פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 134)

הנני / הינו / הנך וכו'.

נדיר מאוד מאוד שהשימוש שעושים במילה הזאת תקין, בדרך כלל משתמשים במילה בשביל להישמע חכמים אבל יוצרים טעות מגוחכת.

"הנני לקוח שלכם מזה 3 שנים, והיום החלטתם להעלות את מחיר החבילה" - במקום אני.

"שולחן ערוך הינו ספר שנכתב על ידי ר' יוסף קארו" - במקום הוא.

"מרשתי הינה סטודנטית שנפגעה מהחלטתו של דיקן הסטודנטים לא לתת הקלות לנשים בהריון" - במקום היא.

ולכן זה פשוט לא מתאים בכל הדוגמאות שהבאתי, וברוב מוחלט של המקרים בהם משתמשים במילה הזאת.

פטוטרת - הגבעול שמחבר בין הפרי לענף

זגדן - מישהו שצבע עיניו לא זהה - יש לו הטרוכרומיה

כמהוני שוקולד - טראפלס

ביבליופיליה - תאווה לספרים או אהבה אליהם (לא בטוח שזה ההגדרה המדויקת)

אביק - חור בכיור או באמבטיה 

אסכטולוגיה - חקר האפוקליפסה

יש שם מלא...

קטגוריה:פסיכומטרי - ויקימילון

נראה לי עדיף על פני מילים שהאקדמיה קבעה ואף אחד לא משתמש בהם...

הייתי מעדיפה לשים מילים שהם ייתקלו בהם. 

לדוגמה: ארוכה (בהנחה שהם דתיים שמתפללים שמונה עשרה)

תתרן

שתי וערב

ארכיפלג

שדמה

פדחת

ממל

לבלר

טפסר

זג

זוג

סגלגל

טוזיג- פיקניק

טוגנים- צ'יפס

מִצְלֵה- מנגל

הסכת- פודקאסט

נוחיוּת- שירותים

מַלְמָלִית- טישו (האקדמיה ללשון העברית - שינויי מזג האוויר גורמים לכם לחיפוש מתמיד אחר "טישו"? הכירו את המַלְמָלִית העברית! ‍‍‍‍ החלופה העברית שנקבעה למילה שהרוב משתמשים בה במובן של "טישו" היא מגבון ואפשר כמובן גם להגיד ממחטת נייר. ‍‍‍‍ סוג הנייר שהמגבון עשוי ממנו הוא מלמלית (tissue paper) – נייר עדין כעין המלמלה (בד עדין ושקוף). ‍‍‍‍ הינה עוד עובדה מעניינת: הידעתם כי בעברית לא נקבעה חלופה לנייר טואלט – בעבר הוצעה לנו המילה 'קינוחית', הועלו גם ההצעות 'נייר שירותים', 'נייר שימוש'. אבל חביבה עלינו במיוחד הייתה ההצעה 'נייר תועלת'. ‍‍‍‍ שתפו ותייגו מקנחים ומקנחות. 😏 | פייסבוק).

תצרף- פאזל

גַּלְגֶּשֶׁת – סקייטבורד; לוח מוארך שגלגלים צמודים לו מתחתיו. על הלוח עומדים וגולשים. ברבים: גַּלְגָּשׁוֹת. במילה גַּלְגֶּשֶׁת רמז לגַלְגַּל וגָּלַשׁ.

https://hebrew-academy.org.il/2010/08/24/%d7%9b%d7%9c%d7%99-%d7%aa%d7%97%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%a8/

חלק זכרתי ממה שהמורה ללשון בכיתה ד' לימד....(וגם וידאתי באינטרנט....)

ולא התקבלו בשפה נחשבות מילים גבוהות. מילים גבוהות הן מילים שהתקבלו בשפה אבל נמצאות בשימוש מופחת או ספרותי. 

אתה מתקטן על ההגדרה המדוייקת, אבל המטרה פה היא התנשאות....

(חוץ מזה שחלק מהמילים שכתבתי כן התקבלו/בעלות משמעות ולא סתם הגה לא ברור....)

שמעתי שכדאי ללמוד אורות הקודש יותר בלילה, הרב כתב את זה לפנות בוקר נראה לי, אבל בכל מקרה עדיף כמה שיותר דומה לזמן שלרב הייתה השראה לכתוב את זה...

עוד כדאי להקפיד לטבול ולהיטהר לפני הלימוד הזה, ולגשת ביראת קודש כמה שיותר, וודאי שהדברים תלויים בסייעתא דשמיא.

עוד דבר שיכול להיות, לימוד הסוד מפגיש את האדם עם מקומות עמוקים, ואם האדם במציאות לא חי אותם ומפנים אותם, אז יכול להיווצר פער בין ה"נשמה"/ה"שכל" שלו, לבין הגוף, המעשים שלו. הפער הזה לא טוב, ולפעמים דווקא לוקח את האדם אחורה בלימוד הסוד, כי לימוד הסוד עניינו לגלות את האור הגנוז בבריאה, לראות איך החול לא סותר את הקודש ובפנימיות הוא מלא קודש שרק צריך לחשוף ולגלות אותה. לכן, אולי העניין זה זה, ואז האדם צריך אולי לחשוב להמעיט בלימוד הסוד ויותר להתעסק בתיקון המידות/המוסר וכדו'...ואז לגשת לזה מתוך מקום נכון וטהור יותר.

לפעמים הרצון והחשק של האדם ללמוד סוד נחלש, הוא כבר "מתרגל" לזה. (זה המשך למה שכתבתי בהתחלה....). חלק מהעניין של הסוד זה שהאדם חושק וכוסף לזה, שהוא מגלה את האהבה והכיסופים הגדולים הנסתרים של הבריאה לקב"ה. ואם הוא יקרא את הדברים באופן חיצוני, ולא יכסוף בעצמו, זה הורס את כל העניין של הסוד.

לפעמים אולי זה גם אומר לאדם שהוא לא מספיק למד נגלה, לא מילא כריסו בש"ס ובפוסקים, וזה סימן שלו ללמוד יותר נגלה. אביא פסקה מאוד קשורה בעניין של הרב זצ"ל באורות התורה פרק י' פסקה י"ד: "מי שקשה לו ללמוד פרטים ודברים גלויים, מפני תשוקתו העליונה לכללים ולדברים נסתרים, אף על פי שזה הקושי בא מתוך מעלת הנשמה, מכל מקום צריך להתגבר גם על מניעה זו. ובהיותו כופה יצר הרע כזה, שבא ממעלה עליונה, כופה הוא את מדת הדין בשרשו העליון ומרבה בכל העולם כולו חסד ורחמים עליונים, שהם מתגלים לכל בריה, לשמח את כל המעשים, ולהושיע לכל הנדכאים, ולפתח שערי תשובה לכל הרחוקים והמיואשים". אז כמו שכתוב, לפעמים למרות הרצון של האדם ללמוד, דווקא הוא צריך לא ללכת ע"פ אותו רצון, ואז זה יותר הופך את הלימוד של האדם גם לבטל כלפי רצון ה', ולא שהוא לומד רק כי כיף לו. (לימוד גמרא לדוגמא מאוד קל ללמוד מיראת שמים, כי קשה להבין וכו'...אבל לימוד סוד זה אחד הדברים הכי מרוממים וכיפיים, אף שזה גם קשה לתפיסה, ולפעמים ה' רוצה שהאדם יפנים שהוא לא לומד רק מה שהוא יותר נמשך, אלא לומד מה שרצון ה' ומה שיביא אותו לדעת ה', והלימוד הוא הדרך לכך...זה עמוק מאוד, שגם הפני נשר שמסמל את לימוד התורה צריך להיות מכוון לפני אדם- דעת ה' (עיין עין אי"ה בתחילתו שהרב מסביר מה זה כל פנים, ועיין גם מהר"ל בהקדמה לתפארת ישראל שמראה שהת"ח צריכים להפנים שהתורה איננה כי אם אמצעי להגיע לדעת ה', ואכמ"ל....).)

בעז"ה שגם אני אזכה ליישם את הדברים....

פסקה ה' באורות ארץ ישראל:

"הדמיון של ארץ ישראל הוא צלול וברור, נקי וטהור ומסוגל להופעת, האמת האלהית להלבשת החפץ המרומם והנשגב של המגמה האידיאלית אשר בעליונות הקדש, מוכן להסברת נבואה ואורותיה, להבהקת רוח הקדש וזהריו. והדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה האלהית המתעלה מכל שפלות העולמים ומצריהם. מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה ופועלים ונפעלים זה על זה וזה מזה, לכן לא יוכל גם השכל שבחו"ל להיות מאיר באורו שבארץ ישראל. "אוירא דארץ ישראל מחכים"."

כל הפסקה חשובה, אבל בחלק בסוף הרב מסביר מה הקשר בין כח הדמיון שקשור לכאורה יותר לחוויה לשכלתנות הלוגית. 

אז למה לוותר על הזדמנות לנוח כשאתה לא יודע כמה תהיה עייף?

ושיהיו לך נכדים

ושתוכל לחסוך עבורם

לא מבינה איך אתה יכול לתכנן כל כך רחוק אבל זה עניין שלך

להציק לאחות הבכורה

המדרש רצה ללמד על החשיבות שבכבוד לאחים גדולים, הוא לא התכוון שבאמת תסיק מכך שזו הסיבה שהיא נפטרה.

זה לא מה שמשתמע מהמדרש.

אני לא מבין באיזה סיטואציה יבוא תנא וידרוש דרשה כזו כשהוא מתכוון למה שאתה אומר.

פשוט לא מצליח לדמיין את זה.

ואני חושב שזה מבחן די בסיסי לשאלה האם פרשנות מסויימת היא הגיונית

אז אני אגיד שאני חושב שיש הרבה דרכים שבהן מצד אחד הפירוש הוא עמוק ומובן, ומצד שני אין מחוייבות למשמעות המיידית הפשוטה.

למשל במקרה הזה, יתכן שהמנהג התרבותי היה כזה שבו הגדולה מדברת לפני הקטנה, ויכול להיות שזה שהיא דברה קודם זה כי רחל ראתה את עצמה כאשה העיקרית של יעקב (ואולי אף רצתה להדגיש את זה בכוונה), וזה לא היה סתם במקרה. ואז המשמעות של זה שהיא הקדימה את עצמה זה לא סתם "אי כיבוד האח הגדול", אלא זה לקיחת כבוד שלא שייך לה, ואולי במקום מסויים אפילו דריסת הכבוד של לאה.

וזה משהו הרבה יותר מהותי מאשר סתם לדבר בפני האח הגדול, וכל שכן בזמנינו שלא מקפידים על זה כלל.

(אני לא אומר שהפרשנות שהצעתי היא הנכונה. אבל היא לדעתי פרשנות אפשרית וסבירה. ובכל מקרה, אני חושב שהפירוש הנכון הוא משהו בסגנון הזה.)

שהתרבות בזמנם חייבה להקדים את הגדול, אז אני חושב שקשה ללמוד מהמדרש הזה לימינו.

וההשערה נשמעת לי די סבירה.

כמובן, דברים יכולים להיות תלויים בסיטואציה, וייתכן שיש סיטואציות שגם בימינו זה יהיה כך.

רק חזרת על מה שאמרת לפני.

אבל הקשיתי על זה קושיה. במקום להתייחס לקושיה רק חזרת על דבריהם.

גם אם ההשערה לבד נכונה- זה מספיק כדי שיהיה קשה ללמוד מזמנם לזמנינו.

וכנראה שההשערה נכונה, כלומר- כנראה שבזמנם התרבות היתה שונה בהקשר הזה, והיה נהוג להתייחס אחרת לאח הגדול (עד כדי "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה").

ככה שגם אם אתה מבין את המדרש כפשוטו- קשה ללמוד ממנו.

(המדרש של "כבד את אביך ואת אמך", הוא שונה כי שם ההתייחסות היא ישירה ומופשטת, לא מתייחסת למקרה ספציפי. אני מתייחס ספציפית ללימוד מהמדרש.)

אז לא היה על זה עונש חמור?

עונשים הם לא רק על עבירות אלא גם על התנהגות לא ראויה.

והרבה פעמים העובדה שהתרבות שוללת מעשה מסוים, יוצרת מציאות שבה מי שעובר על הנוהג הזה זה נובע ממידה רעה.

האמת שלא היה לי כח לחפש דוגמאות, אבל אז נזכרתי שהמסילת ישרים כבר עשה את העבודה [ההדגשות זה של סיפורים שבהם לא נראה לי שיש הו"א להסביר שמדובר בדבר שהוא עבירה של ממש. בטח ובטח לגבי מה שיעקב שם את דינה בתיבה.]:

"אך ההערה לכל ההמון, הנה הוא בענין השכר ועונש עצמם בראות עומק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול. וכן אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה): ומגיד לאדם מה שיחו, אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין.

עוד אמרו (יבמות קכא): וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

אברהם, הוא אברהם האהוב לקונו עד שהכתוב אמר עליו (ישעיה מא): אברהם אוהבי, לא פלט מן הדין מפני דברים קלים שלא דקדק בהם. על שאמר "במה אדע", אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (פר"א מח). על שכרת ברית עם אבימלך בלא ציוויו של מקום, (ב"ר נד) אמר לו הקב"ה חייך שאני משהא בשמחת בניך שבעה דורות (שם פט).

יעקב, על שחרה אפו ברחל שאמרה לו הבה לי בנים, אמרו במדרש, זה לשונו: אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך עונים את המעוקות, חייך, שבניך עומדים לפני בנה (שם עא). ולפי שנתן את דינה בתיבה כדי שלא יקחה עשו, אף על פי שכונתו היתה ודאי לטובה, אך לפי שמנע חסד מאחיו, אמרו במדרש (שם ע"ו): אמר לו הקדוש ברוך הוא, למס מרעהו חסד (איוב ו), לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי היא נשאת דרך איסור.

יוסף, לפי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני אתך, נתוספו לו שתי שנים, כמאמרם זכרונם לברכה (שם פ"ט). יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום, או לפי ששמע עבדך אבינו ושתק, למר כדאית לה ולמר כדאית לה, מת לפני אחיו (שם ק).

דוד, לפי שקרא לדברי תורה זמירות, נענש, שנכשל בדבר עוזא ונתערבבה שמחתו (סוטה לה).

מיכל, לפי שהוכיחה את דוד במה שרקד בחוץ לפני הארון, נענשה שלא היה לה ולד אלא במותה (שמואל ב ו).

חזקיהו, לפי שהראה אל שרי מלך בבל את בית נכתה, נגזר על בניו להיות סריסים בהיכל מלך בבל (מלכים ב כ). ורבים כאלה מאד."

ואם כולם מבינים שזה מעשה שלא עושים אותו (כי ככה ברור בתרבות המקובלת), אז הגיוני מאד להדגיש את המעשה. גם כשיעקב לא נותן את דינה לעשו מדגישים את המעשה. אז מה, יש מצווה לתת את הבת שלך לאחיך הרשע?

"למס מרעהו חסד".

ולגבי הטענות המעשיות לדורות:

א'- היה אפשר לגייר את איוב.

ב'- מי אמר שעדיף שתינשא לישראל מומר מאשר תישאר רווקה? (אגב, לכאורה עשו הוא לא רק ישראל מומר, אלא גם אלים ורשע, בנוסף לעצם היותו מומר)

ואני מרגיש שהדיון נהיה קצת טרחני.

ואנחנו גם מנהלים את הדיון באופן די איטי, כמו בתחילת הדיון כשחזרנו על עצמנו ארבע פעמים עד שהדיון התקדם.

לגבי הדיון השורשי יותר, אני חושב שזה מורכב יותר מאיך שאתה מציג את זה. אתה מציג את זה כאילו היה מדובר במסרים פשוטים לציבור הפשוט. אבל לענ"ד, אע"פ שלא למדתי על זה באקדמיה, אבל כן עסקתי בזה המון בשנותיי הלא מעטות בישיבה, אני תופס את זה קצת אחרת. אני מתקשה לומר את זה במשפט אחד, אז אכתוב את זה ביותר...

בימינו, יוצאים כל הזמן מאמרים, שיחות, דרשות, עיונים, בכל נושאי האגדה והמחשבה. בזמן חז"ל לא היו מאמרים. לא היתה אפשרות ליצור מאמר ארוך ולשמר אותו. הדרך להעביר מאמר היתה לסכם אותו בכמה משפטים, או לחילופין באיזשהו משפט מחץ מורכב ושנון, ואז להעביר את זה בעל פה כמו וורט חסידי. אז נכון שהמשפט הבודד אמור להעביר את המסר, אבל אני לא חושב שהמסר מתמצה בהבנה השטחית של המשפט.

אתן דוגמא להמחשה, על פי דרך הפרשנות שלי:

"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה. שנאמר (דברים כד, א) "כי מצא בה ערות דבר". ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו. שנאמר (דברים כד, א) "כי מצא בה ערות דבר" רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה. שנאמר (שם) "והיה אם לא תמצא חן בעיניו":"

אפשר להבין את המשנה הזו כפשוטה באופן השטחי, ולהבין שלפי בית הלל אשה שלא מבשלת כמו שצריך זה עילה לגירושין, ולדעת רבי עקיבא- אם הלכת בשוק וראית אשה יפה יותר מאשתך זה סיבה לעשות שינויים בעולם הזוגיות שלך. אבל בעיני הפרשנות הזו היא קצת שטחית, והגישה הנגזרת ממנה לנישואין היא שטחית עוד יותר.

לענ"ד הכוונה שלהם היא קצת שונה (ואפילו קצת מקבילה לגישות הקיימות כיום).

בית שמאי אומרים שכל עוד האשה היא אשה כשרה- אז אל תגרש. עם בעיות אחרות אפשר להתמודד.

בית הלל אומרים שאם יש לכם בעיות בשלום בית- זו עילה לגירושין. לא כי היא לא יודעת לבשל ובטח לא כי פעם אחת נשרף לה... "הקדיחה תבשילו" בא לתאר מציאות של מריבות בבית, לא סתם תבשיל שרוף.

ורבי עקיבא אומר שאם יש חוסר כימיה, אם אתה מרגיש שאתה לא אוהב אותה, "והיה אם לא תמצא חן בעיניו", עד כדי שהוא מחפש לו מישהי אחרת, אז גם אם אתם שותפים סבבה ואין לכם בעיות מיוחדות- אתה לא חייב להיסחב איתה לשארית חייך...

אין לי הוכחה שזו הפרשנות הנכונה. אבל ככה אני רואה דברים. ואני רואה את זה באופן עקבי בחז"ל. ובמקומות רבים זה ממש נראה לי שזה מתחייב בדבריהם. 

ואם אסכם את הדברים שלי במשפט אחד- אני חושב שבמדרשים יש הרבה סאבטקסט.

שמח שהגענו להבנה...

אני אישית נוטה יותר לפרשנות שמניחה שיש סאבטקסט ושהוא חלק בלתי נפרד מהמשמעות, כל עוד זה משהו שלא צריך להרחיק לכת בשביל להבין אותו והוא נכנס בטקסט (ויש מקומות שבהם אני כן הולך רחוק יותר, במדרשים שאני מבין שהם עצמם חלק ממערכת תובנות גדולה יותר והם ממש מעין תמצית של מאמר רחב שעוסק בנושא מסויים/פרשה מסויימת).

(ועל החי מותר להגיד לשון הרע?? אתמהה)

כשאתה תקים מדינה וצבא, נראה איך תתנהג למחתרת שלא תסכים ליישר קו עם הצבא החדש.

אני מאוד מאוד מקווה שהייתי פועל אחרת ממנו, אבל אין לי את הכלים להבין איך זה לנהל מלחמה וצבא בתקופה הרגישה הזאת.

נ.ב.

אני חייב להגיד שלמדנו על הפרשה הזאת בישיבה התיכונית באופן מאוד מאוד חד צדדי. אנשי האצ"ל הטובים נורו ונרצחו על ידי בן גוריון הרשע וחייליו. אולי לא במילים האלה אבל זה בהחלט היה המסר. רק כשהתבגרתי וקראתי על הפרשה הבנתי את המורכבות שהייתה שם. בן גוריון ניסה שוב ושוב לעשות מו"מ כדי שהאצ"ל ימסור את הנשק לצה"ל, והוא אף הציע לשלם מחיר מלא עבור הנשק. בגין סירב להצעות האלה, והתעקש שהנשק יישאר בידי האצ"ל בקונסטלציה זו או אחרת.

אם בעיניך יש רצון מהותי לבית, אז שדרוג בפרטיות וכו' זה עליה ברמת החיים

אם אין לך שאיפה כזאת, אז מקום המגורים הוא רק פונקציונלי והחלפה שלו לא מהווה עליה ברמת החיים כל עוד האיכות הכללית היא בסדר.

ולכן לדוגמה מעבר לדירה עם אשתך היא שדרוג ברמת החיים על אף שכביכול הצטמצמת מבחינת המרחב בחדר

באתי לכתוב 1, אבל אני משתדל לא להגזים 

(ולמה צריך לפחות שני תווים בנושא ההודעה?)

בסופו של דבר, יש תורה שבכתב ובעל פה, ודברי רבותינו שבכל הדורות.

לפעמים יש ויכוח לגבי פרטים ואפילו פרטים מהותיים.

כמו שהרמב"ם אומר - כל מקום שבו יש ויכוח, זה בפרטים שבהם לא היתה מסורת; או לחלופין במקום שיש מישהו שטועה, וזה בסדר להאמין שמישהו טעה.

יש סוגיות משמעותיות  שבהן יש רק אפשרות אחת (נניח, צמצום כפשוטו ולא כפשוטו. לסמוך על העירוב בשבת. להקפיד על בשר חלק. מחלוקת רמב"ן ורמב"ם לגבי המלאכים שראה אברהם) ולכן במקרה כזה הגישה הנכונה בעיני היא לבחור צד אחד (או לפי מסורת, או לפי "עשה לך רב", או בירור הסוגיה), ולהיות פתוח כלפי אנשים שוברים כמו הצד השני כי יש להם על מי לסמוך.

של משה רט, שאני חושב שנותן זוית מעניינת על השאלה שאתה שואל.

"הדתות נמנות ללא ספק עם היצירות האנושיות המרתקות ביותר. באמרי "יצירות אנושיות", אין הכוונה לשלול כמובן את יסודה האלוקי של אחת מהן או יותר; אבל גם אם בבסיס הדת נמצאת התגלות אלוקית, כמו מעמד הר סיני, הרי שזו אינה אלא היסוד שעל גביו נבנים בניינים שלמים מעשה ידי אדם. פילוסופיות, תפילות, סמלים, טקסים, מנהגים, אתיקה, פרקטיקות מיסטיות וכן הלאה, הם הדברים המעניקים לדת את הבשר והעצמות שבה, והללו הם כמובן מעשה ידי אדם, חכמים ובעלי השראה ככל שיהיו. ההתגלות האלוקית היא הכוכב הנוצץ בשמים; הדת היא הניסיון לנווט לאורו."

כשמפנימים את זה, אני חושב שזה נותן מבט חדש על חיפוש השקפתה של ה"היהדות".

ואני לא חושב שזה מפחית מכבודה, מעמדה, סמכותה, או יופיה, של הדת. להיפך - זה חלק בלתי נפרד מהחן שלה, מהעצמה שלה, מהסמכות שלה, וממה שמאיר את האור שלה לאדם ולעולם.

אז כמובן, ישנם גבולות: א'- גבול שאדם שעבר אותו כבר לא מנווט לאור ההתגלות האלוקית, ב'- גבול שהאדם שעבר אותו מנווט לאור ההתגלות האלוקית בדת משלו, מנותקת מהדת של חבריו שאיתם הוא גדל ולמד.

(ולענ"ד אין זהות מוחלטת בין הדברים, למשל הפורש מדרכי ציבור, בפשטות לא עובר על הדבר הראשון, ובכל זאת עונשו חמור מאד כיון שהדת היא לא רק נאמנות לרעיון, אלא גם ברית- שכוללת גם נאמנות לחברה.)

וכמובן ישנם ויכוחים היכן התחומים האפורים, והיכן הגבולות... אבל לא כל מחלוקת היא מהותית כל כך. גם אם היא גדולה ורחבה ועמוקה ונוגעת ביסודות גדולים בתורה ובאדם.

לפי עולם הערכים והתפיסות עליהם חונכתי, אנחנו לא אמורים להסתמך על הנס ולעשות השתדלות. ואני מתפללת כל יום שלא יביאני לידי ניסיון. פרסום עסק זה בהחלט השתדלות ראויה, והסיפור כאילו מקטין את מידת האמונה של מי שבוחר לפרסם.

אותי גם לימדו שלא עושים חסד עם המקצוע, אלא בתחומים אחרים, כדי לשים גבול ברור בין פרנסה לגמילות חסדים.

אבל גם הפריע לי המונח "יהודי אותנטי". מה, רק במאה שערים גרים יהודים אותנטיים? זה נשמע לי אנטישמי בקטע של גן חיות - מי שרוצה לראות את הזן הנכחד, שיילך לשם.

ובכלל, הסאבטקסט זה תגמול חסדים -> תראה שפע. זה לא מה שלימדו אותי. אנחנו עושים את הדברים שלא על מנת לקבל פרס, ואף אחד לא יכול להבטיח לי שאם אגמול חסד אזכה בפרנסה בשפע. ובהחלט אני מכירה גומלי חסדים, שסומכים על הקב"ה ומתקשים כלכלית.

(ואם מסתובבים במקומות הנכונים, אפשר לראות לא מעט בעלי מקצוע, בעיקר כאלה שאינם אקדמאיים בציבור החסידי, כך שזה לא הכי מפתיע...)