פורום ריק ומוסתר (עמוד 1030)

והיה יודע מה קורה לי
ומה קשה לי.
ומה טוב לי

כי אין שום אדם כזה בעולם...

בסוף,
יש שקר כזה,
כאילו רק כשכואב לחנו אנחנו חיים.

רק אז כביכול מורגש רגש עז, ואז אנו חיים.

 

הבעיה עם השקר הזה,
שאנחנו כל כך משוכנעים שהוא נכון.

מגיעות גם אל הנפש

וגם שם מתעוררים דברים מתחת לשכבות של שנים ואבק
גם היא רוצה להתנקות
לאוורר
לעשות סדר
לזרוק מה שמיותר ועבר וכבר לא רלוונטי
ולארוז יפה את מה שבוחרים להשאיר

וזה קשה
וזה כואב
וזה מציף דברים שהייתי מעדיפה לשכוח
ומכריח אותי להתעמת עם דברים שקברתי מזמן


אבל אולי בסוף זה יהיה לטובה
..............................................

כששדים מהעבר שהייתי בטוחה שהם קבורים עמוק פתאום מרימים את הראש 😐😐

אני לא מאמינה שזה קורה
(למרות שאי שם בעומק הלב תמיד ידעתי שייתכן ויבוא יום ואני אצטרך להתמודד מולם)

אוףףף 😢😢😢

אין לי באמת כוח לזה....
מאיפה זה הגיע פתאום?????
כמעט 8 שנים עברו
מאיפה לעזאזל זה חוזר אלי??? מאיפה???

אני לא מאמינה....

רק שיהיה לי כוח....................................

זהו הם אזלו...

אין כבר כאלה כדי להתמודד.

נגמר

 

אתם יודעים?

 

 

יש דבר כזה בעולם ייאוש.

 

נכון, אני יודעת שהניק שלי אומר הפוך.

 

זה סתם מבטא תקווה ישנה שהייתה ונגוזה. 

תקווה שאני אי פעם בחיים אצליח להאמין בזה. שאין ייאוש. בכלל.

 

 

הייתה, ונגוזה.

 

 

 

יש ייאוש.

 

 

 

ואני נמצאת בו.

 

בלי שום נקודות אור.

 

בלי מוצא.

בלי כוחות,

או אומץ,

או חיים.

 

 

בלי כלום.

 

רק עם ייאוש.

עמוק.

 

 

 

 

אני רוצה.

נכון.

 

אני רוצה לצאת מזה.

 

 

 

אני רוצה לחיות נורמלי.

אני רוצה לשמוח.

אני רוצה לחיות.

אני רוצה לפעול.

אני רוצה להאמין.

אני רוצה לאהוב.

אני רוצה להיות נאהבת.

אני רוצה שיהיו לי אידיאלים, כמו אלו שהיו ואבדו.

אני רוצה כוחות.

אני רוצה חיים.

אני רוצה שיהיה לי אומץ לעמוד על שלי.

אני רוצה שאנשים לא ישחקו בי כרצונם.

אני רוצה להבין.

אני רוצה לא לפחד מכל דבר.

אני רוצה לחייך באמת.

אני רוצה להיות אני. באמת. בלי מסיכות.

אני רוצה להתקדם.

אני רוצה להמשיך.

אני רוצה לחיות!

 

 

אני רוצה,

אבל אין כוחות.

 

אין איך.

 

אין.

 

 

 

 

 

עכשיו פסח.

 

 

היא כתבה שנזכה לצאת לחירות מכל הגלויות, ולהתנקות מכל החמץ הפנימי.

 

 

 

איזה.

הלוואי.

 

 

זה ממש לא נראה ככה.

 

 

 

נכון,

הייתי רוצה לצאת לחירות. 

באמת.

מהכל.

 

 

הייתי רוצה להתנקות מכל החמץ הזה.

הרוע.

האיכ הזה שמכווץ אותי אבל נשאר כי אין איך לנקות אותו.

 

הייתי רוצה.

 

 

 

אבל אין איך.

 

אין כוחות.

 

 

 

 

אתמול ושלשום ראיתי אותה יותר מדי.

 

בניקיונות, בפנימייה, בכיתות ובכלל.

 

ראיתי אותה כל כך הרבה.

 

והבנתי יותר עד כמה היא פשוט אטומה ולא שמה לב מה היא הורסת. הרסה. מוטטה. שרפה.

 

היא דיברה איתי. 

שאלה מה שלומי.

לא עניתי לה.

 

הביאה לי את המעטפה הזאת.

 

 

היא חילקה את החוברות האלו,

עברה בין כולן להביא להן.

 

דיברתי עם ***,

והיא עולה במדרגות ושואלת אותי אם קיבלתי.

 

 

אמרתי שלא.

 

 

אין לי מושג איך הצלחתי להוציא קול בכלל.

 

 

 

היא מביאה לי,

ומחבקת אותי.

ואומרת לי חג כשר ושמח.

 

 

 

 

אין לי מושג למה לא צרחתי עליה.

 

שלא תעז לנגוע בי לעולם.

 

שלא תעז להגיד לי ככה בפשטות חג שמח כאילו היא לא הורסת אותי.

 

 

היא פשוט אטומה.

לא שמה לב לכלום.

 

 

זה רק סימן שהמשחק שלה בי עובד לה.

 

אני מפחדת ממנה פחד מוות.

 

לידה אני מתקפלת.

 

 

 

 

בראש יש לי מיליון משפטים שאני יכולה להגיד לה,

מדמיינת איך אני צורחת עליה שלא תעז לגעת בי ואיך היא כל כך אטומה שהיא לא שמה לב לכלום.

 

 

 

דמיונות.

 

 

כשאני לידה אני לא מעזה לפתוח את הפה.

 

אני לא מעזה להגיד לה שלא תיגע בי ומה היא מעזה בכלל.

 

אני לא מסוגלת לסיים עם זה כבר.

 

 

 

 

היא כל כך אטומה.

 

 

היא קיבלה כל כך הרבה רמזים.

 

כבר הרבה פעמים היא שמה לב שהיא אומרת לי שלום ואני מתעלמת.

 

 

כשהיא נכנסה לחדר שלי נהייתי שקטה, מפוחדת, בקושי הצלחתי לעמוד.

והיא שמה לב.

 

 

אז איך היא לא מבינה??????????????.

 

 

 

 

היא פשוט אטומה.

 

 

ולי אין את האומץ להגיד לה משהו.

לגרום לזה להסתיים אולי איכשהו.

 

 

 

 

אין לי מושג אם זה שאני אגיד לה משהו זה באמת יגרום לזה אולי איכשהו להסתיים.

 

אבל בינתיים זה לא משנה.

 

 

לי אין את הכוחות והאומץ לעשות משהו.

 

 

אבאאאאאאאאא תציל אותי.

 

 

נכון.

עכשיו חופש,

אני בבית,

ולא רואה אותה.

 

 

אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה.

 

 

 

ואני קוראת דברים שכתבתי על מה שהיא עושה וזה מציף.

 

 

נכון, אני מזוכיסטית.

 

אבל זה בא אלי גם סתם ככה.

 

 

פתאום אני חושבת עליה, על החיוך הכביכול תמים וחמוד שלה,

ועל המשחק שלה בי.

 

 

 

וזה מפחיד אותי עד מוות.

 

 

 

 

וגורם לי לרצות לא לחזור לאולפנה יותר בחיים.

 

 

 

 

היא פשוט לא קולטת כלום.

 

 

ואני לא מסוגלת לעשות עם זה משהו.

 

 

 

 

 

 

אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באמת כבר די.

 

 

 

 

אמרתי לה שנמאס לי מהכל.

 

 

 

וכן.

זה כולל את זה שנמאס לי שאני נותנת לאנשים לשחק בי.

 

 

נמאס לי שאנשים מנצלים את הכח שלהם לרע. להרס. למשחק באחרים חלשים.

 

 

 

נמאס לי באמת מהכל.

 

 

 

 

אבאאאאאאאאאא

 

 

 

 

 

 

סידרתי את המגירה ומצאתי את התמונה עם המכתב שלהן מהחופש.

 

אני רואה אותה,

עם החיוך המגעיל הזה שתקוע לי בראש,

מחייכת כאילו היא בנאדם חמוד ותמים שעושה טוב בעולם.

 

 

טוב,

 

אולי היא באמת עושה טוב בעולם.

 

 

 

אבל בנוגע אליי,

 

היא בנאדם רע.

שהורסת.

שמשחקת.

שגורמת לי לפחדים.

שמכאיבה לי כל כך כל כך.

 

 

איכ.

 

הסתכלתי על התמונה הזאת ורציתי לקרוע אותה למיליון חתיכות.

 

 

אבל אחותי הייתה שם ולא יכולתי לעשות כלום.

 

 

זרקתי את זה לפח בהרגשת גועל.

 

איכ.

פשוט איכ.

 

 

 

אין מילה אחרת לתאר את זה.

 

 

בעצם אין שום מילה לתאר את זה.

 

איכ.

מגעיל.

מזעזע.

כואב.

עצוב.

זוועה.

 

 

כל מילה מתגמדת ביחס להרגשה שלי.

 

 

 

אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

 

 

 

 

 

 

 

אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות פה.

 

 

 

אם פעם חשבתי שאם אני אתעלם ממנה אז היא תחקור ותשאל ואז זה יוכל איכשהו להסתיים,

 

היום אני מבינה שזה לא יקרה לעולם.

 

 

כי היא כל כך אטומה.

לא שמה לב.

 

 

או שלא רוצה לשים לב.

 

בכוונה.

מתעלמת.

 

 

 

אז היא לא תשאל.

ולא תחקור.

 

 

 

 

וזה לא יסתיים לעולם.

 

 

 

אבאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא

 

 

 

 

אומרים - בסוף יהיה טוב.
אז אומרים.

אומרים - בסוף יהיה אור.
אז אומרים.

כשהלכתי אתמול הביתה,
ועברתי דרך המכון,
שמעתי ששוב אומרים -
היה פיגוע. כן. עוד.

אז אומרים.

לאנשים יש נטיה כזאת
שכאשר דברים חוזרים,
הם אומרים נו בסדר,
דברים כאלו קורים.

אז אומרים.

כאשר יגיע אליכם השכול,
לא תוכלו עוד היות ככל,
וכבר לא נשמע אתכם אומרים,
נו, דברים כאלו קוראים.

לא תאמרו.

אז תגידו, לא עדיף כבר מעכשיו?
לוותר על הכל, על הקושי והסתיו?
לא לגרום לאנשים להיפגע מהתנהגויות,
כי, אתם יודעים, גם לכם זה עשוי לקרות.

אומרים,
לי זה לא יקרה.

אז אומרים.

אומרים,
אותי זה לא ישנה.

אז אומרים.

אבל מתישהו,
כולנו,

עם המציאות מתמודדים.

אפילו קצת מבעס לומר,

והאדם המדובר ממורמר,

הולך לו לבד במדבר,

בלי תקווה ליום המחר.

 

תבינו, לא כך תמיד,

שבלבד הוא מתמיד

חורט על דיגלו כישלון הקבוצה,

רוצה לומר באשמתו היא נפלה,

רוצה לצעוק לשמי מרומים,

יש אלוהים, והוא רחוק מאנשים.

 

אותיות פורחות באוויר.

אותיות שחורות כחלק מים נעלם, של אדוות שנשלחות מבני אדם לבני אדם, ועומד היים ונאחז בשתיקתו, ורק לעיתים נדירות, בבין השמשות של הנשמות, מרוקן מעט מקרבו על לב אדום אדום,

אותו הים גיבש אישיות, מסובכת, מפותלת, כמעת חסרת משמעות, מהשיגעות היומיומי של אלפי הודעות, כתובות ונאמרות, בשפות שונת ומשונות, ליפעמים בידיים לפעמים בפנים, לפעמים עם הריח ולפעמים בעננים, ואין הוא יודע את פשר הדברים, כי גם ממשלחם וגם לשלוחם לרוב הם סטומים, ורק עמוק בלב התמים, יושב הודי, מיד אין צינה, ומתרגם המילים.

ואנחנו, שנגזרנו לחיות בין שתיקות ומילמולים, נוכל להועיל במעט לאותו ים מזקים, נפתח את ליבינו ואת פינו המרנים, ושההודי הקטן,(סבו היה רב, הרב של המלך), יעזור לעייפים.

 

הקצב הזה של החיים מפחיד אותי.

בס"ד

 

וגם היא לא בדיוק היתה מייצגת? |אנחה|

כמה זמן לא בכיתי. - נסיונות פעילים

 

אפשר לחבק?

 

 

 

 

@נחל

 

אוף.

פשוט אופ

אני כזה תקוע,וכבר כל האמת נאמרה

כן אני יודע אני כזה,ומה?

לא ,זה באמת לא קל לי

כן,בא לי להשתנות

אז מה?

וסתם ככה אין יאוש

אבל זהו אין לי כבר כח,די נגמרו לי כל הכוחות

ואוף זה כבר לא כוחות .הוא ניצח 

אני יודע אין לי שום מטרות בחיים ,גם לא שאיפות(יש,ברור שיש אבל הם רק מוציאות עשן )

אני כולי ריק אחד גדול ,אוף טעטאאא

 

לפרוק
לנשום
להקשיב
לשקט

איך יכול להיות

שאנחנו כל כך קטנים

ברמות היסטריות

שאי אפשר לקלוט 

לעומת כל היקום הזה

שמה הוא בכלל

ובכל זאת

מרגישים כאילו אנחנו עולם שלם

והכל סובב סביבנו.

 

 

 

 

בשביל מה הכל פה

וכל העולם הזה

לאן הוא מובל

ואם יש תכלית בכלל

לעולם הגדול,

לא לי הקטנה.

כי גם אם העולם

יגיע לטוב מושלם

שאלת התכלית לא נפתרת----

לאן מכאן?

 

 

 

 

מי זה אלוהים

שכולם המון מדברים עליו

ועושים ממנו אדם

כשמייחסים לו תכונות ומעלות.

כשמסתכלים על השמיים

יודעים שיש יותר

ולכן מבינים הרבה פחות

מה העולם

ומה אני

ומה זה

ארץ ושמים

וכוכבים ועצים

ובני אדם

שמש ואדמה.

 

 

 

 

איך אנשים

מסוגלים לחשוב 

שהמדע מסביר

את כל מה שלא מובן.

הרי הכל רק נוסחאות

שמשתיקות לבבות

שרוצים לשאול.

כי גם אם תגיד

מה המרחק לכוכבים

ושאין שם חיים

ותסביר בהמון מילים גבוהות

איך נולד אדם

בנוסחאות מחושבות

לא אוכל להבין

כי הכל בעצם

קוסמי

ומסתורי

ולא הגיוני

 

 

 

 

מי אמר

שההיסטוריה נכונה

ושהשם נתן תורה

אין וודאות אמיתית.

אם לא אוכל להבין את ההווה כלל

איך אוכל להבין את העבר?

כל אדם- תעלומה.

ואין איש יודע את פנימיותו האמיתית

מחשבותיו רצונותיו שקריו.

אז איך אפשר להאמין?

אולי היה- והתעוות?

הרי שנים חלפו.

ומה שנכתב- נכתב.

ואם לא בהכרח ההיסטוריה נכונה,

מי אמר שהיה מתן תורה?

יכול היה להתעוות,

להיכתב בשינוי.

אם אני לא מבינה מיהו אלוהים

ומהי ההיסטוריה,

מה נשאר?

??????????????

 

 

 

 

למה אנחנו רואים כל כך הרבה גוף

וכל כך קצת נשמה.

ולמה נשמות לא מתחברות

בגלל מגבלות של גוף.

כל אדם הוא עולם

מלא 

אז למה

בגלל קודים חברתיים

שלא אצל כולם מושלמים

אך הם כל כך חיצוניים

יש נשמות שלא רואים?

 

 

 

 

למה כל כך הרבה שקר,

והסתרות,

זיופים ומסכות.

למה אין אדם פשוט.

למה הרע גובר על הטוב

 

 

 

 

אנשים

שלקויים

בנפשם.

כולם מרגישים

שהם מעל.

אבל מה אנו בכלל מבינים

בנפשות של אנשים?

לבבות הם מורכבים.

אולי

הנשמה

פשוט כל כך גדולה

עד שלא יכולה להכיל את מגבלות הגוף?

 

 

 

 

 

אלו

שאלות שהלב שואל

ועליהן

השכל לא יוכל לענות

גם לא אדם

אולי 

אחרי הסוף

אז

אמצא תשובות

לאלו

וגם לעוד

 

שאלות של הלב.

 

הם משוגעים.
הם רעים
העניים שלהם כל כך מרושעות
אין בהם רגש
השריטות של הפנים שלהם חשופות.
אין להם מה להסתיר
הכל כבר ידוע
קשה איתם.
הם.. עושים לי רע

"והלילות הארוכים והבדידות והשנים

והלב הזה שלא ידע מרגוע..."

חייבת, אבל לא מצליחה לכתוב כלום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה בכלל לא עולם, זה.

כאילו מישהו יודע מה זה בכלל.

אז אני חושבת שאט אט אני צולחת את זה...

הכאב מתפוגג והצלקת עוד מעט כבר לא מגרדת
ואם היא מגרדת, אז זו תזכורת....

המסקנות נשארות איתי וזה חשוב
(יעזור לי לכתוב את העתיד אחרת?.... בתקוה)