מה נותן לנו להמשיך לכעוס?
מה מפריע לנו למחול לאחר?
ולכן הוא לא ירצה להכעיס אותנו
הסברתי מה הנפש מרוויחה מהתכונות האלה. אלה תכונות הגנתיות, ובמקרים קיצוניים צריך להפעיל אותן
ולכן אם את יודעת שזה לא יגרום להם לפגוע בך שוב, ואם את יודעת שהמחילה "בחינם" לא גורמת לך לזלזל בעצמך ובחוויה שלך, אז במת לא תרוויחי כלום מלכעוס. זה סתם הרגל.
פחיתות החומר. העובדה שאנחנו לא מחוברים לאמת הפנימית שלנו והבטחון העצמי שלנו בנוי ממה שהחברה אומרת עלינו, ולא חיים לפי האמת. אמנם, הקשר והיחס לאחרים הוא טוב, כדי שנזכור שאנחנו לא לעצמינו ולהזכיר לנו שאנחנו לא א-לוקים, ולהחדיר בנו את מידת הצניעות, אך זה לא טוב שזה מתבטא בכעס, חכמים אומרים שכעס זה דבר שהוא שלילי לגמרי. (כעס זה פשוט מטען שלילי שמצטבר בנפש, ומי שכועס רק מעניש את עצמו על דבר רע שהאחר עשה....האדם בכעס מאבד את עצמו, "כל הכועס כאילו עובד ע"ז", האדם מגיע למצב שהוא מתנכר לזהותו האמיתית, כמו בע"ז, שהאדם עובד לאלהים אחרים שהם שקר ולא באמת נותנים את המענה האמיתי לנשמה שלו, זה תחליף שקרי ומעוות).
היחס לאחר שמתנהג לא כמו שצריך צריך להיות רחמים, לרחם על אותו מסכן שנמצא במצב כזה. הדבר שהוא כן לגיטימי כיוון שתיאורטית יש לו מקום הוא שנאה, והוא כדי שלא נאבד את המיוחדות שלנו ואת הדרך המיוחדת שלנו, ולכן יש לנו התנגדות לדרך אחרת שנראית לנו שהיא סותרת את הדרך שלנו. ובאמת בהבנה העמוקה הכל משלים ומביא למטרה אחת, הופעת שם ה' בעולם, רק צריך לכוון את הדרך ולהוציא ממנה את הפסולת ואת נקודות השקר שדבקו בה. אך ההבנה העמוקה הזאת עלולה לפגוע בנו, כי אם איננו מסוגלים להכיל את ההבנה הזאת ובו זמנית גם לקדם ולטפח את הדבר המיוחד לנו שעליו הופקדנו, זה עלול לפגוע, ולגרום לנו לבלבול ולפיזור הכוחות שלנו וחוסר התמקדות במה שהתפקיד שלנו ובמה שאנחנו צריכים לעשות. לכן, ה' מסתיר מאיתנו בשלב ההתחלה את ההבנה העמוקה הזאת, ורק אם האדם מוכשר ויכול להכיל את זה, לאט לאט הוא מבין ומפנים את אותה הבנה.
אבל, גם שנאה, כמו שאמרתי, איננה דבר טוב, אם היא מגיעה לאופן אישי, אך אם זה מופיע בלימוד וב"ריתחא דאורייתא", שהאדם חולק בעבודת ה' ובלימוד על חבירו לשם שמים, ומקיים את האמרה: "את והב בסופה", בהתחלה כאויבים ובסוף נעשים כאוהבים, זה דבר כשר אם הוא מופיע בצורה נכונה.
מה שכן יכול להיות כשר שהוא דומה לכעס זה לא כעס, שהאדם עצמו מאבד עשתונות, אלא ביקורת. ביקורת על התנהגות האדם זה דבר טוב, שהאדם לא משלים ומקבל את הרע, ובצורה הלא טובה זה מגיע לידי כעס. כשהאדם לא מוחל לאחר זה כי הוא לא יכול להשלים את מעשיו, הוא לא מסוגל לעכל את הסיטואציה שקרתה לו. זה קורה בגלל חוסר אמונה והבנה שהאדם לא מושלם, ושישנם דברים שמגיעים לו. רבי נחמן כותב שהבעל תשובה חלק מהתהליך שהוא אמור לעבור זה לסבול עלבונות ולשתוק, וכמו שמופיע במפורש לגבי דוד שסבל את מה שעשה שמעי בן גרא. (וזה לא סותר שמבחינה מציאותית היה צריך להינקם בו כי הוא מורד במלכות והיה יכול להביא דברים אחרים לא טובים....). אם האדם מצליח להבין שיש דברים שמגולגלים בידי ה', ואפילו דברים רעים הם בסופו של דבר חלק מתהליך שמטרתו לקדם את האדם ולזכך אותו ולהוביל אותו למדרגה חדשה בעבודת ה', כך הוא יוכל להבין שיש מישהו שפוגע בו. כשהאדם מרחם על אותו אדם, ומצטער בצערו, ומבקר אותו אם יש אפשרות, בכך הוא מביא שלא ישלים עם הרע שהיה פה, ומצד שני, על האדם להבין שגם הרע והדברים הלא טובים במציאות, הכל בשביל לגלגל טוב, ולבטוח בה' ולא להיות תלוי באחרים.
מקווה שעזרתי, מחילה אם היה קצת מבולגן...
דחיה
עלבון
זלזול
צריך ללכת קומה מתחת להבין על מה בנוי הכעס. אחרי שמבינים את זה, אפשר להתקדם הלאה ולהבין מה אצלנו בנפש צריך שינוי.
עושות שבת בירושלים ורוצות לדעת-
איזה טיש הכי מומלץ(מעדיפות בחסידות כמה שיותר סגורה) שיש שם גם עזרת נשים?
תודה לכל העוזרים!
לא יודעת מה מידת הסגירות אבל יש עזרת נשים 
ואם לרגע זה לא מצליח - לכאוב ולבכות כאילו אין מחר. לרצות למות. ללכת לישון ולקוות שבבוקר יהיה טוב יותר. עד הפעם הבאה.
משתדלים לא לחשוב עליו. וכשהוא צף בכל זאת דוחפים אותו פנימה חזרה..
הוא רק תסמין של משהו שעומד מאחורה.
כמו כאב פיזי, לפעמים זה בעיה טכנית
לפעמים פלסטר עוזר, לפעמים זמן שיגדל עור חדש או שהסריטה תעלם
ולפעמים זה משהו יותר עמוק שמצריך טיפול רפואי
צילום/ לעיתים ניתוח ועוד ועוד.
לפעמים בשביל לטפל צריך לקחת משכי כאבים זמניים.
כך גם בנפש, מנסה להבין מה שורש הכאב
לפעמים הטיפול בשורש מצריך עזרה חיצונית, של אנשים שקרובים אלי
לפעמים עזרה מקצועית
ולפעמים מסיחה את הדעת כדי להשכיח את הכאב זמנית
בשביל לישב את הדעת ולהבין את השורש...
(בדברים חיצוניים כמו שוקולד/טבע/הליכה/מוזיקה/קניות)
ולפעמים גם וגם וגם(:
המרצה שלי שולחת לי הודעה, אם אני יכולה לשלוח לה את המצגת שהוא חלק מפרוייקט גדול.
כי יש לה תלמידה במקום לימודים אחר שגם עושה משהו דומה , והיא רוצה להראות לה את זה כדוגמא.
עכשיו אני אוכלת את עצמי כי בתאכלס היכולות שלי, הם מתנת שמיים. ואם השם בחר שהיא תבקש את זה מימני, אז מי אני שלא אתן? ,
וגם כמו שחברות אומרות לי- "יש לך בשורה לעם" הרבה יכולים ללמוד מזה...
(ולא מתוך מקום של גאווה חס ושלום, כי הכל מאת השם, היכולות ממנו ברוך השם, אבל כן זה עושה טוב , שהכשרונות שהשם בירך אותי בהם מהווים כדוגמא.).
אבל בפנים משהו מדגדג כי זאת חתיכת עבודה שישבתי עליה.
מה עושים? לתת, לשמוח בעזרה הזאת, ולשחרר.
או לשמור ולהנות מזה בעצמי.?
אבל עובדים על זה🙆♀️.
יאללה לחצתי enter
לא לפני שציינתי זכויות יוצרים, כמובן.
תודה🤗
תודה
אמן בעזרת השם.
"אבל בפנים משהו מדגדג כי זאת חתיכת עבודה שישבתי עליה... או לשמור ולהנות מזה בעצמי.?"
מה זה אומר שישבת עליה הרבה זמן? ממה תהני אם המצגת תהיה רק לרשותך?
אלפיניסטיתאחרונה
"?אתה רואה שהוא לא אומר עליה "חס ושלום" אלא שהיא ראויה לדרגה מסויימת
וכן הוא כותב בפרק קניית הזהירות
שיש התבוננות לשלמי הדעת, לפחותים מהם, ולהמון העם
וכך הוא אומר שם בקיצור
יש אדם בדרגה שהוא בורח מעבירות בגלל יראת הרוממות - זה אדם שלם בדעתו.
מי שלא אוחז שם, אולי המחשבה שהוא יהיה פחות בעולם הבא תועיל לו..
אבל אם אדם רואה בעצמו שהוא לא מספיק חושש מעבירות כנראה שהוא עדיין המון העם וישתמש ביראת העונש
הוא רק אומר שראוי שתהיה יראה מעולה יותר
אבל זה ממש לא שולל את יראת העונש, וידוע על רבנים גדולים שדיברו על יראת העונש ואימת הדין, וקשה לי להאמין שמסתובב כאן בפורום צדיק נסתר שגדול מכל יראי החטא שבכל הדורות.
אין יראת העונש, אין יראה, אין עונש, אין מצוות, אין תורה
אם אנחנו לא יכולים להשתמש בשפה שבה השתמשו חז"ל וכל רבותינו במשך כל הדורות, אין שום משמעות ללימוד תורה. פשוט "יש אמת והיא נכונה" וזהו
כמו שמובא בר' עובדיה מברטנורא על המשנה באבות
ויהי מורא שמים עליכם - אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה. שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה, ונמצאת דעבודתו שלימה.
וכן אמרו חז"ל, עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט:
צריך לאהוב את ה'. חז"ל בשום מקום לא דיברו על אהבת שמים.
למה יראת שמיים כן - שאלה טובה
(אגב יש מי שמעיר גם על "בסייעתא דשמיא" שזה לא בסדר, כי זה "סייעתא מן שמיא" - עזרה מהשמיים אבל לא עזרת השמיים)
ש"חכמתו מתקיימת" הכוונה שכשאדם ניגש ללמוד מתוך רצון להגיע ליראת שמים
החכמה שהוא לומד תביא אותו לשם. וזה כנראה גם עונה על השאלה שלך 
יש עוד דבר שזכור לי שכותב ר' נחמן מברסלב על "חכמתו מתקיימת"
שאם מחזקים אדם אחר ואין יראת שמים אז הוא ישכח מהר את הדברים
לעומת זאת אם המוכיח אמר את הדברים מתוך יראת שמים אז חכמתו מתקיימת אצל השני
זה יכול להיות סדר עדיפות, כמו "עשה קודם את לא תעשה" בירושלמי, שמקביל ל"עשה דוחה את לא תעשה" בבבלי
ולעצם השאלה - יראת חטא או יראת שמיים היא שינוי פנימי בנפש ובמגמות.
חכמה היא הידע וההבנה שיכולים להיות עצמאיים (כמו "חכם להרע") או מתלווים לתוכן פנימי (כל ה"חכמים" שבספר משלי. אם אינני טועה מלבי"ם מסביר את זה).
המשנה בעצם אומרת שהתוכן הפנימי והיראת חטא שמלווים את התוכן הכמותי חייבים להיות בעלי משמעות ("קודמים") יותר מאשר הידע עצמו
תילי חורבות
️
יש בך הכל
כמו שאת



💪מבקש אמונהבמה מדובר?
עשית אותנו סקרנים על הבוקר
חיבוק על ההרגשה❤️מוריה.אולי תנסי לפני שאת באה להתכונן לזה? להזכיר לעצמך שאת כבר לא ילדה, לא משנה מה הסביבה משדרת לך.
תנסי להבין (אולי בשיחה איתה, אבל גם סתם לחשוב עם עצמך), למה היא עושה את זה למרות שדיברתן וביקשת שלא והסברת לה שזה קשה לך? הרי היא אוהבת אותך ולא רוצה לעשות לך רע.. זה יכול לבוא ממקום שמחפש לתת ולאהוב, ואז כדאי פשוט להזכיר לעצמך שהיא לא רוצה להקטין אותך, אלא זו הדרך שלה לשדר שהיא אוהבת אותך. אולי זה יותר בשבילה, כדי להרגיש שהיא משמעותית לך, ואז אפשר לנסות למלא את הצורך הזה שלה בדרכים אחרות...
יכול להיות עוד המון דברים. רק את יכולה לדעת למה היא עושה את זה, ולפי זה לנסות לשנות גישה ביחס למתנות האלה.
העיקר שתזכרי שהיא באמת אוהבת אותך ולא רוצה לתסכל אותך.
מקווה שעזרתי❤️
לשכנע את עצמך שהיא פשוט מנסה לאהוב אותך וזו הדרך שלה.
ובמקביל לחזק את עצמך שאת כן גדולה ועצמאית. לשאול אותה מה היא חושבת על ההרגשה הזו שלך, שהיא לא נותנת לך את החופש. אני מניחה שהיא תגיד שמה פתאום, תנסי להאמין לה. גם אם את מרגישה אחרת. להאמין לה שהיא באמת רואה שגדלת ולא רוצה להפריע לך..
למה דווקא אצלה זה כן מרגיש משתלט?
אגיד ישר ולעניין, הרבה פעמים במובן מסויים קל הרבה יותר להיות הנותן מאשר המקבל. האדם רוצה סיפוק בכך שהוא עושה את הדברים, הוא זה שמנהל, זה מה שהרבה יותר נותן אושר לאדם, שלא יהיה לו "נהמא דכיסופא". כי להיות אסיר תודה למישהו, זה כביכול תולה את האדם במשהו אחר, הוא חי מאחרים, חז"ל אמרו: "עני חשוב כמת", החיים שלו לא מעצמו, אלא מאחרים. ויש גם צד אחר לאדם שהוא העצלות, וזה מהכבדות של יסוד העפר, המשיכה אל החומריות, אל הארץ, ושם האדם לא תמיד אכפת לו לקבל, כי זה כיף לו לקבל את אותם דברים.
אבל באמת מה שהאדם צריך זה להבין שבסופו של דבר הוא צריך יראה (לפי ההגדרות של המהר"ל, האהבה זה חיבור בין שניים, שותפות, שבו כל אחד חלק וצד בעניין, לעומת יראה שזו התבטלות והבנה שיש פה משהו אחד שאני חלק ממנו, ולא שני דברים...), הוא צריך להבין שהוא לא יכול להגיע להכל בכוחות עצמו, וזה לא רק משהו פרקטי, זה משהו מהותי, האדם עצמו חסר והוא מקבל משמעות מכך שהוא חלק מחברה, מכלל גדול יותר, או חלק שקשור לה' יתברך, חלק מהמהלך הא-לוקי בעולם. ובאמת האדם צריך להרגיש שהוא אוכל מאת ה', רק אחרי שהאדם מברך ומודה לה' (מודה לשון להודות בדבר, הוא מודה שזה של ה'....) על האוכל, רק אז: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם", והאדם צריך להרגיש ששולחן זה כמו מזבח, דהיינו, האוכל שהוא אוכל זה לא אוכל שלו, או אוכל של מישהו אחר, זה אוכל משולחן גבוה, מבית המקדש, מקרבן.
כתוב: "שלושה שותפין יש באדם", בשביל להגיע ליראה מה' וההבנה שאני בעצמי לא הכל ומקבל משמעות ממשהו גדול ממני, צריך גם את אבא ואמא, שהם מעין הדמות הזאת, ונותנים לנו אפשרות יותר מציאותית להתחבר להרגשה הזאת ולתחושה הזאת של הכרת התודה לה' יתברך על כל החיים שנתן לנו, ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, משרשרת דורות, מהמשך של משהו שהוא לא רק אנחנו, מחינוך ונתינה וכו'....
מקווה שעזרתי....
בהתחלה רציתי לשאול:
אם נגיד חברות, חניכות, תלמידות (?), שכנה שעזרת לה, וכו' - אם מהם תקבלי מתנה, זה גם יפריע לך?
ובזוגיות - גם תרצי זוגיות בלי מתנות?
אם יש לך בעיה עם מתנות בכללי - תבחרי חברה שאת ממש סומכת עליה (ושיש לה תקציב סביר) ותסבירי לה שאת צריכה להתרגל למתנות...
וראיתי ששאלו וענית.
אבל אולי אפשר לעשות עבודה להתרגל לזה שזה דומה.
האמת שאני חושב שאני מסוגל להבחין במה שאת מרגישה גם אצלי - שמתנה מההורים מבטלת את העצמאות כי אין משהו מספיק חזק שמחזיק אותך "לעצמך"
אז כדאי לעבוד על התחושה שאת עצמאית ויש לך מקום בעולם (קל להגיד)
או לפחות לא לקחת את המתנות קשה מדי - לקבל את המתנה, להגיד "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך" וזהו
הִשְמטת פסיק: "...יש לי רב, אחי, יהי לְך אשר לָך"
את לא חייבת לקבל את המתנות.. לא באופן מוחצן אבל כאילו מבחינתך את לא שמה את זה במקום שאת חייבת לקבל אותן
השתמשת במילה אונסת במובן של מכריחה אותך לקבל את המתנות שלה, וזאת תחושה קשה ולא נעימה.
זכותך וביכולתך להחליט אם את רוצה או לא רוצה לקבל את המתנות.
גם אם זה נשמע קצת מוזר כאילו כי כביכול זה דבר טוב שהיא עושה בשבילך אז למה לא לזרום עם הנתינה שלה.. אבל בכל זאת לדעתי את צריכה לכבד קודם כל את המקום של הרצון האמיתי שלך.
טמון באש פטור, אז בוודאי שאפשר לשרוף 
היי, לפני כמה שנים, אולי שלוש או ארבע ראיתי פה שרשור מסויים וכל הנסיונות שלי למצוא אותו מאז נכשלו
אולי תוכלו לעזור לי...
אני לא זוכרת אם זה היה פה או בלנ"ו
התוכן שלנו היה בערך משהו כזה:
איך הייתם מגיבים אם בחורה היתה מספרת לכם שהיא עברה תקיפה מינית
ובגוף ההודעה היה כמה אפשרויות. נראלי א. נרתע ב. מרחם. ג. רוצה לעזור לה ולהיות בשבילה. ועוד כמה אפשרויות.
לא השתתפתי בשרשור הזה אבל ראיתי אותו אז ואני זוכרת שקראתי בו משהו מעניין. כמו שכתבתי, אני לא מצליחה למצוא אותו.
אשמח לעזרה.
שם הניק שפירסם את השרשור אני לא זוכרת אבל זה היה משהו עם פצל"ש. מפצל"ש לצורך משהו.
זה היה רק מקרה קצר ואז כמה דרכי תגובה לפי אותיות..
אך זה לא זה..
אוף, מתסכל.
אולי עוד מישהו יוכל לעזור לי?
משהו כמו: שאלה, איך הייתם מגיבים אם בחורה היתה מספרת לכם שהיא עברה תקיפה מינית/אונס
ואז אפשרויות
א.
ב.
ג.
וכו'
תילי חורבותאחרונהמאוד קשה למדוד את התורה בקנה מידה של מוסר אנושי ברוח הנאורות המערבית ולהגיע לתוצאות משביעות רצון,
או למדוד את התורה בקנה מידה של ספרי רפואה עדכניים ולראות עד כמה התורה מגיע לפריצות דרך,
אם לרדת ליסודות עליהם מושתתת ההגינות של אותו אדם חילוני, לרוב נמצא דברים כמו אהבת אדם, רצון לעשות טוב, תחושה נעימה, רצון להיות חלק מהחברה, מצפון, דברים בסגנון,
היות והאדם הוא חומרי אין ביכולת האדם ליצור שכל אלוקי, כלומר השכל האלוקי הוא לא תוצאה של הערכים האלה,
(אמנם יש בו גם יסוד אלוקי או על־כל־פנים קלי' נוגה, בהתאם לזה הוא יכול לייצר ערכים מסוימים כמו לא תרצח, לא תגנוב, כו')
גם הרש"ר הירש שכותב המון על מוסר ומסביר את כל המצוות באור יפיפה דברים המתקבלים, מצריך מהאדם לבוא עם "ראש פתוח" לאלוקות, להיות מוכן לקבל את הרעיון האלוקי, ואז הוא יכול להבין גם את רוח התורה האלוקית,
היה לי פעם עמית בעבודה חילוני גמור, הוא תמיד הלין על איך שהתורה לא מוסרית ויש בה דברים תמוהים, אז מדי־פעם הייתי מסביר לו את הרעיון, אבל מה לעשות שהדברים נשענים על יסודות רוחניים־אלוקיים, ובסוף המסקנה תמיד אותו דבר, אם הוא לא מוכן לקבל דברים המיוסדים על רוח אלוקית תורה למה לו.
עריכה: סגנון
לא אכנס עכשיו להתפלספויות
אבל בעקרון לכפור או לחשוב שהעולם ברא את עצמו זה יותר הזוי
מלהאמין באלוקים ובתורה
כוונתי היא, אם לשפוט את התורה לפי קנה־מידה של שכל חילוני לא מגיעים רחוק
טעמים למצוות מוסיפים המון רק אחרי שיש את הבסיס של מחויבות לדבר ה'.
סיפורי הפחדות ו\או ניסים למי שקיים את מצווה X, באמת מרחיקים הרבה אנשים בעלי שכל ישר ברעיון הפשוט של "הסיפור הזה מגוחך מכדי להיות אמיתי".
זה לא אומר שדתיים מקיימים מצוות כמו תוכי בלי שום משמעות, אבל המשמעות הזאת היא רק השלב הבא אחרי הבסיס של קבלת העול של המצוות.
אפשר לומר ששבת זה זמן המנוחה והקשר עם ה', נידה מחזקת את הזוגיות, ועל כשרות דווקא יש מחסור גדול של טעמים וסיפורים. יש את ההסבר שמאכלים לא כשרים "מטמטמים את הלב" מה שזה לא אומר, אבל אין הרבה מעבר לזה. לכולם ברור שזה "פשוט ככה צריך לעשות" בלי התחכמויות והתחברויות.
מעניין למה דווקא בתחום הזה זה ככה.
באמת מה הטעם בתורה שטובה רק כשהיא "מאששת" השקפות עולם קודמות, מה הטעם לתת אותה במעמד הר סיני עם קולות וברקים כאילו מדובר בחידוש גדול, אם ערכה נמדד רק לפי כמה היא מתאימה לדעתי האישית?
לא מתחיל שם.
הוא מתחיל ביחס,בקשר ובמהות הקשר בין נברא לבורא.
על זה מתבססים כ-ל המצוות
ברגע שהוא יהיה מחובר, הוא לא יצטרך לרדת לכל פרט ולהגיון שלו
גם אם אפשר לתת לכל פרט הסבר הגיוני, לא זה הסיבה שאנחנו עושים את הדברים בסוף.
הסיבה היא המכלול, המערכת האמונית שאנחנו מאמינים בה.
לעניות דעתי..
בתרבויות מסוימות למול תינוק נחשב למעשה פרימיטיבי, אבל במדינת ישראל רק השוליים של השוליים חושבים כך.
אם אני אבוא לכפר נידח בארה"ב הם יכולים לחשוב שזה פרימיטיבי מצידי לקשור רצועות עור מסביב ליד ולראש, אבל במדינת ישראל רוב היהודים לא רואים בכך פרימיטיביות (אלא "מצווה" או "מסורת נחמדה" וכו').
הרעיון היהודי כמכלול, נכנס ודאי לחוקי ההגיון והמוסר
גם בני הדור הזה.
כשמקבלים אותו אז מקבלים את כל הפרטים, וגם את זה שיש בו כאלה שלא מובנים.
זה א'.
ב'. רוב ככול הדור הזה גאים באמונה שלהם באלוקים.
משם זה לא כזה מסובך
ג. אני לא חושבת שכלל השיח היום מושתת על הגיון ומוסר.
ואני לא רוצה לכתוב "הלוואי שהיה כך" כי גם זה לא לגמרי האידאל.
אני חושב שזה אפשרי ברוב ככל המצוות, אבל לא נכון לדעתי לעשות את זה על ידי הורדת הדברים לרמה שלו.
עולם הערכים של התורה מתוקן יותר מעולם הערכים החילוני, והרבה פעמים זר לעולם החילוני.
לדעתי (ומניסיוני) לא צריך "לכפות" עליו את האמונה שלך. אל תנסה לשכנע אותו.
הדרך הנכונה היא להגיד לו- התורה מאמינה בהשקפת עולם שבה ... ומזה נגזרות מצוות ....
אם הוא שומע על השקפה הגיונית, אז הוא מכבד את זה, גם היא שונה מההשקפה שלו.
לגבי השבת זה טיפה מורכב אבל לא כי הטעם שלה לא ברור, אלא להיפך, כי יש לה כמה טעמים, שכולם מפורשים בתורה, וכולם גם קשורים אחד לשני. באופן פשטני אני חושב שאפשר לומר שהשבת היא החג שבו אנחנו זוכרים שה' ברא את העולם, וברא אותו לתכלית מסויימת. המנוחה, השביתה ממלאכה, גם מסמלים את העובדה שהמלאכה היא רק אמצעי, וגם מאפשרים לנו לעסוק באופן ישיר בתכלית - בתורה ובערכים. כמו כן, יש צד שדומה לשמיטה, שה' נתן לנו לנהל את העולם, אבל יום אחד בשבוע אנחנו מרפים מהשליטה שלנו על העולם ומסתכלים בגדולת ה' והבריאה (אני אישית מרגיש שהטעם הזה מתיישב לי יותר על הלב).
אגב, הסיבה לחומרה של מצוות שבת, היא בגלל שזה מצווה שהיא עדות על בריאת העולם על ידי ה', ולכן זה ממש מיסודות הדת.
לגבי כשרות ונידה, אלה שני תחומים ששייכים לקטגוריה של טומאה וטהרה שהיא יחסית יותר בעייתית שבאמת ההסברים שם קצת יותר עמומים, במיוחד כשנכנסים לפרטים. (בהנחה שהמדובר על כשרות של בעלי חיים. הלכות הכשרות בדברים מן הצומח הגיוניות מאד.)
אני מכיר כל מיני הסברים על טומאה וטהרה, רובם חלקיים ולא עונים לי על כל השאלות, במיוחד בתחום המאכלות האסורות. חלק מהם כן נשמעים לי הגיוניים ונכונים, אבל זה עדין מורכב ואין כאן המקום לפרט.
בגדול ההסבר הכללי שכן מתיישב על הלב (באופן כללי) הוא שהדברים הטמאים הם דברים שמערערים משהו בתודעה האנושית, בדרך כלל עם קשר למוות ו/או תחושת דחייה פנימית עמוקה. וכמו ששבועת שקר היא חמורה מאד כי אתה לוקח את שם ה' שהוא קדוש ומערער את היחס אליו, ככה התעסקות בקודשים בטומאה מחללת ומוזילה את הקודשים.
רוב הטומאות נוגעות אך ורק לענין של מקדש וקודשיו ומתנות כהונה מסויימות שיש בהן קדושה. אבל יש כמה טומאות חריגות: חיות טמאות אסורות באכילה (אגב, מפורש בתורה שזה משום קדושתם של ישראל), נדה אסורה ביחסי אישות, בעל קרי היה אסור במתן תורה ועזרא גזר על לימוד תורה ועל תפילה, מצורע טעון הסגר וכן יש דינים מיוחדים לצרעת הבגד והבית, כהן ונזיר אסורים להיטמא למת. ואני לא מצליח להיזכר בעוד טומאות עם דינים חריגים.
השאלה שעליה יש לי תשובות חלקיות בלבד היא מה החילוק בין חיות טמאות לטהורות. יש לזה הסברים, אבל אני לא שלם איתם. אבל אני מאמין שיש הסבר הגיוני גם אם אני לא יודע אותו.
ואני לא מרגיש מבוכה לומר לחילונים שאין לי הסבר להכל. אני אומר להם שהתורה היא גדולה, ושככל שאני זוכה להעמיק בה יותר, ככה אני מרגיש שאני מבין יותר, ושיש לי אמון גדול בה' ובתורתו, ושמכל מה שלמדתי עד היום רק מצאתי בתורה חכמה מופלאה.
הטעמים הללו הם בהחלט הגיוניים ורציונאליים, רק שהם לא מנסים להיכנס למיטת סדום של עולם האמונה והערכים החילוני. אני לא חושב שהתורה היא ספר רפואות וגם לא ספר עצות טובות לחיים. אבל אני כן חושב ש"תורת ה' תמימה משיבת נפש... מצוות ה' ברה מאירת עיניים".
אני גם לא בא לומר שדווקא ההסברים שנתתי הם הנכונים, או שהם מקיפים את הכל, אבל אני כן חושב שהם חלק מהענין.
ואני אציין כאן משהו נוסף (שקשור גם לדברים שכתבתי כאן)- שאני רואה חשיבות גדולה בכך שהתורה תהיה בשבילנו "דרך חיים", שאנחנו נרגיש שהיא משתלבת בחיים שלנו, מתקנת, מכוונת, ומקדשת אותם. לא שהיא סתם כל מיני טקסים חסרי הסבר שצריך לקיים כי ככה א-להים גזר.
האם חילוני שישמע את הדברים האלה ירוץ לקיים את המצוות? כנראה שלא. אבל הוא יבין שהתורה היא חכמה ושהיא עולם ערכי ותרבותי עמוק של קשר עם א-להים. לגבי עצם הקשר עם ה', אני מן הסתם לא צריך להגיד לך שבתחום הזה בהחלט יש הסברה...
נכון יש חלוקה כזו למצוות שמעיות וכו אבל מצד האמת יש טעם מאוד גדול לפרה אדומה שאנחנו פשוט כרגע לא ממש מחוברים לעצמנו והטבע לא מזוקק מספיק כדי שנחיה את זה באופן כזה שטומאה וטהרה (לדוגמא) ברורות כמו לא תרצח.
יש צורך במצוות שמעיות, כי יש צורך לקיים מערכת של מצוות ולא רק מה שמבינים. אם מקיימים רק מה שמבינים "בקצב שלי", זה אומר שאתה לא שומר מצוות אלא לוקח את התנ"ך כמקור השראה. זה אומר שאין לך מחויבות, ולכן במצב של קונפליקט כנראה תתיר לעצמך גם את הדברים שבאופן בסיסי אתה חושב שאסורים
למה העונש על שבת חמור יותר מעונש על בין אדם לחברו - מהרבה סיבות
1 זה בינך לבינו, תסתדרו ביניכם
2 אתה הרי שומר על הכסף שלך גם ככה, אז יש הרתעה. לשבת אין מי שיגן עליה
3 שבת היא יסוד אמונה, היא לא סתם מצוה. היא עדות על בריאת העולם
4 שבת בונה מסגרת חיים ושגרת חיים, ולכן היא שונה מאירועים שקורים במהלך היום
5 שבת היא דבר לא מובן ולכן צריך להפיד אותך כדי שתשמור בכל זאת...
בקיצור, אם אתה רוצה להסביר כל מצוה באופן פרטי - כנראה תגיע בסוף לכמה מצוות שלא תצליח להסביר.
אבל העקרון של מצוות שמעיות הוא עקרון חשוב.
והאמת היא שמנקודת מבט דתית ומבחינת ערכים דתיים, אז המצוות האלה לא ממש שמעיות. הלכות שקשורות להגבלה של הקשר בין איש לאשה ואפילו לאשתו, הן מאד מובנות אם יש צורך שאדם ירגיש שיש מה לעדן ולטהר ם בתחום הזה. כנ"ל בהגבלות על האכילה. לכן הרמב"ם שם את ההלכות האלה בספר קדושה - כי זה הדבר שמקדש אותך, בזה שאתה נוהג איסור בדברים ואתה לא עושה מה שבא לך.
נכון, יש כמה ערכים שקיימים בעולם הערכים הדתי ואילו החילוני לא מבין מה ערכי בזה.
אבל זאת סתם סגירות מצידו שהוא לא מסוגל לראות עולם ערכים טיפה שונה ממה שחינכו אותו
יש דבר כזה?