחזור עליהם בתשובה.

אז איך עושים את זה? האדם צריך לבדוק תמיד אם מעשיו מועילים לטוב בין אם בשעת מעשה, כשישקול מהי מידת הטוב שתצא ממעשה זה, ובין לא בשעת מעשה, כשיעלה לפניו בזכרונו את מעשיו ויפשפש בהם. גם את המעשים הטובים צריך לבדוק אם אין בהם איזושהי פניה שאינה טובה, כי העולם הזה דומה לחושך, הוא אינו מניח לאדם לראות את המכשולים שבדרכי העולם ואפילו מטעה אותו לחשוב שהרע הוא טוב.

הדרך להגיע אל הזהירות היא לימוד תורה ומידות טובות. אם האמצעים האלה יהיו מעטים או חלשים, הם לא יגיעו אל השלמות אלה יגרעו ממנה, וזוהי צרה גדולה. לכן צריך תמיד לשאוף קדימה ולעבוד ולהתקדם, כדי לא לסוג לאחור. אסור לומר - "למה להתאמץ להיות צדיקים, לפחות לא נהיה רשעים וזה מספיק". כי אם נאמר את זה לא ננסה להתקדם, ואז מובטח לנו שנסוג אחורה.

צריך לחשב תמיד את תוצאות המעשים, כי בקבר לא נוכל לתקן. מידת הרחמים אמנם מעכבת את העונש, ממעיטה ממנו ומאפשרת לנו לחזור בתשובה, אבל אם לא ננצל את כל האפשרויות האלו היא כבר לא תעזור לנו!

מפסידי המידה הזאת מפסידים 3 דברים: הם טרודים תמיד ושבויים בשחוק והלצון המרגילים לערווה ובחברה רעה. כי הרפואה היחידה ליצר היא לימוד התורה ובלעדיה אין אנו יכולים מולו.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הזריזות.

בהצלחה!

 

 

פשוט קיבלתי מהמדריכה שלי את הספר הזה והרגשתי שאני חייבת לסכם אותו (אני עושה את זה בכל דבר), ואז אמרתי למה לא לשלוח בפורום, שעוד אנשים יהנו.

 

אז ממש תודה על התגובות זה ממש משמח

הזהירות זה על ה"לא תעשה", והזריזות על ה"עשה".

"זריזים מקדימים למצוות". צריך לרדוף ולהחזיק חזק את המצוות שלא יאבדו, כי היצה"ר לא רק מנסה להכשיל בעברות, אלא גם למנוע עשיית מצוות. ואמנם טבע האדם לרצות במנוחה, אבל צריך שיתגבר על טבעו ויתגבר ויזדרז לקיים מצוות, כי אם יתעצל (ואפילו לא יעבור עבירות) הריהו אח לבעל המשחית! וגם אם נראה שלא יוצא מזה דבר רע, זה כי רעת העצל אינה באה בבת אחת אלה לאט לאט.

להזדרז לקיים את המצווה זה לא מספיק, צריך גם למהר להשלימה (כמובן לא כדי להקל על המשא, אלא כדי לא להחמיצה). כתוב: "כל המתחיל במצווה ואינו גומר אותה, קובר אשתו ובניו" (בראשית רבה). המהירות גורמת גם להתלהטות פנימית וחשק לקיים את המצווה.

ואיך נגיע לדרגה הזאת של לרוץ אחרי כל מצווה מזדמנת? ע"י הסתכלות בכל הטוב שעושה לנו הקב"ה, תתעורר באדם החובה כלפי מיטיבו, והצורך להכיר לו טובה. ישנן 3 דרגות לקיום מצוות: לשלמי הדעת מצד החובה, לפחותים מהם מצד העוה"ב ולהמון מצד העוה"ז וצרכיו.

העצלים, מפסידי הזריזות, תכבד עליהם עבודת הבורא והיראה מפני הזמן ותולדותיו.

חשוב להוסיף - ללא הזהירות והמחשבה לפני כל מעשה הזריזות לא תועיל, כי יתכן וירצה לעשות מעשה טוב אך לא יחשוב קודם ורק רעה תצא מכוונתו הטובה.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הנקיות.

בהצלחה!

@נפש חיה.

אדם שהגיע למידה זו, נקי מכל מידה רעה ומכל חטא, ואין לו אף נטייה לשום קצת תאווה. ע"י זה תהיה ראייתו ברורה, והוא יבחין בכל מעשה אם יש בו מעט נטייה לעברה.

כדי להגיע למידה זו, צריך האדם לעבוד קודם על מידת הזהירות. ע"י שיזהר לפני כל מעשה ויבדוק אם יש בו קצת נטייה לתאווה, כך יעשה נקי מעברות, ראייתו תיהפך ברורה והוא ישיג את מידת הנקיות. במיוחד יש להיזהר הגזל, העריות והכשרות, כי ניתן למצוא בהם היתרים דחוקים, אך האיסורים עליהם קשים מאד. וכן גם משקר, הלבנת פנים, רכילות, שנאה, נקימה, שבועות, חילול ה', שמירת שבת ויו"ט, גאווה, כעס, קנאה וכו'. צריך להתמיד בלימוד דברי חכמים, בין אם הלכות ובין אם מוסר.

מפסידי מידה זאת, מפסידים גם את מידת הזהירות ונוסף על כך תחסר להם ידיעת ההלכה.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הפרישות.

בהצלחה!

@נפש חיה.

הפרישות היא תחילת החסידות. כמו הזהירות והזריזות, שזה "סור מרע" וזה "עשה טוב", כך גם הפרישות והחסידות.

כלל הפרישות הוא: "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ, א). פרוש ואסור על עצמך דבר מותר אם אינו מוכרח לך וק"ו אם יתכן ויצא ממנו דבר רע בעתיד. ישנן 3 דרגות של איסורים: איסורי התורה, הסייגים שגדרו חז"ל וההרחקים שמוטל על כל פרוש להרחיק.

אז איך נדע ממה להתרחק? כתוב "אל תהי צדיק הרבה" (קהלת ז, טז). צריך לדעת עד כמה אפשר להוסיף ולהגביל על עצמך. הפרוש צריך לבדוק כל מעשה שהוא רוצה לעשות (והוא מותר ע"פ ההלכה), אם יצא לו מזה טוב או רע ולפי זה יחמיר על עצמו, וכך יישאר רחוק מהרע ויקשה על היצר הרע לקרבו אליו.

הפרוש צריך להשתמש בעולם רק בשביל עבודת ה' ולא בשביל הנאות הגוף (חשוב להוסיף שחז"ל לא גזרו לאיסור את ההרחקים האלה מכיוון שרוב הציבור לא יכול לעמוד בהם). אסור לפרוש יותר מידי ולהתייסר סתם, כתוב: "אסור לאדם שיסגף עצמו" (תענית כב, ב).

ישנם 3 סוגי פרישות: בהנאות, בדינים ובמנהגים. בהנאות זה כמו שהזכרנו, להשתמש בעולם רק לצורך עבודת ה' ולא להנאות הגוף, בדינים זה להחמיר בהלכות, ובמנהגים זה להבדל מהחברה ולפנות את הלב לעבודת ה' בלבד.

איך קונים את מידת הפרישות? ע"י שיסתכל בגריעות תענוגות העולם והרעות הגדולות שיוצאות מהן. דרך נוספת היא ההתבודדות, כי כשיסיר את ענייני העולם מעיניו, כבר לא יחמוד אותם.

צריך להיזהר לא לקפוץ גבוה על ההתחלה, אלא לפרוש לאט עד שיתרגל וזה יהפוך לו לטבע.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הטהרה.

בהצלחה!

@נפש חיה.

הטהרה היא תיקון הלב והמחשבות, שלא יניח האדם מקום ליצר הרע במעשיו, אלא שיהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד התאווה. אפילו במעשים הגופניים, שאפילו אחרי שהתנהגו בפרישות, ז"א שלא ייקחו מהעולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרכו לטהר את מחשבותיהם שגם באותו המעט שהם לוקחים לא יכוונו אל התאווה בכלל, אלא תהיה כוונתם אל הטוב בלבד. כמו שצריך להתרחק מהתאווה למעשים הגופניים, כך גם צריך לבדוק שהמעשים הטובים יהיו ממנו ולא מהיצר הרע. לפעמים אדם הולך ועושה מצווה לשמה, ולא מתכוון שישבחו אותו, אבל הוא שמח על השבח ומדקדק יותר. אמנם למרות שאיסור כזה בטל במיעוטו עדיין המעשה שתערובת כזאת בתוכו הוא לא טהור לגמרי.

הדרך להשיג את מידת הטהרה קלה יותר למי שכבר השיג את המידות הקודמות. כי כשהאדם יראה את פחיתות תענוגי העולם ימאס בהם וודאי שיקל לו להבדל מהם. טהרת המחשבה מחולקת לשני חלקים: במעשים הגופנים ובמעשי העבודה. כך אופן קניית המידה יתחלק לשניים: לטהר את המחשבה במעשים הגופניים ובמעשי העבודה ע"י התבוננות בתרמית הכבוד. 

דרך נוספת: שהאדם לא יקיים מצוות פתאום כשאין דעתו מיושבת עליו, אלא יכין את עצמו ויתבונן מה ולפני מי הוא הולך לעשות.

מפסידי מידה זאת לא ישכילו להתרחק מפחיתות התענוגים, רדיפת הכבוד ומיעוט ההכנה לעבודה.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת החסידות.

בהצלחה!

@נפש חיה.

יש אנשים רבים שהתחסדו בלי לדעת את דרך ה' באופן ברור, וכל ההתחסדות שלהם כלל אינה נכונה. החסידות אינה תלויה רק בבקשות, וידויים, בכיות וסיגופים. החסיד האמיתי צריך להבין מה ה' רוצה שהוא יעשה, גם אם הוא לא צווה במפורש, ולעשות את זה. מי שאוהב באמת את הקב"ה לא יאמר "די לי במה שנצטוויתי", אלא יחפש איך לשמח יותר את אביו שבשמיים.

החסידות דומה לפרישות, רק שהפרוש מתרחק גם ממה שלא צווה והחסיד מתקרב גם למה שלא צווה.

ישנם 3 חלקים ראשיים בחסידות: במעשה, באופן העשייה ובכוונה.

החלק הראשון - במעשה, מתחלק ל2 חלקים: מה שבין אדם למקום ומה שבין אדם לחברו (בגוף, בממון ובנפש (ז"א לשמחו ולכבדו)).

החלק השני - באופן העשייה, מתחלק ל2 חלקים: היראה והאהבה. היראה ז"א שירגיש האדם כאילו הוא עומד ממש מול הקב"ה, יתבונן ברוממות הקב"ה ובשפלות האדם ויכבד מאוד את ה' ומצוותיו, והאהבה ז"א שמחה בעבודת ה', דבקות בה' וקנאה לכבוד ה'. חשוב מאוד שהאהבה לא תהיה רק בגלל הכרת טובה על חסד ה' כלפינו, אלא שזו תהיה אהבה טבעית ממש, כמו בן לאביו.

החלק השלישי - הכוונה, הוא שהאדם יתכוון לטהר את עצמו לפני בוראו ויעבוד את ה' רק למען כבודו (ולטובת בני דורו).

החסיד צריך להצטער תמיד על הגלות והחורבן ולהתאוות תמיד לגאולה השלמה בקרוב ממש.

אדם הרוצה לקנות את מידת החסידות צריך להזהר מאוד מהיצר הרע שמנסה להטעותו שהחטאים הם מצוות ולהפך. יש 3 דרכים להתגבר עליו: שירצה רק לעשות נחת רוח לקב"ה, יבדוק מאוד את מעשיו ויסמוך על ה' שיעזור לו להתקרב אליו. צריך להיזהר מאוד מתוספות חסידות מיותרות שרק יגרמו לחילול שם ה' בעיני ההמון.

כשהאדם ירבה להתבונן ברוממות הקב"ה ועל גודל אהבתו אותנו מיד יתעורר בו הרצון להתקרב אליו.

מפסידי החסידות יסבלו מהטרדות והדאגות ולא יתפנו להתבונן בגדולת ה', אבל אפשר להתגבר על זה ע"י הביטחון בה', וכיוון שהשתדל ברכת שמיים תשרה עליו ותעזור לו.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הענווה.

בהצלחה!

@נפש חיה.

כלל הענווה הוא שהאדם לא יחשיב עצמו כלל, וזה הפך הגאווה. הענווה מסירה מדרך האדם מכשולות רבים ומקרבת אותו אל טובות רבות, כי העניו לא יקנא בהבלי העולם ולא יבוא לידי כעס.

בהתחלה צריך שיהיה האדם עניו במחשבתו ואח"כ ינהג בדרכי הענווים:

הענווה במחשבה הוא שיראה האדם שאין הכבוד ראוי לו וברור שאין לו למה להתנשא על אנשים, וזה מפני שאי אפשר שלא יהיו באדם חסרונות רבים אפילו אם הוא יהיה בעל מעלות רבות, החסרונות האלו יספיקו להחשיכם. החכמה מביאה את האדם לידי גאווה. אין חכם שלא יטעה ולא יצטרך ללמוד מדברי חבריו, אם כן איך יתנשא. מי שהוא חכם יראה שאין מקום לגאווה כי גם מי שהוא חכם ויודע יותר מהאחרים, הוא עושה מה שבחוק טבעו לעשות, ואילו מי שאינו חכם אם היה לו שכל כמוהו היה מתחכם כמו שנתחכם הוא ולכן אין לו למה להתנשא.

ענוות המעשה מתחלקת ל4 חלקים: שפלות (בדבורו, בהליכתו, בשבתו ובכל תנועותיו), סבל העלבונות, שנאת הרבנות (שהיא משא גדול על שכם נושאו, כי כשנתעלה לרבנות כבר הוא נתפס על כל מי שתחת ידו, כי עליו להשקיף על כולם ולהישיר מעשיהם) ובריחה מן הכבוד (שהוא הבל הבלים המעביר את האדם על דעתו ומשכחו כל חובתו).

שני דברים מרגילים את האדם לענווה: הרגילות וההתבוננות.

הרגילות זה שיהיה האדם מרגיל את עצמו להתנהג בשפלות וכך תכנס בו הענווה.

וההתבוננות זה עניין תמורות הזמן. אם הוא יכול כ"כ בקלות לשוב אל המצב הנבזה הקודם שהיה בו, איך יגבה לבו. וכשיתבונן האדם על חובתו להקב"ה וכמה הוא מתרשל בה ודאי שלא יתגאה.

מפסידי המידה הזאת ירבו וישבעו מטובות העוה"ז, יאמינו לחנפנות וכך יפלו בחטא הגאווה.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת יראת החטא.

בהצלחה!

@נפש חיה.

היראה מחולקת לשני סוגים, האחד קל מאד להשיגו והוא יראת העונש, והשני קשה מאוד להשיגו והוא יראת הרוממות.

יראת העונש ז"א שאדם ירא מלעבור על דבר ה' מפני העונשים, וודאי שכל אדם יירא לנפשו ויתרחק מכל מה שיביא עליו רע. ויראת הרוממות ז"א שאדם יתרחק מהחטאים מפני כבודו של ה'. היראה הזאת באה מתוך התבוננות ברוממותו של ה' ובפחיתות האדם. לכן יהיה האדם ירא תמיד על מעשיו, שלא יתערב בהם איזה שמץ של חטא.

יראת העונש זה בשעת המעשה, אבל יראת הרוממות זה תמיד, כי בכל רגע הוא ירא שלא ייכשל ויעשה דבר שיהיה נגד כבודו של ה'. גם בהווה שישים לב למעשיו, וגם בעבר שיחשוב תמיד על מה שכבר עשה אם הוא היה ראוי.

דרך קניית היראה היא שבכל מקום שהוא, האדם ידע שהוא עומד לפני השכינה, ואז מאליה תבוא בו היראה שלא ייכשל במעשיו. זה אינו מצטייר בשכל, אלא ע"י התמדת ההתבוננות.

 

בשיעור הבא נמשיך אי"ה במידת הקדושה.

בהצלחה!

@נפש חיה.

 

דרך אגב סליחה על העיכוב, היו כל מיני מניעות.

ענין הקדושה כפול: תחילתו עבודה וסופו תגמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה. ז"א תחילתו מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו. לפי שאי אפשר לאדם שישים את עצמו במצב הזה, כי אחרי הכל הוא בסה"כ בשר ודם, על כן סוף הקדושה מתנה, כי מה שיוכל האדם לעשות הוא ההשתדלות, אך הסוף הוא שהקב"ה ידריך אותו בדרך הזאת וישרה עליו את קדושתו, ואז יוכל להיות בדביקות עם הקב"ה בתמידות.

הטהור, מעשיו החומרים הם ההכרחיים בלבד, ונמצא שע"י זה הוא יוצא מסוג הרע שבחומריות ונשאר טהור, אך לכלל קדושה לא בא. הקדוש הדבק תמיד באלוקיו, נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים כשהוא פה בעולם הזה, והוא נחשב כמשכן, מקדש ומזבח.

עניין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק באלוקיו, עד שבשום מעשה לא ייפרד מהקב"ה בהיות דעתו קבועה תמיד בגדולתו של ה', עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים כשהוא עודנו בעולם הזה. אין האדם יכול לעשות את זה מצידו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, אחרי שכבר ימצאו בו כל המידות הטובות שהזכרנו עד כאן. ואחרי שישיג את מידת הקדושה, יעלה אל מעלה גבוהה יותר והיא רוח הקודש שתגיע השכלתו להיות למעלה מהחוק האנושי, ויוכל להגיע אל מעלה כ"כ גדולה שכבר יימסר בידו המפתח של תחיית המתים.

מה שעוזר להשגת המידה הזאת הוא ההתבודדות והפרישות כדי שבהעדר המטרידים יוכל להתגבר יותר ולהידבק בבורא. 

הפסדי המידה הם חסרון הידיעות האמתיות, ותישאר הנפש לכודה בחומריות.

 

תם ונשלם השבח לבורא עולם.

@נפש חיה.