פורום נוער וגיל ההתבגרות (עמוד 879)

היא הזמינה את כל השבט?

כי כולן מדריכות אחת עם השניה ואני לא בקשר איתן כאילו שלום שלום..

את יכולה אולי לנצל את הערב דווקא להיקשר אליהם מחדש (: ותבדקי גם מי הצד של חתן, אולי מישהי מהאולפנא שלך מגיעה? והיא הזמינה עוד בנות מהסניף חוץ מהקבוצה?

ויש רק חצי שעה להחליט כי החתונה במרחק 3 שעותמהעיר שלי...

היית באירוסין שלה?

ועל הדרך תתחברי עם כל הקבוצה  .........

זה כתוב ברמב"ם: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". יראת שמיים זה הדברים שאדם בוחר אצלו- מעשים, מידות וכד'. בזה יש בחירה חופשית בידי האדם.

הבחירה היא בפרטים הקטנים של החיים.. 

אבל, בדברים הגדולים. בנקודה ההתחלית של החיים - אין בחירה. 

מדובר על עצם זה שנולדנו יהודים, להורים ספציפים, למציאות כזו או אחרת.

אבל מי שם , זאת כבר בחירה שלנו .

 

המציאות היא מעין שילוב של גלוי והסתר. ה' בו זמנים גם מעלים עין, וגם נותן לנו השגחה פרטית.

[וזה כבר ההבדל בין הגישה החסידית, לגישה הליטאית. שהאם לכל עלה יש השגחה, או שה' נותן למציאות ללכת על פי המקרה. והוא לא מתערב בה בכל פיפס.. אבל זה מסובך מידי.]

 

ממליצה על הלכות תשובה לרמבם. הוא מדבר על זה.. 

 

 

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t391703#4693865 

 

שרשור ישן נושן בנידון. שנזכרתי בו.  

 

כשהוא יחזור הביתה אני ישאל אותו ויכתוב לך מה כתוב שם!!

http://www.otniel.org/show.asp?id=24711

 

http://www.otniel.org/show.asp?id=25961

יש שתי שיטות עיקריות ביהדות: הכל מלמעלה אבל יש קצת תזוזות עצמיות,ות'שניה אני לא זוכר..

הבחירה בידיים שלך אבל לא כל ההשלכות של מה שבחרת לעשות זה אתה בוחר לכן תעשה את ההשתדלות (בכל דבר בחיים) ובעז"ה ה' כבר יסדר אותך...

אני יביא לך דוגמה שיהיה יותר מובן:

אתה יכול לבחור אם ללכת לישיבה מסוימת או לישיבה אחרת, ואז ה' יסדר לך שבגלל שהלכת לישיבה X תפגוש ספר כל שהו או צורת לימוד שיכולים ממש לשנות אותך ואם היית הולך לישיבה Y זה לא היה קורה לך.. אז אתה בחרת ומשם כבר ה' סידר אותך...

מקווה שהייתי מספיק מובן..

צלחת עם שוקולדים וסוכריות,ועוד צלחת עם חצילים מטוגנים.אז יש לו בחירה מה לקחת אבל את יודעת כבר מראש מה הוא יקח!!

ברור לך שהוא לא יגע בחצילים...

 

או שפעם מישו ניסה להסביר לי את זה בצורה כזאת שהגעת לתחרות ריצה.אתה בוחר עם לתת את הצעד הראשון או להמשיך להיות תקוע..ואתה גם בוחר אם להפסיק באמצע.אבל את נקודת הסוף הקב"ה יודע....

 

וגם לכל דרך יש כאילו 2 פיצולים.אחת טובה,ואחת רעה.אתה בוחר לאן ללכת.ולא משנה לאן תבחר,שם יהיו לך פיצולים שונים..

אבל כל הדרך נמצאת אצל הקב"ה!!

 

מקווה שעזרתי...מוזמנת בכיף לשאול..

אז מה בעצם העניין של הבחירה?

את רוב הדברים המשמעותיים בחיים שלנו לא אנחנו בוחרים.

אנחנו לא בוחרים משפחה, הורים, וכו'. אנחנו לא בוחרים איזה צרות ייפלו עלינו בחיים ח"ו.. אבל אנחנו כן יכולים לבחור את הדרך שבה מסתכלים על דברים. את הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מה שנקבע לנו.

אני ממש התחברתי לרעיון הזה...ב"ה יש היום הרבה תשובות...צריך רק לחפש..

הוא כל יכול..

זה סותר את זה שהבחירה היא אישית ושלך?

לא..

השגחה פרטית בדיוק קראתי על זה...

"בורא נפלאות

את הנפלא מכל נתת לי-

בחירה חופשית.

מי ייתן

ורצוני לא יסטה לעולם

מרצונך הקדוש.

הנחני תמיד

שכל בחירותי יהיו טובות,

בחירות

שתהיינה הרמוניות עם רצונך,

כל ימי חיי."

(לקו"מ ק"צ)

מקווה שהועלתי במשהו.

 

הכל בידי שמיים חוץ מציניפ פחים.

בהצלחה!!

למציאות.
הרמב"ם מחלק את העולם לדברים שנעשים ע"י הטבע לרוב, דברים שאדם גורם לעצמו,דברים שגורמים לו, ורק בסוף מה שגורם ה' לאדם...
אז לא.. לא הכל מלמעלה.. לא כל נפילת מזלג או נסיעה באוטובוס... זה דבר שגרמת לעצמך ויכול להיות שמשם אלוקים מצמיח לך משהו.. אבל לא ה-כ-ל מלמעלה! ממש לא!

בצורה הרבה יותר טובה ממישהו פה בפורום. 

הלכות תשובה פרקים ה-ו מדבר על זה וכן הקדמת הרמב"ם למסכת אבות פרק שמיני. לדעתי הקדמת הרמב"ם למסכת אבות הכי מתאים לשאלה שלך אבל אם בא לך גם הלכות תשובה מדבר על הענין ומאוד מעניין. מצרפת לך בהמשך ההודעה.אם את מסתבכת את יכולה ללמוד עם אבא שלך או מישו אחר (חברה, מדריכה, מורה מישהו\י שנוח לך) או גם לשאול פה בפורום הסבר של משפט\פסקה וכד שלא הבנת ברמב"ם. ב"הצלחה. (אל תתייאשי מהאורך זה שווה את זה וזה כתוב בצורה שאפשר להבין. בכל מקרה את יכולה לקרוא חלק אם את לא רוצה את הכל..זה יסביר לך מצוין.)

 

פרק שמיני. ביצירה האנושית[עריכה]

איך אפשר שיולד האדם מתחלת ענינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון כמו שא״א שיולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות. אבל אפשר [לאדם] שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון. בהיות פעולת האחת מהן יותר [קרובות] קלות עליו מפעולה האחרת. והמשל בו כשיהיה האדם מזגו נוטה אל היובש. ויהיה עצם מוחו זך. והלחות בו מעט. יקל עליו לגרוס ולזכור ולהבין הענינים יותר מבעל לחה לבנה רב הליחות במוח אבל אם יונח האיש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי למוד כלל. ולא יעורר כחותיו ישאר סכל בלי ספק. וכן כשילמדו ויבינו זה העב הטבע רב הליחות ידע ויבין. אבל בקושי. ועל זה המין בעצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך. יהיה גבור. ר״ל מוכן לגבורה אם ילמדהו הגבורה יהיה גבור (במהרה) [בלי ספק]. ואחר מזג לבו יותר קר ממה שצריך. והוא מוכן לצד המורך והפחד. וכשילמדוהו וירגילוהו יקבלם מהרה ואם יכוין בו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול אבל ישוב כשירגילוהו בלי ספק. ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמתיות. כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת שפעולות האדם כולם מסורות לו אין מכריח אותו בהם ולא מביא אותו זולת עצמו כלל. שיטהו לצד מעלה או לצד חסרון אא״כ יהיה לו הכנת המדגים לבד כמו שביארנו שיקל לו ענין או יכבד אבל שיתחייב [פעולה מהפעולות] או יהיה בו נמנע אין זה כלל ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו יהיו בטלות מצות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור. אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה. וכן היה מתחייב ביטול הלמוד וההתלמדות ולמוד כל מלאכת מחשבת היה כל זה הבל ולבטלה אחר שהאדם א״א לו כלל מפני הגורם המכריח אותו מחוץ זולתו לפי דעת האומרים זה שמוכרח שלא יעשה הפועל הפלוני ומבלתי שידע החכמה פלונית ושתהיה לו המדה הפלוני והיה הגמול והעונש ג״כ עול גמורה הן ממנו קצתינו [לקצתינו] הן מהש״י לנו שזה שמעון שהרג לראובן אחר שזה מוכרח שיהרוג. וזה מוכרח שיהרג למה נענש שמעון. ואיך יתכן עליו ג״כ יתברך צדיק וישר הוא שיענישהו על פועל שא״א לו שלא יעשהו ואפילו השתדל שלא יעשהו לא היה יכול. והיו בטלות ג״כ ההכנות כולם עד סופם. מבנות בתים. וכנוס הממון. ולברוח בעת הפחד. וזולתם מן הדומים להם. כי אשר נגזר שיהיה א״א מבלתי היותו. וזה כולו שקר גמור וכנגד המושכל והמורגש והריסות חומת התורה לגזור על הש״י בעול חלילה לו ממנו. אמנם האמת אשר אץ ספק בו שפעולות האדם כולם מסורות לו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחהו עליו. ומפני זה היה ראוי לצוותו אמר (לגרים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו׳ ובחרת בחיים ושם הבחירה לנו בהם. וחייב העונש למי שימרה. והגמול למי שיעבוד. אם תשמעו ואם לא תשמעו. וחייב הלמוד וההתלמדות(שם יא) ולמדתם אותם את בניכם. (שם ה) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכל מה שבא בלמוד המצות. וחייב ג״כ ההכנות כלם כמו שכתוב בתורה (שם כ 3< כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך. (שם כ) פן ימות במלחמה. (שמוח ינ) במה ישכב (לנדס כל) לא יחבול רחים ורכב והרבה בתורה ובנביאים מזה הענץ. ר״ל ההכנות אבל מה שנמצא לחכמים ע״ה. והוא אמרם [גרפית לג. מגילה כה. (לה גוז:] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים היא ג״כ אמת ונוטה לצד מה שזכרנו. אלא שהרבה פעמים יטעו [בו] בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות לבחירתו שהוא מוכרח עליהם כזיווג פלוני. או היות הממון בידו. וזה בלתי אמת. כי זאת האשה אשר לקחה בכתובה וקידושין והיא כשירה לו ולקחה לו לפריה ורביה והיא מצוה. (א) והש״י לא יגזור בעשיית המצוה. ואם יהא בנשואין איסור היא עבירה והשם לא יגזור בעשות העבירה. וכן זה אשר גזל ממון פלוגי או גנבו ממנו או הכה אותו וכחש בו. ונשבע עליו בשקר. אם נאמר שהש״י גזר על זה שיגיע זה הממון לידו ושיצא מיד זה האחר כבר גזר בעבירה. ואין הענץ כן. אבל כל פעולות האדם (הבאות) מסורות לו ותלויות בבחירתו בהן בלא ספק ימצא המצות והעבירות. כי כבר בארנו בפ׳ הב׳ שמצות התורה ואזהרותיה הם בפעולות אשר לאדם בהם בחירה שיעשם. או שלא יעשם. ובזה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים. ואינה בידי שמים. אבל נמסרה לבחירת האדם כמו שבארנו. א״כ מהו אמרם הכל בידי שמים. אמנם ירצו בו העניינים הטבעיים. אשר אין בחירה לאדם בהם כגון בהיותו ארוך. או קצר. או רדת המטר. או עצירה. או הפסד האויר. או זכותו. וכיוצא בהם מכל מה שבעולם זולת תנועת האדם ומנוחתו. ואמנם זה הענין אשר בארו חכמים שהמצות והעבירות אינם בידי שמים ולא ברצונו אבל ברצון האדם. נמשכו בזה אחר דברי ירמיהו ע״ה והוא אמרו (איכה ג) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב שהרעות הם המעשים הרעים והטוב הם המעשים הטובים. ואמר שהש״י אינו גוזר על האדם לעשות רע או טוב. ואחר שהענין כן ראוי לאדם להתאונן ולבכות על מה שעשה מן החטאים והעבירות אחר שפשע ברצונו ואמר (שם ושם) מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. ואח״כ שב ואמר שרפואות דה החולי בידינו. כי כמו שפשענו בבחירתנו. כן לנו לשוב ממעשינו הרעים.ואמר אח״כ נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה׳. נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם וגם ימצאו ממנו בדברי החכמים ובדברי הנביאים ג״כ והוא שישיבת האדם וקומתו וכל תנועותיו ברצון הש״י וחפצו. הוא מאמר אמתי על צד אחד. והוא כמי שהשליך אבן על האויר וירדה למטה. שאמרנו בה שברצון הש״י ירדה למטה. והוא מאמר אמתי שהש״י רצה שתהיה הארץ כלה כמרכז. ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנו למעלה יתנועעו אל המרכז וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה ברצון שקדם להיות מתנועע למעלה לא שהש״י רצה בעת שיתנועע זה החלק מן הארץ שיתנועע למטה. ובזה חולקים המדברים. כי שמעתי אומרים שהרצון בכל דבר עת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו אך הרצון היה בששת ימי בראשית שימשכו הדברים כלם על טבעם תמיד. כמו שאמר (קהלת א) מה שהיה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שיעשה. ואין כל חדש תחת השמש. ומפני זה הוצרכו החכמים לומר כי כל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו. וגם אשר עתידים להיות מאשר יעד בהם הכתוב. כלם קדם בהם הרצון בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש. וכאשר יתחדש הדבר בעת הצורך יחשבו הרואים בו שעתה נתחדש. ואץ הדבר כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו. ומאמרם בזה הענץ מס׳ [ע״ז נד:] עולם כמנהגו נוהג. ותמצאם עליהם השלום תמיד בכל דבריהם בורחים מתת הרצון בדבר אחר דבר. ובעת אחר עת: ועל זה הצד יאמר באדם כשיקום וישב שברצון הש״י קם וישב. ר״ל שהושם בטבעו בתחלת בריאתו שיקום וישב בבחירתו לא שהוא רוצה עתה בעת קומו שיקום או שלא יקום. כמו שלא רוצה עתה בנפילת האבן הזאת שתפול או שלא תפול. וכלל הדבר שנאמץ בו. הוא כי כמו שרצה הש״י שיהיה האדם נצב הקומה. רחב החזה. בעל אצבעות. כן רצה שיתנועע. וינוח מעצמו. ויעשה פעולות בבחירתו. אין מכריח לו עליהם. ולא מונע מהם כמו שהתבאר בתורה האמתית המבארת זה הענין באמרה (בראשית ג) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. (א) וכבר ביאר התרגום כפירוש שהרצון בו. ממנו לדעת טוב ורע. ר״ל שהוא היה אחד בעולם. ר״ל מין שאץ כמוהו מין אחר שישתתף עמו בזה הענין אשר נמצא בו והוא שמעצמו ומנפשו ידע הטוב והרע ויעשה איזה מהן שירצה. ואץ מונע לו מהן. ואחר שהוא כן אפשר שישלח ידו ויקח מזה >שס) ואכל וחי לעולם ואחר שיתחייב זה במציאות האדם. ר״ל שיעשה בבחירתו פעולות הטוב והרע כאשר ירצה. א״כ יתחייב ללמדו דרכי הטוב והרע ושיצוהו ויזהירהו ויענישהו ויגמלהו. ויהיה כל זה יושר. וכן ראוי לו להרגיל עצמו בפעולות הטובות. עד שיהיה לו המעלות [השכליות]. ויתרחק מן הפעולות הרעות עד שיסורו [ממנו] והם הפחיתיות. אשר הם נמצאות אתו. ולא יאמר שהם בענין שאינם יכולים להשתנות. כי כל ענין אפשר להשתנות מן הטוב אל הרע. ומן הרע אל הטוב. והכל בבחירתו. ומפני זה הענין זכרנו כל מה שזכרנו מענין המצות והעבירות: (כ) והנה נשאר עלינו לבאר דבר אחד מזה הענץ. והוא שיש מפסוקים יחשבו בהם בני אדם שהש״י יגזור במרי ושהש״י יכריח עליו. זה שקר וצריכים אנו לבארם כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם ומזה מה שנאמר לאברהם. (שס ט 0 ועבדום וענו אוחם ד׳ מאות שנה. אמרו הלא תראה שגזר על המצריים שיחמסו זרע אברהם. ולמה ענשם. הלא בהכרח בגזירת הש״י [יתעלה] השתעבדו בהם. כמו שגזר עליהם. והתשובה לאלו שזה הענין דומה כאלו אמר השם יתברך שהנולדים לעתיד יהיה מהן מורד. ועובד. וחסיד. ורע. וזה אמתי ולא מפני זה המאמר התחייב פלוני (זה) הרע להיות רע עכ״פ. ולא פלוני(זה) הצדיק להיות צדיק עכ״פ. אבל כל מי שירצה מהן להיות רע יהיה בבחירתו. ואילו היה רוצה להיות צדיק היה יכול ואין מונע לו. וכן כל צדיק וצדיק אילו היה רוצה להיות רע לא היה מונע לו ומזה כי הדברים שאמר הקב״ה. לא אמרם על איש ידוע. עד שיאמר כבר נגזר עליו. ואמנם באו הדברים בכלל ונשאר כל איש ואיש בבחירתו בעיקר יצירתו. וכן כל איש ואיש מן המצריים. אשר חמסו והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם אילו היה רוצה. כי לא נגזר על האיש בפרט שיחמםם. וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו(מריס לא) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר. שאין הפרש בין זה ובין אמרו כל מי שיעבוד עבודת כוכבים יעשה בו כך וכך. שאם לא ימצא לעולם מי שיעבוד אותה תהיה [אותה] הפחדה לבטלה. ויהיו הקללות כלם לבטלה וכן העונשים אשר בתורה אין לנו לומר כאשר מצאנו דין סקילה בתורה. שזה שחלל שבת היה מוכרח לחלל. ולא מפני הקללות שבאו בתורה נאמר שאשר עבדו עבודת כוכבים חלו עליהם הקללות ההם שנגזר עליהם לאבדם. אבל בבחירתו עבדו כל מי שעבדה. וחל עליו העונש כמ״ש (ישעיה ס 0 גם המה בחרו בדרכיהם וגו׳ גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורוחם אביא להם. אבל אמרו (שמוס יל) וחזקתי את לב פרעה ואח״כ ענשו והמיתו. יש בו מקום לדבר ויעלה ממנו בידינו שורש גדול (על מה שלא חשבו כל המפרשים) והסתכל מאמרי בזה הענין. ושים אליו לבך. וחבר אותו על דברי זולתי. ובחר לך הטוב. והוא אצלי שפרעה וסיעתו אילו לא היה להם חטא אלא שלא שלחו ישראל. היה הענין מסופק עכ״פ שהרי הקב׳׳ה מנעם מלשלוח אותם כמו שנאמר >שס י) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. ואיך היה מבקש מהם לשלחם והם מוכרחים שלא לשלחם ואיך ענשם אחר כך כאשר לא שלחם וזה נראה עול בלא ספק. וסותר כל מה שהקדמנו הצעתו. אלא שאין הענין כן. אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירחם בלי הכרח וחמסו הגרים אשר היו בתוכם. והעלו עליהם עול גמור כאשר נאמר כבאור. (שם א) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וגו׳ הבה נתחכמה לו. וזאת הפעולה היתה מהם בבחירתם מבלי הכרח רק ברוע לבבם והיה עונש הש״י להם ע״ז למנעם מהתשובה. עד שיחולו עליהם מהעונשים מה שהיה ראוי להם מן הדין. ומניעתם מהתשובה הוא שלא ישלחם. וכבר ביאר לו הש״י זה הענין והודיעו שאילו היה רוצה להוציאם לבד. היה מאבד אותו וסיעתו והיו יוצאים מהרה מאין איחור. אמנם רצה עם הוציאו אותם לענשם על מה שקדם מחמת שעבודם כמו שהבטיח ואמר (בראשית טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח״כ יצאו ברכוש גדול וא״א לענשם אילו היו עושים תשובה. וע״כ נמנעו מהתשובה והחזיקו בהם. והוא אמרו (שמוס ט) כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו׳. ואץ לדקדק עלינו אם נאמר שהש״י יענש האדם וימנעהו מהתשובה ולא יעזבהו לבחור בתשובה. כי הוא ית׳ [שמו] ידע החטאים. ולפי חכמתו וישרו יהיה שיעור העונש פעמים בעוה״ב לבד. ופעמים בעוה״ז לבד. ופעמים בשניהם. וענשו בעוה׳׳ז חלוק. פעמים יענש בגוף. פעמים בממון. ופעמים בשניהם יחד. וכאשר יבטלו קצת תנועות בני אדם שהם בבחירתו על צד העונש. כביטול ידיו מן המלאכה שלא יכול לעשות בה מאומה כמו שעשה לירבעם בן נבט. או לסמא עיניו מן הראות כמו שעשה לאנשי סדום. הנאספים על פתח לוט. כן יבטל ממנו בחירת התשובה. עד שלא יתעורר אליה כלל. וימות בחטאו. ולא נתחייב לדעת חכמתו. עד שנדע למה ענש זה בזה המין מן העונש. ולא ענשו במין אחר. כמו שלא נדע מה [היה] הסבה להיות לזה המין זאת הצורה. ולא היתה לו צורה אחרת. אבל הכלל כי כל דרכיו חסד ומשפט. ויעניש החוטא כפי חטאו. ויגמול המטיב כפי הטבתו. וא׳׳ת למה בקש ממנו לשלח את ישראל פעם אחר פעם. והוא נמנע מלשלחם. ולמה לא באו עליו המכות והוא עומד במרדו על עקשותו. כמו שאמרנו שענשו מהש״י הוא שיעמוד על עקשותו. ולא היה מבקש ממנו לבטל מה שא״א לו לעשותו. זה ג״כ היה לחכמה מהשם יתברך שיודיעהו שהש״י יבטל בחירתו כשירצה לבטלה. ואמר לו הנני מבקש ממך שתשלחם ולא שלחת. ואם תשלחם תהיה נצול. רק ידעתי שאתה לא תשלחם עד שתמות. והיה הוא צריך שיודה לשלחם. עד שיראה הפך דברי הנביא שאמר שהוא יהיה נמנע להודות. ולא היה יכול. והיה בזה אות גדולה ומפורסמת אצל כל בני אדם. כמ״ש (שס) ולמען ספר שמי בכל הארץ. שהש״י אפשר שיענוש האדם שימנעהו בחירת פעולת אחת. ויודיעהו בזה שלא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל הבחירה ההיא. ועל זה הצד בעצמו היה עונש סיחון מלך חשבון. כי למה שקדם ממריו אשר לא הוכרח עליו. ענשו ית׳ שמנעו מעבור ישראל בגבולו מהפיק רצון ישראל עד שנלחמו עמו והרגוהו. והוא אמרו (לנטס כ) ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו וגו׳. ואשר הביא להיות ענץ זה הפסוק קשה על המפרשים כלם. מפני שחשבו כי לא נענש סיחון אלא מפני שלא הניח את ישראל עבור בגבולו. ואמרו איך ענשו. והוא מוכרח כי הקשה ה׳ את רוחו. ואמץ את לבבו. כמו שחשבו רבים שלא נענש פרעה ועמו אלא מפני שלא שלחו ישראל מארצם. ואין הענין כן אלא כמו שבארנו. וכבר ביאר הש״י ע״י ישעיה הנביא שהוא יתברך [שמו] יעניש קצת המורדים שימנע מהם התשובה ולא יעזוב הבחירה בידם ואמרו (ישעיה ו) השמן לב העם הזה ואדניו הכבד ועיגיו השע [וגו׳]. וזה הדבר פשוט א״צ לפרש. אבל הוא מפתח למנעולים רבים. וע״ז העיקר הולכים דברי אליהו ז״ל באומרו על הכופרים מאנשי דורו (מ״נ יח) ואתה הסבות את לבם אחורנית. ר״ל כאשר חטאו ברצונם היה עונשם עליהם מאתך שתסב לבם אחורנית מדרך התשובה. ולא תניח להם הבחירה ולא רצו להניח החטא ההוא. והתמידו מפני זה על כפירתם באמרו (הושע ד) חבור עצבים אפרים הנח לו ר״ל שהוא מתחבר אל העצבים בבחירתו ואוהב אותם עונשהו שיונח על אהבתם. וזה ענץ הנח לו. וזהו מן הפירושים הטובים למי שיבין דקות הענינים. אמנם מאמר ישעיה הנביא ע״ה שאמר (ישעיה סג) למה תתענו ה׳ מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך. אינו מזה הענין כלל. ואינו נתלה בדבר ממנו. ואמנם ענין אלו הדברים כפי מה שבא לפניו ולאחריו. שהנביא [ההוא] היה מתרעם על גלותנו וגזירותינו. והפסק ממשלתנו. ותגבורת האומות עלינו. ואמר על זה דרך תפלה ה׳ אלהי ישראל כשיראו ישראל תגבורת הכופרים. יתעו מדרך האמת ויטה לבם מיראתך. וכאילו היית אתה הסבה לסבלים האלה לצאת מדרך האמת. כמ״ש מרע״ה (נמדנר יד) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת וגר. ומפני זה אמר אחר זה. (ישעיה סג) שוב למען עבדיך שבטי נחלתך. ר״ל עד שלא יהיה בענין חלול שמך הגדול. וכמו שבאר בתרי עשר מאמר הנמשכים אחר דעת המנוצחים מן העוברי כוכבים בזמן הגלות. אשר מספר דבריהם כל עושה רע טוב בעיני ה׳ ובהם הוא חפץ או איה אלהי המשפט וספר מדבריהם המובן מאורך גלות (מלאמ ג) אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה׳ צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים. והבטיחנו שם שהוא ית׳ עתיד לבאר האמת. ואמר בזה (שס) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע. אלו הפסוקים המסופקים בתורה ובמקרא שיראה מהם שהש״י יכריח על העבירות. והנה בארנו [אנחנו] ענינם בלא ספק והוא באור אמתי עם טוב התבוננות. ונשארנו על שרשינו שברשות האדם היא המצוה והעבירה. והוא הבוחר בפעולותיהם מה שירצה לעשותו יעשה. ומה שלא ירצה לעשותו לא יעשה. רק אם יענישהו השם יתברך על חטאו שיבטל רצונו כמו שבארנו. ושקנין המעלות והפחיתות בידו ומפני זה צריך לו שישתדל לקנות לנפשו המעלות שאין לו מעיר לזולתו שיעירהו עליהם. והוא אמרם במוסרי זאת המסכתא. אם אין אני לי מי לי. ולא נשאר מזה הענין אלא דבר אחד שצריך לדבר בו מעט עד שתשלם כוונת זה הפרק. ואע״פ שלא היה בדעתי לדבר בו כלל אבל הצורך הביאני אל זה. והוא ידיעת הש״י העתידות שהוא הטענה אשר יטענו עלינו בה החושבים שהאדם מוכרח על המצוה ועל העבירה. ושכל פעולות האדם אין לו בחירה בהם. אחר שבחירתו תלויה בבחירת האלהים. ואשר גרם לזאת האמונה הוא שישאל השואל. זה האיש ידע בו הבורא אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע. וא׳׳ת ידע יתחייב מזה שיהיה מוכרח על הענץ ההוא אשר ידעו הש״י טרם היותו. או תהיה ידיעתו בלתי אמתית. ואם תאמר שלא ידע מקודם. יתחייבו מזה הרחקות עצומות ויהרסו חומות נשגבות בענין הדת. לכן שמע ממני מה שאומר לך והסתכל בו מאד. כי הוא האמת בלא ספק. וזה כבר התבאר בחכמת האלהות. ר״ל מה שאחר הטבע. שהש׳׳י אינו יודע במדע ולא חי בחיים עד שיהיה הוא והמדע שני דברים כאדם וידיעתו. שהאדם בלתי המדע. והמדע בלתי האדם. וכיון שכן הוא הם שני דברים. ואילו היה הש״י יודע במדע. היה מתחייב [מזה] הרבוי. והיו הנמצאים הקדמונים רבים [עם] ה׳ יתברך. והמדע אשר בו ידע. והחיים אשר בו חי. והיכולת אשר בו יכול. וכן כל תואריו יתברך. ואמנם זכרתי לך תחלה טענה קרובה וקלה להבין אותה ולהשכילה להמון. כי הטעניות והראיות אשר יתירו זה הספק הם חזקות מאד. ומופתיות אמיתיות. והתבאר שהוא יתברך שמו תואריו ותואריו הוא. עד שיאמר עליו שהוא המדע. [והוא הידוע] והוא היודע. והוא החי. והוא החיים. והוא הממשיך לעצמו החיים וכן שאר התארים. ואלו הענינים קשים ולא תקוה להבינם הבנה שלימה מב׳ שורות [או] מג׳ מדברי. ואמנם יעלה בידך מהם ספור דברים לבד. ולזה העיקר הגדול לא התיר הלשון עברי לומר חי ה׳ צבאות כמ״ש חי פרעה חי נפשך. ר״ל שם מצורף. כי המצורף והמצטרף אליו. שני דברים חלוקים. ולא יצטרף הדבר לעצמו. ולפי שחיי השם הם עצמו. ועצמו הוא חייו. ואינו דבר אחר זולתו. לא הזכירוהו בצירוף אך אמר חי ה׳ צבאות חי השם אשר עשה לנו את הנפש הזאת. הכווגה בזה שהוא וחייו אחד. וכבר התבאר גם כן בספר הנקרא מה שאחר הטבע. שאין יכולת בדעתינו להבין מציאתו יתברך על השלימות. וזה לשלימות מציאתו וחסרון דעתנו ושאין למציאותו סבות. שיודע בהם. ושקצר דעתנו מהשיגו. כקוצר אור הראות. מהשיג אור השמש. שאינו לחולשת אור השמש. אבל להיות אור השמש יותר חזק מאור הראות שירצה להשיגו. וכבר דברו בזה הענין הרבה. והם כלם מאמרים אמתים [מבוארים]. וראוי מפני זה שלא נדע ג״כ דעתו ושלא יכילהו ג״כ דעתינו כלל. אחר שהוא דעתו. ודעתו הוא. וזה הענין נפלא מאד. והיא אשר גבצר מהם אמתתו. ואמרו שהם ידעו שמציאתו ית׳ על השלימות. אשר הוא עליו לא יושג. ובקשו להשיג ידיעתו עד שידעהו. וזה מה שאי אפשר. שאלו תכיל דעתינו מדעו. היה מכיל מציאתו אחר שהכל דבר אחד. שהשגתו אל השלימות הוא שיושג כמו שהוא במציאתו. ומן הידיעה והיכולת והחיים והרצון. וזולת זה מתאריו הנכבדים. הנה כבר בארנו שהמחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה [אין לנו] אלא שאנחנו נדע שהוא יתברך יודע כמו שנדע שהוא נמצא. ואם ישאלנו שואל איך הוא מדעו. נאמר לו אנחנו לא נשיג זה כמו שלא נשיג מציאתו אל השלימות וכבר הרחיק כל מי שישתדל לדעת אמתת ידיעתו יתברך ונאמר לו. (איוב יא) החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. והבן כל מה שאמרנו שפעולות האדם מסורים אליו וברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם יתברך עליו על אחד משני הענינים. ומפני זה היה ראוי הצווי׳ והלימוד וההבנה. והגמול והעונש. ואין בכל זה ספק. אמנם תואר ידיעתו יתברך והשגתו לכל הדברים דעתינו קצרה להשיגו כמו שבארנו. וזהו כלל מה שכווננו אליו בזה הפרק.

 

טבע האדם וכשרונותיו  אי אפשר שייוולד האדם, מתחילת עניינו בטבע, לא בעל יתרון ולא בעל חסרון; כמו שאי אפשר שייוולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות המעשיות. אבל אפשר שייוולד בטבע מוכן למעלה או לפחיתות, באופן שיהיו מעשים הללו קלים לו יותר ממעשים אחרים.  משל לזה: אדם שמזגו נוטה יותר אל היובש, ועצם מוחו זך, והרטיבות מעטה בו, הרי שייקל לו לזכור ולהבין העניינים יותר מאיש בלגמי, שהרטיבות במוחו רבה. אבל אם יעזבו את המוכן במזגו למעלה זו, ולא ילמדוהו כל עיקר, ולא יעוררו שום כוח בו - סופו שיישאר בער. וכן אם ילמדו וישכילו אדם שהוא גס מטבעו, רב הרטיבות - סופו שידע ויבין, אבל בקושי ובטורח.  והוא הדין מי שמזג לבו חם יותר ממה שצריך, יהיה אמיץ לב. רצוני לומר: מוכן לאומץ הלב. ואם ילמד אומץ הלב, יהיה לאמיץ בקלות. ואיש אחר, שמזג לבו קר יותר ממה שצריך, הרי מוכן הוא אל המורך והבהלה. וכשילמד וירגיל עצמו בכך, יקבלו בקלות. ואם אומץ לב כוונתו לרכוש, הרי שלא יהיה אמיץ, אלא בטורח, ולאחר שהרגיל עצמו.  האצטגנינות ומעשי האדם  ולא בררתי לך זה, אלא כדי שלא תחשוב את ההזיות, כזבי הוברי-השמים, לאמיתיות. כי יאמרו, שרגע הולדת האנשים עושה אותם בעלי מעלה או בעלי פחיתות, והמעשים נגזרים על האיש בעל כורחו.  הסכמת התורה והפילוסופיה בבחירה  ואתה דע, שדבר שהסכימו עליו תורתנו ופלספת-יון, ואישרוהו מופתי האמת הוא, שמעשי האדם מסורים לו, אין כופה אותו בהם, ואין לא שום מניע לו מן החוץ, שיטהו למעלה או לפחיתות, חוץ מן ההכנה המיזגית בלבד, כפי שבארנו, שמקילה עליו דבר או מכבידה; אבל שיהיה מחויב או נמנע - לא מכל מקום.  נימוקים שליליים לבחירה  אילו היה האדם אנוס במעשיו, היו בטלות מצוות עשה ולא תעשה שבתורה. והיה הכל הבל וריק, לאחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה.  וכן היה מתחייב ביטול הלימוד והחינוך והתלמדות כל אומנות. והיה כל זה לבטלה, לאחר שאי אפשר לאדם, מפני גורם חיצוני, לדעת הסוברים כך, שלא יעשה מעשה פלוני ושלא ידע חכמה פלונית ושלא יהיה לו אופי אלמוני.  והיה אז הגמול והעונש עוול גמור, הן מאדם לחברו והן מן המקום לאדם.  הרי שמעון זה שהרג לראובן: הואיל וזה נגזר עליו שיהרוג בעל כורחו, וזה נגזר עליו שייהרג בעל כורחו, לשם מה נעניש את שמעון? ואיך יתכן לו, יתברך, צדיק וישר, שיענישהו על מעשה, שאי אפשר לו שלא יעשהו, ואפילו השתדל שלא לעשותו, לא היה יכול.  והיו גם בטלות ההכנות כולן עד סופן: כבניית הבית, וקניית המזון, וברוח בעת הפחד וכיוצא בזה. כי אשר נגזר שיהיה, אי אפשר שלא יהיה.  וזה כולו שווא ושקר מוחלט, והוא כנגד המושכל והמורגש. ויש בו משום הריסת חומת הדת וטפול עוול על האלוהים, חס וחלילה.  ראיות לבחירה מן התורה  אולם אמת שאין לפקפק בה היא, שמעשי האדם כולם מסורים לו: אם ירצה - יעשה, ואם ירצה - לא יעשה. ואין מכריח ולא כופה אותו בזה, לפיכך הוא מצווה ועומד.  ואמר:

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב...  ובחרת בחיים (דברים ל', ט"ו-י"ט).

- ונתן לנו הבחירה בזה. והטיל העונש על מי שימרה, והגמול על מי שיצית:

אם שמוע תשמעו (שמות י"ט, ה');  ואם לא תשמעו (ויקרא כ"ו, י"ד).

- וחייב הלימוד וההתלמדות:

ולמדתם אותם את בניכם (דברים י"א, י"ט);  ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם (שם ה', א').

וכל מה שבא בלימוד והחינוך במצוות.  וחייב גם כן ההכנות כולן, כמו שכתוב בתורת אמת:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך (דברים כ"ב, ח');  פן ימות במלחמה (שם כ', ה-ז);  במה ישכב (שמות כ"ב, כ"ו);  לא יחבול רחיים ורכב (דברים כ"ד, ו);

והרבה מאוד בתורה ובספרי הנביאים לעניין זה, רצוני לומר: ההכנות.  הגדרת המעשים הבחיריים  אבל הפתגם שמצאנו לחכמים באומרם:

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

הרי נכון הוא ומכוון למה שזכרנו.  אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי-האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון.  אדם זה שגזל ממון פלוני או גנבו, או בגד בו וכחש לו ונשבע לו על ממונו, אם אמרנו שהאלוהים גזר על זה שיגיע ממון זה לידו ושיצא מידו של הלה - הרי שגזר על העבירה?  ואין הדבר כן, אלא שבכל מעשי-האדם הבחיריים, בהם נמצאים בלא ספק הציות והמרי. כי כבר בררנו בפרק השני שה"עשין" וה"לאוין" שבתורה אינם אלא במעשים שיש לאדם בהם בחירה לעשותם או שלא לעשותם. - ובחלק זה שבנפש מקומה של "יראת שמים". ואינה בידי שמים, כי אם מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו.  ומה שאמרו: "הכל בידי שמים"? לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם. אך לא על תנועות-האדם ומנוחותיו.  דברי ירמיה על הבחירה  ואמנם עניין זה שביארוהו חכמים, שהציות והמרי אינם לא בגזרתו יתברך ולא בחפצו, כי אם ברצון האיש, נמשכו בו אחר דברי ירמיה. והוא אמרו:

מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג', ל"ח),

- כלומר, אין האלוהים גוזר על האדם שיעשה הרעות, ולא שיעשה הטובות. וכיון שכן הוא, ראוי לו לאדם לבכות ולקונן על חטאיו לאחר שפשע בבחירתו.  הוא שכתוב אחריו:

מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג', ל"ט).

וחזר ואמר שרפוי חולי זה בידינו הוא. כי כשם שמריינו בבחירתנו, כך עלינו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו.  הוא שכתוב אחריו:

"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'.  נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים (איכה ג', מ-מ"א).

חפץ האלוהים וחוקי הטבע  אמנם המאמר המפורסם בין הבריות, ואפשר למצוא מעין זה בשיחת החכמים, וכתוב בספרים, שקימת האדם וישיבתו וכל תנועותיו הן בחפץ השם יתברך ורצונו, הוא מאמר נכון רק מצד ידוע.  וזה כמי שהשליך אבן באוויר וירדה למטה. אם אמרנו בה: "שבחפץ האלוהים ירדה למטה", הרי זה מאמר נכון. הואיל והאלוהים חפץ שתהיה הארץ בכללה במרכז. ולפיכך, כל אימת שהושלך חלק ממנה למעלה, סופו שיתנועע אל המרכז.  וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה בחפץ שהיה, שתהא האש מתנועעת למעלה. לא שהאלוהים חפץ עתה, עם תנועת חלק זה מן הארץ, שיתנועע למטה.  דעת ה"מדברים" על רצון ה'  ועל זה חולקים המדברים, כי שמעתים אומרים:

"החפץ בכל דבר, עת אחר עת תמיד".

ולא כך נאמין אנחנו; כי אם החפץ היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נוהגים לפי טבעיהם תמיד.  כמו שאמר:

מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה,  ואין כל חדש תחת השמש (קוהלת א', ט').

הנסים וחוקי הטבע  ולפיכך הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים מן הרגיל, שהיו ושיהיו על פי הייעוד, כולם קדם להם החפץ בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים מאותה שעה ואילך, שיתרחש בהם מה שיתרחש. וכשהתרחש בזמן שהיה צריך, חשבוהו לדבר שנתחדש עתה, ואינו כך. וכבר הרחיבו הדברים בעניין הזה במדרש קהלת וזולתו. ועוד להם מאמר בעניין הזה: "עולם כמנהגו נוהג" ותמצאם תמיד, בכל דבריהם, עליהם השלום, שנמנעים מתת הרצון בדבר אחר דבר, ובעת אחר עת.  ועל האופן הזה יאמר באדם כשקם וישב: "בחפץ אלוהים קם וישב". רצוני לומר, שהושם בטבעו, בעיקר מציאות האדם, שיקום וישב בבחירתו. לא שהוא חפץ עתה בקומו, שיקום או שלא יקום: כשם שאינו חפץ עתה בנפילת האבן הזאת, שתיפול או שלא תיפול.  כללו של דבר שתאמין: שכשם שחפץ האלוהים שיהיה האדם זקוף הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות - כך חפץ שיהא מתנועע ונח מעצמו, ויעשה מעשים בבחירתו, אין כופה אותו בהם ולא מעכב בידו, כמו שהתבאר בתורת אמת.  ואמר, מברר עניין זה:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וגו' (בראשית ג', כ"ב)

וכבר באר התרגום שעור הכתוב: "ממנו לדעת טוב ורע". כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בעניין הזה, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו. וכיון שכן הוא:

"פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (סופו של הפסוק)

ואחר שהתחייב זה במציאות האדם, רצוני לומר: שיעשה בבחירתו מעשי הטוב והרע לכשיחפוץ; התחייב לימודו דרכי הטוב, ושיצווה ויוזהר, ושייענש ויקבל שכר. והיה כל זה ביושר.  וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות. ויתרחק מן המעשים הרעים עד שיסורו ממנו הפחיתויות שהיו בו. ואל יאמר שכבר הגיע למצב, שאי אפשר לשנותו, הואיל וכל מצב אפשר לשנותו מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב, והוא הבוחר בכך.  וכלפי עניין זה ובגללו הבאנו כל מה שזכרנוהו בדבר הציות והמרי.  פסוקים הסותרים את הבחירה  והרי נשאר לנו דבר, שנבררו בעניין הזה. וזה, שיש כמה כתובים, שיעלה על דעת בני אדם מהם, שהאלוהים גוזר המרי ושהוא כופה בו. וזה שקר! - ועלינו לבררם, שכן הרבה התלבטו בהם בני אדם.  מהם, אמרו לאברהם:

ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו, י"ג).

אמרו: "ראה: הרי גזר על המצריים שיחמסו 'זרע אברהם' ולמה נפרע מהם? הלא בהכרח באין ברירה השתעבדו בהם, כמו שגזר!"  כלל ויחיד בגזרה  והתשובה לאלו: הא למה זה דומה, כאילו אמר, יתברך, שהנולדים בעתיד יהיה בהם ממרה ומציית, צדיק ורשע. וזה נכון, ולא יתחייב במאמר זה פלוני הרשע שיהיה רשע מכל מקום, ולא פלוני הצדיק - שיהיה צדיק מכל מקום. אבל כל מי שהיה בהם רשע, הרי בבחירתו היה. ואילו חפץ שיהיה צדיק, הרשות בידו ואין מונע לו. וכן כל צדיק, אילו חפץ - היה רשע ולא היה מעכב בידו. כי הדיבור לא בא על איש פלוני הידוע עד שיאמר: "כבר נגזר עלי!" ואמנם בא על הכלל ונשאר כל איש בבחירתו, לפי עיקר תולדתו.  וכן כל אחד ואחד מן המצריים אשר חמסו את ישראל והרעו להם. אילו חפץ שלא יחמסם, הרשות בידו, שלא גזר על היחיד שיחמוס.  הפורעניות שבתורה והבחירה  והתשובה הזאת בעצמה היא תשובה על אמרו:

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ (דברים ל"א, ט"ז)!..

הרי אין הפרש בין זה ובין אומרו: מי שיעבוד עבודה זרה, כך וכך יעשה בו. שאלמלי לא נמצא לעולם עובר עבירה, הרי היה האיום לבטלה, והיו הקללות כולן לבטלה! וכן הפורענויות שבתורה. הרי אין לנו לומר: "הואיל ונמצא דין סקילה בתורה, זה שחילל את השבת, היה מוכרח לחללה!" ולא הקללות מחייבות שנאמר: כי אלו שעבדו עבודה זרה, וחלו עליהם אותן הקללות, נגזר עליהם לעבדה. אבל בבחירתו עבד כל מי שעבד, ובא עליו העונש.  כמו שאמר:

גם המה בחרו בדרכיהם וגו'  גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם (ישעיה ס"ו, ג'-ד').

מניעת התשובה כעונש  ומה זה שאמר:

וחזקתי את לב פרעה (שמות י"ד, ד')

ואחר כך ענשו ואבדו? יש מקום לדבר בו ויצא מזה עיקר גדול. לכך התבונן אל דברי בעניין הזה, ושים לבך אליהם, והשוום אל דברי אחרים, ובחר לך הטוב.  וזאת: שפרעה וסיעתו, אלו לא היה להם אלא חטא זה, שלא שילחו את ישראל, היה הדבר מוקשה בלא ספק. שהרי כבר מנעם שישלחו.  כמו שאמר:

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' (שמות י', א').

ואחר זה ידרוש ממנו שישלחם, והוא אנוס שלא לשלח. ואחר כך מענישו, הואיל ואינו משלחם, ומאבדו ומאבד סיעתו! זה כביכול עוול וסותר כל מה שהקדמנו.  אלא שאין העניין כך.  אך פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי כפיה וללא הכרח. וחמסו הגרים שהיו בתוכם והרעו להם, כמו שנאמר במפורש:

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.  הבה נתחכמה לו וגו' (שמות א' ט' - י').

ומעשה זה עשוהו בבחירתם ובזדון לבבם. ואין כופה אותם בזה.  והיה עונשם על כך מעם האלוהים, שמנעם מן התשובה, עד שנפרע מהם, כפי שהדין נתן. ומניעתם מן התשובה, הוא שלא ישלחום. - וכבר באר לו האלוהים זאת והודיעו, שאלו רצה להוציאם בלבד, היה מאבד אותו ואת סיעתו, והם היו יוצאים. אבל רצה בעת הוציאו אותם, לעונשו על חמסם הקודם, כמו שאמר בתחילת הדבר:

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי וגו' (בראשית ט"ו, י"ד).

ואי אפשר היה להענישם, אלמלי חזרו בתשובה. לכך נמנעו מתשובה והוסיפו להחזיק בהם. והוא אמרו:

כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ.  ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'. (שמות ט', ט"ו-ט"ז).

עונשם של פרעה וסיחון  ולא עשינו דברינו פלסתר, באומרנו, שהאלוהים אפשר שמעניש אדם שלא יחזור בתשובה ואינו נותן לו בחירה בתשובה! שכן יתברך שמו יודע החטאים, וחכמתו ויושרו מחייבים שיעור העונש. ויש שמעניש בעולם הזה לבד, ויש שמעניש לעולם הבא לבד, ויש שמעניש בשני העולמות יחד.  ועונשו בעולם הזה שונה הוא: יש שמעניש בגוף, או בממון, או בשניהם יחד. וכשם שהוא משבית כמה מתנועות האדם הבחיריות בדרך העונש, כגון שמשבית את ידו מן האחיזה, כמו שעשה לירבעם, או - עיניו מן הראיה, כמו שעשה לאנשי סדום הנקהלים על לוט; כך משבית הוא את בחירת התשובה שבו, עד שלא תתעורר בלבו כלל, ויאבד בחטאו.  ולא עלינו לדעת חכמתו, עד שנבין לשם מה העניש באופן של עונש זה ולא העניש באופן אחר. כשם שאין אנו יודעים מה הסיבה הקובעת שתהא לסוג זה צורה זו, ולא תהא לו צורה אחרת. כללו של דבר:

"כי כל דרכיו משפט וגו'" (דברים ל"ב, ד').

ומעניש החוטא לפי שעור חטאו, וגומל למיטיב לפי שעור הטבתו.  ואם תאמר: "לשם מה דרש ממנו שלוח ישראל כמה פעמים, והוא משולל מזה כדי שתבאנה עליו המכות בעמדו בעיקשותו כמו שאמרנו: שנענש לעמוד בעיקשותו? ולא ידרוש ממנו חנם דבר שאי אפשר לו לעשותו?!"  הרי שהיה גם זה בחכמה מעם האלוהים יתברך שיודיעהו על אודות בחירתו: לכשירצה האלוהים לבטלה, הרי היא מבטלה. ואמר לו: "הריני דורש ממך שילוחם. ואם אתה משלחם עתה, ניצלת; אלא שאין אתה משלחם עד שתאבד". והיה פרעה צריך שייטיב, עד שיראה ההפך לתוכחת הנביא שנבצר ממנו להיטיב, ולא היה יכול, והיה בזה אות גדול ומפורסם בכל העולם.  כמו שאמר:

ולמען ספר שמי בכל הארץ (שמות ט', ט"ז).

יש שהאלוהים מעניש האדם בזה שימנעהו מבחירת פועל מה. ויודע הוא זאת ואינו יכול למשוך נפשו ולהשיבה אל אותה בחירה.  ובאותו באופן ממש היה עונשו של סיחון מלך חשבון: שכן על מריו לשעבר, שלא הייתה כפייה בו, הענישו האלוהים בזה שמנעו מעשות רצון ישראל, עד שהרגוהו.  והוא אמרו:

ולא אבה סיחון מלך חשבון העברנו בו  כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו וגו' (דברים ב', ל').

ונתקשו בזה כל המפרשים, הואיל וחשבו שסיחון נענש על שלא הניח את ישראל עבור בארצו. ואמרו: "כיצד נענש והוא אנוס?" כמו שחשבו, שפרעה וסיעתו נענשו על שלא שלח את ישראל. ואין הדבר כן, אלא כמו שביארנו, שפרעה וסיעתו היה עונשם מעם האלוהים על חמסם לשעבר, שלא יחזרו בתשובה עד שתבואנה עליהם כל אותן המכות. והיה עונשו של סיחון על חמסו לשעבר, והעוול שעשה במלכותו, שימנע מעשות רצון ישראל, עד שיהרגוהו.  מניעת התשובה בדברי הנביאים  וכבר גילה האלוהים ביד ישעיה, שהוא יתברך מעניש לפעמים כמה מן הממרים בזה שמונע מהם את התשובה, ואינו נותן להם לבחור בה.  כמו שאמר:

השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, וגו' (ישעיה, ו', י').

- וזה מקרא מפורש, שאינו צריך ביאור. ולא עוד אלא שהוא מפתח למנעולים רבים.  ואחר עיקר זה הולכים דברי אליהו, עליו השלום, על הכופרים בני זמנו:

ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א', י"ח, ל"ז).

כלומר: הואיל ומרו ברצונם, הענשתם בזה, שאתה מסיר ליבותם מדרך התשובה, ואינך מניח להם לא בחירה ולא רצון לעזוב מרים. ולכך התמידו בכפירתם.  כעניין שנאמר:

חבור עצבים אפרים, הנח לו (הושע ד', י"ז).

כלומר: הוא התחבר אל העצבים בבחירתו ואהבם. עונשו: שיונח באהבתם. וזה משמע: "הנח לו".  וזה מן הפירושים הנבחרים, למי שמבין דקות העניינים.  אבל דבר ישעיה:

למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך (ישעיהו ס"ג, י"ז).

הרי הוא עניין בפני עצמו ואין לו שום שייכות לעניינים הללו.  ואין הדברים האלה מכוונים אלא למה שנאמר לפניהם ולאחריהם: עמד ישעיהו וקבל על הגלות, וגירותנו ובדידותנו, ותגבורת האומות עלינו. ואמר בתחנונים:

אלוקי! כשרואים (ישראל) מצב זה של התגברות הכופרים, הם תועים מדרכי האמת ולבם ישטה מיראתך, וכביכול אתה מביא סכלים אלה לידי יציאה מן האמת.

כעניין שאמר משה רבנו:

ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור:  מבלתי יכולת וגו' (במדבר י"ד ט"ו-ט"ז).

ולפיכך אמר ישעיהו אחר זה:

שוב למען עבדיך, שבטי נחלתך (ישעיהו ס"ג, י"ז, סופו של הפסוק).

כלומר: שלא יהיה בזה חלול השם.  וכמו שברר בתרי עשר דברי הנמשכים אחר האמת והמנוצחים על ידי הגויים בזמן הגלות. ואמר דבריהם בשמם:

כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ.  או איה אלוקי המשפט (מלאכי ב', י"ז).

וסיפר גם מדבריהם על תוקף הגלות:

אמרתם שווא עבוד אלוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה וגו' (שם ג', י"ד - ט"ו).

וברר ואמר, שהוא יתברך עתיד לבאר האמת. ואמר:

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'. (שם י"א).

ואלה הפסוקים המוקשים שבתורה ובמקרא, שמעלים על הדעת, שהאלוהים כופה במרי, הרי ביררנו ענייניהם בלא ספק, והוא ברור נכון עם עומק ההתבוננות.  ועמדנו בעיקרינו:  א) שברשות האדם הציות והמרי, והוא הבוחר במעשיו. מה שחפץ לעשותו עשה; ומה שחפץ שלא לעשותו לא יעשהו. יצא מי שהאלוהים מענישו על חטא שחטא, שמבטל חפצו, כמו שבררנו.  ב) שרכישת המעלות בידו. ולפיכך צריך שישאף וישתדל להקנות לנפשו את המעלות, מאחר שאין מניע מן החוץ שיניעהו לקראתן.  הוא מאמרם במוסרי מסכתא זו:

"אם אין אני לי, מי לי".

הידיעה והבחירה  ולא נשאר בעניין זה אלא דבר אחד, שצריך לדבר בו מעט, כדי שתשלם כוונת הפרק. ואף על פי שלא הייתי רוצה לדון בו כלל, אלא שההכרח הביאני לכך. והוא: ידיעת האלוהים את המתהווה. היא הטענה שטוען עלינו מי שאומר, שהאדם מציית וממרה בעל כורחו, ושכל מעשי האדם אין בחירה לו בהם, מאחר שבחירתו תלויה בבחירת האלוהים.  ומה שהביא לאמונה זאת, שהרי הוא אומר:

"איש זה, כלום ידע האלוהים בו שיהיה צדיק או רשע, אם לא ידע?  אם תאמר ידע - התחייב שיהיה אנוס באותו מצב שידעו האלוהים מראש, או שתהיה ידיעתו ידיעה בלתי אמיתית.  ואם תאמר שהוא לא ידע זאת מראש, התחייבו דברי הבאי גדולים ונהרסו חומות!"...

טיבה של הידיעה האלוהית  לכך שמע מה שאומר לך, והתבונן בו יפה, שכן הוא האמת בלא ספק. כבר התברר בחכמה האלוהית, רצוני לומר: "מה שאחר הטבע", שהאלוהים יתברך אינו יודע ב"ידיעה", ולא חי ב"חיים", עד שיהיה הוא והידיעה שני דברים, כאדם וידיעתו, כי האדם זולת הידיעה והידיעה זולת האדם והרי הם שנים.  ואלמלי היה האלוהים יודע ב"ידיעה", היה מתחייב הריבוי, והיו הנצחיים רבים: האלוהים, והידיעה שבה הוא יודע, והחיים שבהם הוא חי, והיכולת שבה הוא יכול; וכן כל תאריו.  ולא הזכרתי לך אלא טענה קרובה, מובנת להמון העם. כי הטענות והראיות המבטלות לזה, הרי שהן חזקות מאוד ומופתיות.  זהות האלוהים ותאריו  הן הוכח שהוא יתברך תאריו, ותאריו הוא, עד שיאמר: שהוא הידיעה והוא היודע והוא הידוע; והוא החיים, והוא החי, והוא הממשיך לעצמו את החיים; והוא הדין שאר התארים.  ואלו עניינים קשים, אל תבקש להבינם על בוריים מתוך שתיים שלוש שורות מדברי. ולא תשיג מהם, אלא סיפור דברים בלבד.  ולשם עיקר גדול זה לא התיר הלשון העברי לומר: "חי ה'", כמו שאמרו: חי פרעה (בראשית מ"ד, ט"ו), "חי נפשך" (שמואל א' א', כ"ו); רצוני לומר: שם נסמך. כי הנסמך והסומך שני דברים חלוקים; ואין הדבר נסמך לעצמו. ולפי שחיי האלוהים הם עצמותו, ועצמותו היא חייו ואינם דבר אחר חוץ ממנו, לא נאמרה בהם הסמיכות. אך אמרו: "חי ה'", והמכוון שהוא וחייו דבר אחד.  מהות ה' וקוצר שכל האדם  וכבר התברר ב"מה שאחר הטבע" גם זה, שאין כוח בשכלנו להקיף מציאותו יתברך על בוריה. וזהו:  א) לשלמות מציאותו וחסרון שכלנו;  ב) אין למציאותו סיבות שיודע בהן;  ג) שקוצר שכלנו להשיגו כקוצר אור העין להשיג את אור השמש. שהרי אין זה לחולשת אור השמש, אלא משום שאור זה יותר חזק מן האור הרוצה להשיגו.  ודברו בעניין הזה הרבה, והכל דברים נכונים, ברורים.  ולכך יתחייב שלא נדע גם את "ידיעתו" ולא נקיפנה בשום פנים, מאחר שהוא-ידיעתו, וידיעתו - הוא. ועניין זה תמוה נפלא. והוא אשר נעלם מהם ואבדו. כי הם ידעו שמציאותו יתברך בשלמות המיוחדת לו, לא תושג ובקשו להשיג "ידיעתו", עד שיחול עליה שכלם.  וזה דבר שאי אפשר: שאלמלי היקפנו "ידיעתו", הקפנו "מציאותו", מאחר שהכל דבר אחד. כי השגתו, בשלמות היא, שיושג כמות שהוא במציאותו עם הידיעה, והיכולת, והרצון, והחיים ושאר תאריו הנעלים.  הנה כבר בררנו, שהמחשבה בהשגת "ידיעתו" היא בערות גמורה. רק יודעים אנו שהוא "יודע", כשם שאנו יודעים שהוא "נמצא". ואם ישאלונו: "איך היא ידיעתו?" נאמר: שאין אנו משיגים זאת, כשם שאין אנו משיגים מציאותו על בוריה.  וכבר נדרש לגנאי מי ששואף לדעת "ידיעתו" יתברך ונאמר לו:

"החלק אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא?" (איוב י"א, ז').

סיכום: הבחירה והידיעה  היוצא מכל מה שאמרנו, שמעשי האדם מסורים לו. וברשותו להיות צדיק או רשע, ואין האלוהים כופהו באחד משני המצבים. ולפיכך התחייבו ההצטוות והלמוד וההכנה, והגמול והעונש. ואין קשיים בכל זה. אמנם תיאור ידיעתו יתברך והשגתו את כל הדברים, הרי הוא למעלה משכלנו.  וזה כל מה שכיוונו להגיע אליו בשער הזה.  וכבר הגיעה השעה שאפסיק הדברים כאן ואתחיל בפירוש מסכתא זאת, אשר הקדמנו לה פרקים אלו.

טבע האדם וכשרונותיו  אי אפשר שייוולד האדם, מתחילת עניינו בטבע, לא בעל יתרון ולא בעל חסרון; כמו שאי אפשר שייוולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות המעשיות. אבל אפשר שייוולד בטבע מוכן למעלה או לפחיתות, באופן שיהיו מעשים הללו קלים לו יותר ממעשים אחרים.  משל לזה: אדם שמזגו נוטה יותר אל היובש, ועצם מוחו זך, והרטיבות מעטה בו, הרי שייקל לו לזכור ולהבין העניינים יותר מאיש בלגמי, שהרטיבות במוחו רבה. אבל אם יעזבו את המוכן במזגו למעלה זו, ולא ילמדוהו כל עיקר, ולא יעוררו שום כוח בו - סופו שיישאר בער. וכן אם ילמדו וישכילו אדם שהוא גס מטבעו, רב הרטיבות - סופו שידע ויבין, אבל בקושי ובטורח.  והוא הדין מי שמזג לבו חם יותר ממה שצריך, יהיה אמיץ לב. רצוני לומר: מוכן לאומץ הלב. ואם ילמד אומץ הלב, יהיה לאמיץ בקלות. ואיש אחר, שמזג לבו קר יותר ממה שצריך, הרי מוכן הוא אל המורך והבהלה. וכשילמד וירגיל עצמו בכך, יקבלו בקלות. ואם אומץ לב כוונתו לרכוש, הרי שלא יהיה אמיץ, אלא בטורח, ולאחר שהרגיל עצמו.  האצטגנינות ומעשי האדם  ולא בררתי לך זה, אלא כדי שלא תחשוב את ההזיות, כזבי הוברי-השמים, לאמיתיות. כי יאמרו, שרגע הולדת האנשים עושה אותם בעלי מעלה או בעלי פחיתות, והמעשים נגזרים על האיש בעל כורחו.  הסכמת התורה והפילוסופיה בבחירה  ואתה דע, שדבר שהסכימו עליו תורתנו ופלספת-יון, ואישרוהו מופתי האמת הוא, שמעשי האדם מסורים לו, אין כופה אותו בהם, ואין לא שום מניע לו מן החוץ, שיטהו למעלה או לפחיתות, חוץ מן ההכנה המיזגית בלבד, כפי שבארנו, שמקילה עליו דבר או מכבידה; אבל שיהיה מחויב או נמנע - לא מכל מקום.  נימוקים שליליים לבחירה  אילו היה האדם אנוס במעשיו, היו בטלות מצוות עשה ולא תעשה שבתורה. והיה הכל הבל וריק, לאחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה.  וכן היה מתחייב ביטול הלימוד והחינוך והתלמדות כל אומנות. והיה כל זה לבטלה, לאחר שאי אפשר לאדם, מפני גורם חיצוני, לדעת הסוברים כך, שלא יעשה מעשה פלוני ושלא ידע חכמה פלונית ושלא יהיה לו אופי אלמוני.  והיה אז הגמול והעונש עוול גמור, הן מאדם לחברו והן מן המקום לאדם.  הרי שמעון זה שהרג לראובן: הואיל וזה נגזר עליו שיהרוג בעל כורחו, וזה נגזר עליו שייהרג בעל כורחו, לשם מה נעניש את שמעון? ואיך יתכן לו, יתברך, צדיק וישר, שיענישהו על מעשה, שאי אפשר לו שלא יעשהו, ואפילו השתדל שלא לעשותו, לא היה יכול.  והיו גם בטלות ההכנות כולן עד סופן: כבניית הבית, וקניית המזון, וברוח בעת הפחד וכיוצא בזה. כי אשר נגזר שיהיה, אי אפשר שלא יהיה.  וזה כולו שווא ושקר מוחלט, והוא כנגד המושכל והמורגש. ויש בו משום הריסת חומת הדת וטפול עוול על האלוהים, חס וחלילה.  ראיות לבחירה מן התורה  אולם אמת שאין לפקפק בה היא, שמעשי האדם כולם מסורים לו: אם ירצה - יעשה, ואם ירצה - לא יעשה. ואין מכריח ולא כופה אותו בזה, לפיכך הוא מצווה ועומד.  ואמר:

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב...  ובחרת בחיים (דברים ל', ט"ו-י"ט).

- ונתן לנו הבחירה בזה. והטיל העונש על מי שימרה, והגמול על מי שיצית:

אם שמוע תשמעו (שמות י"ט, ה');  ואם לא תשמעו (ויקרא כ"ו, י"ד).

- וחייב הלימוד וההתלמדות:

ולמדתם אותם את בניכם (דברים י"א, י"ט);  ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם (שם ה', א').

וכל מה שבא בלימוד והחינוך במצוות.  וחייב גם כן ההכנות כולן, כמו שכתוב בתורת אמת:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך (דברים כ"ב, ח');  פן ימות במלחמה (שם כ', ה-ז);  במה ישכב (שמות כ"ב, כ"ו);  לא יחבול רחיים ורכב (דברים כ"ד, ו);

והרבה מאוד בתורה ובספרי הנביאים לעניין זה, רצוני לומר: ההכנות.  הגדרת המעשים הבחיריים  אבל הפתגם שמצאנו לחכמים באומרם:

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

הרי נכון הוא ומכוון למה שזכרנו.  אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי-האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון.  אדם זה שגזל ממון פלוני או גנבו, או בגד בו וכחש לו ונשבע לו על ממונו, אם אמרנו שהאלוהים גזר על זה שיגיע ממון זה לידו ושיצא מידו של הלה - הרי שגזר על העבירה?  ואין הדבר כן, אלא שבכל מעשי-האדם הבחיריים, בהם נמצאים בלא ספק הציות והמרי. כי כבר בררנו בפרק השני שה"עשין" וה"לאוין" שבתורה אינם אלא במעשים שיש לאדם בהם בחירה לעשותם או שלא לעשותם. - ובחלק זה שבנפש מקומה של "יראת שמים". ואינה בידי שמים, כי אם מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו.  ומה שאמרו: "הכל בידי שמים"? לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם. אך לא על תנועות-האדם ומנוחותיו.  דברי ירמיה על הבחירה  ואמנם עניין זה שביארוהו חכמים, שהציות והמרי אינם לא בגזרתו יתברך ולא בחפצו, כי אם ברצון האיש, נמשכו בו אחר דברי ירמיה. והוא אמרו:

מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג', ל"ח),

- כלומר, אין האלוהים גוזר על האדם שיעשה הרעות, ולא שיעשה הטובות. וכיון שכן הוא, ראוי לו לאדם לבכות ולקונן על חטאיו לאחר שפשע בבחירתו.  הוא שכתוב אחריו:

מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג', ל"ט).

וחזר ואמר שרפוי חולי זה בידינו הוא. כי כשם שמריינו בבחירתנו, כך עלינו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו.  הוא שכתוב אחריו:

"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'.  נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים (איכה ג', מ-מ"א).

חפץ האלוהים וחוקי הטבע  אמנם המאמר המפורסם בין הבריות, ואפשר למצוא מעין זה בשיחת החכמים, וכתוב בספרים, שקימת האדם וישיבתו וכל תנועותיו הן בחפץ השם יתברך ורצונו, הוא מאמר נכון רק מצד ידוע.  וזה כמי שהשליך אבן באוויר וירדה למטה. אם אמרנו בה: "שבחפץ האלוהים ירדה למטה", הרי זה מאמר נכון. הואיל והאלוהים חפץ שתהיה הארץ בכללה במרכז. ולפיכך, כל אימת שהושלך חלק ממנה למעלה, סופו שיתנועע אל המרכז.  וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה בחפץ שהיה, שתהא האש מתנועעת למעלה. לא שהאלוהים חפץ עתה, עם תנועת חלק זה מן הארץ, שיתנועע למטה.  דעת ה"מדברים" על רצון ה'  ועל זה חולקים המדברים, כי שמעתים אומרים:

"החפץ בכל דבר, עת אחר עת תמיד".

ולא כך נאמין אנחנו; כי אם החפץ היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נוהגים לפי טבעיהם תמיד.  כמו שאמר:

מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה,  ואין כל חדש תחת השמש (קוהלת א', ט').

הנסים וחוקי הטבע  ולפיכך הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים מן הרגיל, שהיו ושיהיו על פי הייעוד, כולם קדם להם החפץ בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים מאותה שעה ואילך, שיתרחש בהם מה שיתרחש. וכשהתרחש בזמן שהיה צריך, חשבוהו לדבר שנתחדש עתה, ואינו כך. וכבר הרחיבו הדברים בעניין הזה במדרש קהלת וזולתו. ועוד להם מאמר בעניין הזה: "עולם כמנהגו נוהג" ותמצאם תמיד, בכל דבריהם, עליהם השלום, שנמנעים מתת הרצון בדבר אחר דבר, ובעת אחר עת.  ועל האופן הזה יאמר באדם כשקם וישב: "בחפץ אלוהים קם וישב". רצוני לומר, שהושם בטבעו, בעיקר מציאות האדם, שיקום וישב בבחירתו. לא שהוא חפץ עתה בקומו, שיקום או שלא יקום: כשם שאינו חפץ עתה בנפילת האבן הזאת, שתיפול או שלא תיפול.  כללו של דבר שתאמין: שכשם שחפץ האלוהים שיהיה האדם זקוף הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות - כך חפץ שיהא מתנועע ונח מעצמו, ויעשה מעשים בבחירתו, אין כופה אותו בהם ולא מעכב בידו, כמו שהתבאר בתורת אמת.  ואמר, מברר עניין זה:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וגו' (בראשית ג', כ"ב)

וכבר באר התרגום שעור הכתוב: "ממנו לדעת טוב ורע". כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בעניין הזה, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו. וכיון שכן הוא:

"פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (סופו של הפסוק)

ואחר שהתחייב זה במציאות האדם, רצוני לומר: שיעשה בבחירתו מעשי הטוב והרע לכשיחפוץ; התחייב לימודו דרכי הטוב, ושיצווה ויוזהר, ושייענש ויקבל שכר. והיה כל זה ביושר.  וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות. ויתרחק מן המעשים הרעים עד שיסורו ממנו הפחיתויות שהיו בו. ואל יאמר שכבר הגיע למצב, שאי אפשר לשנותו, הואיל וכל מצב אפשר לשנותו מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב, והוא הבוחר בכך.  וכלפי עניין זה ובגללו הבאנו כל מה שזכרנוהו בדבר הציות והמרי.  פסוקים הסותרים את הבחירה  והרי נשאר לנו דבר, שנבררו בעניין הזה. וזה, שיש כמה כתובים, שיעלה על דעת בני אדם מהם, שהאלוהים גוזר המרי ושהוא כופה בו. וזה שקר! - ועלינו לבררם, שכן הרבה התלבטו בהם בני אדם.  מהם, אמרו לאברהם:

ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו, י"ג).

אמרו: "ראה: הרי גזר על המצריים שיחמסו 'זרע אברהם' ולמה נפרע מהם? הלא בהכרח באין ברירה השתעבדו בהם, כמו שגזר!"  כלל ויחיד בגזרה  והתשובה לאלו: הא למה זה דומה, כאילו אמר, יתברך, שהנולדים בעתיד יהיה בהם ממרה ומציית, צדיק ורשע. וזה נכון, ולא יתחייב במאמר זה פלוני הרשע שיהיה רשע מכל מקום, ולא פלוני הצדיק - שיהיה צדיק מכל מקום. אבל כל מי שהיה בהם רשע, הרי בבחירתו היה. ואילו חפץ שיהיה צדיק, הרשות בידו ואין מונע לו. וכן כל צדיק, אילו חפץ - היה רשע ולא היה מעכב בידו. כי הדיבור לא בא על איש פלוני הידוע עד שיאמר: "כבר נגזר עלי!" ואמנם בא על הכלל ונשאר כל איש בבחירתו, לפי עיקר תולדתו.  וכן כל אחד ואחד מן המצריים אשר חמסו את ישראל והרעו להם. אילו חפץ שלא יחמסם, הרשות בידו, שלא גזר על היחיד שיחמוס.  הפורעניות שבתורה והבחירה  והתשובה הזאת בעצמה היא תשובה על אמרו:

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ (דברים ל"א, ט"ז)!..

הרי אין הפרש בין זה ובין אומרו: מי שיעבוד עבודה זרה, כך וכך יעשה בו. שאלמלי לא נמצא לעולם עובר עבירה, הרי היה האיום לבטלה, והיו הקללות כולן לבטלה! וכן הפורענויות שבתורה. הרי אין לנו לומר: "הואיל ונמצא דין סקילה בתורה, זה שחילל את השבת, היה מוכרח לחללה!" ולא הקללות מחייבות שנאמר: כי אלו שעבדו עבודה זרה, וחלו עליהם אותן הקללות, נגזר עליהם לעבדה. אבל בבחירתו עבד כל מי שעבד, ובא עליו העונש.  כמו שאמר:

גם המה בחרו בדרכיהם וגו'  גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם (ישעיה ס"ו, ג'-ד').

מניעת התשובה כעונש  ומה זה שאמר:

וחזקתי את לב פרעה (שמות י"ד, ד')

ואחר כך ענשו ואבדו? יש מקום לדבר בו ויצא מזה עיקר גדול. לכך התבונן אל דברי בעניין הזה, ושים לבך אליהם, והשוום אל דברי אחרים, ובחר לך הטוב.  וזאת: שפרעה וסיעתו, אלו לא היה להם אלא חטא זה, שלא שילחו את ישראל, היה הדבר מוקשה בלא ספק. שהרי כבר מנעם שישלחו.  כמו שאמר:

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' (שמות י', א').

ואחר זה ידרוש ממנו שישלחם, והוא אנוס שלא לשלח. ואחר כך מענישו, הואיל ואינו משלחם, ומאבדו ומאבד סיעתו! זה כביכול עוול וסותר כל מה שהקדמנו.  אלא שאין העניין כך.  אך פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי כפיה וללא הכרח. וחמסו הגרים שהיו בתוכם והרעו להם, כמו שנאמר במפורש:

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.  הבה נתחכמה לו וגו' (שמות א' ט' - י').

ומעשה זה עשוהו בבחירתם ובזדון לבבם. ואין כופה אותם בזה.  והיה עונשם על כך מעם האלוהים, שמנעם מן התשובה, עד שנפרע מהם, כפי שהדין נתן. ומניעתם מן התשובה, הוא שלא ישלחום. - וכבר באר לו האלוהים זאת והודיעו, שאלו רצה להוציאם בלבד, היה מאבד אותו ואת סיעתו, והם היו יוצאים. אבל רצה בעת הוציאו אותם, לעונשו על חמסם הקודם, כמו שאמר בתחילת הדבר:

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי וגו' (בראשית ט"ו, י"ד).

ואי אפשר היה להענישם, אלמלי חזרו בתשובה. לכך נמנעו מתשובה והוסיפו להחזיק בהם. והוא אמרו:

כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ.  ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'. (שמות ט', ט"ו-ט"ז).

עונשם של פרעה וסיחון  ולא עשינו דברינו פלסתר, באומרנו, שהאלוהים אפשר שמעניש אדם שלא יחזור בתשובה ואינו נותן לו בחירה בתשובה! שכן יתברך שמו יודע החטאים, וחכמתו ויושרו מחייבים שיעור העונש. ויש שמעניש בעולם הזה לבד, ויש שמעניש לעולם הבא לבד, ויש שמעניש בשני העולמות יחד.  ועונשו בעולם הזה שונה הוא: יש שמעניש בגוף, או בממון, או בשניהם יחד. וכשם שהוא משבית כמה מתנועות האדם הבחיריות בדרך העונש, כגון שמשבית את ידו מן האחיזה, כמו שעשה לירבעם, או - עיניו מן הראיה, כמו שעשה לאנשי סדום הנקהלים על לוט; כך משבית הוא את בחירת התשובה שבו, עד שלא תתעורר בלבו כלל, ויאבד בחטאו.  ולא עלינו לדעת חכמתו, עד שנבין לשם מה העניש באופן של עונש זה ולא העניש באופן אחר. כשם שאין אנו יודעים מה הסיבה הקובעת שתהא לסוג זה צורה זו, ולא תהא לו צורה אחרת. כללו של דבר:

"כי כל דרכיו משפט וגו'" (דברים ל"ב, ד').

ומעניש החוטא לפי שעור חטאו, וגומל למיטיב לפי שעור הטבתו.  ואם תאמר: "לשם מה דרש ממנו שלוח ישראל כמה פעמים, והוא משולל מזה כדי שתבאנה עליו המכות בעמדו בעיקשותו כמו שאמרנו: שנענש לעמוד בעיקשותו? ולא ידרוש ממנו חנם דבר שאי אפשר לו לעשותו?!"  הרי שהיה גם זה בחכמה מעם האלוהים יתברך שיודיעהו על אודות בחירתו: לכשירצה האלוהים לבטלה, הרי היא מבטלה. ואמר לו: "הריני דורש ממך שילוחם. ואם אתה משלחם עתה, ניצלת; אלא שאין אתה משלחם עד שתאבד". והיה פרעה צריך שייטיב, עד שיראה ההפך לתוכחת הנביא שנבצר ממנו להיטיב, ולא היה יכול, והיה בזה אות גדול ומפורסם בכל העולם.  כמו שאמר:

ולמען ספר שמי בכל הארץ (שמות ט', ט"ז).

יש שהאלוהים מעניש האדם בזה שימנעהו מבחירת פועל מה. ויודע הוא זאת ואינו יכול למשוך נפשו ולהשיבה אל אותה בחירה.  ובאותו באופן ממש היה עונשו של סיחון מלך חשבון: שכן על מריו לשעבר, שלא הייתה כפייה בו, הענישו האלוהים בזה שמנעו מעשות רצון ישראל, עד שהרגוהו.  והוא אמרו:

ולא אבה סיחון מלך חשבון העברנו בו  כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו וגו' (דברים ב', ל').

ונתקשו בזה כל המפרשים, הואיל וחשבו שסיחון נענש על שלא הניח את ישראל עבור בארצו. ואמרו: "כיצד נענש והוא אנוס?" כמו שחשבו, שפרעה וסיעתו נענשו על שלא שלח את ישראל. ואין הדבר כן, אלא כמו שביארנו, שפרעה וסיעתו היה עונשם מעם האלוהים על חמסם לשעבר, שלא יחזרו בתשובה עד שתבואנה עליהם כל אותן המכות. והיה עונשו של סיחון על חמסו לשעבר, והעוול שעשה במלכותו, שימנע מעשות רצון ישראל, עד שיהרגוהו.  מניעת התשובה בדברי הנביאים  וכבר גילה האלוהים ביד ישעיה, שהוא יתברך מעניש לפעמים כמה מן הממרים בזה שמונע מהם את התשובה, ואינו נותן להם לבחור בה.  כמו שאמר:

השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, וגו' (ישעיה, ו', י').

- וזה מקרא מפורש, שאינו צריך ביאור. ולא עוד אלא שהוא מפתח למנעולים רבים.  ואחר עיקר זה הולכים דברי אליהו, עליו השלום, על הכופרים בני זמנו:

ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א', י"ח, ל"ז).

כלומר: הואיל ומרו ברצונם, הענשתם בזה, שאתה מסיר ליבותם מדרך התשובה, ואינך מניח להם לא בחירה ולא רצון לעזוב מרים. ולכך התמידו בכפירתם.  כעניין שנאמר:

חבור עצבים אפרים, הנח לו (הושע ד', י"ז).

כלומר: הוא התחבר אל העצבים בבחירתו ואהבם. עונשו: שיונח באהבתם. וזה משמע: "הנח לו".  וזה מן הפירושים הנבחרים, למי שמבין דקות העניינים.  אבל דבר ישעיה:

למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך (ישעיהו ס"ג, י"ז).

הרי הוא עניין בפני עצמו ואין לו שום שייכות לעניינים הללו.  ואין הדברים האלה מכוונים אלא למה שנאמר לפניהם ולאחריהם: עמד ישעיהו וקבל על הגלות, וגירותנו ובדידותנו, ותגבורת האומות עלינו. ואמר בתחנונים:

אלוקי! כשרואים (ישראל) מצב זה של התגברות הכופרים, הם תועים מדרכי האמת ולבם ישטה מיראתך, וכביכול אתה מביא סכלים אלה לידי יציאה מן האמת.

כעניין שאמר משה רבנו:

ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור:  מבלתי יכולת וגו' (במדבר י"ד ט"ו-ט"ז).

ולפיכך אמר ישעיהו אחר זה:

שוב למען עבדיך, שבטי נחלתך (ישעיהו ס"ג, י"ז, סופו של הפסוק).

כלומר: שלא יהיה בזה חלול השם.  וכמו שברר בתרי עשר דברי הנמשכים אחר האמת והמנוצחים על ידי הגויים בזמן הגלות. ואמר דבריהם בשמם:

כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ.  או איה אלוקי המשפט (מלאכי ב', י"ז).

וסיפר גם מדבריהם על תוקף הגלות:

אמרתם שווא עבוד אלוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה וגו' (שם ג', י"ד - ט"ו).

וברר ואמר, שהוא יתברך עתיד לבאר האמת. ואמר:

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'. (שם י"א).

ואלה הפסוקים המוקשים שבתורה ובמקרא, שמעלים על הדעת, שהאלוהים כופה במרי, הרי ביררנו ענייניהם בלא ספק, והוא ברור נכון עם עומק ההתבוננות.  ועמדנו בעיקרינו:  א) שברשות האדם הציות והמרי, והוא הבוחר במעשיו. מה שחפץ לעשותו עשה; ומה שחפץ שלא לעשותו לא יעשהו. יצא מי שהאלוהים מענישו על חטא שחטא, שמבטל חפצו, כמו שבררנו.  ב) שרכישת המעלות בידו. ולפיכך צריך שישאף וישתדל להקנות לנפשו את המעלות, מאחר שאין מניע מן החוץ שיניעהו לקראתן.  הוא מאמרם במוסרי מסכתא זו:

"אם אין אני לי, מי לי".

הידיעה והבחירה  ולא נשאר בעניין זה אלא דבר אחד, שצריך לדבר בו מעט, כדי שתשלם כוונת הפרק. ואף על פי שלא הייתי רוצה לדון בו כלל, אלא שההכרח הביאני לכך. והוא: ידיעת האלוהים את המתהווה. היא הטענה שטוען עלינו מי שאומר, שהאדם מציית וממרה בעל כורחו, ושכל מעשי האדם אין בחירה לו בהם, מאחר שבחירתו תלויה בבחירת האלוהים.  ומה שהביא לאמונה זאת, שהרי הוא אומר:

"איש זה, כלום ידע האלוהים בו שיהיה צדיק או רשע, אם לא ידע?  אם תאמר ידע - התחייב שיהיה אנוס באותו מצב שידעו האלוהים מראש, או שתהיה ידיעתו ידיעה בלתי אמיתית.  ואם תאמר שהוא לא ידע זאת מראש, התחייבו דברי הבאי גדולים ונהרסו חומות!"...

טיבה של הידיעה האלוהית  לכך שמע מה שאומר לך, והתבונן בו יפה, שכן הוא האמת בלא ספק. כבר התברר בחכמה האלוהית, רצוני לומר: "מה שאחר הטבע", שהאלוהים יתברך אינו יודע ב"ידיעה", ולא חי ב"חיים", עד שיהיה הוא והידיעה שני דברים, כאדם וידיעתו, כי האדם זולת הידיעה והידיעה זולת האדם והרי הם שנים.  ואלמלי היה האלוהים יודע ב"ידיעה", היה מתחייב הריבוי, והיו הנצחיים רבים: האלוהים, והידיעה שבה הוא יודע, והחיים שבהם הוא חי, והיכולת שבה הוא יכול; וכן כל תאריו.  ולא הזכרתי לך אלא טענה קרובה, מובנת להמון העם. כי הטענות והראיות המבטלות לזה, הרי שהן חזקות מאוד ומופתיות.  זהות האלוהים ותאריו  הן הוכח שהוא יתברך תאריו, ותאריו הוא, עד שיאמר: שהוא הידיעה והוא היודע והוא הידוע; והוא החיים, והוא החי, והוא הממשיך לעצמו את החיים; והוא הדין שאר התארים.  ואלו עניינים קשים, אל תבקש להבינם על בוריים מתוך שתיים שלוש שורות מדברי. ולא תשיג מהם, אלא סיפור דברים בלבד.  ולשם עיקר גדול זה לא התיר הלשון העברי לומר: "חי ה'", כמו שאמרו: חי פרעה (בראשית מ"ד, ט"ו), "חי נפשך" (שמואל א' א', כ"ו); רצוני לומר: שם נסמך. כי הנסמך והסומך שני דברים חלוקים; ואין הדבר נסמך לעצמו. ולפי שחיי האלוהים הם עצמותו, ועצמותו היא חייו ואינם דבר אחר חוץ ממנו, לא נאמרה בהם הסמיכות. אך אמרו: "חי ה'", והמכוון שהוא וחייו דבר אחד.  מהות ה' וקוצר שכל האדם  וכבר התברר ב"מה שאחר הטבע" גם זה, שאין כוח בשכלנו להקיף מציאותו יתברך על בוריה. וזהו:  א) לשלמות מציאותו וחסרון שכלנו;  ב) אין למציאותו סיבות שיודע בהן;  ג) שקוצר שכלנו להשיגו כקוצר אור העין להשיג את אור השמש. שהרי אין זה לחולשת אור השמש, אלא משום שאור זה יותר חזק מן האור הרוצה להשיגו.  ודברו בעניין הזה הרבה, והכל דברים נכונים, ברורים.  ולכך יתחייב שלא נדע גם את "ידיעתו" ולא נקיפנה בשום פנים, מאחר שהוא-ידיעתו, וידיעתו - הוא. ועניין זה תמוה נפלא. והוא אשר נעלם מהם ואבדו. כי הם ידעו שמציאותו יתברך בשלמות המיוחדת לו, לא תושג ובקשו להשיג "ידיעתו", עד שיחול עליה שכלם.  וזה דבר שאי אפשר: שאלמלי היקפנו "ידיעתו", הקפנו "מציאותו", מאחר שהכל דבר אחד. כי השגתו, בשלמות היא, שיושג כמות שהוא במציאותו עם הידיעה, והיכולת, והרצון, והחיים ושאר תאריו הנעלים.  הנה כבר בררנו, שהמחשבה בהשגת "ידיעתו" היא בערות גמורה. רק יודעים אנו שהוא "יודע", כשם שאנו יודעים שהוא "נמצא". ואם ישאלונו: "איך היא ידיעתו?" נאמר: שאין אנו משיגים זאת, כשם שאין אנו משיגים מציאותו על בוריה.  וכבר נדרש לגנאי מי ששואף לדעת "ידיעתו" יתברך ונאמר לו:

"החלק אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא?" (איוב י"א, ז').

סיכום: הבחירה והידיעה  היוצא מכל מה שאמרנו, שמעשי האדם מסורים לו. וברשותו להיות צדיק או רשע, ואין האלוהים כופהו באחד משני המצבים. ולפיכך התחייבו ההצטוות והלמוד וההכנה, והגמול והעונש. ואין קשיים בכל זה. אמנם תיאור ידיעתו יתברך והשגתו את כל הדברים, הרי הוא למעלה משכלנו.  וזה כל מה שכיוונו להגיע אליו בשער הזה.  וכבר הגיעה השעה שאפסיק הדברים כאן ואתחיל בפירוש מסכתא זאת, אשר הקדמנו לה פרקים אלו.

טבע האדם וכשרונותיו  אי אפשר שייוולד האדם, מתחילת עניינו בטבע, לא בעל יתרון ולא בעל חסרון; כמו שאי אפשר שייוולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות המעשיות. אבל אפשר שייוולד בטבע מוכן למעלה או לפחיתות, באופן שיהיו מעשים הללו קלים לו יותר ממעשים אחרים.  משל לזה: אדם שמזגו נוטה יותר אל היובש, ועצם מוחו זך, והרטיבות מעטה בו, הרי שייקל לו לזכור ולהבין העניינים יותר מאיש בלגמי, שהרטיבות במוחו רבה. אבל אם יעזבו את המוכן במזגו למעלה זו, ולא ילמדוהו כל עיקר, ולא יעוררו שום כוח בו - סופו שיישאר בער. וכן אם ילמדו וישכילו אדם שהוא גס מטבעו, רב הרטיבות - סופו שידע ויבין, אבל בקושי ובטורח.  והוא הדין מי שמזג לבו חם יותר ממה שצריך, יהיה אמיץ לב. רצוני לומר: מוכן לאומץ הלב. ואם ילמד אומץ הלב, יהיה לאמיץ בקלות. ואיש אחר, שמזג לבו קר יותר ממה שצריך, הרי מוכן הוא אל המורך והבהלה. וכשילמד וירגיל עצמו בכך, יקבלו בקלות. ואם אומץ לב כוונתו לרכוש, הרי שלא יהיה אמיץ, אלא בטורח, ולאחר שהרגיל עצמו.  האצטגנינות ומעשי האדם  ולא בררתי לך זה, אלא כדי שלא תחשוב את ההזיות, כזבי הוברי-השמים, לאמיתיות. כי יאמרו, שרגע הולדת האנשים עושה אותם בעלי מעלה או בעלי פחיתות, והמעשים נגזרים על האיש בעל כורחו.  הסכמת התורה והפילוסופיה בבחירה  ואתה דע, שדבר שהסכימו עליו תורתנו ופלספת-יון, ואישרוהו מופתי האמת הוא, שמעשי האדם מסורים לו, אין כופה אותו בהם, ואין לא שום מניע לו מן החוץ, שיטהו למעלה או לפחיתות, חוץ מן ההכנה המיזגית בלבד, כפי שבארנו, שמקילה עליו דבר או מכבידה; אבל שיהיה מחויב או נמנע - לא מכל מקום.  נימוקים שליליים לבחירה  אילו היה האדם אנוס במעשיו, היו בטלות מצוות עשה ולא תעשה שבתורה. והיה הכל הבל וריק, לאחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה.  וכן היה מתחייב ביטול הלימוד והחינוך והתלמדות כל אומנות. והיה כל זה לבטלה, לאחר שאי אפשר לאדם, מפני גורם חיצוני, לדעת הסוברים כך, שלא יעשה מעשה פלוני ושלא ידע חכמה פלונית ושלא יהיה לו אופי אלמוני.  והיה אז הגמול והעונש עוול גמור, הן מאדם לחברו והן מן המקום לאדם.  הרי שמעון זה שהרג לראובן: הואיל וזה נגזר עליו שיהרוג בעל כורחו, וזה נגזר עליו שייהרג בעל כורחו, לשם מה נעניש את שמעון? ואיך יתכן לו, יתברך, צדיק וישר, שיענישהו על מעשה, שאי אפשר לו שלא יעשהו, ואפילו השתדל שלא לעשותו, לא היה יכול.  והיו גם בטלות ההכנות כולן עד סופן: כבניית הבית, וקניית המזון, וברוח בעת הפחד וכיוצא בזה. כי אשר נגזר שיהיה, אי אפשר שלא יהיה.  וזה כולו שווא ושקר מוחלט, והוא כנגד המושכל והמורגש. ויש בו משום הריסת חומת הדת וטפול עוול על האלוהים, חס וחלילה.  ראיות לבחירה מן התורה  אולם אמת שאין לפקפק בה היא, שמעשי האדם כולם מסורים לו: אם ירצה - יעשה, ואם ירצה - לא יעשה. ואין מכריח ולא כופה אותו בזה, לפיכך הוא מצווה ועומד.  ואמר:

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב...  ובחרת בחיים (דברים ל', ט"ו-י"ט).

- ונתן לנו הבחירה בזה. והטיל העונש על מי שימרה, והגמול על מי שיצית:

אם שמוע תשמעו (שמות י"ט, ה');  ואם לא תשמעו (ויקרא כ"ו, י"ד).

- וחייב הלימוד וההתלמדות:

ולמדתם אותם את בניכם (דברים י"א, י"ט);  ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם (שם ה', א').

וכל מה שבא בלימוד והחינוך במצוות.  וחייב גם כן ההכנות כולן, כמו שכתוב בתורת אמת:

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך (דברים כ"ב, ח');  פן ימות במלחמה (שם כ', ה-ז);  במה ישכב (שמות כ"ב, כ"ו);  לא יחבול רחיים ורכב (דברים כ"ד, ו);

והרבה מאוד בתורה ובספרי הנביאים לעניין זה, רצוני לומר: ההכנות.  הגדרת המעשים הבחיריים  אבל הפתגם שמצאנו לחכמים באומרם:

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"

הרי נכון הוא ומכוון למה שזכרנו.  אולם הרבה טועים וחושבים על כמה מעשי-האדם הבחיריים, שהם הכרחיים לו, כזיווג פלונית, או היות ממון זה בידו, וזה בלתי נכון.  אדם זה שגזל ממון פלוני או גנבו, או בגד בו וכחש לו ונשבע לו על ממונו, אם אמרנו שהאלוהים גזר על זה שיגיע ממון זה לידו ושיצא מידו של הלה - הרי שגזר על העבירה?  ואין הדבר כן, אלא שבכל מעשי-האדם הבחיריים, בהם נמצאים בלא ספק הציות והמרי. כי כבר בררנו בפרק השני שה"עשין" וה"לאוין" שבתורה אינם אלא במעשים שיש לאדם בהם בחירה לעשותם או שלא לעשותם. - ובחלק זה שבנפש מקומה של "יראת שמים". ואינה בידי שמים, כי אם מסורה לבחירת האדם, כמו שבארנו.  ומה שאמרו: "הכל בידי שמים"? לא אמרו זה אלא על הדברים הטבעיים, שאין לאדם בחירה בהן, כגון שיהיה ארוך או קצר; או ירידת הגשמים או עצירתם, או קלקול האוויר או צחותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם. אך לא על תנועות-האדם ומנוחותיו.  דברי ירמיה על הבחירה  ואמנם עניין זה שביארוהו חכמים, שהציות והמרי אינם לא בגזרתו יתברך ולא בחפצו, כי אם ברצון האיש, נמשכו בו אחר דברי ירמיה. והוא אמרו:

מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג', ל"ח),

- כלומר, אין האלוהים גוזר על האדם שיעשה הרעות, ולא שיעשה הטובות. וכיון שכן הוא, ראוי לו לאדם לבכות ולקונן על חטאיו לאחר שפשע בבחירתו.  הוא שכתוב אחריו:

מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג', ל"ט).

וחזר ואמר שרפוי חולי זה בידינו הוא. כי כשם שמריינו בבחירתנו, כך עלינו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו.  הוא שכתוב אחריו:

"נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'.  נשא לבבנו אל כפים, אל אל בשמים (איכה ג', מ-מ"א).

חפץ האלוהים וחוקי הטבע  אמנם המאמר המפורסם בין הבריות, ואפשר למצוא מעין זה בשיחת החכמים, וכתוב בספרים, שקימת האדם וישיבתו וכל תנועותיו הן בחפץ השם יתברך ורצונו, הוא מאמר נכון רק מצד ידוע.  וזה כמי שהשליך אבן באוויר וירדה למטה. אם אמרנו בה: "שבחפץ האלוהים ירדה למטה", הרי זה מאמר נכון. הואיל והאלוהים חפץ שתהיה הארץ בכללה במרכז. ולפיכך, כל אימת שהושלך חלק ממנה למעלה, סופו שיתנועע אל המרכז.  וכן כל חלק מחלקי האש מתנועע למעלה בחפץ שהיה, שתהא האש מתנועעת למעלה. לא שהאלוהים חפץ עתה, עם תנועת חלק זה מן הארץ, שיתנועע למטה.  דעת ה"מדברים" על רצון ה'  ועל זה חולקים המדברים, כי שמעתים אומרים:

"החפץ בכל דבר, עת אחר עת תמיד".

ולא כך נאמין אנחנו; כי אם החפץ היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נוהגים לפי טבעיהם תמיד.  כמו שאמר:

מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה,  ואין כל חדש תחת השמש (קוהלת א', ט').

הנסים וחוקי הטבע  ולפיכך הוצרכו החכמים לומר, כי כל המופתים היוצאים מן הרגיל, שהיו ושיהיו על פי הייעוד, כולם קדם להם החפץ בששת ימי בראשית. והושם בטבע הדברים מאותה שעה ואילך, שיתרחש בהם מה שיתרחש. וכשהתרחש בזמן שהיה צריך, חשבוהו לדבר שנתחדש עתה, ואינו כך. וכבר הרחיבו הדברים בעניין הזה במדרש קהלת וזולתו. ועוד להם מאמר בעניין הזה: "עולם כמנהגו נוהג" ותמצאם תמיד, בכל דבריהם, עליהם השלום, שנמנעים מתת הרצון בדבר אחר דבר, ובעת אחר עת.  ועל האופן הזה יאמר באדם כשקם וישב: "בחפץ אלוהים קם וישב". רצוני לומר, שהושם בטבעו, בעיקר מציאות האדם, שיקום וישב בבחירתו. לא שהוא חפץ עתה בקומו, שיקום או שלא יקום: כשם שאינו חפץ עתה בנפילת האבן הזאת, שתיפול או שלא תיפול.  כללו של דבר שתאמין: שכשם שחפץ האלוהים שיהיה האדם זקוף הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות - כך חפץ שיהא מתנועע ונח מעצמו, ויעשה מעשים בבחירתו, אין כופה אותו בהם ולא מעכב בידו, כמו שהתבאר בתורת אמת.  ואמר, מברר עניין זה:

הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וגו' (בראשית ג', כ"ב)

וכבר באר התרגום שעור הכתוב: "ממנו לדעת טוב ורע". כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בעניין הזה, שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו. וכיון שכן הוא:

"פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" (סופו של הפסוק)

ואחר שהתחייב זה במציאות האדם, רצוני לומר: שיעשה בבחירתו מעשי הטוב והרע לכשיחפוץ; התחייב לימודו דרכי הטוב, ושיצווה ויוזהר, ושייענש ויקבל שכר. והיה כל זה ביושר.  וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות. ויתרחק מן המעשים הרעים עד שיסורו ממנו הפחיתויות שהיו בו. ואל יאמר שכבר הגיע למצב, שאי אפשר לשנותו, הואיל וכל מצב אפשר לשנותו מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב, והוא הבוחר בכך.  וכלפי עניין זה ובגללו הבאנו כל מה שזכרנוהו בדבר הציות והמרי.  פסוקים הסותרים את הבחירה  והרי נשאר לנו דבר, שנבררו בעניין הזה. וזה, שיש כמה כתובים, שיעלה על דעת בני אדם מהם, שהאלוהים גוזר המרי ושהוא כופה בו. וזה שקר! - ועלינו לבררם, שכן הרבה התלבטו בהם בני אדם.  מהם, אמרו לאברהם:

ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית ט"ו, י"ג).

אמרו: "ראה: הרי גזר על המצריים שיחמסו 'זרע אברהם' ולמה נפרע מהם? הלא בהכרח באין ברירה השתעבדו בהם, כמו שגזר!"  כלל ויחיד בגזרה  והתשובה לאלו: הא למה זה דומה, כאילו אמר, יתברך, שהנולדים בעתיד יהיה בהם ממרה ומציית, צדיק ורשע. וזה נכון, ולא יתחייב במאמר זה פלוני הרשע שיהיה רשע מכל מקום, ולא פלוני הצדיק - שיהיה צדיק מכל מקום. אבל כל מי שהיה בהם רשע, הרי בבחירתו היה. ואילו חפץ שיהיה צדיק, הרשות בידו ואין מונע לו. וכן כל צדיק, אילו חפץ - היה רשע ולא היה מעכב בידו. כי הדיבור לא בא על איש פלוני הידוע עד שיאמר: "כבר נגזר עלי!" ואמנם בא על הכלל ונשאר כל איש בבחירתו, לפי עיקר תולדתו.  וכן כל אחד ואחד מן המצריים אשר חמסו את ישראל והרעו להם. אילו חפץ שלא יחמסם, הרשות בידו, שלא גזר על היחיד שיחמוס.  הפורעניות שבתורה והבחירה  והתשובה הזאת בעצמה היא תשובה על אמרו:

הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ (דברים ל"א, ט"ז)!..

הרי אין הפרש בין זה ובין אומרו: מי שיעבוד עבודה זרה, כך וכך יעשה בו. שאלמלי לא נמצא לעולם עובר עבירה, הרי היה האיום לבטלה, והיו הקללות כולן לבטלה! וכן הפורענויות שבתורה. הרי אין לנו לומר: "הואיל ונמצא דין סקילה בתורה, זה שחילל את השבת, היה מוכרח לחללה!" ולא הקללות מחייבות שנאמר: כי אלו שעבדו עבודה זרה, וחלו עליהם אותן הקללות, נגזר עליהם לעבדה. אבל בבחירתו עבד כל מי שעבד, ובא עליו העונש.  כמו שאמר:

גם המה בחרו בדרכיהם וגו'  גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם (ישעיה ס"ו, ג'-ד').

מניעת התשובה כעונש  ומה זה שאמר:

וחזקתי את לב פרעה (שמות י"ד, ד')

ואחר כך ענשו ואבדו? יש מקום לדבר בו ויצא מזה עיקר גדול. לכך התבונן אל דברי בעניין הזה, ושים לבך אליהם, והשוום אל דברי אחרים, ובחר לך הטוב.  וזאת: שפרעה וסיעתו, אלו לא היה להם אלא חטא זה, שלא שילחו את ישראל, היה הדבר מוקשה בלא ספק. שהרי כבר מנעם שישלחו.  כמו שאמר:

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו' (שמות י', א').

ואחר זה ידרוש ממנו שישלחם, והוא אנוס שלא לשלח. ואחר כך מענישו, הואיל ואינו משלחם, ומאבדו ומאבד סיעתו! זה כביכול עוול וסותר כל מה שהקדמנו.  אלא שאין העניין כך.  אך פרעה וסיעתו מרו בבחירתם בלי כפיה וללא הכרח. וחמסו הגרים שהיו בתוכם והרעו להם, כמו שנאמר במפורש:

ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו.  הבה נתחכמה לו וגו' (שמות א' ט' - י').

ומעשה זה עשוהו בבחירתם ובזדון לבבם. ואין כופה אותם בזה.  והיה עונשם על כך מעם האלוהים, שמנעם מן התשובה, עד שנפרע מהם, כפי שהדין נתן. ומניעתם מן התשובה, הוא שלא ישלחום. - וכבר באר לו האלוהים זאת והודיעו, שאלו רצה להוציאם בלבד, היה מאבד אותו ואת סיעתו, והם היו יוצאים. אבל רצה בעת הוציאו אותם, לעונשו על חמסם הקודם, כמו שאמר בתחילת הדבר:

וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי וגו' (בראשית ט"ו, י"ד).

ואי אפשר היה להענישם, אלמלי חזרו בתשובה. לכך נמנעו מתשובה והוסיפו להחזיק בהם. והוא אמרו:

כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ.  ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'. (שמות ט', ט"ו-ט"ז).

עונשם של פרעה וסיחון  ולא עשינו דברינו פלסתר, באומרנו, שהאלוהים אפשר שמעניש אדם שלא יחזור בתשובה ואינו נותן לו בחירה בתשובה! שכן יתברך שמו יודע החטאים, וחכמתו ויושרו מחייבים שיעור העונש. ויש שמעניש בעולם הזה לבד, ויש שמעניש לעולם הבא לבד, ויש שמעניש בשני העולמות יחד.  ועונשו בעולם הזה שונה הוא: יש שמעניש בגוף, או בממון, או בשניהם יחד. וכשם שהוא משבית כמה מתנועות האדם הבחיריות בדרך העונש, כגון שמשבית את ידו מן האחיזה, כמו שעשה לירבעם, או - עיניו מן הראיה, כמו שעשה לאנשי סדום הנקהלים על לוט; כך משבית הוא את בחירת התשובה שבו, עד שלא תתעורר בלבו כלל, ויאבד בחטאו.  ולא עלינו לדעת חכמתו, עד שנבין לשם מה העניש באופן של עונש זה ולא העניש באופן אחר. כשם שאין אנו יודעים מה הסיבה הקובעת שתהא לסוג זה צורה זו, ולא תהא לו צורה אחרת. כללו של דבר:

"כי כל דרכיו משפט וגו'" (דברים ל"ב, ד').

ומעניש החוטא לפי שעור חטאו, וגומל למיטיב לפי שעור הטבתו.  ואם תאמר: "לשם מה דרש ממנו שלוח ישראל כמה פעמים, והוא משולל מזה כדי שתבאנה עליו המכות בעמדו בעיקשותו כמו שאמרנו: שנענש לעמוד בעיקשותו? ולא ידרוש ממנו חנם דבר שאי אפשר לו לעשותו?!"  הרי שהיה גם זה בחכמה מעם האלוהים יתברך שיודיעהו על אודות בחירתו: לכשירצה האלוהים לבטלה, הרי היא מבטלה. ואמר לו: "הריני דורש ממך שילוחם. ואם אתה משלחם עתה, ניצלת; אלא שאין אתה משלחם עד שתאבד". והיה פרעה צריך שייטיב, עד שיראה ההפך לתוכחת הנביא שנבצר ממנו להיטיב, ולא היה יכול, והיה בזה אות גדול ומפורסם בכל העולם.  כמו שאמר:

ולמען ספר שמי בכל הארץ (שמות ט', ט"ז).

יש שהאלוהים מעניש האדם בזה שימנעהו מבחירת פועל מה. ויודע הוא זאת ואינו יכול למשוך נפשו ולהשיבה אל אותה בחירה.  ובאותו באופן ממש היה עונשו של סיחון מלך חשבון: שכן על מריו לשעבר, שלא הייתה כפייה בו, הענישו האלוהים בזה שמנעו מעשות רצון ישראל, עד שהרגוהו.  והוא אמרו:

ולא אבה סיחון מלך חשבון העברנו בו  כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו וגו' (דברים ב', ל').

ונתקשו בזה כל המפרשים, הואיל וחשבו שסיחון נענש על שלא הניח את ישראל עבור בארצו. ואמרו: "כיצד נענש והוא אנוס?" כמו שחשבו, שפרעה וסיעתו נענשו על שלא שלח את ישראל. ואין הדבר כן, אלא כמו שביארנו, שפרעה וסיעתו היה עונשם מעם האלוהים על חמסם לשעבר, שלא יחזרו בתשובה עד שתבואנה עליהם כל אותן המכות. והיה עונשו של סיחון על חמסו לשעבר, והעוול שעשה במלכותו, שימנע מעשות רצון ישראל, עד שיהרגוהו.  מניעת התשובה בדברי הנביאים  וכבר גילה האלוהים ביד ישעיה, שהוא יתברך מעניש לפעמים כמה מן הממרים בזה שמונע מהם את התשובה, ואינו נותן להם לבחור בה.  כמו שאמר:

השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, וגו' (ישעיה, ו', י').

- וזה מקרא מפורש, שאינו צריך ביאור. ולא עוד אלא שהוא מפתח למנעולים רבים.  ואחר עיקר זה הולכים דברי אליהו, עליו השלום, על הכופרים בני זמנו:

ואתה הסבות את לבם אחורנית (מלכים א', י"ח, ל"ז).

כלומר: הואיל ומרו ברצונם, הענשתם בזה, שאתה מסיר ליבותם מדרך התשובה, ואינך מניח להם לא בחירה ולא רצון לעזוב מרים. ולכך התמידו בכפירתם.  כעניין שנאמר:

חבור עצבים אפרים, הנח לו (הושע ד', י"ז).

כלומר: הוא התחבר אל העצבים בבחירתו ואהבם. עונשו: שיונח באהבתם. וזה משמע: "הנח לו".  וזה מן הפירושים הנבחרים, למי שמבין דקות העניינים.  אבל דבר ישעיה:

למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך (ישעיהו ס"ג, י"ז).

הרי הוא עניין בפני עצמו ואין לו שום שייכות לעניינים הללו.  ואין הדברים האלה מכוונים אלא למה שנאמר לפניהם ולאחריהם: עמד ישעיהו וקבל על הגלות, וגירותנו ובדידותנו, ותגבורת האומות עלינו. ואמר בתחנונים:

אלוקי! כשרואים (ישראל) מצב זה של התגברות הכופרים, הם תועים מדרכי האמת ולבם ישטה מיראתך, וכביכול אתה מביא סכלים אלה לידי יציאה מן האמת.

כעניין שאמר משה רבנו:

ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמור:  מבלתי יכולת וגו' (במדבר י"ד ט"ו-ט"ז).

ולפיכך אמר ישעיהו אחר זה:

שוב למען עבדיך, שבטי נחלתך (ישעיהו ס"ג, י"ז, סופו של הפסוק).

כלומר: שלא יהיה בזה חלול השם.  וכמו שברר בתרי עשר דברי הנמשכים אחר האמת והמנוצחים על ידי הגויים בזמן הגלות. ואמר דבריהם בשמם:

כל עושה רע טוב בעיני ה' ובהם הוא חפץ.  או איה אלוקי המשפט (מלאכי ב', י"ז).

וסיפר גם מדבריהם על תוקף הגלות:

אמרתם שווא עבוד אלוהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה וגו' (שם ג', י"ד - ט"ו).

וברר ואמר, שהוא יתברך עתיד לבאר האמת. ואמר:

ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'. (שם י"א).

ואלה הפסוקים המוקשים שבתורה ובמקרא, שמעלים על הדעת, שהאלוהים כופה במרי, הרי ביררנו ענייניהם בלא ספק, והוא ברור נכון עם עומק ההתבוננות.  ועמדנו בעיקרינו:  א) שברשות האדם הציות והמרי, והוא הבוחר במעשיו. מה שחפץ לעשותו עשה; ומה שחפץ שלא לעשותו לא יעשהו. יצא מי שהאלוהים מענישו על חטא שחטא, שמבטל חפצו, כמו שבררנו.  ב) שרכישת המעלות בידו. ולפיכך צריך שישאף וישתדל להקנות לנפשו את המעלות, מאחר שאין מניע מן החוץ שיניעהו לקראתן.  הוא מאמרם במוסרי מסכתא זו:

"אם אין אני לי, מי לי".

הידיעה והבחירה  ולא נשאר בעניין זה אלא דבר אחד, שצריך לדבר בו מעט, כדי שתשלם כוונת הפרק. ואף על פי שלא הייתי רוצה לדון בו כלל, אלא שההכרח הביאני לכך. והוא: ידיעת האלוהים את המתהווה. היא הטענה שטוען עלינו מי שאומר, שהאדם מציית וממרה בעל כורחו, ושכל מעשי האדם אין בחירה לו בהם, מאחר שבחירתו תלויה בבחירת האלוהים.  ומה שהביא לאמונה זאת, שהרי הוא אומר:

"איש זה, כלום ידע האלוהים בו שיהיה צדיק או רשע, אם לא ידע?  אם תאמר ידע - התחייב שיהיה אנוס באותו מצב שידעו האלוהים מראש, או שתהיה ידיעתו ידיעה בלתי אמיתית.  ואם תאמר שהוא לא ידע זאת מראש, התחייבו דברי הבאי גדולים ונהרסו חומות!"...

טיבה של הידיעה האלוהית  לכך שמע מה שאומר לך, והתבונן בו יפה, שכן הוא האמת בלא ספק. כבר התברר בחכמה האלוהית, רצוני לומר: "מה שאחר הטבע", שהאלוהים יתברך אינו יודע ב"ידיעה", ולא חי ב"חיים", עד שיהיה הוא והידיעה שני דברים, כאדם וידיעתו, כי האדם זולת הידיעה והידיעה זולת האדם והרי הם שנים.  ואלמלי היה האלוהים יודע ב"ידיעה", היה מתחייב הריבוי, והיו הנצחיים רבים: האלוהים, והידיעה שבה הוא יודע, והחיים שבהם הוא חי, והיכולת שבה הוא יכול; וכן כל תאריו.  ולא הזכרתי לך אלא טענה קרובה, מובנת להמון העם. כי הטענות והראיות המבטלות לזה, הרי שהן חזקות מאוד ומופתיות.  זהות האלוהים ותאריו  הן הוכח שהוא יתברך תאריו, ותאריו הוא, עד שיאמר: שהוא הידיעה והוא היודע והוא הידוע; והוא החיים, והוא החי, והוא הממשיך לעצמו את החיים; והוא הדין שאר התארים.  ואלו עניינים קשים, אל תבקש להבינם על בוריים מתוך שתיים שלוש שורות מדברי. ולא תשיג מהם, אלא סיפור דברים בלבד.  ולשם עיקר גדול זה לא התיר הלשון העברי לומר: "חי ה'", כמו שאמרו: חי פרעה (בראשית מ"ד, ט"ו), "חי נפשך" (שמואל א' א', כ"ו); רצוני לומר: שם נסמך. כי הנסמך והסומך שני דברים חלוקים; ואין הדבר נסמך לעצמו. ולפי שחיי האלוהים הם עצמותו, ועצמותו היא חייו ואינם דבר אחר חוץ ממנו, לא נאמרה בהם הסמיכות. אך אמרו: "חי ה'", והמכוון שהוא וחייו דבר אחד.  מהות ה' וקוצר שכל האדם  וכבר התברר ב"מה שאחר הטבע" גם זה, שאין כוח בשכלנו להקיף מציאותו יתברך על בוריה. וזהו:  א) לשלמות מציאותו וחסרון שכלנו;  ב) אין למציאותו סיבות שיודע בהן;  ג) שקוצר שכלנו להשיגו כקוצר אור העין להשיג את אור השמש. שהרי אין זה לחולשת אור השמש, אלא משום שאור זה יותר חזק מן האור הרוצה להשיגו.  ודברו בעניין הזה הרבה, והכל דברים נכונים, ברורים.  ולכך יתחייב שלא נדע גם את "ידיעתו" ולא נקיפנה בשום פנים, מאחר שהוא-ידיעתו, וידיעתו - הוא. ועניין זה תמוה נפלא. והוא אשר נעלם מהם ואבדו. כי הם ידעו שמציאותו יתברך בשלמות המיוחדת לו, לא תושג ובקשו להשיג "ידיעתו", עד שיחול עליה שכלם.  וזה דבר שאי אפשר: שאלמלי היקפנו "ידיעתו", הקפנו "מציאותו", מאחר שהכל דבר אחד. כי השגתו, בשלמות היא, שיושג כמות שהוא במציאותו עם הידיעה, והיכולת, והרצון, והחיים ושאר תאריו הנעלים.  הנה כבר בררנו, שהמחשבה בהשגת "ידיעתו" היא בערות גמורה. רק יודעים אנו שהוא "יודע", כשם שאנו יודעים שהוא "נמצא". ואם ישאלונו: "איך היא ידיעתו?" נאמר: שאין אנו משיגים זאת, כשם שאין אנו משיגים מציאותו על בוריה.  וכבר נדרש לגנאי מי ששואף לדעת "ידיעתו" יתברך ונאמר לו:

"החלק אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא?" (איוב י"א, ז').

סיכום: הבחירה והידיעה  היוצא מכל מה שאמרנו, שמעשי האדם מסורים לו. וברשותו להיות צדיק או רשע, ואין האלוהים כופהו באחד משני המצבים. ולפיכך התחייבו ההצטוות והלמוד וההכנה, והגמול והעונש. ואין קשיים בכל זה. אמנם תיאור ידיעתו יתברך והשגתו את כל הדברים, הרי הוא למעלה משכלנו.  וזה כל מה שכיוונו להגיע אליו בשער הזה.  וכבר הגיעה השעה שאפסיק הדברים כאן ואתחיל בפירוש מסכתא זאת, אשר הקדמנו לה פרקים אלו.

הלכות תשובה פרק ה

א  רשות כל אדם נתונה לו:  אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו.  הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו, לדעת, טוב ורע" (בראשית ג,כב)--כלומר הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע.  וכיון שכן הוא, "פן ישלח ידו" (שם).

ב  אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע.  אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות.

ג  ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה.  הוא שירמיהו אומר "מפי עליון לא תצא, הרעות והטוב" (איכה ג,לח)--כלומר אין הבורא גוזר על האדם לא להיות טוב, ולא להיות רע.

ד  וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד על עצמו; ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על מה שעשה לנפשו, וגמלה רעה.  הוא שכתוב אחריו "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג,לט).  וחזר ואמר הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו.  הוא שכתוב אחריו, "נחפשה דרכינו ונחקורה, ונשובה עד ה'" (איכה ג,מ).

ה  [ג] ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה--שנאמר "ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות, ואת הרע" (דברים ל,טו), וכתוב "ראה, אנוכי נותן לפניכם--היום:  ברכה, וקללה" (דברים יא,כו):  כלומר שהרשות בידכם; וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם--עושה, בין טובים בין רעים.  ומפני זה העניין נאמר "מי ייתן והיה לבבם זה להם" (דברים ה,כה)--כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא ליבם מסור להם.

ו  [ד] אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמיים--היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו.  ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק--"השופט כל הארץ, לא יעשה משפט" (בראשית יח,כה).

ז  ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ, ויהיו מעשיו מסורין לו, וכי ייעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו ובלא חפצו, והכתוב אומר "כול אשר חפץ ה', עשה:  בשמיים ובארץ" (תהילים קלה,ו).  דע שהכול בחפצו ייעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו.

ח  כיצד:  כשם שחפץ היוצר להיות האש והרוח עולים למעלה, והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר ברייות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו--ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו, וכל מעשיו מסורין לו, ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך, אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות.

ט  לפיכך דנין אותו לפי מעשיו:  אם עשה טובה, מטיבין לו; ואם עשה רעה, מריעין לו.  הוא שהנביא אומר "מידכם, הייתה זאת" (מלאכי א,ט) לכם; "גם המה, בחרו בדרכיהם" (ישעיהו סו,ג).  ובעניין זה אמר שלמה "שמח בחור בילדותך . . . ודע, כי על כל אלה יביאך האלוהים במשפט" (קוהלת יא,ט)--כלומר דע שיש בידך כוח לעשות, ועתיד אתה ליתן את הדין.

י  [ה] שמא תאמר והלוא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה:  ידע שזה צדיק או רשע, או לא ידע; אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בורייו.

יא  דע שתשובת שאלה זו "ארוכה מארץ, מידה; ורחבה, מני ים" (איוב יא,ט), וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה; אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר.

יב  כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקדוש ברוך הוא אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהן ודעתם שניים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד; ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בורייו.  וכשם שאין כוח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר "כי לא יראני האדם, וחי" (שמות לג,כ)--כך אין כוח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא:  הוא שהנביא אומר "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכיי" (ישעיהו נה,ח).  וכיון שכן הוא, אין בנו כוח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים ומעשיהם.

יג  אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם; ואין הקדוש ברוך הוא מושכו, ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך.  ולא מפני קבלת הדת בלבד נדע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה.  ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע.  וזה העיקר, שכל דברי הנבואה תלויין בו. 

 

 

  פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה, ונכשלין בהן רוב האדם; ויעלה על דעתם מהן שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה, ושאין ליבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה.  והריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים.

ב  בזמן שאדם אחד, או אנשי מדינה חוטאים, ועושה החוטא חטא שעשה מדעתו וברצונו, כמו שהודענו--ראוי להיפרע ממנו; והקדוש ברוך הוא יודע היאך ייפרע.  יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו או בבניו הקטנים:  שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות, כקניינו הן--כתוב "איש בחטאו, יומת" (מלכים ב יד,ו; וראה דברים כד,טז), עד שייעשה "איש".

ג  ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא, ואין עובר עליו שום נזק בעולם הזה.  ויש חטא שנפרעין ממנו עליו בעולם הזה, ולעולם הבא.  [ב] במה דברים אמורים, בזמן שלא עשה תשובה; אבל אם עשה תשובה, התשובה כתריס לפני הפורענות.  וכשם שאדם חוטא ברצונו ומדעתו, כך הוא עושה תשובה ברצונו ומדעתו.

ד  [ג] ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שייתן הדין לפני דיין האמת שיהיה הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה.  הוא שהקדוש ברוך הוא אומר על ידי ישעיהו, "השמן לב העם הזה . . . ושב--ורפא לו" (ישעיהו ו,י).  וכן הוא אומר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים בנביאיו:  עד עלות חמת ה', בעמו--עד לאין מרפא" (דברי הימים ב לו,טז)--כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא.

ה  לפיכך כתוב בתורה "ואני, אחזק את לב פרעה" (ראה שמות ד,כא; שמות יד,ד):  לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה, לו" (שמות א,י), נתן הדין למנוע ממנו התשובה, עד שנפרעין ממנו; לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את ליבו.

ו  ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר לו שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא שאין אתה משלח, שנאמר "ואתה, ועבדיך:  ידעתי . . ." (שמות ט,ל), "ואולם, בעבור זאת העמדתיך" (שמות ט,טז)--כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.

ז  וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו התשובה, שנאמר "כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו, ואימץ את לבבו" (דברים ב,ל).  וכן הכנעניים לפי תועבותיהם מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר "כי מאת ה' הייתה לחזק את ליבם לקראת המלחמה את ישראל, למען החרימם" (יהושוע יא,כ).  וכן ישראל בימי אלייהו לפי שהרבו לפשוע, מנע מאותן המרבים תשובה, שנאמר "ואתה הסיבות את ליבם, אחורנית" (מלכים א יח,לז), כלומר מנעת מהן התשובה.

ח  נמצאת אומר שאין האל גוזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנעניים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עבודה זרה; אלא כולן חטאו מעצמן, ונתחייבו כולן למנוע מהן התשובה.

ט  [ד] ובעניין זה שואלין הנביאים והצדיקים בתפילותיהם מה' לעוזרם על דרך האמת, כמו שאמר דויד "הורני ה', דרכך" (תהילים כז,יא; תהילים פו,יא)--כלומר אל ימנעוני חטאיי דרך האמת, שממנה אדע דרכך וייחוד שמך.  וכן זה שאמר "ורוח נדיבה, תסמכני" (תהילים נא,יד), כלומר תניח רוחי לעשות חפצה ואל יגרמו לי חטאיי למונעני התשובה, אלא תהיה הרשות בידי, עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת.  ועל דרך זו, כל הדומה לפסוקים אלו.

י  [ה] ומה הוא זה שאמר דויד "טוב וישר, ה'; על כן יורה חטאים, בדרך.  ידרך ענווים, במשפט; וילמד ענווים, דרכו" (תהילים כה,ח-ט).  זה ששלח להם נביאים מודיעים להם דרכי ה', ומחזירין אותן בתשובה.  ועוד שנתן בהם כוח ללמוד ולהבין, שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק, מתאווה להן ורודף אותן.  והוא שאמרו חכמים בא ליטהר, מסייעין אותו--כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר.

יא  והלוא כתוב בתורה "ועבדום, ועינו אותם" (בראשית טו,יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע; וכתוב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ" (דברים לא,טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה.  ולמה נפרע מהן:  לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע, שיהיה הוא הזונה; אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה--אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד.  ולא הודיעו הבורא, אלא מנהגו של עולם.  הא למה זה דומה--לאומר העם הזה, יהיה בהן צדיקים ורשעים.  לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה שיהיה רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ" (דברים טו,יא).

יב  וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו--שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם.  וכבר אמרנו, שאין כוח באדם לידע היאך יידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידין להיות. 

זה בעקרון שאלה גדולה ביהדות שאלת הבחירה והידיעה יש הרבה ספרים שמתעסקים בזה 

ב"ה

 

עצם זה שהקב"ה יודע מה תבחרי לא סותר את קיומה של הבחירה חופשית,

העתיד-בחירה חופשית,העבר-השגחה פרטית...

כולם ניסו להביא לי כל מיני תשובות, שבחיים זה לא סיפק  אותי . עד שיום כיפור לפני שנתיים הלכתי לרב ושאלתי אותו. הוא ישב שעה וניסה לתרץ לי. ולטובתו הוא הצליח..

 

אני יתן מתפוארה. נגיד ילד קטן שאת מגישה לו לאכול. את נותנת לו 2 סוגים של מנות. מנה אחת את נותנת לו שניצל עסיסי, שטוגן הרגע,וגם הילד ממש אוהב שניצלים. ומנג את מביאה לו גם עוף שכבר במקרר יומיים והוא לא נראה הכי מטורף שיש, וגם בתכלס הוא לא אוהב עוף. עכשיו מצד אחד את יודעת שהוא יבחר בשניצל. מצד שני יש לו אפשרות לבחור גם בעוף.

ככה גם עם הקב"ה. הוא נותן לנו זכות לבחור אבל מתוך זה שהוא מכיר אותנו הוא יודע במה נבחר מראש..

מקווה שעזרתי..

בס"ד

 

בחירה חופשית.. זה דבר שלא קבוע מלמעלה... זה באמת הבחירה בידייך...

 

 

 

 

בס"ד

 

כי הקב"ה יודע מה תעשי, ולכן הוא זה שמחליט בפועל האם ליצור אותך, ואחרי שיצר אותך, ליצור מישהו אחר שישפיע עלייך.

או רוח, או כל דבר שישפיע אולי על הבחירות שלך, אבל בסופו של דבר, את בוחרת.

הקב"ה הוא מעל הזמן, הוא יודע מה תעשי כי הוא כבר שם.

והוא יודע מה עשית ואת עושה כי הוא גם שם.

 

הוא מעל הזמן.

 

מזדהה עם הדת?

אם כן, היא חלק מאישיותך.

אם לא, אין טעם לעשות הצגה.

 

בהצלוח'ע!

למדו אתכם לפני איך ומה לדבר?

 

ושתדעי שזה מפחד ומתקיל וקשה.

 

תהיה בטוחה בעצמך,ואל תייפייפי את התורה

אמרו לנו על דברים שיכולים לעלות שם אבל זה לא משנה כי השכבה שלנו מעורה בעיניינים האלה, לא חסר לנו בנות כופרות בשכבה!!

על האמונה יש מיליון ואחד דברים זה באמת נושא מאדדדדד עמוק!!!
אני ישמח להסביר לך!

הוא כל יכול, והוא הביא לנו תורה. אנו כפופים לתורה הזאת...

לתת אמון במי שנותן לנו חיים את התורה שמכוונת אותנו מצוות וכו' ותגידי לי שקשה להאמין במשהו שאנחנו לא רואים! מסכימה איתך אך זאת חלא מהאמונה שלנו...

 

איך דרך זה מקיימים מצוות_ נגיד להבדיל לאלפי הבדלות חבר שלך שאת ממש ממש אוהבת היה מבקש ממך לעשות משהו שהם לטובתך היית עושה נכון?! קל וחומר לריבונו של עולם שנתן לך את המצוות כדי לכוון אותך לדרך האמת..

ב"הצלחה! לכל שאלה או משהו בסגנון אני פה אל תהססי לפנות!

אמונה. (יהודית כמובן)

דרך חיים שמתנהלת עפ"י תורת ה' בכל חלקי החיים.

כוללת את 13 העיקרים. (המפורטים בסידור..)

מתוכם גם נובע החיוב בקיום במצוות. המצוות הן גם מעשים ממשיים, וגם מחשבות ודיבור.

צריך להבין שקיום המצוות הוא לא רק מעשים יבשים שצריך לעשות עליהם 'וי'.

המצוות הן השקפה ודרך חיים. ז"א שכל החיים מתנהלים על פיהן.

 

טעות נפוצה לחשוב שאמונה היא רק בלב.

דבר שהוא בלב ומנותק מקיום מעשי הוא חסר. חסר יציבות.

הוא לא נאחז במציאות.

 

בניגוד לדתות אחרות, וזה היופי ביהדות,

האמונה היא חיי רוח עם חיי מעשה.

זה לא עוזר לדבר עם אידיאלים גבוהים, ורגע אחרי להתנהג בצורה מושחתת.

אין לאידיאלים האלה שום ערך כשהם לא מחוברים לחיי היומיום.

 

ועוד משהו - אמונה לומדים, לא רק מרגישים. היא דבר שהוא ממש עניין של לימוד..

 

איך מקיימים את המצוות? לא בדיוק הבנתי את השאלה..

ברובד הטכני - לומדים ועושים, כפשוטו.

ברובד הפנימי - מאמינים שניתנה לנו תורת אמת מא-לוקים חיים שאין בה טעות ואין בה רע. שלמות.

ומתוך כך מחוייבים לה.

 

אם יש עוד שאלות אשמח לענות, או להסביר אם לא הייתי מובנת

אם אתה צריך משהו - בשמחה

בס"ד

 

אני מתכוון להמצב כרגע של המדינה ....

נעמוד בו.

 

איזה אכפתיות!!מדהימים!!

תפסיקו להכניס את עצמכם לצרות שלא קשורות לעם ישראל כמו המדינה.

[היא צרה שקשורה לגויים.] 

הוא כתב את זה?

ואז הבנתי שזה מצב המדינה...

באמת נורא.

הסיילי אמור להיות למעלה...

מוצאים נקודה אחת של שמחה שבישבלה שווה לקום

תרגיש/תרגשי ,טוב

אם צריך משהו אני פו (או באישי)

אין יאוש בעולם !

מה עובר עליהם...אנשים סגורים.

יש דרכים אחרות ליפרוק  את הלב...

בעצם זה יכול להיות כול דבר--כתיבה ,שירה,צילום .

או כול דבר שנותן "במה " לאישיות שלך

גם אם אין דרך להסביר לאחרים, עוזר ליפרוק...

לכולם יש קשר עם ה

פשוט לא כולם מרגישים זאת!

לי סיבה לקום בבוקר, לעוד יום של מצוות.. אם לא אז אין לי טעם..

 

אם הקב"ה קבע שתקומי מחר. את תקומי מחר. זה עובדה, נכון?

 

אבל מכאן ואילך- ההחלטות איך ומה לעשות הם שלך- איך להפוך את המחר שלך להיות משמעותי יותר.

תחשבי על זה.

מה אתה רוצה לעשות בחיים? יש לך חלום? לך עליו. בכל הכוח!
גם אם המצב נראה זוועה ומייאש וגם אם החיים שלך נראים חסרי תקווה, חשוב שתזכור- בכל בוקר ניתנת לך הזדמנות חדשה לשנות אותם!

תיצור לעצמך חלום, שאיפה. משהו לקום בשבילו (:

וממלאים את החיים בדברים שממלאים!

אם תעשה דברים כל הזמן ותהיה כ"כ עסוק אני מבטיח לך שיהיה לך למה לקום בבוקר...

אני בנאדם של עשייה!! נונ-סטופ של עשייה..

אבל כשבנאדם בקריסה נפשית הוא פשוט לא מסוגל..

במיוחד שאני ממש קיצונית בתגובות שלי..

.

בסיעתא דשמיא!! ירושלים תובב"א!! איפה יהונתן?

 

להכיל אותה...

ולוואי והייתה שורה על כולנו..

כשאני שמחה אני מרגישה ש.. אי אפשר עוד להכיל אותה בתוכי! ושאני צריכה להוציא אותה החוצה
ולדאוג שכולם ירגישו דבר כזה!  זה המוטיבציה הכי גדולה שלי לתקן את העולם!

אז זה בד"כ כי קרה משהו טוב (ואז זה הוקרת תודה ענקית כלפיו וכלפי מי ששימח אותי) או כי הצלחתי להתעלות על עצמי, או לעמוד באתגר מסויים.. ואז זה גם הוקרת תודה וגם סיפוק (:

נתאמץ-תחושה של סיפוק של רצון לרקוד ועוד..

 

ושערבים אוהבים לזרוק כדורי שלג, אבל מפחדים כשמחזירים להם בתרסיס פלפל.

 

וברצינות:

השלג בארץ יותר נחמד מבחו"ל.

למדתי שמעט אור דוחה הרבה חושך

ולא היה שלג.

 

|מצפאי|

לא הגיע הזמן שתחפש את אשתך? אז אני מציע שתצא מהחשיכה שלך ותתחיל לעבוד אתה אחרי הכל כבר בישיבה הגבוהה במצפה אז הגיע הזמן להפתח!!!! 

 

זה שאדם גדל, זה לא מתיר לו לפרוץ גבולות ולדבר עם בנות (וכנ"ל להיפך) שלא למטרות ענייניות (לרבות למטרת חתונה).

אדרבה! צריך עוד יותר להיזהר.

זה לא אומר שלא מדברים בכלל, אלא רק כשצריך. ולא מעבר לכך. (בשאיפה..)

לפי מה שאני מכירה מהתגובות שלו - זו הגישה שהוא מתכוון

 

-סוף ניצלו"ש-

אז את השבת העברתי בעיקר בדאגה לחברות/משפחה מאזור י-ם.. וכמובן שבמושב אירחנו המון (:

ההתגייסות של כולם (:

וכו'...

ימים!!!!!! ולמדתי לשנוא אנשים שהתלוננו על יום וחצי בלי אינטרנט....

 

 

 

תכלסס- אין עלינו! חמישה ימים!!!!!!!!!!

אבל יותר את אלא שהיתלוננו שקר להם אז הם לא יוצאים החוצה

חברה מה נסגר זה שלג?????????????!!!!!!!!!!!!!

זה שיש חשמל, חימום, אוכל חם וכו זה לא מובן מאליו. - אחרי שהיינו במצטבר משישי בבוקר עד מוצא''ש באחד בלילה 33 שעות בלי חשמל(וגם בלי שלג)

הקב"ה לא צריך את איראן, הוא יכול גם להביא סופת שלגים שתשתק את המדינה לשבוע..

חזרתי מהתנדבות בפינוי שלג וחילוק שמיכות/תנורים/אוכל למי שנתקע. בדרך הביתה שברתי רגל קרעתי רצועה ופרקתי קרסול. מגובס עד הניתוח מחר ששם שמים לי ברגים ופלטינות ברגל.

גיליתי הרבה אמונה אצלי. כאילחו, תמיד ידעתי שאני מאמין אבל פחדתי שברגע של משבר אני לא יאמין ואפול לכעס על קוב''ה ח''ו או לעצבות. אבל ברוך ה' גיליתי כוחות חזקים בעצמי. ואני יודע כמה דברים.

1 ההבדל היחיד ביני לבינכים הוא שאני יודע שאני תלוי בהקב''ה ומרגיש את זה, אתם רק יודעחם.

2השכר הגדול ביותר של מי שמאמין הוא שברגעים כאלה של קושי ולכאורה סתירה (חזרתי מלהתנדב ונפצעתי) יודעים שהכל מכוון מלעלה והכל מושגח. אני מרחם על מי שלא מאמין וסובל. כי הוא בטוח שהוא מנהל את העולם אז הוא נכנס לדיכאון כי לא הולך כמו דהוא חשב שצריך להיות.

יש אלוקים!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

נ.ב תתפללו מחר ניתוח

 

והתאוששות קלה ללא סבל.

אבל בסופה לא היה אפשר לפספס -
יש אנשים עם מסירות נפש למען עם ישראל. מדהימים!

ועוד משהו - שטוב להיות בבית!

קמתי ביום שישי מוקדם לכבוד השלג...ואז שעה לפני שבת-פווווף!!!!!נכבה לנו האור..ואז פוווף!!!נגמר החשמל..

אז בישלנו על אמגזית מסכנה...וקפאנו כל השבת...ואבא שלי הלך להביא תרמוס עם תה משכנים-שגרים-יחסית-רחוק.... ואז במוצ''ש חיברנו חשמל מהשכנים שכן היה להם חשמל...אהה..וגם קליטה לא הייתה לנו...

ואז-ביום ראשון בתשע בערב חזר החשמל!!!!!מצרפת תמונה של אישלג....

20131224170443.jpg

 

ולרגעים מסויימים רציתי לחזור לגור בגוש עציון...אבל אז הבנתי שחבל- עדיף חשמל

אני מודה לד' כל יום שזכיתי להנות מעט מהשפע שהוא נתן לנו ולהאמין בו יותר שהוא אוהב אותנו וכשמגיע הוא נותן ביד רחבה!

לוקחים טוש מחברים אליו חוטים באורך שווה כמספר הילדים  כל ילד מקבל חוט ומנסים להכניס ביחד לתוך בקבוק.

 

כל אחד צריך לתת[להרפות את החוט שייכנס לבקבוק] כדי שכולם יצליחו.

                                                    בהצלחה!!!!!!!! 

להבין באמת מה מניע אותך להדרכה והאם את מכירה את ערכי התנועה (אריאל) ומאמינה בהם...אלו צעדים חשובים לפני הכל.
ברגע שתדעי שאת באמת רוצה להדריך ולתרום מעצמך ולא סתם להדריך בשביל הכיף או משהו בסגנון (תלוי בך) וברגע שתלמדי את ערכי תנועת אריאל מול ערכי תנועת בני עקיבא (נורא חשוב לעשות כדי שלא סתם תעבירי דברים שאת לא מאמינה בהם) תוכלי להחליט יותר בקלות לדעתי. סתם כדרך אגב אני מכירה הרבה מדריכות שהיו חניכות בתנועה אחת והדריכו באחרת רק כי לפני כן לא הייתה את התנועה ההיא בעיר\יישוב שלהם, נקודה למחשבה...
אם את רוצה עוד עזרה מוזמנת לפנות בפרטי!!

שתיהם ביחד..

דבר ראשון, קשה לי מאוד עם זה שתהיי בבנ"ע ובאריאל ביחד.

יש לי חברה כזאת, ואני פשוט עצבנית עליה..

מעבר לזה שזה מפריע לי אישית (בעיות של חצ'דומטית)

יש כאן עניין של קצת צביעות. זה לא מוסרי.

זה אולי נשמע מוגזם, אבל בכמה תחומים (משמעותיים!!)

הערכים של שתי התנועות מאוד שונות.

איך את יכולה לחנך את החניכות לפי ערכי תנועת אריאל,

ואז ללכת לפעולה בבני עקיבא?! זה בעייתי גם אם זה לא פחות נראה.

זה כמו שמדריך לא יכול לדבר עם החניכים שלו על שמירת נגיעה,

וללכת לחברה שלו וענארף מה לעשות..

 

אולי קצת הגזמתי - אבל בשביל שתביני

 

דבר שני, לא קשור לראשון 

אין לך מושג כמה מה שכתבת על נבטים-ניצנים לא נכון!!

בגיל הזה אפשר להשפיע המון על החניכים.

את בככל לא מבינה כמה.

 

אין לי סבלנות להמשיך לכתוב, אבל אם תרצי

אשמח תמיד לייעץ לך.

אמרתי את מה שאני חושבת (כפי שאת רואה זה נק' רגישה

אצלי..). מקווה שעזרתי!!

 

ב״ה

 

שלום

 

ואפשר להיזכר שאנחנו מחנכים, עוזרים לנווט ונותנים כלים- מלמדים את החניכים להיות אנשים טובים, ישרים, מקדמים.

מה זה משנה מה כתוב בסמל על החולצה? וגם כתוב בו אותו דבר- אני שליח ואנחנו מתקדמים ביחד.

כל מי שיש לו את אותו הסמל מדריך אותו דבר? 

ונכון שזה יגיע לדיונים גם הנקודות בהם יש חילוקי דעות בין התנועות אבל זה קמצוץ. ואם זה לשם שמים אז מורכב זה לא מפחיד.

 

בברכת חברים לאנשים שמנסים לקדם את המציאות בשם ה׳.

אבל אין לי כח לפרט את דעותיי כי כבר חפרתי הכל בש"א עם פותחת השרשור 

שאלה קשה!

ב״ה

 

תסתכלו על הבוגרים שלכם בתנועה, בשכונה, במשפחה, האידיאולוגיה זזה אולי מעט כי תמיד מעדכנים בדרך. אבל מה שבולט בסוף זה האם השקיעו בי, האם יש לי סדר עדיפויות נכון, האם היה שם מישהו שיעזור לי לבלות את נעוריי בגילוי כשרונות ובירור הטוב ולא בטביעה והשתכשכותם במסכים שונים. האם היה שם מישהו מאמין תמיד. 

אני מאמינה ששתי התנועות חותרות לאותו דבר, פשוט כל אחת בוחרת את הדרך הטובה לה להגיע לשם, וככה הוא גם יגיע לשם בדרך הכי מהירה ומשמעותית. בעצם ככה זה בחיים, יש מטרה, והדך הכי טובה להגיע אליה, זה דרך מה שאתה מחבר אילו, אז התנועות פשוט נותנות מקום לכל אחד להתכנך בדרך שמתאימה לו.

חלק גדול מאוד בחינוך זה הדוגמה האישית, וניראה לי שיש בזה קצת צביעות להסביר לחניכות כמה חשוב להיות אחד שמוביל וכו,.. והופ! אני הולכת למקום אחר שהדרך שהוא מנסה להדריך אליו שונה...

תודה רבה רבה לכולכם!! עזרתם לי מאוד להגיע לכל מה שהגעתי בזכות ההתלבטות!

לא מתוך קטע של יואוו היא לא תדריך באריאל..  אבל..

נחמד לדעת שהשפעת על בנאדם עם הדעות שלך 

גם מי שלא אוהב את בנ"ע \ אריאל,

מסכים שהם בדרך שונה לגמרי.

גם אם מדובר שאת תדריכי השנה בתור חניכה

מאוד קשה לקבוע את זה(וגם לא בטוח שהקביעה שלנו נכונה), אבל בכל זאת, תנסי לשכלל עד כמה את נצרכת בב"ע ועד כמה את נצרכת באריאל?

שיקולים לדוג'

מה ההשפעה שלי בכל סניף?

איפה יש מחסור במדריכים, ואיפה יש עוד מאה אנשים שיכולים להינכס במקומך?

איפה יש מחסור באנשים ברמה תורנית גבוהה, שיוכלו להעביר מסרים יותר ערכיים?

 

מצד שני אל תשכחי גם שיקולים אישיים בסופו של דבר בהדרכה אנחנו גם נותנים המון וגם מקבלים המון:

איזה סניף ישפיע עלי יותר לטובה?

איפה אני ימצא את עצמי יותר?

לדעתי תמיד תהיה עדיפות ויתרון מוסים למקום שבו גלדת הן לסניף והן לתנועה. (אבל שוב פעם לא תמיד אתה נצרך שם וכו', אז שווה אולי להדריך גם במקומות אחרים)