פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 85)

את התיאור:

Beethoven Chapter Six Quartet in C Minor Op 131

C-minor הוא התרגום של דו-דיאז מינור
 

מגיעים לתוצאות בחיפוש בגוגל.  

נראה לי שצריך אוזן מוזיקלית והבנה מוסיקלית כדי להבין ולהעריך מה כל כך מיחוד ביצירה.  

אחרת לא הייתי מקשרת ולא הייתי מתלהבת מהקטע הזה במיוחד...

הוא לא הגיע

ובטח לא למעלה הנשגבה הזאת

שמבוטאת המנגינה

(אני לא מכירה אותה ...)

אבל זה יותר יפה ממה שציפיתי (גילוי נאות: לא באתי עם ציפיות גבוהות). קיבלתי תחושה קלה לפשר הקומפלימנט של הרב זקס. 

לדמיון למנגינה עצמה (יש משהו ביחס בין התווים הראשונים ובמקצב שלהם שמאוד 'הקפיץ' לי את קול נדרי)

או לדמיון מבחינת האופי והשדר של היצירה (שזה כן משהו שאפשר להרגיש אותו מהאזנה בלי ידע, אבל אני משערת שהיכרות מסוימת עם הרקע ההיסטורי והמוסיקלי של היצירה בוודאי יכול לתרום לתחושה הזאת)

אגב.
הדיון הזכיר לי את היצירה הזאת (בערך דקה מההתחלה)

והבנתי עכשיו מה הדפקט שיש במוזיקה הקלאסית ומה מפריע בה.. היא כאילו מפחדת להתקדם וחיה בקונפליקט בין הפחד לרצון.

הנפש מגיעה לחלק העליון שלה, משם היא יכולה "לצאת מעצמה" ולהתחבר יותר לבריאה ולכלל ולבורא (מה שיוצר תקווה ונותן כח ודוחף לפעול ולתקן), אבל אז היא עוצרת וחוזרת אחורה, וחוזר חלילה. לא מבינה שהיא לא תמצה את עצמה אם תשאר בתוך עצמה. וממילא אין למנגינה הזו סוף (=תכלית), והיא סתם עוברת למשהו אחר (בצורה אלגנטית..), וחוזרת אחרי כמה דקות, מסתובבת סביב עצמה.

ב1:39, היא לא ממשיכה ומתקדמת כמו אצלנו ב"עוד לא אבדה תקוותנו", וב3:14 היא פתאום עוברת למשהו אחר לפני שסיימה את התהליך.

(מעניין שאצלנו יצא שזה נקרא "התקווה"..)

ב8:07 היא גם מפחדת..

אחרי שעלית עם המנגינה הנעימה והעמוקה שבשתי הדקות שלפני- אתה מחכה לעלות עוד, ואז היא מחזירה אותך אחורה בשניה כשמוסיפה עוד כלי לרגע, אח"כ מעלה שוב, ובסוף מורידה אותך בנחת, ו"מרמה" ומסיחה בצורה יפה את דעתך מהמקום אליו רצית להגיע.

אני חושב שזה מזכיר לי איזה שיר או ניגון, ששמה כן עולים, אבל אני לא מצליח להיזכר מהו (אבל אפשר לדמיין את השניות שלפני ה8:07 עם המילים "אם לא אעלה את ירושלים" ולהלחין ל"על ראש שמחתי" המשך מתאים וזה יצא ממש יפה לדעתי)

לא יודעת אם זה נכון לגבי כל המוסיקה האומנותית מכל הסגנונות והתקופות, אבל לגמרי יש יצירות שנכתבו מתוך מטרה לבטא איזו סערת רגשות, קונפליקטים וכו'..

ספציפית לגבי היצירה הזאת..

א. המנגינה שמופיעה כאן ונשמעת כמו התקווה הוכנסה כאן כאקט לאומי- זאת מנגינה עממית צ'כית.

אממה? מתברר שהיא לא באמת צ'כית עממית, אלא יהודית עתיקה, כנראה מאזור ספרד שלפני הגירוש.

החלק השני שחסר לך כאן (עוד לא אבדה תקוותנו) הוא בכלל מנגינה אחרת, מרומניה, שכאן בארץ חיברו אותה יחד כדי להלחין את התקווה. לכן גם אין את ההמשך ביצירה- זאת לא הייתה מקשה אחת במקור.

למרות שאם להתייחס ליצירה עצמה, ההמשך שמגיע אחרי המנגינה של התקווה כן מתעצם, פשוט באופן שונה מזה שאנחנו מכירים ורגילים אליו כ''כ, ולכן יש הרגשה שמשהו חסר.

ב. היצירה הזאת מתארת מעין מסע או שיט בנהר שחוצה את צ'כיה ואת הנופים המשתנים בדרך, אז דווקא יש מצב שהתחושה שאתה מתאר שמשהו לא תמיד מגיע לשיא, או קצת נקטע לפני הסוף היא אפילו מכוונת במידה מסוימת (נגיד באזור 3:14 באמת מתחיל תיאור נוף חדש).

בקטע מוסיקלי, הוא כן עשה שם איזשהו אקט 'סיומי', אבל נראה לי שבמכוון הוא לא עשה שם סיום מובהק, אבל משהו פתוח יותר, כדי שתהיה לו הצדקה להמשיך במוסיקה ולהתחבר לזרימה של הנהר.

לסגנון הזה (של בטהובן מוצרט ומה שהעלת וכו'), לא?

מעניין..

אני יודע שזה לא שהם הפרידו, אני טוען שיש שם בעיה מובנית שאין את "ההתעצמות" (לאוזניי מה שהם עשו זה יותר המשך מאשר התעצמות. אמנם אני לא מבין במוזיקה, אבל אם היצירה נועדה לגרום להרגיש משהו, זה לא אמור להיות משנה. אבל לפי מה שתיארת בסעיף ב' זה מובן. השאלה היא האם ביצירות אחרות זה אחרת. ממה ששמעתי זה לא).

כדי לדעת להעריך, ולהנות. 

זאת מוזיקה מאוד ״מתמטית״, ובלי הרקע הנדרש זה כמו לשמוע שיר יפה בשפה שזרה לך, אפשר אמנם להנות מהמנגינה, אבל אתה לא באמת מבין את השיר. 

את יכול גם להעזר בחברים

מה יכול להיות מה תפסיד?

הייתי אולי שואלת חברה בגבעת שמואל שנשארים בחג אולי ירצו לארח חברים אחרים שם..

אני הייתי שם ההוא שמחופש למסחטת מיצים )כן כן מכונה שסוחטת חתולים)

ולאט ולאט מרחיבים את אזור הנוחות.

נגיד לשאול עובד בסופר איפה איזה מוצר שאת צריכה נמצא, לבקש מהשכנים להנמיך את המוזיקה הרועשת שלהם, עד שתגיעי ליעד שלך.

לא מכיר אותך. רק אומר שייותר אסרטיביות היא לא תמיד טובה. לכן שאלתי מה הצורך (ובעצם להבין את הכיוון).

א. שבת המלכה קרבה, ועמה השכינה הקדושה.

ב. מתי תבוא אלי כלתי, רעיתי יונתי תמתי יפתי.

ג. אפתנה בשיר קודש ערב, לאשת בריתי שלבי אהב.

ד. אשת חן תתמוך כבוד, אכבדנה ביראה והוד.

ה. נרקדה ונטפח עד חצות, נתעלס באהבים עד עלות.

ו. אלי מתי תבוא הרחוקה, שבה אשמח ובימיני אחבקה.

ז. אהבה בוערת כמו אש בי, אבל לאיפה נעלם הכלי.

ח. יפת תואר ויפת מראה, לב זהב ונרה לא יכבה.

ט. אשת חיל מי ימצא, כמת מלב נשכחה.

י. אביאנה אל בית היין אל עמק השושנה, שם יתגלה לנו סודות אהבה עליונה.

יא. ה' לך אצפה ואיחל, לחצי נשמתי שלה אהלל.

לפחות אני לא תולה הודעות של מבוקש 😅😅

האמת אם בכותרת הייתי כותבת איך אפשר *להגיע* אליו במקום ליצור קשר, זה היה יותר מחשיד🙈🙈

(אני לא יודעת מי זה טוני סופרנו אבל הבנתי את הכוונה)

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

@אני)))

@מבולבלת מאדדדד

@חסדי הים

@advfb

@לאצעירㅤ

@בנות רבות עלי

@ארץ השוקולד

וכן האיש אשר לו חולת אהבה עם ה', לא ירגיש בשום דבר, והכל כלא נחשב, כי אל ה' תשוקתו ולהב אש אהבת ה' ימשול בו בכל אופן, ולכך אמר שלמה [שה"ש ח. ו] מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, רשפיה רשפי אש, הוא אש אהבה ולא יכאיב לו שום נזק, ולא ירגיש בשום דבר צער, וזה המליצה שאמר, אם תלך במו אש ותבוא במים, אתך אני, הרצון שאם אהבת ה' תקועה בלבו לא ירגיש באש ומים: 

 וזהו הרמז במדרש [מדרש איכה, ריש פתיחתא] אילו זכיתם הייתם קוראים אש תמיד תוקד על המזבח.... כי לבו של אדם הוא מזבח הפנימי וחיצון לפני ה' לרצון, זבחי אלהים רוח נשברה, ושם תוקד אש תמיד לא תכבה, ומי שאש בוערת בקרבו לא ירגיש בשום צער וכאב".

אני חושב זה ממש מתאים לימים הנוראים.
 

אפשר לפעמים לבוא עם המון חולשה ויאוש אל הימים הנוראים. כי אנחנו בני אדם, ומלאים בחטאים, וכבר לא מאמינים ששנה הבאה תהיה אחרת .
 

אבל אנחנו חייבים לזכור שיש בנו את האש בפנים, את הטוב הזה שה' נתן בנו.

והוא ממשיך לתת. ואנחנו צריכים להאמין בנתינה שלו ולהבין שאנחנו יכולים.

אנחנו יכולים להיות יותר טובים, אנחנו יכולים להתחיל מחדש, אנחנו יכולים לחשוף ולגלות את הטוב שטמון בתוכנו.

הכוחות וההזדמנויות והמתנות שה' נותן לנו, הם עצמם חיזוק לכך שה' מאמין בנו.

שכוייח הפי!

הרבה פעמים ה' מכין את הישועה שלנו ואנחנו רואים את עצם התהוות הישועה כמצב "תקוע"... ואז מרגישים תחושת חוסר אונים.

הרב אלימלך בידרמן מפרש בדרך דרש,

דוד המלך אומר לקדוש ברוך הוא, אבא, אם מה שאני מבקש הוא לא ישועה בשבילי, אם "רחוק מישועתי דברי שאגתי" אז אל תקיים את מה שאני מבקש... "אלהי אקרא יומם ולא תענה"

לא אומר שהיא לא בדרך...

הסמיילי שאני מרגיש הוא שמחה...

על אף שאני מרגיש שכלום לא זז, עכשיו ממש ה' מכין לי פינוקים... ממש, מעין עולם הבא🙂

"דברי שאגתי- כמו 'שאגתי מנהמת לבי'."

האלשיך דווקא מפרש שם לא להתייאש: "ולכן איני מתייאש מלשוב להתפלל, כי אם גם שאקרא יומם ולא תענה, עם כל זה אשוב ולילה ולא דומיה לי".

אם יש משהו חזק בלב שיודעים שזה נכון, צריך לחזור להתאמץ ולהתפלל, ולא לעזוב את זה.

שהאדם צריך לידע שה' יתברך לוקח את התפילות שלו ועושה איתם דברים טובים... ולכן צריך להיות בטוח בישועתו גם אם המצב נראה תקוע...

יכול להיות שהזכרתי את המאמר בהקשר לא מספיק רחב...

זה בא ביחד עם סוג של ויהי נועם לפי הזוהר...

לפעמים אנחנו צועקים לה' ומבקשים דברים אבל הישועה שלנו צריכה לצמוח ממקום אחר...

אז התפילה לה' היא שיקח את התפילה למקומות שנכונים לנו ולא למה שאנחנו חושבים שטוב לנו והוא באמת לא...

מַאי כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. כּוֹנְנָה, וְאַתְקִין תִּקּוּנָךְ לְעֵילָּא כַּדְקָא יֵאוֹת. עָלֵינוּ, אַף עַל גַּב דְּלֵית אֲנָן יַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא, אֶלָּא עוֹבָדָא בִּלְחוֹדוֹי. מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. לְמַאן. לְהַהוּא דַּרְגָּא דְּאִצְטְרִיךְ לְאִתְתַּקְנָא. כּוֹנְנֵהוּ, בְּחִבּוּרָא חֲדָא בַּאֲבָהָן, לְמֶהֱוֵי מְתַּתְקְנָא בְּהוֹן, בְּהַאי עוֹבָדָא, כְּדְקָא יֵאוֹת.

זה שונה אבל דומה...

קח את המעשים שלנו למראת שאנחנו לא יודעים מה אנחנו עושים ותעשה איתם דברים נכונים ומתוקנים...

באותו רעיון לפה...

הכוונות הנצרכות, אבל כאן מדובר על בקשה פרטית שאדם יודע שהוא נכון מעומק לב.

משה רצה להיכנס לארץ והתפלל תקט"ו תפילות, אם ה' היה נותן לו להתפלל עוד אחת זה היה מתקבל.

צריך לשנות את תפילתו:

"אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'." (ברכות לב ע"ב)

צריך לדבוק במטרה.

הקשר בינינו לקב"ה שהוא מי שמשפיע עלינו, הוא המחייה אותנו והוא נותן לנו הכל ממש הכל, גם הקיום הכי פשוט בא ממנו.

חשבתי לומר שאהבה אל הקב"ה היא לא תלוייה בדבר השפע שהוא מביא לנו אבל כן יש צורך לחדד את זה.. הרי אנחנו נתלים בו ולכן אנחנו חייבים להודות לו תמיד.

המשנה אומרת "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", מעניין להסתכל בפירושים על המשפט הזה, זה נראה לי קשור לעניין.

בכל אופן, מרוב האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את הקב"ה, אז אנחנו גם משבחים אותו ומודים לו ומבקשים ממנו. כל אלו הם ביטויים של קשר. קשר שיש בו אהבה ויראה.

אוסיף שאם נשים לב לברכות הנהנין שאנו אומרים על כל צעד ושעל נשים לב עוד יותר לטוב לו אנו זוכים.

הברכות על האוכל הם ברורות לנו,

אבל כדאי לשים לב שגם ברכות השחר ברובם הם ברכות הנהנין

ארץ אמר שברכות הנהנין - העצירה רגע לפני האכילה לדוג', עוזרות לנו לזכור כמה טוב ה' שם לנו סביבנו

שפחות חושבים עליהם,

למשל, זוקף כפופים על זה שאנחנו מסוגלים לעמוד, פוקח עורים על זה שאנחנו רואים, מלביש ערומים על זה שיש לנו בגדים.

וכך עקרונית פסק השולחן ערוך אבל סייג בסעיף הבא שהמנהג אחרת בזמנו 

"סעיף א

כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה כשישמע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה. כשלובש יברך מלביש ערומים. כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים. כשישב יברך מתיר אסורים. כשזוקף יברך זוקף כפופים. כשיניח רגליו בארץ יברך רוקע הארץ על המים. כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי. כשהולך יברך המכין מצעדי גבר כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל בגבורה.

הגה: או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה (בית יוסף בשם הראב"ד).
כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה. כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים. כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו'. ויהי רצון וכו' עד ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני עד שיחתום הגומל חסדים טובים לעמו ישראל שהכל ברכה אחת היא:

סעיף ב
עכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי ארצות שאינם יודעים אותם נהגו לסדרם בבית הכנסת ועונין אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתן:" (שלחן ערוך אורח חיים סמן מו)

פוקח עיוורים היה נראה לי מוזר לברך קודם פקיחת העיניים 😅

כנ"ל תרנגול 

בדיוק יצא לי לחשוב על זה היום.וגם לאחרונה.

ואני לא חושבת שהאור מכוסה טוב טוב כפי שאמרת. הפוך. אנחנו מוצפים בטוב. מוצפים. אבל מטבע הדברים כשיש הרבה טוב ומעט רע הרע בולט יותר. ולא צריך להתעלם מהרע(כביכול) אבל שהרע לא יפגום לנו בהנאה מכל הטוב. ויש הרבה טוב.

חשבתי על זה שכדאי ממש לזכור להנות מהטוב. כי יש לנו נטייה להתרגל אליו. ולזכור להודות לה' עליו. כי בו בזמן שאנחנו חושבים על הרע הוא משפיע עלינו כ"כ הרבה טוב.

תודה הפי!

לאחרונה את מדוייקת לי..

א. כתבו לכם את השירה, זאת התורה עם מנגינה.

ב. לבי שר ומרונן, ל-ה' המדריך והמכוון.

ג. אלוהי תן לי כח וגבורה, כדי שאוכל לעמוד במשימה.

ד. רבו צרות עמי עד בלי די, חלחלה אחזתני ולבי עלי דוי.

ה. הם פריעה לא עושים, כ-פרא אדם מתנהגים.

ו. תרבות קלוקלת על היסוד, כל היום רצח לשם כבוד.

ז. אם על עצמם לא מרחמים, קל וחומר עלינו לא חסים.

ח. מנהיג יקום ויגרש אותם כלה, יטהר את ארצנו כבתולה.

ט. ה' תן לנו כח לקיים פקודך, תחוס כבר על עם קדשך.

בגדול - כמעט לכל ועד\התאגדות\חברה יש זכאות לעץכרטיס עם הטבות שבד"כ כולל גם פטור מדמי כרטיס.

אישית עשיתי לא מזמן כרטיס של ויזה שמחזיר 1-1.5% מהקניות ככרטיסי מתנה. למה לא לקבל חזרה?

יש פטור מדמי כרטיס בשנה הראשונה וכמו כל הכרטיסים בסגנון - יוצרים קשר לקראת סוף השנה ומחדשים את ההטבה לשנה נוספת. ואם לא - מבטלים.

אם אין לך כרטיס אשראי כלל כנראה שתצטרך להוציא אחד בנקאי כי בד"כ חברות האשראי (החוץ בנקאי) דורשות שכבר יהיה לך אחד. 

סביב מקום עבודה וכד', שווה לברר.

או ׳יש׳ או איפה שאתה קונה בד״כ

אגב כרטיס שופרסל נותר הטבות גם ב- Be

וכל החברות הן אותו דבר…

בלי עמלות, אבל גם בלי הטבות. ראש שקט.

לאומי קארד FREE |

של החברות.

זה דרך לגבות ריבית מאיתנו גם כשיש לנו כסף בחשבון. כי מה שקורה זה שאנחנו מגדירים תקרה ואם עברנו את התקרה אז במקום שנשתמש בכסף שיש לנו אנחנו לוקחים מהם הלוואה עם ריבית, אין בזה שום הגיון.

אמנם, נכון כלכלית לרוב לקבוע לעצמנו מגבלות כמה נרצה להוסיף, אבל אין סיבה להגדיר סאת באופן שאם נחרוג אז נשלם לחברת אשראי ריבית. (בעיקר כשיש לנו את הכסף בחשבון אז למה שנשלם להם על כך)

החוק מחייב אותן. ואגב, לחלוטין הגיוני - בטח אם מדובר בכרטיס חוץ בנקאי.

אל תשכח שהחיוב הוא בסוף החודש, אתה יכול להוציא את הכסף מהחשבון עד אז, להיות עם כמה כרטיסים במקביל וכו'.

ואגב, ממש לא מכיר ריבית. פשוט יש תקרה וזהו. 

לא לתקרת הוצאות:

"אופציה אחרת שמעמיד הכרטיס היא להגדיר חיוב חודשי קבוע של התשלום, כשהריבית הכרוכה בכך עומדת על 2.5%."

זה בעצם חלוקה של החשבון לתשלומים. דרך אחרת לקחת קרדיט.

הם בעצם מלווים לך את הכסף הזה, ברור שירצו להרוויח. 

לצערנו אנשים מתנהלים כלכלית בצורה לא נכונה בהרבה דברים.

מצד אחד מבין את המצוקה של אנשים שלא גומרים את החודש ומחפשים פתרון (ומתפלל שלא אהיה במקומם).

הבעיה שיש פתרונות אחרים שיתנו מענה הרבה יותר משתלם.

למרות שעם עליית הריבית זה כבר לא נראה כל כך נורא.. בקיצור - שלא נדע מצרות. 

אפשר להשיג בקלות פטור מתשלום דמי כרטיס.

פעם הגיע חיוב לא ברור מעסקה שהתרחשה בחיפה, כאשר לא הייתי בחיפה באותו היום.

דיווחתי על העסקה וקיבלתי החזר מלא באופן מיידי.

(כמובן שהעסקה בבדיקה ואקבל את החיוב בחזרה אם באופן תיאורטי ימצאו את הרקע לעסקה ויגלו שהיא אמיתית)

יש לי כרטיס שלהם עם הטבות מעולות.

שהם לא עונים ללקוחות.

אני מצאתי שעדיף להגיע אליהם פיזית מאשר לחכות שהם יענו. ככה שורפים פחות זמן.

אבל זה קרה פעם אחת.

התלונה שהובילה לזיכוי של מעל 200 ש"ח היתה דרך הפירוט ויזה האינטרנטי.

הם גם מתקשרים מידי פעם ומציעים כל מיני מבצעים והנחות.

200 שקל יעשו אותי מאושרת

נו באמת..

מה הקשר גיבור

לחיצה אחת על כפתור אחד.

אבל לאחר מכן בודקים את העסקה ואם היא התבצעה כראוי, מחזירים את החיוב ומוסיפים עמלה של 15 ש"ח בערך.

אם אתה אחד מאלה מצא את המועדון המתאים לך.

יש 2 חברות אשראי מובילות. (שופרסל, מקס, רמי לוי הם לא חברת אשראי)

ויזה - אמריקאית

מאסטרקארד - אירופאית

לכל חברה יש את ההטבות הבסיסיות שלה.

על סוג חברת האשראי מצטרפים כל מיני מועדוני לקוחות/חברות/ועדי עובדים וכו'

כשיש מועדון על הכרטיס לרוב יתלווה לזה הטבות נוספות שלא ניתנות כשאתה עושה כרטיס אשראי עצמאית, לכן קודם תבין איזה חברה אתה רוצה ולאחר מכן איזה מועדונים אפשריים מבחינתך ומה כל אחד נותן ולפי זה לבחור.

יש גם את אמריקאן אקספרס ודיינרס שהם חברות קטנות ולא כל עסק מכבד לכן עדיף ויזה או מאסטרקארד.

בהצלחה.

א. האיש הזוכה לידיעת התורה כמלאך, אבל האם ה' זה באמת רצונך.

ב. בבבל כמלאכי השרת ידמו, כדי לטהר את החושך בו ישבו.

ג. גם ליחזקאל קראת בן-אדם, שלא יסחף בגילויו הרם.

ד.בארץ ישראל קראת אדם אדמה, אין ניתוק בינינו לבין הקרקע.

ה. מה לך בסודות מרכבה מצפה, צריך אתה לחזור לנגלה.

ו. זרעים זה תורת האדם הישראלי, להיקשר לרגבים באדמת מולדתי.

ז. מתגלים כאן בסחיפה רעיונות וחידושים, אבל רגליים על הקרקע נדרשים.

ח. אשה אל אחותה לצרור, או הרמוניה על הר המור.

ט. הרוח העצומה והחומר המתרחב, מתאבקים ונעשים אויב.

י. שני מלכים על כתר אחד מתחרים, מתמעטים כי שלום לא עושים.

יא. בסוף יעשו אוהבים, ככנפי הכרוב מחובקים.

יב. מתי אלי יגיע הזמן, שכל העולם יהיה מתואם.

יג. בינתיים עכשיו נמצאים במאבק מר, לא יודעים מה יגיד מחר. 

מעניין אם זה מתקשר למחלוקת אם נכון להרהר באמן של ברכות/קדושה כאשר אסור לענות. (מחלוקת הרב צבי פסח פרנק {המסתמך על תוספות} והרב עובדיה יוסף {לא זוכר על מי הוא מסתמך})

הכרתי שהרב צבי פסח פרנק טען (על סמך תוספות אם אני זוכר נכון) שהרהור כדיבור דמי ולכן זה הפסק שאסור במקום שאסור לענות.

הרב עובדיה חלק עליו ולא זוכר איזה מקור הביא לדבריו 

כאמור הגאונים שנמצאים ב'אוצר הגאונים' על ברכות אומרים לא להפסיק כי הוא עוסק במצוה אחת ולא צריך לעסוק באחרת.

א. בבוקר בבוקר ה' איחל לחסדיך, בו אתאמץ בכוחי על עבודתיך.

ב. אברך את שמך בלילות, אשתחוה לפניך באימות.

ג. תן נגינת שבח לשיריי, אוכל לפארך במנגינותיי.

ד. עצומים כל הרוגיה, לכן על פני חוצות אפיצנה.

ה. הנני שלוח מקדומים, לבאר שיטות ראשונים.

ו. דברי חז"ל לרומם, לחזקם כשור וכראם.

ז. הסופר חתם בי כוחו, להמשיך את עוז דברו.

ח. לא אשיב אחור ימינו, לא אתן לשונאים להחלישו.

ט. רקב עצמות קנאה, שוכן בתוך נפש הרעה.

י. עמי הארץ משקרים בלשונם, תלמידי חכמים מנת שינם.

יא. ברוב ענין דבריהם בחלום, לא משנים דעתם הלום.

יב. ההלכה לא דרכם, אלא אג'נדות מוסר מעוקם.

יג. ראש פתנים אותם מנהיג, סוטה למחלוקת ורק להפליג.

יד. חושב שעם אמונה דרך יתווה, ועוזב תורת ההלכה הנאה.

טו. נופף דגל לוחם בפוסט-מודרנה, הוא עצמו שבוי במערומיה.

טז. רק תורה תמימה היא חלקנו, אותה לא נעזוב עד אחרית ימינו.

יז. משיבה היא נפשינו, ומרווה את צמאונינו.

בחוזה ..

כל עוד הוא מצא מחליף לא אמור להיות בעיה מבחינה חוקית .

יחסי גומלין של רצון טוב בין אנשים, מטעמים של תועלת, הנאה ומעלות טובות.

שהקשר נעים ולא מעיק.  

שאין הרגשה של ניצול.  

שיש הרבה מהמשותף.  

חברות מתקיימת כאשר היחסים הם של היזון חוזר.

אם אדם לא מחזיר לנו חיבה ואהבה, היחסים לא עונים להגדרה של חברות.

יש על כך מאמרים ומחקרים.   

לא חושב, לפחות אני לא מכיר, שיש איזו שהוא קשר להסתכלות על נשים.  

חברויות עמוקות בין גברים הם סביב תחביבים משותפים, בילוי שעות הפנאי, עזרה הדדית, השקפת עולם וראיה פוליטית קרובה, סוג של מחויבויות והדדיות.  

לא יודע מאיפה הבאת את זה

יש קשרים מאוד מאוד עמוקים 

וקרבה רגשית

שלא צריך להסהיר הכל רואים בעיניים שמרגישים אותך

זה מה שקורה לי עם חברה ממש טובה שלי 

מספיק לי מבט ואני מבינה על מה היא חושבת

אה עם בנים? 

תקשורת בידיוק הפוך

מה שעושה את הקשר עמוק מעבר לחוויות:

חיבה

תקשורת טובה

תחומי ענין משותפים

כשחווים הרבה ביחד זה גורם ומאפשר חיבור, וכשיש חיבור ופתיחות, הבנה וכימיה, וכשיש נתינה ואהבה בעקבות כך - הקשר מעמיק לאט לאט.

וככל שיש עבר משותף, אתם יותר ויותר קשורים אחד בשני ואם מטפחים את הקשר הזה, אני חושבת שמגיעים לשלב מסוים שהוא רמת הקירבה המדוברת.

גם קשר כזה יכול להתנתק, מכל מיני סיבות. זה לא אומר דווקא שהוא לא היה חזק..

זה נשמע לי מצחיק להגביל את האדם בשאלות כלפי מי שברא אותו.

מול אבא שבשמיים אפשר להגיד הכל, ללא גבול מסויים. זה חלק ממה שמייחד אותו.

אני שמעתי פעם שלכתחילה, להגיע בידיעה שהוא ברא אותי, הוא תכלית הטוב ויודע מה הוא עושה, הוא אבא שלי, אני הבת שלו ולכן, כל מה שאעלה בשיח, יהיה מתוך המקום הזה.

מותר לשאול שאלות.

לא על הכל מקבלים תשובות.

אבל מרגיש לי רע להגביל את הדיבור אליו בכללים מסויימים.

או שתחפש במקורות עניין הטחת דברים כלפי מעלה מן הסתם תמצא חומר.

אני יכול להגיד לך ממה שאני הקטן הבנתי

שהכלל הוא לצאת מנקודת הנחה שהקב"ה רוצה להיטיב, ולא לדבר בצורה מאשימה כאילו לא אכפת לו מאיתנו או שהוא עושה רע

וקשה להתייחס בפורום פתוח כי ניתן להגיע לטעויות, אבל פטור בלי כלום גם קשה ולכן אפנה למקומות שונים:

1. ספר איוב (ופרשנים)

2. הגמרא בברכות על ייסורים של אהבה

3. הגמרא בברכות (בבלי וירושלמי) על האל הגדול, הגיבור והנורא ואנשי כנסת הגדולה

ובספרי אמונה ובטח עוד דברים שפספסתי

היא כמו שכתבת, לבוא בטרוניא - לרוב זה מתבטא בניסוח של "שאלה רטורית". כמו כן הגמ' בגיטין מציינת את העניין של מסירת דין לשמים.

נקודה שכדאי לשים לב אליה בתפילות בכלל - אם אנחנו מבקשים מה' שיסיר ממנו התמודדות מסוימת או שיתן לנו כוחות לעמוד מולה, האם בעצם בשורש אנחנו מבקשים ממנו שהוא יעשה את העבודה כי אנחנו מעצמנו לא רוצים לעזוב את הדבר ההוא, ולכן מעדיפים שהקב"ה יקח את זה. על דרך משל כמו אבא שלוקח כבל של חשמל מהידיים של הבן שלו, שבינתיים נהנה לשחק בכבל הזה.

א.  חזרנו לארץ להתעלס בקדושתה, והנה קמו עלינו אנשי זדון ומרמה.

ב. רצוננו לחזור לפרשת שופטים, לדקדק בהלכות סנהדרין ומלכים.

ג. על כסא דוד יושב הזר, וימין קדשך שבוי בידי צר.

ד. העם נוהים אחרי שרים עם כיפות, שפתותיהם מלאים תירוצים וחקלקות.

ה. רבנים משבחים את החצי, והחצוי הוא שבר כלי.

ו. את ארצנו ממלאים עוונות, נחנקים פה מרוב תועבות.

ז. ארצנו הולכת להקיא, את כל המרבים בתוכה נהי.

ח. זרע עבדיו יקומו לנחול, ואוהבי שמו ינשקו את החול.

ט. ארצנו מצמיחה גיבורים, גיבורי התורה ומ-ה' מתיראים.

י. יגרשו גויים בצורה נחרצת, לא כמו צה"ל הנחלשת.

יא. הפיתרון הוא לא בהגנה, אלא בהתקפה מתוך יד רמה.

יב. מתי החשמונאים יקומו לשלוט, ירימו את הדגל נראה את האות.

יג. עם הקודש מגיע לכם יותר, די לבכות ולהתמרמר.

יד. האל יהיה לנו למושעות, והגיע עת המשיח להתגלות.

טו. כולנו גבורי דוד המלך, בלי פחד ובלי מורך.

טז. קמו פריצים בני הכת העמידו חזון, ברחובות יהמו ותורתם רזון.

טז. נפוצו בעולם הקימו בתים, ואת בית אלוקינו הם שוכחים.

יז. חושבים ללקוט ניצוצות, ובאמת הם יורדים לתהומות.

יח. רק בארצנו תהיה פלטה, לדורשים את שמו באימה.

יט. עוד מבני הכת מושכים אל הקבר, לארץ טמאה המלאה אלילים ופגר.

כ. ארצנו היא לנו כמו אשה אהובה, לא נפסיק לחבקה ולאהבה.

כא. הארץ בה שוכן האל הגדול, שאנחנו לא נסטה ממנו ימין ושמאל.

כב. בימיננו לימוד זכות על החוטאים, ובשמאלנו תוכחת את הפושעים.

כג. חס ושלום לא מתוך מלחמת אחים, אלא מתוך מנהיגות איתנה המשנה את החיים.

לצערינו הרב היו רוחות שנשבו בעולם היהודי למעט את תפילת האשה, בכל מיני *תירוצים עלובים* כמו שאשה עסוקה בבית ובילדים. 

**ממתי זה נחשב תירוץ עלוב? זאת פשוט בושה שככה מזלזלים וממעיטים בערך של האמא / האישה בביתה! ההפך הגמור, היא כל-כך מרוממת ומה כתב רבי אליהו לאפיאן על עבודת הנשים המטופלות בביתן - ודי בזה ובעוד דוגמאות דומות. (שיש לו בקבלה וכו... שהתפילות שבבתי הכנסת עולות מכוח תפילתה בביתה, אצרף את המובאה בהמשך)

דווקא אשה יש לה כח תפילה יותר מגבר מכיוון שהיא קשורה הרבה יותר לעולם הרגש, והמהות של תפילה נובעת מעושר הרגש כמו שהעין איה מאריך בכמה מקומות, "וחנה היא מדברת על 'לבה' ". - בגלל זה הרב פינקוס האריך בעולם התפילה ומעלת הנשים בה.

בנוסף יש לאשה כושר דיבור וביטוי הרבה יותר חזק מאיש: "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם תשעה נטלו נשים" (קידושין מט ע"ב), "אין שיחה אלא תפלה" (עבודה זרה ז ע"ב).

*אז? החינוך בבית, העבודה בחוץ, הקשר עם בעלה... הכל קשר בדיבור שלה שמחייה עולמות ממש! וברור שהרבה ממנו מורכב מתפילות ספונטניות! כל זה קטן בעיניך?! 

וכי האישה נבראה מהצלע סתם ככה כי זה מה שיצא לבורא? בגלל שאדם נברא מהאדמה הוא הרבה יותר ארצי וחומרי ולכן כדי להגיע לקרבת ה' הוא צריך יגיעה רבה  הרבה יותר.

שונה לחלוטין מאישה שעבודת ה שלה פשוט שונה לחלוטין. 

זה כמו להתמרמר על שר הכלכלה למה הוא

 לא משתמש במתודות חינוכיות של משרד

 החינוך. *

שזה תירוץ עלוב לפטור מתפילה.

2. לא מכיר את המקור של מה שמובא, אין בעיה מבחינה הלכתית שאשה תתפלל בבית בימים הנוראים או בכלל, חוץ מלדעתי בקריאת התורה בכלל בשנה ותקיעות דמיושב (כדי שלא יהיה הפסק עם הברכה) ובעיקר מוסף של ראש השנה עם התקיעות.

3. זה נפלא תפילות ספונטניות של אשה, הרבה פעמים זה קיום דאורייתא של עיקר התפילה מתוך צרה כמבואר ברמב"ן בספר מצוות והרמב"ם במורה נבוכים. תפלות ספונטניות זה מעלה אדירה של תפילה מתוך רגש ושפיכת שיחה לפני בוראה.

4. לצערי אינני מכיר דרשה כזאת שאשה יותר רוחנית מהגבר, דווקא משמע במדרשים והזוהר שאיש יותר רוחני. הרמב"ם בסוף הוריות אומר שאיש קדוש יותר מאשה מכיוון שיש לו יותר מצוות.

ברור שזה בפוטנציאל וזה תלוי בעבודות כל אדם באופן פרטי אם הוא יתעלה לרוחניות או לא. אבל ודאי שאיש עם לימוד תורה יכול להגיע הרבה יותר רחוק מאשה בענין הרוחניות.

גם אני חושב שזה נגד הטבע של אשה להיות יותר מדי מחפשת רוחניות ופרושה כמשנה בסוטה ג, ד. היא צריכה להיות עם רגליים על הקרקע לנהל את ביתה בצורה חומרית ונבונה, ולייפות את עצמה וביתה. זה לא אומר שהיא לא יכולה ללמוד תורה בעומק, להתפלל בהתלהבות, לדקדק במצוות, אבל היא צריכה לחזור לקרקע ולהקפיד על כל הדברים החומריים הנפלאים ש-ה' הטביע באשה.

5. נכון. אני מסכים שעבודת ה' של גבר ואישה שונים. אפילו כתבתי שלדעתי יש לאשה יותר עבודת התפילה והגבר לימוד תורה.

אהבתי.

תודה

לא הבנתי מזה אין שיחה אלא תפלה אתה מתכוון תפילה?

אבל אם כבר העלית את הנקודה נתייחס אליה דרך פסוק אחד באיוב. נאמר על איוב אחרי הייסורים שקיבל בממונו ובילדיו: "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹקים".

מה זה תִּפְלָה? הראב"ע אומר בקיצור: "לא יצא מפיו דבור שאין לו טעם". כמו תפל בלי מלח.

מעמיק בזה הרמב"ן: "תפלה - דבר שאינו בטעם, כמו "היאכל תפל מבלי מלח" (איוב ו , ו). והענין , כי בכל זאת הרעה הבאה אליו עד הנה, לא חשב שיהיה האלהים דבר בלא טעם, לגמול רע לעושי רצונו".

נראה שתִּפְלָה הפוכה מתפילה. בתפילה אנחנו מוצאים טעם בתפילה ובהקב"ה. אנחנו טועמים את הטוב שבחיים הרוחניים, כמו המדרש משלי שהבאתי לגבי חנה.

בתִּפְלָה זה אמירה של חוסר טעם בחיים שהיה לנביאי הבעל כמו שמתנבא ירמיהו: "וּבִנְבִיאֵי שֹׁמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל".

@משה 

לא מאמינה שכבר עברו חודשיים😱