הודעה זו מיועדת למישהו ספציפי, שמקווה שיקרא את זה. וסליחה שזה פה😅😅
כןכן. אתה. בדיוק אתה.
אני מאחלת לך שבת שלום. שבת טובה.
ושתעבור בקלות. בע"ה.
(אתה לא צריך להגיב)
מי שזה מכוון אליו יודע
🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈
הודעה זו מיועדת למישהו ספציפי, שמקווה שיקרא את זה. וסליחה שזה פה😅😅
כןכן. אתה. בדיוק אתה.
אני מאחלת לך שבת שלום. שבת טובה.
ושתעבור בקלות. בע"ה.
(אתה לא צריך להגיב)
מי שזה מכוון אליו יודע
🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈🙈
מבולבלת מאדדדדלא יודע סתם נראלי ככה...
חשוד ביותר...
חחחחח
אגב למה לא כתבת לו את זה וזהו?
מבולבלת מאדדדדלא כתבתי לו כי די הפסקנו לדבר. אם מישהו צריך עזרה מהשני הוא כותב חופשי והשני עוזר כמובן. אבל לא רציתי לשלוח לו ככה הודעה, והיה חשוב לי לכתוב לו. אז זו היתה הדרך🙂
ובטח הוא קורא את השרשור ומשתעשע מהעניין🤭🤭
אבל מקווה שהיה לו פחות גרוע משבוע שעבר
ולעולם לא תדעו מה היה כתוב כאן
אבל היי, גם אף אחד לא יודע למי כיוונתי את ההודעה חוץ ממנו וממני
עשיתי את הפורום סקרן🙃
(וזה נתן לי רעיון למשחק בשטו"ל- זהה את הניק. קצת שונה מהאישיות ששיחקנו בעבר)
להזכריך זהה את הניק זה שלי. וזה היה אמור להכנס לחדשות לנ"ו. זה עדין בעיבוד.. אז שה.
ובקשר לבחור המסתורי.. מזה משנה.. גם ככה כולן יודעות שאני הכי חמוד.
ובכלל, יש לו פה ניק? הוא מוכר? הוא לא מוכר?
הוא טמבל הוא לא טמבל? כאילו מה נסגר אנשים קצת מידע..
אבל עם כל הכבוד, אני עוד מחכה לחדשות לנ"ו...
אתה אומר שזה לא משנה ואז שואל עליו שאלות

יש לו פה ניק והוא לא טמבל. ממש לא. הוא חכם ממש ממש.
והוא גם מבין דבר מתוך דבר והבין שמדובר בו
אז מה יש לנו פה. יש לנו פה ניק , והוא לא טמבל. זה פרט חשוב..
והוא גם חכם שזה ההפך מטמבל.. או כמו שאחיינית שלי בת 8 אומרת "טומבל".
כנראה שילוב של טומטום וטמבל ביחד.. לא חשוב.
בקיצור, אני רוצה לדעת רק אם הוא וותיק. כי ניקים יש פה מלא..
וזה יהיה מאוד מעניין לגלות אם הוא וותיק או לפחות מוכר ...
נראלי אני יודע מיזה...
ו.. זה לא חוכמה גדולה להבין שמדובר בו .. כי הוא ידע שאת בקשר טוב איתו.
כמעט כמו איתי. אבל זו לא הנקודה כרגע
אני אתן עליו מידע אבל רק מה שלא מזהה אותו כמובן בכלל
רקלתשוהנאם הוא ירצה הוא יפנה בפרטי
בכוונה כתבתי לו פה.
אני יודעת שאת ההודעה של שבת שלום הוא קרא
עוד לא יודעת אם קרא גם עכשיו
אשפיל עיניי אל תהום נשייה...
כי אסק שמיים שם אתה ואציע שאול הנך.
#___________
אחרי לילה כזה... מה הפלא שבא בוקר כזה...
ואחרי בוקר כזה... מי יתפלא שיבוא יום כזה...
#__________
אנשים קטנים מתרוצצים ברחובות,
רודפים אחרי אשליות.
לא אני! לא עוד!
#________
כשאתעלה מהתהום, ואשא עיניי אל ההרים,
יבוא עזרי מעם ה'.
ואני, על כנפי שמיים וארץ,
אתמלא בתחושה שלא ייתן למוט רגליי.
שלא ינום ולא יישן
צילי, על יד ימיני.
הרבה כאב
אבל מלא תקווה!!
מזמור?
- שיר.
#_________
נגינות...?. מזמורים...?
למנצחים......
לבחורים שמכורים למוזיקה... - כמוני.
לבחורים שלא שומעים שירים בלועזית... - שלא כמוני...
שירת נשים? לא צריכא למימר.
#_________
מה השיר שלכם?
בין מיגון, בין מזמור.
תשלחו לי אותו!
אני נואש להשראה!
אני מנסה תוך כדי הבישולים והכאב ראש
לכתוב לכם משהו על אמונה
אבל את האמת שזה מרגיש לי צבוע .
היום אני פשוט מרוקנת מכוחות
בא לי להגיד לאבא בשמיים , די
הגזמת או הגזמתי או הגזמנו
"כל התפילות מילים ריקות דבר עכשיו
עכשיו תורך"
אני:))))גם להגיד קשה לי זה טוב.
במצבים האלה שמרגישים חולשה, עצבות, ללא חשק,קושי להתמודד, להאמין, לי עוזר לזכור מה הדבר הכי חשוב יותר מהרצונות והקשיים שלי. מה הדבר הכי חשוב יותר משיהיה לנו טוב ובהיר ונחמד? לעשות את רצונו. העיקר שאפילו הקושי הזה שאני עוברת זה רצונו יתברך. יש טעם לקושי שלי. גם בזה יש עבודת ה'. ולא רק שגם בזה יש עבודת ה' אלא במקום הזה זה ההזדמנות לומר לה' ה' תראה מה אני עוברת אף על פי כן אני איתך. בטוב וברע.יש בזה עוצמות.
כי כשהכל טוב זה לא כזה חכמה. אבל כשקשה לפעמים ממש יש בזה בחינה של מסירות נפש להישאר באמונה שזה לטובה. ולכן יש גם כיף בזמנים האלה כי זה הזמנים שזוכים להראות לה' מסירות אליו. ומה יש לנו לעשות בעולם הזה חוץ מלשרת את המלך?
תהיי חזקה!
דיבור באמונה זה דיבור באמונה
זו לא ערובה לכך שהכל אצלך טוב, זו ערובה לך שאת מנסה ורוצה להאמין אפילו ש
הרב קוק בהקדמתו המפורסמת ל'ראש מילין':
"המחשבות הקודמות לכל האותיות הן משוטטות בנו פנימה תדיר. אנחנו צריכים לחשוף את האומץ האמיתי שלנו, את צורת האריאליות הנשמתית שבקרבנו, כדי לעמוד תמיד על אופים של אותם הציורים הבלתי מצויירים, אותם התוארים העומדים למעלה מכל תואר, כדי שנכיר את הדר נשמתנו. ועל פי אותם הרעיונות העליונים יסתעפו אצלנו הסעיפים של המחשבות הפוריות המתגלמות באותיות. ובהברא בנו האותיות, יתגלו הנקודות ממקור המחשבה הקודמת להם, והטעמים יתגוונו מאותו המקור העליון ששם שרויה היא המחשבה הקודמת המחשפת את האותיות, שהאותיות עצמם בניתוחם קיימים שם בצורה אידיאלית מיוחדה.".
לפעמים האומץ רק לעמוד במקום המחשבות, זה דבר עצום כדברי הרב קוק.
ובכל תקופה אנחנו נבחנים בדברים אחרים, יש תקופות שהכל הולך כמתוכנן ואז ה' מצפה מאיתנו להגיב בהתאם ולמשל להילחם במידת הגאווה שעלולה לעלות. ויש תקופות ששום דבר לא עובד והחיים בלגן ולמרות שזה נראה רע זה הפוך לגמרי, בגלל שה' כל כך מאמין בנו, בגלל שה' יודע שאנחנו נאמנים לו הוא מנסה אותנו בכל הכוח להוציא מאיתנו את הזכויות החוצה. ולכן זמנים קשים הם בעצם יכולים להיות הזמנים הכי טובים של האדם. זה לא אומר שעל האדם בכוונה להביא את עצמו לכדי קשיים אבל זה בהחלט אומר שאם הוא נתקל לתוך קשיים הוא יכול להגיע למדרגה הרבה יותר גבוהה ממה שהוא עכשיו. ושידע שה' סומך עליו.
להבדיל, כשאדם לא עלינו נפטר אומרים עליו הרבה מאוד דברים טובים, המון. וזה נכון, אבל יש את אותה תחושת צביעות כאילו מה פתאום כשהוא נפטר נזכרים לומר עליו את כל הדברים הטובים האלה? איפה היינו עד עכשיו?
והתשובה היא (או אחת מהן) זה שבמהלך היום-יום אנחנו רואים גם את הקליפות שלו, אנחנו רואים חלקים ממנו ואנחנו לא מביטים כל כך פנימה כי האישיות המדהימה של האדם נמצאת שם תמיד. כשהוא נפטר אנחנו מבינים מי הוא באמת, מה איבדנו, אנחנו רואים את הפן הכולל שלו.
וכך גם כשהיצר אומר לנו שלעסוק באמונה זה צבוע, אנחנו חייבים לזכור שאמונה זה הטבע האמיתי שלנו, שאלוקים זה השורש שלנו. מי שאנחנו באמת זה לא רגעי הנפילות והקשיים אלא רגעי האמונה והטוב - זה משקף את מי שאנחנו.
אז צריך להוציא לשון לרוע ולהמשיך הלאה.😛
שבת שלום
אני רוצה להוסיף ולומר שאין בזה צביעות כשמדברים דיבורי אמונה ולא חשים את זה באמת. בסוף את אומרת דברים נכונים אז מה צבוע? זה האמת. ויותר מזה הדרך להתחזק בעניינים כאלה זה דווקא גם ע"י דיבורים.
"העצה להתחזקות היא הדיבור. הינו שאפילו שהאדם התרחק מן היהדות ונפל למקום שנפל,אף על פי כן, יתחזק ויתגבר בדרגה התחתונה בה נפל והתרחק,וידבר דיבורי אמת,הינו דיבורי תורה ותפילה,וידבר דיבורי יראת שמיים,וישיח לפני ה' יתברך בשפתו ובלשונו,כל יסוריו והמניעות המתרגשות עליו ויבקש תשועה ממנו יתברך,גם ידבר דיבורי אמת ביראת שמיים עם חבריו,ומכל שכן עם רבו האמיתי, שדבר זה בודאי טובה גדולה עבורו להתקרב ליהדות מעומק התרחקותו.כי יש כח גדול לדיבור להזכיר לאדם את ה' יתברך ואת התכלית האמיתית.כמבואר בפסוק(ירמיהו לא,יט)"כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד". הינו שעל ידי דיבורי אמת זוכרים את האמת ביותר.ועל ידי שהאדם יתאמץ בדיבורו אל השם יתברך,כמבואר למעלה,אזי יהיה מחוזק,שאפילו אם נפל במקומות הרחוקים מאוד מן הקדושה,ישוב משם ליראת השם וקיום התורה."
קראתי איפשהו שישראל מהצער שהם עוברים בגלות היו אמורים ויכולים להגאל מזמן אבל האבות הקדושים הם אלה שמבקשים שהגאולה תהיה שלמה והמשיח עוד לא יגיע רק אחרי שעמ"י יחזור כולו בתשובה
כאב לב
זו הרגשה קשה מאד
אני מבינה אותך ממש
ואין לי הרבה מה לעשות חוץ מלשלוח חיבוק וחיזוק🫂🫂
ר"ח אלול, ימי התשובה. ימים אלו הם ימי התעלות, ימי רצון, ואפילו ימי שמחה. חסדי הביא מקורות לכך.
השמחה היא על כך שאנחנו יודעים שאף על פי שהתלכלכנו במשך כל השנה, קבע לנו ה' יתברך זמן בו אנחנו מתנקים ומתחילים מחדש.
איזו שמחה! איזו תקווה!
הרב קוק זצ"ל באורות התשובה (יד, ד) כותב:
"עקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה".
הרב זצ"ל חוזר כמה וכמה פעמים (באופנים שונים) על היסוד של ביטחון בתשובה - עלינו להאמין באמת ולהפנים את כוחה של התשובה. קל לדעת ולהבין את זה אך עלינו להפנים את זה, להתחבר לזה באמת. כמה שאף במקום הגרוע ביותר, עלינו וביכולתנו לרצות להתשנות, שיהיה אחרת. לא להתפחד מאורך התהליך ומהתיקון החלקי בלבד שיתכן ונעשה.
להאמין באמת באמת מה גדול כוחה של התשובה!
כמה בכוחה לתקן ממש ממש!
כאילו לא נעשה, כאילו לא קרה!
אמונה שכזו מרוממת אותנו ומדרבנת אותנו לקום, לפעול, ולא להתייאש.
לא להתייאש מהמציאות, לא להתייאש מהדרך הקשה..
לא להתייאש! לא להתבוסס! לא לשקוע!
האדמו"ר הזקן בספר התניא (פרק כו) (וכן אחרים) אומר:
"אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא (עניינים רוחניים) בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולות היצר כדי להפילו"
וכן ביארו (לצערי לא זוכר איפה ראיתי את זה) את דברי שלמה המלך בקהלת (ט, ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - לחזור בתשובה כל הזמן. מייעץ לנו שלמה לדאוג שבכל עת נהיה נקיים כי אדם נקי יותר מקפיד על עצמו שלא יתלכלך מאשר אדם שמלוכלך כבר.
מציאות החטא היא בעצמה זו שמפילה אותנו כי היא גורמת לנו לשכוח את הטוב שבנו, את האור המיוחד והיחודי שבוקע מכל אחד מאיתנו. עלינו להאמין בכוחה של התשובה להפוך לחלוטין את המצב בו אנחנו נמצאים כעת. באמת באמת להאמין! אם רק נרצה!
לא ניפול לעצת היצר שאומר לנו שאנחנו כבר לא מה שהיינו פעם, שאנחנו אחרים, שאנחנו כבר מלוכלכים..
לא!
יש לנו את התשובה!
תיקון אמיתי!
אדיר!
נתרחק מהעצבות שנולדת מהכרת המציאות הירודה בה אנו נמצאים לעיתים. עצבות זו עצת היצר!
עצבות זו נובעת מחוסר אמונתנו שכוחה של התשובה לתקן ממש, שבכוחנו לתקן ולהשאיר את העבר מאחורנו.
שנזכה לתקן ולהתקדם מתוך תקווה ושמחה גדולים!
שבת שלום
כמה שזה חשוב!!
אמן!
רש"י שם: "בגדיך לבנים - נשמתך טהורה ונקיה:"
רש"י על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב שאם תמות היום תכנס בשלום".
וזה נק' נוספת.
אתה הבאת את העניין שתהיה נקי כל הזמן כי אתה לא יודע מתי תצטרך את זה.
אני דיברתי על נק' נוספת - עצם הנקיות עוזרת להישאר נקי.
האלול הזה תופס אותי בנקודה של שאלה לא על האפשרות לשוב, אלא בכלל על הרצון.
שנזכה...
נשמע מעניין
למה?
כי זה מפחיד לבחור בטוב?
אוי
טוב זה סימן שצריך ללמוד כדי להבין ולעורר את הרצון
וברוב המקרים לעשות את הדבר הנכון לא אמור להיות סותר כאילו שנרגיש שזה פחות טוב בשבילנו
אבל לא רוצה לנצלש עוד את השרשור.
אז ברור שזו הדרך
אולי צריך גם לדבר על זה 🙃
ואני לא חושב שזה מנותק.
יתכן ואם באמת מאמין בשינוי שיש בכוחנו לעשות, זה יעזור לנו לרצות אותו.
בילינו השבוע ופגשנו דודים. היה טוב ב"ה!!
היתה לי שבת מקסימה עם חברות!
שבוע טוב.
לא ברור לי במקום הזה , של התפילה שאת מבקשת מבקשת בתחנונים וכלום .
הכל שקט
ואת מאמינה שהכל יהיה טוב אבל הכל מסתבך עוד יותר
ואת בלופ
פתאום את קולטת את לבד כאן , אין לך איך לנצח את זה .
ואף אחד לא יכול להבין , ואף אחד גם לא יבין .
ואת מנסה ונלחמת שוב ושוב
ושוב
אלוקים כמה את נלחמת
ואף אחד לא באמת עוזר .
זה רק את פה , למרות שמרגיש לך לבד
ה' פה .
מישהו אמר לי פעם
שה' שקט בזמן מבחן .
ואת שוב , כי אין לך ברירה מנסה שוב
ולכי תסבירי לו שהיית מוותרת על כל המבחנים.
רק כדי לזכות שוב לשקט .
ה' תעשה שיגמר, תדליק את האור .
תתן לי כוח למצוא את האור
תתן לי תקווה.
אל תפסיקו לבקש
תראו את חנה ואת רחל כמה תפילות כמה דמעות
שבוע ואמן שיהיה טוב.
זה לא פשוט בכלל
התחושה הזו שאני כבר מוותר על מה שאני רוצה, רק תראה לי שאתה מקשיב.
זו אמונה.
"מאמין בחי עולמים וזורע".
עוד תפילה, עוד בקשה, עוד השקיה, עוד ניכוש,
בסוף זה יבקע..
אך עד כה, ב״ה, רואה שמתייחסים לזה כסתם מחלה רגילה.
כמה ימים בבית וחוזרים לשגרה.
לא מתרגשים מזה.
מה החוזרים בתשובה מבינים שהחוזרים בשאלה לא ומה החוזרים בשאלה מבינים שהחוזרים בתשובה לא?
למה אנשים חושבים שדתלשים יוצאים בגלל תאוות וכדומה...
זו הייתה השאלה. אני לא חושב ככה ואם הבנתי נכון גם אתה לא חושב ככה. אז אני רוצה לנסות ששנינו נבין מה ההבנה שלהם.
אני הצגתי הבנה דתית/מוסרית מסוימת שאפשר לדון בה, אם תרצה, (אולי בפרטי או בשרשור חדש, כי זה לא כזה קשור) ולפיה אפשר להבין למה יש אנשים שחושבים כך (שדתלשים יוצאים בגלל תאוות).
האם לדעתך לא הגיוני שזו הבנה של חלק מהדתיים?
השאלה שלי בסוף הייתה בעצם, למה לדעתך אנשים חושבים שדתלשים יוצאים בגלל תאוות?
ואשמח לדון בעוד נושאים שהבאת בתגובה. שוב, אולי במקום אחר. (גם קצת מציק זה שהשורות יותר ויותר קטנות)
"הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא.
קרא ולא דקדק באותיותיה, רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא.
הקורא למפרע, לא יצא. קרא וטעה, יחזור למקום שטעה."
לגבי הדין של "קרא וטעה יחזור למקום שטעה": אם מפרשים את המשנה כמו שמשמע בגמרא שגם מדובר "דבדילג פסוק חוזר מהפסוק ואילך" (תפא"י), בפשטות הדין של "קרא טעה יחזור למקום שטעה" זה דין בקריאה למפרע, כי אם לא תחזור למקום לטעית, ופשוט תגיד את הפסוק הזה שטעית בו עכשיו אחרי שאמרת פסוקים אחרים, אז זה קורא למפרע. לכן באמת הרמב"ם לא מזכיר דין זה, כי זה כלול בדין למפרע.
אבל המאירי אומר שהדין הזה בא לחדש, שהיית חושב שאם תחזור לפסוק שטעית בו זה יחשב הפסק כדבריו: "ואין מה שחוזר וקורא נקרא הפסק". זאת אומרת שהיה הווא אמינא לחשוב שלא תוכל לתקן את הטעות, ותצטרך להתחיל את כל הקריאת שמע מהתחלה. המשנה באה להשמיע שמספיק לחזור למקום שטעית.
הרבה פעמים בחיים אנחנו מתחילים איזה שהוא מהלך או פרויקט, ופתאום יש סיבוכים וטעויות. לפעמים האדם רוצה להפסיק ולזרוק את כל הפרויקט שהוא עשה לפח. המשנה מחדשת לנו, תחזור למקום שטעית תתקן את זה, ותמשיך ויהיה בסדר.
באלול אנחנו עושים חשבון נפש עמוק בחיים, לפעמים יש נטייה ללכת קיצוני ולהגיד אני רוצה להפוך ל'בריה חדשה', אז אני זורק את הכל ומתחיל מ'טאבולה ראסה'. יש באמת אנשים שזה נצרך להם ממש כי הם לגמרי טבועים ברע. אבל לאנשים רגילים, מספיק "לחזור למקום שטעה" ולתקן ולהמשיך את אותו המהלך והפרויקט.
זה מוטל על ה' להפוך אותנו ל'בריה חדשה' כדברי הירושלמי בראש השנה (ד, ח): "ר' לעזר בי ר' יוסה בשם ר' יוסי בר קצרתא בכל הקרבנות כתיב והקרבתם וכאן כתיב ועשיתם אמר להן הקב"ה מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה".
אפילו הזוהר (ויקרא כג ע"ב) שיש בחינה שאפשר לזכות ש-ה' יעשה אותנו כל יום 'בריה חדשה': "ועבדי ליה בכל יומא בריה חדשה הדא הוא דכתיב 'אלוה עושי' ".
הוא מבין שזה נקרא הפסק כי זה היה צריך להיות הכל ברצף?
אך למה החזרה תהיה הפסק?
הפסק בין מה למה?
שהחזרה היא ההפסק ולא הדילוג
הרעיון יפה בכל מקרה
"פילגש בגבעה" הפרק הראשון של הסיפור פרק יט. הייתי שכלי. אבל עכשיו אני בוכה ומפורק לגמרי. הסיפור הכי מזעזע בתנ"ך!
ועוד לקרוא את דבריו של אחד מגדולי הראשונים שהוא מנסה למעט את החטא והוא קורא לפילגש זונה, כשחז"ל והתרגום אומרים שהיא לא זנתה בהתחלה לפני האונס אלא רק בזתה את בעלה, וחוץ מזה יש עוד קושיות בדבריו וכבר העקידת יצחק חלק עליו. נכון שאותו ראשון עושה את זה ללמד זכות על בני הגבעה, אבל יש נימה חזקה של הצדקת התוקף באופן מסויים והאשמת הקרבן.
ראשון שאתה כל כך מעריך, כותב דברים כאלו. אני לא ראוי כלל לחלוק עליו אבל זה קשה מאוד מאוד לעכל.
גם לי לא זכור. אבל כבר אמרתי, הגמרא שהביאה את הסיפור על רב אשי, הפשט הוא שהיא דיברה על הצד שמנשה חטא, ואע"פ שהוא חטא, מנשה אמר לרב אשי שגם הוא היה חוטא, ואי אפשר להבין את המציאות אז שבה אבותינו חטאו בע"ז.
זה חילוק שאינו מתחלק. מה זה משנה אם ההקפדה היא על זה שהוא קרא לו חבירנו? הפוך, לפי דעתך שרב אשי הוא צדיק הרבה יותר ממנשה (ושוב, פשט הגמרא מדברת על הצד שמנשה חטא), בוודאי שרב אשי יכול להגיד חברינו, מה הבעיה בזה? שוב, יש כאן מחשבה של רב אשי שהוא יותר גדול ממנשה, ורואים מהגמרא לא כך. כבר הסברתי את הרמב"ם, עיין לעיל....
ב. ואני הראיתי שגם רשעי התנ"ך הם יותר גדולים מאיתנו, בבחינת: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון".
מה זה ראוי לדבר אחרת על מלכים? מה הקשר שהוא מלך? אם יש מלך שחוטא, אז הוא רשע ואפשר לדבר עליו. אולי אם הוא היה בחיים הייתי יכול לשמוע שיש סברה לא לדבר עליו סרה משום זהירות (כמו בבא בן בוטא) או כדי לשמור לפחות על הממלכה, שהרי אם לא תהיה ממלכה, "איש את רעהו חיים בלעו", אבל אחרי שהוא מת, מה העניין לא לדבר עליו? אתה מניח הנחה שאין לה אף מקור, שמלך זה "לבל אחר", ולא משנה איזה אדם אתה, אם אתה מלך, אז אוטומטית אסור לדבר עליך וכו'...למה? מאיפה ההנחה הזאת? זה לא קשור לצורת הדיבור, זה קשור ליחס כלפי אותה דמות, מהי אותה דמות ואיך אני מתייחס אליה. הדיבור רק מבטא את זה. מה הקשר? אין להם חלק לעולם הבא זה משהו אחד (כיוון שחטאו), ולחשוב שאנחנו היינו במקום אחר אם היינו במקומם זה משהו אחר. מהם הייתה ציפייה אחרת, כוחות אחרים, ומאיתנו יש ציפיות אחרות מהם. והעניין העקרוני, אנחנו לא באותו דור, ואם לנו היה יצה"ר ע"ז, היינו נכשלים וודאי, כפי שמנשה אמר. "אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו". שוב, זו תיאוריה שלך, שהיא אינה מבוססת ואין לה אף מקור, וזה לא פשט הגמרא שדיברה על שלושת המלכים. נראה לי שכל מי שיש לו שכל ישר יגיד שהפשט כמוני, ורק אם יש רצון להמציא תיאוריה משלך ו"להסתדר" עם דברי חז"ל, יפרשו כמוך. לעומתך שאתה "מסתדר" עם חז"ל, אני מבוסס ונשען על חז"ל.
אשמח לתגובות ביוטיוב וכו'
השקעתי הרבה בשיר ואשמח אם תוכלו לפרסם אצלכם וכמובן תגובות ולייקים ביוטיוב.
אתה רוצה/ יכול להעלות לספוטיפיי?
אתה מוכשר ממש. מחכה לעוד🤗🤗
טוב..
אני מחכה כבר שתוציא עוד שירים🙂🙂
(אולי כדאי שתצרף בשרשור הזה גם קישור לשיר הקודם שלך)
🎶"אלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה, בין שניה ל"שמע", ובין "שמע" ל"והיה אם שמוע",בין "והיה אם שמוע" ל"ויאמר", בין "ויאמר" ל"אמת ויציב". רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב" – לא יפסיק.
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה (פרשת) "שמע" ל"והיה אם שמוע"? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות. "והיה אם שמוע" ל"ויאמר"? ש"והיה אם שמוע" נוהג ביום ובלילה, "ויאמר" אינו נוהג אלא ביום."
המשנה מתייחסת לקבלת עול מלכות שמים ומצוות כ'עול'.
לכאורה עול זה דבר מכביד וקשה על האדם, וזה ההקשר בדרך כלל בתנ"ך.
יש מקום אחד בתנ"ך שמלכות שמים ומצוות מוגדרים כ'עול' וזה בירמיהו (ה, ה): "אך המה יחדו שברו על נתקו מוסרות"- רש"י: "וגם המה יחדו שברו עולו של הקב"ה מעליהם".
גם שם בפסוק מדובר כשעם ישראל לא עמד ב'עול'.
אז למה חכמים ראו צורך להגדיר את זה כ'עול'?
הגמרא בעבודה זרה (ה ע"ב) מביאה חלק מברייתא של 'תנא דבי אליהו': "תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי." ב'תנא דבי אליהו' עצמו (רבה, ב) מוזכר השכר: "אשרי אדם ששם עצמו כשור לעול וכחמור למשוי, וישב ויהגה בדברי תורה בכל יום תמיד, מיד רוח הקודש שורה עליו ותורתו בתוך מעיו".
לפני הר סיני אמרנו 'נעשה' קודם ל'נשמע'. צריכים קודם לקבל עלינו את עול ה' בלי להבין את עומק הטעמים של הציוויים ומשמעותם. פשוט לעשות. בדיוק כמו ששור לא מבין למה הבעלים שלו מעביד אותו, אבל הבעלים שמים עליו עול והוא עובד.
לפעמים אפילו כשלומדים תורה לא מבינים את העומק וההגיון אבל צריך פשוט לשבת וללמוד ולנסות להבין כמו הגמרא בעבודה זרה (יט ע"א): "ואמר רבא: לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר: (תהלים קיט, כ) גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה. גָּרְסָה כתיב ולא כתיב טחנה".
זה נכון לא רק ללימוד תורה, אלא לכל המצוות. פשוט לעשות.
בסוף תזכה להבנה לא רק שכלית, אלא של רוח הקודש ותורה במיעיך כדברי ה'תנא דבי אליהו'.
זאת אומרת שהתורה תחדור כל כך לתוכך עד שתזכה להבין, להרגיש ולהתחבר אפילו במעיים שזה מסמל את רובד התאוות וההרגשות הגופניות שלך. תזכה להבין אפילו שם את עומק המתיקות של דבר ה'.
אבל הכל מתחיל בעול.
לגבי הסוף, הזכיר לי את המדרש על אברהם ששתי כליותיו נעשו לו כשני רבנים ולימדו אותו תורה.
ואולי גם העניין של העולם רמוז בברכת יוסף: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ....", כמו שאנחנו משונים במעשינו ע"י עשיית המצוות מאומות העולם, כך גם הקרניים, שלפי הגמרא בב"ק הם "משונה", מסמלות את עשיית המצוות, וזה קשור לעול שעל השור (זו השעה המאוחרת....
), אך לבסוף: "...רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה : כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים...", אף על קיום החוקים עם ישראל ישתבח. וזה הקושי של מצווה ועושה.
מה עדיף לי לקנות ולאכול באופן יומיומי מבחינת הבריאות - לחם אחיד פרוס או לחמניות ממאפיה (הארוכות הרגילות שעולות 1.5 - 2 שקל)?
על לחם אחיד פרוס של אנג'ל למשל כתוב (https://www.angel.co.il/document/62,131,1.aspx):
קמח חיטה כהה (גלוטן), מים, שמרים, מלח, חומרים משמרים (E282, E202), מתחלבים (E481, E471), סיבים תזונתיים, מווסת חומציות (E330), חומר מעכב חמצון (E300), אנזימים.
אני משער שבלחמניות ממאפיה אין את כל הEים האלו, לא?
אבל זה עדיף על חומר משמר או פרופילן גליקול וכדו׳
לפי הבנתי, צריך להתקדם כמה שיותר להטמעה של מידות טובות כיוון שכך נדבקים בקב"ה - "מה הקב"ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום..."
אבל אני לא מבין - אחת המידות הנעלות ביותר אם לא הנעלה ביותר היא הכרת הטוב / הודיה.
והאם בזה בעצם מדמים לקב"ה? למי הקב"ה כביכול מודה או מכיר תודה?
הרבה מפרשים שואלים על משה קיבל - קבלה, אך המשך המשנה ומסרה - מסירה.
למה אצל השם זה קבלה - תלוי במקבל, ואצל האחרים מסירה - תלוי נותן?
מבין התירוצים שאצל השם אין אף שינוי והוא בחסדו בכל עת ליתן, אלא השאלה אם המקבל ראוי לזה.
ובאמת במדרש לגבי יתרו מבואר שהכרת הטוב זה מסניף מידת החסד, א"כ אצל השם זה יותר שורשי החסד שלו מעל הטוב של האחר.
בנוסף אפשר לתר באופן פשוט יותר, שהעניין להדמות ולהתקרב להשם ולא שהשם ידמה אלינו, ולכן..
זה קצת ארוך אבל זה שווה את זה:
למען דוד עבדי
שמעתי בשיעור של הרב שרקי שהשם לא צריך את המעשים שלנו אבל הוא יצר מציאות שגילוי שכינתו תלוי במעשים שלנו אז זה כן מושפע.
ורבי באמונה ובכלל בשיטת הלימוד בכל רחבי התורה, לגשת כל הזמן למקורות ובמיוחד למקורות הראשוניים, ולהיות מחדשים תמיד עם נאמנות איתנה לחז"ל.
כל כך מתגעגע. מתחרט שלא שמשתי ולמדתי ממנו יותר. אני כל כך מעריץ אותו. ברור שלא הסכמתי עם כל גישתו, אבל ברוב הדברים כן.
בכל השבוע הזה אני נתון בסערת רגשות בוכה ומתגעגע, חולם עליו, עוסק בתורתו, מנסה להמשיך בהנהגותיו ומנסה להידבק טיפה טיפה במידותיו.
אדם כל כך ענק בתורה, עם מידות וענוה שכמעט אי אפשר להאמין. אהבת תורה ושמחת תורה וביטחון חזק בבורא.
הרבה אנשים רדפו אותו בחייו על דעותיו, אבל הוא המשיך לכתוב את ספריו ולפרסם את האמת ללא חת.
חלק מהאנשים בקושי הגיעו לקרלוסיים שלו, והוא בענותנותו תמיד אמר לא לדבר רע עליהם כלל, ולהידבק רק באחדות.
מי יתן לנו תמורתו!
והרב צוריאל זצ"ל היה רב גדול שאבידתו תשפיע על עולם התורה.
מתגעגעת לרב שבכלל עדיין לא נולדתי שהוא נפטר
ם אני. למשל לחתם סופר. היה ממש כמו רבי עקיבא של דורו במסירות לדרישת התורה ואותיותיה והיצירתיות שלו.
סבא רבה שלי למד בישיבת פרשבורג ושימש וקיבל סמיכה מנינו ר' עקיבא סופר, שאחרי שר' עקיבא סופר עלה לארץ היה מקורב לרב קוק.
אוסיף חידוש נפלא של החתם סופר על הפרשה שדורש אותיות בתורה ועם מסר מדהים שמראה את הדרכתו בעבודתו ה' וזה יהיה לרפואת סבתא שלי (הבת של סבא רבא שלי לעיל) שהיא כעת בבית חולים:
"לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ו
ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו י"ל דרך רמז ירמי' הנביא אמר ליהוקים מלך יהודה אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו ובמצודות שם וז"ל יתכן שהי' יהוקים מסגף עצמו במאכל ומשתה ועשה הרע בחשבו שהסגוף יכפר על רעתו ועל זה אמר הלא אביך מתענג וכו' והנה כתיב עקב ענוה יראת ה' שכל מי שהוא עניו נקל לו מאוד להיות ירא ה' ואין צריך להכניע גופו בתענית וסגופים וזה לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל היינו שלא יהא צריך מתיבת המצוה להסיר ימין ושמאל ההי' שבראש תיבת המצוה שהיא מימין וההי' בסוף התיבה שהיא מן השמאל ונשאר צום לא יהא צריך לצום רק אוכל ושותה וטוב לו בעבודת השי"ת וק"ל".
זאת אומרת שהחתם סופר אומר שאם יש לך ענוה הוא לא צריך סיגופים כדי להגיע ליראת ה'. הסברא שעומדת מאחורי דבריו שסיגופים נועדו לשבור את לבו של האדם, אבל הענוה היא עולה על כולנה לשבור את הלב ולקרבו ליראת ה' ודבקות בו, וכדברי
הגמרא בסנהדרין מג ע"ב: "ואריב"ל בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן שנאמר
(תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה"
חשבתי על מה לכתוב , חוץ מזה שלא היה לי היום פנאי
ראש חודש אלול מרגיש לי גדול מידי, מפתיע, ואני כל כך לא שם .
מה הקשר אלול עכשיו , ועוד דווקא עכשיו?
מרגיש לי זמן מורכב
לחשוב שכבר חלפה עוד שנה שהנה זה החודש האחרון , מרגיש לי לא פשוט ואפילו כואב .
כי מה השתנה השנה, מה הסיכוי שהפעם יהיה שינוי ?
בדיוק פה נכנסת האמונה .
ברגע שאתה לא מרגיש שינוי , ברגע שיותר מאתגר לך .
ברגע שלפי השכל כבר פעלת , עשית הכל את כל החישובים והמון השתדלויות .!!
ועדיין שום דבר לא מתחבר !
, ואתה מרגיש כאב כאב אמיתי ,
כאב של
חורבן.
כאן האמונה נכנסת, הנה ה' אני באמת מאמינה /מאמין
בך , ולא סתם בתור מילים יפות אלא מתוך חיים .
ד-ר-ך חיים
פשוט וקל להאמין בך שטוב אבל שכואב כאן האמונה האמיתית . (שה' שקט ואתה כואב לבד)
ופתאום נפל לי האסימון שלא כאב האם האמונה שלי היתה באמת שלמה?
וכמה עין טובה צריך , מי אני בכלל שאני מסתכלת על האחר וחושבת שאני יודעת מה הוא חווה.
פחות דוס ממני ? יותר דוס? או חצי חצי .
למה חייתי את העולם שלו? את הקושי שלו? את המשבר?
אולי הייתי נשברת חצי דקה אחרי המשבר הראשון שלו?
בקיצור
אמונה זה לא מילים יפות, אמונה זה שריר שבלי להוציא אותו לפועל ולהרגיש אותו בכאב.
הוא פשוט לא ..
מאחלת לכם שתשברו ותיבנו מחדש
שתרגישו שזה חלק בלתי נפרד מהמסע
אין שלם יותר מלב שבור
תנו לאבא מקום בכאב שלכם.
תנו לכם אמונה שגם שאתם לא מבינים כלום ולא יודעים מה לחוות / להרגיש .
זה חלק מהתמונה .
אני אוהבת שאת כותבת בפשטות אבל זה עמוק.
התחברתי.שנזכה לאמונה בלי שאלות. בפשטות. בתמימות.בשמחה.
בהאזינו: "אל אמונה - שהאמין בעולם ובראו".
זה חזק.
ה' מאמין בעולם. הוא מאמין בנו שאנו יכולים לדבוק בו ולעשות טוב ולהפוך את העולם הזה ליפה ומתוקן.
כידוע שהעולם התחיל להבראות בכ"ה באלול לפי רבי אליעזר. אז בחסידות אלול נקרא הזמן שקדם לבריאת העולם. בזמן הזה ה' היה מלא באמונה ותקוה כלפי העולם.
ברור שאחרי שנברא העולם היה חטא אדם הראשון ב-א' בתשרי, ואז הענין התחיל להסתבך עד "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו,)
אבל באלול אנחנו חיים וחשים חזק את האמונה של ה' בנו. יש לנו תקוה. צריך לחזור באלול למקום הפשוט הזה של האמונה התמימה לפני הסיבוכים שהעולם אכן יכול להיות מתוקן.
אני ממש מנסה בזמן האחרון להפנים תעניין הזה שלא הייתי בנעלים של אחרים בגלל זה אסור לי לשפוט אף אחד לא תמיד מצליחה.. אבל זה ממש במחשבה שלי
תודה ממשש
אהבתי את ההיבט האישי,
תודה רבה ותודה על התיוג
מעוררות מחשבה ולב, ויש בהן הרבה מאוד אמת.
אשרייך, וחיזקת🤍
זו כנראה הסיבה לרוב הסבל בעולם.. הרצון לחבר אותנו למשהו עמוק יותר בתוכנו.
שנגלה את הכוח שלנו .. ובטח ישנם עוד סיבות.
יצא לי לחשוב על המהות, למה בורא עולם שם אותנו בעולם הזה.
למה לא לתת לנו הנאה נצחית בגן עדן למעלה או למטה. המסקנה שהגעתי אליה היא בכדי שנבין שהטוב הזה קיים, אבל הוא כביכול לא מובן מאליו, שהוא לא חייב להגיע אלינו. למרות שהוא עצמו קיים תמיד. פחות בקטע של עבודה בכדי לקבל שכר מושלם , שהוא ההפך מנהמא דכיסופא.
ואולי אולי, זה כמו בעל ואישה בזמן שהם לא ביחד ואז חוזרים. או כמו הפרדה בין בשר לחלב..
ההתאפקות הזו, צוברת בתוכך הרבה תשוקה, ואז כשאתה מקבל את השכר הזה, הוא כל כך מתוק ומושלם.
אם בעולם הזה ההנאה היא גדולה הרבה יותר אחרי מאבק והתאפקות. איך זה יראה בעולם רוחני שכולו טוב ושכר?
יצא לי לחשוב על המהות, למה בורא עולם שם אותנו בעולם הזה.
למה לא לתת לנו הנאה נצחית בגן עדן למעלה או למטה. המסקנה שהגעתי אליה היא בכדי שנבין שהטוב הזה קיים, אבל הוא כביכול לא מובן מאליו, שהוא לא חייב להגיע אלינו. למרות שהוא עצמו קיים תמיד. פחות בקטע של עבודה בכדי לקבל שכר מושלם , שהוא ההפך מנהמא דכיסופא.
ישלי אותו מחשב כבר 8 שנים ותקופה שחשבתי להחליפו.. אבל גם בגלל תקציב וגם בגלל שתכלס הןא בסהכ עושה את העבודה חיכיתי.
מפה לשם היום שמתי אותו בתיק לא שמתי לב שהתיק היה פתוח והופ המחשב נפל מתוכו והמסך הלך. לא רואים כלום.
3 שאלות.
1. יש דרך איכשהו (מניח שאין, אבל אולי תפתיעו אותי) להעביר קבצים מהמחשב כשהמסך הרוס?(אולי יש זיכרון חיצוני או משהו. .אין לי שמץ...)
2. אני לא מתכנת או משהו. השימוש שלי במחשב זה אינטרנט ואופיס.. זה בגדול השימוש שלי במחשב.. משהו יודע להמליץ על דגם? או לפחות לשער כמה יעלה מחשב טוב כשאלו הדרישות?
3. אולי בכלל הרבה יותר זול ופשוט לתקן את המסך? כמה זה יעלה?
תודה לעונים.
בבנין ירושלים ננוחם...
1. הדרך הכי פשוטה - לחבר למסך חיצוני. אם המחשב תקין הכל יעבוד כרגיל. אגב, אפשר להפוך אותו למחשב "נייח" ככה.
אם המחשב לא עולה - להוציא את ההרדיסק\SSD , לחבר למחשב אחר ולהעתיק את הקבצים.
2. משתנה מאוד. בעיקר עד כמה אתה מסתובב איתו ביום יום. קשה להמליץ מרחוק בלי לדעת את הדרישות.
3. תלוי איפה. בד"כ לא משתלם ובכל מקרה לא מומלץ להשקיע במחשב בן 8.
2. מניח שהכוונה היא ללפטופ? שני פרמטרים עיקריים: זיכרון RAM - לא פחות מ,8 ג'יגה, מעבד - לא פחות מ-i5. למשל: Dell Inspiron 15
3. לא משתלם לתקן מסך של מחשב ישן יחסית (שגם ככה עלול לשבוק חיים בשנים הקרובות)
2. עד אלפיים שקל.
3. לא סביר ששווה כי המחשב ישן, אבל אם אתה עובד במקום אחד ואתה מוכן לוותר על ההיבט הנייד אפשר לקנות מסך ולחבר אותו למחשב.
אתה יכול להוציא את הדיסק של המחשב (זה מאוד פשוט לבד, או שתיתן למשהו לעשות זאת), ואז ע"י כבל USB רגיל תוכל להכנס לכל מה שהיה במחשב דרך כל מחשב אחר.
ולא כדאי להשקיע על מחשב ישן כזה כלום.
לחם מלאב) אבל כן תוקעים בשופר בראש חודש כמבואר בטור (תקפ"א) בשם ה'פרקי דרבי אליעזר' וכנפסק ברמ"א. המשנה ברורה (ג) מביא שיש שני מנהגים. האם להתחיל מהיום הראשון של ראש חודש לתקוע או מהיום השני והערוך השולחן אומר להתחיל לתקוע מהיום השני.
מה החילוק בין סליחות שלא אומרים בראש חודש לתקיעת שופר?
בפשטות בגלל שיש בראש חודש מימד של שמחה, אז לא אומרים סליחות שמגיע לחרטה ועצבות. אבל לכאורה גם השופר: "שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ה' ומהדר גאונו" (ב"י), אז למה לא חוששים לעצבות. כמו שהזכרתי בשרשור אחר, שהחרדה היא כדברי רש"י על הפסוק בישעיהו: "החרדים אל דברו" - "הצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו". החרדה זה לא אמור לעורר anxiety, אלא כשאדם שומע קול שופר זה צריך להניע את נימי נפשו להתקרב לבורא.
דווקא בראש אלול יש מימד אחר מאשר שאר אלול. שאר אלול זה זמן של סליחות וחרטה ולפעמים אפילו מגיעים לעצבות, כדברי רבינו יונה ב'שערי תשובה' שצריך להתעצב על חטאיו, וכמו שרואים מכמה פסוקים בתהלים על דוד המלך.
אבל בראש חודש אלול צריך להיות שמח. להתמקד ש"אני לדודי ודודי לי" והמלך בשדה. תשובה מאהבה ושמחה. תשובה עילאה.
החידוש היותר גדול שראש חודש אלול לא עומד בפני עצמו, אלא הוא צריך לעצב את כל באלול בתשובה של אהבה, גם אם מתמקדים לעתים בתשובה מיראת העונש ועצבות. ההתמקדות צריכה להיות אהבה ושמחה של דבקות בבורא בחודש זה.
אני מנסה להתייחס לאנשים בפורום ובאופן כללי כאילו שנינו נפגשים במבוך ואף אחד מאיתנו לא יודע את הדרך אבל אולי אנחנו יודעים אילו דרכים חסומות או כמה מקומות יפים. וגם אם הם מובילים למבוי סתום עדיין אפשר להנות בדרך. אז אם אנחנו יכולים לעזור אחד לשני, אני אשמח לעזור ולהיעזר. לדעתי זה גם יעיל יותר ובעיקר נחמד יותר.
אבל אני חושש/מבין שלא תמיד הקפדתי על ההךך רוח הזה. לכן, אם מישהו רואה שאני לא נוהג כך, אשמח שיעור לי בעדינות. תודה
וכמובן שאם אי פעם פגעתי או זלזלתי או לא התייחסתי ברצינות למישהו, אני מתנצל. וארצה להתנצל באופן פרטי אם מישהו חווה משהו כזה ויסכים לשוחח איתי...
אני מניח שתחילת שנת הלימודים/אלול עכשיו. ועוד חודש ראש השנה. אז נגיד שיש לי תירוץ להיות כזה כבד.
אם אתם מסכימים או לא מסכימים איתי או עם הדימוי שלי
(לדעתי הקטע עם המבוך היה חמוד. אפילו שבטוח שמעתי דברים בסגנון איזה אלף פעם. וגם בואו, "מבוי סתום"?! באיזשהו שלב כשזה יותר מדי ברור, כבר אין שום יופי...)
"היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא:
אם כיוון לבו – יצא. ואם לאו – לא יצא. בפרקים – שואל מפני הכבוד ומשיב, ובאמצע – שואל מפני היראה ומשיב; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: באמצע – שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד; בפרקים – שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם."
אנחנו רואים דבר מפליא שהיה מנהג קדמון להשיב שלום לאנשים באמצע ברכות קריאת שמע וקריאת שמע עצמה. ("חוץ מפסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא יפסיק בהם כלל אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו"-שולחן ערוך סו, א)
החינוך כותב שיבימינו זה לא נהוג כי אנשים לא מקפידים אם לא ישיבו שלום.
המשנה בסוף ברכות אומרת שצריך לברך את חבירו בשם ה', והריב"ן (מכות כג ע"ב) אומר שמקיימים את זה היום בשאילת 'שלום', שזה שמו של הקב"ה (שבת י ע"ב).
אבל עדיין קשה להבין איך באמצע שאנחנו מברכים ומתפללים ל-ה', מותר לנו במגבלות מסויימים, לברך את חברינו ב'שלום' מעיקר הדין? האם זה לא זלזול ב-ה'?
לברך את חבירו בשם ה', מורה על זה שאנחנו עם אחד תחת הקב"ה. כל עניינו של קריאת שמע זה להמליך את ה' עלינו, ואם יש חוסר באחדות בינינו אז יש חיסרון בהמלכת ה', כדברי הספרי: "ויהי בישורון מלך - כשישראל שוים בעצה אחת מלמטה - שמו הגדול משתבח למעלה; שנא' ויהי בישורון מלך, אימתי? בהתאסף ראשי עם... יחד שבטי ישראל - כשהם עשוים אגודה אחת, ולא כשהם עשוים אגודות אגודות".
רק כשאנחנו באחדות שם ה' משתבח להיות 'אחד'.
אולי לפי זה ניתן להגיד שהמנהג היום לא לברך את חבירו ב'שלום' באמצע, כי לצערינו היום כשאומרים שלום למישהו, לא מתכוונים לברך אותו בשם ה', אם בכלל שמים לב למה שיוצא מהפה.