עכשיו צריך להחזיר שעות שינה, ולרוץ לפרוייקט שואב-שעות-הערב-והמוח הבא.
וטיפ: מי שרוצה להתנסות בגירסא קצת שונה של הש"א
שלא קשורה לפרוייקט הענקי:
יכול לשחק עם זה פה:
https://www.inn.co.il/My/IM/Index?vue=1
זה מעוצב זהה לחלוטין, אבל בפנים כתוב בכלים אחרים לגמרי.
הייתי מכור כמעט שלושה שבועות ללמידה הסביבה שבה פיתחתי את זה, ואז נרגעתי 
שהטוב הזה ילך מתישהו.
תמיד אני מנבאת רעות.
אבל אם כן?
אני אתרסק.
שלא ילך לי!!
שיישאר!!!!
האינטרנט הוא לא אינדיבידואלי, השימוש בו כן.
לכן כן נכון לומר 'האינטרנט מלא ב...' או 'עושים בו (גם) כך וכך'. מה כל אחד עושה בו בפועל זו כבר שאלה אינדיבידואלית.
משכך אפשר לשפוט את האינטרנט ככלל (ואין 'אינטרנט שלך' ו'אינטרנט שלי'), במנותק מהשאלה איך מישהו ספציפי משתמש בו, גם אם אי אפשר לשפוט את אופי השימוש שלך ספציפית באינטרנט בלי להכיר אותו.
זה שהשימוש בו משתנה לא משנה את הדבר עצמו. כמו שאין 'תל אביב שלי' ו'תל אביב שלך' אם שנינו במקומות שונים בתל אביב, כמו שאין 'פלאפון שלך' ו'פלאפון שלי' ('פלאפון' כמושג ולא כחפץ ספציפי).
אני לא יודע באיזה הקשר כתבת אותו אבל נניח בהקשר של התנגדות לשימוש באינטרנט - זו בדיוק הסיבה, האינטרנט הוא דבר קבוע שיש בו דברים רעים מאוד, גם אם השימוש בו ביחס לאדם מסוים ובנקודת זמן מסוימת הוא בסדר גמור כשלעצמו.
מה שעצוב בעידן הזה הוא שלכולם יש רעונות נפלאים.
רעיונות נפלאים זה דבר נפלא ומחשבות נפלאות זה דבר נהדר ותובנות נפלאות זה דבר מדהים
אבל יש יותר מידי
כי להיתקל ברעיון מהפכני בפעם הראשונה, השנייה או השלישית יכול לגרום לך לעצור ולחשוב ואולי לחשב מסלול מחדש. אבל לבלוע שלושה לפני ארוחת הבוקר סתם עושה כאב בטן.
כל אחד בוחר מהם מה מעניין אותו. זה לגמרי נכון מה שאת כותבת.
אהבת ישראל!!היום הודעה. תכננתי. היא אמרה שהיא מקווה שכן כי היה להם משהו בבית.
ובסוף בכלל הלכתי עם אבא ועם אחים שלי.
לפחות זכינו בכיבוד הורים. ולמען האמת היה נחמד ממש!
רק שלא הספקתי. והיא לא יכלה.
אמרתי לה שמחר.
אוף. מרגיש לי רע עם עצמי לדחות את זה כל הזמן.
אוף. גם אתמול אמרתי שהיום.
והיום? היום היה. ועבר. ולא יצא כי לא יכולנו.
ומחר חופש וכולם בבית. בבוקר לא רלבנטי כל כך. נלמד לתאוריה.
ואחרי הדלקת נרות?
לא יודעת.
נראלי אני אתקשר בבוקר וזהו.
בתקווה שהיא לא תהיה באמצע עם הילדים.
בעע
אין לי אומץ.
זה מלחיץ אותי. באלי כבר להיות אחרי זה!
אני צריכה ללמוד להודות בחולשות.
להעיז להראות שלא תמיד הכל טוב וחלק.
שלפעמים גם רע וכואב ושחור וקשה.
להפסיק לרצות את כל העולם,
ולהפסיק להעמיד פנים שהכל מושלם.
זה הכל בעצם.
וגם זה, בזכותה.
אני רוצה לצרוח.
ולא לכרית.
באמת יש אנשים שכל כך פשוט להם?
היא.
איך זה יכול להיות?
רק שאני לא יתפדח.
רק שאני לא יהפוך לתלותית.
המקום הזה חונק אותי.
יותר מידי רצונות טובים,
של אנשים טובים,
שעושים לי רע.
אז במוצש החלטתי שיהיה שבוע טוב.
וקמתי בבוקר ובאמת היה טוב.
והגעתי לאולפנה.
והיה טוב.
ואז היא באה.
ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי.
'היא' אחרת לגמרי, הפעם.
אז באתי.
והיא אמרה שהייתי ניראת לה עצובה.
ביום חמישי.
דווקא ביום חמישי הייתי שמחה, יחסית.
הצלחתי, בשלב כלשהו, להיות שמחה.
וזה היה בשלב שהיא ראתה.
אז זה מוזר.
אבל בכל מקרה הגעתי למסקנה שהיא פשוט שמעה שאני נראית עצובה,
ולכן זה כל פעם נראה לה ככה.
כי זאת כבר לא פעם ראשונה.
זה רק ניחוש.
כי אני יודעת שאני באמת לא יודעת כלום.
אז הייתי נראית לה עצובה.
והיא רצתה לשאול למה.
ואם קרה משהו.
ואם אפשר לעזור.
והיא כל כך חכמה יאבללה.
היא די קראה אותי.
דיברתי איתה על הכל חוץ מעל ה'עניין' עצמו.
וזה היה טוב.
והיא שאלה שאלות כל כך מדויקות.
ויש בה תמימות מדהימה.
וטוב.
ויושר פנימי.
ועיניים לוהטות.
תמימות טובה.
לא במובן הפשוט של המילה.
היא שאלה אם אני מרגישה שיש מישהי משם שאני מרגישה בנח לדבר איתה.
בלי לחשוש שישפטו אותי.
והיא שאלה עליה.
היא אמרה,
שאי אפשר לחיות ארבע שנים במקום
שבו אין לי עם מי לדבר.
ובכלל,
שהסיבה שבגללה אנחנו לא חיים כל אחד על אי בודד,
היא כדי שנחיה ביחד.
שלא סתם יש מסביבי אנשים,
אלא כדי שיהיה לי קשר איתם.
שאלו אנשים שאני יכולה וצריכה לדבר איתם, ולשתף ולספר ולשמוע.
והיא אמרה עוד המון דברים חכמים.
וגם סיפרה לי. על זה.
וזה כל כך מדהים.
ואיך היא ידעה שזה יהיה לי טוב לשמוע את זה.
אין אצלה משחקי כבוד.
היא פשוטה, היא טובה.
וזה הביא אותי אחר כך לתובנה חדש וחשובה מאוד.
נקודה למחשבה.
וזה פתח הרבה.
ועשה סדר בראש.
קצת.
עוד אין שום החלטה ברורה. נראה.
ויצאתי משם ונגמר לי האוויר.
ורק אז קלטתי כמה אני מפגרת.
שהייתה לי וואחד הזדמנות ולא ניצלתי אותה.
אוף.
אם הייתי יודעת מראש את כל הדברים שדיברנו עליהם,
פלוס קצת זמן למחשבה עם עצמי,
הייתי מספרת. בטוח.
אבל לא סיפרתי. כי לא ידעתי.
עכשיו לפחות אני יודעת שיש לי אותה.
ובזכות הדבר ההוא שהיא אמרה,
גם אומץ לקום ולעשות.
נס.
והמשיך שבוע רע.
וגיליתי את המקום ההוא.
וזה דווקא היה טוב.
אני כל כך אוהבת לבד.
חבל באמת שאין לי איזה אי בודד לברוח אליו.
וקרה לי נס שם.
ואני מקווה שאין דברים שהן לא סיפרו לי.
והסתיים שבוע יחסית טוב.
אפילו יותר מיחסית טוב.
טוב.
ואחר כך, היה לי דיבור איתה של כמה דקות.
לא אישי בכלל.
והיו שם עוד בנות.
אבל הבנתי מזה.
שאני חשובה לה.
ושהיא חושבת עלי.
ואכפת לה.
היא מסתכלת עלי.
וזה עושה לי טוב בלב.
יום אחד אני אוהב את עצמי באמת?
יום אחד אני אהיה בטוחה בעצמי באמת?
יום אחד אני אעריך את עצמי באמת?
יום אחד אני אהיה מי שאני באמת?
יום אחד אני אוכל לנוח?
יום אחד יהיה טוב?
יום אחד יהיה טוב.
היא כל כך מתוקה.
אימלה איזה בן אדם.
אנלא עומדת בזה.
איזה טוב.
איזו מתיקות.
איזה עיניים טובות.
אימלה.
איכס. כואב לי הראש.
וכואב לי הלב. מאוד.
אני כל כך מסובכת שאתם לא מאמינים.
כל אחת מהן יודעת עלי חלקיק אחר.
ואף אחת לא את הכל.
אף אחת אפילו לא חצי.
אף אחת אפילו לא אחד מתוך מאה.
כולן בעצם יודעות עלי כלום.
איזה ניגון..
ורק קצת שתיקות עמוקות,
רגע לנשום
ולחיים לצלול.
כן זה מטריד ומצחיק באותו הזמן,
כן צריך שקט וצריך רוגע,
אבל זה בסוף יגיע.
אין ידיעה ברורה, נכון.
בשום דבר,
אבל בטוח שמתי שהוא זה יתיישב במקום,
יהיה מצחיק לראות את זה קורה,
כמו... ים שנרגע? נראה כך.
כחול כמו אתמול אבל רחוק הקשר בהתנהגות,
רק בצורת החשיבה, באופי, בצבע, ברצון.
יהיה קשה, יהיה, קשה.
הגלים לא סתם מתנפצים על הסלעים, מתביעים מלחים וחונקים,
את עצמם,
לא סתם,
אבל תמיד בבוקר זה נגמר, לא מאילו ולא לשיו
האומנם,
מן השמיים אנוחם.
