פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 7)

זה מנקה ומפחית מהמרירות, לא?

אני הרבה יותר מבוגרת ממך, וגם אני יכולה להרגיש עלבון

עד כדי דמעות.

זה בסדר גמור. באמת.

לפעמים אני משתוקק לבכות ולא מצליח

אבל ברצינות, בכי משחרר ומנקה את הלב.

בעיניי יותר בעיה מי שלא בוכה בכלל ממי שלא מרגיש אף פעם.

אבל לא זכור לי משהו קיצון.

לגבי התמכרות חמורה, בדרך כלל אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.. וצריך הכוונה חיצונית

התמכרות למה בדיוק?

בכל־מקרה אענה באופן כללי.

הבעיה עם התמכרות היא שזאת בעיה מורכבת. כלומר יש הרבה מאוד חלקים נעים, יש כל־מיני תנאים שצריכים להיות כדי ליצור התמכרות, ועצם ההתמכרות יוצרת תנאים מסוימים.

1. בגדול התמכרות היא תחליף. מענה על צורך.

למשל ניקח מקרה מסוים של אלכוהוליזם. לא ברור איך הוא התחיל, אבל בשלב הנוכחי לאותו אדם מאוד מאוד קשה להירדם בלי אלכוהול. אז אוקיי זה לא טוב, אבל הוא לא יכול להירדם בלי זה. אז מה לעשות?

לפעמים התחליף/מענה הוא ברמה פיזית מאוד לפעמים ברמה נפשית. ולפעמים עצם ההתמכרות מולידה את הצורך (כמו במקרה שהזכרתי).

אז השאלה היא:

א' – האם אני יכול למצוא מענה יותר בריא? (הפסקת מסטיק במקום הפסקת סיגריה?)

=> לפעמים הצורך הפסיכולוגי או הפיזי יותר ערטילאיים ממה שאנחנו חושבים ואפשר למצוא להם תחליף/מענה בכיוון שונה לחלוטין.

ב' – האם אני יכול לנסות לשהות רגע בתוך הצורך, בלי לנסות לפתור אותו? (יש לי תאווה מאוד חזקה, אבל אני מחליט רגע לשבת, לנשום, לעבור ב"מערבל" הזה של התאווה, ולצאת?)

2. טריגרים.

יש הרבה דברים שיכולים "להדליק" אותנו. לפעמים זאת הזמינות, כמו בירה במקרר. אם יש לי בירה קרה במקרר, יש סיכוי גדול שאשתה אותה. אם היא לא קרה, וצריך עכשיו לקרר אותה... טוב נו, נחכה לאחר־כך, ועד אז כבר אין לי כח לשתות. ואם היא בכלל בחנות רחוקה (אני אוהב בירות בוטיק), אז אולי בהזדמנות אחרת. כנ"ל לגבי מראות אסורים למשל. אבל עם מראות אסורים מה שבאמת צריך לעשות זה לחסום את האפשרות הזאת מציק וכואב ככל שזה לא יהיה, לפחות לתקופה משמעותית. פשוט לבלוע את הדג. לקנות טלפון כשר או לפחות מוגן, לשים את הטלפון הישן והמחשב בעבודה, וזהו. עד להודעה חדשה.

לפעמים הטריגר זה מצב מסוים. למשל אחרי שיוצאים מהמקלחת. או אחרי ששותים אלכוהול. או לפני שהולכים לישון. או אם נחשפים לתוכן מסוים. אז... פשוט לצמצם את הטריגרים האלה. או להיחשף אליהם רק בסביבה ובאופן בטוחים ומוגנים.

3. פשוט להפסיק.

יש כזה דבר תלות פיזית ואחרי כמה זמן שמפסיקים היא הולכת ופוחתת. אז ככל שמפסיקים כך נהיה יותר קל.

///

יש איפשהו מאמר יפה של האמרי אמת שאומר בגדול שככל שאנחנו מאמינים שאנחנו יכולים, ככה אנחנו יכולים. ולהפך. טוב, די אינטואיטיבי, אבל קל לנפול בזה. פשוט להאמין: אני יכול לעשות הכל. כולל את זה. לחיות את זה, לנשום את זה.

תוכנית מדהימה (לא ניסיתי בעצמי אבל כמה וכמה אנשים קרובים ניסו)

לכל סוג התמכרות יש קבוצה משלה

נראה לי שזאת התוכנית שהכי מצליחה ומוכיחה את עצמה לטווח הארוך

והיא חינמית

שליחים של ה' לבצע משימות ספציפיות

ללא אמוציות ואינסטינקטים ודחפים וחושים

אנשים חושבים שהם חשובים וחכמים אז הם מתחילים פודקאסט ואז מדברים ומדברים ומדברים

ראשית, כל הכבוד על המוכנות לנסות.

אתה מרגיש שמאז תחילת הייעוץ אתה מרגיש פחות טוב? פחות אהוב? קשה לך יותר?

אולי אפשר לדבר איתו כשאשתך לא נמצאת על מה שמפריע לך?

המטרה בסופו של דבר נראה לי צריכה להיות שיהיה טוב לשניכם ואם זה עושה לה טוב ולך רע, צריך לחשוב למה ואיך מטפלים בזה.

בהצלחה רבה, מתפלל שיהיה לכם טוב

טפשי להגיד לו את זה. אולי לא אכפת לו? 

לך זה אכפת?

אתה משלם על מוצר, תדרוש  לקבל את המוצר במצב תקין, ולא, יועץ זוגי שלא מתחשב בצרכים ומחשבות שלך זה לא מוצר תקין.

אם הייתי מזמין שיפוצניק לצבוע לך את הבית והיית רוצה שיצבע לך את הבית בירוק. והוא היה בוחר לצבוע בכחול, גם לא היית אומר לו כלום? כי אולי זה לא אכפת לו?

אלמד עליו זכות, שאם לא פתחת את הדברים מולו. הוא יכול להיות מניח (שזאת טעות נוראית להניח ככה, אבל אנחנו מלמדים עליו זכות עכשיו) שמהצד שלך הכל בסדר ולכן נותן עצות איך לשפר את הצד שלה

כשאני מגיע לפסיכולוג/פסיכיאטר הוא לא מנחש אילו בעיות יש לי, חלק מהעניין זה שאני יודע מה הבעיות שאני רוצה לדבר עליהן, ואז אני מדבר עליהן.

ברור שלא אכפת לו, אכפת לו מהכסף שאתה משלם לו, ככל שתתלוננו פחות ככה העבודה שלו קלה יותר, אבל אם אתה משלם על שירות אז תשתמש בו גם

ולא בהכרח שהמטפל לא טוב.

בכל טיפול זוגי יש זמנים שאחד מבני הזוג יותר במרכז הטיפול.

יכול מאוד להיות שהגעתם במצב שאשתך זקוקה לטיפול דחוף יותר (היא גם דחפה לטיפול וכנראה באה עם מטענים)

אישה שלא שמחה בחיים שלה משפיעה המון על השמחה של הבית, על הריבים והמשברים, לדעתי הרבה יותר מגבר שלרוב יתכנס לתוך עצמו.

הרבה פעמים אישה שלא שמחה מפילה את האשמה על בעלה או מצפה שהוא ישמח אותה / יוציא אותה ממשברים.

והבעיה נראת לה זוגית, למרות שהפיתרון הוא יותר אישי מזוגי.

לעזור לה זה לגמרי לעזור לכם ולך.

ואצלנו בטיפולים הזוגיים תמיד היה גם סשנים נפרדים, אתה יכול להציע את זה.

תשקלו טיפול אישי ולא זוגי, נשמע שיתאים לכם יותר.

בעבר מאוד הקפידו שלפורום הזה לא יכנסו ענייני זוגיות, נישואין וכד' בכלל. היום התרופפו הכללים (כמו בעוד כמה נושאים) ועדיין חלק גדול מהציבור כאן הוא רווקים.

לגופו של עניין - בהחלט כדאי שתנכיח את הרצון שלך. אם המטפל ממשיך לא לאפשר, אז הוא לא רלוונטי.

תחפש מטפל אמיתי

מה זה 

– אנשי מקצוע בתחום ברה"ן אינם קוסמים או משהו. חלקם טובים יותר חלקם פחות, נדיר שנתקלתי במאסטרו אמיתי. בסך־הכל מדובר באנשים עם שילוב של קצת לימודים טכניקות + אינטואיציה + ניסיון. יכול להיות מטפל מאוד מנוסה אבל הניסיון שלו לא רלוונטי אליכם. וכל אפשרות אחרת.

– בהתאם לכך לא הייתי מצפה ממטפל שינחש מה הבעיה שלכם על בסיס מידע חלקי שהוא מקבל, או שיתאמץ "לדובב" אותך כשייתכן שאתה משדר עסקים כרגיל. שוב אני לא יודע בדיוק מה אתה מצפה מטיפול זוגי אבל ציפיות יש רק לכריות, אם לא תעזור לו לעזור לך, יהיה לו קשה.

– האם ניסית להציף את הבעיות שלך? מה הבעיה נניח לומר: "הייתי רוצה לומר משהו שאני מרגיש. במפגשים האחרונים עסקנו הרבה בנושאים שאשתי היקרה העלתה, אבל יש לי כמה נושאים משלי שהייתי רוצה גם אני לדבר עליהם."

– אם לא, יכול להיות שהוא פשוט התרשם שיש לה הרבה דברים שמטרידים אותה (במיוחד שהיא פנתה, ואיני יודע –האם היא נפגשה איתו לפני שהתחלתם להיפגש איתו ביחד? "להכין את הקרקע" מה שנקרא?), ולך לא כל־כך, או אפילו ייתכן שכן, רק שאינך יודע איך לבטא זאת, ואין לו כח להתחיל "לסחוט" ממך.

בקיצור עצתי היא להיות עדין אך ישיר ולראות מה קורה. אם הוא ישר פונה להגנתה, יענו לא משדר נייטרליות סבירה, אז בעייתי.

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

מה עומד ביסוד התחושה הזאת?

– אם יש לך מחשבות לא מאורגנות, אז אוקיי, שיחה זאת אחת מיני דרכים רבות לסדר אותן (ובכלל, לא כל המחשבות צריכות סידור, לפעמים עדיף פשוט לתת לעצמך לחיות את ההווה).

– אם זה כדי ש"יבינו אותך", מה בעצם נותנת העובדה ש"מבינים אותך"? יש בזה תועלת מטפיזית, מעבר למה שאתה מייחס סובייקטיבית לעובדה הזאת?

– אם זאת תחושת בדידות, האין משהו אחר, כיפי, שתוכל לעשות כדי למלא את החלל הריק?

קראתי פעם בספר של פסיכיאטר נחשב שחלק גדול מהחוסן שלנו הוא היכולת ליצור מעין "הורה פנימי" או "מדריך פנימי" או איך שלא תרצה לקרוא לזה. בן־זוג פנימי. קבוצת מעודדות פנימית. לא ממש כדמות, אלא כפונקציה שדוחפת אותך, נותנת לך כוחות, אתה יכול לדבר איתה (יענו, לא במובן של חבר דמיוני, אלא פונקציה פנימית בתוכך שמסוגלת לנתח – גם לאו דווקא לנתח, אלא יותר כמו "לסדר" את עולמך הרגשי).

זה נושא שהזכיר אותו בדרך אגב בהקשר של הפרעת אישיות גבולית כמדומני כך שלא היה שם הסבר אבל בגדול אפשר לגשת לזה מכמה כיוונים שונים.

במסגרת הכללית, האדם הוא כמו חֶברה בע"מ קטנה. כשהוא נולד, אין לו מושג מכלום וכל הפונקציות שלו הן במיקור חוץ (חום ביטחון מזון היגיינה תשומת לב צרכים רגשיים). בהדרגה ככל שאדם צובר ניסיון בחיים ככה הוא יכול לבצע יותר ויותר פונקציות לבד, עד שהוא מגיע לאיזשהו אקוויליבריום מסוים שבו הדברים "עובדים" (גם אם לא בהכרח באופן אופטימלי).

אז נניח אקוויליבריום לא אופטימלי: בן־אדם חי לבד אבל לא יודע לנקות ולא יודע לבשל. זה אומר שאו שהוא חי רעב בזבל, או שהוא מבזבז המון כסף על שירותי משק בית + אוכל בחוץ (=מיקור חוץ). אלא שאוכל בחוץ יכול להיות יקר ולא תמיד זמין. ולפעמים המנקה מבטלת. אז אם בשלב מסוים נמאס לו הוא פותח את ספר ההוראות של המטאטא ומתחיל לטאטא. וגם לומד איך מכינים חביתה בסיסית. כן זה קשה ומטורף אבל אנשים עושים את זה מי היה מאמין. ככה זה גם בהרבה חברות, בתור התחלה קונים כל־מיני שירותים במיקור חוץ עד שזה נהיה יקר ולא משתלם וכבר יותר קל להכניס את הידע הזה לתוך החברה ו"לעשות זאת בעצמך".

היות ורבים צרכי האדם, לכל אחד יש איזה עניין שמצריך דגש מיוחד. למשל יש אנשים שמאוד קשה להם לקבל החלטות. אז או שהם יכולים "להתעלק" על מישהו החלטי (אם זה עובד זה עובד אין לי בעיה, אבל אם זה לא עובד אז...) או להתחיל להעסיק בתוך המוח שלהם "יועץ אסטרטגי פנימי". פשוט ללמוד לקבל החלטות.

או מישהו אחר שמאוד סובל משעמום. אז אפשר להציק בלי הפסקה לחברה הכי טובה... או להקים מערכת בידור פנימית אצלך בתוך הראש! זה הרעיון. וברגע שיש לך כל הכוחות הנפלאים האלה, ממילא אתה חושש פחות כי אתה יכול לעשות הכל ולהתגבר על הכל.

זה נשמע כמו פסיכולוגיה בשקל אבל האמת לא ממש רציני קראתי על זה וגם דיברתי על זה עם אנשי מקצוע בשיחות מטא והתלהבו מזה מאוד.

אז ראשית תתחיל מלשאול את עצמך: איזה איש מקצוע פנימי הייתי צריך? או מה הייתי רוצה לדעת לעשות? הזכרת לצורך העניין חרדה, דע לך, יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות עם חרדה – אם בהקשר של מיינדפולנס/קרקוע/תרגילים פיזיים/קוגנטיבי. נושא שנחקר המון. לא הכל בהכרח עובד מושלם, אבל למה לא לנסות לחקור את הנושא? מה עוזר לחרדה? במקום שתהיה תלוי לחלוטין בחסדי מישהו שיצטרך "להכיל" אותך ולהקשיב לך כו' למה לא תכיל את עצמך? או בנושא של קבלת החלטות: לקפוץ למים, לפתח כל־מיני כלים שעוזרים לקבל החלטות (רשימת בעד ונגד ו־CUTOFF או דברים בסגנון), או בנושא של בדידות: להיות אתה החבר הכי טוב שלך.

בקיצור תחשוב לגבי זה אני לא יכול לומר לך בדיוק מה אתה צריך או איך בדיוק תיראה הפונקציה של "החבר הפנימי" אצלך אישית אבל חושבני שזה כיוון פצצה.

אבל תודה בכל אופן.

התגובות שלך נוטות להחכים (או לפחות לתת תחושה כזו).

כן ידוע שתגובותיי נכתבות בחכמה חתולית זמנית מופלאה (או לפחות נותנות תחושה כזאת).

מה יקרה כשייגמר הזמן. מה אז יעשה החתול? או למה הוא ייהפך...

אבל עזוב.. אסור לנצל"ש שירשורים של אחרים.

חתולים אחרי שהם מגיעים לגיל מופלג הזנב שלהם מתפצל לשניים והם הופכים לנֶקוֹמַטַה.

Nekomata - Wikipedia

בלי קשר לפותח השרשור מרגישה שזו זעקה שמבקשת להיזעק, ולי יש עכשיו מילים עבורה אז מניחה אותן פה :

למה צריך מישהו?

בהכי פשוט - כי ככה.

וביותר מילים - כי ככה העולם בנוי.

העולם בכללותו, בטבעו, בנוי על מערכות יחסים (בין אם מערכות גומלין הדדיות, טפיליות או במערכות אחרות).

גם היצורים הכי סוליסטיים בעולם, גם בעולם הצומח וגם בעולם החי, מנהלים מערכת יחסים עם יצורים אחרים בסביבתם.

מייצרים תקשורת מסויימת, בפרט עם בני מינם.

ואם הם כך...

על אחת כמה וכמה בני אדם.

בני אדם בנויים לחיות בסביבה של חברה וקהילה כזו שמאפשרת תמיכה ועזרה הדדית.

ועם כמה שאפשר למצוא מיליון סיבות למה אנחנו לא באמת זקוקים למישהו, ושיש פתרונות אחרים, בפועל בחיים עצמם אנחנו לא בנויים ללבד הזה לאורך זמן.

לא אני אמרתי, התורה מלמדת אותנו.

הרבה מאוד מהמצוות שאנחנו לומדים עליהן בתורה ומבקשים לקיים בחיינו, נוגעות לבין אדם לחברו ולדרך לייצר חיי חברה וקהילה תקינים ובריאים, מחברים ומחוברים לנשמה שלנו, הפרטית והכללית.

הן נוגעות ומלמדות אותנו לגבי ההיבטים הרגישים והעדינים ביותר במרקם החיים המורכב, מתוך תשומת הלב לפרטים השונים שמרכיבים את הכלל. ואת זה לומדים גם מהנהגותיהם של אבותינו ומנהיגינו לאורך הדורות.

הבחינה של לא טוב היות האדם לבדו, היא בסיס ויסוד לא רק בהיבט הזוגי, אלא גם בהיבט החברתי העמוק.

להתהלך בעולם תקופות ארוכות בתחושה של אין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב... זה נורא.

קשר עם אדם קרוב שנמצא שם, פשוט נמצא שם גם אם אין לו דברים חכמים מדי לומר, זה צורך בסיסי.

שכשרוצים לשתף במשהו שמח או סתמי, או לפרוק מהלב, יש מי שנמצא שם לשמוע ולאסוף, ולחזק... והוא עושה את זה מהלב (ולא צריך לשלם ולפנות זמן ביומן כדי שזה יקרה).

שכשרוצים לחלוק זמן איכות שנותן כח וממלא, יש עם מי לתכנן ולעשות וליהנות.

וזה הרבה לפני שבכלל מגיעים לניתוחים פסיכולוגיים, טיפולים, בניית חוסן פנימי, תקשורת מיטיבה של ההורה עם הילד הפנימי ודומיהם.

כי זה הרבה לפני ה'תבינו'.

זה עוד ברמת ה'תראו'.

פשוט תראו אותי, במובן הכי פשוט ובמובן הכי עמוק.

אי אפשר לאמוד בכלל את הערך של חברות אמת נוכחת בחיים של האדם וכמה זה בפשטות נותן חיים.

יש לנו כח לתת חיים בהתעניינות פשוטה וכנה,

אז בואו ניתן חיים!

ולא צריך ללמוד רפואה או פסיכולוגיה בשביל זה...

אלא פשוט להיות שם עם הלב בענווה.

ורק להקשיב ללב שזועק שזה כל מה שהוא צריך עכשיו.

נוכחות והקשבה.

(חשוב לי לומר שאין בדברים שלי כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי אי מי, במיוחד לא כלפי כותב התגובה. נעזרתי בתגובה הזו כדי להמשיך לעולם את המילים שביקשו לצאת ולעורר על מה שהתבקש).

אפשר לתת מקום ללב לזעוק את בדידותו כמה שרוצים גם לקבל את המקום הזה באהבה ובהכלה.

השאלה שלי היא האם זה משהו שמזיז קדימה.

אם חברויות אמת משמעותיות וזמינות אכן יכולות לתת מענה הולם, אז למה לא, אם זה עובד זה עובד.

אלא שעל־סמך המצב שמתאר פותח השרשור, מה אפשר לייעץ בכיוון הזה? לפנות לאנשים ברחוב? לעבור על האלפון מבית הספר ולנסות לחדש חברויות נשכחות? לחפש חברים במרשתת? כאילו, אין בעיה, אם זה עובד, זה עובד...

כשהמשאבים האלה אינם זמינים אפשר אכן להיות שקוע במשבר קיומי, אבל חושבני שאין זו גזירת גורל כי אפשר לעשות גם מסע אל הנפש פנימה ולמצוא שם באר מים חיים. אם אין לחם נאכל עוגות.

במקור קראתי את הרעיון ביחס להפרעת אישיות גבולית שזה מצב שבו הצורך לא יודע שובע לכן בלתי־פתיר באמצעים חיצוניים ברמה הגיונית. מה שמצריך שינוי מערכתי. כלומר אם הדרך הזו חסומה אז מנסים משהו אחר. לא באתי לשלול שום גישה או רעיון אחר אלא רק לתת את הכיוון שלי בתקווה שהוא יכול לעזור כחלק ממגוון רעיונות.

///

במאמר מוסגר כחתול זמני איני חברתי במיוחד לכן "פשוט תראו אותי" פשוט לא אינטואיטיבי בשבילי ברמה שזה לא ממש אומר לי כלום. כאילו, אני מבין שלאנשים אחרים זה כן מובן מאליו... אבל זאת דווקא ההזדמנות שלי לנצל את מקומי המוזר כנקודת ארכימדס להציע מבט שונה גם אם הוא קצת מתכתי ופרגמטי מהמצופה.

הכתיבה שלי נבעה ממקום אחר, ולא ממקום שמבקש לתת עצה או פתרון מעשי. אם הייתי רוצה להשיא עצה הייתי עושה את זה באופן מכוון ומדוייק לשואל, ובמרחב שמאפשר לו להרגיש בנח לשתף באמת מה שיושב על הלב ולא בפורום ציבורי.

הכתיבה שלי באה לעורר אותנו להיות יותר ברגישות ותשומת לב שכשפוגשים אדם שזועק אני צריך מישהו אנושי שיהיה בנוכחות, לחפש את הדרך איך להיות עבורו באופן שייטיב איתו באמת, כמו שהוא צריך.

לא כמו שאנחנו חושבים שהוא צריך להתמודד בלעדינו.

ובמחילה מראש, אני לא אכנס לניתוחים לגבי כל העניינים שהבאת, למרות שיש לי מה לומר, מהסיבה הפשוטה שזה לא העניין שלי כרגע.

העניין שלי הוא לומר שמעבר לכל הניתוחים והכלים הנפלאים שיכולים להיות בעולם לתמיכה אישית ופנימית במצבים שונים, והם אכן יכולים להיות משמעותיים ותומכים, בנקודת היסוד יש לכולנו לב ורגש וצורך אנושי... ושנזכור את זה.

כחתול זמני אני מציג צד מסוים

צד אחד זה שאנחנו צריכים להיות מדוייקים. ולא "תלויים" בצד השני. שיש לנו ביטחון עצמי ועמידה בעולם.

והצד השני - אדם באמת נולד רוצה וצריך את החברה שלו, וההתפתחות הרגשית שלנו היא דרך מערכות יחסים. ופה כתבת את זה מאוד מאוד יפה וטוב בהרבה ממני.

והאמת היא שאנחנו מטיילים בין שניהם. מצד אחד לרצות בת זוג, מצד שני לא להיות תלוי בה ולא להתרסק רגשית אם היא מרגישה רע.

מצד אחד לרצות חברים, מצד שני להציב להם גבול כשהם נהיים מנצלים ולדעת להרגיש ולנווט מה טוב לי ומה לא.

מצד אחד להיות "ילד טוב" להורים. ומצד שני לא לאבד את עצמי בריצוי שלהם. להציב להם גבולות ולזכור שכיבוד אב זה משל אב.

@אילת השחר  התגובה שלך פה הייתה מטורפת בדיוק שלה. אני תמיד אכתוב שיש שני צדדים בגלל שבאמת יש שני צדדים ובגלל הרקע שלי שחייב לשים דגש על הצד המנוגד. אבל לפני כן - וואו.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

בעיקר הכוונה הדרכה וגם אוזן קשבת.

אני חושבת שכל עוד תולים את ה"הצלה" שלנו במישהו אחר, אנחנו אומללים.

חבר קרוב זה מנחם, אבל הוא לא יכול להיות הצלה, גם לא בן זוג.

גם כמה כובד זה מפיל עליהם, להציל אותנו.

לכן יש מטפלים, שגם הם לא יצילו אותך אבל ידעו להדריך אותך איך לעזור לעצמך.

בין השאר, יכולת הדיבור, ניתנה לנו גם בשל כך;

לענ"ד, שלושת התשובות נכונות. זה תלוי גם באדם, עד כמה יש לו אותו עצמו בפנימיותו.

ואפילו אם כן, כל אדם זקוק למישהו שיוכל להשיח את ליבו לפניו. אני חושבת.

תלוי גם בנסיבות, במה האדם עבר וכו'.

גם באישיות שלו, אולי. יש אנשים סגורים יותר שמיטיבים או לא), להתמודד עם

רגשות וסיטואציות שונות בעצמם, ושאין או לא יכולים להרגיש שיש להם צורך

במישהו נוסף.

וכמובן, אפשר לכתוב לעצמך ולנסות להבהיר לעצמך למה וממה החרדה וכו'.

אבל ללא אדם אמין וקרוב שאפשר לבטוח בו, זה קשה, לרוב בני האדם,

נדמה לי.

אין כמו חבר/ה טובים שמכילים ויודעים גם לתת כיוון מחשבה קצת

שונה.. אבל העיקר הוא עצם ההקשבה; יש מישהו שאכפת לו ממני,

שמכיר אותי, שלא ישפוט אותי, שיקבל אותי כמות שאני.

ואולי זה מצריך כוח פנימי וחוסן פנימי ומשמעת עצמית רגשית

חזקה מאוד, כי להיות יכולים להסתדר לבד.

מה עם לשוחח עם השם? לא יכול יותר, אני חרד, אני בודד,

עזור לי..

אין בכלל ספק שהוא יענה, יפנה....צריך רק לנסות להקשיב

ולראות איך הוא עושה זאת.

במאמר מוסגר~  מישהו קרא את "בדד" של חוקר הקוטב

ריצ'רד בירד?

שם הוא הלך להתבודד מתוך בחירה, באי שם, בקוטב

הדרומי (אם איני טועה).

הוא "עבד" על עצמו חזק אבל זה היה...ק ש ה.

ולבסוף נזקק לאנשים. אמנם לא רק בקטע הרגשי,

אבל נזקק. ועוד איך.

חייב למצוא מישהו לדבר איתו. לדעתי.

שנשמע לך רגיש ומתאים לשטוח לפניו את לבך?

בפרטי. בינתיים, עד שתמצא אדם שתוכל לסמוך עליו

ולדבר עמו פנים מול פנים.

אף אחד כאן לא מכיר את אף אחד.  ולמרות

זאת ובעצם, הודות לכך, אנשים מדברים על

נושאים אישיים ורגישים. זה טוב. אולי שווה

לנסות? בינתיים?

כמו לקחת את עצמך לטיול. בחוץ. זה מכניס קצת לפרופורציות.

מה עם נשימות? יש מישהו באינטרנט שמדבר על 4 נשימות

כדי  להרגע. איני זוכרת מיהו. מדען העוסק במדעי המוח נדמה לי.

כדאי לחפש טיפים ועצות בעניין הזה.

וגם לא להיבהל מהחרדה כשהיא מגיעה.  אפשר לקבל

אותה בסבר פנים יפות, בלי להיבהל, ואולי היא תימוג.

אבל אולי,  זה לא במקום לדבר עם מישהו. מקצועי או שמבין ומכיל.

ויכול לשפוך נקודת אור על הרגשות הלא נחמדים האלה.

חרדה/ דכדוך

לא כדאי לחפש אוזן קשבת

אלא פתרון אישי/ מקצועי

ורק בזמן מאוזן יותר

לחפש להיות בסביבה יותר תומכת ומקשיבה

ואז אם יגיעו זמנים קשים

אולי תהיה יותר הקשבה

(וגיפיטי יכול אולי לתת קצת מענה בינתיים)

כשיש חרדה ובאלאגן בראש, בנפש?

ומה הכוונה פתרון אישי?

זה להצליח לפתור את החרדה בכוחות עצמיים

ללמוד את הנושא

לפתח מודעות

ליישם

להתמיד

או להיעזר באיש מקצוע

אפשר ללמוד ולצמוח מהם

או שלא

ואין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים; תלוי רמת חרדה, כמה עמוק, מהם הגורמים וכו'.

מדובר בזמר ויוצר בחסד עליון מדרום הר חברון, שמתפרנס מבניה. שמעתי עליו בעיקר כרצף..

יש בטוח. גם אם לא מלא

פעם לפני שנים שאלתי חבר, לא סתם אלא חברותא, אם הוא רוצה לטייל בבין הזמנים. הוא סירב שלא בא לו. וכששאלתי אותו "הרי אתה כן יוצא לטיולים כי הנה הלכת עם ההוא ועם הזה", אז הוא ענה שיש חברים לטיולים ויש חברים לחברותא.
 

מיותר לציין שמחקתי אותו מחיי, ולו רק בגלל חוסר הטאקט לחשוף את היחס הזה.

מאחל לך שתמצא אנשים שראויים לחברות שלך. בעז"ה תלך לקודקוד, תמצא קבוצות חדשות, חייך ישתפרו בעז"ה.

אלא לדבר על כך;

הייתי כל כך שמח לו היית מודיע לי שהתארשת...

די נפגעתי כשלא שיתפתם אותי בטיול. כחברים טובים, ציפיתי שתשתפו אותי...

ככה. בלי להטיח. רק לבטא את אכזבתך וכאבך.

ותראה למה זה יוביל;  

תראה, יכול לקרות מצב כזה, כשיש כמה אנשים כשלא לכל אחד יש אותה תכנית

ואז צריך ללהטט, וזה די מעייף....כדאי לך לברר. עם כל אחד יכול לקרות מצב כזה.

אם מדברים על זה, המתח יורד, הדברים מתבהרים, ולפעמים רואים את הדברים

אחרת, ואפשר לסלוח. והם יכולים לעשות תשובה וללמוד להתחשב יותר. לא?

במצבים כאלה, הכי קל וטבעי לחשוב על האפשרות הראשונה: שהחברים שלך פשוט אנשים רעים ובוגדניים.

 אם זה שרשור פריקה זה לגמרי מובן, ואתה מוזמן להתעלם מהאפשרות השנייה.

אבל יש גם אפשרות אחרת: יכול להיות שמבחינתם הכל בסדר והם אוהבים אותך, אבל התפיסה שלכם לגבי מהות הקשר היא שונה. מבחינתם אתה אולי חבר חמוד, זורם וכיפי, אבל לא מעבר לזה – בעוד שמבחינתך הם היו הבסטיז שלך. חוסר ההדדיות הזה הוא המקום שבו נוצר הפער הכואב.

בנקודה הזו עומדות בפניך כמה אפשרויות:

האחת: להיפגע, לנתק איתם קשר ולחפש חברים חדשים ולקחת בחשבון שגם קשרים עם חברים אחרים יכולים להיות לא הדדים במיוחד.

השנייה: להבין שזה המקום שלהם בחייך, ופשוט לא לצפות מהם ליותר...

לגבי החבר שהתארס – רק רציתי להזכיר שיש אנשים שכשהם נכנסים לקשר רציני או מתארסים, הם שוכחים מכל העולם ושקועים בבן/ בת הזוג שלהם.

 זה ממש לא אומר שהבעיה היא בך. יש סיכוי סביר מאוד שפרק זמן מסוים אחרי החתונה, הוא ייזכר בחברים הטובים שזנח מאחור וינסה לחדש את הקשר (אם כי בד"כ קשר עם חבר נשוי הוא לרוב שונה משמעותית מקשר עם חבר רווק או גרוש).

מאחלת לך שתמצא בקרוב זוגיות ואהבת אמת (אם אתה בקטע), ושתזכה לחברים טובים, נאמנים ובעיקר – הדדיים.

ולגבי קודקוד, מכירה כמה בחורים משם ובסך הכל יש שם חברה נחמדים ממש, אבל לא כולם שם מכירים לגמרי את כולם, נראהלי תלוי בסגנון...

אבל זו הזדמנות חדשה בסך הכל.

ייתכן שזה פשוט לא הסתדר איכשהו....

וגם, מחפש אהבה, אחותי! עצמי ובשרי! הודיעה לי על אירושי בנה , בבוקר אחרי (אם אני לא טועה)

קיבלתי הלם. גם לידת הנכד הראשון נודע לי מבלי שידעתי שכלתה מצפה.

אבל אני כן אמרתי לה, שעין הרע או לא עין הרע, כאחות אני מצפה שתהיי יותר גלויה, כי זה מעליב.

וזה הסתדר, תודה לקל. היא לא אומרת לי על החודש הראשון...אבל גם לא בבום, אחרי שהרך הנולד

הגיע out of the blue....

אז יש כאן אולי נקודה נוספת לקחת בחשבון: יש אנשים שמאוד חוששים מקנאה, עין הרע...

הרי אין ברכה אלא במה שסמוי מן העין...

יכול להיות דווקא מאוד מעניין מדוע לא שיתפו אותך בשני המקרים. ותמיד, תמיד -

למרות שקל יותר להיפגע ולהשתבלל ולהיסגר,  כדאי לפתוח את מה שפוגע ומכאיב -

לפחות עבורנו; שנדע שעשינו דבר מה כדי לברר את הדברים. אחרת נשארים מצולקים

ואנחנו המפסידים מזה ראשונים. לא החברים (זו כבר הבעיה שלהם).

בל נשכח שכולנו רק בני אדם, אחרי הכל. מי שאף פעם לא מאכזב....נו, אתה

יודע מיהו.

נשמח לשמוע מה קרה לאחר שדיברת.

שבת שלום!

אתה צודק!

אבל טוב לדעת מי יש סביבנו באמת גם אם זה מאוד כואב..

בכל אופן אני בחיים לא שומרת בבטן אומרת מה יש לי (בלי התלהמות) וממשיכה הלאה בחיי

בדכ 2 אופציות

יש סיבה והיגיון מניח את הדעת

אין סיבה ואז הם או מתנצלים ולוקחים להבא או שזה לא מתאים הקשר הזה ודרכנו מתפצלות

אבל לפחות הלב נקי

לא מאמינה ב'חבר אמת'

קשרים בנויים על אינטרסים

על תן וקח

זה טבע של בני אדם

ואין מה לצפות להדדיות רק בגלל שאתה נותן אהבה

אנשים אוהבים לנסוע ולטייל עם מי שזורם להם

ולא עם כל אחד שהם בקשר איתו

גם אם הוא לכאורה קשר טוב

מה שהכי חשוב בחברות

זו מודעות

מה הקשר נותן ומה הוא לוקח

האם זה קשר טוב והאם הוא שווה

והמשפט האחרון די נכון

אנשים עסוקים בעיקר עם עצמם

וזה לא ממש רע

לדאוג לעצמך

כי אז אתה מרגיש טוב והכל יכול לעבוד יותר טוב

זה באמת מעניין להיכנס לראש הזה- כאילו, הם ראו את החברות שלנו שונה משלי.

אבל זה הכי מבאס, כי אני חשבתי שזה הדדי. אני לא חושב שהם אנשים אטומים. דווקא הם אנשי נפש, וזה סוג של משבר... "משיח השם אשר אמרנו בצילו נחיה בגויים" כזה.

באמת יש פה עוד שאלה ענקית האם חבר הוא בנוסף לחיי נישואין או רק סוג של תחליף זמני [פה הדעות שלכם חלוקות].

ומעל הכל, באמת מה שהכי קשה לי זה ההבנה שאין ידיד אמת בעולם הזה. אדרבה, אם מישהו מצא שייעדכן אותי זריז איך כי אני לא שורד.

בקשר לחבר הגרוש, זה באמת ממש מעניין. כי יש אנשים שקשה להם עם מחוייבות אפילו מינורית. אז אולי כשאני נתתי לו אז הכל היה טוב, וברגע שאני רוצה להיתרם מהקשר פתאום הוא נסגר [אמרתי לו את זה, הוא לא הכחיש].

מי שיכול לעשות סדר בבלאגן - תודה מראש

אני לא מטיפה. אני מהרהרת לעצמי ומשתפת גם אותך:

גיבור הסיפור עשה ויתור גדול, ענק, והוא מביע את אכזבתו 

לפני אדם שהוא מאוד מעריך:

"...אני רק מרגיש שהיו לי כוונות טובות ולא קיבלתי שום דבר בתמורה"...

"אם כן, אתה טועה אף יותר", השיב, ". אם הכוונות הטובות שלך הן רק כדי לקבל

משהו בתמורה. אין הן כוונות טובות כלל. התנהגות אנושית אינה עשיית עסק".

(עץ המשי, ג'אנג שיאנליאנג).

מסייגת זאת לגביך, כי בהחלט לא נראה שאלו היו מחשבותיך. ונכון שזה נורא

מאכזב. אבל אתה עשית טוב. הם - לא.

בכלל, לו נצליח ללמד את עצמנו לא להיות תלויים בדבריהם, התנהגותם,

יחסם.... והיה שכרנו גדול.  אנו שווים גם אם לא מקבלים פיטבק.

ולפעמים, ולעתים קרובות, זו עבודה קשה. אבל כדאי. וגם להתפלל

על זה. אני חושבת. 

ציפיות יש רק לכריות.

מה שהיה גם אם נגמר או השתנה לא בהכרח לא היה אמיתי.

אני כן מאמין בחברי אמת אבל לא בהכרח במובן של best friends forever.

ברור שאת כל אחד מעניין בעיקר הוא עצמו, זאת נקודת המוצא.

ועדיין אפשר להוציא מזה הרבה, גם אם פחות ממה שמצפים.

מה יגרום לי ללכת לקצה השני? שאני אראה צורך לאזן

כלום לא ישנה את דעתי.

הרצון שלי לחיים פשוטים

אבל עם השנים צצו הזדמנויות ודברים מעניינים

שעשו אותם לפעמים יותר סוערים

וזה נותן הרבה עניין ומשמעות בחיים

כשזה מתאים בקצב 

בנויים

מתנועות

תהליכים

בחירות

אינטרקציות

סוערים יותר או פחות

תלוי בקצב ובסגנון שבוחרים

הדברים המעניינים לרוב יותר סוערים 

על בסיס רוגע ושלווה.

ואולי כשאזדקן אעדיף את השקט

בית שכיף לחזור אליו וטוב להיות בו

אבל לא שגרה אפרורית אלא הרבה יציאות, שמחה וכיף. 

מקווה שזה נקרא מספיק סוער

כמה אחריות יש לך על הכתפיים כיום

ואם זה אמור להשתנות בקרוב

ככה בתחושה שלי לפחות, וזה ילך ויפחת ככל שאתמקצע ואקבל ביטחון בעז"ה.

זה לגבי העבודה.

לגבי החיים עצמם, אז כן, אני רווקה הוללת כמו שאוהבים לומר ואין לי אחריות על משפחה/ ילדים

יהפכו את הכל לפשוט יותר.

אם אתה מחפש ריגוש אז שיהיה מוצלח וחיובי.

אם אתה מחפש פשטות מה זה אומר? לחיות כמו האמיש או מורמוני? לחיות כמו נזיר בודהיסטי או לחיות כמו פועל סיני במפעל לייצור מקלות אוזניים כדי להתקיים מחופן אורז ביום? לדוג דגים באנטרטיקה ולאבד תחושת זמן כמו אסקימו?

גם זה לא, אם אתה מחפש חיים פשוטים שיהיו מוצלחים.

לחיים פשוטים , לוותר על טכנולוגיה שעשויה לעזור. על האינטרנט אגב, הייתי מוותרת. כן. בהחלט.

גם לא חושבת שזו היתה הכוונה בשאלה; - פשוטים או סוערים.

יהיה קל יותר לענות אם יפרטו את הכוונה בשאלה.

לדידי, חיים פשוטים הם חיים הקרובים לטבע. להרגיש את האדמה, הצמיחה.

להתלבש פשוט, לאכול פשוט, ללא יומרות שצריך לרדוף אחריהן, לא לרוץ

אחרי דברים עד שהנשימה מתקצרת. להעריך כל יום ולהיות יכולים להנות

ממנו, מהמתיקות שבו....

כן. לא להתערבב באנשים אחרים, להיות יכולה לחיות עם עצמי, למלא

את עצמי, להספיק לעצמי.

ואם אפשר בבקתה פשוטה עם עץ ענק גדוש עלווה, בסמוך, 

ובעלי חיים נחמדים בגינה (שאני הכנתי), ולשבת באכסדרת

העץ הנוחה עם כוס קפה או משהו, בערב, להקשיב למלמול

העלים, לציוצים מנומנמים של ציפורים שהופרעו קצת

משנתם......הרי זה משובח.

מובן שאני לא חיה כך. אבל זה מאוד מושך אותי. מעורר

בי געגוע למשהו כזה.

אולי זה יהיה, אחרי 120, גן העדן שלי....

החיים קצת....מעייפים לפעמים. שוחקים...

בחיים פשוטים.

אגב, אפשר גם בלי ט לפון בגלל. מכתבים למשל. או ביקורים ומפגשי רעים אחת ל....

באמת. ברצינות. כי אם אסתפק בעצמי, לא אהיה זקוקה לשיחות טלפון ו/או אחרות רבות.

יש כמובן סכנה של ניוון איזה שהוא, ללא מגע חברתי,ללא אינטרקציות, אבל אפשר לאזן;

ואז האיזון הזה, הויתור על הפרטיות המוחלטת שלי - הוא יהיה הסערות שלי.

באמת באמת הייתי שמחה לנסות את זה לזמן מה. אולי חודשיים בתור התחלה, כדי לראות

ולהרגיש איך זה.

הבעיה שאין מקום כזה שאפשר להיות בו ללא חשש. ללא אנטישמיות (אם זה בחו"ל)

ללא העלבויות משאר בני המשפחה; זה בהחלט יראה מוזר. ומה יגידו לנכדים?

(בתקווה שההורים יעכלו את זה איך שהוא...); סבתא בוחרת להתבודד - ללא

טלפון ללא קשר איתכם לזמן מה, ללא ביקורים, ללא....

צריך אומץ כדי לעשות צעד כזה.

נ.ב.  לאחרונה ביקשתי מאחד הבנים פינגווין כמתנת יום הולדת...כך שהילדים

לא יהיו מזועזעים מי יודע מה...אולי בעצם כן כי הם יודעים שאני רק כלב (סליחה

אבל זה הפתגם, לא?) נובח.

הם מכירים אותי. לא אשה אמיצה מי יודע מה. חולמת הרבה אבל לא מגשימה.

חבל.

"שירים פשוטים", שלמה גרוניך.

עיין שם והטה ליבך למוזיקה.

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

אגב, חז"ל מתארים בדיוק כך מה שקורה לנשמה לאחר המוות;

והם אמינים עלי יותר מכל מחקר מדעי איזה שהוא.

אגב, חברה שעברה ניתוח קשה ראתה מלמעלה 

את כל פרטי הניתוח, שמעה את חילופי הדברים

בין הרופאים, הצוות. הכל.

היא היתה רופאה בעצמה.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

הוא מדבר על חלום אבל חלום שכאילו נותן הצצה לעולמות עליונים ולא מוות קליני, אבל חוויה דומה.

הוא ראה את חמיו, עומד על הרגליים, כשלהבה יוצאת לו מהחזה.

כלומר חיזיון של עולם רוחני, עם תיאור של גוף גשמי לגמרי,

למה שחמיו בעולם הבא יהיה בגוף גשמי לגמרי?

לא יותר הגיוני שהוא חלם עליו כי הוא ביקר אותו כמה שעות לפני?

וכמו שפשוט אני כתב, כדי שיחשב כהוכחה שקרה משהו על טבעי, גם אם כפופים למגבלות השכל בתיאור שלו, לפחות משהו מזה צריך להיות לא ידוע בעולם ומעולמות נסתרים.

אני לא מתחברת לסיפורים האלה, הם לא שקרנים אבל הפרשנות שלהם לחוויה לא בהכרח אמת.

בעלת האוב של שרול העלתה את שמואל והוא נראה לה כאדם. נשמה רוחנית שהחיים קלטו אותה בדרכם שלהם.

כנ"ל לחזיונות של הנביאים.

כמו שכבר הבאתי מהרמב"ן, כל זמן שיש לגוף לאדם החווה אז זה יעבור דרך הרשמים האלה. מה גם שאולי אין הכי נמי הנשמות והעולם שלהן דומה לעולם החומרי באיזה אופן, כמו שאפלטון הציע שהעולם הוא צל של עולם האידאות. מה זה אימר על האידאות? איך הן נראות?

ייתכן והתיאור של האדם הוא מהירהורי ליבו, מעורבב בהזיות וכדומה - אבל העירעור לא יכול לבוא מצורת התיאורים.

שהעולם הבא מאוד קרוב (לא פיסית, אבל אני לא י ודעת להסביר איך) לעולם שלנו.

אבל הוא הרבה הרבה הרבה......יותר עמוק . אמיתי. מוחשי (כן!). הוא נוגע בעולם

שלנו איךשהוא וגם דומה לו, אבל אחרת.

לא לנסות לדחוק אותי לפינה, בבקשה, כי אני לא יודעת להסביר.

נזכרת שפעם ראיתי פלקט: מה שיותר גבוה, יותר עמוק.

וטיפ לחיים: לברוח מפלקטים. אלה סיסמאות שנותנות תחושה של חוכמה מיסתורית, ומצמצמות את החשיבה.

כשההוכחות שלך מתבססות על דוגמאות שאתה מאמין שקרו בעבר, ולא על הוכחות שהן באמת קרו.

וזה לא משנה אם אני מאמינה או לא, הדברים שאתה כותב לא יכולים לשמש טיעון אובייקטיבי.

זה כמו שמחקר קליני יתרץ את מסקנותיו "כי כתוב בתורה"
 

ושוב זה לא משנה במה ואם אני מאמינה.

וכשאדם טוען שהוא חוה משהו על טבעי, חוות ההוכחה עליו, 

אז הוא כפוף למגבלות הגוף, נניח שזאת הסיבה. 

עדיין חוות ההוכחה עליו, נניח לגלות דבר שלא יודעים.

מאוד מאוד משנה.

כי אצלנו התורה והמסורת הם מקור ידע מסוג "עדות", ואצלך זה עצמו זוקק דיון. לגיטימי, אבל צריך להגדיר את גבולות המגרש וממילא לדון עליהם קודם.

כל החטופים חוזרים ממנהרות עזה ומספרים שפגעו בהם מינית והתעללו בהם, אבל אין לי שום ראיות בנושא. גם לך לא. שום הוכחה אמפירית. רק העדות שלהם ושלהן ואת השאלה אם להאמין להם - כן או לא? למה?

העובדה שהם לא טוענים משהו על-טבעי אלא טבעי מאוד לא מספיקה כדי שתאמיני להם. תצטרכי נימוקים אחרים. 

גם חוקר מאמין לא יכניס טענות כאלה למחקר שלו.

מחקר נשען על עובדות ולא על אמונות.

תלוי מה הוא חוקר, ומה הכלים שעומדים לרשותו. אם הוא מדען אמיתי אז הוא ישתמש בכל מקור ידע שעומד לרשותו, ואם הוא בעל יושרה הוא יבחן היטב וידחה את מה שיברר כלא אמין.
 

מי שדוחה באופן אוטומטי כל דבר שלא מסתדר עם תפיסת עולמו או חזונו על המציאות אינו חוקר ואינו מדען, ובטח שאינו רציונלי. הוא דוגמטי.

אי אפשר להתבסס על עדויות, בטח לא בודדות, בטח לא במקרה של עדויות על חיזיונות על טבעיים.

האמונה יכולה לעזור לחוקר להציע השערת מחקר אבל אותה הוא מחויב לבסס ע"י תוצאות מאומתות.

ואיך השוות בכלל מקרי פגיעה מינית לחזיון על טבעי, לא הבנתי, מה גם ששם היו עדים נוספים

הגם שמובלע בדברים שלך שאת פשוט שוללת מציאות על-טבעית (ו כזו שאינה מוכרת לך). זה נשמע שאת אפילו לא אגנוסטית בנושא. על כל פנים העירעורים שלך הם טכניים.
 

אולי המילה 'מחקר' מפריעה לך בגלל נוקשות מתודולוגית. הנקודה היא *השגת האמת*. עדות היא מקור ידע שמברר אמת. הוא טעון חקירה לפני שסומכים עליו, אבל הוא מקור ידע שעל פיו בתי משפט ובתי דין (ואפילו משפטי שדה בתקשורת) חורצים דין. היסטוריונים מגבשים תיאורים ותיאוריות היסטוריים על בסיס עדויות (שנחשבות לאמת עד שמוכח אחרת). וכן הלאה.

לארבל יהוד לא היו עדים, את מאמינה לה או לא? התשובה היא שכן והסיבה היא שזה סביר בעינייך. כעת בנוגע לעל-טבעי זה חוזר להנחה המובלעת בדברייך, אם היא הייתה טוענת שהיא ראתה ישויות על-טבעיות, ההחלטה שלך אם לברר את סבירות העדות או לשלול אותה על הסף תלויה בדיוק בזה (ברמה העקרונית, ולא הטכנית או המוטיבציונית).

אגב, חשוב לי לציין שלא ראיתי את הסרטון המצורף והוא לא מעניין אותי כהוא זה. המעניין הוא הדיון הפילוסופי. כמו שאמרתי בתגובה למעלה, קיומן של ישויות לא מעלה ולא מוריד לאמונה באלוהים ובתורה. מלאכים בשמיים יכולים להיות כמו פינגווינים באנטרקטיקה - תוספת של יצורים בעולם.

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

איך אומר מיכי אברהם? לא כל פיזיקאי מוצלח הוא גם פילוסוף טוב.
 

(נאמר במקור על הביולוג ריצ'רד דוקינס)

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"