פורום ריק ומוסתר (עמוד 960)

בהבנה שאין לי כלום לעשות בחיים.

התבוננות על המצוי והרצוי בי במעגלי חברה שונים:

 

 

 

אני לא שקטה.

אני פשוט לא מדברת הרבה.

 

(רצוי? מצוי? ערבוב אחד גדל של שניהם יחד.)

 

מילון למי שלא בעניינים,

מי שלא מבין את הכוונה ואת הלך המחשבה,

ובאופן כללי לכל מי שהוא לא אני:

 

 

יצור שקט- הווה אומר יותר לא מקרין מאשר מקרין משהו כלפי חוץ.

               הווה אומר אדם שנעלם ומתמוסס בין המון פיות מברברים

               אשר בקלות ישכחו אותו אפילו לפני שילך, כי בעיניהם,

               אלא אם כן יתאמצו לשנות זאת, הוא לא הרבה יותר מישות או גוף חיצוני.

               ולא בכוונה תחילה חלילה, אין ספק שהראש שלהם יודע שכל אדם הוא עולם וכו וכו, 

               אבל משום מה, הלב צריך להתאמץ כדי להסכים איתו.

               בן אנוש שכן ממוצע בדרך כלל יקטלג אותו לתיבת ה'ביישנות, חוסר ביטחון, כאן אני מרגיש בנח'.

               יהיה צורך ברמת מאמץ גדולה מאוד כדי להצליח לצאת מקופסה,

               ותנאי הכרחי מוקדם הוא המוכנות להכיר בכך כאתגר.

               

לא שקט אבל גם לא מדבר הרבה-

               סך המילים שיוצא מהפה הוא אולי נמוך בהרבה מהממוצע בחברה, 

               אבל הדמות מקרינה נוכחות, בלי קשר לכמות הפטפוטים המיותרים יותר או פחות                                                                           שהיא משמיעה בחוץ.

               פנימיות מוסתרת. עולם בנפש שמסנן ומחליט על הרגעים בהם יגלה את עצמו.

               דממה שהיא כיסוי. שתיקה שבאה לספר. חוסר החצנה בולט שאך מעיד על יחס של כבוד 

               כלפי כל מה שקיים בפנים. אותם דברים שלאיש אין ספק שהם קיימים,

               וההסתר הוא שמעורר תשוקה אל הגילוי.

 

 

 

מה הרצוי? אין ספק. 

מה המצוי? אחרים יוכלו לענות על כך טוב יותר ממני;

אם כי אין ספק שההבחנה והבירור עושים רק טוב,

והם שיעזרו להתקדם אל הרצוי,

שהבסיס בו הוא בראש ובראשונה שלמות עצמית ואהבה עצמית,

הכרה בערך עצמי על הטוב ועל הרע.

              

                    

 

 

 

 

לשכוח. את כל האני של השתיים האחרונות.

כמה תובנות ומסקנות ומחשבות בתקופה הזו,

על אנשים ועל העולם ועל עצמי.

חלק כתוב.

אני חושבת שהרוב.

 

 

פעם, אמרתי לעצמי שהכל עוד חי בי, בתוכי,

גם אם לא מנוסח בקדמת המודעות.

היום אני כבר לא בטוחה.

כבר המון זמן לא היה לי לילה.

לא לילה כזה.

כבר שבועות, חודשים שלמים, לא כתבתי.

בכלל.

שום כתיבה משום סוג.

ניסיתי, רציתי, 

כל הזמן.

אבל כמה מחסומים כמה.

על גבול הבלתי אפשרי.

לא,

זה לא שלא היה על מה לכתוב.

זה לא שפתאום הפכתי לאנשה פשוטה וחלקה

כמו שלא הייתי מעולם,

כזו שלא כותבת 

כי לא מרגישה בכך צורך.

לא.

כמה פעמים כמה,

ישבתי מול דף

עם עט או עיפרון,

וניסיתי.

חצאי קטעים,

חצאי מילים,

חצאי משפטים.

לא הלך.

הייתי מתוסכלת רצח.

הכתיבה הזאת עכשיו,

היא נס.

התגעגעתי.

באלי לנצח ככה, 

לשבת ולכתוב בזרימה.

היא.

יש לה מחשב נייד.

באלי גם.

יום אחד אני אקנה אחד כזה.

יום אחד.

הפחד הכי גדול שלי כרגע?

(לא באמת, אבל הוא קיים, גדול וגדל.)

פחד? פחד?

אפילו לא בטוח שזה פחד.

(צורך דפוק. להגדיר רגשות.

הרגל בלתי אפשרי.

אתם רציניים??

נו באמת. 

אי אפשר להגדיר רגשות.)

אני מרגישה שאני שוקעת באפור.

שטח מת נהייתי.

לא מצליחה להרגיש.

הכל עמום כזה, מרוחק.

מוזר, לא הגיוני,

אבל אני מתגעגעת לכאב.

כי אז,

כשהוא היה,

הרגשתי אותו כל כך חזק.

וכשמתוכו הגיעה שמחה,

הגיע טוב כלשהו,

הייתי מסוגלת לצרוח את עצמי למוות.

לשאוג.

חייתי.

חייתי קצוות.

חייתי רע בלתי אפשרי

וכאב גדול ממה שאפשר להכיל.

וחייתי, 

מתוכו ולידו ובין לבין,

טוב שממלא את הנפש בצרחות.

ועכשיו.

עכשיו?

אפרורי. יבש.

הכל פסדר, הכל נחמד.

כואב על *** ועל**** ו***

וגם על ה*** ועל ******,

אבל בעיקר מהשכל.

הלב לא מוצא את עצמו.

לא מצליח להתמקם.

תכלס,

מה אני בשוק?

כל החיים שלי,

מאז ומתמיד,

היו כאלה,

אפורים.

ואם פעם 

על זה ומתוך זה

כאבתי וכעסתי והרגשתי,

עכשיו האפור השתלט על הלב כמעט טוטלית.

רק שיחזור, הרגש.

הוא יחזור,

מתישהו.

אני יודעת.

 

 

 

 

אל תנסו להבין מה כתוב.

אתם לא תצליחו.

חכמים ככל שתיהיו.

להיות מסוגלת להרגיש עכשיו,

את עצמי הקטנה.

עצמי בת עשר.

עצמי בת שתיים עשרה.

עצמי בסיטואציה הזאת והזאת והזאת.

את עננה של לפני שנה,

ושנתיים.

עננה הטרמחית.

עננה בת שלוש וארבע וחמש.

 

 

 

 

 

כמה דברים הייתי משנה בעולם הזה,

אם רק הייתי מסוגלת.

הייתי מרכיבה יקום שונה בתכלית.

אבל נו, שיהיה.

 

 

 

אוהבת לגעת בכאב בידיים חשופות.

לא מיאוש,

מהאין ברירה.

ונשים את זה על השולחן.

זה תלות שהייתה ונרפאה,

אחת כזו שנעלה לי את האופציות

אחת כזו שדחקה אותי לפינה.

תלות כזו שהפכה אותי לחולה,

חולה חולי אהבה.

תלות כזו שגרמה לי לראשונה להבין מה זה אהבה.

תלות שריפאה אותי,

שריפאה לי את הפצעים,

תלות שגנבה לי עשרות שעות שינה מהחיים.

טוב, הגזמתי, אבל הרבה.

וכשהתרחקנו,

לא נפרדנו, התרחקנו,

פיזית,

לא נפשית,

נגמר לתלות שלי העבודה.

לא היה לה אחרי מי לבלוש,

ואחרי מי להסתקרן,

ובמי להתלות.

לא היה לה את ההוא לחשוב עליו כמו פעם,

את ההוא להתפלל עליו,

ולבכות עליו.

כי התרחקנו.

אז היא התחילה לדמיין,

התלות,

בנתה ובונה במגדלים.

אולי ככה,

אולי ככה,

ואולי נמאס לו,

והוא עלה על זה,

ואולי נשבר לו,

והוא בורח מזה.

אולי הוא מצא לו חבר אחר,

ועכשיו שהוא מחובר לוואצפ,

בעצם איתו הוא מדבר.

ואני יודע, 

זה חשוף מדי מה שאני כותב פה,

זה כל הלב שלי על השולחן.

שפכתי הכל.

הכל.

ואפילו עשיתי את זה על הסיכוי שהוא יקרא את זה.

יכול להיות,

אפילו הגיוני.

אבל אתם יודעים מה,

לא אכפת לי.

ולמה לא אכפת לי?

כי זה באמת אני, 

ואני עובד על זה,

כי ככה קוראים לי.

יש לי חיים מלאים בקשיים

וכל הזמן אני עובד על זה.

על מה אני עובד?

על זה,

מה זה זה?

זה, נו. פשוט זה.

אז תבין,

כן, אתה,

תבין שאני עובד על זה,

ואל תדאג,

פשוט תתקדם,

ותמשיך,

ותדבר.

 

וככה נראת תלות,

מי שלא יודע,

ככה היא נראת-

תלמדו.

קשה כזו,

מכרסמת,

לא מרפה,

לא מאפשרת.

נועלת,

סוגרת,

אוטמת.

לא מקשיבה,

לא משחררת.

 

 

אהה ושכחתי:

*&*

אני באמת חיה בסרט וזה רעיון גרוע ומטופש?

4 מתקשרים קיבלו ממני את התשובה הבאה: "אני אטפל בשמחה, אין לי כח לטלפון הזה באוזניות".

החלפת מהלומות מילוליות באוויר הסלון

 

ילד עם חיוך וסרוב שינה בתרוצים מטופשים

 

שיחות טלפון ארוכות מדי ונחוצות תוך כדי עבודה על משהו שלא קשור בכלל

 

זמן שפיניתי בכח כדי לחשוב, ונוצל לטלפונים

 

זמן שפיניתי בכח לחשוב, והצלחתי לחשוב.

 

עוצר את המוסיקה כי שקט

מפעיל אותה ככי אני אני

 

עם אוזניות

בלי אוזניות

 

עודף אנרגיה

עיניים עצומות

איך עוצמים אוזניים?

 

 

 

הצילו !! אני תחת התקף עודף מידע חסר תועלת וחוסר יכולת להתרכז.

 

 

זה רוקן אותי. זה מילא אותי.-----

אם האדם הכי גדול בעולם לא הצליח להכיל אותי, מי יצליח?

נו מילא. יהיה לנו בסדר בסוף.

אז יש אנשים חסרי מצפון

מאבדי גבולות

באמת.

ויש את הצד השני שמאפשר את זה,

שיוצר את הקרקע לגידולים הבאים, 

שיחנקו טוב כמו שרק הם יודעים

את כל השאר.

 

אני לא אוהבת את זה

בהגדרה עדינה.

 

לא נהנית מהריקוד המוזר הזה 

אחרי מנגינות מעוותות

של אחרים.

 

כן, בעיקר כועסת כשאני 

סובלת מזה.

 

וזה לא ישתנה אפ'פעם

אולי אלך.

ניסיתי 

לא הלך

התקדם ברוורס.

 

זה אפילו לא להגיש ת'לחי

השניה.

זה לרוץ ממרחקים

כדי להביא ת'ראשונה.

 

 

למה אני כותבת כאן שוב?

ואת השורה הזו, לפני האחרונה

ולפני

אינלי מושג.

 

אני חייבת לפרוק

 

 

 

אני רק חוששת.
כל השבוע הזה.
מפחדת.
שמשו יודלף.
פפפ


וזה בכלל לא בשליטתי.
זה סתם תקוות באחרים.

שאני יודעת שבורכתי

שיחד עם החסר, אני מוקפת בטוב וביש!

תודה ה'!

"שהכאב ימצא לו חברים לטייל איתם בלילה!" (וואלה לא זוכר של מי זה....)

זה מלחיץ
ממש.

יהיה טוב. נכון?

חיים שכאלו הם מנגינה שמתנגנת באוויר

שיר עם מילים שיר מלא חיים

 

המנגינה,לפעמיים סוערת לפעמיים שקטה

לפעמיים במכה אחת היא עולה ופתאום יורדת

ליפעמיים היא דרמתית לפעמיים מרגיעה

 

שיר שמספר הכל עליך

שיר רק שלך

שיר שמתנגן רק בביתך

שיר שאת מילותיו איש לא מכיר חוץ ממך

 

אנשים קרובים יודעים קטעים ותווים משירך 

אנשים רחוקים יודעים תו או שניים ממך

אבל היחיד שיוכל לנגן באמת ובתמים

לנגן את המנגינה הצלולה והנעימה

הוא רק אתה

 

קח את התווים 

תפרח איתם 

תנגן את השיר ששיך רק לך

תחיה את הצלילים

תנשום את התווים 

כי בסוף השיר הזה הוא רק שלך

 

 

 

אוהבת ? לא ? .. אני לא יודעת .
אני מפחדת להיפגע .. חייבת לשמור על עצמי.
לעיתים אני אומרת לעצמי:
מה את עושה .. טוב לא יכול לצאת מזה.
את הרי חכמה, קוראת אנשים בקלות ומזהה דפוסי התנהגות שיכולים להזיק לך.
ומילא זה רק הראש היה אומר ..
אבל גם הלב מאותת הוא נעשה כבד יותר במקומו ומושך איתו לכיון הגב גם את הבטן.
ואת יודעת שזה לא סימן טוב..
אז למה את לא עוצרת ודי ?!
למה ? כי אני לא יודעת איך!