פורום עזראשקלון, הכי טוב שיש (עמוד 7)

היום אני יודעת לומר שאני בן-אדם חזק.
אני יודעת לומר שלא קל לשבור אותי, ונורא קשה להקטין אותי.
אני יודעת לומר שאני בן-אדם שמח, רוח חופשיה, נורא קשה לכלוא אותי בתוך קופסא ולצפות שאני אשאר שם
אני יודעת שנורא קל לגרום לי לבכות, אבל תמיד ידעתי לומר שאני אדם רגיש.
וזה בסדר,
היום אני יודעת לומר שאני ממש בסדר, ואפילו טובה.
ואני יודעת לאהוב את עצמי.
אני יודעת שיהיה לי טוב גם לבד, אבל אני אוהבת את הביחד.
אני יודעת, שאני אוהבת לאהוב,
אני יודעת שלפעמים אני יותר מדי דעתנית ואני לא יודעת לשתוק בזמן.
אני יודעת שאני נורא ביקורתית. ולפעמים זה מכאיב לי יותר מכולם.
אבל בסוף בסוף.
אני יודעת שאני אוהבת את עצמי,
ככה לבד.

חוסר סיפוק, והתמסכנות.
צרות עין.
ביקורתיות.
זה מן פגמים שתופס את הלב ואוכלים אותו ברגעים קשים.
קשה לי לראות אנשים שלא רואים כמה טוב יש בחיים,
(בגלל זה קשה לי לראות את עצמי במראה לפעמים).

עדיף לא.

הבעיה היא הקיצוניות.
כשאני אוהבת זה עד הסוף, וכשאני שונאת זה עד הסוף
אני לא מצליחה להיות נחמדה לאנשים שאני סולדת מהם.
אני לא מצליחה להיות פוליטקלי קורקט. וגם אם כן, רואים לי בעניים
אני יכולה לבכות מכל דבר הכי קטן, מחוסר צדק, מכאב של אדם.
ואני יכולה להיות אדישה כל כך. וזה נופל על ימים,
ויש ימים שאני לא אפסיק לדבר, ובימים האחרים אני לא אדבר.
ואולי זה מה שהלב רוצה, ומה שהוא צריך.
וזה גורם לי להרגיש חיה,
לאט לאט אני מתחילה לגלות כמה אני פשוט לא קשורה.
וכמה לא אכפת לי
וכמה חשוב לי רק שהאנשים שלי ישמחו

עולות לי לפעמים כל מיני מחשבות לראש (וגם קצת למקלדת), אבל מוזר לי לכתוב פה, כי פה אני כותב לעצמי, ובאותה מידה אני יכול להשאיר את זה בתיקייה כלשהי. ואז חשבתי שכל הפריקות הוירטואליות זה בשביל התגובות.

לפעמים אנחנו מחפשים בכוח תגובות. שמישהו יגיד שהוא מזדהה, או ישלח סמיילי של חיבוק. ופתאום זה נראה לי מוחצן ממש, להכניס את כולם בכח לתוך הלב שלי. אני מתחיל לסלוד מפריקות גם לא בריק. במקום לחשוב עם עצמי ולשחנש עם חבר אני מוציא את הלב החוצה בתקווה שמישהו אתייחס ואולי יהיה לי קצת טוב על הלב.

 

מצד שני לפעמים בא לי לצרוח דברים שהעולם ישמע, אבל העולם שלידי לא אמור לדעת כלום, וזה מין משחק עם הגבול של הצעקה. מתי הצעקה היא סתם בשביל הצומי, ומתי עדיף פשוט לא.

אני מורכבת, אני יודעת. זה בסדר.
יש לי מן נפילה כזאת, וזה מוריד אותי למטה כזה. ואני נלחמת להישאר למעלה, ולנשום אוויר. אבל אני לא מצליחה וכל שניה אני טובעת במחשבות, אני רוצה לישון.
אני רוצה להיות בשליטה על מה שקורה,
(בעצם, נראלי שבתוך תוכי אני רוצה לדעת שאם אני אעזוב. יהיה מישהו שיחזיק אותי
אבל אין.
הלוואי שהיה, אבל אין.
וכל-כך כואב להודות בזה.
כל כך כואב)
קשה לי כל הזמן להיות ככה. ולעשות, ולנחם, לכאוב אחרים, ולהחזיק, ולהיות הרעה, ולהיות הטובה, ולשחק תפקידים.
באלי שמישהו יהיה שם בשבילי. באלי להרגיש בטוחה ליפול.
באלי לדפוק את הראש, ולדעת שמישהו יהיה שם כשאני אקיא. באלי להתנהג כמו ילדה, אבל די אני כבר מבוגר אחראי. וזה מציק לי כל כך
באלי לישון, באלי לראות סרט, באלי לעשות משהו שלא כולל ילדים קטנים או אוכל או כביסות, או די.
אני נשמעת כמו אמא.
וזה הבעיה, שאני מתפקדת כמו אמא. ולא באלי.
וואלה לא באלי.
באלי לברוח. נמאס לי מהתקופה הזאת.

נמאס לי לשמוע על הכדור הזה.
נמאס לי.
באלי להרוג את הרופאה שנתנה לה את זה.
באלי לי להעלים את כל הרע שעשו לה.
נמאס לי מזה.

יש רגעים שאני מצליחה לצאת מעצמי,
מביטה על עצמי עוברת תהליך.
ואלו הרגעים הכי יפים שלי עם עצמי, אני כל כך גאה ואוהבת. אני מחבקת עצמי, ומקרינה את השמחה שבי לבחוץ.
אני הכי יפה במילים של עצמי, הכי יפה ברגעים של עצמי. הכי יפה בחיבוק מוחץ עצמות.
אני חווה קשת רחבה של רגשות שלא מפילים אותי. אני מחייכת. אני צוחקת. אני בוכה. אני חיה
אני חיה את התהליך, אני מודעת לתהליך. ואני מכילה, מכילה כל חלק בי. מכילה את הכאב שבי, מכילה את העצב שבי, מכילה את השמחה ואת התסכול. את הנפילה.
אומרים שאדם נמדד בנפילות שלו. כמה יפות הנפילות, וכמה יפה החמלה שבהם. שעוטפת פיסות נפש בחיבוק עצמי.
הבנתי למה אנשים לא מבינים: כי הם לא צריכים. זה בכל אנחנו. עצמנו, עצמנו ואלוהים.
כמה אני אוהבת אותו, כמה אני מרגישה אותו בכל צעד בדרך שלי. מחבק ואוהב מלמעלה. שולח לי את המסרים הנכונים.
והיום, היום אני מביטה על עצמי עוברת תהליך,
ואני מחייכת ובוכה. בעירבוב קסום.

לפני בערך שעתיים וחצי סבתא התקשרה בשיחת וידאו. היא סיפרה לי שהיא כל כך מתגעגעת וקשה לה כבר לבד.
וזה שבר לי את הלב, וכל כך רציתי לחבק אותה שלא יהיה בה כאב.
אני כל כך מפחדת עליה
אתם לא תאמינו כמה

זה מה שאני אוהבת בסרטים, הם נותנים לי סיבה לבכות בלי להסביר לאחרים למה אני בוכה, מן מסיכה כזאת. עוברים לידי ואני מסמנת על הסרט. וזה פשוט נותן לבכות בשקט את הכאב הזה שתופס אותי בגרון ולא מרפה.
כואב לי קצת.
ואני לא מצליחה להרפות מזה

שלוש מילים שיגדירו אותי כשאני לא מצליחה, כשאין לי רוח. רוח בתוכי.
אכזבה, פחד, עייפות.
וואו כמה אני עייפה, כמה אני רוצה לישון. כמה כמה הכל מסובך.
רק אל תמותו אנשים.
אני רוצה שמחר אחת המילים תהיה תקווה

מסתובבת ברחוב. את מסתובבת הראש שלך מסתובב והלב, הלב שקוע.
את מחפשת אהבה במקומות הלא נכונים, עם האנשים הלא נכונים, בדרך הלא נכונה
כי זה עובדה אי אפשר להשיג אהבה אמיתית כשאתה נואש כל כך לאהבה, כי אתה תקבל ותחבק אפילו אהבה מזוייפת לגמרי
תפסיקי להתלונן שלא אכפת לאנשים ממך, ותתחילי להראות לאנשים שאכפת לך מהם.
תפסיקי להתלונן שמרחיקים אותך, כשאת מרחיקה את כולם.
הגיוני שצורחים עלייך, את מעלה את הפיוז בשניות.
ואני עדיין אוהבת אותך, המון.
אפילו שלפעמים אני משתגעת מהמילים שלך, מהמרחק שלך, מהבעות הפנים שלך. מהקרירות מהחיבוק שלך.
אני עדיין לא רוצה שתהי רחוקה מדי.
זה הקטע, אני מרגישה אחראית לא רוצה שתלכי ולא רוצה שתישארי. רק רוצה שתהיי שתשמרי על עצמך. שאני אוכל להרגיש טוב יותר עם עצמי כשאני מרחיקה אותך
סעמק.
אין לי כוחות אלייך, ולמצבי רוח המשתנים שלך. אין לי כוחות לתת לך את הצומי שאת צריכה. נמאס לי להרגיש אמא של חברה שלי, נמאס לי.

כל מה שאני יודעת זה שהוא שם כשאני נופלת.
אני רוצה לדעת שהוא יחזיק אותי ויחבק גם כשאני עומדת.

אתה אף-פעם לא יכול לדעת מה יהיה,
ולכן.
לכן אני בוחרת שאם אני אמות מחר אז לפחות היום אני אהיה מאושרת. מאושרת בחלקי. השניות האחרונות שלי יהיה טובות

ולהביע רגשות, ולאהוב ולספר. ולהגיד לכולם מה אני מרגישה וכמה קשה. אבל לפעמים צריך לדחוק את עצמך, כשהוא בתחילת טירונות ויש לו שעת פלאפון בשבוע, והיא במצב נפשי קשה ואת צריכה לעודד אותה, והיא, טוב אני לא יודעת אני פשוט לא רוצה להעיק כשהיא עוברת כל כך הרבה תהליכים. אבא שאל היום למה הוא לא ראה אותה הרבה זמן, וזה הצחיק אותי משום מה.
אולי זה טוב שלאבא יש חולשה אלייך, אולי זה טוב שאני ילדה של אבא. אבל קשה לי שכל כך חונקים אותי ולא נותנים לי לעשות כלום.

מצטערת.

כואב לי הכל ברצף של חודשים ואולי שנים, מן כאב כזה שמתיישב על החזה ולא נותן לנשום גם ברגעים טובים.
כואב לי הכל בעיקר בלילות שאין ממי להסתיר והלב מתחיל לחוות מערבולת של רגשות שעולה וגואה ולוקחת איתה אותי. לוקחת איתה את המילים היפות שלי. לוקחת את איתה את האנשים שלי.
ואני לא אדם שמדבר, עם רוב העולם אני מדברת על ריק.
אני רוצה להבין לאן נעלמים כל האנשים שלי אחד אחד. למה כל מי שאוהב אותי רוצה למות?
אולי זה המזוכיסטיות שבי שמתאהבת באנשים מהצד הכואב. אולי זה הכאב שבי שמצליח לאהוב רק מה שכואב כמוהו.
אולי זה העובדה
שאין
לי
אותי
כבר
אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת כלום
חוץ מזה שכואב לי הכל, ואין לי למי לספר בלי להרגיש מצפון.

(מותר לי להתגעגע אליו.
או לפחות להרגשה שמישהו שם תמיד
בעצם לא דיברנו כבר שנה וקצת שורף לי
למרות שאני יודעת שזה טוב.