פורום ריק ומוסתר (עמוד 1065)

מסקנה:

אי אפשר עם האמונה.

ואי אפשר בלעדיה.

מסקנה 2#:

העולם פה- מטומטם.

כל האנשים פה- מטומטמים.

ואני- יותר מכולם.

מסקנה 3#:

החיים האלו הם אוף אחד גדול.

מסקנה 4#:

אני רוצה כבר לספר לה, או לה.

אחת משתיהן.

ושהן יבינו.

ולא ישפטו.

ושאוכל לסמוך עליהן שלא יספרו לאף. אחד.

ושאני לא ירגיש אחר כך טיפשה.

ומפגרת.

ןשזה לא יוריד לי את הביטחון יותר ממה שהו כבר למטה.

מסקנה 5#:

אין לי מושג איך עושים את זה.

מסקנה 6#:

בקטע הזה-

אני יודעת שבסוף יהיה טוב 

פשוט יודעת.

עברתי דרך מטורפת.

לבד.

זה בזכותי.

ומגיע לי מחיאות כפיים סוערות.

ואם עברתי את כל זה עד לכאן-

אני מסוגלת להכל.

הכל הכל הכל.

זה יקרה.

זה יבוא.

לאט לאט.

הכל עניין של זמן.

רק שלי כבר נגמרה הסבלנות.

נמאס לי מתהליכים ארוכים.

אני רוצה טוב עכשיו.

מסקנה 7#:

בקטע הזה- אין טוב גמור.

פשוט אין.

אין תשובות לכל השאלות.

ואת בסך הכל בן אדם.

תכילי את זה עננה, תביני.

כן , זה מדכא.

זה מייאש.

זה גורם לעצבות נוראה,

וריקנות נוראה עוד יותר.

כן, את רוצה תשובות. כאן ועכשיו.

נמאס לך להעביר את הימים בבטלה.

ואת השבועות, והשנים.

נמאס לך שלחיים שלך אין תכלית.

יש שיר אחד, שאותי מדכא, אבל הוא כל כך אמיתי:

"אומרים יש מי ששומר עלי,

נותן לי ת'כוחות.

עוד לא מצאתי תשובה אבל,

קוראים לזה לחיות."

קוראים לזה לחיות, את שומעת?!

זה מה שזה אומר, לחיות פה,

לחפש ולחפש,

עד כלות הכוחות,

ולהבין,

שלא להכל יש תשובות.

מסקנה 8#:

עוד שיר, באותו נושא:

"אם כבר אז בכל הכח מול העולם הזה,

אם כבר אז לדעת שניסית הכל,

אם כבר לא לדעת להמשיך ולשאול..."

(עידן רייכל, שם שם)

(השיר הקודם- אמיר דדון, שם שם)

אז את שומעת, עננה?

את ממשיכה להקשיב??

למרות כל ההפרעות, תתרכזי!

אם כבר, אם כבר את כאן.

אז להוסיף טוב בעולם הזה.

להדחיק קצת את הרע, והחושך.

אז מה שאת לא יודעת אם יש אמונה בעולם הזה,

אז מה שאת לא בטוחה שהוא קיים, המשיח.

אז מה שאת לא יודעת אם נקבע לך ייעוד מראש.

בכל הכוחות שיש לך, והם רבים ועצומים, 

תלחמי. תאבקי.

תורידי מהעולם הזה קצת מהעול הכבד הזה,

של מצפון שדופק בקצב,

של משחקי כבוד מיותרים,

של חוסר אהבה בין אנשים.

תוכיחי לכולם, שאפשר אחרת!

לא, לא חייבים ללכת לפי המסלול!

מוסכמות מרובעות שקבועות מראש-

אפשר לפרוץ!

קולטת?!

יש מציאות כזאתי, של פחות אנשים מסכנים ברחובות!

של יותר חיוכים ופנים מאירות!

מציאות אפשר לשנות!

אל תקבלי כמובן מאליו,

תחשבי, 

תמשיכי לברר,

לרדת לעומקם של דברים.

ואת! תצליחי.

ויהיו נפילות.

ויהיה קשה.

מרסק וכואב.

אבל בסוף יהיה טוב.

את תשאירי אחרייך משהו בעולם הזה.

תיצרי. לעצמך. ייעוד.

מסקנה 9#:

בקטע הזה- 

אין לי שמץ של מושג מה יהיה.

לוקח לי זמן,

לעבור תהליכים.

להשתנות בין מצבים.

ואני מפחדת לפספס את הרכבת.

מפחדת שהיא תדהר הלאה,

מתפצלת לשמונה כיוונים שונים.

יודעת,

שזה תלוי בי, אבל לא רק.

שלא הכל בשליטתי לא.

אני מאמינה שהאהבה תנצח.

מייחלת שנתבגר כבר כולנו,

ונצליח להיות אחד באמת.

אחד מלוכד.

ושמח.

פשוט. ואמיתי.

שטוב לו עם עצמו.

שאוהב את כל החלקים שבו.

שיוכל אפילו להכניס אורחים מבחוץ,

כאלו שירגישו בבית.

שיקלטו שטוב לנו ביחד, ואנחנו רוצים שיהיה לנו טוב גם איתם.

ושכל אחד מאיתנו יהיה בטוח בעצמו, בכוחותיו,, ובכוחות כולם.

שלא יתבייש בעצמו.

ולא בכל השאר. אפילו לרגע.

לו יהיה.

האם? אין לי מושג.

יכולה רק לקוות, ולנסות לפעול.

להאמין בטוב.

מסקנה 10#:

לא. להילחץ. משום. דבר.

אצלי הכל תלוי בזמן.

מסקנה 11#:

אני בן אדם פחדן.

וטיפש.

לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצההההההההההההה שגרההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא!! רוצה!!! שגרהה!!!

שגרה זה למטומטמים. שלא חושבים על החיים.

שנבלעים כמו כולם בריק אינסופי.

כלואים בתוך עצמם.

כלואים בתוך מסגרת.

מזוכיסטית שאני.

מה את עושה מהההההההה???..?

אוף. נמאס. יש מישהו שיבין??.

מישהו.?

הלו? 

אנשים!!!??

דברו איתי על לוותר לעצמך, עד מחרותיים.

לא מעניין אותי.

אתם לא מבינים כלום.

הועמק שלכם כל כך רדוד.

שאני מתה.

עד מתי???

מילים יפות אמרתי קודם.

על שינוי, על מציאות אחרת, על פריצת גבולות.

הכל טוב בשביל לפרוק על הדף.

וזהו.

והנה מחר אני יקום בבוקר לעוד יום משמים שכזה,

ויראה לכולם שהמצברוח בעננים.

יסתיר את הדיכאון.

כמו כל יום.

אני טובה בבירבורים.

בתכלס אין מעשים ואין תוצאות.

רוצה כבר לשנות ת'עולם! 

רוצה לפרוץ ת'גבולות!

אבל מה חעשות שאני לא בעלת הבית על כל הרע שבעולם הזה??

והסבל??

לא אני גרמתי לאנשים לחלות.

לא!

ולא בידיי התרופות!

אין לי שום יכולות!

העולם הזה ענק.

וכ-ל האנשים המטורפים ביותר, האדירים! ששינו בענק!

הם מתו.

והרוע והסבל נשארו בעולם.

ולא חשוב מה הם עשו.

אין שום הגיון במה שקורה פה!

שום! הגיון!

לעזאזל!!!! יאווווווו

מסקנה 12#:

נתן גושן. בלעדיו לא הייתי שורדת. (או שאולי דווקא כן? לוידעת).

והנה כמה מהגיגיו: (שהם בעצם גם הגיגיי)

"איבדתי הגיון בכל השיגעון הזה!"

"ומי יהיה כאן, כשאחשוף את כאביי??"

"את סודותיי האפלים איש לא יודע, אנלא מרגיש קרוב, לאף אחד.."

" אני כאן 

כשלא באלך להיות

להציע שלום 

ולכבות ת'שרפות...

אני כאן

כשהרוח תסער

כשאין כח לחיות

וכשכלום לא נשאאאאר.."

"אני אחד בסך הכל והלבד שלי גדול"

"ואני הייתי כאן כל הזמן ולא שמתם לב,,

אני הייתי כאן ידיים על שולחן

ולב בוער רעב"

"ןלא תראו אותי שוקע 

במשחקים וחלומות

והכאב שלי לוקח 

רק כמה נשימות"

"אין מה לשתוק אני בא מרחוק

זה כואב בי עמוק עד העצם

אני לא מרגיש מיוחד יש לי שקט לבד

אנלא צריך אף אחד

זה דוקר"

"אוי ליבי, בוא ננוח לכמה דקות

כבר הובלת אלפי מלחמות

וזה אני שאוסף את שבריך אלי"

"אולי קצת שכחתי גבולות הגיון"

"וכמו אדיוט אני רוקד

וכל הגוף שלי רועד

אך לא אודה שמפחד משום דבר"

"כי מסתובבת סערה בתוך ביתי בכלל מבלי ששמתי לב.

ועוד ועוד.....

מסקנה 13#:

זהו. איבדתי את זה.

אני חייבת לעוף לישון.

אפילו לכתוב אני כבר לא מצליחה.

וזה רע. וזה גורם לי להרגיש רע.

ואני מרגישה רע רע רע !!!

ואני לא רוצה את מחר. 

אין מצב.

מחר.

איזו מילה נוראה.

אוף.

מה עושים?

נגמר לי כבר הכח למשחקים.

אין יותר הצגות.

הגעתי לשלב,

שהכאב,

והדיכאון,

כבר לא יכולים להסתתר.

כולם כבר רשמו לב.

שמשהו עובר עלי.

משהו לא טוב.

משהו רע.

ואני תמיד פחדתי שישימו לב.

אני עדיין מפחדת.

לאן זה יוביל?

יאבלללללה.

לא טוב לי. בכלל.

אני רוצה כבר לספר לה הכל.

הגיעו דברים חדשים ובלב שלי כבר אין מקום.

אפילו לא לפיצפוץ.

דחוס דחוס דחוס דחוס...

זה לא פייר שיש אנשים שהכל אצלהם פשוט.

לא הוגן ולא צודק.

אני רוצה כבר לדבר לדבר לדבר.

הנה,

יש לי הזדמנות.

היא רוצה שנדבר.

אבל אני לא רוצה לדבר איתה.

לא לא לא.

אני רוצה לדבר איתה.

אוף.

מתתי.

תשו כוחותי.

כלו עד תום.

ומחר יום חדש.

יאייי איזה כיף לי

*ציניות ציניות ציניות***

מסקנה 14#:

אני רוצה חיים טובים.

שמחים.

מאושרים.

מלאים.

בעשייה.

בסיפוק.

במיצוי כוחות.

בהוצאת הכח אל הפועל.

אני רוצה.

אישיות בנויה.

חזקה.

יציבה.

מחוברת.

לעצמה.

לאחרים.

עם קשרים אמיתים,

עם בני אדם אחרים.

מסקנה 15#:

בסוף אני יצליח.

אני מאמינה.

בעצמי.

רוצה להאמין.

אבלאבלאבלאבלאבלאבל

מה אני עושה עכשיו??

מחר אני קמה בבוקר ו....................................?

ממשיכה למערכה הבאה?

אמרתי כבר,

שאין לי כח להציג.

מסקנה 16#:

לא חייבים להציג.

אפשר לנסות להיות שמחים באמת.

מסקנה 17#:

נקום ונראה.

העייפות לא מוסיפה לי שמחה.

וננסה

להחליט

לפני

שנרדמים

שמחר

אני

מנסה

להיות

שמחה

באמת

ולא 

לשמוע

שירי

דיכאון

שעושים

לי

רע

שמחופש

לטוב

אלא

מתחילים

מהבינוני

והסביר

כלפי מעלה

ואולי

מחר

יהיה

לי

אומץ

ואני

יגיד

לה

שאני

רוצה

לדבר

איתה

והלוואי

שהשיחה 

עם

האיתה

השניה

תוביל

לפסים

טובים

בלבד

גם

בשבילה

וגם

בשבילי

ושאני

לא

אגיד

דברים

שאני

לא רוצה

להגיד

ולא 

יזכר

אחר

כך

בדברים

שחבל

שלא

אמרתי

ואיזה

מזל

שעליתי

על זה.

כל החיים יש לנו מלחמות בים השכל ללב,

ובסוף המצפון הוא הנקודה שמכריע בניהם...

@בוחרת

@מקופלת

למה אני לא במיטה שלי באמצע החלום השמונה עשרה?

למה אני מתעקשת לסבך כל דבר אפשרי?

והי, אני כותבת כאן.

כבר אחרי שלוש וחצי.

נס שאני לא נמצאת ב****.

נס אמיתי.

נס חנוכה מוקדם.

ונכון יהיה בסדר??

טוב. השעה עברה ממזמן.

אוף איתי.

אני תריכה ללכת לישון.

אני צריכה לכתוב ולהשתחרר.

אני צריכה אומץ

ואני צריכה גם כוח.

וכבר אפשר לפרוש לישון. אז למה אני לא עושה אתזהה?

אבל קר בחחוץ. ובאלי להתכיין עד מחר.

אבל זהו. מחר בע"ה

קמים. ובע"ה בבוקר.

ולומדים.

וממשיכים. ומדברים ומשתדלים.

כי יהיה טוב בע"ה.

כן

יהיה טוב.

ויש לי כוח גם אם מרגיש שלא.

למה אני חוזרת אחורה?

מזל שלא יותר מדי.

אני צריכה לדבר עם כלמיני אנשים.

אבל קודם כל אני צריכה לדבר עם עצמי.

בשקט

ברוגע

בנחת

ולחשוב

בלי להירדם.

זה אומר שצריך לישון כבר.

לישון!!!!!!

אני עיייפה ממש.

וכבר כואבת לי הרגל.

אני כותבת כאן. ותוהה תהיות.

וזהו.

היום עוד מותר. מחר זה נגמר.

כלומר לא. עכשיו זה כבר נגמר.

ועכשיו מתקפלים

ומקפלים הכל בפנים ופותחים בצורה מבוקרת יותר.

הי, בצורה צבוקרת עם אנשים מבקרים. אז מי בא להקר אותי?

אולי באמת אני אסע אליה הבייתה ונדבר שם. זה יהיה נחמד.

אבל אולי תהיה ביקורת.

שורש ב.ק.ר מנצח כאן.

ואין לי כוח אליו.

טוב. זהו.

אנשים עייפים הולכים לישון

אנשים מותשים הולכים לאגור כוח

אנשים סחוטים הולכים להתמלא במיץ

ואנשים כמוני הולכים לחדר.

לילה טוב.