פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 635)

אני לא אומרת את זה בקטע מזלזל חס ושלום 

אבל ...

תמיד אבא שלי אומר שהנצרות אומרת או שמותר לך לעשות מה שאתה רוצה או שאתה נזיר ואסור לך כלום - זאת אומרת או שאתם אדם חול או שאתה אדם קודש ואי אפשר לחבר-או שאתה עושה מה שאתה רוצה או שאתה מיושבי בית המדרש (להבדיל) 

והיהדות אומרת לא! 

זאת לא דרך החיים אתה יכול לקחת אינטרנט ובאותו הזמן לא להיכנס לדברים לא הולמים דרך תורה

זה לא הופך טומאה 

אז ...נכון יותר קל להוציא את מה שקשה לי בוא זאת אומרת לעשות סינון אבל לפי דעתי היהדות  אומרת -לא!

תלחם בזה

ואז אחרי שתנצח - תצא אדם מחוזק יותר , טוב יותר ,יהודי יותר , מגובש ביהדות שלו יותר

אשמח לתגובה מצדך 

גם עם אינטרנט מסונן זה נסיון, החרדים לא משתמשים בכלל בשום אינטרנט

אבל זה מקטין את הנסיון בהרבה.

יש עניין של מידת הזהירות - למנוע מעצמך להיכנס לכל מיני מצבים שעלולים להביא אותך אל ה"תהום". 

את מעדיפה שאנשים יפלו - כדי שבסוף הם יצליחו?? עדיף שהם אף פעם לא יפלו.

אי שום חיוב לקחת כל דבר בעולם ולקדש אותו. ואפילו אם יש - מה בוער לך "לקרב" את האינטרנט? כבר קירבת את כל שאר החול בעולם? 

זה לא עוזר, לא משנה כלום, רק משגע ו.... די

לדעתי עדיף לך לחפש התנדבות שתהיה יותר מועילה.

ההדרכה בסניף היא דבר נחמד וכיף, אבל אם הוא חסר תועלת אז סתם חבל.. 

זו דעתי

אם יש לך אפשרות לא להיות מדריכה ולעשות משהו אחר, אז אני ממש בעד לא להכנס! אחרי הכל הדרכה זה נתינה ואם זה יותר מדי מעסיק אותך מה שסובב אתזה, אז עדיף משהו אחר... באמת, הדרכה ביישוב שלך זה מגביל... כאילו אפשר לתרום בכל כך הרבה דרכים, אם את חושבת שיש לך את הכוחות לצאת ולהשפיע אז תצאי..תמיד יהיו עוד בנות שישראו ביישוב... אני לא רוצה להעליב בכלל בכלל אבל הדרכה ביישוב שלך זה קצת קצת ראש קטן...(אני גם מדריכה)

כאן נולדתי

אל ארץ צבי

אומרים ישנה ארץ

אח יא ראב

אי שם בבקעה

אין לי ארץ אחרת

אל ארץ צבי

ארץ ארץ

את לי ארץ

באב אל וואד

בארץ אהבתי

מעל פסגת הר הצופים

פה בארץ חמדת אבות

הכי יפה זה זמר הפלווגוותתת )

וגם חמוד זה מממ איך קוראים לזה נו נווו לא זוכרתת

לקרוא, לרכב, להתנדב, לטייל, לנגן, לישון, לעשות סדר פסח בחדר, ללמוד שפה, לעבוד...

אבל אם את מנויה כבר שנה למגזין של עולם קטן יש דרך למצוא עוד מלא רעיונות....

אבל זה פשוט מעצבן אותי שאנשים כבר לא שמים לב למה שהם אומרים..... ואפילו לא יודעים שהם מדברים בציניות....

אני מודה על עצמי שגם אני ככה....

שנה שלמה השקעת ולמדת
(מי פחות ומי יותר...)
ניצבים סימנת, ואת היתר גילית
לפעמים לאט, לפעמים מהר....
מתוך הגרפים קראת נתונים
מצאת ממוצע, שכיח וגם כמה חציונים.
סימנת נקודות במערכת צירים
מצאת שיפועים, משוואות, ואמצע של קטעים.
מה ההסתברות שעכשיו תצליח?
ממש גבוהה!
נשאר לך רק להוכיח
שהשקעה + השקעה = 100

http://brachot.net/greeting_cards.php/10767

הלוואי שאני טועה

שבוע טוב לכולם

אני לא יודעת לתת לך הרבה פתרונות אבל אני יכולה לעודד אותך בדבר אחד 

שאצלנו שמעתי את המורות שהיה להרבה מאוד בנות קשה ולא רק אצלינו בבית ספר והרמה היתה גבוהה 

ואולי יהיה פקטור

איזה שאלון עשית?

אצלנו חצי הקבצה באו למועד ג' כבר..

במתמטיקה תתחילי מהתרגילים הקלים יותר.. סתם בשביל החזרת הביטחון.. אחרי זה תעברי לקשה..

ואם את יכולה תלמדי עם חברה הרבה פחות מתסכל לא להצליח ביחד...

תעשי עכשיו משהו שאת בטוחה שתצליחי בו... אם זה לא אנגלית/ מתמטיקה אז משהו אחר זה יחזיר לך את הביטחון תראי שבטוח יש משהו שאת טובה בו! את לא כישלון

בהצלחה

שמחה מרגיע ועוזרת לביטחון עצמי וביטחון בקב"ה

בהצלחה רבה

אבל כן אולי אפשר ללמוד מזה לעצמנו-
לדעת להעריך אנשים לא לפי חומרות מסויימות שבהם הם נוהגים,
אלא לפי הדברים החשובים באמת באמת..

רק לזכור שאנחנו לא יכלים לדעת מה אכפת לה', 

ומאיפה לך שללשבוש גרביים זה קטן בהלכה, אבל להתייחס יפה לאנשים זה גדול?

וזה שצריך לאהוב כל אדם מעם ישראל לא גורע בכהוא זה מלשים קוקו.

אם זו הלכה, אז צריך לדקדק בה, ואין דבר כזה שזו מצוה גדולה, וזו קטנה..

ולהגיד על הלכות "לא ממש משנים" זה נראה לי ממש חמור, יותר מלהתייחס יפה לאנשים...

הבנתי גם לפני כן, רק הנקודה הזאת הפריעה לי.

ההקפדה על כל הפרטים הקטנים האלה, היא זו שמובילה אותנו לדברים הגדולים.

המעלה הגדולה של האדם זה שהוא מקפיד על "קלה כבחמורה" בלי חשבונות.

עושה כל מה שצריך.

חוצמזה שאף-אחד בעולם הזה לא באמת יודע מה המצוות הגדולות והחשובות ומה פחות...

והעיקר-לעשות הכל בשמחה!

כמו ע''ז למשל או לא תעשה לך כל פסל ותמונה

את הדוגמה

אם זה ג'אסטן בייבר אז כןן!! הוא חתיכת אנטישמיייי

"לא תחנם"- אל תתן להם חן, לא לומר שהם חכמים יפים וכו'.

אבל גם חכמה בגויים תאמין. 

היום הערצה זה מושג שונה קצת ממה שהיה.

רק שאנחנו בקושי נפגשים הם גרים בחו"ל אבל נגיד השנה הייתי איתם שבתתת היה הזויי

זה לא כמו שחילוני יושב לעדך בפלאפון אתה אשכרה יודע שהוא בכלל לא יהוודיי

קשה ליישם את זה

בדיוק עשו לנו סוג של פעולה על זה, שגם לשמוע תשירים זה רע..

ממש אין לי כח להסביר

אפשר להתלהב ממוזיקה. מזמר מכישרון.

התלהבות באה והולכת.

אהבה מגיעה מתוך נתינה. לא נתת לא אהבת.

כך שקשה לדעת האם באמת את אוהבת או רק מתלהבת.

(אני אישית ניהנת ממוזיקה לועזית אבל הזמר לא בידיוק עיניין אותי.)

הלכות עבודה זרה פרק יא

א  אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן--לא במלבוש, ולא בשיער, וכיוצא בהן:  שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא כ,כג), ונאמר "ובחוקותיהם, לא תלכו" (ויקרא יח,ג), ונאמר "הישמר לך, פן תינקש אחריהם" (דברים יב,ל).  הכול בעניין אחד הוא מזהיר:  שלא יידמה להן--אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו.  וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ,כו).

ב  לא ילבוש במלבוש המיוחד להן.  ולא יגדל ציצית, כמו ציצית ראשם; ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע, כמו שהן עושין, וזה הוא הנקרא בלורית; ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו, כדרך שהן עושין.  ולא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה זרה כדי שייכנסו בהן רבים, כמו שהן עושין.  וכל העושה אחת מאלו, וכיוצא בהן--לוקה.

בעיני זה בעייתי, שהרי לרוב השירים של הגויים מדברים כל תכנים לא טובים, וגם להעריץ זה משהו שנועד בעיני לתלמידי חכמים ולא לזמרים אפילו יהודים...  בעוד שלאוב אותו אומר רצון להדמות לו במובן מסויים, להתחבר אליו וכו... לדעתי זה דבר רע בקיצור

בעבודה זרה אמרו: "אסור לאדם שיאמר כמה נאה נכרי זה". וברמב"ם "קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם, שנאמר לא תחנם, לא יהיה להם חן בעיניך".

בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה.

מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים.

בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי.

בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה.

בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.

נקודת המפנה – "מבצע שלמה"

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.

בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.

היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה.

ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.

במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.

במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?

החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.

אביב הגיע פסח בא...

הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.

היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.

"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".

אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"

חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"

התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"

אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!

שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?

החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.

אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"

"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".

אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?

ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.

כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.

אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת...

בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.

כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.

השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"

ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.

"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"

הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.

הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?

ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"

"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"

"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.

"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"

הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"

עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.

פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.

הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"

לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.

קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין.

האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.

נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה.

הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

תשעה באב

לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה.

הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה.

קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים:

"איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים".

לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם.

הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.

באותו הרגע הבנתי.

הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו.

מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.

קניתי רמקול והורדתי את  כל השירים שאני אוהבת וזה רץ כל היום בבית בלי שאני היה בטלפון

אבל כמו כל דבר טוב אולי כדאי לפעמים במידה

אני הייתי שומע מלא מוזיקה, ושירים שאהבתי והתחלתי לשמוע מלא פעמים

קצת נמאסו עליי וחבל

זה הכיף, מה שטוב ונחמד שומעים קצת מדי כמה זמן ונהנים יותר

לשמוע שירים ברמקול בכל הבית.

בגלל שאני מחוברת לשירים,אז אני שומעת אות באונזיות לעצמי.

ו

זה באמת בעיה מה שאת מתארת. נפשו של האדם מתאווה אל אותו עידון נפשי של המוזיקה, בו יוכל לפרוק את נימי נפשו הנפרטים אט אט. 

אך כפתרון לבעיה אותה את מתארת, ניתן למצוא בכתביו של אוליבר סאקס, שטוען שהאדם יכול לדמיין את המוזיקה בראשו, בצורה מדויקת ביותר.כך שאם המוזיקה כ"כ טבועה בנפשך,תוכל לדמיין אותה ללא שום אביזר חיצוני....

אתה לא קראת מעולם את כתביו של אוליבר סאקס. 

"שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם"

כנראה שהוא מהאו"ם או משהו.

כל יהודי מבין שיש הבדל עצום בין מי שבוגד בארץ שלו ובעם שלו לבין מי שפועל למענה.

ועוד הערה קטנה- נערי הגבעות אף פעם לא קראו לעצמם "פעילי זכויות אדם"..

1. שהוא פגע בערבים חפים מפשע, סיכן את חייהם, ואולי גם הוביל לרצח של אחד מהם.

2. שהוא פעל נגד שליטה יהודית בחלקים של א"י.

כנראה שאת רוב האנשים כאן מטרידה יותר הבעיה השנייה. 

גם מי שהבעיה הראשונה מטרידה אותו, יכול להסתכל על הנסיבות של מה שנעשה בדומא כנסיבות מקילות.

אבל  אני מתנגד גם להצתה בדומא.

[בדרכים לא הגיוניות.]

נכון שעמירם בן אוליאל חשוד במשהו יותר ישיר, מצד שני, הקטין שעצור על שותפות במעשה ועונה גם הוא בצורה קשה, חשוד על חלק הרבה פחות מכריע בגרימת המוות, מאשר עזרא נאווי.

המסקנה מהדברים בעיני לגבי המקרה הזה היא חד משמעית שאסור לענות.

[ההלכה הבסיסית - אסור לענות לצורך הודאה, יש מקום ע"פ ההלכה לתקנה כזו מדין המלכות אם היא נצרכת ונעשית בצורה הוגנת ושוויונית, אין תקנה כזו במדינת ישראל, ולהפך]

לגבי חומרת הדברים, עניתי.

מה לדעתך ממה שכתבתי לא נכון?

הנקודה האחרונה - "אין חוק כזה במדינת ישראל, ולהפך" אולי לא מספיק מפורשת שם, אבל היא פשוט נכונה.

[יש החלטה של בג"ץ שמחריגה מקרה של "פצצה מתקתקת", תוך נתינת הגדרה מאוד מגבילה למושג הזה, אבל לסחיטת הודאה מחשודים באמצעות עינויים אין בסיס חוקי במדינת ישראל].

אלא על המעגלים הסובבים.

אני חושבת שגם ה"גרעין הקשה" של נוער הגבעות וגם פעילי השמאל הקיצוניים פועלים באותה שיטה.

שניהם לא מאמינים בדמוקרטיה ומנסים לכפות את דעתם על שאר האומה בעזרת יצירת מציאות חדשה בשטח, התססה, עימותים וכו' שקיימים בשטח ברמה מסויימת והם, מסיבות שלהם, רוצים לנפח אותם.

עצם השיטה של לפעול בכוחניות ובצורה לא חוקית או על גבול החוקית כדי לייצר מציאות חדשה ולכפות את דעתך על הרוב היא בעייתית במדינה דמוקרטית מתוקנת. שני הקצוות יודעים שכרגע אין בכוחם לגרום לרוב העם ללכת בדרכם, אז מנסים בכוח לכפות את דעתם. 

ברור שאם כבר, אני יותר מזדהה אידואולוגית עם נערי הגבעות, וגם רואה את "פעילי זכויות האדם" שפועלים בדרך לא דמוקרטית כצבועים, אבל עצם השיטה פסולה בעיני בכל מקרה.