מחר. מחר מתחיל לו זמן חורף. הרבה אני תולה בו, באותו זמן חורף, שהשנה (בטוח זה לטובה) התארך בעוד חודש. שישה חודשים.
אבל הדבר שהכי חשוב לי כרגע בזמן חורף- זה לסיים את מסכת יבמות בעיון. אמנם זוהי אחת מהמסכתות הכי קשות(והכי ארוכות), אמנם הוא אמר לי שאין לי סיכוי ואני סתם מדבר כי אני אצטרך ללמוד כמו חמור, עד כאן לשונו הקדוש.
אבל אני אסיים אותה. הוא יראה. ואכן אני אלמד כמו חמור, ואפילו לא אשן בלילות אם אצטרך. כי בשביל זה באתי הנה, דווקא לישיבה הזאת. לא ולא, אתה טועה ידידי החביב, עיקר בואי לישיבה הזאת לא היה בניית האישיות שלי, שאת זה אני יכל לעשות במקומות הרבה הרבה יותר טובים מכאן. באתי הנה, כי פה גדלים בתורה באמת, יודעים תורה באמת ואוהבים תורה באמת.
לא, אני לא רוצה להיות דיין, ממש לא. אבל אני רוצה להיות ת"ח, ת"ח אמיתי. וכאן, בישיבה הזאת, עושים את זה הכי טוב שאפשר. הקב"ה עדי.
אתה שואל למה. מה מעניין במסכת יבמות? איך אפשר להגיע בזמן לסדר צהריים וערב כל יום וללמוד את המסכת המשעממת הזאת? שלא נדבר בכלל על זה, שהיא (או רובה הגדול) ממש, אבל ממש לא רלוונטי בשבילנו. ואני גם לא יודע אם זה יהיה אי פעם שוב רלוונטי.
אז ידידי, יכל להיות שהנושאים במסכת יבמות לא מעניינים אותי, ואפילו מרתיעים אותי. אבל- אני אוהב ללמוד את זה כי ככה. לא יודע להסביר. התורה היא דבר כל כך אינסופי, שכל מה שתגיד יכל להוריד מהערך האמיתי. אולי בגלל זה. הנשמע שאי אינסופית כמהה לדבר שהוא אינסופי, והיא מוצאת את זה שם, בתורה. לא בגלל שזה מעניין אותה איך ולמה עשה של ייבום דוחה את לא תעשה ועשה של עריות. אלא בגלל שזה התורה. סתם. כך.
אתה בטח מכיר את הפיסקה בעין אי"ה שבת, על זה שהתורה היא מרה ומרירה. זה נכון. אבל זה רק בתחילת הדרך. פרישות זה לפני קדושה.
אז למה כייף לי ללמוד את זה? לא יודע.
תורה זה דבר כל כך מתוק ועמוק. תענוג צרוף. תענוג אינסופי. מעיין החיים.
ואין כמו שירו של נתן אלתרמן, פגישה לאין קץ. לבטא את התחושה הזאת. את התחושה שאני מרגיש כלפיה. כלפי התורה הקדושה.
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.
ואני מבטיח. מבטיח לגמור את מסכת יבמות. ואני יוציא לו לשון. או שאולי אחרי שאני אגמור אני יתעלה על עצמי ולא יעשה את זה...
אז זהו. מחר. אמנם אני אגיע רק בערב (אנ מקווה שזאת סיבה טובה לאחר על היום הראשון של זמן חורף). אבל מחר. מחר ממשיכים
יישר כח למי שקרא
(ובבקשה אל תגידו לי מה כתוב בהקדמה לתפארת ישראל. כי אני יודע מה כתוב. ובכל זאת כתבתי את מה שכתבתי. וד"ל).
פדחני מאוד. 
.
