שרשור חדש
שבוע טוב לכם, כל מי שטרח להיכנס לאתר.חסום לשעבר

הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לעשות כעת, זה לקחת נשימה עמוקה, ולעשות סוויץ' במוח.

אנחנו לא ב'סבבים' בעזה, ואין כל כך מה לעשות. עיקר הלחימה תיעשה ע"י חיל האוויר.


אבל גם אתם בבית יכולים לעזור מאד. קחו נשימה עמוקה, ותתכוננו נפשית למצב בו עליכם לטפל בחבר פצוע, או אח או אדם זר.

תסתכלו באינטרנט על סרטוני הסבר של מד"א, איך לבצע חוסם עורקים בצורה נכונה, איך לחבוש בצורה אפקטיבית. איך למדוד דופק, איך לעשות החייאה.


איך לעזור למישהו שנכנס להלם, איך לטפל בנפגע טראומה. כנסו לסרט, מעכשיו- אתם חובשים קרביים.

תכינו רצועות בד מהן תוכלו לעשות חוסם עורקים במהירות. לכו עם עט בכיס. פלאפונים מוטענים. קנו תחבושות, חומרי חיטוי.


אתה יכול להציל חיים! את יכולה להציל חיים! כולכם יכולים להציל חיים!

ציצית זה הדבר הכי היפה בעולםכְּקֶדֶם
זה טוב בתור שכפ"ץ?קעלעברימבאר
אוקיי עשינו הפגנה. מה הלאה?זיויק
גם לפני 20 שנה שאלתי את זהפשוט אני..

והמסקנה?זיויק
כבר חפרתי על זה מספיק בשרשור הקודם😝פשוט אני..
מי מהן זאת אתה?די שרוט
תלוי כמה כוחות יש לךהסטורי
קודם כל מודעות, מודעות שלך ומודעות של המעגלים הסובבים. מי מקבל במדינה החלטות, מה היה פעם ומה השתנה. מה המשמעות של הבחירות שלנו כשיש גורמים בלתי נבחרים שהולכים ומשתלטים ברדכי רמיה על עוד ועוד סמכויות. מה אכפת לני מי ממנה את ראש השב"כ/נציב שירות המדינה/כל תפקיד אחר. למה קריטי איזה קרנות ממנות את הלימודים של בכירי מערכת הביטחון/המשפט/הפקידות וכו'.


אם חסר יש כמה וכמה פורדקסטים מעולים שמקיפים את הנושאים הקריטיים בסגנונות שונים (גם אם אצל אף אחד מהם אינ חותם על כל מילה) - 'על המשמעות' של תמיר דורטל, 'שומר סף' של גדי טאוב, 'אידיוטים שימושיים' של עקיבא ביגמן, אורי מלמד ועוד.


המודעות קודם כל עוזרת לא להיות 'אידיוט שימושי', כמו אלו שמשוכנעים שכל הקצינים הדתיים הודחו בדיוק בגלל סיבות אובייקטיביות נטרליות...


שנית, לדרוש מנבחרי הציבור שלנו למלא את תפקידם ולא לוותר. הרבה מגניבת הסמכויות של הפיראט המשפטי אהרון ברק וממשיכיו, הגיע בצורה שנבחרי הציבור בכלל לא עמדו על שלהם.


שלישית לבחור נבחרי ציבור שמודעים לבעיות ומוכנים לפעול בשבילם גם כשהדרך ארוכה ולא כאלו שמנפיקים ססמאות יפות וחסרות משמעות. 

יפה כתבתזיויק
ויש דרך להשפיע בפועל? חוץ ממודעות
בוודאיהסטורי
קודם כל - להצביע בבחירות (ובפריימריז אם אתה חבר ליכוד/צה"ד אם יעשו שוב) למי שבאמת פועל לתיקון ולא למי שמשגר ססמאות חלולות.


שנית - להגיע גם להפגנות הבאות, להביע מחאה, לעורר מודעות - נבחרינו עסוקים בדברים רבים וחשובים, מה שיונח על השולחן יטופל.


שלישית - התודעה חשובה מאוד, בסופו של דבר מי שלא בתודעת עבדות - גם לא יישאר בה לאורך זמן. (אולי כדאי לקרוא את המאמרים הקצרים של 'סוללים דרך' אני מקבל אותם בוואצפ אבל מניח שאפשר למצוא גם בגוגל. עוסקים בזה רבות.)

מאמרים נהדריםנפש חיה.
בחירות: אחת ל4 שניםזיויק

כל שאר הזמן - תודעה?

חסר לי משהו.

סוף סוף הבנתפשוט אני..
את זה שאין לך דרך אמיתית להשפיע 🌷


יש כאלה שאוהבים לשחק בנדמה לי, זה מאוד מדכא להבין כמה אנחנו קטנים וחסרי השפעה ולכן המוח ממשיך עם המשחקים האלה...

הו ההתקרבנות..נעה ונדה

ראה את תגובתי פה: לדעתי - צעירים מעל עשרים

 

מי התקרבן? מה הקשר ימין ושמאל?פשוט אני..
לומר שאנחנו קטנים וחסרי השפעה זאת התקרבנותנעה ונדה

אנחנו קורבן של המציאות ואין לנו יכולת להשפיע עליה

לא בכל מובן אנחנו חסרי השפעהפשוט אני..
כל אדם יכול לקחת על עצמו כמה וכמה פרויקטים, ולהשפיע המון המונים על המציאות. גם בעבודה שלנו יש לנו השפעה, גם במשפחה, גם על הילדים וגם בעצם זה שהבאנו ילדים... זה משפיע המון!


אבל בפוליטיקה, אפעס, אין...

מה ז"א?זיויק
א. במדינת ישראל הבחירות הן ממש לא אחת לארבע שניםהסטורי

ב. ככל שאתה מפתח מודעות, אתה מוצא יותר כיווני השפעה.

זה יכול להיות בהתפקדות למפלגה עם פריימריז ואז לנבחרים אכפת ממך ומהדברים שחשובים לך, הרבה יותר.

זה יכול להיות בהשתתפות קבועה במחאות שגם אם לא מזיזות מ0 ל100, בהחלט גורמות למי שגם ככה מודע לזה שאינו במקומו, להסתכל במראה (סילמן, אורבך לדוגמא).

זה יכול להיות במאמצי התיישבות וכשילעגו לך שהתיישבות בעזה זה לא ראלי, תזכיר להם שזה לא רק מה שאמרו לאנשי אלון מורה לפני חמישים שנה, אלא גם מה שאמרו לאנשי חומש ואביתר לפני שלוש שנים. המעז - מנצח.

זה יכול להיות בכתיבת מאמרי דעה ועבודות אקדמיות, שבסופו של יום קוראים אותם מקבלי ההחלטות.

זה יכול להיות בהתנדבות למילואים גם כשאתה כבר בן 40 עם שבעה ילדים ויכול להיות בללכת לחסום את משאיות הסיוע לאויב.


תבדוק על מי שונאי ישראל במערב הטילו סנקציות ותבין מי פועל היום עם א'ל לבניין האומה בארצה.


יש עוד אלף כיוונים, שנפתחים כשיש מודעות. זה לא אומר שאתה *לבד* תשנה את העולם, לכל אחד יש את כחותיו וכישוריו יכולותיו ומגבלויותיו. המשימה העיקרית שלי, היא ללמוד וללמד תורה, גם בלימוד תורה - המודעות והמגמה משמעותיות.


לא כולם יואל משה סלמון/מאיר הר ציון/הרב לוינגר. לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין לבטל ממנה.

כתבת יפהארץ השוקולד
לדעתינעה ונדה

רוב הימין עדיין בתודעת עבדות למרות שכבר התחלנו לצאת משם.

הוא עדיין מרגיש קורבן, זועק ומיילל, ומתקשה לראות את מה שכן קורה ומשתנה.

חשוב לצאת להפגנות מתוך תודעה של חירות - אנחנו כאן ואנחנו פועלים ואנחנו נדאג שזה ימשיך בע"ה.

יריב לווין זעק שההתקרבנות הזאת מחלישה את המאבק (ראה בסוף הראיון פה: הרפורמה המשפטית כאן והיא לא תעצור לרגע - עיתון משפחה)

 

מדויקזיויק
כלום ושום דבר, כמסורת הימין הישראליshaulreznik

אנשים שכחו שהפגנות נועדו להרתיע ולא סתם להביע עמדה. בעבר X אלפי אנשים נעו לכיוון בית חרושת עם שלטים כנגד התעמרות בעובדים, ולבעלים היו את כל הסיבות שבעולם להניח שבפעם הבאה המפגינים לא יסתפקו בסיסמאות. כנ"ל בהפגנות של השמאל המודרניות, בארץ ובארה"ב, בואכה קפלן ו-BLM.

 

בימין היחס להפגנות הוא סמי-דתי: "נעשה השתדלות מינימלית ונבטח בה'". כמובן, התוצאות קרובות לאפסיות. אף אחד לא מפחד ממפגיני הימין ואף גוף לא סופר אותם.

ואת מפגיני השמאל מישהו סופר בשנתיים האחרונות?נפשי תערוג
הם הצליחו לבטל את הרפורמה המשפטיתshaulreznik
הם היו אחת הסיבותנפשי תערוגאחרונה
אבל זה לא שהם לבדם בהפגנות גרמו לביטול
שאלה על מזרוןשאלהעלמזרון

קניתי מזרון בחנות בתל אביב בכמה אלפי שקלים.

לאחר חודש וחצי המזרון שקע בצורה משמעותית והיה כבר לא נח ועשה לי כאבי גב חזקים.

אני מבין שהאיכות היא פשוט זבל, כמו הבגדים האלו שנראים ממש טוב בחנות, אבל אחרי כביסה אחת או שניים הופכים לסמרטוטים.

פניתי לחנות עם תמונות וסרטונים שמראים כמה ששקע והם הציעו לשלוח לי מזרון חדש במקום מאותו דגם. כתבתי להם שאני רוצה החזר שכן בטח המזרון החדש גם כן ישקע.

הם כתבו שהמזרון החדש לא ישקע ועניתי שאני מוכן לתת לזה הזדמנות אחת כי תאורטית אולי באמת זה תקלה חד פעמית.

ובכן גם המזרון השני שקע במהירות ושוב אחרי כחודש וחצי הפך להיות ממש לא נח עם שקע גדול באיזור האגן.

ניסחתי מכתב "התראה לפני תביעה" שאני עומד לשלוח להם ובו אבקש את הכסף חזרה ואם לא אתבע את הכסף + פיצוי בבית משפט וכן

אפרסם את הכל עם תמונות וסרטונים ברשתות החברתיות (צמוד לעובדות וכו' שלא לעבור על חוק לשון הרע).

השאלה שלי היא, אולי יש למישהו כאן נסיון במשהו דומה, האם כזה מכתב ישכנע אותם להחזיר את הכסף או שלא ישכנע ואצטרך

ללכת לבית משפט?

אין לי ניסיון בדבר כזהמבולבלת מאדדדד

רק לדעתי עדיף לפנות אליהם לפני שאתה שולח מכתב כזה, מה גם שפעם שעברה החליפו לך. תפנה אליהם ותגיד שהבעיה חזרה על עצמה ושאתה מבקש החזר או שיחליפו לדגם אחר (ממליצה לחפש מראש דגם שאתה רוצה)

מצטרף ^^ - להתנהל בחוכמה ובלי רעש, מים שקטיםפ.א.
חודרים עמוק 
שמח לשמוע שאני לא היחיד שאומר מזרוןכְּקֶדֶם
פשוט תגיד פולירוןפצל"פ
תוכן פירסומי מקודםקעלעברימבאר
גם אני אומר מזרוןקעלעברימבאר
את כל אלה שאומרים מזרן צריך לשלוח לחינוך מחדש
*להנדסת תודעה..נוגע, לא נוגע
ההגיה התקנית היא מזרן
איפה אתה רוצה בסיביר?קעלעברימבאר

שמעתי יש מקום חמים שהוא רק 30- מעלות  

נראה באוגוסט. יש מצבנוגע, לא נוגע
אין שם מזרוניםקעלעברימבאר
יש שם בית חב"ד?נוגע, לא נוגע
יש מקום שאין?קעלעברימבאר
אז גם יש שם מזרניםנוגע, לא נוגע
בגלל שהחבדניקיםקעלעברימבאר

האלו אמרו מזרנים, אז שלחו אותם לחינוך מחדש בסיביר

הם כבר מנוסים בזהנוגע, לא נוגעאחרונה
מזרנים יש, מזרונים איןקעלעברימבאר
מי מבין בתלושי משכורתמוריהמ

אני מקבלת תלושי משכורת שכתוב בפירוט שעות סכום מסויים של שעות ובשעות למטה סכום יותר נמוך, למה זה?

 

אני מצרפת 2 דוגמאות אבל ככה זה בכמעט כל חודש.

 

דוגמא אחת:

 

 

 

 

דוגמא שנייה:

 

 

 

 

 

כדאי לשאול את חשבת השכרפשוט אני..
בדיוק. תקבעי פגישהזיויק
אפשר גם לשאול במייל פשוט אני..
נכון, אבל להבין את השכר זה דבר חשובארץ השוקולד
ומן הסתם יועיל לשמוע יותר בנושא מעבר לתשובה על השאלה הספציפית הזו 
אני לא יודע למה, אבל בשני המקרים מה שלא החשיבונוגע, לא נוגע
בחישוב הכולל זה השעות הנוספות שהיו בתעריף של 200%. 
עוד דוגמאמוריהמ

הנה דוגמא מתלוש אחר שאין בו את התעריף 200%

 

May be an image of text
איך חישבת 196.5?פ.א.

כשאני מחבר את המספרים המוקפים באדום התוצאה בדיוק 187.91
 

101.3

35.5

20.83

19.43

9.85

1.0

נשמע הגיוני. כי על עבודה בשבת אמורים בד"כ לקבלפ.א.

יום תמורה

 


 

אז קיבלה כסף על עוד 8 שעות עבודה, שהם לכאורה התמורה לשבת, אך השעות לא נכנסות למונה שסופר את שעות הנוכחות בעבודה כי הן רק תמורה ולא נוכחות.    

יש פה עוד כל מיני סוגי שעות נוספותמשה

הן לא "שעות עבודה". הן שעות ברמה אחרת. אגב הן גם לא נספרות לפנסיה וכו'.    הם רק למשכורת.

או קיזוז שבתותהעני ממעשאחרונה
או איכשהו קיזוז הפסקות


נראה תלוש מעט מסורבל**

מתי כן הזמן? חבר שואלפשוט אני..

שאלות טובותאגוז16
שאלה על גיוס חרדיםרועישםטוב

הצבא רוצה חרדים בשביל סד"כ והסיבה העיקרית שהחרדים לא רוצים להתגייס כי יש פחד שיפסיקו להיות כפי שהם.

אז למה לא לעשות חיל חדש (כמו מגב שלא בדיוק צהל) שיהיו רק בגבולות או רק בכמה גזרות ספציפיות. 

והם יהיו עם מדים בצבע אחר ועוד כמה שינויים וכו'.

וכל החיל הזה יהיה לגמרי כמו שהחרדים רוצים שיהיה.

ויכולים לשים גם ישיבות בגזרות האלו כך שהם יכולים בין המשמרות ללמוד בישיבות.

ומי שכרגע בגזרות האלו ילך לאיפה שצהל צריך אותם וכך צהל יקבל את מה שהוא רוצה והחרדים יקבלו את מה שהם רוצים (שלא משתנים)

ונראה שזה פתרון די מושלם, לא?

 

רעיון קצת דומה זה שיקחו חיל שכבר קיים ויהפכו אותו להיות רק לחרדים (כמו חיל החימוש או חיל הלוגיסטיקה למשל).

 

(כמובן שצריך כל מיני ניואנסים וכיוונונים וכדומה, אך כך הרעיון בכללי)

אתה יוצא מנקודת הנחה שהם רוצים להשתתף במלחמת מצווהפשוט אני..

אלא שיש כמה גורמים שצריך לתקן ולשפר לפני שהם יעשו זאת.


ובכן,

לא. הם לא רוצים להשתתף במלחמת המצווה, הם לא רוצים להחזיק נשק, הם לא רוצים להיות חלק מהסיפור היהודי והישראלי.


ראית את אחד מרבניהם אומר ''אם תעשו ככה וככה אז נורה לתלמידנו להתגייס''?


יש שתי הנחות לא נכונת בנקודות המוצא שלךהסטורי
1. הצבא אולי רוצה סד"כ, אבל לא באמת רוצה להשקיע בתנאים לחרדים ובלקנות את אמונם של החרדים. עובדה שכמו שאמר דוד זיני, עוד לא היה מסלול אחד, אחד (!) לחרדים שהצבא באמת עמד בו בתנאים שהבטיח.


2. החרדים ככלל לא באמת רוצים להתגייס. יש כל מיני בשוליים, אולי השוליים של היום רחבים קצת יותר מהשוליים של פעם. אבל ככלל, המינייסרים, החרדים האלו והאחרים, שלומדים ושאינם לומדים, חסידים ליטאים וספרדים - לא רוצים להתגייס.

זה נכוןoo

ומחדדת קצת את 2 הסעיפים

1. הצבא יותר משקיע בהתאמה לחרדים ויש כבר יחידות די מותאמות ויש את חשמונאים שהיא די מותאמת

2. חלק לא רוצים להתגייס

הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה דתית

אבל יש חלק שהוא על הגדר

ככל שהצבא יתמיד בהתאמה

ובוגרי היחידות יצאו חרדים

ככל שהפוליטיקה והחוק לא יפגעו בתהליך

יותר אנשים על הגדר יתגייסו


כמו שקרה וקורה עם תעסוקת גברים חרדים 

הצבא לא באמת רוצה לעשות שינוינפשי תערוג
והחרדים לא באמת רוצים להתגייס


נוח לכל אחד להאשים את השני

רעיון יפהזיויק
נכון. ולדעתי הציבור שלנו צריך להוביל את המהלךנוגע, לא נוגע

הרי לצבא לא מספיק אכפת מהדתיות של החרדים, והחרדים מצידם לא אומרים- "אנחנו דורשים להשתתף במלחמת מצווה ולתת את חלקנו. ואנחנו אלו שנדאג לפיקוח על התנאים שלנו".

 

אז אנחנו (הציבור הדת"ל על שלל גווניו), צריכים להתנהל בראש גדול כדי להשיג את המטרה.

קודם כל, צריך להיות חשוב לנו לא פחות מאשר להם, שהמסלול שלהם בצבא יהיה כשר בלי שום בעיות. שלא יהיה פתח לקלקול בצבא. אם הם לא רוצים להתערבב בכלל עם חילונים בצבא, בניגוד אלינו, זו זכותם ואין בזה פסול.

דבר שני, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חייבים את החרדים איתנו כדי לתקן את המדינה, להפוך אותה ליותר יהודית וימנית (נכון שהחרדים לא באמת ימנים, אבל הם לא אנטי ימין).

אין לנו שום סיכוי לנצח את השמאל הקיצוני ששולט פה, בלי שיהיה לנו מספיק כח.

 

נכון שהחרדים לא ייזמו מעצמם הקמת מסלול שיספק אותם, אבל אם נדאג שיהיה מסלול כזה, בלי שום בעיות, והם יראו שזה אמין, כבר לא יהיה להם סיבה/תירוץ לא להתגייס.

החרדים לא מאמינים שהמדינה באמת רוצה לשמור עליהם איך שהם מבחינה דתית, וזו נקודת האמת של ההשקפה החרדית ועליה יושבים כל הדברים הלא טובים שיש שם- זה שהם לא מחוברים מספיק לעמ"י, זה שהם מערבבים בין אי הסכמה עם המדינה החילונית לבין שותפות ודרך ארץ בסיסית איפה שצריך (צבא, מיסים), וזה שהם תומכים במפלגה המושחתת ומחללת שם השמיים ש"ס, בין מאונס בין מרצון.


 

עכשיו נקרתה לנו הזדמנות אמיתית לשינוי, וצריך להיות בוגרים וחכמים. לא להתלהם (למרות שזה באמת מרתיח לשמוע אמירות של חלק מהרבנים החרדים וחלק מהפוליטיקאים החרדים) אלא לפעול בצורה נכונה ומקרבת כי זה גם אינטרס שלנו, דתית ולאומית. אגב, הראשון לציון החדש, בשונה מאחיו, הוא לא אדם מגזרי במהותו וגם הרבה יותר ממלכתי ומכבד.

דבר ראשון- שאנחנו אלו שנדאג שמה שהצבא מבטיח לחרדים אכן מתקיים. שהחרדים גם יראו שאכפת לנו מזה ושאנחנו מבינים את החששות שלהם.

דבר שני- להבין שזה גם צורך שלנו שתהיה כמות מסויימת של אנשים שתורתם אומנותם. לא לבטל את העקרון הנכון בגלל שהחרדים די המאיסו את העניין בגלל שהקצינו אותו לגמרי.

 

אני גם קצת מרגיש בנטיה הראשונית שצריך לנקוט במידת הדין וכפיה. לא רוצים להשתתף בצבא- לא תקבלו כלום. רוצים תקציבים- תדאגו בעצמכם להתגייס ותדאגו עם הצבא לתנאים שאתם צריכים.

אבל מעשית- אולי זה יעבוד ואולי לא. אולי זה לא יעבוד ואנחנו אלו שנפסיד מזה כי לחרדים לא אכפת לשבת עם השמאל ששונא את ביבי יותר מאשר את החרדים. וגם אם זה כן יעבוד- עדיין תיווצר מתיחות מיותרת בינינו לבין החרדים במקום שנעבוד יחד. וחבל, כי המטרה שלנו משותפת ורק הדרך שונה.

 

 

כמו שאנחנו ראש גדול במבט על חילונים ומדברים על הנקודה הפנימית היהודית שלהם שמתבטאת כך וכך, ככה צריך לפתח ראש גדול במבט על חרדים (שזה מצד אחד יותר קשה ומצד שני יותר קל).  ובדיוק באותו אופן- מצד אחד להסתכל עליהם כתינוקות שנשבו להשקפה לא נכונה ומשם מגיעה ההתנהלות הצרה והקטנונית שלהם, ומצד שני לראות מה צריך ללמוד מהם ולמה ה' גלגל שבזמן חזרתנו ארצה תתפתח מאוד התופעה  של חרדיות מנותקת מהחומר (שזה הפוך מהמהות של א"י). צריך ללמוד את זה ולהעמיק בזה. תורנית, הסטורית, פסיכולוגית. כמו שהרב ניתח חילונות, ככה לנתח חרדיות.

אבל כדי להצליח, ופה לדעתי יש לנו חסימה נפשית רגשית- אנחנו צריכים להעריך מספיק את עצמנו ואת התורה שלנו, ולהבין שאנחנו מסתכלים מבחינה דתית על החרדים לא מלמטה אלא מלמעלה (לא בקטע של גאווה אלא של ענווה אמיתית). הרי ראינו את העוצמה האמונית שלנו מתחילת המלחמה, את מסירות הנפש, את החיבור לעמ"י ולא"י, את ההתמדה בתורה גם בשדה הקרב. ראינו גם שיש לנו ת"ח גדולים. ראינו איך הרבה מגדולי הדור החרדים חיים בקטנות יחסית לרבנים (אפילו הפשוטים) שלנו. רק מתוך הרגשה של גדלות, אפשר לבוא עם הראש הגדול והחמלה שנצרכים כדי לתקן את המצב. אם נהיה בתודעה הזו, גם לא נתרגש מכל מיני אמירות חריפות מאוד של רבנים נגדנו, כי נבין שאמנם הם גדולים בתורה, אבל מבחינה אמונית והשקפתית הם לא גדולים ולא מבינים אז אין מה להתרגש מהם.

 

כמו שכתבתי והדגמתי פה הרבה, מרוב הרבנים החרדים אין לי יותר מדי ציפיות כי הם באמת נטועים בהשקפה שלהם ובטוחים שהיא נכונה וחלקם מרשים לעצמם להגיד דברים הזויים.

אבל ל"עמך" החרדי יש חוש בריא ממה שאני רואה, והדרך לשינוי תעבור דרכו. רק שאם נלחם בחרדים הם ירגישו שנלחמים גם בהם, וככה כנראה נפסיד גם את אלו שנטיית הלב שלהם היא כן להסכים איתנו. אחרי העם, יבואו גם הרבנים כי הם יראו שהשינוי שהציבור דורש הוא פנימי ואמיתי ויראו שהמציאות בשטח היא שבאמת הצבא מקיים את הבטחותיו.  

 

אני מכיר כמה חרדים רציניים, חלקם מבית וחלקם מתחרדים, שאומרים לי שצריך להתגייס (ולא רק מי שלא לומד), אבל אי אפשר לסמוך על הצבא שהם יתנו את התנאים המתאימים ויעמדו בהם.

ברור לכל מי שלומד בלי משוא פנים שההשקפה החרדית לא מבוססת על פרשנות נכונה של המקורות, אלא כל ההשקפה היא רק כדי למצוא הצדקה הלכתית ומחשבתית לדרך שלהם, שהשורש שלה זה החשש להתקלקל מבחינה דתית כדלעיל. לכן הפתרון הוא פחות בדיונים תורניים, אלא ביצירת מציאות מתאימה שתמנע את החשש הלגיטימי שלהם (ואז לבוא עם הטיעונים התורניים).

 

נכון שהצביעות מעצבנת- גיוס אסור אבל ליהנות מכספי המדינה החילונית מותר?  אבל כשיורדים לשורש אפשר להסתכל על זה אחרת- זה ממחיש את זה שאין באמת השקפה חרדית (רק אצל המיעוט של המיעוט), אלא הכל פרגמטי ונובע המרצון להיבדל. וממילא- הפתרון זה ליצור להם מקומות סטריליים משלהם (גם בכלכלה) ולקנות את האמון שלהם. נכון שיש כאלו שפשוט נהנים לנצל ולקבל כסף ולא אכפת להם בכלל, אבל רובם לא כאלה. יש כאלו שאכפת להם יותר וכאלו שאכפת להם פחות, אבל לרובם המוחלט יש אכפתיות, רק צריך להעצים אותה ולהוציא אותה לפועל מבחינה מעשית.

 

אם נניח באופן תאורטי שכל החרדים עוזבים את המדינה, יש לנו סיכוי מול השמאל החילוני? לא. יהיה לנו קל דמוגרפית מול ערביי ישראל? לא.

לנו ברור שהחרדים טועים ושההשקפה שלהם לא נכונה, אבל צריך להיכנס לראש החרדי שבאמת מאמין בדרך שלו ולהפנים עד כמה שינוי הדרך הוא קשה (כמו שלהרבה שמאלנים מהעוטף קשה להתפכח מההשקפה שלהם למרות מה שעברו). אנחנו צריכים להיות אלו שתומכים ועוזרים להם עם השינוי ולא אלו שנלחמים בהם.


 

אז לסיכום, נכון שזה מאוד מעצבן שלמרות מה שקרה החרדים לא קמים ואומרים "אנחנו רוצים להיות שותפים, רק תכבדו את התנאים שלנו", אבל נקודת הבחירה שלנו היא האם להיות חכם או צודק. להבין מה הצעדים הכי חכמים כדי גם לפתור את הבעיה וגם לגרום לציבור החרדי להתחבר אלינו יותר. לקחנו על עצמנו הרבה משימות קשות במגוון תחומים ועמדנו בהם, צריך גם לקחת את המשימה הזאת. אם נצליח, גם נרוויח שנקטין מאוד את ההתנגדות שיש להרבה מעמ"י נגד היהדות, כי יש הרבה שמתנגדים רק כתוצאה מההתנהלות החרדית ולא מסיבות עקרוניות.

 

זו דעתי, ואם אני צודק, אז זה רק עניין של רצון. אם נרצה אז נצליח, כמו בתחומים אחרים שרצינו והצלחנו. באהבה ובאמונה.

 

יש סיבות משתי הצדדים של המתרסנעה ונדהאחרונה

מצד צה"ל - זה נוגד את רוח הפרוגרס שהשתלטה עליו, זה פשוט לא יכול לקרות! מהר מאוד הם ינסו לשנות את החרדים, או לכל הפחות לזלזל בערכים שלהם. כמו שקורה עם הדת"ל, הם ידירו נשים בגלל ערכים מיושנים ומטופשים של כמה חרדים? ציטוט של הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי (על הדת"ל): "מה, הם ילכו לא רק עם הכיפות, אלא גם עם הציציות, השופרות וספרי התורה?"

מקור: "הם ילכו עם ציציות?": זו הסיבה שהרמטכ"ל לשעבר פחד מאלוף דתי - ערוץ 14 | C14

 

מצד החרדים - למה שהם יתגייסו לצבא המזוהה עם המדינה הציונית? אין להם שום בעיה להתנדב בשביל עם ישראל, והם עושים את זה הכי הרבה יותר מכל המגזרים - באיחוד הצלה, זק"א, עזר מציון, יד שרה, חסדי נעמי, מתנת חיים וכו' וכו'.. אבל להתנדב בשביל עם ישראל בגוף שמוגדר כציוני (ובמיוחד כאשר הוא נשלט ע"י הפרוגרס), זה בוודאי שלא.

מילים מסוימות עם השפעה משונהמגדלא

היי חברים, 

ברצוני להתייעץ על מקרה מאד לא נעים אך אני חושב שאני איתרם ואתרום ולכן אני כותבו,

העניין הוא שמעל 10 שנים אני מתמודד עם תופעה מעניינת שבכל פעם שאני שומע את המילים, פיפי קקי או טוסיק אני מרגיש ריגוש מוזר בגוף וחש דוחף גדול מאד לומר מילים אלו ,

דבר זה מקשה עלי עד מאד ובעיקר בגלל שבסביבתי החברית והקהילתית רב רובם של האנשים תלא משתמשים כמעט במילים אלו, אך במשפחתי המבוגרים כן השתמשו במידה כזו או אחרת, וממש ממש הייתי שמח לשמוע אדם עם ניסיון בדבר באם יש בכלל כזה, כיצד ניתן להחזיר מילים אלו למקומם הטבעי דהיינו שפיפי זה שתן וכד' ,

זו לא שאלה לפורוםנקדימון
זו שאלה לאיש מקצוע. מחילה.
אני שומע בכנותמגדלא

בכל אופן אני חושב שאפשר להחכים מניסון אחרים וכבר דנו על זה בפורומים אחרים בערוץ 7 מעט בסגנון שונה

כשאתה שואל את אותה השאלה בפורומים שוניםפשוט אני..

אין שום סיבה לפתוח ניק חדש בכל פעם

נשמע לי כמו סוג של OCDפשוט אני..

אבל אני לא איש מקצוע ולכן כמובן לא יכול לאבחן שום דבר

איזה כיף, GPT מסכים איתיפשוט אני..

הפוסט שאתה מצטט מתאר התמודדות נפשית עדינה, ואפשר להעריך את הפתיחות והאומץ של הכותב לשתף. מדובר, ככל הנראה, בתופעה שיש בה מרכיבים של קיבעון או פטיש מילולי (verbal fixation), שעשויים להשתייך לקשת רחבה של התנהגויות כפייתיות, פטישיסטיות, או פשוט דפוסים שהתפתחו לאורך זמן סביב גירוי שפעם היה תמים, אך קיבל משמעות שונה עם השנים.

מה ניתן להבין מהפוסט?

 

יש תגובה גופנית ריגושית למילים מסוימות, שנחשבות ילדותיות או גסות במידת מה.

קיימת דחיפות פנימית לומר את המילים, אולי אפילו נגד רצונו של האדם, מה שיכול לרמז על רכיב כפייתי.

זה גורם לו קושי חברתי וסביבתי, במיוחד משום שמילות גוף וצרכים אינן שכיחות בשיח של המבוגרים בסביבתו.

 

 

אפשרויות להבנה והתמודדות:

תהליך התניה מילולי / רגשית

ייתכן שבילדות או בגיל צעיר נקשרו המילים הללו לרגש חיובי, אינטימי, מגונן או מגרה.

לאורך השנים הקשר הזה התחזק דרך חזרות פנימיות ואולי גם כמנגנון של התמודדות עם לחץ או בדידות.

רכיב כפייתי

התחושה שהוא "חייב לומר את המילים" עשויה להיות ביטוי לסוג קל של OCD (הפרעה טורדנית כפייתית), בפרט עם רכיב מילולי.

פטיש מילולי או פֶטיש התפתחותי

מדובר בריגוש שמופיע מקונספטים מילוליים הקשורים לשלב ילדי של ההתפתחות.

זה לא נדיר, אבל לעיתים מכביד, במיוחד כשזה לא תואם לתפיסת העצמי או לסביבה.

 

 

מה ניתן לעשות?

1. פנייה לטיפול מקצועי (מומלץ)

פסיכולוג שמתמחה בהתנהגויות כפייתיות או בפסיכולוגיה של המיניות יכול:

לעזור להבין את שורש התופעה.

לזהות אם יש מרכיב של OCD, חרדה, או פטיש התפתחותי.

להציע טיפול CBT (התנהגותי-קוגניטיבי) או טיפול דינמי לפי הצורך.

2. שינוי גישה מילולית

הכותב שואל איך להחזיר את המילים למקומן ה"טבעי", כלומר: לנטרל את המטען הריגושי שלהן. ייתכן שזה אפשרי דרך:

חשיפה מבוקרת למילים בהקשר ענייני ולא רגשי – למשל כתיבה רפואית, שיחה עם רופא ילדים וכו'.

תרגול מחשבתי – כל פעם שהמילים עולות, להחליף אותן בראש בגרסה עניינית: "פיפי" → "שתן", "קקי" → "צואה".

3. קבוצות שיח או פורומים אנונימיים

ייתכן שיש אחרים שחווים חוויות דומות. שיתוף כזה, כפי שעשה הכותב, עשוי להוריד את עוצמת הבושה ולספק תחושת נורמליזציה.

 

 

 

לסיכום

התופעה שמתאר הכותב מעידה על קשר רגשי או ריגושי עמוק שהשתרש סביב מילים מסוימות. ניתן להתמודד איתה – ובמקרים רבים גם לעדן או לשנות את הדפוס הזה – באמצעות טיפול נכון, מודעות, והפחתת השיפוט העצמי.

 

 

אז לדעתך יש כאן OCD?

 

 

 

ChatGPT said:

כן, יכול להיות בהחלט שיש כאן רכיב של OCD (הפרעה טורדנית-כפייתית), או לפחות נטייה טורדנית-כפייתית.

 

 

למה זה עשוי להתאים ל-OCD?

מחשבות פולשניות: העובדה שהמילים עולות שוב ושוב, בלי שהאדם רוצה בכך, ושיש להן השפעה רגשית חזקה, יכולה להיחשב כ"טורדנות" (obsession).

דחף לומר את המילים: התחושה שהוא חייב להגיד את המילים — גם אם זה לא מתאים לסיטואציה או מנוגד לרצונו — מזכירה התנהגות "כפייתית" (compulsion).

מצוקה סביב חוסר השליטה: תחושת חוסר אונים ובושה היא חלק נפוץ ב-OCD, במיוחד כשזה נוגע לתוכן מילולי או מיני.

 

 

מצד שני – זה לא בהכרח OCD קלאסי

ייתכן שמדובר דווקא בתופעה שקשורה לפטיש מילולי (verbal fetishism), או סוג של קיבעון פסיכולוגי סביב שלב ילדותי בהתפתחות (למשל "שלב אנאלי" לפי פרויד).

או פשוט הרגל שנטמע במשך שנים עם קישור רגשי/גופני חזק, שהתעצם ככל שנעשה עליו איסור פנימי.

 

 

מתי כדאי לחשוד ב-OCD?

אם עונים "כן" לרוב הדברים הבאים:

המילים עולות בראש שוב ושוב, גם כשלא רוצים בכך.

יש תחושה שהמחשבות שולטות בי ולא להפך.

יש צורך לבצע פעולה (לומר מילים, לחשוב עליהן שוב) כדי להירגע או "להשלים" משהו.

זה מפריע לתפקוד או לחיים החברתיים.

יש מצוקה משמעותית מהתופעה.

 

 

מה כדאי לעשות?

גם אם זה לא OCD במובן המלא, טיפול אצל פסיכולוג קליני (עדיף עם ניסיון בהתנהגויות כפייתיות או בתחום המיני-רגשי) יכול לעזור מאוד. גם אם זה הרגל, הוא ניתן לשינוי. לפעמים מספיקות כמה שיחות ממוקדות כדי לפרום את הקשר הרגשי בין מילים מסוימות לבין גירוי או מתח.

 

 

היי, לא קראתי את תשובתו המלומדת של שמעליישאלה.אחתאחרונה

אבל אני יכול לומר לך שהצורך, הריגוש ומתיחת הגבולות לגבי "מילים אסורות" או שהביטוי המדויק יותר הוא "מילים שהן טאבו חברותית",
הוא תופעה נפוצה אצל ילדים. נראה שהם מבינים את המשמעות החברתית שעושה את המילים "מוקצה", אבל כמובן לא מבינים למה, את המשמעות של הדבר.
אז העלאת המילים על שפתיהם (גם אם לא בפני הוריהם), היא סוג של בחינת הגבולות, ניסיון להבין - מה יקרה אם אומר את המילים?
 

אתה לא ילד, ובאופן כללי, התיאור נשמע מעט שונה. אבל אולי יש בהן מן המשותף.

לדעתי והבנתי, השימוש בלשון נקייה והחשיבות החברתית שלו, אלו דברים שנקנים עם השכל.

מכירים מקומות בצפון שאפשר להתנדב בהם בחקלאות?מחפש שם

היי אני מחפש מקום להתנדב בו בחקלאות כמה ימים שבוע הבא,

משהו מכיר? 

דווקא בצפון?תועהבשדה
עבר עריכה על ידי תועהבשדה בתאריך ט' בסיוון תשפ"ה 16:01

כי ביו"ש תמיד צריך ידיים עובדות.

אפליקציית sundo של השומר החדשחדקרן
משדכת בין חקלאים שצריכים עזרה למתנדבים
תודה על ההצעות!מחפש שם
אם יש למשהו עוד רעיונות אשמח לשמוע🙏
חוות בקר גם תופס?⁦ʕ⁠·⁠ᴥ⁠·⁠ʔ⁩
יש מצבמחפש שם
אני מצטערת, לא ידעתי ש⁦ʕ⁠·⁠ᴥ⁠·⁠ʔ⁩

האיש קשר שלי לעניינים האלו נמצא עכשיו בעזה 🙈

ברגע שיהיה זמין לזה אשלח לך מספרים של חוות נחמדות.

אני חושבת שיש לו גם מספרים של חוות חקלאיות.

הנה-⁦ʕ⁠·⁠ᴥ⁠·⁠ʔ⁩
עבר עריכה על ידי ⁦ʕ⁠·⁠ᴥ⁠·⁠ʔ⁩ בתאריך י' בסיוון תשפ"ה 18:22

התנדבות חקלאית 2 קהילת הצפון 👩🏻‍🌾👨🏼‍🌾


 

זאת קבוצה של השומר שמפרסמים בה על צורך במתנדבים בצפון.

אם אתה רוצה להתנדב ספציפית ביום מסוים ולא לפי בקשות שחקלאים מפרסמים אתה יכול לפנות למנהלים של הקבוצה (: 

תשובהשאלה.אחתאחרונה

אני מכיר מקום נפלא וחביב בדרום רמת הגולן, אם לא רחוק מדי, לקטיף פטל. 
אבל אני לא יודע לגמרי, אם זה העונה, אבל אוכל לקשר אותך לחקלאי הנחמד לבירור.

תשכנעו אותי להגיע להפגנת הימיןזיויק
עבר עריכה על ידי זיויק בתאריך ט' בסיוון תשפ"ה 2:18

מה מניע אתכם?

כבר שנים ששתי הסבתות שלי לא מגיבות כשאני מבקרהסטורי
ואומר את אותיות השם מקי"ט...


אני מבין שזאת דעתך. מקווה שרוב האנשים מבינים שבמדינה כמו שלנו יש לאווירה ציבורית הרבה משמעות ולכן הם נותנים את חלקם. בסופו של דבר 100,000 שהיו שלשום או החצי מליון שעצרו את ברק המופקר מלמסור את הגולן לאסד מורכבים מאלפים רבים של יחידים שלא עשו את החשבון שלך. אם כל אחד מהם היה עושה את החשבון שלך, לא היתה נוצרת אווירה כזאת ואם כל אלו שעשו את החשבון שלך היו נמנעים ממנו - היו כאן הפגנות גדולות בהרבה מהפגנות תומכי החונטה המשפטית.

לענ"דאשר ברא
צריך לפתוח פורום לילדים להורים גרושים.
הפורום יהיה פעיל יום כן יום לא וכל סופש שני?פשוט אני..
סליחה אם זה שחור מדי...
חחחח, יפה. אהבתי.אשר ברא

זה כבר משמורת משותפת.

אם אנחנו אצל האבא אז רק שני ורביעי ושבתות לסירוגין.

יש פורום כזה בפורומים הנידחים שלא מופיעיםקעלעברימבאר
תשאל את המנהלים. @משה בטח יודע איפה הוא
מה נעשה שם?צדיק יסוד עלום
תנו אחד לשני טיפיםפשוט אני..
למשל איך להוציא פעמיים כסף לאותה ארוחת צהריים
מה שצריך לשכנע את משהאריק מהדרום

שיהיו לפחות 20 ניקים שיהיו פעילים בו.

ושהפעילות שלו לא תפגע בפעילות של פורומים אחרים מקבילים (אם יש).

לפחות זה התנאים של פעם של @משה

אני בעד, לדעתי היה פעםמתוך סקרנות

נקרא "בין 2 בתים".

אבל אם כבר שיעשו גם פורום לגרושים...

גילוי נאות - סחבק עונה על 2 הקריטריונים (אל תקחו את זה בקטע מייאש, שאר אחי ואחיותי נשואים ב"ה באושר טפו טפו).

 

עריכה: מצאתי את הפורום, מוזמנים להחיותו:.

פורום בין שני בתים | ערוץ 7

 

יש פורום גרושיםפשוט אני..
תודּה, ראיתי אחר כך...מתוך סקרנות
.
מצטער על העיכוב, בדיוק ירו עלי טיל בליסטיפשוט אני..
חחחחאשר ברא
זיקוקים.
נראה לי שהדילמותאשר ברא

מאוד שונות בין להיות גרוש, ללהיות ילד להורים גרושים..

במיוחד אם רווקים.

מסכיםמתוך סקרנות
לכן אמרתי שאני עומד ב - 2 הקריטריונים...
היה פעםזיויק
"בין שני בתים"
מוזמנים לכתוב בכיף בגרושים גרושותשדמות בחולותאחרונה

זו קבוצה שמתאימה לכל הקונספט של החיים האלה.

 

(ממליצה שבכותרת יצויין שזה ילד/ה של הורים גו"ג)

 

אם אראה שיש צורך קבוצה ייעודית- אפתח.

תלוי בכם.

סרטים וסדרותירושלמי 200

כל הזמן אני שומע בציבור התורני שמדברים נגד סרטים וסדרות. ואם מישהו מחפש או סדרה נקיים אומרים לו שאין דבר כזה חוץ מערוץ מאיר. ומה שקורה זה שברגע שמישהו מתחיל לראות סרטים וסדרות זה נחשב שהוא עבר את הגבול וכבר הוא רואה הכל וזה לא אמור להיות ככה. אני למשל משתדל ללמוד הרבה תורה ולהיות ירא שמיים ועדיין נורא מעניין אותי לראות סרטים וסדרות וכרגע אני לא רואה כלום כי אני מפחד לעבור את הגבול. אין איזה דרך באמצע? אולי יש למישהו קובץ של סרטים וסדרות נקיים שאפשר לראות? (ולא רק ערוץ מאיר וסרטי גרובייס ועוד כמה סרטים תיעודיים נידחים). אשמח לתגובות, זה נושא שממש מטריד אותי בתקופה האחרונה... תודה!

תשובה שראיתי באתר ישיבהאשר ברא
תודה רבהירושלמי 200

תודה רבה! אשמח לעוד מקורות ודעות בנושא, גם דעות אישיות.

...ירושלמי 200

וגם אם למישהו קובץ של סרטים/סדרות נקיים/מצונזרים, או שהוא יודע להגיד מה נקי ומה לא אני יותר מאשמח...

יש ספר בשם בין הזמניםארץ השוקולד

של הרבנים לבית סתיו המתייחס לזה.


 

בכללי, יש תיאור באתרים כמו imdb מה בעייתי בסרטים ואפשר לראות לפי התיאור. (סביר שpg יהיה בסדר, אחרים בסיכוי סביר שלא.)


 

סרטים שהם נקיים ממה שזכור לי (לא רואה המון סרטים כך שאין לי הרבה המלצות) :

כנר על הגג,

עליסה בארץ הפלאות,

סרט על האברבנאל של ר' ברל וויין (באנגלית) , אולי פחות מותח אבל פותח צוהר להסתכלות אחרת על העולם.


 

דעה אישית: תנסה להבין מה הגבולות הנכונים ולפי זה תדאג לשמור.

יש גם שיעוריםאשר ברא

של הרב חגי לונדין בכל הקשור לסרטים וסדרות...

חוץ מאשר הצניעות, יש גם הרבה עניינים בתרבות המערבית ואיך היא משפיעה על הירא"ש.. הוא גם עוסק בזה.

לדעתי אפשר למצוא את זה בערוץ של מכון מאיר.

מסכים שזה לא רק צניעותארץ השוקולד

יש עניין של יושר בהקפדה לא לראות דברים צרובים או גנובים,

מבחינת ההשפעה יש גם אלימות, צורת שיח וכד', יחס לסמים, יש על זה התייחסות בדירוגי סרטים בimdb

מי זה הרבנים סתיו?דוס👍

קראתי חלקים מהספר. יש לזה מקורות בכלל? דתי לפי דעתי ממש מדובר על זה

הרב דוד סתיו הוא הרב של שהם וראש ארגון רבני צהרארץ השוקולד
למד במרכז הרב ונסמך לרבנות על ידי הרב אברהם שפירא זצ"ל, שימש כדיין בבית הדין לגיור של הרב חיים דרוקמן זצ"ל.


הרב אברהם סתיו הוא הבן שלו.


רק רפרפתי בו, אבל אני מניח שיש בו מקורות. לא ראית מקורות שם או שלא ממש חיפשת?

טעיתי, רק הרב דוד סתיו כתבארץ השוקולד

ולפי התיאור פה יש בו הרבה מקורות ועיסוק הלכתי בנושא.

"בין הזמנים" של הרב סתיו - ביקורת ספרים


האם פתחת את הספר או רק באת לבקר כי מדובר ברב שאתה חולק עליו ערכית?

שמעתי שיצא פירוש על הספר:קעלעברימבאר
"בין הזמנים דרבנן" על הלכות פסטיגלים בחנוכה.


סתם בצחוק

שלום. לדעתי זה עניין של סף גירוי פנימיעשב לימון

גם בספרים זה מופיע, אבל יותר בסרטים/סדרות.

בעיקר על נושאים של צניעות

 

התפיסה היהודית היא שהכל נעשה בצניעות. וכל קשר בין בנים לבנות הוא קשר קדוש ומיוחד. וכן שמירה עצמית, ואלוקים וכו'.

ובספרות/סרטים חילונים/גויים יש סף גירוי אחר, כלומר הנחות היסוד שונות לחלוטין. שם הנחות היסוד הן שקשר מזדמן הוא אפשרי. קשר בין בנים לבנות יכול להיות מיני או לא, יכול לעבור בחופשיות בין הסוגים. יש הרבה מגע בין בנים לבנות, בכל ההקשרים, גם מגע של איש ואישה אבל גם מגע חברי. הגבולות שלהם שונים לגמרי, אחרים לגמרי, ונתונים לדיון, הרבה פעמים בסרט עצמו. כלומר יכול להיות סרט עם דילמה מוסרית שמבחינת התורה הלכה רחוק מאד, ומבחינת תפיסת העולם החילונית/הגויית הלכה רק מעט מעבר לגבול.

 

וזה חוץ מהעניינים האחרים הרגילים של לראות אורח חיים חילוני/גוי בצורתו הטבעית, כולל ביגוד, כולל משפחתיות, שירים, תרבות שהדמויות צורכות, מעשים ולפעמים גם דת אחרת- נוצרית או כל דבר אחר.

 

אני באופן אישי כן צורכת מתרבות המערב, כי אני חושבת שיש שם דברים שלא מדוברים אצלינו, ומוכנה 'לבלוע' את כל מה שכתבתי לעיל. מובן שזה גם משפיע, וקצת אבדה לי התמימות וכו'

 

לסיכום- עניין של סף גירוי, זה משנה את סף הגירוי שלך למראות מסויימים או למסרים סמויים או גלויים.

מקווה שיצא מובן

..הרמוניה

האמת שחוץ מבעיית הצניעות, יש בעיה של מסרים וערכים בעייתיים שיכולים להופיע אפילו בסרטים מצוירים, וכמובן הבעיה של בזבוז הזמן. 

התפיסה שלי היא שיכולה להיות בסרטים/ סדרות לפעמים תועלת. אבל חשוב לי שזה לא יעשה לדרך חיים שצופים בסדרות, כמו בבתים חילוניים שזה ממש בשגרה טלוויזיה דולקת כל היום, וצופים לפני השינה, והולכים לבילוי לצפות בסרט. בגלל הסיבות שכתבתי בשורה הראשונה. כשצריך, אפשר לראות סרט, אבל גם זה עם מודעות.

יש דברים שאסור לראות בכלל, יש דברים שאפשר לראות עם עין ביקורתית.

יש פה גם עניין של דרגות של בן אדם... מישהו שרגיל לראות לדעתי יפסיק בהדרגה...

תמיד ידעתי שאני רוצה להפסיק יום אחד כי הרגשתי שגם הסרטים שעושים לי טוב, זה יחסי. אם החיים שלי היו משופרים וטובים הטוב הזה לא היה משמעותי, בעיקר בהתחשב במחירים. אם הייתי ממלאת את יומי בתוכן, אז התוכן מהמדיה היה נראה לי מיותר, אפילו משעמם, ובזבוז זמן יקר. 

אבל, זה לא קל. וזה נכון שאין מספיק חלופות כשרות, כמו שאין הרבה שירים כשרים לטעמי. אבל אני יודעת שזה מצב זמני כי אנחנו בתהליך גאולה ואני מוכנה להקריב את הצמצום הזה בדברי הוואי-הבאי למען הקדושה והעוה"ב שלי והקב"ה.

ובשביל להיות במצב כזה אז צריך פשוט להתחזק. להגביר את אהבת ה' ואהבת התורה ואז קל יותר להתגבר על כל מיני יצר הרע.

כדאי לנצל את הזמן להתחבר למציאות בצורה עמוקה יותרנוגע, לא נוגע

מאשר לשהות במציאויות אחרות (מבין את הצורך. לפני הרבה שנים גם הייתי רואה מלא סדרות).

אם אדם יושב בנחת ונרגע, ומפנה את תשומת לב למה שהוא רואה, שומע, מרגיש בעור ובגוף, הוא מרגיש סוג של תענוג מהמציאות הרגילה. הוא מתחבר יותר לחיים, וממילא הוא יותר נהנה באופן טבעי מכל מה שהוא חווה תמיד (מראות, קולות, טעמים), ויש לו פחות צורך לפנות למקומות אחרים.

יש צורך טבעי לראות ולחוות עולמות אחרים, וגם לנקות את הראש, אבל אני חושב שהרצון החזק לסדרות וכו' גם נובע מזה שאין לאנשים מספיק סיפוק והנאה מהעולם שלהם אז הם מחפשים חיים אחרים שיש בהם אקשן או הרבה הומור או מרדף אחרי אהבה.

כשאדם מחובר, לימוד התורה שלו שונה, היחס ליצר שונה (יהיה הרבה פחות ניתוק בין יצר לחיבור לפנימיות), התחושות הרוחניות והחיבור לה' שונים.

הוא לדוג' יקרא פרק תנ"ך וירגיש כמעט כאילו הוא שם. הוא יתייחס לפרטי ההלכות אחרת. הוא ירצה מקדש כי הוא ירגיש מה זה רוחניות וירצה יותר ממנה. הוא ישמע פודקסט על מדע וזה יתן לו תחושות מיוחדת של חיבור עבר הווה ועתיד ושל אחדות ההוויה בינה לבין עצמה ובינה לבין ה'. הוא יבין את המעלה בזה שה' מתגלה דרך הטבע ולא דרך השבירה שלו. הוא יגיע להרבה תובנות והפנמות עמוקות. יהיו לו חידושי תורה יפים ואמיתיים. הוא יחווה את הרגשות שלו בצורה מיוחדת. הוא ישמע שיר וירגיש שהצלילים שלו חיים יותר ממה שהוא הרגיש פעם, ישים לב לניואנסים, ירגיש שהמילים של השיר מכניסות אותו לחוויה שהן מתארות. גם אם הוא יראה סדרה מעט יספיק לו ויתן לו סיפוק והוא לא יחפש לעשות בינג' בחמישי בלילה..

 

 

כתבת יפה ממש ומדויק מאודמנגו מיובש

זהו.

בהקשר לשאלה ומה שדיברו פהתות"ח!

ממליץ מאוד מאוד לקרוא את הספר "אייכה" של הרב ראובן ששון.

בלי להביע עמדה בנושא, אולי הקישור הזה יועיל -אריאל יוסף

גלאטיוב - תוכן כשר למהדרין | להורדה חינם ב-AppStore ו-GooglePlay

(נתקלתי בו בעבר, אך לא עשיתי בו שימוש כלשהו. לא לוקח אחריות לשום כיוון)

יש קושי גדול בצפיה בסדרות - התמכרותאורין
שאלה טובה!פתית שלג

יש כמה רשימות של סרטים נקיים שמסתובבות בפורומים דתיים. בהרבה סרטי אנימציה זה יותר טוב, אם אתה מתחבר. ואם אתה מתחבר לדרמה אז יש הרבה סרטי גמר ברמות שונות. אבל אין ספק שהתחום הזה לא מספיק מפותח.

הבעיה הגדולה בסרטיםנעה ונדה

היא העובדה שחושבים שהפריצות היא הבעיה היחידה בהם.

סרטים הם אחד החלקים הרדיקליים של תרבות המסכים והמדיה.

ולהתחיל לכתוב על נזקיה זאת משימה גדולה מידי..

הינה טעימה, נזקי האישיות והיכולות הבינאישיות:

ומה לגבי נזקי הריכוז? התחלופה המהירה של התמונות הורסת את הריכוז שלנו.

ונזקי כיליון הזמן? מול המחשב שעות על גבי שעות נעלמות כלא היו, בלי שבכלל שמים לב..

ונזקי הרוח? גם בסרטים תמימים לכאורה מוחבאות אג'נדות מסוכנות

ועוד ועוד..

בהמשך לשאלה הראשיתירושלמי 200אחרונה

מישהו פה ראה את הסדרה נמלטים ויודע להגיד איך היא מבחינת צניעות? או אם למישהו יש גרסא מצונזרת?

שלום וברכה, סטודנטים בתחום של חקר המוח,⁦ʕ⁠·⁠ᴥ⁠·⁠ʔ⁩

תואר ראשון שני או שלישי, או אפילו מרצים, פרופסורים וכל מי שקשור.

אני מחפשת אתכם!!


או אם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שמכיר.. ומוכן להפנות אותי לאנשים האלו לצורך עזרה קטנה, אשמח מאוד.


תודה רבה!! 🙏🏽

מכירה מישהו שסיים, עוזר?ריבוזום

אם כן מוזמנת לפנות בפרטי ואעביר את השאלה

כן, תודה רבה⁦ʕ⁠·⁠ᴥ⁠·⁠ʔ⁩אחרונה
האם אתם חושבים שכל מיני תורות של הרמח"ל, חסידותחסדי הים

והרב קוק שמסבירים בצורה חיובית תהליכים שנובעים ממצב בדיעבד או חטא, זה לא נותן איזה שהוא לגיטימציה מסויימת לדבר הזה, או לפחות מחליש קצת את החיוב כמה שיותר לנסות לא לחטוא ולחיות חיים של לכתחילה?

איך אתם מתמודדים עם זה בצורה אישית? כי הרי לכל אחד יכול לעבור מחשבה בראש: מקסימום אני יפול ויהיה לזה תועלת בדיעבד.

כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטאנפשי תערוג
כמדומני שלכן הרב (קוק) אמר על תורת ר' צדוקהסטורי
שהם אמנם קרובים, אבל זה 'רדיקאלי מידי'.


רמח"ל עד כמה שאני מכיר, לא פגשתי לגיטימציה לחטא (עדיין לא מכיר הכל). בכתבי הרב קוק, נראה לי שיש קו מאוד ברור, שההסברים בדיעבד הם 'אוצרות המתגלים מהררי חושך', אבל זה אסור ממש.


אצל ר' צדוק במיוחד, אבל בענפי איז'ביצה בכלל, הקו הזה אכן קצת מטושטש. אני כן לומד אותם, אבל מחזיק בראש דברים חריפים מאוד ששמעתי מתלמיד חכם ליטאי נגדם בשביל האיזון. (את זה שאני לומד הרב קוק הוא מקבל בהבנה, אם היה יודע שאני לומד איז'ביצה, כנראה לא היה מוכן שאמשיך ללמוד אצלו...).

..שפלות רוח

נראה לי בפשטות שאנחנו לא מבינים את דרכיו של השם לא? זה חלק מעניין הביטול אליו

כִּ֣י לֹ֤א מַחְשְׁבוֹתַי֙ מַחְשְׁב֣וֹתֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א דַרְכֵיכֶ֖ם דְּרָכָ֑י נְאֻ֖ם יְהֹוָֽה


אני מבין את השאלה ואין לי תשובה אחרת כרגע חוץ מזה.

על זה נאמרשוקולד לבן
"האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידיו לעשות תשובה..."
לא בדיוק,קעלעברימבאר
יש חילוק עדין וענק בין אחטא ואשוב לבין אלוקים חשבה לטובה
נכוןשוקולד לבן
החילוק הוא בין השאר אם זה לפני החטא או אחרי..
שאלה גדולה! ולא נעים לי להודות אבל כן..צע

הבהרה.

לא שאני חלילה חוטא בקלות/חוטא לכתחילה... אבל האם מסתבר שבמידת מה כלשהי התורות העמוקות הללו גרמו לי שהעבירה תטשטש אצלי. אני מוכרח להודות שכן.


ושוב,  פשוט לי שעל זה כגון נאמר " כי ישרים דרכי ה'." וכו..

וכן "לא זכה נעשית לו סם המוות..".


(ובכלל, תוך כדי כתיבת הדברים עלה לי שיש מקום לומר שעצם המושג תשובה גם מעט מקהה את חומרת העבירה. ואכמל...)


אגב רמחל לא למדתי (מניח שזה לא כתוב במסלש,  לא שמסילת ישרים למדתי אבל לא חשוב..).

ברב צדוק ואיזביצא אני קצת מכיר..

ברב קוק הכוונה לפסקאות באורות התשובה? או שיש מקורות מוכרים/ חריפים יותר? איפה למשל?


ואגב, בתניא/באגרת התשובה יש פירוש מיוחד לאומר אחטא ואשוב אין מספקים בידו..


אשמח ממש לקרוא עוד תשובות ..

תשובה אמתית זו תהליך מאוד קשה של שינוי. ברמח"לחסדי הים
זה בדרך ה' ובעיקר דעת תובנות ועוד. הרב קוק זה באורות הקודש ובאגרות הראי"ה ובכלל היחס שלו החילוניות באורות מבוסס על העיקרון הזה בין השאר.
הבעיה היא לא התורות אלא שזו האמתזיויק
אפשר הסבר?צע
תשאלזיויק
התורותזיויק
זה גם יכול להיות הפוך - המחשבה שאםקעלעברימבאר

כבר חטאתי ואי אפשר למחוק/להפוך לזכויות, יכולה לגרום לשקוע בחטאים עוד.


לי יש 2 שיטות איך לא להיות מושפע מזה לרעה-


א. לחלק בין חטאים/טעויות שנעשו בעבר הרחוק (נגיד משנה שעברה ואחורה) ששם אחרי חזרה בתשובה מאמינים שזה היה לטובה, לבין מה שנעשה בעבר הקרוב (נגיד השנה) שעל זה יודעים שאמנם ה כיפר, אבל עדיין לא חושבים על זה כמשהו שהיה לטובה.   (לא חייב דווקא חלוקה של שנה שנה שעברה, יכול להיות גם היום מול אתמול ואחורה).


ב. מודעים להבדל האדיר בין העבר לעתיד - את מה שנעשה בעבר אני לא יכול להחזיר את הזמן ולשנות את המעשים עצמם (כמובן שאפשר לחזור בתשובה או לתקן בהווה פגמים), ולכן העבר כפוי עליי ואין לי בו בחירה חפשית ואני אנוס לגביו, וכאילו ה שם אותי במציאות שאין לי יכולת להשפיע עליה - אם כן, אני כבר נותן את האחריות ל ה על מעשי העבר, ואצל ה הכל לטובה ואין רע.

אבל לגבי העתיד - העתיד תמיד פתוח וניתן לשינוי לפי יכולתי, ובו צריך להיות תודעה ברורה לאדם שיש לו בחירה חפשית ואחריות לעשות מעשים נכונים, והוא יכול לבחור כרצונו, יעשה טוב - יהיה טוב, יעשה רע - יהיה רע.


כמובן כל אדם צריך להיות מודע איזו תודעה מחזקת אותו ואיזו מחלישה אותו במעשים טובים.

למשל אדם הנוטה לעצלות ופסיביות ורואה שהמחשבה שהכל בידי שמים ורק צריך השתדלות מחלישה אותו מליזום, צריך פחות לחשוב על זה.

לעומת אגם מאוד יוזם שכל הזמן לחוץ אם עשה עת הדבר הנכון, דווקא הוא צריך לחשוב כל הזמן שהוא לא צריך להיות כזה לחוץ הרי ה מנהל את העולם

מי שמאמין שפתית שלג

"עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"

מאמין שהעוונות הן עניין מאוס שבן אדם לא רוצה בהן בשורשו.

להיפך ההרמוניה שיש בהנהגת ה' את העולם יכולה להביא הרהורי תשובה.

נכון, זה באמת מחליש קצת את החיוב לנסות כמה שיותרנוגע, לא נוגע

לא לחטוא.

הדרך להתמודד היא "יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו" וברור שהם כואבים שזה נלקח לשם..


בנוסף לכך, את הדברים החיוביים שלוקחים מהבדיעבד והחטאים אפשר להשיג גם בדרך שכלית ומשם לרגש ודרך התבוננות באחרים שחוטאים ומה זה עשה להם.

ולהגיע לדרגות גבוהות של חיבור לה' אפשר גם בלי להרגיש ריחוק כתוצאה מחטאים אלא ריחוק מעצם היותנו נבראים (עצם תחושת הדבקות יוצרת את החיבור הזה. רק צריך לרצות להרגיש דבקות).  

שאלה עמוקה ומורכבתארץ השוקולד

נראה לי שאמירות כאלה יכולות לתת תחושה שחטא זה פחות נורא,

יש בכך מחיר אבל יש בכך יתרון שפחות מרגישים שקועים בחטא כי קל יותר לצאת

זאת פרצה גדולהנעה ונדה

צריך המון-המון יראת שמיים לפני שמתחילים ללמוד את הדברים האלו.

השאיפה "לתקן עולם במלכות ש-ד-י" צריכה להיות שאיפתנו הנצחית, וכמובן שאי אפשר לעשות זאת אם נסתפק בבדיעבד.

יש שהופכים חולשות לאידיאלוגיות, וזה מסוכן מאוד.

 

לסנגר בדיעבד מותר אך ורק בדיעבד, ובדיעבד משמעותו לאחר מעשה, כשכבר אין ברירה אחרת.

לדוג': יש היתר בדיעבד להתפלל מנחה 13 דקות אחרי השקיעה, אבל כמובן שיש איסור חמור לחכות בכוונה לזמן הזה.

רק אם הגענו לזמן הזה עם לשון בחוץ ולא היתה לנו שום אפשרות להתפלל לפני כן - אז מותר.

זאת משמעות המילה בדיעבד.

הבנה שיטחית של אותן תורות גורמת להסקת המסקנה הזאתadvfb
גם בהבנה מעמיקה יש סכנה כזוקעלעברימבאר
ממש לא, צריך לעמיק עוד אם בנאדם הגיע למסקנה כזוadvfb
ההיפך הוא הנכוןadvfb

זה נותן אחריות לאדם על מעשיו.

זה שהוא קלקל אין Game Over והמשחק של החיים ממשיך ולכן צריך להמשיך לקחת אחריות

צריך לעבור תהליכים וללמוד מטעויות ולא להתעלם מהלימוד מהן.

יש משהו פחות מעורר השתאות מלקיחת אחריות כזאת?

 

והשאלה היא לא על גדולי האחרונים, השאלה על הקב"ה בכבודו ובעצמו -

איך בראת עולם שבו אדם, לצערנו הרב, גם חוטא בימי חייו?

מחשבת סרק בראש ותו לאשאלה.אחתאחרונה

אם תבוא לחטוא לכתחילה, כדי "ליצור תהליכים חיוביים", אינך עובד את השי"ת אלא בדמיון חסר קיום.
שים לב להשלכה (המובנת לוגית אך) השגויה: חטא פוטנציאלי עתידי תיקון פוטנציאלי עתידי גדול מן החטא. 
בעוד שהתורות מדברות על אקסיומה אחרת: חטא נתון קיים = תיקון פוטנציאלי בהווה גדול מן החטא.
[הרעיון לחטוא לכתחילה נודף ריח של יעקב פרנק.]

אעאעאעאעאעעע אני ככ אוהב זקניםםםכְּקֶדֶם
איזה ריגושש הלילה האהוב שלי בשנה ללמוד תורה בלי לעצור עם הזקנים האהובים עליי
איזה כיף! תהנה🥹מבולבלת מאדדדד
הזקן לפעמים מפריענפשי תערוג

במיוחד אם רוצים לאכול בורקס תוך כדי הלימוד

חוגרהו על מתנךצדיק יסוד עלוםאחרונה
מישהו שמבין בעוסק פטוראפרת???

חדשה בתחום.

הבנתי שיש אפליקציות בשביל להוציא קבלות. יש אפליקציה מומלצת? 

פייפרלסט'

עובדת איתה שנים והיא מעולה, גם מחוברת אוטומטית לרו"ח.

אוקיי תודהאפרת???
סתם מעניין אותי, באיזה מקצוע?תועהבשדה
יש מקצועות שזה ממש מיותר לפתוח...
הוראת ריקודאפרת???
זה חובה, כל מקום שאני הולכת רוצה קבלות
סאמיט מעולה ונוחהבזרימה
חינמית עד כמות מסויימת של קבלות בשנה. רק תוודאי שאת לא עוקפת את זה.
התחלתי עם morningשדמות בחולותאחרונה

אבל שמעתי ש ICOUNT מעולים

 

 

סיפור חוזר כל שנה לשבועות תהנונפש חיה.

*לוּלִי תורתך // שמעון ברייטקוף*

https://chat.whatsapp.com/DT43bpzUCXaJMuA9eRLATx


לקריאה במחשב
סיפור מקסים לכבוד הילולת הרב ר' שלמה קרליבך זצ"ל - צעירים מעל עשרים


*סיפור אישי אמיתי, חזק ביותר, מומלץ כל שנה מחדש !!!!*

*ארוך מאוד, אבל אסור לוותר !!*


נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה – לוּלִי.

נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות, למשפחה חרדית. אבא שלי הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה.

הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.

כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. השאלה החשובה באמת היתה: מה תהיה דרשת בר המצווה. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: שאדבר על הסוגיה המסובכת שאבא למד בזמן הלידה. שכן היא מסרה את הנפש ללכת לחדר לידה לבד, כדי לא לבטל אותו מתורה בליל חג השבועות.

אבא לא התלהב: "זו סוגית 'בר פדא' (במסכת נדרים). זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".

אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".

🌱🌾🌱

התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד – והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.

כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המסלול שלי היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.

בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.

הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".

לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה.

ברוך ה', הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים.

מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.

🌱🌾🌱

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.

זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה.

כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה.

למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.

ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.

"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?"

אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו".

הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".

אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה.

יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון.

אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.

נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.

התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע תהיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדעו שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא.

בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות.

בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00, מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".

במצב הנוכחי, איש לא יכל להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים.

🌱🌾🌱

את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי.

"רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.

"אני אתן דוגמא. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים – אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא – מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זה קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"…

את המשך השיחה כבר לא שמעתי.

ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.

השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול.

מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.

"לולי", צעקה לי אמא. "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.

אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.

אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.

אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".

אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.

"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה".

🌱🌾🌱

אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.

"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"

אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.

איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי.

התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.

ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו.

גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד.

לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר.

כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.

🌱🌾🌱

התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.

נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.

הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים… לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור – עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו.. לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.

🌱🌾🌱

יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.

לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.

רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"… אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"

"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.

כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.

🌱🌾🌱

באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.

הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.

הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח.

אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.

ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים – כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה.

"הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות. ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.

ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה.

ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?"

"אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".

הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?"

"כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למעשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי.

הוא לחץ את ידי בחמימות. "לי קוראים שלמה קרליבך", הוא אמר, והוסיף: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך… אם לא איכפת לך"…


היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".

אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין.

מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.

🌱🌾🌱

כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.

"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר.

"היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם – אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה – התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.

"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.

"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים – והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.

"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר… הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות…

"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.

"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה.

🌱🌾🌱

"אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה… הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי".

לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי…" את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה…

זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, עם שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.

היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום".

נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.

🌱🌾🌱

כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן – חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים.

בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.

הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".

"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".

"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".

"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי".

"אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"

"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".

אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".

עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך ה'. נו, מה מחדשים?"

אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת ה'. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"…

🌱🌾🌱

אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות…

גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.

שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי – 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.

הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.

🌱🌾🌱

בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.

ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך…

זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין – – – עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"… עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.

אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון…

איזה סיפור יפה ומרגשפייגא
תודה שהעלית את זה פה!
בשמחה!נפש חיה.אחרונה
תראואריק מהדרום

 אם היה לכם שוט אחד, או הזדמנות אחת

לומר את כל מה שרצית אי פעם - רגע אחד

האם היית תופס אותו או פשוט נותן לו לחמוק?


אם מתווה וויטקוף יצא לדרךבינייש פתוח

המשמעות היא שחמאס בחר להשתמש בחטופים בשביל להאריך באופן מקסימלי את המלחמה.

וכנראה המלחמה תיגמר ב2027-2028 כשחמאס לא מחזיק חטופים, אבל אנחנו נכנס לשגרה חדשה שבה כל המחבלים הכבדים היו מחוץ לכלא, ונתמודד עם פח"ע מבוזר ללא חטיבות מסודרות, אבל עם מפקדים רבים שיחליפו את סינוואר ודף.

נשאר לחכות לתגובה שלו בשביל להבין מה הדרך שלו איתה נצטרך להתמודד.

וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁט'

avid;font-size:21px;">מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה...


 

בינתיים עזה הופכת לחצץמשה
עד שיצוצו מחבלים חדשים , כרגע הם ילדיםנפש חיה.אחרונה
חמאס דחה את המתווהבינייש פתוח
אויבנו הערבים דוחים פעם אחר פעם את ההצעות המסוכנות שלנו
Ai שאלה בסיסיתצע

הבעיה די פשוטה - אתה לא רוצה להיות מאחור בעולם שכולם משתמשים בai ולא סתם משתמשים אלא ניכר שממש נעזרים בו בהרבה דברים..


אבל מה אעשה שבתחום היחיד (כמעט) שיש לו בו קצת ידע. תורה.

כל שאלה כמעט ששאלתי את הצאט gpt קיבלה תשובה מלאת שטויות..


איך אני יכול אחכ לשאול אותו שאלה בתחומים אחרים שאני לא מבין בהם, ולא לקבל תשובה שגויה?(שאני עלול לחשוב שהיא נכונה..)


תודה.

חיכיתי שזה יגיע היום,קעלעברימבאר
חשבתי שזה יהיה בעניין חוק גודווין😅
קשר עם ההוריםאשר ברא

ההורים שלי גרושים ובחודשים האחרונים הקשר עם אבא שלי כמעט לא קיים.

מרגיש לי שאישתו פשוט השתלטה לו על החיים,

כמעט לא יוצא לנו לדבר [ואם כן אז שיחות של שלום-שלום].

ניסיתי לפתח שיחות, אבל כל עוד היא בסביבה אני בכלל לא מזהה את אבא שלי.

הגעתי למצב שמתקשרים אליי רק כשהם צריכים משהו, מבלי בכלל להתעניין בשלומי.

וזה עצוב.

ליבי איתךארץ השוקולד
כואב ממש, מאחל, מקווה ומתפלל שהמצב ישתפר
אני לא מכיר את הסיטואציהאביעד מילוא

אבל  לדעתי הצעד הנכון יהיה לשבת איתו לשיחה ולדבר על זה 

לצערי זה כבר אחרי השיחותאשר ברא
מה את חושבת שנכון לעשות עכשיו?אביעד מילוא
כרגע לעבור את השבוע הקרובאשר ברא

שבו יהיו הרבה שינויים משפחתיים לא קלים..

ואחרי זה באמת אולי לראות כמה הקשר קיים, אם בכלל.

בפועל כיום אנחנו בעיקר מדברים על האירוע המשפחתי הנ"ל ולא על השינויים או איך אני מרגישה בנוגע לזה.

ואחרי שהאירוע יעבור אני לא חושבצ שיהיה חנו עוד כל מה להחזיק את הקשר ופשוט כל אחד יחיה את חייו.

הבנתיאביעד מילוא

אני מקווה שהשבוע הזהה יעבור לך בקלות ובנחת 

לפעמים עדיף ככהפיטוניה

עם כל הקושי והכאב.

תתמקדי ותתפתחי בעצמך. 

בע"ה את תצאי מזה מחוזקתזיויק
אין לי מושג בסיטואציה אז קשה לדבראבי שם

אבל קודם כל בעזרת השם הוא ייתן לך כוח לצאת מזה עם קשר עמוק הרבה יותר.. הלוואי..

מחשבה שלי, לא נשמע לי בריא לחיות בלי קשר לאבא.. פעם אדם חכם אמר לי שקשר עם הורים זה מהדברים הכי יסודיים, הוא נתן דוגמא שכשבן אדם מאבד הורה, לא משנה באיזה גיל, זה קרקע שנשמטת מתחת לרגליים..

אז שוב אני באמת לא מבין בסיטואציה אבל נראלי שווה לחשוב שוב, כמובן אחרי האירוע..

בהצלחה!!

 

לא אמרתי לנתק קשראשר ברא

לחלוטין.

יותר כמו שיהיה מרחב בטוח מהמשפחה שלו וממה שקורה שם למען הבריאות הנפשית שלי.

בין כך ובין כך,

אם אם אהיה מאה אחוז בחמישים אחוז קשר שלי- עדיין לאבא יש את החמישים אחוז שלו שהוא צריך להיות נוכח בקשר והוא לא עושה זאת..

..אני:)))))

אין לאבא תחליף. את צריכה את אבא שלך בחיים שלך ואם הוא היה יודע כמה משמעותי זה בשבילך וכמה את רוצה את הקשר הזה ממנו הוא היה עושה את זה.

אני מציעה או שתשבי איתו על זה אחד על אחד או אם קשה לך תכתבי לו את זה במכתב, תכתבי לי מה התחושות שלך, ואת הרצון שלך להיות בקשר עם אבא שלך, שאין לך עוד אבא אחר ואת מרגישה שהוא מתרחק ממך וזה כואב לך וקשה לך. אני לא חושבת ששווה לוותר על קשר קרוב עם אבא, תשקפי לו את זה ואני בטוחה שהוא יהיה הרבה יותר מעורב בחיים שלך. יכול להיות שזה יהיה קצת מביך אבל במכתב זה יותר קל, תבחרי את הנוסח שלך והעיקר שתשקפי לו באמת את הרצונות שלך וכמה הוא חשוב בשבילך.

אחח כואב..נעה ונדה

אין מילים.. מה אפשר לומר?

אולי.. לחכות לזמן מתאים ולנסות לדבר על זה עם אבא?

עונה מנסיוןבינייש פתוחאחרונה

מעטים האנשים שברגעי האמת פועלים נכון, כולנו מתאכזבים ורואים אנשים מחוץ למה שהם מציגים.

למרות האכזבות, הזמן מרפא את הכל, בסוף נבין שאפשר לסמוך רק על מי שהוכיח את עצמו ונדע לעומק במי מדובר.

לא צריך לפחד מלהיות בררן עם מי נהיה בקשר עמור יותר גם בתוך המשפחה הגרעינית.

המון הצלחה!!!