פורום פורום גרעין דביר (עמוד 3)

די לדווח עליי די די די די די.
אני לא יכולה עוד. כמעט השתוללתי לפני רגע ולא עשיתי כלום והיא באה ואומרת שאני מלא במיטה ומשהו עובר עליי ושאני לא מי שהיא הכירה בחודשיים האחרונים.
ושהיא תגיד משהו למחנכת.
אלוהים אין לי כח עוד. נגמר לי הכוח.

הוא נדפק עם מישהי סגורה ומופנמת שלא יודעת לדבר ולא יודעת לתת מילה טובה. והוא אומר ומפרגן ואני פריזר וגם אם יש לי משהו להגיד הוא לא יוצא.
דפוקה דפוקה דפוקה.
ואיך מתנהלים בכלל עם עוד איש כשלא יודעים להתנהל ולהתמודד עם עצמך.
רק תקלטי שאת צריכה למות כבר. לכי לחתוך את כולך ותעשי טובה ותחסכי את עצמך מכולם. רק תמותי כבר.

אני לא מסוגלת לקום מהמיטה.
למה מותשות נפשית משפיעה על הגוף כל-כך, אני ישנתי אתמול מוקדם וקמתי לא מזמן.
תנו לי לישון כל היום. כל היום. ואל תעשו לי מצפון שאני לא עושה עם עצמי כלום אל.
צריך לעשות היום 2 סימולציות ואיך עושים את זה. אני לא מצליחה לדבר בכלל. ומחר מתכונת.
ולמה אבא ואמא נוסעים בדיוק לנופש כשיש לי יותר מידי דברים וסבתא מגיעה ואני לא רוצה שהיא תהיה בבית ואני לא רוצה לעשות הכל בעצמי אני לא רוצה.
אני כבר לא יודעת מה עדיף.
(אני רק צריכה חיבוק שיאטום אותי מכל הרעש שסביבי. שיבטיחו לי שמתישהו יהיה טיפה של זמן רגוע שאוכל לנשום.)

יש בי פחד לא נורמלי לא להתקבל לאן שאני הולכת אליו, כי אני נראית חסרת ביטחון עצמי. ובכלל, אין לי פרצוף שבא בטוב בעין ולא פרצוף של מישהו שמתלהב ושמוכן להקריב שנתיים מהחיים בשביל משהו אינטנסיבי בטירוף. או רק שנה אחת, אבל גם אינטנסיבית.
אני מפחדת מכל התקופה הזו כל-כך ואני לא רוצה אותה. שילכו במקומי לסיירות וראיונות ושיעשו לי את כל העבודה, שיקראו לי אחרי שהתקבלתי, אם בכלל, וזהו.
אני לא כזאת שתלך ותתקשר לבנות שירות, או לרכזות, אני פשוט לא. אני אחפש קצת באינטרנט ותו לא. (אני עם רשימה של עשר מקומות, היא צריכה להצטמצם ל5 או 4.)

להסניף ריח של מרכך כביסה. כל היום כל היום.
זה מרגיע אותי, זה מושלם.

(יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת

הַמַּתְאֶמֶּת וּמִתְאַחֶדֶת בִּסְגֻלָּתֶךָ

מְשֹׁךְ נֹעַם יִרְאָתֶךָ לְעַם מְבַקְשֵׁי רְצוֹנֶךָ

קַדְּשֵׁם בִּקְדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת הַמִּתְאַחֶדֶת בְּתוֹרָתֶךָ

פְּתַח לָהֶם נֹעַם וְרָצוֹן לִפְתּוֹחַ שַׁעֲרֵי רְצוֹנֶךָ.

יש משהו מיוחד בשעה הזו, מרכזית שמתחילה להיסגר, אנשים ממהרים לאוטובוסים אחרונים, לפני שהם יתקעו בשבת בירושלים.
זרי פרחים, תיקים גדולים ומזוודות.
ושירים שבת שמתנגנים ברקע, שעושים לי קווצ' בבטן.
מה יש בהם, בשירים האלו, שמצליחים לגעת.

וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ.)

חשבתי שאני כבר לא במקום הזה, מסתבר שכן, שזה אף פעם לא יעזוב אותי. תמיד יהיה משהו שיהיה טריגר ושיציף את הכל מחדש, ושיגרום לי לבכות בפנים ולא להוציא כלום החוצה כי אני אטומהאטומהאטומה. ודפוקה גם. כן, דפוקה.
אני לא רוצה עוד להרגיש או להיות או בכלל.
רק תנו לי לישון עכשיו יובל עד שלא ארגיש יותר כלום ויהיה טוב, או לפחות משהו שסביר לחיות איתו
אני לא רוצה לחיות ככה, אני לא רוצה לחיות בכלל.
(את רק תגידי לה מילים יפות שאת לא מאמינה בהם בשיט כשאת מתחילה להשתגע. אבל תשכנעי אותה ואת עצמך שאת מאמינה בהם, אחרת מה הטעם.)

ערפל. הרבה ערפל. לא לראות כלום, רק לשמוע, להקשיב.
כמה ערפל יש בי בלב, כמה אני לא מצליחה להכיל כבר.
זה חוסר ידיעה מה יש במטר שלפניי, ללכת רק על פי ניחוש ולדעת שאולי עוד רגע ואני אפול.
הסבירות שאפול היא גבוהה, הרי אני לא רואה כלום. הערפל מסתיר. ואז מה שיש מישהו שעומד מאחוריו ואומר לי שהכל בסדר, הוא נמצא בסוף, רק תמשיכי ללכת. גם אני וגם הוא לא רואים את מה שיש בפנים, לא יודעים איפה אני עלולה להתמוטט ככה פתאום.
(ואולי את היחידה שבעצם רואה משהו בערפל שלך, ורק חושבת שאת לא רואה. או עוצמת את העיניים, כי גם ככה ערפל, מה זה משנה. וגם אם תרצי שמישהו יעבור אותו יחד איתך, את לא נותנת לאף אחד להתקרב ולעזור. את רק נשארת עם עצמך ונכנעת ללא לראות כלום.)
אי בהירות. אי ידיעה. איןאונים.
(את כל-כך רוצה אור, את כלכך רוצה פיסת טוב. ואת פשוט לא מצליחה לראות, כי יש יותר מידי ערפל.
ערפל סמיך כזה, שנראה שלא יפוג לעולם.)

להדרכת טיולים אין סיכוי בעיקרון שאתקבל.
כולן יעשו משהו עם עצמן שנה הבאה ואני לא כי אני דפוקהדפוקהדפוקה.
אני אהיה במיטה שנה ולא אעשה כלום.
למה אני כזו כישלון ולא מצליחה בכלום.
אני רוצה ל****.

רק לי ידחו מבחן כי לא הצלחתי ללמוד כלום למרות שניסיתי, וכי כמעט נכנסתי להתקף חרדה בגללו.
למה אני מפחדת כל-כך למה. למה אין לי משמעת עצמית למה אני כל-כך דפוקה.
מחר צום, בטח אני אצום בשביל לצום אחר כך עוד יום יומיים ככה. אין לי כח לשום דבר, כואב לי קצת הגרון. אולי אני אמות מזה.
רביעי מבחן, מחמישי סמינריון.
שאלוהים יעזור לי, אני לא עומדת בהכל.

אני לא רוצה לדבר עם אבא אני לא רוצה לדבר עם המחנכת אני לא רוצה להיות אני לא רוצה להיות.
למה הם מרכלים עליי כל הזמן, למה היא מקבלת דיווחים שאני שוב המון במיטה ומי אמר לה בכלל. אני לא נמצאת במיטה כמעט, די.
למה אמא מסתכלת לי בתיק ובודקת מה עם הכדורים, למה אני לא יכולה להרגיש טיפת פרטיות עם עצמי. למה כל חשוף להם בלי שאני יודעת בכלל.
מה קשה לבוא ולשאול, במקום להסתכל לי בכל הדברים ולחקור ולבדוק. מה.
למה הם כל-כך לחוצים שאני בלי כדורים ולמה הם חושבים שלא ניסיתי לתפוס את הפסיכיאטר. אני ניסיתי, ולמה שתאמינו. ולכם אין כח להתמודד עם שום דבר שנקרא פיצית ולא עם כל מה שהיא מביאה איתה, ולא עם איך שהיא בגלל אלוהים.
אז למה אני פה עדיין. אין לכם כח להתמודד איתי, אולי בלעדיי יהיה לכם יותר קל, לא תצטרכו לדאוג לי בנוסף לכולם ולא תצטרכו להוציא עליי את כל המשכורות של אבא בשביל טיפול ופסיכיאטר שלא עוזרים לי בשיט.
למה אני בוכה. מטומטמת תמותי כבר תמותי תמותי תמותי.
תפסיקו לחשוב שאתם מצילים אותי עם כל זה, אתם לא.
למה אתם מדברים עם קידום נוער בשביל למצוא עוד משהו שישמור עליי מלעשות שטויות.
אני אעזור לכם לא להצטרך להתמודד עם ילדה חולת נפש שעושה לכם בעיות ו

להיות במרחב חסר תחושה ואופורי.
לנוע בין להיות ללא להיות.
אולי אני צריכה את האטימות הזה עכשיו, קצת לא להרגיש בשיא העוצמה.
הכל יתפוצץ מתישהו. כל האי תחושה תהפוך למערבולת רגשות חזקות מתמיד, השאלה מתי זה יקרה וכמה זמן.
(אני לא רוצה את כל המצב הזה. אני לא רוצה בכלל.)
(למה אני נמצאת בקרבת אנשים. למה לא מרשים לי פשוט ללכת. (כל אחד מפחד מהלבד, כל אחד מפחד על עצמו.) אגואיזם שלי או של אחרים?)
אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.

ככה מרגישים אחרי שלא משחררים כלום כלום הרבה זמן?
אני לגמרי חושבת שאני יכולה למות מזה.
היה טוב. למה ככה. למה אני. למה אני למה אני.
אלוהים אני לא רוצה עוד.
אני פאקינג צבועה ששמה חיוך על הפרצוף כדי שלא ישאלו כלום, וברגע שאני לבד הכל יורד ואני רוצה לחזור לפעם. לכאב של פעם, לאז שידעתי מה אני מרגישה. שידעתי להוציא את הכאב שבפנים לבחוץ. היום נשאר רק פחד.
אני לא מצליחה לנשום. פיזית.
תעזרו לי.
תעזרו לי ותשאירו אותי לבד. אני לא מסוגלת.

שוב הגעתי לזה שאני צריכה מישהו שיהיה פה להחזיק אותי.
אני עוד רגע אשתגע ואתחיל לדחוף את כל הכדורים שיש בבית, ולחתוך הכל בלי טיפת שימת לב למה אני עושה. למה הורידים כואבים לי למה למה למה.
נמאס לי מצפון, נמאס לי מלהיות. נמאס לי מלרדוף אחרי השיט הזה של שפיות שבכל מקרה לא תהיה.
נמאס לי לנסות להחזיק את עצמי משוגעת רק כדי שלא ישימו לב למה קורה לי בפנים.
(לכל שאלה לענות שהכל בסדר, מצויין. לא להראות רגשות לא להראות רגשות. להמשיך לשחק.)

אתמול הוצאתי תסכול לאדמה, להכות עם טוריה ולסקל אבנים וכואב והשרירים צורחים ולהרביץ את כל מה שלא יוצא במילים.

אני רוצה להצליח לבכות.
או לפחות--.

אני רוצה, כלכך רוצה. ולא נעים לי שזה יפול עליו, ולא נעים לי מאף אחד, אז סותמים.
ונשארים לבד עם כאב פיזי וכאב נפשי, שמרסקים אותי עם השילוב הלא מוצלח שלהם.
אני שוכבת במיטה של האולפנא ומתפתלת מכאב. ורוצה לבכות, להוציא קצת, וכלום. ותמונות רצות במוח בלי יכולת להשתלט עליהן, אפילו לרגע אחד. לנטרל את הכל ולא לחשוב לאלחשוב.
איך אפשר שלא, תגידו לי. איך אפשר.

(הכאב זועק לי מכל פינה בגוף. מתי כבר מתי כבר.)

כואב לי בטירוף בכל מקום.
כואבלנשוםכואבלנשום.
אין אוויר. איןאוויר.
אני מאבדת את הכל שוב. שוב לחתוך. שוב לאבד שליטה. שוב להיות במרחב הזה של חוסר מודעות למה שקורה.
ואני מפחדת כל-כך לדבר, להגיד. אני מפחדת משפיטה. שיעשו גם משהו בגללי.
אני שמנה אני שמנה. אני רוצה להרוג אותי, כמה אפשר להרגיש דובה. אני לא נושמת כבר.
מה יקרה אם?

הלימודים גומרים עליי.
למה אני מנסה לשבת שעות ללמוד ואני לא מצליחה כלום. כלום. ומחר בבוקר אני אכנס להתקף כי אני לא אדע שום דבר, אבל אני ניסיתי. באמת שניסיתי.
אני פשוט לא מצליחה. המחשבות רצות מידי לכל כיוון ולא מאפשרות לי להתרכז בשום דבר אחר. ואני יושבת ומנסה להתרכז בשאלה או להתרכז בשיעור ואני לא מצליחה. אני לא מצליחה.

אני שונאת את המקום הזה, למה לזלזל באנשים ששונים ממנו.
אני אמרתי לעצמי שאני לא אכנס לשם. אבל.
שימות אמן.

הכל סוגר ומעיק, כלום לא משתחרר. כלום לא משתחרר.
ואי אפשר כבר, אי אפשר יותר.
פיזית אני לא מצליחה לנשום. אני לא רוצה להתקשר ולהדאיג. אני רוצה חיבוק להיכנס אליו, להרגיש מוגנת בידיים שלו. למה אני כזו למה אני כזו.
אני רוצה שייגמר הכל. אין סכינים אפילו, הכל בבית בטעות. לעזאזל הכל.

שירה ביקשה היום מסבתא שהיא מתפללת, ושסבתא תתפלל גם ושתפעיל קשרים למעלה, שתהיה לה ילדה, שהיא תוכל לקרוא לה רבקה.

כולם התחילו לבכות.
איך אפשר בלי סבתא איך.

מה קורה לי. למה אין עם מי לדבר. יש, ואסור.
אני לא רוצה יותר אני לא רוצה.
אני רוצה למות.

אני לפני 3 חודשים לא פחדתי. אני לא.
למה פתאום אני כן, למה אני חלשה.
אין לי כח עוד.